Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 6642/13 רוקסי בניה והשקעות בע"מ נגד פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6642/13
 
 
לפני:   כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקשת: רוקסי בניה והשקעות בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. פלקובי חברה לבנין והשקעות בע"מ
  2. מכלוף גדי
  3. עזבון אליהו יעקובי ז"ל
  4. שלום טולדנו
  5. יוסי חן
 
                                          
בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא א' אברהם והשופטים ד' צרפתי וע' עיילבוני) בע"א 16465-10-12 מיום 18.8.2013
 
                                          
תאריך הישיבה: י"א בסיון התשע"ד (09.06.2014)
 
 
בשם המבקשת: עו"ד מאיר אלוני; עו"ד ירון ברששת
 
 
בשם המשיבים 2-1: עו"ד יהונתן לב ארי
 
 
בשם המשיבים 5-4: עו"ד יעקב קרני
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ע' פוגלמן:
 
           ראובן חותם על כתב ערבות להבטחת חיוב של שמעון כלפי לוי. ערבותו של ראובן ניתנת על סמך ההנחה שיהודה יוסיף את חתימתו כערב נוסף והשניים יערבו לחיוב ביחד ולחוד. בסופו של דבר יהודה אינו מוסיף את חתימתו. לימים מפר שמעון את החיוב, ולוי תובע אותו כחייב ואת ראובן כערב. מהו דין ערבותו של ראובן? האם יופטר ממנה כליל מכוח ההלכה שנקבעה בע"א 610/68 הראסטל נ' עטרת הברית, חברה רשומה בע"מ, פ"ד כג(1) 410 (1969) (להלן: הלכת הראסטל); או שמא יופטר כדי חלקו היחסי של יהודה? זו השאלה המונחת להכרעתנו בבקשה דנן.
 
העובדות, ההליכים והטענות
 
  1. המבקשת (להלן: רוקסי) היא חברה לביצוע עבודות בנייה הנדסיות; מוסא ואיסה אבו שקרא (להלן בהתאמה: מוסא ואיסה) הם מנהליה. המשיבה 1 (להלן: פלקובי) היא חברה יזמית בתחום הנדל"ן; המשיבים 2 ו-3 (להלן בהתאמה: מכלוף ויעקובי) החזיקו במניותיה; והמשיבים 4 ו-5 (להלן בהתאמה: טולדנו וחן) היו במועדים הרלוונטיים מנהליה. במחצית הראשונה של שנת 2008 (המועד המדויק אינו ידוע), חתמו רוקסי ופלקובי על מסמך שנערך בכתב יד אשר הוכתר "עקרונות הסכם לביצוע עבודות בנין 361-360 28 יחידות דיור בטבריה" (להלן: הסכם העקרונות). בהסכם העקרונות התחייבה רוקסי כלפי פלקובי לבנות 28 יחידות דיור בתמורה ל-3 מיליון ש"ח ומע"מ. בסעיף 8 להסכם העקרונות נקבע: "ערבות אישית של מוסא אבו שקרא ואיסה אבו שקרא"; בסעיף 9 נקבע: "ערבות אישית של מנהלי פלקובי ושלום טולדנו וחן יוסף"; ובסעיף 10 נקבע כי ייחתם הסכם פורמלי ברוח הסכם העקרונות, שיתייחס גם למתחם נוסף. בתחתית הסכם העקרונות חתמו רוקסי ופלקובי כאות להסכמתן. מכלוף, טולדנו וחן חתמו כערבים לביצוע התחייבויותיה של פלקובי; יעקובי, מוסא ואיסה לא חתמו כערבים.
 
  1. ביום 15.12.1998 חתמו רוקסי ופלקובי על הסכם מודפס ומפורט המעגן את התנאים שנכללו בהסכם העקרונות (להלן: הסכם העבודות) וכן מתייחס למתחם שלישי (בניין 362). בתחתית ההסכם נכתב: "מר אבו שקרא מוסא ואבו שקרא איסה אחראים אישית לביצוע התחייבויות הקבלן עפ"י הסכם זה"; וכן "מר שלום טולדנו מר חן יוסף ערבים להתחייבויות המזמין [פלקובי] עפ"י הסכם זה". חרף תנאים אלה, בסופו של דבר רק טולדנו חתם כערב להתחייבויותיה של פלקובי. המקום שיועד לחתימתו של חן נותר ללא חתימה. כמו כן רק מוסא חתם כערב להתחייבויותיה של רוקסי; המקום שיועד לחתימתו של איסה נותר ריק אף הוא.
 
