Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 5861/15 6330/15 6597/15 עיריית תל אביב-יפו נגד עובדיה שומוביץ ו-2 אח'
 
בבית המשפט העליון  
  רע"א  5861/15
  רע"א  6330/15
  רע"א  6597/15
לפני:   כבוד השופטת ד' ברק-ארז  
         
 
 
המבקשת ברע"א 5861/15, המשיבה 14 ברע"א 6330/15
והמשיבה 4 ברע"א 6597/15:
 
 
עיריית תל אביב-יפו
   
המבקשות 3-1
ברע"א 6330/15,
המשיבות 17-15
ברע"א 5861/15
והמשיבות 8-6
ברע"א 6579/15:
 
 
 
 
 
דיור ב.פ בע"מ ו-2 אח'
   
המבקשים 10-1
ברע"א 6597/15,
המשיבים 13-4
ברע"א 5861/15
המשיבים 10-1
ברע"א 6330/15:
 
 
 
 
 
מרדכי כוזהינוף ו-9 אח'
   
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים 3-1
ברע"א 5861/15,
המשיבים 13-11
ברע"א 6330/15
והמשיבים 3-1
ברע"א 6597/15:
 
 
 
 
 
עובדיה שומוביץ ו-2 אח'
   
   
המשיבה ברע"א 5861/15,
המשיבה 15 ברע"א 6330/15
והמשיבה 5 ברע"א 6579/15:
 
 
רשות הפיתוח – רשות מקרקעי ישראל
 
                                          
שלוש בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.7.2015 ברע"א 20770-04-2015 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' צ'רניאק
 
                                          
בשם המבקשת ברע"א 5861/15,
המשיבה 14 ברע"א 6330/15
והמשיבה 4 ברע"א 6597/15:                 עו"ד עמי פזטל
 
בשם המשיבים 3-1
ברע"א 5861/15,
המשיבים 13-11
ברע"א 6330/15
והמשיבים 3-1
ברע"א 6597/15:                        עו"ד ענת לוי
 
בשם המשיבים 13-4
ברע"א 5861/15,
בשם המשיבים 10-1
ברע"א 6330/15
והמבקשים 10-1
ברע"א 6597/15:                        עו"ד גבריאל מויאל-מאור
 
בשם המשיבה ברע"א 5861/15,
המשיבה 15 ברע"א 6330/15
והמשיבה 5 ברע"א 6579/15:                  עו"ד שמרית גולן
 
בשם המשיבות 17-15
ברע"א 5861/15,
המבקשות 3-1
ברע"א 6330/15
והמשיבות 8-6
ברע"א 6579/15:                        עו"ד גד חלד, עו"ד ליאור גוטוירט,
                                                עו"ד איגור גילביץ'
 
 
פסק דין
 
                  
1.        האם בתביעת פינוי שהוגשה על-ידי חלק מן הבעלים במשותף של מקרקעין נגד המחזיקים באותם מקרקעין ניתן וראוי לצרף כבעלי דין גם את הבעלים הנוספים של אותם מקרקעין, וכן את מי שהיו בעבר בעלי זכויות בהם? האם יש חשיבות לכך שהנתבעים טוענים כי פינוים מותנה בזכות לדיור חלוף המבוססת על התחייבויות שנטלו על עצמם בעלי זכויות (בהווה או בעבר) שאינם צד להליך? כמו כן, ובאופן יותר כללי, באלו נסיבות ניתן לצרף להליך אדם כתובע, חרף בחירתו שלא ליזום הליך משפטי בעצמו, והאם אלה התקיימו במקרה דנן? אלה השאלות העומדות במרכזן של בקשות רשות הערעור שבפני.
 
עובדות רלוונטיות והליכים קודמים
 
2.        בפני שלוש בקשות רשות ערעור, אשר נסבות כולן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 12.7.2015 (רע"א 20770-04-15, השופטתע' צ'רניאק). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור שהוגש על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 26.3.2015 (ת"א 10950-04-14, השופט ג' הימן), והורה על צירופם של בעלי דין כתובעים נוספים בתביעה, מכוחה של תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחיאו התקנות).
 
3.        בבית משפט השלום נדונה תביעה שעניינה סילוק ידם של בני משפחת שומוביץ – עובדיה שומוביץ, אסתר שומוביץ ושרה וקסלר שומוביץ (שני הורים ובתם, שיכונו יחד להלן: שומוביץ) – ממקרקעין הידועים כחלקות 296 ו-427 בגוש 6107 בתל אביב-יפו (להלן: המקרקעין). מקרקעין אלה נמצאים בבעלות משותפת, כמפורט להלן. את התביעה הגישו במקרה זה עשרה תובעים – חמישה מהם נמנו עם בעלי זכויות הבעלות במועד הגשת התביעה (תובעים 5-1 בכתב התביעה המקורי, אשר יכונו להלן: קבוצת אברמוביץ), וחמישה נוספים שהתקשרו עמם בהסכם לרכישת זכויותיהם (תובעים 10-6 בכתב התביעה המקורי, אשר יכונו להלן: קבוצת כוזהינוף).
 
4.        התביעה שביסוד הבקשה דנן היא חוליה נוספת בשרשרת ההתדיינויות שעניינה זכויות המחזיקים במקרקעין בשכונת גבעת עמל ב' בתל אביב-יפו.בתביעה נטען כי שומוביץ פלשו למקרקעין והקימו בהם מבנים שלא כדין. עוד נטען כי כבר בשנת 1963 ניתן פסק דין בבית משפט השלום בתל אביב שבו נקבע כי על עובדיה ואסתר לפנות את המקרקעין. באותה תקופה, כך על-פי כתב התביעה, אף נחתם הסכם פשרה בין בעלי הזכויות במקרקעין באותה עת לבין עובדיה ואסתר שומוביץ, שבו התחייבו האחרונים לפנות את המקרקעין מרצון בתמורה לסכום כספי. אולם, כך נטען בתביעה, אסתר ועובדיה לא ביצעו את חלקם לפי ההסכם. בהתאם לכך, בתביעה נדרשו פינויים של שומוביץ מהמקרקעין, הריסת המבנים שהוקמו על-ידם וכן תשלום דמי שימוש בגין התקופה שהחזיקו במקרקעין.
 
