Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 6374/13 משחקי כדורת בע"מ ואח' נגד תל אור ניהול נכסים בע"מ
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6374/13
 
 
לפני:   כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקשים: 1. משחקי כדורת בע"מ
  2. אליעזר שיינמן
  3. באולינג נשר ניהול בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: תל אור ניהול נכסים בע"מ
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 56727-04-13 ובע"א 5383-05-13 שניתן ביום 1.9.2013 על-ידי כב' ס' הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ו-ר' שפירא
 
                                          
בשם המבקשים:                     עו"ד י' רבינוביץ; עו"ד נ' בר-דוד
בשם המשיבה:                       עו"ד נ' בר-אילן
 
החלטה
 
 
 
1.        בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 1.9.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א 56727-04-13 ובע"א 5383-05-13 (כב' ס' הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ו-ר' שפירא), בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו מיום 8.3.2013 של בית משפט השלום בחיפה בת"א 19135/05 ובת"א 7854/06 (כב' השופט י' פרידמן). בד בבד הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
 
2.        המבקשת 1 שכרה מהמשיבה קומה בבניין המצוי בישוב נשר לשם הפעלתו של עסק למשחקי כדורת (באולינג). המבקשת 3 מחזיקה בפועל במושכר והמבקש 2 הוא מנהל שתי המבקשות הנ"ל וערב אישית להתחייבויות המבקשת 1 (המבקשים יכונו להלן: השוכרים; המשיבה תכונה להלן: המשכירה). סמוך לאחר תחילת תקופת השכירות (15.7.2004) עלו היחסים בין המשכירה לבין השוכרים על שרטון. תחילה הוגשה לבית משפט השלום תביעת המשכירה לסילוק ידם של השוכרים ולתשלום פיצויים. בהמשך הוגשה תביעה כספית של המבקשת 1 נגד המשכירה בטענה לנזקים שונים שנגרמו לה. בגין נזקים אלה גם נטען על-ידי השוכרים כי הם היו זכאים שלא לשלם למשכירה דמי שכירות, בין מתוקף טענת קיזוז ובין על יסוד קונסטרוקציות משפטיות אחרות. במהלך בירור התובענות תוקנו כתבי התביעה, גם בהתייחס להתפתחויות מאוחרות למועד הגשת כתבי התביעה המקוריים.
 
3.        בית משפט השלום הורה על סילוק ידם של השוכרים מהמושכר בתוך 60 יום ממועד מתן פסק דינו (8.3.2013). כמו כן חייב בית משפט השלום את המבקשים 2-1 לשלם למשכירה כ- 2 מליון ש"ח והוצאות משפט. תביעת המבקשת 1 נדחתה במלואה. בפסק דין מקיף ומפורט דן בית משפט השלום בכל טענות הצדדים. בין היתר נקבע בפסק דין זה כי השוכרים הפרו את הסכם השכירות במספר עניינים, ובהם – אי תשלום דמי שכירות במועד, אי תשלום דמי שכירות החל מיום 15.9.2008 בטענה (שנדחתה) על כספים שחייבת להם המשכירה, ניהול עסק ללא רישיון וחילופי מחזיקים במושכר ללא אישור המשכירה. בית המשפט התייחס לכל טענות השוכרים באשר להפרות הנטענות מצד המשכירה ודחה את מרביתן, ובכל מקרה קבע שהתנהלות המשכירה לא הקנתה לשוכרים זכות שלא לקיים את החיובים המוטלים על המבקשת 1 על-פי הסכם השכירות.
 
4.        ערעור השוכרים נדחה בבית המשפט המחוזי וערעור המשכירה ביחס לגובה הסכומים אותם חייבים לה השוכרים התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו מיום 1.9.2013 כי הפינוי יבוצע עד ליום 30.9.2013 בשעה 12:00. בהחלטה מפורטת מיום 17.9.2013, שניתנה בבקשת השוכרים לעיכוב ביצוע, לא ראה בית המשפטי המחוזי לשנות את מועד הפינוי.
 
5.        בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט זה נטען כי מן הדין ליתן לשוכרים רשות ערעור נוכח שתי טענות עקרוניות שהם מעלים: האחת, לפיה שגה בית המשפט המחוזי עת דחה את ערעורם ללא כל הנמקה, כשמרבית פסק דינו מוקדש לערעור המשכירה; השנייה, לפיה הבקשה מעלה שאלה עקרונית שבית המשפט העליון טרם הכריע בה – האם שוכר רשאי לעכב את תשלום דמי השכירות כשהמשכיר אינו מקיים את החיובים המוטלים עליו, זאת נוכח הדין הקובע כי הפרה צפויה מקנה לנפגע את הזכות לעכב את ביצוע חיוביו, גם אם אין מדובר בחיובים שלובים, ובלבד שהוא מוכיח שהוא נכון לקיים חיוביו בכל עת ואילו הצד השני הוא המעכב את קיום ההסכם. ביסוד טענה אחרונה זו מצויה עמדת השוכרים לפיה החל מהמועד בו הפסיקו, על פי מימצאי בית משפט השלום, לשלם דמי שכירות (15.9.2008) הם היו נכונים להפקידם בקופת בית המשפט והמשכירה היא זו שהתנגדה לכך (יצוין כי לא הובהר מדוע השוכרים לא היו יכולים להפקיד את דמי השכירות בקופת בית המשפט באופן חד צדדי וללא כל תנאי. ראו בענין זה תקנה 504 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)).
 
           בהמשך הבקשה משיגים השוכרים על קביעותיו השונות של בית משפט השלום בשורה ארוכה של נושאים: כי לא היה מקום להורות על סילוק ידם בגין אי תשלום דמי השכירות מיום 15.9.2008 ואילך מאחר והסכימו להפקידם בקופת בית המשפט; כי נוכח התנערות המשכירה מחיוביה (ובהם חתימה על תוכניות לשם קבלת היתרים על פי דין) היו השוכרים רשאים להתייחס אל החיוב לשלם דמי שכירות כחיוב שלוב ולהשעות את קיומו עד אשר המשכירה תקיים את חיוביה-שלה; כי בית משפט השלום התעלם מיחסו העוין של מנהל המשכירה ומפעולותיו לסכל את הסכם השכירות כבר בתחילת תקופת השכירות; כי לא היה מקום לחייבם בתשלום פיצוי; כי בית משפט השלום טעה טעות חשבונאית בקבעו את שיעור הפיצוי הכולל; כי טעה בית המשפט כשקבע שהמשכירה לא הפרה חיוביה כשלא פעלה להסדרת חניה במושכר; כשקבע שהערבות הבנקאית לא הומצאה על פי הוראות הסכם השכירות או כשקבע שהשוכרים לא ביטחו את הנכס. כמו כן נטען כי המשיבה הסכימה לחילופי המחזיקים במושכר.
 
6.        לאחר קבלת בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב הביצוע הוריתי על הגשת תשובה לבקשה האחרונה, וזו הוגשה ביום 25.9.2013. לאחר עיון בכל החומר שבפני מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף מבלי שאורה על הגשת תשובה לבקשה זו. בכך מתייתר הצורך להחליט בבקשה לעיכוב הביצוע.
 
7.        תחילה יצוין, כי בקשת רשות הערעור כלל אינה עומדת באמות המידה הידועות, שבית משפט זה חוזר עליהן פעם אחר פעם, לעניין מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". עניינם של השוכרים אינו מעורר כל שאלה בעלת השלכות מעבר למחלוקות הקונקרטיות שלהם עם המשכירה, אשר נדונו בשתי ערכאות. הטענות העקרוניות, כביכול, המועלות בבקשה, כלל אינן כאלה.
 
           באשר לקיום חובת ההנמקה על-ידי בית המשפט המחוזי, נראה כי, בהתחשב בכך שדחתה את ערעור השוכרים, עמדה ערכאת הערעור בחובה זו (מבחינה זו לא היה מקום להסתמך על ההחלטה שניתנה ברע"א 3876/09 חשיבון נ' חשיבון (25.8.2009), שכן זו עסקה במקרה שונה בתכלית, כאשר ערכאת הערעור הפכה את החלטת הערכאה הדיונית ולא אישרה אותה). במקרה דנא פסק בית המשפט המחוזי כי אין הוא רואה לנכון להתערב בקביעה לפיה המבקשת 1 הפרה את חוזה השכירות בכך שהפסיקה לשלם דמי שכירות שעה שלא היתה זכאית לקזז כנגדם סכומים שלכאורה המשכירה היתה חייבת לה, ובכך שהעבירה את ההחזקה במושכר למשיבה 3. כתוצאה מכך, כך נקבע, היתה המשכירה רשאית לבטל את חוזה השכירות ולעמוד על פינוי המושכר. בית המשפט המחוזי ציין כי מסקנותיו של בית משפט השלום בנדון מבוססות על מימצאי עובדה שקבע. כך גם באשר לשלל טענות השוכרים המצדיקות, לטעמם, את אופן התנהלותם. הוסבר, כי בית משפט השלום דן בטענות אלה ודחה אותן כשפסק דינו "מפורט ומשופע בפרטים ובנתונים עובדתיים" שבית המשפט המחוזי לא מצא כל עילה להתערב בהם.
 
           לא ניתן, איפוא, לומר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק בכל הנוגע לערעור השוכרים, גם אם ההנמקה קצרה יחסית. יש לזכור שכאשר ערכאת הערעור סומכת ידיה על מימצאי העובדה והמסקנות המשפטיות אליהם הגיעה הערכאה המבררת, היא יכולה אף לדחות את הערעור ללא הנמקה כלל, תוך אימוץ פסק הדין שעליו הוגש הערעור (תקנה 460 לתקנות). נמצא, כי מהיבט זה של קיום חובת ההנמקה אין הצדקה ליתן רשות ערעור.
 
           גם הטענה "העקרונית" כביכול, באשר לזכות השוכר שלא לקיים חיוביו, ובהם תשלום דמי שכירות, כשהמשכיר אינו מבצע את חיוביו-שלו, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בנסיבותיו של המקרה הנדון. זאת נוכח העובדה שבית משפט השלום מצא כי המשכירה לא נהגה באופן שמזכה את השוכרים לפעול כפי שפעלו, גם אם במצב אחר אולי היו הם יכולים לטעון לקיומם של חיובים שלובים ולמשתמע מכך. בית משפט השלום פירט בהרחבה את הפרות השוכרים, ובהם הפעלת העסק ללא היתר, אי עמידה בחיוב להפקיד ערבות בנקאית, חילופי המחזיקים ללא רשות המשכירה ועוד. כל זאת בנוסף לאי תשלום דמי השכירות. מאידך גיסא הגיע בית המשפט למסקנה כי אף אם בענין זה או אחר לא נהגה המשכירה על פי הקבוע בהסכם, לא עלתה התנהגותה כדי הפרה שהקימה לשוכרים תביעה לדמי נזק או שתביעה כזו לא הוכחה. במצב דברים זה הסוגיה שהשוכרים הציגו כ"עקרונית" אינה מחייבת דיון והכרעה "עקרונית", שכן הקביעות העובדתיות באשר להתנהלות השוכרים והמשכירה (בהן בוודאי אין להתערב בגדר בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי") אינן מותירות כל ספק באשר לתוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום.
 
           ברי, כי כל יתר הטענות המופנות כלפי מימצאיו ומסקנותיו של בית משפט השלום אינן אלא טענות ערעוריות מובהקות שאין בהן, אף אם היה בהן ממש (ואיני רומז שכך הוא), כדי להקים למבקשים עילה למתן רשות ערעור.
 
8.        לא נותר לי אלא לצרף קולי לאמור בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום ולהביע אכזבה על שבסכסוך עסקי מובהק זה לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות על אף הליך גישור שהגיע כמעט לידי סיום מוצלח. כשנדרשת, בלית ברירה, הכרעה על פי דין בסכסוך מהסוג הנדון בפרשה זו, ההכרעה היא בהכרח דיכוטומית ואין עימה פתרון "ממוצע" אליו ניתן להגיע רק בדרך של פשרה. כשהצדדים, ובהם כמובן השוכרים, בחרו למצות את הדין, היה עליהם להביא בחשבון כי, לפחות בענין סילוק היד, התוצאה תהא בהכרח לכאן או לכאן.
 
9.        אני מודע היטב לכך שמועד הפינוי קבוע למחר. אלא שסד הזמנים שהשוכרים נקלעו אליו הוא, במידה רבה, מדומה. מאז שהוברר לשוכרים, כבר במועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום, כי עליהם לסלק ידם מהמושכר, חלף פרק זמן ממושך של כחצי שנה במהלכו השוכרים היו צריכים להיערך לביצוע פסק הדין, גם אם במקביל נקטו בהליכי השגה עליו. בנסיבות אלה אין מקום לארכות נוספות.
 
9.        בקשת רשות הערעור נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב הביצוע שהדיון בה התייתר. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה, אשר הגישה תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע, בסך 10,000 ש"ח.
 
           ניתנה היום, ‏כ"ה בתשרי התשע"ד (‏29.9.2013).
 
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב