Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 5260/12 דן קריספל נגד ביטוח ישיר איי די איי חברה לביטוח בע"מ
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  5260/12
 
 
לפני:   כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקש: דן קריספל
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: ביטוח ישיר איי די איי חברה לביטוח בע"מ
 
 
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 3.6.2012 בתיק ע"א 32142-12-11 שניתן על ידי כבוד השופטים: א' ש' שילה, סג"נ; ו' פלאוט; ב' טולקובסקי
 
 
בשם המבקש:                        עו"ד דניאלה זיברי הלר
בשם המשיבה:                       עו"ד אילנה גולדרט
 
 
החלטה
 
 
 
1.        בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו מיום 3.6.2012 של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד סגן הנשיאה א' ש' שילה, והשופטות ו' פלאוט ו-ב' טולקובסקי) בע"א 32142-12-11, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטתו ופסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא (כבוד סגן הנשיא א' ד' גולדס) בת"א 677-01-10 מיום 20.9.2011 ומיום 10.11.2011, בהתאמה. בית משפט השלום דחה מחמת התיישנות תובענה שהגיש המבקש על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב. המבקש משיג על דחיית תביעתו על הסף, ומבקש כי יותר לו להוכיח את תביעתו לגופה. בהחלטה מיום 20.9.2011 נדחתה בקשת המבקש לתיקון פרוטוקול.
 
רקע והליכים קודמים
 
2.        המבקש נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 30.12.2002 (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה סבל המבקש משברים בכף ידו השמאלית, סחרחורות, חתכים במצח, כאבי ראש והגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. ביום 3.1.2010 הגיש המבקש תובענה על-פי החוק לבית משפט השלום בראשון-לציון. בשלב מסוים, משהסתבר שיש אפשרות שסגנית המזכיר הראשי בבית משפט השלום בראשון-לציון תקרא למתן עדות, הורתה נשיאת בתי משפט השלום במחוז מרכז על העברת התיק לבית משפט השלום בכפר-סבא.
 
3.        המשיבה עתרה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, שכן לטענתה, זו הוגשה לאחר חלוף שבע שנים מיום שנולדה עילת התובענה, הוא מועד התאונה. מנגד טען המבקש, כי נוכח העובדה שהתגלתה אצלו מחלת קרוהן (Crohn's Disease) רק במהלך שנת 2005, ומחלה זו נגרמה עקב התאונה, הרי שעל פי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) מתחיל מרוץ ההתיישנות עם גילוי הנזק העיקרי מהתאונה. המבקש אף טען לנזק סמוי נוסף, בברכו השמאלית, אשר התגלה כחמש שנים לאחר התאונה. עוד טען המבקש, כי בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), יש לראות בהצעה לפשרה של המשיבה מיום 9.9.2003, כהודאה בכתב בקיום זכותו של המבקש, אשר יש בה כדי להתחיל מחדש את מרוץ ההתיישנות. המבקש הוסיף וטען, כי חרף העובדה שהוא סבר, ועודנו סובר, כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה, כאמור לעיל, הוא ביקש להגיש את תביעתו ביום האחרון למניין תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע שנים מיום התאונה, שחל ביום ד' בשבוע, ה-30.12.2009. אלא, כך נטען, שמיום 30.12.2009, לאחר שעה מסוימת, ועד ליום ו' ה-1.1.2010, נוצר קושי להגיש תביעות חדשות במזכירות בית המשפט בראשון-לציון, נוכח הנחיית הגזברות הארצית של בתי המשפט בדבר האפשרות לשלם את אגרת המשפט באמצעות המחאות, ועל כן הוגשה התובענה ביום העבודה העוקב הראשון בו ניתן היה להגישה, דהיינו – ביום א' ה-3.1.2010.
 
4.        בית משפט השלום בכפר-סבא קיבל את טענת המשיבה והורה על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה, וזאת לאחר שכל טענותיו של המערער, כפי שיוצגו להלן, נדחו על-ידו אחת לאחת:
 
א.       לאחר עיון בתיעוד הרפואי שצורף לכתב התביעה, נקבע, כי כבר ביום התאונה, בסמוך לאחר שהגיע המבקש למרכז הרפואי "אסף הרופא", אובחנו אצלו שברים בכף יד שמאל וזו הושמה בסד גבס. משכך, בית משפט השלום קבע, כי די היה בקיומם של הממצאים שאובחנו לאחר התאונה כדי להעמיד למבקש עילת תביעה. כן נקבע, כי העובדה ששנים לאחר מכן, התגלו ממצאים נוספים, אין בה, כשלעצמה, כדי לעצור (או לאפס) את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות, וזאת בהינתן שכבר ביום התאונה התגלו נזקים ממשיים שאפשרו את הגשת התביעה. לפיכך נפסק, כי מרוץ ההתיישנות החל ביום קרות התאונה, 30.12.2002, והסתיים בתום שבע שנים לאחר מכן, ביום 30.12.2009 – היינו, קודם למועד הגשת התובענה, כפי שנפסק בע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122 (1983) (להלן, עניין זמיר) ובע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554 (1984) (להלן: עניין בוכריס).
 
ב.       בנוסף, נקבע כי מכתב ששלחה המשיבה למבקש ביום 9.9.2003, אינו בגדר הודאה של המשיבה בקיום זכותו של המבקש. זאת נוכח ההלכה הפסוקה, כי ניהול משא-ומתן לצורך בירור אפשרות פשרה אינו נחשב, ככלל, כהודאה בזכות של הצד שכנגד (ע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (לא פורסם, 1.4.1996); ע"א 7934/99 רייזנר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.12.2001); רע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.8.2005)). בנסיבות המקרה דנן נקבע, כי מדובר בהצעת פשרה בלבד אשר אין לראות בה הודאה בזכותו של המבקש לקבל פיצויים. אשר על כן נקבע, כי לא היה בכוחה של הצעת הפשרה שהוצעה במכתבה של המשיבה כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש.
 
ג.       לבסוף, ציין בית משפט השלום, כי נוכח האמור בפרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 7.9.2011, שבו הצהיר בא-כוח המבקש דאז, כי "אם ביהמ"ש לא יקבל את שתי הטענות הראשונות, לא נעמוד על הטענה שלישית", מתייתר הדיון בטענה העובדתית בדבר קיום נסיבות – הנחיית הגזברות – שמנעו את הגשת התובענה ביום 30.12.2009. בהקשר זה יצוין, כי בקשה לתיקון פרוטוקול שהוגשה על-ידי המבקש בעניין זה, נדחתה על-ידי בית משפט השלום. יחד עם זאת, למעלה מן הדרוש דן בית משפט השלום בטענה האחרונה ודחה אותה גם לגופה. נקבע, כי ההנחיה שיצאה ביום 23.3.2011 מלפני מרכז התקבולים בהנהלת בתי המשפט, התייחסה לכך שלאחר השעה 10:00 ביום 30.12.2009 לא ניתן היה לקבל שיקים בלבד. עם זאת, בית משפט השלום קבע, כי לא היתה כל מניעה לפתוח תיקים על-ידי תשלום האגרה בעזרת אמצעי תשלום אחרים, כגון כרטיס אשראי, הרשאה לחיוב חשבון בנק או בתשלום מזומן בבנק הדואר. כן נקבע, כי היות ובאת-כוח המבקש ויתרה על חקירתה של המזכירה הראשית או של נציג גזברות אחר בבית משפט השלום בראשון-לציון, הרי שנמנעה מהמבקש האפשרות להוכיח את הטענות העובדתיות להן טען, ביחס להיעדר כל אפשרות לפתוח תיקים ביום 30.12.2009. לא זו אף זו, אלא שבית משפט השלום קבע, כי אף אילו היתה מוכחת טענת המבקש, לפיה לא ניתן היה בפועל לפתוח תיקים ולשלם את האגרה ביום 30.12.2009 לאחר השעה 10:00 (לא באמצעות שיקים ולא באמצעי תשלום אחרים), הרי שאין חולק, כי עד השעה 10:00 ניתן היה לעשות כן, ובנוסף, עמדה לרשות המבקש אף האפשרות להגיש את התובענה בבתי משפט אחרים, הואיל והמשיבה היא חברת ביטוח הפועלת בכל שטח המדינה.
 