5.        ביום 29.9.2015 נטען בבקשה שהוגשה מטעם קבוצת אברמוביץ כי עסקת המכר של הזכויות במקרקעין לקבוצת כוזהינוף הושלמה. מטעם זה ביקשה קבוצת אברמוביץ למחוק אותה מכתב התביעה.
 
6.        בכתב ההגנה שהוגש מטעם שומוביץ הם טענו כי יש לסלק את התביעה על הסף, על בסיס טענות מקדמיות שונות, וכן כי יש לדחות אותה לגופה. בכתב ההגנה נטען כי שומוביץ יושבים במקרקעין כדין. על-פי הנטען, אסתר ועובדיה שומוביץ שוכנו במקרקעין בשנת 1948 על-ידי מוסדות המדינה שבדרך, ובעבר קיבלו התחייבות מגופים שונים, לרבות רשויות ציבוריות, לספק להם דיור חלוף במקרה שיפונו מהמקרקעין. לטענת שומוביץ, ההתחייבות הזו אף קיבלה ביטוי בהסכמים שמכוחם הועברו המקרקעין במרוצת הזמן בין בעלי זכויות שונים, ובין היתר בהסכם שמכוחו נמכרו זכויות הבעלות במקרקעין מרשות הפיתוח לחברת דיור ב.פ. בע"מ (להלן: דיור ב.פ). בהמשך לכך, שומוביץ טענו כי הם אוחזים בזכויות שונות במקרקעין, ובכלל זה בזכויות של דיירות מוגנת. לחלופין, שומוביץ טענו כי יש להם מעמד של בני רשות במקרקעין. על כן, כך נטען, הם חסינים מפני פינוי מהמקרקעין. עוד נטען, כי ככל שייקבע כי התובעים זכאים לסלק אותם מהמקרקעין, הרי שפינויים צריך להיות מותנה בהעמדת דיור חלוף.
 
7.        בשלב          של קדם המשפט הגישו שומוביץ בקשה לצירופם לתובענה של בעלי דין נוספים כתובעים (ולחלופין, כנתבעים), בקשה שאותה סמכו על תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי. בעלי הדין שצירופם התבקש היו עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה), שלוש חברות (דיור ב.פ, א.מ.ת.ש השקעות בע"מ ואלעד ישראל מגורים בע"מ, אשר יכונו להלן: החברות) ורשות הפיתוח. יצוין, כי במסגרת הדיון בבקשה זו נדונה גם שאלת השתתפותם של היחידים המרכיבים את קבוצת אברמוביץ כתובעים בהליך, לנוכח התנגדותם של שומוביץ למחיקתם מכתב התביעה. בבקשה לצירוף תובעים טענו שומוביץ כי העירייה ושתיים משלוש החברות – א.מ.ת.ש השקעות בע"מ ואלעד ישראל בע"מ – מהוות גם הן בעלים במשותף במקרקעין. עוד נטען, כי כל בעלי הדין שצירופם התבקש דרושים על מנת לאפשר את בירורן שלטענות ההגנה של שומוביץ, ובכלל זה את הטענה כי פינויים מהמקרקעין מותנה בקבלת דיור חלופי ופיצוי. לשיטתם של שומוביץ, סוגיה זו נמצאת "בליבת טענות ההגנה" שלהם. אשר לקבוצת אברמוביץ, נטען, בין היתר, כי הבקשה למחיקתה מכתב התביעה נובעת מניסיון למנוע גישה למידע המצוי ברשותה של אותה קבוצה ונחוץ לשומוביץ לשם ניהול הגנתם.
 
8.        ביום 26.3.2015 בית משפט השלום דחה את הבקשה ביחס לכל בעלי הדין שצירופם התבקש, לרבות קבוצת אברמוביץ. בהחלטתו עמד בית משפט השלום על כך שהיעתרות לבקשה תכפה למעשה על בעלי הדין שצירופם התבקש לשמש כתובעים במשפט. בית משפט השלום ציין כי לנוכח העובדה שאחד הסעדים בכתב התביעה הוא כספי, הרי שצירופם כתובעים אף יחייב אותם ליטול חלק בתשלום האגרה בסכום לא מבוטל, דבר שלכאורה מעורר קושי. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי אין בטענה לפיה יש בידי מי שצירופו התבקש מידע שנדרש לשומוביץ לשם ניהול ההליך כדי לשנות מקביעתו. בית משפט השלום קבע עוד כי שומוביץ לא הצביעו על מקור משפטי שמחייב את בית המשפט לכרוך את הדיון בתביעת פינוי בשאלה של פיצוי בגין הפינוי. בית משפט השלום חתם את החלטתו בכך שמתעורר חשש כי באמצעות הגשת הבקשה ניסו שומוביץ לחסוך את הצורך בתשלום אגרה שלה היו נדרשים אילו היו נוקטים בהליכים אחרים.
 
9.        שומוביץ הגישו בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה החליט לתת רשות ערעור כאמור ואף לקבל את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מניעה לכך שבית המשפט יצרף בעל דין כתובע גם אם זה אינו חפץ בכך. בקביעתו זו נסמך בית המשפט המחוזי על שני מקורות: הראשון, לשונה של תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי; השני, פסק דינו של בית משפט זה בע"א 3807/12 מרכז העיר אשדוד נ' שמעון (22.1.2015) (להלן: עניין מרכז העיר אשדוד). בית המשפט המחוזי ציין, ללא פירוט נוסף, כי להוציא את רשות הפיתוח, כל מי שצירופו לתובענה התבקש הוא בעלים במשותף במקרקעין. אקדים ואציין כבר כאן כי שאלת זהותם של בעלי הזכויות במקרקעין בזמן הרלוונטי לפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא הובהרה כל צורכה בטענות הצדדים או בפסק הדין עצמו, ולכאורה נראה שהקביעות בעניין זה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינן משקפות באופן מלא מצבת הזכויות העדכנית במקרקעין. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בתגובתה של רשות הפיתוח לבקשה לכאורה לא נסתרו הטענות שעניינן עצם קיומה של התחייבות לספק לשומוביץ דיור חלופי (אף אם לטענת רשות הפיתוח בשלב זה התחייבות זו כבר הועברה לאחרים). בית המשפט המחוזי ראה בכך הצדקה לצרף את רשות הפיתוח להליך, במובן זה ש"צירופה לא רק שלא יסרבל את הדיון כי אם יקל על ערכאה קמא להגיע לממצאים לגבי הסעד הנדרש בתובענה". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי צירופם של בעלי הדין דרוש כדי למנוע מצב של תביעות נוספות בעתיד לסילוק המבקשים מהמקרקעין, במובן זה שפסק הדין יהווה מעשה בית דין בין שומוביץ לבין כלל הבעלים במקרקעין. בדרך זו, כך נקבע, פסק הדין ייתן "פתרון שלם ויעיל למחלוקת". בסיכומם של דברים, בית המשפט המחוזי הורה על צירופם של תובעים נוספים בתובענה – העירייה, החברות, רשות הפיתוח וקבוצת אברמוביץ (להלן: התובעים הנוספים).
 
 
הבקשות שלפני
 
10.      שלוש הבקשות שלפני נסבות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי: הבקשה ברע"א 5861/15 הוגשה על-ידי העירייה, הבקשה ברע"א 6330/15הוגשה מטעמן של החברות והבקשה ברע"א 6597/15 הוגשה על-ידי קבוצת כוזהינוף וקבוצת אברמוביץ (כל המבקשות יכונו להלן, ביחד, המבקשות). עיון בשלוש הבקשות מעלה כי הן כוללות בעיקרן טענות דומות, גם אם בדגשים שונים. על כן, אציג ראשית את הטענות המשותפות להן, ובהמשך אדרש לטענות הפרטניות שהועלו בכל אחת מן הבקשות.
 
11.      המבקשות טוענות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שגוי. לטענתן, בית המשפט המחוזי שגה באופן שבו פירש את תקנה 24 לתקנות והתעלם מההלכות המנחות בעניין זה. המבקשות סבורות שלא התקיימו התנאים הקבועים בדין לצורך צירוף צד להליך. הן טוענות כי ככלל אין מקום לכפות על בעל דין לשמש כתובע בניגוד לרצונו, אלא במקרים חריגים ביותר שאינם מתקיימים בענייננו. בהקשר זה, המבקשות טוענות עוד כי בית המשפט המחוזי שגה כשהסתמך על עניין מרכז העיר אשדוד לצורך הקביעה כי ניתן לצרף צד כתובע גם אם אינו חפץ בכך. לשיטת המבקשות, לא זו בלבד שלא ניתן להגיע למסקנה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בהסתמך על אותו פסק דין, אלא שלמעשה האמור בו תומך דווקא בעמדתן.
 
12.      בנוסף לכך, המבקשות טוענות שכל אחד מהבעלים במשותף במקרקעין רשאי לבצע פעולות לצורך הגנת בעלותו, מבלי שנדרשת לכך הסכמתם של שאר הבעלים (בהפניה לסעיף 31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). מכאן לומדות המבקשות כי אין כל צורך בצירופם של כל הבעלים במשותף כתובעים. כמו כן, המבקשות טוענות כי הפלוגתה המתעוררת בתביעה נוגעת אך לשאלת פינויים של שומוביץ מהמקרקעין, וכי סוגיית הפיצויים אינה כרוכה בסוגיית הפינוי. על כן, לטענת המבקשות, ככל שיש לשומוביץ טענות הנוגעות לפיצוי עליהם לנקוט בהליכים המתאימים לכך (ובהקשר זה הוזכרו בבקשות, בין היתר, החלופות של הגשת תביעה עצמאית על-ידי שומוביץ ומשלוח הודעת צד ג'). לבסוף, המבקשות טוענות כי בשאלה זו של צירוף בעלי דין מכוח תקנה 24 לתקנות מוקנה לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, ואף מטעם זה לא היה מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בכך.
 
13.        במישור הפרטני, העירייה טוענת כי לא חלה עליה חובת פיצוי או חובה לספק דיור חלוף לשומוביץ ואף מטעם זה צירופה אינו נדרש. בבקשה שהגישו קבוצת כוזהינוף וקבוצת אברמוביץ נטען כי לא זו בלבד שלא היה מקום לצרף את כל הבעלים במקרקעין כיום, אלא גם – ובעיקר – הייתה זו טעות לצרף כתובע את מי שכבר אין לו כל זכות במקרקעין, ובכלל זה היחידים המרכיבים את קבוצת אברמוביץ. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי למעט רשות הפיתוח, כל התובעים הנוספים מהווים בעלים במשותף במקרקעין בעת הזו. בהמשך לכך, נטען כי הסיבה היחידה שבגינה התבקש צירופה של קבוצת אברמוביץ היא הטענה כי יש בידה מידע ומסמכים רלוונטיים, וכי זו אינה סיבה מספקת להפעיל את הסמכות הקבועה בתקנה 24 לתקנות. לבסוף, נטען כי גם לגופם של דברים אין כלפי היחידים המרכיבים את קבוצת אברמוביץ כל טענה לפיה הם התחייבו לספק פיצוי כספי או דיור חלופי לשומוביץ.
 
התשובות לבקשות והתפתחויות נוספות
 
14.      בהחלטתי מיום 26.10.2015 קבעתי כי הבקשות לרשות ערעור מצריכות תשובה. בתשובתם מיום 18.11.2015 טענו שומוביץ כי יש לדחות את הבקשות כולן. לשיטתם, פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו חורג מעניינם של הצדדים ומהווה אך יישום של תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי. שומוביץ טוענים עוד כי צירופם של התובעים הנוספים במקרה דנן מתחייב מהנסיבות המיוחדות שאופפות את המקרה, וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשות ליתן רשות ערעור.
 
15.      לגופם של דברים, שומוביץ שבים ומעלים את הטענות שעמדו בבסיס הבקשה לצירופם של התובעים הנוספים: כי הרשויות שצורפו כתובעות (העירייה ורשות הפיתוח) היו כרוכות בהתחייבויות לפיהן פינויים של תושבי גבעת עמל יותנה בהענקת דיור חלוף למחזיקים; כי התחייבויות אלה הוסבו בהמשך לגורמים פרטיים (ובהם קבוצת אברמוביץ והחברות); וכי התובעים הנוספים מנסים "להסוות ולהסתיר" את התחייבויותיהם באמצעות הגשתה של התביעה לסילוק ידם על ידי קבוצת כוזהינוף בלבד, שהיא חוליה חדשה הרואה עצמה חופשית מכבליהן של התחייבויות קודמות. שומוביץ מוסיפים ומצביעים על כך שבקשה דומה לצירופה של העירייה כתובעת התקבלה בהליך קודם שנסב על תביעה לפינויים של מחזיקים אחרים מגבעת עמל.
 
16.      שומוביץ טוענים עוד כי הדרך הראויה להביא לבירור המחלוקת היא צירופם של התובעים הנוספים להליך כתובעים מכוחה של תקנה 24 לתקנות. לשיטתם, סוגיית הדיור החלוף שלו הם זכאים, על-פי הנטען, כרוכה באופן בל יינתק בסוגית הפינוי, ועל כן מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 24 לצירופם של בעלי הדין. שומוביץ מפנים, בהקשר זה, לפסק הדין בעניין סרבי (ע"א 219/68 רשות הפיתוח על-ידי מינהל מקרקעי ישראל ו-דיור ב.פ. בע"מ נ' סרבי, פ"ד כב(2) 851 (1968), שם נקבע, על-פי הטענה, כי פינויים של תושבים מסוימים ממקרקעין בגבעת עמל ב' מותנה בכך שיוענק להם דיור חלוף. באופן ספציפי, שומוביץ מפנים לקביעה בפסק הדין לפיה "השיכון האקוויוולנטי אינו בבחינת חסד שיוענק למשיבים אלא שזכותם היא זאת וכל עוד לא הועמד שיכון כזה לרשותם, אין לסלק את ידם מן הקרקע" (שם, בעמ' 856).
 
17.      ביום 18.11.2015 רשות הפיתוח (באמצעות רשות מקרקעי ישראל) הגישה גם כן תשובה לבקשות רשות הערעור, ובמסגרתה טענה שיש לקבל את הבקשות שהוגשו וכן להחיל אף עליה את התוצאה המתבקשת, במובן זה שאף היא לא תצורף לתביעה שמתנהלת בבית משפט השלום (מכוחה של תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי). זאת, אף שהיא לא הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה.
 
18.      לגופם של דברים, עמדתה של רשות הפיתוח היא שיש לקבל את בקשות רשות הערעור וכן את הערעורים לגופם. רשות הפיתוח מצטרפת לטענות שהועלו בשלוש הבקשות לעניין האפשרות לצרף בעל דין כתובע בלא הסכמתו. בצד זאת, רשות הפיתוח מציגה עמדה שונה במקצת מזו שהציגו שאר המבקשות – מתגובתה עולה כי היא מכירה בקיומה של התחייבות לספק לתושבים בגבעת עמל דיור חלוף כתנאי לפינויים, אך היא מוסיפה ומצביעה על האפשרות שהתחייבות זו אינה חלה בעניינם של שומוביץ. לפיכך, לשיטתה של רשות הפיתוח, בהליך המתנהל בבית משפט השלום יש לקבוע תחילה האם שומוביץ אכן זכאים לדיור חלוף, כטענתם. בהתאם להכרעה בסוגיה זו, כך נטען, יהיה על בית המשפט להכריע בשאלת צירופם של התובעים הנוספים. רשות הפיתוח מבססת טענה זו על חלק מפסקי הדין שניתנו במרוצת השנים בעניינם של תושבי שכונת גבעת עמל ב', שבהם נקבע, לטענתה, כי רק חלק מהתושבים בשכונה זכאים לדיור חלוף או פיצוי כנגד פינויים מהמקרקעין, וכי מתן הפיצוי הינו תנאי לפינויים של תושבים אלה (בהפניה לעניין סרבי ולפסקי דין נוספים, ובהם ת"א (שלום ת"א) 40071/88 דיור ב.פ. בע"מ נ' בן דוד (22.11.1995)). מכל מקום, היא טוענת כי נוכחותה שלה עצמה אינה נדרשת במשפט מאחר שהיא העבירה את זכויותיה במקרקעין לגורמים נוספים כבר בשנת 1961. בהקשר זה, רשות הפיתוח טוענת אף היא, כעמדת קבוצת אברמוביץ, כי אילו הייתה מגישה תביעה לסילוק ידם של המשיבים בעצמה הייתה זו נמחקת מחוסר יריבות ומחוסר עילה, ועל כן גם אין מקום לצרפה כתובעת.


19.      ביום 13.12.2015 הגישו שומוביץ תשובה לתגובה מטעם רשות הפיתוח, לאחר שאישרתי להם לעשות כן בהחלטתי מיום 16.12.2015. בתשובתם זו טוענים שומוביץ כי אין מקום להחיל את תקנה 462 לתקנות בנסיבות דנן, ומציינים כי ככל שרשות הפיתוח (ורשות מקרקעי ישראל הפועלת מטעמה) סברה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא שגוי, היה עליה לנקוט בהליכים החוקיים העומדים לרשותה. שומוביץ טוענים עוד כי מתשובתה של רשות הפיתוח עולה שאכן קיימת כלפי שומוביץ התחייבות להעמדת דיור "אקוויוולנטי". בהקשר זה, נטען כי רשות הפיתוח היא גורם בעל חשיבות מכרעת לדיון בתביעת הפינוי כיוון שהיא מחזיקה בידיה מידע שהוגדר כ"חיוני ומהותי" אשר נדרש לצורך הכרעה בתביעת הפינוי.
 
דיון והכרעה
 
20.      לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות להן, ולאחר שנתתי הזדמנות לצדדים לטעון בעניין זה ושוכנעתי שלא ייפגעו זכויותיהם כבעלי דין אם אנהג בהתאם לתקנה 410 לתקנות, ראיתי לנכון להעניק רשות ערעור בשלוש הבקשות ולדון בבקשות כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על-פיהן. אקדים את המאוחר ואציין כבר כעת כי לדעתי יש לקבל את הערעורים בחלקם, כמפורט להלן.
 
צירוף בעלי דין מכוח תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי
 
21.      תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:
 
"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה"
 
22.      מלשונה של תקנה 24 עולה כי היא עוסקת בשני מצבים של החלטה על שינויים בזהותם של בעלי דין לאחר שההליך החל: מחיקת בעלי דין ש"צורפו שלא כהלכה", מחד גיסא, והוספתם של בעלי דין נחוצים, מאידך גיסא. ענייננו מתמקד בעיקרו בשני מבין המצבים, היינו בבקשה לצירופם של בעלי דין לתובענה (בכפוף לכך שביחס לקבוצת אברמוביץ, מבחינה פורמאלית, השאלה היא האם יש למחוק אותם מהתביעה). אם כן, באילו נסיבות יצורף בעל דין לתובענה? התקנה קובעת שני תנאים חלופיים לכך. התנאי הראשון הוא "שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע"; התנאי השני הוא שנוכחותו של בעל הדין דרושה כדי לאפשר הכרעה ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. בתי המשפט לא הבחינו תמיד באופן ברור בין שני התנאים, ומכל מקום עיקר הפסיקה שעסקה בפירושה של תקנה 24 לתקנות התמקדה בתנאי השני (ראו עוד: אלון קלמנט "צירוף צדדים זרים להליך המשפטי" ספר שלמה לוין 171, 197 (אשר גרוניס ואחרים עורכים, 2013) (להלן: קלמנט)).
 
23.      ביחס לתנאי הראשון, עולה מן הספרות המשפטית כי הוא מתקיים במקרים שבהם הדין המהותי קובע שהזכות הנדונה בהליך היא זכות משותפת לתובעים שונים ביחד (להבדיל מזכות המוענקת להם ביחד ולחוד) או במקרים שבהם הדין מחייב את צירופם של בעלי דין שונים, כדוגמת תביעה מטעם עיזבון, שצריכה להיות מוגשת על-ידי כל היורשים ביחד, ולחלופין בהסכמתם (ראו: סעיף 122(א) ו-(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון‏ (28.5.2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 160, 1312 (מהדורה שתים עשרה, 2015); שרון חנס ויששכר רוזן-צבי "תביעה ביוזמת הנתבע" (הוגש לפרסום, 2016) (להלן: חנס ורוזן-צבי); קלמנט, בעמ' 198-197).
 
24.      אשר לתנאי השני, הפסיקה הכירה בהיותו של אדם בעל דין דרוש במקרים שבהם לא ניתן לתת פתרון שלם ויעיל לתובענה מבלי שפסק הדין שיינתן בה יקים מעשה בית דין גם כלפי פלוני שצירופו התבקש, או במקרים אחרים, שבהם מתעורר חשש שמא תיפגע זכותו של אלמוני אלמלא הצירוף (רע"א 9572/06שירותי בריאות כללית נ' קורלנד, פסקה 4 (25.6.2007) (להלן: עניין קורלנד)). בהתאם לכך, בספרות המשפטית הוצע לראות בסמכות לצרף בעלי דין המוקנית בתקנה 24 לתקנות כלי למניעת תוצאות סותרות בהליכים דומים ולהבטחת זכויותיהם של צדדים זרים בעלי אינטרס להשתתף בהליך (ראו: יששכר רוזן-צביההליך האזרחי 72-71 (2015) (להלן: רוזן-צבי); קלמנט, בעמ' 203-202).
 
25.      במרוצת השנים הותוו בפסיקה השיקולים שיש לבחון על מנת להשיב על השאלה האם נוכחותו של צד זר "דרושה" במשפט. כך למשל, נקבע כי אין די בכך שצד להליך מבקש את הצירוף והצד הזר מסכים למעשה הצירוף (ע"א 94/80 ברנר נ' פתוח יהודה בע"מ, פ"ד לח(2) 164, 165 (1984) (להלן: עניין ברנר)). עוד נקבע כי המבחן לצירופו של בעל דין איננו מתמקד בתועלתו ונוחותו של התובע (ע"א 203/77 חברת זמיר, קבלנות כללית בע"מ נ' החברה לבנין, פ"ד לב(1) 59, 61 (1977)), ואף לא בשאלה האם הצירוף יוביל לייעול כללי של מערכת המשפט (ע"א 83/64 גראטש נ' אטיה, פ"ד יח(4) 132, 135 (1964)). כמו כן, הוטעם כי אין די בצורך במידע מצד שלישי, גם אם מדובר במידע חיוני ורחב היקף, כדי להצדיק את צירופו של אותו צד לתובענה כבעל דין (ראו: ענייןאלדניפרי, בפסקה 3; עניין ג'י.טי.אס, בפסקאות 23 ו-25). לבסוף, נקבע כי שיקול חשוב לצורך הכרעה בבקשה לצירוף צד מתמקד ביעילות הדיונית באותו הליך, ועל כן במסגרת בחינת הבקשה על בית המשפט להביא בחשבון גם את המועד שבו היא הוגשה ואת השלב שאליו הגיע ההליך (עניין קורלנד, בפסקה 6).
 
26.      אם כן, על בית המשפט לבחון בראש ובראשונה את השאלה אם צירופו של בעל הדין דרוש כדי שניתן יהיה לפסוק בשלמות וביעילות בפלוגתאות שעולות במסגרת התביעה (רע"א 2228/15 ג'י.טי.אס פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 23 (9.7.2015); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 198 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן); קלמנט, בעמ' 198).
 
צירוף תובע לבקשת נתבע – סמכות ושיקול דעת
 
27.      לשונה של תקנה 24 לתקנות מקיפה מגוון רחב יחסית של מצבים אפשריים שבהם עשוי להתבקש צירופם של בעלי דין. כך למשל, הצירוף יכול להיעשות לבקשתו של אחד מבעלי הדין או מיוזמתו של בית המשפט עצמו. כמו כן, התקנה מאפשרת צירוף בעל דין, בין כתובע ובין כנתבע. בהמשך לכך, הצירוף אינו מותנה, לפחות לא על-פי לשון התקנה, בהסכמתו של בעל הדין שצירופו נדרש. לבסוף, הצירוף יכול שיהא "בכל שלב משלבי הדיון" וב"תנאים שייראו" לשופט או לרשם לפי העניין.
 
28.      לצורך הבקשות שבפני אינני נדרשת לבחינת מכלול המצבים שעליהם עשויה לחול תקנה 24 לתקנות. ענייננו מתמקד במקרה מיוחד, שאלה הם מאפייניו: בית המשפט מתבקש על-ידי נתבע לצרף אדם לתובענה כתובע, וזאת נגד רצונו של אותו אדם. בקשה מסוג זה אינה מתיישבת לכאורה עם הכלל הרגיל לפיו התובע הוא שיוזם את התביעה וקובע את עיתוי הגשתה, את העילות שבגינן יתבע, את הסעדים שיבקש ואת זהותם של הצדדים לתביעה (בכפוף לכללים ולמגבלות הקבועים בדין אשר מצמצמים את המסגרת הזו, כדוגמת כללי התיישנות. ראו: קלמנט, בעמ' 172 ו-187). הכלל שלפיו התובע הוא שקובע את מסגרת התביעה עולה בקנה אחד עם התפיסה של אוטונומיה אישית, ונתמך גם בשיקולי יעילות, שהרי חזקה על אדם שידע לשקול את האינטרסים שלו באופן מיטבי. כלל זה אף מתבקש לנוכח שיטת המשפט הנוהגת בישראל, שמטילה על התובע את הנטל להוכיח את עילות התביעה, עניין שלו הוא אמור להיערך. צירופו של תובע על-כורחו לתביעה קיימת חותר אפוא תחת נקודת מוצא זו. צירוף כפוי של תובע אף צפוי לעורר קשיים מהיבטים הנוגעים לניהול ההליך (כמו למשל שאלת תשלום האגרה, שקיבלה ביטוי בהחלטתו של בית משפט השלום בענייננו).
 
29.      מהסיבות שתוארו, ואף מטעמים נוספים הקשורים בהן, סבר ד"ר זוסמן כי "כאשר מבקשים לצרף תובע נוסף, הדעה הרווחת היא, כי הצירוף תלוי בהסכמתו, שכן אין אדם תובע על כרחו" (זוסמן, בעמ' 206). ואמנם, דומה שבתי המשפט בערכאות השונות אימצו כלל זה בעת שדנו בבקשות לצירוף תובעים מכוחה של תקנה 24 לתקנות (ראו למשל: ע"א 215/91 אגתן בע"מ נ' לים בע"מ, פ"ד מח(2) 43, 48 (1994) (להלן: עניין אגתן); ת"א (שלום ת"א) 38639-08-10ברנדס נ' גו פורקס בע"מ (17.4.2011)). בהקשר זה יוער עוד כי המבקשות צודקות בכך שלא ניתן היה ללמוד על השיקולים הנוגעים לצירופו של תובע ללא הסכמתו מעניין מרכז העיר אשדוד, שם בית המשפט לא נדרש כלל לשאלה של צירוף תובע נגד הסכמתו.
 
30.      אם כן, הדעה הרווחת היא שאין כופים על תובע לתבוע. עם זאת, אין ללמוד מכך בהכרח כי לפי תקנה 24 לתקנות לא קיימת כלל סמכות לצרף תובע להליך ללא הסכמתו. למעשה, אף בבקשות דנן לא נטען כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשפסק כפי שפסק. דומה שהמבקשות הכירו בסמכות מעין זו, ורק טענו כי היא צריכה להיות שמורה – במישור שיקול הדעת – למקרים חריגים ביותר שאינם מתקיימים כאן.
 
31.      בספרות המשפטית הוצע להכיר באפשרותו של נתבע לבקש לצרף להליך אדם זר שיש לו עילת תביעה באותו נושא שנדון בהליך, על מנת שהנתבע לא יצטרך להתגונן בשנית בפני אותן טענות (ראו: נילי כהן "חוזה לטובת אדם שלישי" חוזים 93, 196 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003); זוסמן, בעמ' 196). בצירופו של אותו אדם להליך יש כדי למנוע הכרעות סותרות ולהביא לחיסכון במשאבים ציבוריים. יתרה מכך, וזה העיקר – יש בו כדי להגן על הנתבע מפניהתנהלות טקטית של צד המעכב את תביעתו במכוון על מנת לרכוש יתרונות דיוניים שונים – למשל, להפיק לקחים מהאופן שבו הנתבע מנהל את הגנתו.
 
32.      אלו תנאים צריכים להתקיים כדי שיהיה די בטעמים אלה כדי להכריע את הכף כנגד האוטונומיה של אדם לקבל בעצמו בהחלטה לגבי הגשת תביעה ולגבי מאפייניה, לרבות עיתויה? שאלה זו נותרה פתוחה. בפסיקה ובספרות ניתן לאתר מענים וחלופות חלקיים לאמצעי של צירוף תובע בעל-כורחו. מענה עקיף ראשון נמצא בכך שבמקרים שבהם נקבע כי יש מניעה לצרף צד זר להליך כתובע, הוא צורף כנתבע או נתבע פורמאלי (ראו והשוו: רע"א 6562/99 ירדן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (31.5.2000) (להלן: עניין ירדן); עניין אגתן, בעמ' 48; המ' (מחוזי ת"א) 620/68 רץ נ' לביא, פסקים (מחוזיים) ס"א 335 (1968));זוסמן, בעמ' 206; רוזן-צבי, בעמ' 605). מענה עקיף נוסף נמצא בהרחבת תחולתה של הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" ביחס לאדם שלא היה צד להתדיינות קודמת, מכוחה של "קרבה משפטית" ולנוכח "הסכמה משתמעת" שלו להיות קשור בתוצאותיה של אותה התדיינות. הסכמה זו יכולה להילמד, בין היתר, מסירובו של הצד הזר להצטרף להליך. כך נקבע כי "כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו" (ע"א 735/07 צמרות חברה לבנין נ' בנק-מזרחי טפחות, פסקאות 28 ו-33 (5.1.2011) (להלן: עניין צמרות); ראו עוד: המ' 676/61 צדוק נ' חברת מתיישבי ראשון לציון, פ"ד טז 144, 149-148 (1962); רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ"ד נז(1) 673, 691-690 (2002) בדעת המיעוט של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש); רוזן-צבי, בעמ' 605-601). לאמיתו של דבר, אין במענים אלה כדי לייתר לחלוטין התמודדות עם השאלה שבה פתחתי. גם צירוף אדם כנתבע, באותם מקרים שבהם אינו מעוניין לשמש תובע, או החלת העיקרון של מעשה בית דין עליו מכוח "קירבה משפטית" מכרסמים באוטונומיה שלו באשר לבחירת מועד התביעה. מכאן הזהירות הנדרשת בהחלת אמצעים אלה (ראו למשל: עניין צמרות, בפסקה 28). כאשר שאלה זו תחזור ותעלה, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ייתכן ויהיה צורך לפתח מנגנונים פרוצדרואליים נוספים לבירור השאלה מדוע אדם מתנגד להגשת תביעה והאם יש לו טעמים טובים לכך (ראו: חנס ורוזן-צבי; רוזן-צבי, בעמ' 605).
 
33.      עם זאת, בנסיבות העניין, הגעתי לכלל דעה שאינני נדרשת לנקוט עמדה בכל אלה, בשל ייחודו של המקרה שבפני. במקרה דנן, ההצדקה התומכת בבקשת הצירוף אינה נובעת מהחשש מפני הטרדתם של שומוביץ בעתיד בתביעות על-ידי בעלים אחרים של המקרקעין אלא מטעמים אחרים שמובילים למסקנה כי ההכרעה בהליך לא תהיה "יעילה ושלמה" ללא צירופם של בעלי דין נוספים, כמוסבר להלן (ובעיקר בפסקה 37 להחלטתי זו).
 
מן הכלל אל הפרט
 
34.      בנסיבות העניין, אני סבורה שקיים בסיס להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
 
35.      טעם ראשון לכך נעוץ בהבחנה בין התובעים הנוספים בכל הנוגע לזכויותיהם במקרקעין. חלק מהתובעים הנוספים הם בעלים במשותף במקרקעין שבמחלוקת. כזו היא למשל העירייה. לעומת זאת, לחלק מהתובעים הנוספים אין כל זכויות במקרקעין (לכאורה אלה הם פני הדברים בעניינה של קבוצת אברמוביץ, עלפי הנסח העדכני שצורף לבקשתה). להבחנה זו נודעת חשיבות בענייננו, שכן תנאי לצירופו של תובע נוסף לתובענה מכוח תקנה 24 לתקנות הוא כי ניתן היה לצרפו כתובע מלכתחילה (בהתאם להוראות תקנה 21 לתקנות) וכי עומדת לו עילת תביעה נגד הנתבעים (ע"א 94/80 ברנר נ' פתוח יהודה בע"מ, פ"ד לח(2) 164, 165 (1984); עניין קורלנד, בפסקה 5). בענייננו החליט בית המשפט המחוזי גם על צירופם של תובעים שאין להם לכאורה זכויות בעלות או חזקה במקרקעין מושא התביעה, על אף שעילת התביעה היא סילוק יד ממקרקעין. כפי שצוין, התמונה העדכנית של בעלי הזכויות במקרקעין לא לובנה עד-תומה על-ידי הערכאות הקודמות. מכל מקום, לא ניתן להלום מצב שבו אדם ישמש כתובע אף שכבר על פני הדברים אין לו עילת תביעה (לשלילת הצורך בצירוף של בעלים קודם במקרה טיפוסי של תביעה לסילוק יד ראו: זוסמן, בעמ' 189). די בכך כדי להגיע למסקנה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול להישאר על כנו.
 
36.      טעם שני לכך הוא שבית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו למכלול השיקולים הנוגעים לכך שככלל לא יצורף בעל דין לתביעה קיימת כתובע שלא בהסכמתו – הן מהיבט יעילותו של ההליך והן מהיבט הפגיעה באוטונומיה של הצדדים לו. לא למותר לציין, כי בענייננו יש להתחשב בכך שלא זו בלבד שהתובעים הנוספים מתנגדים לצירופם להליך כתובעים, אלא גם שקבוצת כוזהינוף, שהנמנים עמה הם התובעים הקיימים בתיק, מתנגדת לצירופם של תובעים נוספים (ראו והשוו: עניין ירדן; זוסמן, בעמ' 196). אני סבורה כי לא ניתן היה להכריע בשאלת הצירוף במקרה זה מבלי ששיקולים אלה נבחנו לגופם. מסקנתי היא אפוא שיש לקבל את הערעורים, במובן זה שקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין צירופם של התובעים הנוספים לא יעמדו על כנן.
 
37.      קבלת הערעורים בעניין זה אין משמעה אימוץ החלטתו של בית משפט השלום. זאת, כיוון שאף בית משפט השלום לא התייחס בהחלטתו למכלול הטענות והשיקולים הרלוונטיים לצורך הכרעה שלמה באשר לנחיצות צירופם של בעלי דין נוספים, ובכלל זה ביחס לטענה החלופית של שומוביץ בבקשתם, היינו לאפשרות צירופם של מי שהוגדרו התובעים הנוספים כנתבעים. יתרה מכך, וזה העיקר, אני סבורה שיש לבחון את שאלת צירוף בעלי הדין בשים לב לאופי טענות ההגנה שהעלו שומוביץ. כזכור, שומוביץ טוענים שאפילו ייקבע כי אין להם כל זכות במקרקעין, יש להתנות את קבלת התביעה בהעמדתו של דיור חלוף או פיצוי לטובתם. כפי שכבר צוין, מתגובתה של רשות הפיתוח עולה כי אף היא מכירה במישור העקרוני בהתחייבות לתת למשתכנים בגבעת עמל "דיור אקוויוולנטי בבניינים שייבנו במתחם", ואף אינה שוללת כי התחייבות זו חלה גם לגבי שומוביץ באופן ספציפי (היא אך טוענת שמי שחב בהתחייבות זו כיום הם בעלי זכויות הבעלות במקרקעין). בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לתת פתרון שלם ויעיל לתובענה מבלי שהכרעה בשאלה האם לשומוביץ קמה זכות לדיור חלוף כתנאי לפינויים תקים מעשה בית דין גם כלפי מי שלגביו נטען כי הוא חב בהעמדת דיור כאמור (עוד על האפשרות כי בית המשפט יתנה פינוי ממקרקעין בתשלום פיצוי, ראו: עניין סרבי; רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151, 171 (1999); ע"א 8331/03 בשארה נ' טנוס (12.9.2005); ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, פסקה 12 (25.11.2002); נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24 (1995)). מדובר באותה פלוגתה שמתעוררת בהליך דנן (ולא בפלוגתה שניתן היה לעורר בתביעה אחרת) שכן נטען, ולא בעלמא, כי תנאי לפינוי המתבקש בתביעה הינו מתן דיור חלוף או פיצוי למפונים. באופן יותר קונקרטי, אני סבורה שהמחלוקת לא תגיע לפתרונה השלם אם ייקבע שעל שומוביץ לפנות את המקרקעין, אך מתן הסעד האמור יותנה בכך שיועמד לטובת שומוביץ דיור חלוף על-ידי אדם שאינו צד להליך (ומבלי לנקוט כל עמדה באשר לאפשרות שכך ייקבע). אני סבורה שבנסיבות העניין יש בכך כדי להפוך את מי שנטען לגביו כי הוא חב בפיצוי כלשהו כתנאי לפינויים של שומוביץ מהמקרקעין לבעל דין "דרוש" במשפט (היינו, שמתקיים התנאי השני מבין התנאים הקבועים בתקנה 24 לתקנות). לצורך כך, אין הכרח בצירופו כתובע, וניתן להסתפק בצירופו כנתבע. למען הסר ספק, אין בדברים אלה כדי לקבוע או לרמוז כי הליך זה יוביל בהכרח להכרה בזכותם של שומוביץ לפיצוי בדרך זו או אחרת, אלא רק להצביע על כך שזוהי אפשרות שלא ניתן לשלול אותה, ושקביעת המסגרת הדיונית צריכה להתחשב בה.
 
38.      התשתית העובדתית שהונחה בפני והאופן שבו נפרשה יריעת המחלוקת אינם מאפשרים הכרעה באופן מלא בערעורים ביחס לכל אחד מהתובעים הנוספים. על כן, אני מורה כי העניין יוחזר לבית משפט השלום על מנת שזה יבחן פעם נוספת את הבקשה לצירופם של התובעים הנוספים כבעלי דין לתובענה. בעשותו כן, בית משפט השלום יידרש למכלול השיקולים שפורטו לעיל. ניתן לנהוג בעניין זה לפי המתווה הבא: ראשית, יש לבחון ביחס לכל מי שצירופו מתבקש האם מועלית כנגדו טענה כי הוא חייב בהעמדת דיור חלוף במתכונת המהווה תנאי לפינוי של שומוביץ. רק כאשר מתעוררת טענה כזו (להבדיל מטענה שעניינה מידע המצוי ברשותו של אותו צד לגבי התחייבות כאמור) יש לצרפו כנתבע לתובענה. שנית, יש לתת למי שניתן לצרפו כתובע (משום שהוא בעל זכויות במקרקעין בהווה) בחירה בין הצטרפות כתובע לבין הצטרפות כנתבע. חשוב להוסיף ולהדגיש כי אין להתייחס לכלל התובעים הנוספים כאל מקשה אחת, אלא לבחון את הטענות שהובאו לשם הצדקת צירופו של כל אחד מהם בנפרד. ייתכן שנדרשת עמדתם העדכנית של הצדדים להיבטים שונים שהתעוררו בהחלטתי ולא ניתנה להם התייחסות עד כה, ובית משפט השלום יכריע בעניין זה בהתאם לשיקול דעתו.
 
39.      אני ערה לכך שחלף זמן לא מבוטל מאז הוגשה לראשונה הבקשה לבית משפט השלום, אולם לעיצובה של מסגרת הדיון יש משמעות מיוחדת לגבי ניהול ההליך כולו. כמו כן, הדיון בתביעה עדיין נמצא בראשיתו, ומכאן שפוחת החשש מפני שימוש לא-יעיל בתקנה 24 לתקנות (ראו גם בפסקה 25 להחלטתי זו). לכך יש להוסיף כי קיים יתרון לא מבוטל בכך שההכרעה הסופית ביחס לצירוף הצדדים תתקבל בסופו של דבר על-ידי הערכאה הדיונית, שכן היא זו המצויה בעמדה הטובה ביותר לצורך קבלת החלטות מסוג זה (ראו למשל: עניין ג'י.טי.אס, בפסקה 19).
 
40.      לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, אין מנוס מהחלתן של הקביעות בהחלטה זו גם על רשות הפיתוח, חרף העובדה שלא הגישה בקשת רשות ערעור מטעמה. אכן, יש להפעיל את הסמכות הקבועה בתקנה 462 לתקנות אך במקרים חריגים (ראו: רע"א 7116/11 בורשטיין נ' שריקי (24.6.2012); חמי בן-נון וטל חבקיןהערעור האזרחי 345-341 (מהדורה שלישית, 2012)), אולם, לנוכח השיקולים השונים שתוארו לעיל דומה כי ענייננו נמנה עם אותם מקרים חריגים (ובפרט לנוכח האמור לעיל בפסקה 35 להחלטתי זו).
 
41.      לא אוכל לסיים את הדיון בלי להתייחס לסימני השאלה העולים לנוכח העובדה כי בהליך קודם שעסק בנסיבות דומות לענייננו, גם הוא בעניינו של המתחם המכונה גבעת עמל, צורפה העירייה כתובעת – לבקשת הנתבעים באותו הליך – ללא הסכמתה (ת"א (שלום ת"א) 11133-04-14 אברמוביץ נ' בלוטשטיין(8.7.2014)). בקשת רשות ערעור שהגישה העירייה על החלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (רע"א 50797-07-14), וההליך הסתיים בסופו של דבר בפשרה. חרף זאת, העירייה ציינה בבקשתה כי "מנסיוננו רב השנים, לא זכור מקרה שכזה, של ניהול תביעה מאולצת" (סעיף ג' לבקשה). העירייה הסבירה, בשלב מאוחר יותר, כי התמקדה בשאלת ניהול התביעה, להבדיל מעצם ההחלטה בדבר הצירוף. מכל מקום, עדיין מתעוררות שאלות ביחס להתנהלותה הכוללת של העירייה בשני ההליכים, בשים לב לכך שבאותו הליך העירייה לא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. עוד ראוי להבהיר כי לפחות על פני הדברים – והעירייה לא טענה אחרת – בהליכי הפינוי מגבעת עמל טמון פוטנציאל להשלכות רוחב (ראו והשוו לע"א 1535/13מדינת ישראל נ' איבי, פסקה 19 לחוות דעתה של השופטת חיות ופסקה 6 לחוות דעתי (3.9.2015)). לנוכח התוצאה שאליה הגעתי – אינני נדרשת להכריע במשמעות שיש לייחס להתנהלות זו של העירייה.
 
42.      סוף דבר: הערעורים מתקבלים בחלקם. שאלת צירופם של בעלי הדין תוחזר לבית משפט השלום שיכריע באופן סופי בהתאם לעקרונות המנחים בהחלטה זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שנפסקו בהליכים הקודמים בעניין זה מבוטלים.
 
           ניתן היום, ‏ט"ז בשבט התשע"ו (‏26.1.2016).
 
    ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
פסיקה
 
+ שלח משוב