  1. לימים התגלעה מחלוקת בין הצדדים. רוקסי הגישה נגד פלקובי תובענה כספית לפיצוי בגין נזקים שגרמה לה האחרונה בכך שהפרה את ההסכם. פלקובי מצדה הגישה תובענה שכנגד וטענה כי הייתה זו רוקסי שהפרה את ההסכם וגרמה לה נזקים. לאחר גלגולים דיוניים שאינם רלוונטיים לענייננו, נתן בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ת' נסים שי) ביום 22.7.2012 פסק דין משלים שחייב את פלקובי לשלם לרוקסי סך של 1,318,432 ש"ח. כמו כן נקבע כי מכלוף, יעקובי, טולדנו וחן חייבים ביחד ולחוד לפצות את רוקסי מכוח ערבותם לחיובי פלקובי. בית משפט השלום קבע כי יש לראות בהסכם העקרונות ובהסכם ביצוע העבודות משום מארג חוזי אחד; וכי אין בחתימה על הסכם העבודות כדי לבטל את הסכם העקרונות והערבויות שניתנו לקיומו. הוטעם כי ערבות אישית אינה עניין זניח אלא התחייבות שעלולה להוביל לירידת הנושה לנכסיו האישיים של הערב, ועל כן רק הודעה מפורשת המבטלת את הערבות יכולה ללמד כי כך אכן הוסכם. נקבע כי בהיעדר ביטול מפורש של הסכם העקרונות, הערבויות שניתנו להבטחתו שרירות וקיימות. בית המשפט ציין כי אמנם לא ברור מדוע בשעה שמסמך העקרונות כולל הצהרה בדבר ערבות אישית של מנהלי פלקובי, טולדנו וחן, בהסכם העבודות נכתב כי "רק" טולדנו וחן יערבו להתחייבויותיה של פלקובי, בלא שמנהלי פלקובי האחרים – יעקובי ומכלוף – נזכרו בו; ורק טולדנו חתם בפועל. אולם בהיעדר גרסה לגבי נסיבות החתימה על ההסכמים, מסקנתו הייתה שכל מי שחתם או אמור היה לחתום וידע על אודות תנאי ההסכמים בלא להביע התנגדות – ערב לאמור בהם. בית המשפט קבע כי הדברים נכונים גם לגבי יעקובי, שאף שלא חתם על אף אחד מההסכמים, היה בעל מניות בפלקובי ומנהל בה; אין עדות מדוע לא חתם על הסכם העקרונות אף שההסכם כלל תנאי בדבר ערבות אישית שלו; אין עדות כי לא היה מודע להסכם ואין מסמך מאוחר המודיע כי הוא אינו ערב; וכי היה מיוצג אך לא טרח להגיש תצהיר. לבסוף נדרש בית משפט השלום לטענת המשיבים 5-2 כי יש לפטור אותם מערבותם מהטעם שאיסה הפר את התחייבותו ולא חתם כערב. הטענה נדחתה ונקבע כי בין ערבותם של המשיבים 5-2 לבין ערבותו של איסה אין ולא כלום, שכן אין בערבותו כדי לשנות את רמת הסיכון שהסכימו המשיבים 5-2 ליטול על עצמם כערבים. סיכומו של דבר: בית משפט השלום חייב את מכלוף ויעקובי, ביחד ולחוד, בגין ערבותם לחיובי פלקובי ביחס לשני בניינים (סך של 896,533 ש"ח); וחייב את טולדנו וחן, ביחד ולחוד, ביחס לשלושת הבניינים (סך של 1,318,432 ש"ח). כמו כן חייב בית המשפט את המשיבים בהוצאות ובשכר טרחת בא כוחה של רוקסי בסך של 75,000 ש"ח.
 
  1. פלקובי ומכלוף ערערו על פסק הדין וכך עשו גם חן וטולדנו (במאמר מוסגר יצוין כי יעקובי הלך לבית עולמו לפני שהחל הדיון בבית המשפט המחוזי ולא הגיש ערעור). פלקובי טענה כי נפלו שגיאות הן במישור החבות הן במישור סכומי הפיצוי שנפסקו לחובתה, ואילו מכלוף, חן וטולדנו קבלו על חיובם האישי כערבים. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ד' צרפתי בהסכמת סגן הנשיא א' אברהם וע' עיילבוני) דחה את ערעורה של פלקובי, אך קיבל את ערעוריהם של האחרים המכוונים לחיובם האישי כערבים, וכן הורה על ביטול חיובו של יעקובי על אף שלא הגיש ערעור. הוטעם כי פרשנות נכונה של המערך ההסכמי שנחתם בין הצדדים מוליך למסקנה שהסכם העבודות ביטל את הסכם העקרונות ובא תחתיו לרבות בכל שהאמור בערבויות לביצועו. נקבע כי בעוד שטולדנו וחן אמורים היו לחתום שניהם כערבים, בסופו של דבר רק טולדנו חתם. בית המשפט קבע כי בנסיבות אלו יש להחיל את הלכת הראסטל, הקובעת כי אדם המתחייב בהסכם בהנחה שאדם אחר יוסיף את חתימתו והשניים יחובו ביחד ולחוד, פטור מהתחייבותו אם האחר לא חתם. בנסיבות העניין, כך נקבע, לא נסתרה החזקה שלפיה טולדנו חתם על הערבות בהנחה שגם חן יחתום עליה; ומשחן לא חתם יש לפטור את טולדנו מערבותו. בית המשפט החיל קביעה זו גם על יעקובי וביטל את חיובו; והדגיש כי קביעתו נכונה במיוחד בשעה שגם איסה לא חתם כערב. סיכומו של דבר: בית המשפט המחוזי קיבל את ערעוריהם של מכלוף, חן וטולדנו וביטל את חיוביהם האישיים; חייב את רוקסי לשאת בשכר טרחת בא כוחם בסך של 10,000 ש"ח; וכן חייב את פלקובי לשלם לרוקסי שכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ש"ח.
 
  1. מכאן הבקשה שלפנינו, המכוונת רובה ככולה לקביעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיית הערבויות האישיות. המבקשת טוענת כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית בדבר תוקפה והיקף תחולתה של הלכת הראסטל על הסכמי ערבות. לטענתה, לאורך השנים חל כרסום בהלכה זו ובאה העת לעיין בה מחדש, ולמצער לקבוע כי היא אינה חלה על חיוב מסוג ערבות. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשהפך את קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום ופסק כי מי שחתימתו נעדרת מהמסמכים אינו חב כערב; וכשקבע כי מסמך העקרונות אינו בעל תוקף מחייב משעה שנחתם הסכם העבודות. לבסוף נטען כי הואיל ופלקובי חדלת פירעון, הדרך היחידה להיפרע את החוב היא מהערבים.
 
  1. המשיבים מצדם טוענים כי הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן הנטען בה נוגע לקביעות קונקרטיות ונסיבתיות הנוגעות לפרשנות הסכם העקרונות והסכם העבודות. עוד נטען כי אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט המחוזי שלפיה אין למסמך העקרונות כל תוקף מחייב ועל כן חתימות הערבים עליו אינן מקימות חבות. אשר להעדר החתימות של חלק מהערבים נטען כי יש להותיר את הלכת הראסטל על מכונה ובית המשפט המחוזי יישם אותה כדין בנסיבות שלפנינו: העדר חתימותיהם של חלק מן הערבים על מסמך העקרונות ועל הסכם העבודות מחייב, לשיטת המשיבים, לפטור את כלל הערבים מערבותם.
 
 
דיון והכרעה
 
  1. הבקשה שלפנינו מעוררת שאלה עקרונית בדבר תחולתה של הלכת הראסטל על חיוב מסוג ערבות. הואיל ולשאלה זו נודעת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים (ראו למשל רע"א 1818/05 ניהול גן העיר בע"מ נ' פיק נכסים בע"מ פסקה ב(2) (4.8.2005) (להלן: עניין גן העיר); רע"א 2075/05 יוסף נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה ב(3) (5.6.2005) (להלן: עניין יוסף)), היא באה בגדר אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". על כן החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. אולם קודם שנידרש לשאלה העקרונית, יש לדון בטענותיה של המערערת המכוונות לקביעות של בית המשפט המחוזי בשני עניינים: האחד, הקביעה כי הסכם העקרונות עודנו בתוקף ועל כן ערבותם של החבים מכוחו עומדת בעינה; והשני, הקביעה שלפיה המשיבים 5-2 ערבים כולם להתחייבויותיה של פלקובי. עלינו להקדים דיון בטענות אלו משום שאם קביעותיו של בית משפט השלום יושבו על כנן, המשמעות היא שערבותם של כל הערבים עומדת בעינה. במצב כזה השאלה העקרונית העומדת לדיון אינה מתעוררת.
 
  1. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לטעמי יש לדחות טענות אלו של המערערת. בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם העבודות נתכוון להחליף את הסכם העקרונות ולא להוסיף עליו. בהסכם העקרונות נקבע במפורש כי ייחתם בעקבותיו "הסכם פורמלי" שיסדיר את העניינים שקבועים בו. הסכם העבודות הוא בדיוק הסכם כזה: הוא נערך על ידי עורכי דין; הוא מתייחס לכל הסוגיות שנדונו בהסכם העקרונות, אך כולל גם התחייבויות הדדיות הנוגעות למתחם נוסף (כפי שצוין בהסכם העקרונות שייעשה); ובסוגיית הערבויות הוא משנה מקודמו: בעוד שבהסכם העקרונות התחייבה פלקובי להעמיד לפחות ארבעה ערבים לחיוביה (מכלוף, יעקובי, חן וטולדנו), בהסכם העבודות המאוחר לו נכללו רק שני ערבים (יעקובי וחן). בהיעדר גרסה לגבי הנסיבות שהובילו לחתימה על שני ההסכמים ולסיבה לשינוי, יש להעדיף את המסקנה כי ההסכם המאוחר משקף את אומד דעת הצדדים להסתפק בשני ערבים ולפטור את האחרים. יתר על כן, וכאן העיקר, נזכיר כי הסכם העבודות כלל התחייבויות חדשות הנוגעות למתחם נוסף שלא נכלל בהסכם העקרונות. שינוי זה, שאינו זניח, הגדיל את שיעור החשיפה של הערבים ועל כן חזקה כי הצריך הסכמה מחודשת שלהם (סעיפים 5(א) ו-(ב) לחוק הערבות, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות)). משזו לא ניתנה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הערבים שלא נזכרו בהסכם העבודות אינם מחויבים מכוחו.
 
  1. מכך גם נובע כי אין לחייב את חן כערב. חן חתם על הסכם העקרונות אך לא חתם על הסכם העבודות. חתימתו על הסכם העקרונות ניתנה להבטחת החיוב שנקבע באותו הסכם, המתייחס לשני בניינים, ונשענה על ההנחה שיערבו אתו ביחד ולחוד שלושה ערבים נוספים. הסכם העבודות חשף את חן לסיכון גדול יותר – הן בהיבט החיוב הנוסף (המתייחס לבניין השלישי); הן משום שבהסכם העבודות דובר בערבות הדדית עם ערב אחד בשעה שבהסכם העקרונות דובר בערבות עם שלושה נוספים. המדובר בתנאי ערבות השונים זה מזה באופן מהותי, ועל כן נדרשת הסכמה מפורשת כתנאי לשכלול הערבות (סעיף 5(ג) לחוק הערבות). אומנם הסכם ערבות יכול להיעשות גם בעל פה. ברם, בענייננו לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי לטענה שחן הסכים, במישרין או במשתמע, לערוב להתחייבויותיה של פלקובי לפי תנאי הסכם העבודות. במצב דברים זה, מסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה חן פטור מן הערבות בדין יסודה.
 
  1. הנה כי כן, נקודת המוצא לדיון היא שטולדנו חתם כערב להתחייבויותיה של פלקובי על סמך ההנחה שחן אמור לחתום גם הוא. בסופו של דבר חן לא חתם. השאלה העומדת לדיון היא אפוא מה דינה של ערבותו של טולדנו? לדיון בשאלה זו נפנה כעת.
 
השתתפות בין חייבים, השתתפות בין ערבים ומה שביניהם
 
  1. "מיקומה הגיאומטרי" של השאלה המונחת לפנינו מצוי בתחום של דיני ריבוי חייבים; ובאופן קונקרטי – בשאלת היחס בין הדין הכללי בנושא זה לבין הדין המיוחד החל על התחייבות מסוג ערבות. נפתח בסקירת הדין הכללי. ההוראות המסדירות את מערכת היחסים בין כמה חייבים שהתחייבו בחיוב אחד – הן בינם לבין הנושה שכלפיו התחייבו הן בינם לבין עצמם – מוסדרות בפרק ו' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). הוראות אלו הן דיספוזיטיביות, דהיינו הן חלות כברירת מחדל כל עוד הצדדים לא הסכימו אחרת; כמו כן, הן בבחינת הוראות דין כללי שחלות "כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון" (סעיף 61(א) לחוק החוזים). סעיף 55 לחוק החוזים קובע לאמור:
 
חיוב יחד ולחוד
 
55. (א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.
(ב) בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני, זולת אם הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד.
(ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת.
 
 
           וזו לשונו של סעיף 56 לחוק החוזים:
 
נטל החיוב בין החייבים
 
56. (א) שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.
(ב) חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם.
(ג) היו יותר משני חייבים ואין אפשרות סבירה לחזור ולהיפרע מאחד מהם, ישאו בחלקו הנותרים, לפי חלקיהם.
(ד) בוטל חיובו של חייב אחד כאמור בסעיף 55(ב) והביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו, אין לשני זכות לחזור עליו; הופטר חייב אחד כאמור בסעיף 55(ג) ואין בהפטר כדי לפטור את השני, אין בהפטר גם כדי לפגוע בזכות לחזור עליו לפי סעיף זה.
 
 
           סעיף 55(א) לחוק החוזים קובע מה דינה של התחייבות ביחד ולחוד ביחסים עם הנושה: מקום ששני חייבים מתחייבים ביחד ולחוד ואינם מקיימים את החיוב, עומדות לנושה שלוש חלופות להיפרע את החוב (בהנחה שמדובר בהתחייבות לשלם סכום כסף): הוא רשאי לתבוע ולהיפרע את מלוא החוב מהחייב הראשון או מהחייב השני או משניהם ביחד (חלק מזה וחלק מזה, הכול כראות עיניו), ובלבד שלא ייפרע יותר מסכום החוב. סעיף 56 לחוק החוזים מסדיר את יחסי החייבים בינם לבין עצמם. סעיף 56(א) קובע ששניים החבים ביחד ולחוד באותו חיוב, חזקה שהם נושאים בנטל בחלקים שווים. מכאן שכל עוד לא הוסכם אחרת, שניים שהתחייבו ביחד ולחוד חייבים כל אחד מחצית החוב; שלושה שהתחייבו ביחד ולחוד חייבים כל אחד בשליש ממנו וכן הלאה. סעיף 56(ב) קובע כי במצב שבו הנושה תבע רק חייב אחד ונפרע ממנו יותר מכפי החלק שהתחייב בו, תעמוד לחייב זה זכות חזרה על החייב האחר (זכות זו מכונה גם תביעת השתתפות). המדובר בזכותו של הראשון לתבוע את האחרון ולהיפרע ממנו את הסכום ששילם מעבר למה שהתחייב בו.
 
  1. סעיפים 55(ב) ו-(ג) לחוק החוזים מגנים על זכות החזרה המוקנית לחייב כלפי חייבים אחרים שהתחייבו יחד עמו ביחד ולחוד. ההסדר המעוגן בסעיפים אלה מבחין בין שני מצבים: במצב הראשון – המוסדר בסעיף 55(ב) – חיוב של אחד החייבים בטל מלכתחילה (למשל, מחמת פגם בכריתה לפי איזו מהוראות פרק א' לחוק החוזים) או בוטל בדיעבד (למשל, מחמת פגם ברצון לפי איזו מהוראות פרק ב' לחוק החוזים); בשני המקרים הללו יבוטל גם החיוב של החייב השני (אלא אם כן הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד, שאז החיוב לא יבוטל); במצב השני – המוסדר בסעיף 55(ג) – הנושה מפטיר את אחד החייבים מהחיוב (כולו או מקצתו), שאז מופטר החייב האחר מן החיוב באותה מידה (אלא אם כן משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת).
 
  1. מצב שלישי – שאינו מוסדר באופן ישיר בחוק החוזים – נדון בעניין הראסטל, שם עלתה השאלה מה דינה של התחייבות שניתנה בעת שחייב נוסף צפוי היה להתחייב ושאם היה עושה כן השניים היו חבים ביחד ולחוד, אך בסופו של דבר לא התחייב. בית משפט זה (הנשיא ש' אגרנט) קבע כי בנסיבות אלו קמה חזקה שלפיה ההתחייבות שניתנה בטלה; וכלשונו:
 
"אם אדם פלוני חתם על מסמך חוזי, המנוסח בלשון המתחזה להטיל עליו, ביחד עם אחר או אחרים, חבות מאוחדת ונפרדת כלפי הנושה ולאחר מכן הסתבר כי 'החייבים' האחרים, או מי מהם, לא חתמו, כי אז יהיה פטור – ויהיו פטורים גם החותמים האחרים – מהחבות הנדונה.
[...] יש לשים לב, כי ההנחה האמורה יסודה מונח בנוסח ההתקשרות הנדונה אך אין זו הנחה סופית, שכן ביד הנושה לסתרה – כך קובעת ההלכה האנגלית – על-ידי הבאת עדות המוכיחה כי החייב, שחתם כאמור, ויתר על חתימתו של האדם שלא חתם. במקרה כזה לא יהיה בעובדת העדרה של החתימה האחרונה על המסמך החוזי, כדי לפטור את החותם מחבותו כלפי הנושה" (עניין הראסטל, בעמ' 417).
 
           הכלל שאומץ בהלכת הראסטל (שניתנה לפני שחוקק חוק החוזים) נועד להגן על תביעת ההשתתפות של החייב. הרציונל שבבסיסו זהה לרציונל שמונח בבסיס סעיף 55(ב) לחוק החוזים והוא שהסכמתו של החייב שהתחייב נשענה על ההנחה שככל שהנושה ייפרע ממנו (מהחייב) את מלוא החוב, תעמוד לו (לחייב) הזכות לתבוע השתתפות מהחייב האחר כדי הסכום ששילם מעבר לחלק שהתחייב בו; וכי אם היה יודע שלא יהיה לו על מי לחזור, לא היה נוטל על עצמו את הסיכון הטמון בחיוב. ביסוד ההלכה עומדת חזקה נורמטיבית – שתחול כל אימת שהצדדים לא הסכימו אחרת (במפורש או מכללא) – שלפיה החייב שהתחייב הסתמך על כך שחייב נוסף ישתתף אתו בחיוב; ומשנמצא שההנחה לא התממשה, מן הדין להגן עליו ולפטור אותו מהחיוב. עמד על כך הנשיא ש' אגרנט:
 
"טעמה של ההלכה הזאת הוא, כי במצב דברים שכזה, עשויה להיפגם זכות ההשתתפות, שהיתה קמה לטובת החייב שחתם, היא הזכות לחזור על מספר מסויים של בני אדם באשר להשתתפותם בסכום שנאלץ לשלם לנושה יתר מעל לחלקו בחבות הנדונה; ומכאן, שיפה כוחה של ההנחה, כי אותו חייב חתם על המסמך החוזי רק מתוך אמונה שגם האחרים יחתמו עליו, ושהוא לא היה חותם, אילו ידע מראש שגם האחרים, או מי מהם, לא יעשו כן" (שם).
 
  1. ודוקו: הלכת הראסטל קובעת חזקה הניתנת לסתירה. אם יוכח כי הצדדים הסכימו, במישרין או במשתמע, לוותר על הצטרפותו של החייב האחר, החזקה תיסתר והחייב שהתחייב לא יופטר מחבותו. מסקנה זו יפה גם לגבי סעיף 55(ב) לחוק החוזים, שכן הוראה זו היא דיספוזיטיבית ואין מניעה שהצדדים יסכימו לשנות ממנה (דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 155, 259-258 (1994) (להלן: פרידמן וכהן)).
 
  1. על הלכת הראסטל ועל ההסדר שאומץ בסעיף 55(ב) לחוק החוזים – הנסמכים על רציונל זהה – נמתחה ביקורת, שעיקרה בטענה שהכלל שאומץ במסגרתם (אשר זכה לכינוי "אפקט דומינו מלא"; ראו מיגל דויטש פרשנות הקודכס האזרחי 272-271 (2005) (להלן: דויטש)) מקנה לחייב תרופה החורגת מהיקף ההסתמכות הראוי להגנה. עמד על כך פרופ' מיגל דויטש:
 
"הסדר זה [שבסעיף 55(ב) לחוק החוזים – ע' פ'] מוקשה. אינטרס ההסתמכות של חייב על נשיאת יתר החייבים בנטל הוא לכאורה בשיעור יחסי בלבד, ואינו משתרע על מלוא החיוב. הציפייה של החייב שחיובו אינו פגום הייתה לכך שהוא יזכה בהשתתפות מיתר החייבים, בשיעור חלקם של האחרים בחיוב, אולם לא הייתה לו ציפייה מוגנת לשחרור מלא כתוצאה מכך" (דויטש, בעמ' 271).
 
           בעת שהחייב הסכים להתחייב בחיוב כספי ביחד ולחוד עם אחר (או התחייב בהנחה שחייב נוסף יצטרף לחיוב), הוא הסתמך על כך שבמקרה שהנושה יבחר להיפרע ממנו את כל הסכום, הוא יוכל לחזור על החייב האחר כדי הסכום ששילם מעבר למה שהתחייב (זכות ההשתתפות), אך לא מעבר לכך. גם אם החייב האחר היה מתחייב, היה החייב הראשון נדרש לשלם כפי חלקו – בין ישירות לנושה, בין במסגרת תביעת השתתפות של החייב האחר כלפיו. משכך אין הצדקה לפטור אותו מחיוב שהיה נדרש לקיים בכל מקרה, ופטור זה פוגע בנושה שלא לצורך. לשיטת המבקרים, כלל של "הגנה חלקית" – הפוטר את החייב אך כדי השיעור שהיה זכאי להיפרע בתביעת השתתפות – מקנה לחייב הגנה ראויה ואינו פוגע יתר על המידה בנושה (פרידמן וכהן, בעמ' 253; דויטש, שם; דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 314-312 (1998)). בצד האמור הכירו המבקרים בכך שבמצב שבו "אלמלא שיתופו בנטל של החייב שחיובו התבטל, יתר החייבים לא היו נוטלים על עצמם את החיוב כלל ועיקר. דהיינו, [...] קיום חיובו של אותו חייב [הוא] בגדר תנאי לחיובם של החייבים האחרים" (דויטש, בעמ' 271) – מן הראוי להותיר את "אפקט הדומינו המלא" על כנו. מצב כזה עשוי להתקיים למשל כששניים הם בעלים במשותף בנכס ומנסיבות העניין עולה שהחייב שהתחייב ביקש להתנות את מכירת זכויותיו בנכס בכך שגם הבעלים האחר ימכור את זכויותיו שלו, וזאת כדי שלא למצוא את עצמו שותף בנכס עם הקונה (פרידמן וכהן, בעמ' 254; דויטש, בעמ' 272). על רקע הביקורת האמורה הציעה ועדת הקודיפיקציה לשנות מן ההסדר הקיים ולאמץ תחתיו הסדר של הגנה חלקית שזו לשונו (סעיף 81(א) להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 744):
 
ביטול או בטלות חיוב של חייבים
 
81. (א) חייבים החבים יחד או יחד ולחוד בחיוב על פי חוזה, ובוטלה או בטלה חבותו של אחד מהם, תתבטל חבותם של החייבים האחרים בשיעור ההשתתפות שלה היו זכאים כלפי אותו חייב אלמלא בוטלה או בטלה חבותו כאמור; היתה חבותם של החייבים האחרים מותנית, לאור המוסכם, הנסיבות, או מהות החיוב, בקיומה של החבות שבוטלה או בטלה – תתבטל חבותם של האחרים.
 
 
           בדברי ההסבר לסעיף זה נכתב:
 
"בהוראה זו מוצע חידוש לעומת סעיף 55(ב) לחוק החוזים. [...] הטעם לסעיף הוא כי במקום שקיימת הסתמכות של החייבים זה על זה, כלומר המדובר בחייבים החבים יחד או יחד ולחוד, לביטול חבותו של אחד החייבים השלכות לגבי חבותם של החייבים האחרים. היום, הכלל הוא כי בחיוב יחד ולחוד, עם התבטלות חיובו של אחד החייבים, גם חיובם של שאר החייבים מתבטל. לתוצאה זו יש הצדקה רק במצבים שבהם הזיקה בין ההתחייבויות של החייבים המשותפים היא כזו, שלא יהיה בידי האחרים לקיים כראוי את חיובם שלהם אם בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים. במקרים האחרים, התוצאה הראויה היא שחיוב האחרים יתבטל רק כדי שיעור הפגיעה בזכות ההשתתפות שאבדה להם, כתוצאה מהתבטלות חיובו של אותו חייב. עם זאת, תוצאה זו אינה ראויה במקרים שבהם ניתן להניח כי החייבים האחרים הסתמכו על קיומו של החייב הנוסף כך שהחיוב היה מותנה בקיומו. כך, למשל, אם החייבים התחייבו למכור נכס משותף, על פי רוב, הכוונה תהיה כי חבותם של החייבים האחרים מותנית בקיומה של חבות החייב שחבותו בוטלה או בטלה" (דברי ההסבר לסעיף 81(א) להצעת חוק דיני ממונות).
 
  1. ואולם לא תוקפה של הלכת הראסטל בכללותה הוא שעומד במוקד דיוננו. השאלה שלפנינו נוגעת לתחולתה על התחייבות מסוג ערבות – שאלה שבתי המשפט נחלקו בה. יש שהחילו את הלכת הראסטל על הסכמי ערבות (ראו למשל רע"א 574/89 יריב נ' שטינברג (25.4.1990); ע"א (מחוזי ב"ש) 1154/08 בנק אוצר החייל נ' ג'ולייט, פסקה 12 (12.5.2009)); ויש שהביעו ספק אם יש להחילה בנסיבות אלו (ראו הערותיו של השופט א' רובינשטיין בעניין גן העיר, פסקה ב(2); עניין יוסף, פסקה ב(3); ראו גם ת"א (מחוזי ת"א) 2339/89 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לונדנר, פסקה 6(א) (3.9.1998)). גדר הספק נסמך על אופייה של ערבות כהתחייבות כספית גרידא הניתנת לחלוקה בקלות; ועל ההסדר הקבוע בסעיף 6(ב) לחוק הערבות אשר שיידון בהמשך. עם מי הדין?
 
  1. חוק הערבות קובע דין מיוחד בעניינים המוסדרים בו, הגובר על דין החיובים הכללי (סעיף 61(א) לחוק החוזים). עלינו לבחון אפוא אם ניתן למצוא בו הסדר מיוחד בעניין השתתפות בין ערבים במצב שבו ערבות של אחד מהם בוטלה או בטלה (בדומה להסדר שחל על השתתפות בין חייבים בסעיף 55(ב) לחוק החוזים) או במצב שבו הערבות ניתנה על סמך הנחה, שלא התממשה, כי ערב נוסף יצטרף (בדומה להלכת הראסטל שחלה על השתתפות בין חייבים). תשובתי על שאלה זו היא בשלילה. סעיפים 13 ו-29 לחוק הערבות אומנם נוגעים ליחסים בין ערבים, אך אינם דנים בסוגיה זו. סעיף 6 לחוק הערבות קובע:
 
הפטר ערב
 
6. [...]
(ב) גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק.
 
 
           הוראה זו מורה כי במקרה שנושה גרם לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב וגרם בכך נזק לערב, הערב מופטר כדי הנזק שנגרם לו מכך. לפי פרשנות אפשרית של הסעיף, יש לראות בכל אחד מהערבים ביחד ולחוד משום "ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב"; מקום שהנושה הפטיר את אחד הערבים, הוא למעשה גרם לביטולה של זכות ההשתתפות של האחרים כלפיו; ביטול זכות ההשתתפות גרם להם נזק; והם פטורים מערבותם כדי סכומו. לפי פרשנות זו, הסעיף מקנה הגנה יחסית לערב, וזאת בשונה מסעיף 55(ב) לחוק החוזים והלכת הראסטל המעניקים הגנה מלאה (שלו גנוסר חוק הערבות, התשכ"ז-1967 45, 65 (1979) (להלן: גנוסר)); לפרשנות אחרת של סעיף 6(ב) ראו רוי בר-קהן ערבות 260-259 (2006)). ברם, אף בהנחה שפרשנות זו נכונה (ואיני רואה להכריע בכך), איני סבור כי יש ללמוד מכך על כוונת המחוקק להחיל את ההגנה הקבועה בסעיף זה בנסיבות שנדונו בהלכת הראסטל, בבחינת דין ספציפי. הטעם לכך הוא שסעיף 6(ב) לחוק הערבות מתייחס למצב שבו הנושה גרם לפקיעת ערובה. הסעיף המקביל למצב זה בדין הכללי הוא סעיף 55(ג) לחוק החוזים, הדן במצב שבו הנושה הפטיר את אחד החייבים מן החיוב. סעיף 6(ב) לחוק הערבות קובע אפוא הסדר מיוחד החורג מהדין הכללי אך רק במקרים שבהם הנושה הוא שגרם לפקיעת הערובה. הסעיף אינו חל על מקרים שבהם הערובה פקעה מסיבות שאינן קשורות בהתנהגותו של הנושה (יצוין כי שאלת היחס בין סעיף 55(ג) לחוק החוזים לבין סעיף 6(ב) לחוק הערבות הותרה בצריך עיון. ראו ע"א 538/86 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פ"ד מב(4) 433, 435 (1989); בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, 240-239 (1995); בר-קהן, בעמ' 261-259. אין צורך להכריע בה גם בענייננו). לעומת זאת, סעיף 55(ב) לחוק החוזים והלכת הראסטל חלים גם על מקרים שבהם החיוב (או הערובה) בטל, ניתן לביטול או לא נכנס לתוקף מלכתחילה שלא מחמת מעשה או מחדל של הנושה. המדובר אפוא בהסדרים שונים החלים במצבים שונים ומעניקים לערב הגנה בהיקף שונה. ההבדל ביניהם מקשה להגיע למסקנה שלפיה ההסדר הקבוע בסעיף 6(ב) נתכוון לחול גם בנסיבות שאינן נכללות בו אלא "מכוסות" על ידי סעיף 55(ב) לחוק החוזים. מסקנה הגיונית יותר היא כי במקום שראה המחוקק לשנות מן ההסדר הכללי בנוגע להגנה על ערב ביחד ולחוד, הוא עשה זאת במפורש; ומשלא עשה כן התכוון להחיל את הדין הכללי. לכך יש להוסיף כי אף שהוראה מפורטת בדבר השתתפות בין ערבים נכללה בהצעת חוק הערבות, הנוסח שהתקבל בסופו של דבר אינו כולל הוראה כזו (ראו הצעת חוק דיני ערבות, התשכ"ה-1964, ה"ח 7). עובדה זו תומכת אף היא במסקנה שלפיה המחוקק שקל אם לכלול הסדר רחב יותר בעניין השתתפות בין ערבים, אך החליט שלא לעשות כן מתוך כוונה שיחול הדין הכללי. זו אכן הדעה הרווחת בספרות המשפטית. פרופ' דניאל פרידמן ציין בהקשר זה כי "נראה כי לדעת המחוקק הסוגיה של השתתפות בין ערבים איננה שייכת לדיני ערבות דווקא, אלא היא מהווה חלק מבעיה כללית של השתתפות בין חייבים יחד ולחוד. לכן, לשם בירור מערכת יחסים זו [השתתפות בין ערבים – ע' פ'] עלינו לפנות לדין הישראלי הכללי" (דניאל פרידמן "ההוראה בדבר 'עצמאות החוק' ובעית הלאקונה בחקיקה הישראלית החדשה" משפטים ה 91, 97 (התשל"ג-התשל"ד)). בעמדה זו אוחז גם פרופ' אהרן ברק (אהרן ברק "ההוראה בדבר 'עצמאות החוק' ובעית הלאקונה בחקיקה הישראלית החדשה – תשובה לפרופ' פרידמן" משפטים ה 99, 100 (התשל"ג-התשל"ד)), והיא מקובלת גם עליי.
 
  1. המסקנה העולה מן האמור היא שסעיף 55(ב) לחוק החוזים חל בשינויים המחויבים גם על הסכמי ערבות. אולם בכך לא בא דיוננו אל קיצו, שכן כפי שראינו לעיל, הלכת הראסטל עוסקת במצב שונה מזה שסעיף 55(ב) מסדיר. שאלה היא אפוא אם יש להחילה גם על חיוב מסוג ערבות? לטעמי יש להשיב לכך בחיוב. הטעם לכך הוא שהלכת הראסטל וההסדר הכללי שאומץ בסעיף 55(ב) לחוק החוזים נשענים על רציונל זהה. בדברי ההסבר לסעיף 55(ב) לחוק החוזים (סעיף 58(ב) להצעת חוק החוזים (חלק כללי), התש"ל-1970, ה"ח 141) נכתב:
 
"כאשר שניים מתחייבים ביחד, בדרך כלל כל אחד מהם עושה כן מתוך הנחה שהוא יהיה זכאי לשיפוי יחסי מחברו אם יידרש לפרוע את החיוב, וכי שניהם ביחד ישאו בנטל החיוב. בוטל חיובו של אחד מהם, שוב אין אפשרות לגבות ממנו שיפוי, ועל כן יש מקום לבטל גם את חיובו של השני".
 
           הנה כי כן, ההסדר שנקבע בסעיף 55(ב) לחוק החוזים וזה שנקבע בהלכת הראסטל נועדו שניהם להגן על אינטרס ההשתתפות של החייב, ואף שהנסיבות שנדונו בהם אינן זהות מהבחינה העיונית, הרי שמבחינה מעשית שניהם מוליכים לתוצאה זהה. במצב דברים זה, אני סבור כי יש להחיל את הלכת הראסטל – מכוח היקש ומשיקולים של הרמוניה נורמטיבית – על השתתפות בין ערבים וזאת חרף העובדה שהחוק אינו עוסק ישירות במצב שנדון בה (פרידמן וכהן, בעמ' 253; בר-קהן, בעמ' 277-276).
 
  1. לכך יש להוסיף כי במצב הנורמטיבי הנתון, שיקולי מדיניות משפטית מטים את הכף שלא לאמץ הסדר מיוחד מסוג "אפקט דומינו חלקי" על חיוב מסוג ערבות. נקודת המוצא לדיון בהקשר זה היא שמן הראוי שההסדר הנורמטיבי שיאומץ לא יקנה לערב – שהוא חייב משני שיידרש לשלם רק לאחר שמוצתה אפשרות הגבייה מהחייב העיקרי – הגנה פחותה מזו הניתנת לחייב העיקרי. ככלל, "[חוזי ערבות] מאפשרים אספקה זמינה של אשראי והוזלה ניכרת במחירו על-ידי הקטנת הסיכון הכרוך בנתינתו, ובכך תורמים הן הבנקים והן הערבים תרומה חשובה לתיפקודו היעיל והתקין של השוק. נתונים אלו מצביעים על החשיבות הסוציו אקונומית של חוזה הערבות ומספקים הצדקה לנקיטת מדיניות אשר תגונן על ערבים. יימנע בכך מצב, שבו ערבים בכוח יירתעו מלהתקשר בהסכמי ערבות" (ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 322 (1993); לשיקולים נוספים התומכים בנקיטת מדיניות מגוננת על ערבים ראו בר קהן, בעמ' 53-39). בפרט נכונים הדברים ביחס למקרים שבהם ניתנת הערבות ללא תמורה. על חיוב מסוג ערבות כתב גנוסר בחיבורו הנ"ל:
 
"מצידו של הערב הערבות היא עיסקה יוצאת דופן הן מבחינה משפטית והן מבחינה כלכלית. בחוזה רגיל כל צד שמתקשר עושה זאת כדי להפיק ממנו תועלת החשובה בעיניו יותר מהנטל שהוא יטול על עצמו. מה יניע אדם לעשות עיסקה ללא תמורה, כמתן ערבות, אשר לכל היותר תגרום לו אי-נעימות, אם לא הפסד כספי? בוודאי שאין בכוונתו לעשות טובה לנושה, שהוא בדרך כלל אדם זר לו לחלוטין, אלא לחייב הזקוק לאשראי. הקירבה הנפשית שבין ידידים או קרובים היא שתביא אדם להתערב בעניין לטובת חברו ולסכן לטובתו את שלוותו ואולי גם את ממונו. האין בערבות זו משום מתנה, כלומר הקניית נכס או זכות ללא תמורה? לשאלה זו ניתנת תשובה שלילית, והשיקול המכריע הוא כנראה שעם כל רצונו להיטיב עם החייב, אין בכוונתו של הערב לצאת מן העניין בחסרון כיס: הוא סומך על החייב שיקפיד על קיום החיוב כדי שהוא, הערב, לא יידרש למלא את ערבותו; ואם תתאכזב אמונתו זו, הרי הוא סומך על החייב שידאג לשפותו מכל מה שפרע, כמגיע לו לכל הדעות" (גנוסר, בעמ' 5-4).
 
           ואמנם, רבים המקרים – ואף שמובן שאין אלה כל המקרים – שבהם ערבות ניתנת ללא תמורה, מתוך יחסי קרבה או ידידות, על סמך ציפייה מצד הערב כי לא יידרש לשאת בחיוב של החייב העיקרי, ובמקרה שנשא בו בפועל – למצער יזכה ממנו לשיפוי. ברם, במקרים שבהם החייב חדל פירעון והערב קיים את החיוב, יוצא האחרון בחיסרון כיס בלא שקיבל תמורה. המסקנה היא אפוא כי הסדר שיחול על ערבות נדרש, לכל הפחות, לגונן על הערב כפי שהוא מגונן על חייב עיקרי.
 
           בענייננו – לו היה מאומץ כלל של "אפקט דומינו חלקי" ביחס לערבות בלבד – היה מצבו של הערב מורע ביחס למצבו של החייב העיקרי. הטעם לכך הוא שבעוד שאי-חתימה על כתב הערבות מראש (לפי הלכת הראסטל) או פטור מחבות בדיעבד (לפי סעיף 55(ב) לחוק החוזים) יובילו לפטור מלא מחבות של החייב העיקרי (באופן שמשקף הגנה נרחבת עליו), החלת "אפקט דומינו חלקי" לעניין ערבות תוביל לכך שדווקא החייב המשני, הערב – הזקוק להגנה רבה יותר – יופטר כדי חלק מן החבות ולא כולה, באופן המגלגל לפתחו של הערב סיכון רב יותר מזה שאליו חשוף החייב העיקרי. כל עוד ההסדר הקיים פוטר את החייב העיקרי כליל במצב הנדון, להשקפתי אין מקום לאמץ הסדר שיציב את הערב במעמד נחות, במישור הסיכונים המוטלים עליו, לעומת החייב העיקרי.
 
  1. לא נעלם מעיניי הקושי המתעורר מיישומה של הלכת הראסטל בנסיבות מסוימות. טלו למשל את פסק הדין בת"א (מחוזי ת"א) 476/67 בנק לסחר חוץ בע"מ נ' מפעל חרסינה בע"מ, פ"מ סא 393 (1968), שם קבע בית המשפט המחוזי כי די בעובדה שאחד מתוך שישה ערבים שהיו אמורים לחתום על ערבות לא חתם עליה כדי לפטור את החמישה האחרים כליל. קשה שלא להזדהות עם הביקורת שנמתחה על פסק הדין אשר גרסה כי "היה אולי נכון וצודק יותר להפטירו עד כדי שישית מערבותו בלבד" (גנוסר, בעמ' 65). ברם שינוי של הדין הקיים בנושא זה הוא עניין למחוקק לענות בו, ובמסגרת הצעת חוק דיני ממונות אכן מוצע לשנותו. יש לקוות כי השינוי – שהכול מסכימים כי הוא רצוי ומיוחל – יאומץ בהקדם האפשרי.
 
מן הכלל אל הפרט
 
  1. משמצאנו כי יש להחיל את הלכת הראסטל, בשינויים המחויבים, על התחייבות מסוג ערבות, לא נותר אלא לאשר את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי. כאמור, בהיעדר ראיות לסתור, ההנחה היא שטולדנו חתם על הסכם העבודות בהנחה שגם חן יחתום עליו. משחן לא חתם – ובהיעדר כל ראיות המצביעות על הסכמה אחרת בנושא זה – בטלה גם ערבותו של טולדנו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
 
סוף דבר
 
  1. אשר על כן, ואם תישמע דעתי, נדחה את הערעור, אולם בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.
 
 
ש ו פ ט
 
המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
           אני מצרפת דעתי לדעת חברי השופט ע' פוגלמן. להשקפתי, ההסדר החוקי הראוי הוא זה עליו המליצה ועדת הקודיפיקציה לפני כעשור, אולם שינוי כולל יכול להיעשות רק על ידי המחוקק. בענייננו – כפי שהראה חברי – חל הדין הכללי. חבל שעבודתה של ועדת הקודיפיקציה, בה השקיעו בכירי המשפטנים בתחום המשפט האזרחי בארץ מאמץ כה רב ושנים רבות של עמל, מעלה אבק אי שם. ראוי, לדעתי, לנער את האבק ולהחזיר את ההצעה לסדר יומה של הכנסת.
 
המשנָה לנשיא
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן ותומך בהערתה של חברתי המשנָה לנשיא מ' נאור.
 
ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן.


           ניתן היום, ‏י' בטבת התשע"ה (‏1.1.2015).
 
 
המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב