Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 6280/13 מוסדות מדרש דוד בירושלים נגדחיים שמואל יחזקאל רוזנטל
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  6280/13
 
 
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין
 
 
המבקשת: מוסדות מדרש דוד בירושלים
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: חיים שמואל יחזקאל רוזנטל
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים כנפי-שטייניץ, ד"ר מרזל ורומנוב) בע"א 6158-12-12 מיום 24.4.13
 
                                          
בשם המבקשת:                      עו"ד אבנר סאלם
 
 
החלטה
 
 
א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים כנפי-שטייניץ, ד"ר מרזל ורומנוב) בע"א 6158-12-12 מיום 24.4.13, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת רנר) בת"א 3704-09 מיום 6.11.12. בפסק הדין נדחתה תביעת המבקשת לסילוק יד ולדמי שימוש; המחלוקת עיקרה בשאלה אם נכרת בין הצדדים הסכם דיירות מוגנת לטובת המשיב.
 
רקע
 
ב.        המבקשת רכשה ביום 9.1.08 בניין בירושלים. לטענתה, בחודש מארס 2008 התברר לה כי המשיב פלש לדירה בבניין וטוען לדיירות מוגנת, בעוד שהבניין נרכש על יסוד המצג כי הדירה מושא המחלוקת ריקה. המבקשת הגישה תביעה לסילוקו של המשיב ולתשלום דמי שימוש ראויים. בית משפט השלום דחה את התביעה. צוין, כי סבו וסבתו של המשיב היו דיירים מוגנים בנכס, וכי סבתו נפטרה בשנת 1987 וסבו עוד קודם לכן. בית המשפט קיבל את הטענה, שהמשיב הפך לדייר מוגן מכוח הסכם דיירות מוגנת מיום 17.11.87 בסמוך לפטירת הסבתא, אשר נחתם בין אביו (בשמו של המשיב שהיה באותה עת כבן 14) לבין בעלי הנכס, ואשר בעקבותיו הפך גם המשיב לדייר מוגן. המשיב הוא חסוי, ולא העיד.
 
ג.        ההסכם המדובר לא הוגש ולא אותר. מתצהיר אביו של המשיב נלמד, כי מי שטיפל בעניינים הכספיים הוא גיסו שנפטר בשנת 2002, ושהחזיק בכל המסמכים. עם זאת הוכרה כאמור זכותו של המשיב לדיירות מוגנת. בית המשפט נסמך על הסכם מכר בין המבקשת לבין בעליו הקודמים של הבניין, אשר לפיו רכשה המבקשת את הבניין, והקובע כדלקמן: "ידוע להם כי חמש יחידות בנכס הינן מוגנות בדיירות מוגנת ויתרת הדירות מוחזקות על ידי שוכרים חופשיים...". נקבע, כי מן ההסכם נלמד, שמוכרי הנכס ראו את הנכס ככזה המוחזק בדיירות מוגנת בעת הסכם המכירה. כן מצא בית המשפט תימוכין לגירסת המשיב בעדותו של אביו, שלפיה רכש את הנכס בעבור בנו יום לפני פטירת אמו, ושילם לבעלי הנכס דמי מפתח בגובה 30,000 ₪ ולאחיותיו סכום נוסף בעבור חלקה של אמו. תימוכין נוספים נמצאו בעדותו של מר שמואל שמעון אשר טיפל בגביית דמי שכירות מוגנים מן הדיירים, ואשר העיד כי גבה מאבי המשיב דמי שכירות. דיירים אחרים בבניין העידו, כי את הנכס ניהלה גב' ברכין מבעלי הבניין, וכי היא היתה ערה לזכויותיה ועמדה עליהן בקפידה. כך למשל כאשר אמה של אחת העדות (גב' ורצברגר) נפטרה, פנתה אליה גב' ברכין בתום השבעה, ושאלה באשר לגורל הדירה. נאמר, כי דמותה של הגב' ברכין כבעלת בית כפי שנצטיירה, אינה מתיישבת עם העובדה שבמהלך 10 שנים ממועד פטירת סבתו של המשיב ועד לפטירתה של הגב' ברכין לא נקטה כל פעולה להשבת הדירה לבעליה, ואף נגבו דמי שכירות ראויים. כן העידה גב' ורצברגר כי היתה נוכחת בשיחה בין אמה לגב' ברכין, שבה סיפרה לה גב' ברכין כי רוזנטל "סידרו" אותה, שכן רכשו את הדירה סמוך לפני פטירת הסבתא. לבית המשפט הוגשה, לאחר שמיעת ההוכחות, בקשה לצירוף מסמכים: מכתב האב בשם המשיב לעו"ד סמואל, אשר מעביר לו בנאמנות חוזה שכירות החתום על ידי הגב' ברכין וסך 16,000 ₪ דמי מפתח, וכן קבלות על תשלום 16,000 ₪ דמי מפתח בגין שכירת הנכס, וקבלה על תשלום שכר טרחה, שניהם מיום 16.11.87 (להלן המסמכים הנוספים). בית המשפט קבע, כי נוכח האופן שבו הוגשו המסמכים - לא הוגשו בידי ערכם ולא הוכחה האוטנטיות שלהם - הם נטולי משקל ראייתי. עם זאת נדחתה, כאמור, תביעת המבקשת בהתבסס על המפורט מעלה.
 
ד.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשת על פסק הדין. צוין, כי אין מקום להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום אשר נתן דעתו גם לקשיים שעלו מגירסת המשיב. כן קבע בית המשפט, שהמסמכים הנוספים מחזקים ומבססים את הטענה לחתימת הסכם דיירות מוגנת ולתשלום דמי מפתח, ואת הגירסה בדבר חלקה של גב' ברכין בניהול הנכס כנכס של דיירות מוגנת. הוטעם עוד כי היעדר חוזה שכירות, כמו גם גילו של המשיב שעה שנכרת לפי טענתו ההסכם (14 שנה), מעוררים שאלות, אולם מארג הראיות הכללי מחזק את מסקנתו של בית משפט השלום.
 
עיקרי הבקשה
 
ה.        בבקשה נטען, כי התיק מעלה שאלה בעלת השלכות חוקתיות, נוכח המגמה בפסיקה לפירוש הזכות לדיירות מוגנת בצמצום. נטען לפגיעה בזכות הקניין של המבקשת, בפרט משעל פי הנאמר, לא הוכרה מעולם טענה לדיירות מוגנת בלא שהוצג הסכם שכירות מתאים. נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי עדות אבי המשיב תומכת בגירסת המשיב, שכן בית משפט השלום לא קבע ממצאי מהימנות באשר לעדותו. נטען, כי הסכם המכר בין המבקשת לבין בעליו הקודמים של הנכס תומך בעמדת המבקשת, שכן על ההסכם חתומים סבו וסבתו של המשיב, ולא המשיב עצמו. עוד הוסף, כי מר שמואל שמעון הצהיר שמעולם לא ביקר בדירה, וכי גבה דמי שכירות מאבי המשיב בחנותו, עדות התומכת בטענת המבקשת כי אבי המשיב החזיק בדירה. לבסוף נטען, כי היה לזקוף לחובת המשיב את אי העדת דודתו (אשת הגיס שנפטר) ואת אי הצגת ראיה על אודות הפטירה.
 
הכרעה
 
ו.        לאחר העיון חוששני כי אין המקרה שלפנינו מעורר שאלות בעלות אופי עקרוני החורגות מעניינם של הצדדים, הגם שהועלה כנושא בעל אופי חוקתי – צמצום הגנת הדייר כפועל יוצא מזכותו החוקתית של בעל הבית לקניין. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). בקשה זו אינה נופלת בגדרן של אלה; כפי שייאמר להלן, אכן ישנה מגמת צמצום פסיקתית באשר להגנת הדייר. אך ענייננו הוא בשאלה העובדתית, האם קמה דיירות מוגנת, וזו הוכרעה לחיוב, אם כי לא בקלות. עסקינן איפוא בבקשה לגלגול שלישי עובדתי. די בכך שלא להיעתר לה; הבקשה, רובה ככולה, מופנית כנגד ממצאי עובדה של בית משפט השלום, ובידוע הוא כי ככלל אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב באלה במקרים חריגים (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)), לא כל שכן כשהמדובר בבקשת ערעור בגלגול שלישי. היו למבקשת שני ימיה השיפוטיים בזכות, ואין המקרה מצדיק להוסיף עליהם.
 
ז.        לעיצומם של דברים אציין, כי אכן, המגמה בפסיקה היא לפרשנות מצמצמת  של הזכות לדיירות מוגנת מכוח חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, נוכח התכלית הסוציאלית  בבסיסו, וזו גם גישתי  כפי שהובעה לא אחת (רע"א 2701/95 כנען נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 166(1999); רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (2004); ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (2009). בין השאר נאמר:
 
"חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק' (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח' פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן). לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: 'הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם'..."(רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (2006) (פסקה ד'(4)).
 
אולם בענייננו קבע בית משפט השלום עובדתית, בסופו של יום, קיומו של הסכם דיירות מוגנת בין המשיב, על ידי אביו, לבין בעלי הנכס, הסכם שעל בסיסו פעלו המעורבים בדבר לאורך שנים. לבסוף, כבית המשפט המחוזי סבורני, כי המסמכים הנוספים, הנושאים תאריך אשר עולה בקנה אחד עם גירסת המשיב, לכאורה יש בהם להעמיק ולבסס את הטענה בדבר הסכם דיירות מוגנת ותשלום דמי מפתח, שאחרת מה פשרם של התשלומים; אין מקום להתערבות בכך.
 
ח.       אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.
 
           ניתנה היום, ה' בחשון תשע"ד (9.10.2013).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב