Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7136/12 גיל זנזורי ואח' נגד הרשות לזכויות ניצולי השואה
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  7136/12
רע"א  8725/12
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקשים ברע"א 7136/12: גיל זנזורי  ואח'
המבקשים ברע"א 8725/12 יעקב אפרתי ואח'
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: הרשות לזכויות ניצולי השואה
 
                                          
 
בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 2.8.2012 ברע"א 7767-08-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' שנלר, ק' ורדי, ר' לב הר שרון
 
                                          
 
תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשע"ד (23.1.2014)
 
 
בשם המבקשים ברע"א 7136/13: עו"ד דוד ידיד; עו"ד אדם ידיד
בשם המבקשים ברע"א 8725/13 עו"ד אשר פדלון
 
 
בשם המשיבה: עו"ד יואב שחם
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט י' דנציגר:
 
           לפני שתי בקשות רשות ערעור, אשר הדיון בהן אוחד, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים י' שנלר, ד"ר ק' ורדי ור' לבהר-שרון) ברע"א 7767-08-11, מיום 2.8.2012, בו נתקבלו שש בקשות רשות הערעור שהגישה המשיבה ונדונו במאוחד כערעור, אשר התקבל אף הוא. במסגרת הדיון בערעור הורה בית המשפט המחוזי על דחייתם על הסף של העררים אותם הגישו המבקשים על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: הוועדה) מיום 19.5.2011 בו"ע 2758-02-10.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
1.        המקרים מושא הדיון עסקו בעניינם של שבעה יהודים יוצאי לוב (להלן: המנוחים) שנפטרו בתקופה שבין חודש דצמבר 2001 לחודש מרץ 2007, אשר הגישו תביעות לתגמולים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק) לרשות לזכויות ניצולי השואה (להלן: המשיבה) בשנים 2002-2001. החלטות המשיבה בעניינם ניתנו בשנים 2003-2002, למעט מקרה אחד בו ניתנה החלטת המשיבה בחודש נובמבר 2009, ועררים על החלטות אלה הוגשו, לאחר פטירתם של השבעה, על ידי עזבונותיהם בשנים 2010-2009. ביום 19.5.2011 דחתה הוועדה את בקשת המשיבה לדחות על הסף את העררים, אשר התבססה על הטענה המקדמית לפיה עזבונות המנוחים, אשר תביעותיהם לתגמולים הוגשו ונדחו בעודם בחיים, מנועים מלערור כנגד דחיית תביעות המנוחים בשל חלוף הזמן ממועד פטירתם. כנגד החלטה זו של הוועדה הגישה המשיבה בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וזה קבע פה אחד כי יש לקבל את עמדת המשיבה לפיה דין העררים להידחות על הסף, זאת ממספר נימוקים.
 
2.        השופט ורדי הדגיש תחילה שהזכות לתגמולים מכוח החוק הינה זכות אישית הנתונה לניצוֹלים, אשר איננה ניתנת להעברה בכל דרך, לרבות ירושה. יחד עם זאת, קבע השופט ורדי כי נוכח ייחודה של הזכות ייתכנו מקרים "מצומצמים" בהם זכותם של יהודי לוב התגבשה עוד בחייהם ויש מקום להעניקהּ לעזבונם או ליורשיהם. באשר להגדרת מקרים אלו התמקד השופט ורדי בשאלת מועד פטירתם, בשים לב לכך שעד למתן פסק הדין בו"ע (ת"א) 255/08 גוליה טייר נ' הרשות המוסמכת (7.4.2010) (להלן: עניין טייר) ערר שהיו מגישים יוצאי לוב כנגד דחיית עילתם לפיצויים היה נדחה, שכן בריחתם מערי לוב לכפרי הסביבה עקב רדיפות השלטון הנאצי ופחדם ממנו לא נכנסה לגדריה של "הלכת הפחד", כפי שזו הוכרה ויושמה בפסיקה. ואולם, בעניין טייר הוכרה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי שואה יהודים יוצאי לוב, ונקבע כי יש לבחון את זכאותו לתגמולים של כל יוצא לוב, בהתאם לנסיבותיו הספציפיות.
 
3.        לאור האמור, קבע השופט ורדי כי עזבונו או יורשיו של ניצול יוצא לוב שנפטר לפני יום 7.4.2010 (להלן: המועד הקובע) לא יהיו זכאים לתגמול, שכן אם היה הניצול מגיש ערר עובר לפטירתו אזי היה עררו נדחה, ומשכך גם הבאים בנעליו אינם זכאים לתגמולים. חריג לכך הוא כי במידה והניצול נפטר בעת שקיים הליך תלוי ועומד, בין אם המשיבה טרם נתנה החלטתה בתביעתו ובין אם ערר שהגיש טרם נדון. במקרה זה יש להמשיך ולדון בעניינו אף אם נפטר עובר למועד הקובע, הגם שההליכים יימשכו על ידי עזבונו או יורשיו. מנגד, בהתאם להלכת טייר, לפיה ניצול יוצא לוב שהגיש ערר לאחר המועד הקובע זכאי לבחינה פרטנית של עניינו ואפשר ותוכר זכותו לתגמולים, נקבע כי אם הניצול שנפטר לאחר המועד הקובע הגיש ערר קודם לפטירתו וזה טרם הוכרע, יוכלו יורשיו לבוא בנעליו.
 
4.        כמו כן, קבע השופט ורדי, בהתאם להלכה הנוהגת לפיה בעניינם של הניצולים אין להידרש ל"כלל הידיעה", כי במידה ולא הוגש ערר על ידי הניצול או הבאים בנעליו במועד, ניתן יהיה לדון בערר באיחור אם החלטת המשיבה בדבר דחיית בקשת התגמולים לא נשלחה בדואר רשום. ואולם, במקרים אלו רשאי יהיה בית המשפט לצמצם את מועד תחילת הזכאות לתגמולים, או אף לשלול אותם, בהתחשב בידיעת הבאים בנעלי הניצול על ההחלטה ותוך שקילת שיקולים שביושר, ובהם שיהוי, תום לב והתנהגות הצדדים.
 
5.        לאור כל האמור, בהתחשב בכך שבמקרים שהתבררו לפניו נפטרו המנוחים עובר למועד הקובע כאשר במועד פטירתם לא היה ערר תלוי ועומד, קבע השופט ורדי, אליו הצטרפה השופטת לבהר-שרון, כי היה מקום לדחות על הסף את העררים שהגישו המבקשים. בנוסף, העיר השופט ורדי כי המשיבה רשאית לשנות את מדיניותה ולפיכך דחה את טענת המבקשים כי יש להקיש במקרה דנא ממקרים קודמים בהם הוכרה על ידי המשיבה זכאותם של יורשים לקבלת הטבות לפנים משורת הדין.
 
6.        השופט שנלר הצטרף אף הוא לתוצאה אליה הגיע השופט ורדי, אך סמך עמדתו על הוראת סעיף 23 לחוק הקובעת כי הזכות לתגמולים מכוח החוק אינה עוברת בירושה. השופט שנלר קבע, לאחר ניתוח התפתחות הפסיקה ביחס לאפשרות להעברת זכותו של נכה לתגמולים בכלל, ולתגמולים על פי החוק בפרט, כי רק במקרה בו התגבשה זכותו של ניצול יוצא לוב לתגמולים עוד בחייו, או לכל הפחות הוכרה במידה מינימאלית במהלכם, יוכלו יורשיו או עזבונו לבוא בנעליו. לאור האמור, מצא השופט שנלר כי אף במקרה בו עד למותו של ניצול לא הוכרע ערר שהגיש הוא עצמו על דחיית הוועדה את תביעתו לתגמולים, פקעה זכותו לתגמולים וברי כי זו אינה ניתנת להעברה. יחד עם זאת, עמד השופט שנלר על קיומה של גישה מרחיבה, לפיה במידה ויסודה של החלטת הוועדה בטעות, אפשר וקבלת הערר על ידי הוועדה לאחר פטירת הניצול, משמעה קביעה כי היה על המשיבה להכיר מלכתחילה בזכות הניצול לתגמולים עוד במועד הגשת תביעתו. משכך, במקרה שכזה ניתן לומר כי הזכות התגבשה עובר לערר, אשר עניינו, למעשה, במימושה בלבד.
 
7.        בענייננו, תביעות המנוחים לתגמולים נדחו על ידי המשיבה, כאשר המנוחים לא הגישו עררים בחייהם, אלא היו אלו יורשיהם או עזבונותיהם שעשו כן לאחר מותם. בנסיבות אלה מצא השופט שנלר כי בעת פטירת המנוחים טרם הוכרה זכותם לתגמולים, ומשזו נותרה בגדר זכות ערטילאית בלבד לא עומדת למבקשים האפשרות לבוא בנעליהם ולקבלהּ. בשים לב לכך שהחלטות המשיבה בדבר היעדר זכאותם של המנוחים לתגמולים נתקבלו בטרם ניתן פסק הדין בעניין טייר, הדגיש השופט שנלר כי החלטות אלה היו נכונות במועדן, כאשר אם היו העררים מוגשים בסמוך לאחר מתן ההחלטות – או אף בעת שהמנוחים, אשר נפטרו כולם עובר להכרעה בעניין טייר, היו בחיים – היו אלו נדחים. לפיכך, קבע השופט שנלר, כי הבאים מכוחם של המנוחים מבקשים הכרה בזכות שהוכרה רק לאחר פטירת המנוחים וכלל לא ניתן היה להכיר בה במהלך חייהם, ומשכך גם על פי הגישה המרחיבה, לא היה מקום לאפשר ליורשי המנוחים ועזבונותיהם להגיש את העררים.
 
           מכאן הבקשות שלפני.
 
נימוקי המבקשים ברע"א 7136/12 וברע"א 8725/12
 
8.        המבקשים ברע"א 7136/12 והמבקשים ברע"א 8725/12 טוענים תחילה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, שכן שאלת מעמדם וזכאותם של הבאים בנעליהם של יהודי לוב לקבלת תגמולים, מתייחסת למאות עררים והינה שאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב, כפי שהטעים בית המשפט קמא.
 
9.        לגופם של דברים, טוענים המבקשים כי הכרעת בית המשפט המחוזי נסמכת על הקביעה השגויה כי עד לחודש אפריל 2010, עת ניתן פסק הדין בעניין טייר, סירבה הוועדה להכיר בזכותם של יהודי לוב לתגמולים על פי "הלכת הפחד" כאשר לו היו המנוחים מגישים עררים בתקופה זו היו אלו נדחים כדין, שכן עצם זכותם לתגמולים הוכרה רק לאחר מותם. בהקשר זה, נטען כי גם עובר לפסק הדין בעניין טייר, הכירה הוועדה בכך שייתכנו מקרים בהם יהיה מקום להכיר בזכאותם של יהודי לוב לתגמולים, ומכאן שהקביעה כי אם היו המנוחים מגישים ערריהם לפני המועד הקובע היו אלו נדחים, הינה ספקולטיבית. בהמשך לאמור, נטען כי פסק הדין בעניין טייר אינו שינוי של המצב הקיים, אלא תיקון של עמדת הוועדה מתוך הכרה באמת היסטורית.
 
10.      למעלה מכך, לטענת המבקשים אלפי ניצולים יוצאי לוב, ובהם המנוחים, המתינו במשך למעלה מעשור לסיומו של המאבק המשפטי להכרה בסבלם בתקופת השואה ונמנעו מהגשת עררים עד לשינוי ההלכה. הם עשו כן, לטענת המבקשים, בהתאם להנחיית הוועדה, אשר במסגרת ו"ע 3571/02 ברנס נ' הרשות המוסמכת (27.10.2004) (להלן: עניין ברנס) הורתה לניצולים להמתין לשינוי המצב המשפטי באשר לזכאותם לתגמולים, וקבעה כי פניותיהם לא תחסמנה בעתיד בטענה שלא הגישו ערר על החלטת הדחייה. לולא הנחיות אלה, כך נטען, היו המנוחים מגישים עררים וממשיכים במאבקם המשפטי עד לסיומו בחודש אפריל 2010, כפי שעשו אחרים. יתר על כן, טוענים המבקשים כי גם ליהודי לוב אשר עררם נדחה, הבהירה הוועדה כי אם ישתנה המצב המשפטי, הם יורשו לפנות לוועדה ועניינם ידון כאילו מעולם לא נדחו ערריהם. לפיכך, נטען כי הן המנוחים והן הוועדה ראו למעשה את שאלת זכאות המנוחים לתגמולים כ"תלויה ועומדת" כל העת, אף שערריהם לא הוגשו. נטען, כי במצב דברים זה, על פי ההלכה הנוהגת ולאור תכליתו של החוק, סעיף 23 לחוק אינו חל, שכן הסעיף אינו עוסק בתגמולים שהגיעו לניצול בעודו בחיים, כאשר די בעצם הגשת תביעה לוועדה במהלך חייו לשם גיבוש הזכות לתגמולים. עוד נטען בהקשר זה, כי בשישה משבעת המקרים מושא הדיון הוגשו העררים עובר למתן פסק הדין בעניין טייר, ואף מסיבה זו יש לראותם כ"הליכים תלויים ועומדים" במועד הקובע. באשר לחוק, טוענים המבקשים כי מכיוון שהמדינה קיבלה כנאמנה כספי פיצויים מממשלת גרמניה שנועדו לניצולים, באופן אשר שלל מן האחרונים את זכותם לתבוע פיצויים מממשלת גרמניה, הרי שמהותו כפולה – קניינית וסוציאלית כאחד. על כן, נטען כי זכות המנוחים לתגמולים אינה זכות סוציאלית בלבד, אלא זכות "דואלית" בעלת פן קנייני הניתנת להעברה בירושה, ולפיכך יש לאפשר ליורשים לבוא בנעלי המנוחים ולרשת תגמולים להם היו זכאים אלו עוד בחייהם.
          
11.      בנוסף, נטען כי הזכות להגשתם המאוחרת של העררים ניתנה ליהודי לוב, ובהתאם למבקשים, על ידי הוועדה בקביעתה בעניין ברנס, ומשכך פעולותיהם אינן לוקות בשיהוי. כמו כן, נטען כי אין מקום לחרוג מן המדיניות הנוהגת, לפיה ערריהם של יהודי לוב אשר הוגשו בשיהוי אינם נדחים על הסף, רק משום שבמקרה דנא הוגשו העררים על ידי יורשים. עוד נטען כי הערכות המשיבה בדבר השלכותיהן התקציביות של קבלת בקשותיהן מוגזמות, בין היתר, כיוון שמשמעותה היא הפניה לבירור פרטני של כל מקרה לגופו ולא קביעה בדבר זכאות לתגמולים.
 
12.      לצד האמור, טוענים המבקשים ברע"א 8725/12 כנגד פגמים שנפלו בהליך בו דחתה המשיבה את תביעות מורישיהם, המנוחים אסתר אפרתי ויצחק ממון ז"ל. בתוך כך, נטען: כי הטפסים על גביהם נדרשו מורישיהם לפרט את תביעותיהם נוסחו באופן מטעה; כי המשיבה נמנעה מלזמן את מורישיהם לבירור; וכי המשיבה ביססה את דחיית תביעותיהם על שלילת טענות שלא הועלו, תוך שהתנהלותה לקתה בשיהוי ובהתרשלות.
            
תשובת המשיבה
 
13.      המשיבה טוענת לדחיית בקשות רשות הערעור. תחילה, טוענת המשיבה כי על פי הוראת סעיף 23 לחוק ופרשנותו בפסיקת בית משפט זה לא התגבשה זכאות המנוחים לתגמולים בחייהם, ועל כן בנסיבות העניין כלל לא קיימת זכות שאפשר להעבירה בירושה. בהקשר זה, נטען כי על פי הלכתו של בית משפט זה אין בקיומו של הליך תלוי ועומד בעת פטירת הניצול, ובוודאי שלא בעצם הגשת תביעה למשיבה, אשר נדחתה עוד בחייו, כדי לשנות מכך. עוד דוחה המשיבה את הטענה, כי לנוכח אמירות הוועדה בעניין ברנס יש לראות גם ניצולים שלא הגישו עוד בחייהם ערר על דחיית תביעתם לתגמולים כמי שעניינם המתין תלוי ועומד עד למתן פסק הדין בעניין טייר. זאת כיוון שכלל לא ברור שבסמכותה של הוועדה להאריך את המועד הקבוע בחוק להגשת ערר, וכיוון שלשון החלטת הוועדה אינה תומכת בפרשנות שכזו. כל זאת, בשים לב כי טענת המבקשים בדבר הסתמכותם על אמירות הוועדה בעניין ברנס, הועלתה בשלב מאוחר מאוד בהליך, שיש בו כדי להטיל ספק בנכונותה. לאור האמור, נטען כי טיעוני המבקשים סותרים הלכות קיימות של בית משפט זה ואינם מעלים שאלות חדשות ועקרוניות ומכאן שאין לקבל את בקשות רשות הערעור.
 
14.      לגופם של דברים, נטען כי בהתחשב בתכליתו הסוציאלית של החוק, הנלמדת הן מלשונו של החוק והן מקביעותיו של בית משפט זה, ובשים לב כי הזכות לתגמולים אינה זכות קניינית, אלא סוציאלית, הכרעת בית המשפט קמא ראויה בנסיבות העניין. חיזוק לכך מוצאת המשיבה בבחינת המדיניות הנוהגת ביחס לפיצויים המשתלמים לנכי צה"ל על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) ולגמלאות הביטוח הלאומי, כאשר גם במקרים אלו הכלל הוא כי אין בעצם התביעה כדי לגבש את הזכות, וכי יש הכרח כי תקבע זכאות לתגמולים עוד במהלך חיי התובע על מנת שיורשיו יוכלו לבוא במקומו. בנוסף, נטען כי השילומים אותם קיבלה המדינה מגרמניה אינם כספים השייכים לניצולים ואין בקבלתם או בשלילת זכותם לתבוע פיצויים מגרמניה כדי ללמד כי לזכות לתגמולים מכוח החוק יש פן קנייני, כפי שהבהיר בית משפט זה בעבר. בהקשר זה, מדגישה המשיבה כי בלאו הכי הטיב החוק עם הניצולים ואין בגישתה כדי לשנות את מצב המבקשים לרעה, שכן לא עמדה למנוחים עילת תביעה כלפי גרמניה מלכתחילה, אם מחמת התיישנות ואם משום שבריחה בתוך גבולות אותה מדינה, ובענייננו מן הערים בלוב לכפרי הסביבה, לא הוכרה בגרמניה כעילה לפסיקת פיצויים.
 
15.      בנוסף, נטען כי היה מקום לדחות את העררים – בהם יש לראות תביעות חדשות, אשר אינן מהוות המשך לתביעות המקוריות שהוגשו על ידי המנוחים – אף לנוכח השיהוי הארוך בהגשתן של התביעות החדשות על ידי יורשי המנוחים (כשמונה עד תשע שנים). נטען כי לאור שיהוי זה, אף באמור ברע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת (10.11.2013) (להלן: ענין מימון), בו נדון מקרה דומה, אין כדי לסייע לעניינם של המבקשים דכאן. זאת משום שבעניין מימון נקבעה קביעה פוזיטיבית לפיה לא הוכחה ידיעה בפועל אודות דחיית התביעה לתגמולים, ואולם, בענייננו, נוכח השיהוי הארוך ניתן להניח ידיעה בפועל מצד המבקשים, או לכל הפחות לקבוע כי היה בכוחם לדעת על דחיית התביעות. בהקשר זה, מוסיפה המשיבה כי בסמכותה לשנות את מדיניותה ולפעול לדחייה על הסף של עררים שהוגשו על ידי יורשיהם של ניצולים, אשר בשונה מניצולים אין מקום להקל עימם בסוגיית השיהוי.
 
16.      לצד זאת, נטען כי אף אם היה ספק בדבר זכאות המנוחים לתגמולים וחרף הרצון להטיב עם המבקשים, יש בהשלכות התקציביות של הבקשות דנן כדי להצדיק את דחייתן. להערכת המשיבה, מלבד שבעת התיקים מושא הדיון בהם מתבקשים תגמולים בסך כולל של כ-770,000 ש"ח, ישנם כ-250 תיקים נוספים בעלי סטטוס דומה, וכמו כן, ככל שתתקבלנה הבקשות עשויים יורשים נוספים של יהודי לוב להגיש עררים דומים בעתיד. על כן, המשיבה מעריכה את עלותה התקציבית של קבלת הבקשות בכ-100 מיליון ש"ח, לכל הפחות, ומציינת כי המדינה שוקלת להקצות סכומים אלו עבור הטבות לקבוצות אחרות של ניצולים חיים, אשר הטבה עימם חשובה מהטבה עם יורשי הניצולים לפנינו.
 
17.      באשר לטענות המבקשים ברע"א 8725/12 בדבר הטיפול בבקשות מורישיהם; עונה המשיבה כי פעלה באופן סביר בנסיבות העניין וכי לכל היותר נפלה שגיאה נקודתית בטיפול בעניינו של המנוח יצחק מימון, מורישה של המבקשת 2 ברע"א 8725/12, אשר מצידה השתהתה במשך קרוב לתשע שנים בהעלאת טענותיה.
 
דיון והכרעה
 
18.      לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשות רשות הערעור ובתשובת המשיבה, על נספחיהן, ולאחר שהתקיים לפנינו דיון במסגרתו השלימו הצדדים טיעוניהם, הגעתי לכלל מסקנה כי הבקשות מעוררות שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, שכן היא נוגעת ליורשיהם של כל יהודי לוב שנמלטו מן הערים בתקופת השואה, המבקשים לבוא בנעליהם של מורישיהם, אשר לא הגישו עררים בימי חייהם כנגד דחיית תביעותיהם לתגמולים על פי החוק. כפי שציינו הצדדים בדיון לפנינו, קבוצה זו מונה כמה מאות יורשים נוספים, לכל הפחות. לפיכך סבורני כי הבקשות שלפנינו מצדיקות מתן רשות ערעור כאמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 [השוו: בע"מ 160/12 פלונית נ' פלוני (23.4.2012), פסקאות 6-5 להחלטתי].
 
19.      יחד עם זאת, בעניין מימון, נסקרה באריכות שאלת זכאותם של ניצולים יוצאי לוב לתגמולים על פי החוק, על רקע המצב הנורמטיבי מעת חקיקת החוק וגישת הפסיקה ביחס לתחולת "הלכת הפחד" על יהודי לוב. כמו כן, נדונה באותו מקרה השפעתה של ההחלטה התקדימית בעניין טייר, בה הוכרה לראשונה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי השואה מלוב. לפיכך, סבורני כי יש מקום להגביל את הדיון בהליך זה רק לשאלה האם במקרה בו ניצול שואה יוצא לוב נפטר עובר להכרעה בעניין טייר, ולאחר שתביעתו לתגמולים על פי החוק נדחתה כדין עוד בחייו מבלי שהגיש ערר בעצמו, ייתכן והתגבשה זכותו לתגמולים באופן המאפשר ליורשיו או לעזבונו לבוא בנעליו ולהגיש ערר בעניינו לוועדה. אקדים ואציין כי לגופו של עניין הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחבריי לעשות. כמו כן, משהרקע ההיסטורי והנורמטיבי לבקשות דנן נותח לעומק בעניין מימון, אדרש לעיקרי הדברים הרלבנטיים בלבד.
 
20.      עוד אציין בראשית דברי, כי לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור לגבי טענות המבקשים ברע"א 8725/12 כנגד פגמים שנפלו לכאורה בהתנהלות המשיבה במסגרת ההליך בו דחתה את תביעות מורישיהם. מדובר בטענות התחומות בעובדות ענייניהם הפרטניים של מורישי המבקשים ברע"א 8725/12 ונוגעות לקצב ניהול ההליכים בעניינם ולבהירות מכתבי הדחייה שנשלחו אליהם. הלכה היא שטענות כגון דא, אשר אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית, אינן מגלות עילה לבירור ערעורי נוסף בבית משפט זה, לאחר שנבחנו קודם לכן בוועדה ובבית המשפט המחוזי [ראו: רע"א 5839/12 יעקב לוי נ' רשות המוסמכת לצורך חוק רדיפות הנאצים, התשי''ז-1959 (8.1.2013)]. בנסיבות המתוארות ברע"א 8725/12 לא מצאתי שיש מקום לחרוג מכלל זה.
 
21.      יצויין כי ביום 2.2.2014 הגישה המדינה בקשה לתיקון פרוטוקול, בה פירטה השמטות וטעויות סופר שנפלו בפרוטוקול הדיון, לשיטתה. המבקשים ברע"א 7136/12 נתנו הסכמתם לבקשה ואילו המבקשים ברע"א 8725/12 התנגדו למרבית התיקונים המבוקשים. מכיוון שחרף טעויות שאפשר ונפלו בפרוטוקול הדיון, הוא משקף נאמנה את עיקרי הדיון, ובשים לב למסקנתי לגופם של דברים, בנסיבות העניין לא נמצא צורך להיעתר לבקשה.
 
הזכות לתגמולים בראי תכלית החוק ושאלת קיומה של פגיעה קניינית
 
22.      התכלית המונחת בבסיסו של חוק נכי רדיפות הנאצים היא תכלית סוציאלית מובהקת, ולא נזיקית או קניינית [ראו: רע"א 1021/08 אבירם נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.5.2008), פסקה 15 להחלטתי; רע"א 5512/09 הרשקו נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (24.11.2009), פסקה 14 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין; עניין מימון, פסקה 29 לחוות דעת של השופט א' שהם; רע"א 4276/12 לאופמן נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.5.2008), פסקה 9 להחלטה (להלן: עניין לאופמן)], בדומה לתכליתם של חוקי תגמולים נוספים, כגון חוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ד-1954 או חוק הנכים [ראו למשל: רע"א 4156/06 פלוני נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין תגמולים (11.10.2007), פסקה ה(4) להחלטה והאסמכתאות הנזכרות שם]. עמד על כך המשנה לנשיא מ' חשין בדנ"א 11196/03 גרנות נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957, פ"ד ס(3) 88 (2005) בציינו כי:
 
"...נזכור, כי חוק נכי רדיפות הנאצים חוק הוא הנושא עימו יעדים סוציאליים מובהקים, וכי גישת בתי-המשפט בישראל היתה מאז-ומקדם שיש לפרשו ברוחב-לב ומתוך רצון להיטיב עם הנכה" (שם, בעמ' 115).
 
 
           תכלית זו נלמדת גם מהוראות החוק, הקובע, בין היתר: כי תשלום תגמולים לפיו מותנה בהוכחת חיים מצד הנכה אחת לשישה חודשים (סעיף 6א לחוק); וכי הזכות לתגמול אינה ניתנת להעברה או לשעבוד ואף אין להטיל עליה עיקול, אלא במקרים חריגים ובשיעור שאינו עולה על מחצית הגמול המשתלם לנכה (סעיף 11(א) לחוק).
 
23.      מטרת החוק, על ההסדרים הקבועים בו, היא איפוא להבטיח את קיומו של הנכה בהווה ולא לפצותו – כל שכן את יורשיו – על מלוא נזקיו מיום פגיעתו. מטעם זה אף משולמים התגמולים כקצבאות חודשיות ממועד הגשת התביעה, ולא בתשלום אחד, כדרכם של פיצויים לפי דיני הנזיקין [ראו למשל: עניין לאופמן, פסקה 9 להחלטה]. היטיב לציין זאת השופט ש' אשר בע"א 752/78 הרשות המוסמכת נ' פריש, פ"ד לג(3) 197 (1979) (להלן: עניין פריש) אשר נדון בהרכב מורחב:
 
"מטרתו של חוק נכי רדיפות הנאצים היא לפצות אנשים שלקו עקב הרדיפות בנכות בשל איבוד כושר עבודתם ובריאותם...
במלים אחרות – אותו תשלום חודשי לא נועד בשביל אחרים, כולל יורשיו, אלא בשביל הנכה עצמו, והרעיון שמאחורי הוראה זו שאין לאחרים זכות להיבנות מסבלותיו של זה" (שם, בעמ' 209).
 
 
24.      דבר היותה של הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות סוציאלית אישית וייחודית לניצול נלמד במובהק גם מהוראת סעיף 23 לחוק הקובע כי זכות זו אינה עוברת בירושה [באשר לכלל הרווח לפיו זכות לגימלה שמקורה בחקיקה סוציאלית אינה עוברת בירושה, ראו למשל: בג"ץ 1861/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (6.8.2009), פסקה 20 לפסק הדין (להלן: עניין מוקרני הגזזת)].
 
25.      בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי לזכות לתגמולים מכוח החוק יש בהכרח – ובכל מקרה ומקרה – פן קנייני שעוצמתו מצדיקה את העברתה בירושה ליורשיהם של יהודי לוב, פן הנובע מכך שבמסגרת הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952 (להלן: הסכם השילומים) ויתרה ישראל על זכותם האישית של ניצולי השואה לתבוע פיצויים מגרמניה [אודות הסכם השילומים ראו: עניין מימון, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט א' שהם והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 7686/12 מדינת ישראל נ' רובינסון (13.1.2014), פסקאות לח–נב לפסק הדין (להלן: עניין רובינסון); באשר לטענה כנגד ויתור על זכות התביעה האישית של הניצולים ראו: שם, בפסקאות סא–סד לפסק הדין].
           הסכם השילומים נועד הן לענות על תביעתה של מדינת ישראל לפיצוי על נזקים שסבל העם היהודי מידי הגרמנים והן לסייע בשיקומם בישראל של ניצולים שנותרו בחיים לאחר הפורענות הנאצית [ראו: בג"ץ 5263/94 הירשנזון נ' שר האוצר, פ"ד מט(5) 837, 844 (1996) (להלן: עניין הירשנזון)]. ואמנם ההסכם פגע בזכותם הקניינית של חלק מניצולי השואה בעת שחסם את דרכם לתבוע תגמולים מממשלת גרמניה. יחד עם זאת, רק מחלק מן הניצולים נשללה זכות התביעה האישית כנגד ממשלת גרמניה בעקבות כריתת הסכם השילומים ובאותה עת החוק לא היטיב את מצבם לעומת מצבם לו תבעו תגמולים מממשלת גרמניה, כך שבסיכומם של דברים נגרמה להם פגיעה קניינית. להבדיל מאלו, זכותם הקניינית של ניצולים שתביעותיהם היו נדחות בגרמניה – בין אם מחמת התיישנות ובין אם משום שעילת תביעתם לא הוכרה בגרמניה – לא נפגעה.
עמד על כך המשנה לנשיא ש' לוין בעניין הירשנזון:
 
"... מתברר שעקב שיעורי התשלום השונים, לנכי רדיפות הנאצים, של התגמולים בישראל ובגרמניה נוצר מצב שלפיו חלק מנכים אלה שהגיעו לישראל עד 31.10.53 קופחו לעומת נכים אחרים של רדיפות הנאצים, שאינם אזרחי ישראל ואשר הדרך שעמדה לפניהם לתבוע תגמולים מממשלת גרמניה לא נחסמה. ... אין מדובר בכל הנכים, משום שלגבי חלק מהם היטיב החוק את מצבם לעומת מצבם לו תבעו תגמולים מממשלת גרמניה. כך, למשל, הובאו לפנינו נתונים המלמדים שעקב תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין הגרמני להגשת התביעות לתגמולים הייתה נחסמת דרכם של נכים לתבוע תגמולים בגרמניה בעוד שבישראל היו נענים ונענו גם אם הגישו את תביעותיהם לאחר עבור תקופה זו. מדובר בקרוב ל-000, 15נכים שתביעתם בישראל נתקבלה למרות שככל הנראה לו תבעו בגרמניה הייתה תביעתם נדחית; אך יהיה הדבר אשר יהיה - אין ספק בדבר שחלק מהנכים שעליהם חל החוק קופחו על-ידי חקיקתו של החוק ונגרמה פגיעה ממשית בזכות הקניין שלהם" [שם, בעמ' 841; עוד ראו בעמ' 845-844 את ההבחנה שעושה בעניין זה המשנה לנשיא ש' לוין בין ניצולים שעלו לישראל עובר ליום 31.10.1953 לבין ניצולים שעלו לישראל לאחר מכן וזכותם לתבוע את ממשלת גרמניה לא נפגעה; ראו גם: ניצן הלפרין "קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית" מעשי משפט ה 81, 92 (2013)].
 
 
           בהקשר זה יש לתת את הדעת לכך שבהתאם לתקופת ההתיישנות בדין הגרמני, מתום שנת 1969 לא ניתן עוד להגיש תביעות פיצויים כנגד ממשלת גרמניה לפי חוק הפיצויים הפדראלי לקורבנות הרדיפות של הנאציונאל-סוציאליסטים משנת 1956. עוד, יצויין כי על פי ההלכה הפסוקה הכספים שנתקבלו במסגרת הסכם השילומים אינם כספים קונקרטיים שיועדו בפועל לנכי רדיפות הנאצים ונמסרו למדינת ישראל בנאמנות [ראו: עניין הירשנזון, בעמ' 844; בג"ץ 8766/11 בורובסקי נ' ממשלת ישראל (26.1.2014), פסקה כא לפסק הדין; עניין רובינסון, פסקה נח].
 
26.      מסקנת הדברים היא כי זכותם לתגמולים של ניצולי שואה אשר לא הסכם השילומים הוא שחסם את דרכם לתבוע תגמולים מממשלת גרמניה, או שאף לולא ההסכם לא היו זכאים לתגמולים מממשלת גרמניה, נעדרת, למעשה, פן קנייני. הוא הדין בענייננו, שכן משתביעותיהם של המנוחים הוגשו למשיבה לאחר שנת 2000, שנים רבות לאחר שנת 1969, ממילא לא היה ביכולתם להגיש תביעה כנגד ממשלת גרמניה לקבלת תגמולים [השוו: בג"ץ 2315/97 פכר נ' שר האוצר (9.12.1997)].
 
27.      מכאן שבעניינם של המנוחים, הזכות לתגמולים מכוח החוק זכות אישית היא, השואבת מתכליתו הסוציאלית של החוק. ככזו, שאלת העברתה בירושה נגזרת מהוראותיו של החוק בעניין זה, כפי שפורשו בפסיקתו של בית משפט זה.
 
עבירותה של הזכות לתגמולים מכוח החוק – סעיף 23 לחוק ושאלת מועד התגבשות הזכות
 
28.      צביונו הסוציאלי של החוק, כמו גם הרצון להיטיב עם מי שנפגעו במהלך מלחמת העולם השנייה ונרדפו על ידי הנאצים, אשר לאורם נקבע כי יש לפרש את החוק באופן רחב מתוך ראיית טובתם של הקורבנות, מלמדים כי החוק לא נועד  להבטיח תגמולים ליורשיהם לאחר פטירתם. במקרים אלו יש לבחון את תחולתן של הוראות החוק העוסקות בהעברתה בירושה של הזכות לתגמולים.
 
29.      סעיף 11א לחוק שכותרתו "תגמול לאחר פטירת נכה" קובע כי במקרה בו נפטר נכה, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, אשר ערב פטירתו "היה זכאי לתגמול" לפי אחת החלופות הקבועות בסעיף 4 לחוק, ישולם התגמול לו זכאי היה הנכה בחייו ליורשיו בהתאם להסדר הקבוע בסעיפים 11א(א) ו-11א(ב) לחוק. דהיינו, תנאי לתשלום התגמול לשארי הנכה, הוא כי הנכה זכאי היה לתגמול זה עוד בחייו. בהמשך לכך, מורה, כאמור, סעיף 23 לחוק כי: "הזכות לתגמולים לפי חוק זה אינה עוברת בירושה".
 
30.      לאור האמור, ביחס למהותה של אותה "זכות לתגמולים" בה עוסק סעיף 23 לחוק הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה ההבחנה בין זכות מופשטת לפיצויים לבין זכות לפיצויים אשר הוכרה ונתגבשה, באופן שהפכה למעשה לחוב קונקרטי. בתמצית, נקבע כי על פי הפרשנות הראויה, סעיף 23 חל על הראשונה ואילו רק השנייה – זכות לפיצויים שהתגבשה עוד בחיי הניצול – עוברת בירושה. כך למשל, בע"א 437/64 מדינת ישראל נ' דרוקמן, פ"ד יט(2) 477 (1965) צויין ביחס לזכות המופשטת לפיצויים, אשר טרם נתגבשה ועליה חל סעיף 23 לחוק, כי:
 
 
"היא מוכרחה לגווע עם מות הנכה, שאם לא נאמר כן – יהא בנו של הנכה יורש את הזכות לכל ימי-חייו-הוא, ונכדו יירש אותה מן הבן ונינו יירש אותה מן הנכד וכו' וכו', נמצא המדינה משלמת תגמולים עד סוף כל הדורות בשל הנכות שנגרמה לאחד מאבות אבותיו של התובע המתדיין" (שם, בעמ' 480 לחוות דעתו של ממלא מקום הנשיא מ' זילברג).
 
 
 
           ואילו ביחס לאותה זכות אשר אינה נכנסת בגדריו של סעיף 23, ואפשר ותעבור בירושה צויין:
 
 
"אין זה מתקבל על דעתי שתשלומים, שזמן פרעונם כבר הגיע לפני מות הנכה ילכו לטמיון...
זמן הפרעון חל מיד, אחרי שדרגת הנכות נקבעה סופית...
בזה לבשה הזכות הערטילאית לתגמולים צורה של חוב רגיל שהגיע לנכה בחייה, ואינני רואה בסעיף 23 של החוק מניעה לכך שחוב כזה, שכבר נעשה 'בשל' בחיי המנוחה, יעבור ליורשה" (שם, בעמ' 484-483 לחוות דעתו של השופט מ' לנדוי) (ההדגשות הוספו – י.ד.).
 
          
           יפים לעניין זה גם דברי השופט ח' כהן בע"א 583/78 עזבון המנוחה גוסטמן דבורה ז"ל נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד לג(1) 462 (1979):
 
 
"...וכבר נפסקה הלכה שהזכות המדוברת בסעיף זה [סעיף 23 לחוק – י.ד.] אינה זכות שכבר נתגבשה, לאחר הכרה במנוח כנכה וקביעת דרגת נכותו: זו אינה עוד בגדר 'זכות' כי אם בגדר חוב אשר חבה המדינה למנוח ואשר עובר ליורשיו ככל חוב אחר...
מכלל לאו אתה שומע הן: זכות שטרם נתגבשה וטרם הביאה לידי יצירת חוב שהמדינה חבה למנוח – המכונה בפסיקה ההיא 'זכות היולית' – אינה עוברת בירושה; והיא הזכות שסעיף 23 מדבר בה" (שם, בעמ' 463) (ההדגשה הוספה – י.ד.).
 
31.      בפסיקתו של בית משפט זה הובעו עמדות סותרות ביחס לשאלה אם הזכות לתגמולים אשר עשויה לעבור בירושה מתגבשת רק לאחר קביעת שיעור הנכות של ניצול השואה עוד בחייו, או שמא כבר לאחר קביעת זכאותו [לגישה המרחיבה ראו למשל: עמדתו של השופט א' ויתקון בע"א 392/75, 360/75 עזבון המנוח גרשון פוגל נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, פ"ד ל(1) 191, 196 (1975); לגישה המצמצמת ראו למשל: עמדתו של השופט ח' כהן עניין גוסטמן; יצוין כי בסופו של דבר הועדפה הגישה המצמצמת במסגרת עניין פריש המוזכר בפסקה 23 לעיל]. יחד עם זאת, גם על פי הגישה המרחיבה לעניין זה, התנאי היסודי להתגבשות הזכות לתגמולים שבלעדיו אין, הוא הכרה מצד המשיבה בזכותו של הניצול לתגמולים. לפיכך, רק לאחר הכרה שכזו – לכל המוקדם – הופכת הזכות הערטילאית לזכות העשויה לעבור בירושה. לפיכך, ברי כי אין לקבל את טענת המבקשים, לפיה די בעצם הגשת תביעה לתגמולים על ידי ניצול כדי שתתגבש זכותו לתגמולים, ובפרט במקרים בהם התביעה נדונה ונדחתה על ידי המשיבה עוד בחיי הניצול, כמו במקרים שלפנינו [לקביעה דומה, לפיה עצם הגשת תביעה לפי חוק פיצויים שתכליתו סוציאלית אינה מקימה זכאות לתגמולים ראו: עניין מוקרני הגזזת, פסקה 17 לפסק הדין] .
 
32.      לאור האמור, סבורני כי צדק השופט שנלר בקביעתו כי על פי ההלכה הנוהגת במקרה בו לא הגיש ניצול עוד בחייו ערר על החלטת הוועדה לדחות את תביעתו, לא הוכרה זכותו לתגמולים בחייו ולפיכך פקעה הזכות, וככלל ניתן לומר כי היא אינה ניתנת עוד להעברה בירושה. לעניין זה יפים דברי השופט ח' כהן בע"א 598/78 (לא פורסם) עליהם עמד השופט א' ויתקון בעניין פריש, כאשר דומה כי הרציונאל מאחוריהם חל באופן דומה על תביעה שלא הוגשה ועל ערר שלא הוגש כנגד החלטה:
 
 
"משנפטר הנכה לבית עולמו, אין יורשיו יכולים לבקש הארכת מועד להגיש לאחר מותו תביעה שהוא לא הגיש בחייו" (שם, בעמ' 205).
 
 
 
33.      אפשר להעלות, וכך עשו המבקשים בבקשותיהם, שני חריגים לכלל האמור, אשר אפשר ומצדיקים כי לאחר פטירת הניצול תוכר זכותו לתגמולים כאילו התגבשה עובר למותו. ראשית, כאשר דחיית תביעתו המקורית של הניצול נבעה מטעות של המשיבה, ומלכתחילה היה מקום להכיר בזכותו לתגמולים כבר במועד הגשת התביעה. במקרה זה, קבלת הערר משמעה כי הניצול מקבל בסופם של דברים את שהגיע לו בדין אם היה מוגש הערר במועד. שנית, כאשר במועד פטירת הניצול היה קיים בעניינו הליך תלוי ועומד שטרם הוכרע, כפי שהטעים השופט ורדי, וכפי שאף הסכימה המשיבה לנהוג ביחס למקרים בהם הוגשו עררים על ידי הניצולים עצמם אך הם נפטרו בטרם הוכרע עניינם. ודוק, חריגים אלו אינם מתקיימים במקרים דנן, בהם הוגשו העררים על ידי עזבונות המנוחים ויורשיהם בחלוף תקופה ממושכת ממועד דחיית תביעות המנוחים, מבלי שאלו הגישו עררים בחייהם וכאשר זכותם הנטענת לא זכתה ולו לראשית הכרה ונותרה בגדר זכות ערטילאית.
 
34.      אני סבור כי בהחלטות המשיבה לדחות את תביעות המנוחים לא נפלה טעות. החלטות אלה נתקבלו בהתאם למצב המשפטי ששרר בעת קבלתן ועד לפסק הדין בעניין טייר שניתן, כאמור, ביום 7.4.2010. יתר על כן, לו היו המנוחים מגישים עררים בעצמם בסמוך לדחיית תביעותיהם – או בכל מועד אחר בעודם בחיים – היו אלו נדחים בדין על ידי הוועדה, כפי שהטעים בית המשפט קמא בפסק דינו. בנסיבות אלה, כאשר הקביעות ששללו את זכות המנוחים לתגמולים היו נכונות לשעתן, ואלו כלל לא יכולים היו לזכות בהכרה בזכותם עוד במהלך חייהם, אין לטעון כי מהבאים בנעלי המנוחים נשללו זכויות להן היו זכאים, רק בשל טעות מצד המשיבה. בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי ההכרעה בעניין טייר לא היוותה שינוי עקרוני של המצב המשפטי הנוהג, שכן, בפועל, וכפי שציין השופט ורדי בחוות דעתו, במסגרתה הוכרה לראשונה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי שואה מלוב. יתר על כן, בעקבות הלכה זו נתקבלה על ידי המשיבה ההחלטה המנהלית בה נקבע כי יהודים ששהו בלוב בתקופה הרלבנטית ונמלטו ממקום מגוריהם זכאים לקבל תגמולים רטרואקטיביים החל מחודש אפריל 2010 מכוח החוק, מבלי שיידרשו להוכיח את קיומה של "הלכת הפחד" בעניינם [ראו: עניין מימון, פסקה 22].
 
35.      בנוסף, בשים לב ללשון החוק ולתכליתו אינני סבור כי אפשר לקבל את טענת המבקשים, לפיה בעקבות אמירת הוועדה בעניין ברנס יש להכיר בקיומו של רצף דיוני בין תביעות המנוחים לבין חידוש הדיון בעניינם על ידי שאריהם. פירוש שכזה להחלטת הוועדה בעניין ברנס – אשר ניתנה מבלי שניתן היה להעריך אם ומתי ישונה המצב המשפטי – אינו סביר, שכן משמעו כי בעקבות הלכת טייר זכאים, לכאורה, יורשיהם של כל יהודי לוב שתביעותיהם וערריהם נדחו להשיב את ענייניהם לבירור לפני הוועדה. מהחלטתה של הוועדה בעניין ברנס לא ניתן ללמוד אלא כי בנסיבות העניין ביקשה הוועדה לפטור את הניצולים מסד הזמנים להגשת ערר הקבוע בחוק, במידה ויחול שינוי במצב המשפטי. בכך אין כדי ליצור רציפות כאמור, באופן המאיין עד להודעה חדשה את משמעות סיום ההליכים בעניינם של המנוחים, עם דחיית תביעותיהם במסגרת פסק דין עליו לא הוגש ערר. למעלה מכך, יצויין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי דומה שהחלטת הוועדה בעניין ברנס כוּונה לניצולים עצמם, וכלל לא ברור אם יש מקום כי שאריהם ייבנו ממנה. כך צויין בהחלטה זו:
 
 
"נראה, כי קיימים תיקים רבים נוספים של יהודי לוב שטרם הגישו ערר, או שעניינם טרם הוכרע ע"י המשיבה... הרי פונים אשר ידחו ע"י המשיבה...אינם חייבים להגיש ערר על החלטת הדחייה ואם וכאשר החלטתנו העקרונית תשונה בערכאת הערעור, יהיו רשאים אותם פונים לשוב ולפנות למשיבה מבלי שיחסמו..." (שם, פסקה 18).
 
 
36.      מכל האמור עולה כי שאריהם של המנוחים עותרים, למעשה, להכרה בזכות אשר לא התגבשה לכדי זכות ממשית הניתנת להעברה בירושה, וההכרה בה ביחס למנוחים התאפשרה רק לאחר פטירתם וכלל לא הייתה אפשרית במהלך חייהם. לנוכח תכליתו הסוציאלית של החוק, ובהתחשב בנסיבותיהם של המבקשים ושל מורישיהם, סבורני כי אין הצדקה לסטות במקרה דנן מהוראות החוק הקובעות כי הזכות לתגמולים מכוחו אינה עוברת בירושה.
 
37.      די בכך כדי להביא לדחיית הבקשות לפנינו. על כן, לא מצאתי צורך להידרש לסוגיות הנוספות שהעלו הצדדים בטיעוניהם בכתב ובהשלמות טיעוניהם בדיון לפנינו, בדבר שאלת קיומו של שיהוי בפעולות המבקשים ובדבר ההשלכות התקציביות של הבקשות דכאן, אשר ממילא הינן סוגיות נלוות למחלוקת מושא הדיון.
 
           אשר על כן, ולו דעתי תישמע, דין שני הערעורים להידחות.
          
           בנסיבות העניין, אציע שלא לעשות צו להוצאות.
 
 
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
 
 
 
השופט י' עמית:
 
             אני מסכים.
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
השופט נ' סולברג:
 
             אני מסכים.
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
 
           ניתן היום, כ"ד באדר א' תשע"ד (24.2.2014).
 
 
           ש ו פ ט                                     ש ו פ ט                                  ש ו פ ט
 
 
 
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב