Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 6403/14 שירות מזור א' לתקון ושפוץ מוצרי חשמל ביתיים ואח' נגד WHIRLPOOL EURPE S.R.L ITALY
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6403/14
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקשות: 1. שירות מזור א' לתקון ושפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ
  2. רון טכניקה בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: WHIRLPOOL EURPE S.R.L ITALY
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בת"א 10982-10-12 מיום 18.8.2014 שניתנה על-ידי השופט א' יעקב
 
                                          
בשם המבקשים: עו"ד אילן לקפיש
 
 
בשם המשיבה: עו"ד אור בר-און גיל; אלון קנטי
 
 
 
 
פסק דין
 
 
1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) בת"א 10982-10-12 מיום 18.8.2014, בה התקבלה בקשת המשיבה (להלן: "ווירפול") לביטול היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום שניתן למבקשות.
 
רקע
2.        ווירפול היא חברה שמקום מושבה באיטליה ועיסוקה בייצור מוצרי חשמל מסוגים שונים. המבקשות שימשו במשך שנים כתחנות למתן שירות תיקונים למוצרים שייצרה ווירפול באזור הצפון ובאזור ירושלים. בעניין זה שימשו המבקשות כקבלני-משנה של חברת שירות פלוס למוצרי צריכה ביתיים בע"מ (להלן: "שירות פלוס"), חברה הקשורה לחברת קרדן סחר בע"מ (להלן: "קרדן"), אשר שימשה באותה עת ועד ליום 31.12.2010 כיבואן הבלעדי של מוצרי ווירפול בישראל. על-פי העולה מכתבי הטענות, אין חולק כי לא קיים כל הסכם בכתב בין ווירפול לבין המבקשות. התקשרותה של ווירפול היתה עם קרדן באמצעות הסכם הפצה (להלן: "הסכם ההפצה"), כאשר אחת מהמחוייבויות בהסכם ביניהם היתה להקמת מערך שירות תיקונים עבור המוצרים שנמכרו על-ידי קרדן. התחייבות זו בוצעה באמצעות שירות פלוס, אשר בתורה התקשרה עם המבקשות בהסכם קבלנות משנה.
3.        שירותי התיקונים שסיפקו המבקשות ניתנו בהתאם לכתבי אחריות מאת קרדן ואשר צורפו למוצרים שנרכשו על-ידי הצרכנים. כתבי האחריות ניתנו לשנה הראשונה (להלן: "תקופת האחריות הראשונית"), כאשר ניתנה לצרכנים אפשרות לרכוש אחריות מורחבת, למשך תקופה ארוכה של עד 7 שנים נוספות (להלן: "תקופת האחריות המורחבת"). כתבי האחריות האמורים הפנו את הצרכנים אל המבקשות לשם קבלת השירות. במשך השנים לא חויבו המבקשות לשלם עבור חלקי חילוף בגין התיקונים הנובעים מכתבי האחריות, ואֵלו נמסרו להן ללא עלות באמצעות שירות פלוס. 
 
4.        ביום 31.12.2010 הסתיימה התקשרותה של ווירפול עם קרדן, ולאחריה התקשרה ווירפול בהסכם הפצה עם חברת אלקטרה מוצרי צריכה (1951) בע"מ (להלן: "אלקטרה"), וזו הפכה ליבואן הבלעדי של מוצריה בישראל. ביום 17.1.2011 חתמו ווירפול וקרדן על כתב ויתור, במסגרתו התחייבה ווירפול להמשיך ולספק לקרדן חלקי חילוף או תשלום בשיעור עלות החלקים שישמשו לביצוע תיקונים במסגרת תקופת האחריות הראשונית, וכן חלקי חילוף בתשלום לביצוע תיקונים במהלך תקופת האחריות המורחבת, ביחס לכל המוצרים שנמכרו על-ידי קרדן עובר לסיום מועד הסכם ההפצה. זכויותיה של קרדן הומחו לשירות פלוס, בהסכמת ווירפול (בסייגים מסויימים שעיקרם שלילת כל קשר משפטי ישיר בין ווירפול לשירות פלוס). זמן קצר לאחר מכן הגישה קרדן בקשה לפירוק מרצון. 
 
5.        ביום 11.10.2012 הגישו המבקשות תובענה לבית המשפט המחוזי נגד מספר נתבעים, וביניהם קרדן, שירות פלוס, אלקטרה וווירפול. בכתב התביעה, כפי שתוקן לאחר מכן, נטען כי המבקשות ממשיכות להעניק שירות לצרכנים בהתאם להתחייבותן בכתבי האחריות, ואולם הן אינן מקבלות עוד חלקי חילוף ללא תמורה כפי שסוכם, ולפיכך הן נאלצות לקנות את החלפים בשוק החופשי על חשבונן. כמו כן נטען, כי שירות פלוס ומנהליה קיבלו סכומי כסף שונים מאת קרדן עבור תיקונים שונים וחלקי חילוף, אך סכומים אלו לא הועברו אל המבקשות. בכתב התביעה נתבקש סעד של מתן חשבונות וכן סעד כספי בסך של 10,000,000 ₪ בגין הפרת חוזה, הפרת חובה חקוקה, מצג שווא, עשיית עושר ולא במשפט ועוד. אשר לווירפול נטען בכתב התביעה כי זו הטעתה או רימתה את המבקשות, הפרה הסכמים עמן ולחלופין גרמה להפרת הסכם עמן, לא וידאה כי המבקשות קיבלו את החלפים ואת הכספים שהעבירה לשירות פלוס, ניהלה משא ומתן בחוסר תום לב, קיבלה שלא על-פי זכות שבדין נכס או טובת הנאה, ועוד כהנה וכהנה טענות. בנוסף לכך נטען כי ווירפול חבה באחריות שילוחית למעשיהם ולמחדליהם של יתר הנתבעים.
 
6.        ביום 10.11.2013 הגישו המבקשות בקשה לבית המשפט המחוזי להתיר המצאת כתב תביעה לווירפול, על אף שמקום מושבה מחוץ לישראל, וזאת בהתבסס על תקנה 500(4), (5), (7) ו-(10) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). ביום 1.12.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. ביום 29.1.2014 ניתן נגד ווירפול פסק דין בהעדר הגנה. פסק דין זה בוטל לבקשת ווירפול ביום 27.4.2014 בשל ספק שהתעורר באשר להמצאת כתב התביעה. ביום 15.5.2014 הגישה ווירפול כתב הגנה, ובד בבד הגישה ווירפול גם בקשה לביטול היתר ההמצאה.
 
7.        בבקשה נטען כי אין לתביעה דבר וחצי דבר עם ווירפול, שכן התביעה כולה דנה בסכסוך שנתגלע בין המבקשות לבין שירות פלוס וקרדן, בעוד שהקשר היחיד של ווירפול לתובענה הוא בכך שמוצריה נמכרו בישראל על-ידי קרדן. הסיבה היחידה להכללתה בתביעה, כך ווירפול, היא בהיותה 'כיס עמוק', והעובדה כי המבקשות אינן יכולות להיפרע מקרדן בשל חדלות הפרעון. עוד נטען בבקשה כי המבקשות לא ביססו עילת המצאה על-פי אחת מהחלופות המנויות בתקנה 500 לתקנות. לשם הבנת הדברים, נזכיר את נוסחה של תקנה 500 ותקנות-המשנה הרלבנטיות:
 
"רשאי בית המשפט או רשם שהוא שופט, להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה באחת מאלה:
...
 (4)  התובענה היא לאכוף חוזה, לבטלו, להפקיעו או לפסלו או לעשות בו על דרך אחרת, או לקבל דמי נזק או סעד אחר בשל הפרתו, באחד המקרים האלה:
(א)     החוזה נעשה בתחום המדינה;
(ב)     החוזה נעשה בידי מורשה העוסק או המתגורר בתחום המדינה, או באמצעותו, מטעם מרשה העוסק או המתגורר מחוץ לתחום המדינה;
(ג)      על החוזה חלים דיני מדינת ישראל לפי כתבו או מכללא;
 
(5)   תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה - ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה - אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה;
...
 (7)  התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל בתחום המדינה;
...
 (10) האדם שמחוץ לתחום המדינה הוא בעל דין דרוש, או בעל דין נכון, בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אדם אחר, שהומצאה לו הזמנה כדין בתחום המדינה."
 
           בבקשה טענה ווירפול כי לא קמה עילה להמצאה בהתאם לתקנות, וזאת בשל העובדה שמעולם לא נחתם חוזה בין ווירפול למבקשות, לא הוכח מעשה או מחדל מצד ווירפול בתחום המדינה, ולא הוכח כי היא בעל דין דרוש או נכון בתובענה. בנוסף טענה ווירפול כי התצהיר שצורף לבקשה פגום ואינו כולל את היסודות הנדרשים. באשר לשיקול דעת בית המשפט נטען כי גם אם היתה מתקיימת אחת מהחלופות שבתקנה 500, עדיין לא היה מקום להתיר את ההמצאה, בין היתר לאור תניית הבוררות  בהסכם שבין ווירפול לקרדן, לפיה כל סכסוך בין הצדדים יתברר באמצעות בוררות שתערך בלונדון.
 
8.        המבקשות התנגדו לבקשה וטענו כי שכנעו שעומדת להן עילת תביעה טובה נגד ווירפול. עוד נטען כי לא מדובר בחברה זרה אשר אין לה כל קשר לישראל, אלא ביצרן המוכר במשך שנים אלפי מוצרים, ומודע בין היתר לתחולת הדין הישראלי על מערכת ההתקשרויות שלו, ולפיכך אין מקום לאפשר לו להימלט מהדין בישראל. אשר לעילות ההמצאה טענו המבקשות כי נחתם בישראל חוזה על-ידי מורשה של ווירפול, שבו נכתב במפורש כי הדין החל הוא הדין הישראלי. עוד נטען כי בהסכם שבין ווירפול לקרדן נקבע במפורש כי ווירפול מודעת לכך שלקרדן יש סוכנים, וכי היא יכולה לבטל את חובתה של קרדן לתת שירות תיקונים במסגרת האחריות. משלא עשתה כן, יש בכך כדי להראות כי היא מכירה בחבותה כלפי המבקשות לספק חלקי חילוף עבור שירות הניתן בתקופת האחריות הרגילה או המורחבת. עוד נטען כי היה בין הצדדים גם קשר ישיר, ובנוסף לכך כי לווירפול קשר אמיץ לתובענה, המתבטא בין היתר גם בכך שהיא מחזיקה מסמכים רבים הקשורים לה. טענה נוספת שטענו המבקשות נגעה לתחולת תקנות הגנת הצרכן (אחריות ושירות לאחר מכירה), תשס"ו-2006 (להלן: "תקנות הגנת הצרכן") על עניינה של ווירפול כיצרנית המוצרים.
 
החלטת בית המשפט המחוזי
9.        לאחר דיון במעמד הצדדים, נעתר בית המשפט לבקשה, וזאת מן הטעם שלא נמצאה עילת המצאה לפי אחת מהחלופות בתקנה 500. אשר לתקנות 500(4) ו-(5) קבע בית המשפט כי אלו מניחות קיומו של חוזה שהופר. מאחר ואין מחלוקת כי לא קיים בין הצדדים הסכם בכתב, הרי שהמבקשות כיוונו להסכם מכללא בינן לבין ווירפול או בחוזה לטובת צד שלישי, אשר נחתם בעת שהתקשרו עם קרדן בהסכם ההפצה. ברם, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשות לא ציינו בכתב התביעה מהן הנסיבות המדויקות המלמדות על קיומו של הסכם מכללא, ולפיכך דינה של טענה זו להידחות. אשר לטענה כי מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, נקבע כי העובדה שקיימת על-פי הדין הישראלי חובה להקים מערך שירות תיקונים, אינה הופכת את ההסכם בין היצרן ליבואן להסכם לטובת נותן שירות התיקונים בפועל. לכל היותר ניתן לומר שמדובר בחוזה לטובת הצרכן, שכן קבלת שירות היא אינטרס מובהק שלו. משלא נקבו הצדדים בעת חתימת הסכם ההפצה בשם נותן שירותים כזה או אחר, הרי שאין מדובר בחוזה לטובת צד שלישי. בית המשפט המחוזי אף דחה את הטענה להתקיימותה של תקנה 500(7), וקבע כי לא הונחה תשתית עובדתית באשר למעשה או מחדל של ווירפול שנעשה בתחום המדינה. בעניין זה קבע בית המשפט כי לא מצא חובה בדין או בהסכם לפיה היה על ווירפול לוודא שכספים שהועברו על-ידה לשירות פלוס או לקרדן יועברו למבקשות, וכי לא מצא פירוט כיצד "ממשיכה ווירפול לרמוס את זכויות המבקשות", כפי שטענו. בנוסף לכך הובהר כי המבקשות לא הסבירו אלו ממעשיה או ממחדליה של ווירפול, אם בכלל, בוצעו בתחום המדינה. אשר לטענה על התקיימותה של תקנה 500(10) קבע בית המשפט כי לא מצא בסיס לטענת המבקשות כי ווירפול היא בעלת "חבות דומיננטית" וכי ברשותה מסמכים ומידע רב שיש בהם כדי לסייע בבירור המחלוקות שבתיק. לכל היותר, קבע בית המשפט, ניתן לזמן את נציגיה של ווירפול לעדות במידת הצורך או לבקש ממנה מסמכים מסויימים, אך אין בכך כדי להפכה לבעל דין דרוש או נכון בתובענה. לאור האמור, בוטל היתר ההמצאה לווירפול. כמו כן חוייבו המבקשות בהוצאות ווירפול בסך של 10,000 ₪.
 
עיקרי טענות הצדדים
10.      מכאן הבקשה שלפני, במסגרתה חוזרות המבקשות על טענותיהן לפיהן יש לראות את ההתקשרות שבין ווירפול לקרדן כהתקשרות מכללא גם עם המבקשות, וזאת לאור העובדה שהדין בישראל מחייב הקמת מערך שירות ואחריות למוצרים. הדבר גם ניכר, לטענת המבקשות, מכך שווירפול ציינה במפורש בהסכם כי היא מודעת לכך שקרדן תפעיל את המערך באמצעות סוכנים. המבקשות סבורות כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי החיוב להקמת מערך שירות אינו בא להיטיב עם נותן שירות התיקונים, שכן לטענתן הטבה זו משולבת עם ההטבה המגיעה לצרכן שרכש את המוצר – הטבה שבה הכיר בית המשפט המחוזי. למעשה נטען כי תחנות השירות הפועלות לפי חובה חוקית, הן זרועו הארוכה של היצרן ובאמצעותן זכאי היצרן למכור בישראל את המוצרים, ולפיכך ההסכם בין היצרן ליבואן, אשר הקים את מערך תחנות השירות, מחיל את חובותיו של היצרן גם לטובתן. אשר לקביעת בית המשפט כי תקנה 500(7) אינה חלה, טוענות המבקשות כי בכתב התביעה פורטו המעשים שבגינם נתבעה ווירפול. בין היתר נטען כי שגה בית המשפט כאשר התעלם מהחובות המוטלות על ווירפול מכוח תקנות הגנת הצרכן, וכי אין ליצרן כל היתר להמחותן למאן דהוא. אשר למקום המעשה או המחדל טוענות המבקשות כי ווירפול היתה חייבת לתחזק את מערך תחנות השירות שלה ולדאוג לכך ששירות זה יתקיים בפועל, ולא באמצעות הסדרים כלשהם. כשלונה האמור של ווירפול ארע בישראל, ולפיכך יש לאפשר לתבוע אותה על הנזקים הנובעים מכך. גם באשר לתקנה 500(10) סבורות המבקשות כי נפלה שגגה לפני בית המשפט המחוזי, שעה שקבע כי לא הוסברה החבות הדומיננטית של ווירפול בעניין זה. חבות זו עולה, לטענת המבקשות, מכוח העובדה שהיא זו שייצרה את המוצרים, החליפה את היבואנים, וגרמה להפסקת פעילותן של המבקשות מבלי שדאגה לפצותן. עוד נטען כי כל יתר המעורבים בישראל הם גורמים שפעלו מטעמה של המשיבה כזרועה הארוכה וכשלוחיה. עוד נטען, כי קיים אינטרס חברתי ראשון במעלה לאפשר למי שנפגעו לממש בישראל את זכויותיהם כלפי ווירפול, לתבוע את נזקיהם. תוצאת החלטת בית המשפט המחוזי, כך המבקשות, היא בלתי נסבלת מבחינה עסקית, וחותרת תחת אפשרות ההתקשרות עם חברות בינלאומיות. בשולי הדברים מלינות המבקשות גם על סכום ההוצאות שהשית עליהן בית המשפט המחוזי.
 
11.      מנגד תומכת ווירפול את יתדותיה בהחלטת בית המשפט המחוזי וסבורה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, מאחר והמבקשות עצמן מודות כי אין כל הסכם ישיר בינן לבין ווירפול וכי ווירפול מעולם לא הציגה לפניהן מצג כלשהו, הרי שהאופנים האחרים אשר מהם היא מנסה להיבנות לשם הקמת עילה להמצאה הם עמומים ולוקים בכשלים לוגיים. אשר לתקנה 500(4) ו-(5), סבורה ווירפול כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי המבקשות לא ציינו כיצד נוצרה התחייבות מכללא כלפיהן, ומה מנע ממנה לייצא את מוצריה לישראל ללא התערבות המבקשות. באותו אופן היא מתנגדת לשימוש בתקנות הגנת הצרכן כבסיס לחובה. היא מפנה לכך שההסתמכות הנרחבת על תקנות אלו באה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, וכי לפני בית המשפט המחוזי הוזכר הדבר אך ורק כניסיון להוכחת קיומו של הסכם לטובת צד שלישי, טענה אשר נדחתה באופן מפורש. גם לגוף העניין נטען כי אין לפרש את תקנות הגנת הצרכן באופן המחיל על יצרן זר התחייבויות שנטל יבואן על עצמו, ואף אם כן – הרי שמדובר לכל היותר בחיוב כלפי הצרכן בלבד. ווירפול מדגישה כי האחריות לאספקת השירות למוצרים שנמכרו הוטלה על כתפי קרדן בלבד, וכי היא לא אישרה לקרדן להעזר בסוכנים אלא בשירות פלוס בלבד. מכל מקום, לטענת ווירפול, אין באישור זה, גם אילו ניתן, כדי ליצור התחייבות של ווירפול כלפי הסוכנים עצמם ולעצם ההעזרות בהם. ווירפול ממשיכה וטוענת כי לא נטען כלל כי הפרה את הסכם ההפצה, וגם אילו נמצא כי יש בהסכם מקור כלשהו להקמת חבות כלפי המבקשות, הרי שהן היו כפופות מיניה וביה גם לתניית הבוררות שבהסכם ההפצה, ומשום כך לא היה היתר ההמצאה מועיל להן כלל.
 
12.      אשר לתקנה 500(7) נטען כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא הובהר על-פי איזה דין או הסכם היתה חובה על ווירפול לפקח על צד הקשור עמה בהסכם ולהכתיב לו למי וכיצד ישלם כספים שהועברו אליו. ווירפול עומדת על כך שהסכם ההפצה בינה לבין קרדן הוא הסכם למכירת מוצרים בלבד, וכי החובה להקמת מערך שירות מוטלת על כתפי קרדן כיבואן המוצר. מכל מקום, גם אם נקבל את הסברה שתקנות הגנת הצרכן חלות על היצרן הזר, טוענת ווירפול, שהמבקשות לא הצביעו על הוראה המטילה חובת פיקוח על העברת הכספים כאמור. כמו כן נטען שהמבקשות לא ציינו האם מקומם של המעשים או המחדלים הנטענים בתחומי המדינה, כנדרש על-פי התקנה. גם באשר לתקנה 500(10) סבורה ווירפול כי אין להתערב בקביעות בית המשפט המחוזי, אשר הכריע בצדק שלא צויין כדבעי מקור החבות מכוחו ווירפול היא בעל דין נדרש או נכון בתובענה.
 
דיון והכרעה
13.      לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי מן הראוי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. יחד עם זאת, דין הערעור להידחות לגופו.
 
14.      סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע באשר לרשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט מחוזי, כי זו תינתן "... אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". דומני שלא יכול להיות חולק על כך שמשמעותה האופרטיבית של ההחלטה המונעת המצאה לנתבע, כבענייננו, היא החלטה המשפיעה באופן ממשי על זכותו של התובע, המצדיקה הידרשות לסוגיה כבר בשלב זה של ההליך מבלי להמתין לסופו. יחד עם זאת, לא מצאתי כאמור עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי לגופה.
 
15.      כידוע, הזמנה לדין לנתבע השוהה בתוך תחום שיפוט מדינת ישראל היא שמקנה לבית המשפט, באופן עקרוני, את הסמכות לדון בהליכים שהובאו לפניו, בכפוף לכללי הסמכות המקומית והעניינית (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 37-34 (מהדורה שביעית, 1995)). עם זאת, בעל דין המבקש לפתוח בהליך נגד נתבע הנמצא מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, צריך לבקש מבית המשפט היתר להמצאת כתבי בי-דין. מכוח המצאה על-פי ההיתר רוכש בית המשפט בישראל סמכות שיפוט על נתבע זר, ובכך מרחיב את תחום שיפוטו. ברם, בהטלת מרות זו על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט כרוכה סכנה להתנגשות סמכויות ולפגיעה בכללי הנימוס הבינלאומי (ע"א 837/87 הוידה נ' הינדי, פ"ד מד(4) 545, 550 (1990)). לפיכך קובעת תקנה 500 לתקנות רשימה של עילות המצאה, המאפשרות לבית המשפט להתיר את המצאתם של כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה. המשותף לכל אותן עילות, הוא קיומה של זיקה מסויימת לישראל (רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר, פסקה 6 (12.4.2012)). נטל ההוכחה הוא על התובע המבקש את היתר ההמצאה, ועליו להראות כי עניינו בא בגדר אחת מהעילות המנויות בתקנה 500 לתקנות. רמת ההוכחה הנדרשת בעניין זה אינה גבוהה, ועל המבקש להראות כי עומדת לו "תביעה הראויה לטיעון", דהיינו שאין מדובר בתביעת סרק או בתביעה טורדנית. במקרה של ספק, יפעל הדבר לטובת הנתבע, ובית המשפט לא יתיר את ההמצאה. גם אם הוכחה עילת המצאה, על בית המשפט לבחון גם את עילת התובענה עצמה, ועליו להשתכנע כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", שגם הוא רף ראייתי קל למדי. מכל מקום, גם לאחר שמולאו תנאים אלו, עדיין ישמר לבית המשפט שיקול הדעת האם להתיר את ההמצאה, ולבחון האם אכן הפורום בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה, בהשוואה לפורום אחר (ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electroics Ltd, פסקה 6 וההפניות שם (4.9.2007); רע"א 2939/13 זיל פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה ח (19.5.2013)). נאותות הפורום תיקבע על יסוד מכלול נסיבות העניין, לרבות מרב הזיקות הקושרות את בעלי הדין ואת האירועים לפורומים המתחרים, וכן בהתחשב בציפיותיהם הסבירות של בעלי הדין (רע"א 9141/00 Lang נ' מרכס, פ"ד נו(1) 118, 123 (2001)).
 
16.      בענייננו טענו המבקשות להתקיימותן של ארבע חלופות בתקנה 500 כעילות ראויות להמצאה: תקנה 500(4) ו-(5) שעניינן הפרת חוזה בזיקה לישראל, תקנה 500(7) הדנה במעשה או מחדל שנעשו בתחומי המדינה, ותקנה 500(10) המתירה המצאה למי שהוא בעל דין דרוש או נכון בתובענה שהוגשה כהלכה נגד אחר.
 
17.      בחינת קביעותיו של בית המשפט המחוזי מראה כי לא נפל פגם בדרך ניתוחו ביחס לכל אחת מעילות ההמצאה שנטענו על-ידי המבקשות. אשר לתקנה 500(4) ו-(5), אינני סבור כי המבקשות הוכיחו ברמה הנדרשת קיומו של חוזה כלפיהן. טענות המבקשות המסתמכות על הסכם ההפצה שנערך בין קרדן לווירפול כהסכם מכללא שנעשה עמן, מבקשות למעשה להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת. כזכור, המבקשות לא התקשרו באופן ישיר עם ווירפול ואף לא עם קרדן, אלא עם שירות פלוס בלבד. הטענה שהמבקשות מהוות צד להסכם ההפצה המקורי היא אפוא מרחיקת לכת. סבורני כי הצדק עם בית המשפט המחוזי גם בקובעו כי אין מדובר בחוזה לטובת צד שלישי. הטענה כי עצם העובדה שהדין מחייב יצרן בקיומו של מערך שירות, אין משמעה כי קיימת התחייבות ישירה של היצרן כלפי נותן שירות זה או אחר. הדין אינו מתעניין בשאלה האם היצרן מקיים התחייבות זו בעצמו או באמצעות קבלן (או קבלן משנה), אלא בתוצאה הסופית בלבד – קיומו של מערך שירות אשר יתן כתובת לצרכן לתיקון מוצרים שקנה. לפיכך אין מדובר בחוזה לטובת המבקשות. מכל מקום, קיים טעם רב בטענת ווירפול כי גם אילו היינו סבורים כי התקיימה עילת המצאה מכוח הסכם ההפצה, הרי שעדיין ספק רב אם בית המשפט היה מתיר את ההמצאה, לאור עיכוב ההליכים המתבקש נוכח תניית הבוררות הקיימת בהסכם.
 
18.      אשר לתקנה 500(7), טוענות המבקשות טענות שונות הנובעות מתקנות הגנת הצרכן. ברם, טענות אלו לא נטענו לפני בית המשפט המחוזי, ולפיכך אין מקום לכך שערכאת הערעור תידרש אליהן בשלב זה. אציין כי מעבר לשאלה המשפטית שלגביה טענו הצדדים באשר לחלותן של התקנות על יצרן זר, הרי שאין חולק כי תקופת האחריות הרלוונטית לצורך תקנות הגנת הצרכן, כאמור בתקנה 1, היא תקופה של שנה מיום מסירת הטובין לצרכן (בכפוף לסייגים שבתקנה 5, שאינם רלוונטיים לענייננו). בהתאם לכך, הרי שתקופת האחריות הרלבנטית לפי הדין היא תקופת האחריות הראשונית בלבד. יש להזכיר, כי ווירפול טענה בכתב ההגנה מטעמה כי האפשרות למתן תקופת האחריות המורחבת היתה יוזמה של קרדן, לגביה נתנה את הסכמתה, אך זאת בתנאים אחרים מאשר האחריות הראשונית. כך למשל, לא היתה ווירפול מחוייבת בתשלום עבור החלפים במהלך תקופת האחריות המורחבת או במסירתם ללא עלות. עובדה זו מצמצמת עד מאד את היקף חבותה של ווירפול כלפי המבקשות, אף לשיטתן, וגם בכך יש כדי להשפיע על שיקול הדעת לגבי מתן היתר ההמצאה. בנוסף לכך, המבקשות גם לא טענו לפני בית המשפט המחוזי מהו מקום המעשה או המחדל הנטענים על-ידן. בפסיקה נטען כי אין די בקרות הנזק בישראל על מנת להצמיח עילה למתן היתר המצאה לחוץ-לארץ. על אף שנמתחה ביקורת על עיקרון זה, זוהי ההלכה הנוהגת ולא ראיתי מקום לסטות ממנה בענייננו (רע"א 2752/03Metallurgique de Gerzat S.A.  נ' וילנסקי, פ"ד נז(6) 145, 148-149 (2003); רע"א 8195/02 שיטרית נ' Sharp Corporation, פ"ד נח(1) 193, 195 (2003)). אוסיף עוד, כי יתכן והיה מקום למבקשות לטעון גם לחלופה של עשיית עושר ולא במשפט בגדרי תקנה 500(7), ואולם מאחר והצדדים לא התייחסו לסוגיה זו במסגרת הבקשה לביטול ההיתר ובבקשה שלפני, איני רואה מקום להידרש לכך.
 
19.      גם באשר לתקנה 500(10) אינני סבור שנפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, מאחר שלא מצא, בהתחשב בתשתית שהונחה לפניו, כי ווירפול היא בעל דין "דרוש" או "נכון" בתובענה. בית המשפט המחוזי סבר, וכך גם אני סבור, כי בהיות תקנה זו "סעיף סל" יש להיזהר בעניין זה מפני פריצת הגבולות ומפני ערבוב היוצרות בין בעל דין דרוש בעל חבות עצמאית, ובין עד או מקור מידע חיוני בנסיבות התובענה. אין דין זה כדין זה.
20.      מן המקובץ עולה, כי המבקשות לא עמדו בנטל הנדרש להראות כי קיימת להן עילת המצאה טובה אל מחוץ לתחום המדינה בגדרי תקנה 500. משכך, אין מקום להידרש לשאלה האם מדובר בפורום נאות, אם לאו. אין גם הצדקה להתערב בשיעור ההוצאות (10,000 ₪) שהטיל בית המשפט המחוזי על המבקשות.
 
21.      אכן, המצב בו מחויבות המבקשות במתן שירות שאין הן מקבלות את תמורתו, על פני הדברים אינו מצב תקין, והשאלה מיהו האחראי למצב זה תתברר לעומקה במסגרת התובענה בבית המשפט המחוזי. בביטול היתר ההמצאה נראה לכאורה כי נמנעת האפשרות מאת המבקשות להביא את תביעתן נגד ווירפול לבירור משפטי. ואולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, זוהי מסקנה בלתי נמנעת בהסתמך על הוראות הדין בנסיבותיה של התביעה הנדונה, והיא משקפת נכונה את הערכת מהותן ועוצמתן של טענות המבקשות. יוטעם, כי משמעות ההחלטה איננה סגירת דלתות שערי בית המשפט לפני המבקשות, אלא רק כי עליהן לבחון את כדאיות הגשת התובענה נגד ווירפול בפורום אחר, מתאים יותר, על כל המשתמע מכך.
 
22.      לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. המבקשות ישלמו לווירפול הוצאות בסך של 7,500 ₪.
 
 
           ניתן היום, ‏ט"ז בטבת התשע"ה (‏7.1.2015).
 
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב