Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נגד תמימה שוורץ ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  7031/12
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' הנדל
 
 
המבקש: שערי צדק המרכז הרפואי
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
משיבה 1: תמימה שוורץ
 
 
משיבה 2: מדינת ישראל
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בת"א 5287-08-07 שניתנה על ידי כב' השופט א' מקובר
 
                                          
בשם המבקש: עו"ד יואב כרמלי
 
 
בשם משיבה 1: עו"ד ד"ר עמליה פרנק-כהן
 
 
בשם משיבה 2: עו"ד יואב שחם 
 
 
 
החלטה
 
 
1.        מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' מקובר) בת"א 5287-08-07 בגדרה הוחלט להטיל על המבקש את תשלום אגרת בית המשפט בהליך אזרחי שפתחה נגדו משיבה 1 (להלן: המשיבה).
 
רקע עובדתי והליכים קודמים
 
2.        המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה כנגד המבקש לפיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב רשלנות רפואית בניתוח לכריתת רחם שעברה במרכז הרפואי שערי צדק (להלן: המבקש). סכום התביעה הועמד על סך של 5,340,000 ₪. מרבית התביעה נדחתה, ונקבע כי המשיבה זכאית לפיצוי רק בגין פגיעה באוטונומיה, כאשר הסכום הועמד על 250,000 ₪. בפסק הדין הוחלט כי המבקש ישלם למשיבה החזר אגרות משפט, החזר הוצאות ושכר טרחת עורך דין (פסקה 103). אחר מתן פסק הדין, נחלקו הצדדים בשאלה – מיהו בעל הדין אשר יחויב בתשלום האגרה ובאיזה סכום. המשיבה טענה כי נוכח העובדה שתביעתה לא נדחתה, על המבקש לשאת בחלקה באגרה כפי שעולה מלשון פסק הדין. המבקש טען כי יש לבטל את החיוב באגרה שקיבל ולשערכו מחדש, בשים לב לתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. זאת, משום שאין מחלוקת כי הסכום שנפסק למשיבה נמוך מ-60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום במועד הגשת התביעה, ובמצב כזה עליו לשלם אגרה כאילו הוגשה התביעה לבית משפט השלום, ועל המשיבה לשלם את יתרת האגרה של בית המשפט המחוזי. שני הצדדים פנו לבית המשפט המחוזי להבהרת סוגיית תשלום האגרה לנוכח המחלוקת האמורה.
 
           בהחלטתו עמד בית המשפט קמא על נוסחה של תקנה 5(ג) וסקר את פסיקת בית משפט זה ביחס אליה. צוין כי אין קביעה בפסיקה לפיה אין סמכות לבית המשפט להטיל את מלוא האגרה על הנתבע ולסטות מלשון התקנה. לבסוף נקבע כי משום שבתחילת דרכה של התביעה היה יסוד לטענותיה של המשיבה – חוות דעת מומחה ומסמכים רפואיים, ואף היה קשה להעריך אילו מטענותיה יתקבלו ואילו לא – יחויב המבקש לשאת במלוא תשלום האגרה. החלטה זו היא מושא בקשת רשות הערעור שלפניי.
 
טענות הצדדים
 
3.        המבקש טוען כי שגה בית משפט קמא בחייבו לשאת בחלקה של המשיבה באגרה, זאת בניגוד להוראות תקנה 5(ג) ובהיעדר הסמכה בתקנות לעשות כן. מלשון התקנה ומתכליתה עולה כי במצב דברים כזה, וכשהסכום שנפסק לזכות המשיבה הוא כה נמוך, לא ניתן להטיל את כל החיוב באגרה רק על צד אחד. לחילופין, סבור המבקש כי המקרה דנא אינו המקרה המתאים לסטות מהוראות התקנה לנוכח הקביעה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש ישלם למשיבה "החזר" אגרת משפט. לאמור: אגרה שהמשיבה כבר שילמה ולא חיוב עתידי שטרם נולד.
 
          
           המשיבה סבורה כי בדין חייב בית משפט קמא את המבקש לשאת גם בחלקה באגרה. לשיטתה, משהמבקש לא ערער על פסק הדין של בית משפט קמא, הרי שיש לראות בכך השלמה עם כל חלקיו, כולל הקביעות לעניין ההוצאות והגורם שיישא בהן. לדידה, נוכח הקביעה המפורשת בפסק הדין כי המבקש הוא זה שיישא בהוצאות המשיבה כולל בעניין האגרה, הרי שלא חלה תקנה 5(ג). עוד מבקשת היא לתת את הדעת לתקנות 511(ב) ו-512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המקנות לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת סכום ההוצאות. לטענתה, חיובה באגרה בשיעור של כ-14% מסך הפיצויים שנפסקו לה – כאמור בגובה 250,000 ש"ח – פוגע בה פגיעה חמורה.
 
           בהליך דנא התבקשה והתקבלה גם תגובת המדינה (משיבה 2 ולהלן: המדינה) בתור צד מעוניין שיקבל בפועל את תשלום האגרה. מבלי להיכנס למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים, הביעה המדינה בתגובתה את עמדתה לעניין השאלה העקרונית בדבר סמכותם של בתי המשפט לחרוג מהוראות תקנה 5(ג) ולהטיל את מלוא החיוב באגרה על צד אחד. לגישתה, לא היה רשאי בית המשפט המחוזי לסטות מהתקנה. צוין כי לאור לשונה של התקנה ותכליתה, לא ניתן לסטות מהוראותיה ואין היא מותירה מרחב לשיקול דעת שיפוטי. הודגש כי סטייה מהוראות התקנה תפגע במימוש תכליתה – "הרתעת תובעים פוטנציאליים מהגשת תובענות לערכאה שאינה מתאימה".
 
דיון והכרעה
 
4.        בטרם אדון במחלוקת לגופה, אזכיר כלל ראשוני בדיון בענייני אגרה, והוא – מקומה של המדינה בהליכים המעוררים שאלות הנוגעות לאגרה. כידוע, קופת המדינה היא הקופה אליה מיועדים כספי האגרה, ובהיותה כזאת – אף היא מקבלת מעמד של מעין בעל דין בסוגיות שעניינן תשלום אגרה. כפי שקבע הנשיא א' גרוניס בע"א 10537/03 מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט - המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות) נ' יש-גד תעשיות לתשתית (1993) בע"מ, פ"ד נט(1) 642, בעמ' 649 (2004):
 
"יש לזכור כי אגרות בית המשפט נגבות בעד השירות שהמדינה מספקת לבעל הדין באמצעות מערכת בתי המשפט שלה. הואיל וכספי האגרות נכנסים לקופתה של המדינה, ברור שהמדינה היא שנפגעת כתוצאה מכך שבעל דין אינו משלם את האגרה שעליו לשלמה על פי הדין. מכאן, שאם קיימת מחלוקת על החיוב באגרה או על היקפה, הרי שמדובר במחלוקת בין בעל הדין החייב באגרה לבין המדינה כזכאית לאגרה (עניין להד, עמ' 506; רע"א 1944/96 שפירא נ' כהן, פ"ד נ(1) 253, 256). תקנות האגרות אינן מחייבות את בית המשפט או הרשם בדונם בסוגיה של אגרה לצרף את המדינה להליך. אף בהיעדר חובה כאמור, אין כמובן מניעה שהמדינה תזומן לדיון כאשר נתבע טוען כי אגרה שולמה בחסר. הדבר אף רצוי באותם מקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או שאלה שעשויות להיות לה השלכות רחבות על גבייתן של אגרות משפט (ראו, רע"א 1910/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 193(2004))".
 
           לערכאה זו בשבתה כערכאת ערעור, מוענק שיקול דעת אם להכריע בסוגיה בשלב זה, או שמא מוטב להחזיר את העניין לבית המשפט המחוזי. ברמה העקרונית נכון יותר היה לו עמדת המדינה הייתה עומדת לפני בית המשפט המחוזי במתן הכרעתו. כך ניתן להבטיח שיוגשם עקרון הצדק הדיוני תוך מתן הזדמנות לשמוע את עמדת הצדדים הרלוונטיים ותוך שיתאפשר לערכאה הדיונית לומר את דברה בנדון. ברם, בענייננו הפגם הדיוני שנפל בדבר אי שמיעת עמדת המדינה נרפא. המדינה הגיבה לבקשה והגם שהבהירה כי אין בתגובתה כדי להביע עמדה במחלוקת הספציפית בין הצדדים, היא נתנה דעתה לשאלה העקרונית באשר לסמכותו של בית המשפט לחרוג מהוראות התקנה ולהטיל את מלוא החיוב באגרה על אחד הצדדים. בנסיבות אלו נראה ראוי כי ההכרעה לגופה תינתן כבר במסגרת הנדונה. עסקינן בשאלה משפטית גרידא ונדמה כי לא תצמח תועלת מהחזרת הדיון לבית משפט קמא, ויותר מכך עדיפה הכרעה בסוגיה בשלב זה בערכאה זו מטעמי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי.
 
5.        ועתה לליבת המחלוקת - אופן תשלום אגרה בגין תביעה לפיצויים בשל נזק גוף מוסדר בתקנה 5 לתקנות האגרות. תקנה 5(ב) קובעת כי עם פתיחת ההליך ישולם רק סכום נמוך מהאגרה והיתרה תשולם עם סיומו של ההליך. היה והתביעה מתקבלת, הנתבע הוא זה שבדרך כלל יישא בתשלום יתרת האגרה (תקנה 5(ב)(5)). לעומת זאת, כאשר התביעה נדחית תקנה 5(ב)(7) מורה כי התובע יישא באגרה כולה.
 
           תקנה 5(ג), שהיא הרלוונטית לענייננו, קובעת:
 
"התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע, על אף האמור בתקנת משנה (ב)(4) או (5), את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי".
 
           מטרת התקנה היא לנתב נכונה את התביעות הנוגעות לפיצויים בגין נזקי גוף לערכאות המתאימות, ולמנוע מצב בו יוגשו תביעות לבית המשפט המחוזי כאשר מקומן הראוי הוא בבית המשפט השלום. ההנחה היא כי ניתן לבצע הערכה ריאלית בדבר שוויה בפועל של התביעה בעת הגשתה. בדרך זו יצר מתקין התקנות תמריץ שלילי להגשת תביעה לערכאה שאין זה מקומה הטבעי של התביעה להתברר בה, במטרה לשמור על עקרונות הסמכות העניינית של בתי המשפט השונים כפי שנקבעו על ידי המחוקק. דהיינו: אין לעקוף את סדרי הסמכות על ידי תביעת סכום מופרז אלא יש  להגיש את התביעה לבית המשפט הנכון מבחינת הסמכות העניינית.
 
           בהתאם, בתביעות בגין נזקי גוף, סכום האגרה הוא קבוע ונמוך משמעותית בבית משפט השלום בהשוואה לבית המשפט המחוזי (6,712 ₪ לעומת 41,955 ₪). זאת להבדיל מתביעות לסכום כספי קצוב בהן משתלמת אגרה על סך 2.5% מהסכום הנתבע. תקנה 5(ג) "מענישה" כביכול תובע בכך שגם אם זכה בתביעתו אך בסכום הנמוך מ-60% מסכום סמכותו של בית משפט השלום, יישא הוא ביתרת האגרה של בית המשפט המחוזי. השיעור של 60% נועד לוודא כי "הסנקציה" בדבר תשלום אגרה חלקית גם על ידי הגורם אשר זכה בתביעתו יוגבל למקרים קיצוניים בהם הערכה של התובע בזמן הגשת תביעתו רחוקה מרחק של ממש מערכה האמיתי של התביעה. התמריץ השלילי לא יוטל איפוא על התובע במקרה גבולי. התוצאה היא כי על תובעים בתביעות מעין אלה, להעריך בזהירות יחסית את הסכום הנתבע על ידם וכך להחליט לאיזה בית משפט להגיש את תביעתם (רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636, 639-640 (2000); ע"א 6091/06 הלון נגד בלייר, (10.01.08)).
 
6.        ומן הכלל אל הפרט.
          
           בבית משפט קמא נפסק לטובת המשיבה פיצוי בסך של 250,000 ש"ח ואין מחלוקת כי מדובר בסכום הנמוך מ-60% מסמכותו של בית משפט השלום ביום הגשת התביעה. עם זאת, ועל אף הוראת תקנה 5(ג), חייב בית משפט קמא את המבקש לשאת גם בחלקה של המשיבה (התובעת) בתשלום האגרה. בית המשפט נימק את פסיקתו בכך ש"אין קביעה בפסיקה לפיה אין סמכות לבית המשפט להטיל את האגרה על הנתבע, בניגוד לאמור בתקנה 5(ג) בתקנות האגרות". עוד הקיש בית משפט קמא מתביעות לסכום כספי קצוב וקבע כי כשם שרשאי בית המשפט בהתאם לשיקול דעתו להטיל את האגרה בתביעות כאלו על הנתבע, כך גם בתביעה לפיצויים בגין נזק גוף. לשיטתו, אין הבדל המצדיק קו פעולה שונה בשני סוגי התביעות. לבסוף הביע בית המשפט המחוזי את דעתו לפיה התובעת לא יכולה לדעת בראשית ההליך כיצד הוא יסתיים ועל כן לא ניתן "להאשים אותה" בבחירת בית משפט שאינו מתאים.
 
           תקנה 5(ג) נועדה לווסת את העומס המוטל על בתי המשפט ולנתב נכונה את התביעות לפיצוי בנזקי גוף בין הערכאות השונות. עם כל ההבנה לשאיפתו של בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה הנראית לו נכונה במקרה הקונקרטי לא די בכך. המחוקק כמוהו המחוקק המשנה הותירו נושאים רבים לשיקול דעתו של בית המשפט. אולם, כשם שחובתו של בית המשפט להפעיל שיקול דעת במקרה והדין דורש זאת כך עליו להימנע מכך כאשר הדין אינו מאפשר זאת. זהו הכלל. בענייננו יש משקל לנתון נוסף. עסקינן בתקנות האגרות שמטבען הן טכניות, מצומצמות ודווקניות. מטרתן לקבוע כללים ברורים. אין זה אומר שתקנות האגרות אינן מקנות שיקול דעת לבית המשפט במקרים מסוימים. עם זאת, בהיעדר הוראה שמעניקה שיקול דעת לבית המשפט ידיו כבולות. התקנה הנדונה היא פרי מדיניות ביחס לסוגיית הסמכות העניינית של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בנושא מצומצם של תביעות לפיצויים בגין נזקי גוף. בית המשפט המחוזי לא הצביע על מקור בדין שמעניק לו שיקול דעת במקרה בו סכום הפיצוי שנפסק בתביעה בנזקי גוף שהוגשה על ידי התובע בבית המשפט המחוזי נמוך מ-60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום.
 
           בפועל, בית המשפט פסק אשר פסק על סמך סברה. אם זהו מפתח לסטייה מהוראות תקנות האגרות התוצאה תהיה שבית המשפט ירבה בקביעות פרטניות על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה כאשר המטרה בקביעת תקנות האגרות היא קביעת כללים נהירים ומחייבים. תקנה 5 מתייחסת מפורשות למגוון הסיטואציות שיכולות להיווצר בסיומו של הליך ומגדירה לכל אחת כיצד תשולם האגרה בעקבותיה. ושוב יוזכר כי "הסנקציה" של תשלום האגרה כשיעורה בבית המשפט המחוזי על ידי התובע תוטל רק כאשר הסכום שנפסק אינו מגיע ל-60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום. כך, גם אם בסופו של יום תהא חריגה של עד 40% מתחת לסכום סמכותו של בית משפט השלום ביום הגשת התביעה, התובע לא "ייקנס" על כך. אף אין לשכוח כי בניגוד למצב המשפטי ששרר בעבר (ראו למשל תיקון תשמ"ה לסעיף 51 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד–1984) סכום התביעה הכספית המירבי שניתן להגיש לבית משפט השלום היום הוא סכום גבוה שעומד על 2.5 מליון ₪.
 
           הניסיון המשפטי מלמד כי אף במצב בו נראה שקצרה ידו של הדין מלהעניק פתרון במקרה חריג בשל קיומו של כלל נוקשה, תבוא לעיתים "הישועה" מהוראת חוק אחרת. בתשובתה לבקשת רשות הערעור, עומדת המדינה על כך שגם אם תחויב המשיבה בתשלום חלקה באגרת המשפט, יכולה היא לפנות לוועדה של רשות האכיפה והגבייה בבקשה לוויתור לפנים משורת הדין על תשלום האגרה. במסגרת הבקשה, תוכל המשיבה להעלות את מגוון טענותיה שיש בהן כדי לבסס הצדקה לוויתור על החוב. זאת מציינת המדינה למרות שהותרת החלטת בית משפט קמא על קנה תעמיד אותה במצב טוב יותר, שכן לבית החולים (המבקש) לא יגרם נזק משמעותי מתשלום האגרה במלואה.
 
           יפה נהגה המדינה בהפנותה לאפשרות זו. כמובן שאין בכך הבעת עמדה היה ותוגש בקשה כאמור.
 
7.        סוף דבר, לא מצאתי כי לשון תקנה 5(ג) לתקנות האגרות ותכליתה מאפשרות הגמשת הכלל ומותירות לבית המשפט שיקול דעת להטיל את החיוב באגרה על המבקש כשהסכום שנפסק לטובת המשיבה בבית המשפט המחוזי נמוך מ-60% מתחום סמכותו של בית משפט השלום.
 
           החלטתי לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה ולקבל את הערעור. החלטת בית המשפט המחוזי מבוטלת ותחת זאת יחוייבו המבקש והמשיבה בתשלום אגרת המשפט בהליך קמא בהתאם לתקנה 5(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007.
 
           בנסיבות העניין אין צו להוצאות בהליך זה.
 
           ניתנה היום, י"ט בחשוון התשע"ד (23.10.2013).
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
 
+ שלח משוב