5.        ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז נדחה. בכל הנוגע לטענה בדבר הארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, קבע בית המשפט המחוזי, כי כבר במועד התאונה היה בידי המבקש "כוח תביעה קונקרטי", ומשכך בצדק נקבע על-ידי בית משפט השלום, כי מרוץ ההתיישנות החל כבר במועד זה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי אף בהנחה שמחלת הקרוהן בה חלה המבקש קשורה לתאונה – דבר שלגביו לא הוצגה אף ראשית ראיה – הרי שאין בגילויה המאוחר של מחלה זו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, שכן כבר ביום התאונה, היה ברור שנגרם למערער נזק גוף של ממש, שאינו נזק של "מה בכך", ובהתאם להלכה הפסוקה יש לקבוע כי מאותו מועד החל מרוץ התיישנות (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל, פ"ד סב(4) 231 (2008) (להלן: עניין אמיתי); ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008); 10591/06 יפרח נ' מפעלי תובלה בע"מ (לא פורסם, 12.7.2010)). כמו כן, לא מצא בית המשפט המחוזי כל מקום להתערב בקביעה, לפיה מכתב המשיבה מיום 9.9.2003 אינו מהווה הודאה בזכות, שכן תוכנו אינו כולל הודאה מפורשת בזכאותו של המבקש לפיצויים בגין התאונה, וכל עניינו הצעת פשרה שלא השתכללה לכדי הסכם. ולבסוף, בית המשפט המחוזי קיבל גם את קביעתו של בית משפט השלום, כי לא הוכחה הטענה בדבר היעדר האפשרות להגיש את התובענה ביום 30.12.2009. חרף דחיית הערעור, החליט בית המשפט המחוזי לפנים משורת הדין, בהתחשב במצבו הנטען של המבקש ובעובדה שתביעתו נדחתה על הסף, להורות על ביטול חיובו של המבקש בהוצאות שהושתו עליו בבית משפט השלום ונמנע מלעשות צו להוצאות בערעור.
 
נימוקי הבקשה
 
6.        בבקשת רשות הערעור שלפניי טוען המבקש, כי היה על בית המשפט המחוזי לפסוק שמתן ההחלטה בטענת ההתיישנות יידחה עד לאחר שמיעת הראיות בתובענה העיקרית, ולאחר הוכחת קיומם של הנזקים הסמויים שהתגלו באיחור והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה, ובהתאם לכך להורות על השבת הדיון בתובענה לבית משפט השלום. נטען, כי מקרה זה נמנה על סוג המקרים בו נזקים מסוגים שונים שנגרמו עקב התאונה לא התגלו ביום הגרימה אלא במועד מאוחר יותר, שכן התגלו רק כעבור זמן, ועל כן שומה היה על הערכאות הקודמות לקבוע, כי "כוח התביעה" בגין נזקים אלה התגבש רק במועד מאוחר ליום התאונה. עוד נטען, כי בהתאם להלכה שנקבעה בעניין זמיר, אין, ולא ניתן לראות, בהתגלות הנזק הגאסטרואנטרולוגי מסוג מחלת הקרוהן, שהיה נזק סמוי במשך שנים לאחר התאונה, משום הרחבת היקפו הפיזי של הנזק האורטופדי שהיה גלוי מיד לאחר התאונה. אשר על כן, סבור המערער, כי בנסיבות העניין לא מתקיימות הנסיבות לשלילת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ומשכך, אין מנוס מלקבוע, כי תקופת ההתיישנות הוארכה וטרם הסתיימה ביום הגשת התביעה בפועל. יתרה מכך, המבקש טוען, כי משנתברר לו במהלך שנת 2005, כי לקה במחלת הקרוהן, הפך הנזק הראשוני והמיידי מהתאונה, שהתבטא בעיקר בשברים בכף ידו השמאלית, בסחרחורות ובהגבלת תנועה, לנזק משני בחשיבותו, ולכזה שהשפעתו והשלכותיו שוליות ביחס לנזק העיקרי. המבקש סבור, כי משמעות הקביעה לפיה מרוץ ההתיישנות החל ביום קרות התאונה ולא ביום התגלות הנזקים המהותיים היא, שלו היה המבקש מזדרז ומגיש את תביעתו בסמוך לאחר התאונה היה מסתכן בכך שתביעתו הייתה מסתיימת בטרם התגלו הנזקים הסמויים, ואז היה נבצר ממנו לתבוע את נזקיו בגין מלוא השלכות התאונה.
 
           יתרה מכך, המבקש טוען, כי נסיונו להגיש את התובענה בטרם חלפו שבע שנים ממועד קרות התאונה, נבעה כתוצאה מזהירות יתר מצידו, ומרצון למנוע כל ספק ולחסוך כל סיכון הכרוך בהתדיינות עתידית בשאלת ההתיישנות. בהתאם לכך נטען, כי מרוץ ההתיישנות החל במועד מאוחר לאירוע התאונה, והוא - מועד גילוי הנזקים המהותיים והקשר הסיבתי בינם לבין התאונה.
 
           המבקש סבור, כי עניינו מעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית כוללת החורגת מדל"ת האמות של הצדדים, שכן הערכאות הקודמות קבעו, כי הואיל ומדובר בשלושה נזקים שכולם "נזקי גוף", אין לערוך הבחנה בין סוגי נזקי הגוף השונים ועל כל הנזקים יוחל סעיף 5 לחוק ההתיישנות ולא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין או סעיף 8 לחוק ההתיישנות. המבקש טוען, כי קביעה מעין זו טרם זכתה לדיון ממצה בפסיקתו של בית משפט זה, והתוצאה של קביעה זו תוביל לקיפוח זכויותיהם של מי שהתגלו אצלם נזקים סמויים כתוצאה מתאונת דרכים, שכן מרוץ ההתיישנות בעניינם יסתיים כעבור שבע שנים ממועד התאונה, וזאת גם אם הנזק המהותי התגלה במועד מאוחר מקרות התאונה. בנוסף, המבקש טוען, כי נדרשת התערבות בית משפט זה גם משיקולי צדק לשם מניעת עיוות דין, וזאת מן הטעם שהפגיעה במבקש היא קשה מאד. נטען, כי לא יהא בקבלת הבקשה דנן כדי לקבוע שהמבקש זכאי לפיצוי כלשהו, אלא שהסעד המבוקש הוא פתיחת דלתות בית המשפט ומתן אפשרות למבקש להוכיח את עצם זכאותו לפיצוי.
 
           המבקש מוסיף וטוען, כי הערכאות הקודמות שגו כאשר קבעו, כי אין במכתב המשיבה מיום 9.9.2003 משום הודאה בזכות לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אשר מכוחה מתחיל מרוץ ההתיישנות מחדש. לטענת המבקש, מכתב המשיבה הנ"ל מהווה הודאה בקיום זכות, שכן הוא כולל הודאה מפורשת בכל העובדות הנדרשות לקיום זכותו לפיצוי בגין כל הנזקים שהיו ידועים באותה עת, ואשר אין בצידה טיעון התיישנות. בנוסף סבור המבקש, כי אין בציון המילים "מבלי לפגוע בזכויות" בתחילת מכתבה של המשיבה כדי לפגום בהתקיימות תנאיו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות.
 
           לחלופין, חוזר המבקש על טענתו שהועלתה בפני הערכאות הקודמות, לפיה עקב הנחיית הגזברות הארצית בהנהלת בתי המשפט, וכפועל יוצא מהמצגים לכאורה של מזכירות בית המשפט השלום בראשון-לציון כלפי באת-כוחו, לפיהם לא ניתן היה להגיש את התביעה מיום 30.12.2009 בשעה 10:00 ועד ליום 1.1.2010 (יום שישי בשבוע), התביעה הוגשה ביום העבודה הראשון בו ניתן היה להגישה, דהיינו: ביום 3.1.2010 (יום ראשון בשבוע). יום זה, כך נטען, היה צריך להיחשב כיום האחרון בו ניתן היה להגיש את התביעה לפני תום תקופת ההתיישנות – לו תקופת ההתיישנות הייתה שבע שנים. יתרה מכך, המבקש טוען, כי בית משפט השלום היה מודע לויתורה של המשיבה על חקירת באת-כוח המבקש ולהשלכותיו המשפטיות של ויתור זה, ואולם שגה בכך שלא סמך את החלטתו, בין היתר, גם על האמור בתצהיר זה ובצרופותיו, ודחה את האמור בו על הסף בנימוק שרק נציגת המזכירות יכולה הייתה לשפוך אור על השאלה שבמחלוקת. אשר על כן נטען, כי מועד הגשת התובענה בפועל, היה המועד המוקדם ביותר האפשרי להגשתה לאחר שעה 10:00 ביום 30.12.2009, כפי שהדבר מתחייב מפירושן של התקנות 5 ו-7(א) לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981, ביחד עם סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981.
 
תשובת המשיבה
 
7.        המשיבה טוענת בתשובתה לבקשת רשות הערעור, כי אין מקום ליתן רשות ערעור בהיות ההליך בגדר "גלגול שלישי", לגביו ניתנת רשות ערעור רק במקרים המעוררים שאלות בעלות חשיבות כללית או ציבורית, מה שאין כן במקרה דנא. המשיבה מוסיפה, כי יש לדחות את טענת המבקש לעניין תחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שכן לא הוצגה כל תשתית עובדתית לפיה מחלת הקרוהן קשורה לאירוע התאונה, מה גם שהמבקש הותיר בערפל את השאלה מתי נודע לו על קיום המחלה. הטענה היא, כי, הלכה למעשה אין בפנינו כל נזק שלא התגלה סמוך למועד התאונה. המשיבה משיבה בפירוט גם לטענותיו הנוספות של המבקש, בעניין משמעות הצעת הפשרה ששלחה למבקש ובעניין משמעות הפסקת פעולת גזברות בית המשפט ביום 30.12.2009. כיוון שאיני סבור שיש מקום ליתן למבקש רשות ערעור בעניינים אלה, שאינם מעוררים כל סוגיה כללית או עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין, ניתן לקצר בתיאור עמדת המשיבה ביחס אליהם.
 
דיון והכרעה
 
8.        לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות, כשטעמיי לכך שונים במשהו מנימוקי בית משפט קמא. עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס מעט בהרחבה, אף אם מעבר לדרוש, לטענה אחת, והיא הטענה שמרוץ ההתיישנות מתחיל ממועד גילוי מחלת הקרוהן, כך שיש אפשרות שתביעת המבקש (או חלקה) עדיין לא התיישנה. באשר ליתר טענותיו של המבקש, שאינן מעוררות כל שאלה כללית או עקרונית, ברי שאין כל מקום ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הדיון שלהלן יתמקד אפוא באותה טענה, אם כי, בסופו של יום, לא ראיתי ליתן למבקש רשות ערעור, מהטעמים שיפורטו להלן, אף שאיני יכול להסכים, בכל הכבוד, עם עמדת הערכאות קמא בכל הנוגע לתחולת הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין בנסיבות המקרה הנדון.
 
9.        אימתי יחל מרוץ ההתיישנות במקרה בו התגלה נזק מאוחר השונה לכאורה במהותו ובאופיו מהנזק הראשוני שהתגלה בסמוך לאירוע הנזיקין? במילים אחרות, מהו אותו "נזק" שמהמחוקק מדבר בו בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והאם יש בהופעתו של נזק סמוי שהתגלה באיחור כדי לדחות את תחילתו של מרוץ ההתיישנות, לפחות לגבי אותו נזק? אלו הן בעיקרן השאלות המשפטיות העומדות לפתחנו בבקשת רשות ערעור זו. כפי שמציין המלומד מ' חשין בחיבורו "התיישנות" בספר דיני הנזיקין – תורת הנזיקית הכללית 730-729 (בעריכת גד טדסקי, מהדורה שנייה מתוקנת ומעודכנת, 1976), תיתכנה שתי דרכי פתרון. האפשרות האחת היא שכל נזק ש"נתגלה", ויהא הפעוט ביותר, די בו כדי להביא לתחילת מרוץ ההתיישנות. ואכן, בראשית הדרך הייתה הפסיקה מוכנה לראות בהופעתו הראשונה של נזק כלשהו את תחילתה של תקופת ההתיישנות:
 
" ... גם אם נניח שהנזק, אשר נגרם למערער בתאונה הראשונה, לא התגלה מיד במלוא היקפו, אלא רק בחלקו, גם במקרה זה אינו מאריך הסעיף 68א(ב) [סעיף 89(ב) דהיום – צ.ז.] את תחילתה של תקופת ההתיישנות מעבר להופעתו הראשונה של נזק כלשהו ... " (ע"א 74/60 נמר נ' שירותי נמל מאוחדים, פ"ד טו(1) 255, 262 (1961), ההדגשה הוספה).
 
 
           במילים אחרות: נקבע, כי יש להבחין בין עצם גילוי הנזק לבין היקפו, וכי אין בשאלת האפשרות לקבוע את היקפו של הנזק כדי להשפיע על הגרימה, שהיא הקובעת לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות. ואכן, נפסק בעבר "כי נתגלה אין פירושו נתגבש – אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק-הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור הרבה יותר. יש להבדיל בין אירוע הנזק לבין היקפו" (עניין זמיר, בעמ' 128).
 
           בעניין בוכריס הבהיר השופט (כתוארו אז) א' ברק, כי לא די בהתגלות נזק כלשהו כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה, ואם הנזק הראשוני שנתגלה הוא נזק של "מה בכך", אשר אדם סביר לא היה מגיש תביעה בגינו, לא יהיה בהתגלותו כדי להתחיל את מרוץ ההתיישנות:
 
" ... נראה לי, כי אין להחמיר עם הניזוק יתר על המידה. לא די בהתגלות נזק כלשהו, כדי שתקופת ההתיישנות תחל במרוצתה. התגלות הנזק תחל את ההתיישנות, אם הניזוק, כאדם סביר, היה בנסיבות העניין כולו מגיש תביעה בגינו. אם, לעומת זאת, הנזק בהתגלותו הוא נזק של 'מה בכך', אשר 'אדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך' (סעיף 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), כי אז אין לראות בהתגלות זו כמועד תחילת ההתיישנות, ויש לדחות אותו מועד עד להתגלותו של אותו נזק, שאדם סביר היה תובע בנסיבות העניין כולו בגינו ... " (שם, בעמ' 559).
 
 
           ואולם, נשאלת השאלה: מה הדין במקרה שפלוני נפצע בתאונת דרכים וסמוך לפגיעה מאובחן שבר ברגלו, כלומר, לא נזק של "מה בכך", ולאחר זמן רב "מתגלה" לראשונה – אף שהדבר לא ניכר בתחילה – שכתוצאה מהתאונה פלוני נפגע גם בראשו או באבר פנימי בגופו (לאמור: באברים אחרים בגופו שאינם אותה רגל בה אירע השבר)? באותו האופן, ניצבת לפנינו השאלה, האם ההבדל בין שבר בכף יד שמאל לבין התפתחותה של מחלת קרוהן הוא בתחום של "היקף" הנזק גרידא? על הקושיה הנ"ל כבר עמד מ' חשין בחיבורו הנזכר לעיל, שם הוא מציין, כי "הדבר קשה במיוחד משום שהחוק עוסק ב'נזק' שנתגלה, כמו נזק בפגיעה הינו מקשה אחת". באותו חיבור, מוצע לנקוט באמת-מידה מהותית, לפיה המבחן יהא אם הנזק שבגינו תובע הניזוק – זהה או דומה במהותו לנזק שנתגלה קודם לכן. אם התשובה היא חיובית – חלה התיישנות, ואם התשובה שלילית – אין התיישנות. תמיכה לגישה מעין זו מוצאים אנו במסגרת פרשות שהגיעו לפתחו של בית משפט זה ואשר עסקו בליקויי בנייה (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון בליבאום, פ"ד מט(5) 485 (1996), להלן: עניין שיכון עובדים; ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד (לא פורסם, 18.7.2005), להלן: עניין אברהם). בעניין שיכון עובדים נקבע, בדעת רוב, כי מועד גילוי סדקים בקירות בניין אינו מועד התחלת מרוץ התיישנות התביעה בגין נזקים אחרים הקשורים בקונסטרוקציה, שכן בעלי הדירות אמנם הבחינו בסדקים האמורים ובליקויים נוספים מיד כשעברו להתגורר בבניין, אך לא ידעו, וגם לא היו יכולים לדעת נוכח פעולות הסתרה בהן נקט הקבלן, כי יסודות הבניין רעועים. אמנם נסיבות עניין שיכון עובדים היו נסיבות יוצאות דופן, שכן באותו מקרה כאשר נודעה לחברה הקבלנית סיבת הפגמים בבניין, היא הסתירה מרוכשי הדירות את העובדה שיסודות הבניין רעועים והסתפקה בתיקונים חיצוניים. יחד עם זאת, אין להתעלם מכך, שהליקויים שהתגלו מאז תחילת אכלוסו של הבניין נשוא עניין שיכון עובדים – הופעה חוזרת ונשנית של סדקים בקירות, אשר ניתן היה להבחין בקרני אור שחדרו בעדם, פיצוצים תכופים בצנרת המים, כתמי טחב מתפשטים ונשירה של הטיח – היו קשים ובוודאי נתנו ביד הדיירים "כוח תביעה של ממש", ואף על פי כן, ראה בית המשפט להבחין בין סוג הנזק שהתגלה מלכתחילה לבין הנזק המהותי ליסודות הבניין, נוכח ההבדל המהותי שבין סוגי הנזקים, אף כי שניהם בגדר "נזקי רכוש". גם בעניין אברהם היה בית המשפט נכון להבחין בין סוגי נזקים שונים שנגרמו לבניין נוכח ההבדל המהותי ביניהם. למעשה, נוכח התגלות נזק מהותי ומובחן בשלב מאוחר, קבע בית המשפט בעניין אברהם, כי הנזק הראשוני היה נזק של "מה בכך", ומשכך, הנזק מהסוג שמקים את עילת תביעה, אשר ממועד התרחשותו ואילך מתחיל מרוץ ההתיישנות, הוא הנזק המאוחר והמשמעותי יותר.
 
10.      עיון בפסקי הדין שהוזכרו לעיל, בהם נקבעה ההלכה שלפיה "כלל הגילוי של הנזק, המהווה מרכיב בעילת התובענה, מורה כי מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד האירוע שהוליד את הנזק, ועם גילויו של הנזק, ולא במועד בו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו של הנזק" (עניין אמיתי, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה), מצביע על כך כי באותן פרשות נדונו מצבים בהם הנזק הראשוני היה קל יותר מהנזק שהתגלה בהמשך, כשמדובר בהחמרת אותו נזק ראשוני. בענייננו שונים פני הדברים. הנזק שהתגלה סמוך לאחר התאונה הוא נזק אורטופדי בעיקרו – שבר בכף יד וכאבים והגבלות בעמוד השדרה. לכך נוספו חתכים במצח, כאבי ראש וסחרחורות. לכאורה אין כל זיקה בין פגימות אלה לבין מחלת הקרוהן. לכאורה, מחלה זו אינה החמרה של נזקים אלה ואין היא בגדר פגימה מוסבת מהפגימות הראשוניות (למצער, עניין זה טרם התברר). כאמור, עניין לנו בשאלה מהו אותו "נזק" הנזכר בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, וליתר דיוק – מהי רמת ההפשטה או ההכללה של המונח האמור. האם די בכך שלאחר התאונה יתגלה נזק גוף כלשהו (שאינו של מה בכך), באופן שנאמר שמרוץ ההתיישנות החל במועד התאונה ביחס לכל נזקי הגוף האפשריים שנגרמו כתוצאה מהתאונה, גם אם אין הם בגדר התפתחות של הנזק שהתגלה בתחילה וגם אם אין הם בגדר נכות מוסבת של הנכות הראשונית? 
 
           עמדה זו, שאומצה כעקרון על-ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בענייננו מוקשית בעיני. עשויים להיות מקרים בהם הפגיעה בניזוק גרמה לנזקים גלויים מסוימים ורק כעבור זמן הופיעו נזקים נוספים, שאינם נובעים מהנזקים שהתגלו מיד לאחר הפגיעה, באופן שלא מדובר בהחמרת נזק קיים או בשינוי של היקף הנזק, אלא בנזק חדש ונפרד. אין כל סיבה שלא לאפשר הארכת תקופת ההתיישנות על-פי הוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין ביחס לנזקים "חדשים" אלה, ואין סיבה טובה שמצבו של נפגע כאמור לעיל, למצער ביחס לאותם נזקים שהתגלו רק כעבור זמן, יהיה פחות טוב ממצבו של מי שלאחר התאונה לא ניכר שנגרם לו כל נזק, וזה הופיע רק כעבור זמן.
 
           אכן, לעיתים יתעורר קושי מעשי לקבוע האם לפנינו נזק שאינו אלא הרחבת היקפו של נזק שהתגלה קודם לכן, או נזק נפרד שגם הוא - כמו הנזק שהתגלה קודם לכן - נגרם כתוצאה מאותו אירוע נזיקי. אלא שמדובר בקושי עובדתי שיהיה צורך להתגבר עליו באמצעות עדויות מומחים וראיות אחרות, שאינו עולה, לטעמי, כדי שיקול ממשי שיש בו כדי לקבוע הלכה שעלולה לקפח ניזוקים שחלק מנזקיהם התגלו רק כעבור זמן.
 
11.      עמדתי מתיישבת עם ההלכה שלפיה "סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.2010, פסקה 28 לפסק דינו של השופט י' עמית; להלן: עניין גיא-ליפל). ראו גם את שנאמר בפרשה הנ"ל, בהמשך הדברים, לפיו: "בפסיקה ניתן להבחין בנטייה לפרש בצמצום את תחולתה של טענת ההתיישנות, לפחות ברטוריקה של הדברים, כיוון שההתיישנות פוגעת בזכות החוקתית של הגישה לערכאות ומונעת מהניזוק לממש את זכותו המהותית" (שם, פסקה 29, וראו האסמכתאות המוזכרות שם).
 
12.      ככל שאכן יוכח כי המבקש אכן סובל ממחלת הקרוהן, כי המחלה אכן התגלתה רק לאחר שחלף זמן ממועד התאונה, כי המחלה אינה בגדר החמרת הנזק שהתגלה בסמוך לאחר התאונה או בבחינת נזק מוסב מהנזק הראשוני, וכי מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה, אינני רואה מדוע שלא ייאמר כי מחלה זו היא-היא ה"נזק" שתקופת ההתיישנות לגביו מתחילה רק מיום שהתגלה, במובן סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין.
 
           בית המשפט המחוזי פסק בענייננו, כי אין יסוד לאבחנה בין הפגיעות השונות שנגרמו למבקש בתאונה:
 
"אין לקרוא את הדיבור 'אותו נזק' [שבסעיף 89, צ.ז.] כמתייחס להבחנה בין פגיעות בתחומי הרפואה השונים", [שכן] "קבלת פרשנותו של המערער משמעה קביעת תקופת התיישנות שונה לגבי כל חלק של נזק הגוף, שעל פי הנטען נגרם לנפגע כתוצאה מהתאונה. לטעמנו יש לפרש את צירוף המילים 'אותו נזק' כמתייחס לאותו סוג נזק, דהיינו נזק גוף. יש להבחין בין נזק גוף לנזק לרכוש או נזק כלכלי. ... משהובהר, כבר ביום התאונה, כי נגרם למערער נזק גוף של ממש, מתחיל מירוץ ההתיישנות באותו יום, אפילו אם, כטענת המערער, התגלו פגיעות נוספות וחמורות יותר במועד מאוחר, בתחומי רפואה או באיברים שונים" (פסקה 8 לפסק הדין).
 
           כאמור, דעתי שונה. אינני סבור כי לשון הסעיף מחייבת את פרשנותו של בית המשפט המחוזי, ומאידך גיסא, הפרשנות המוצעת כאן מגשימה בצורה טובה יותר את זכות הגישה לערכאות, מבלי שיש בה כדי לשנות מעקרונות היסוד של דיני ההתיישנות, כפי שחלקם בא לידי ביטוי בהוראת סעיף 89 לפקודת הנזיקין וכפי שהם נוסחו בהלכה הפסוקה. בית המשפט המחוזי היפנה, לעניין דבריו הנ"ל, לפסק הדין בפרשת זמיר, שהוזכר לעיל. אלא שבפרשה זו היה מדובר במי ששמיעתו נפגעה עקב עבודתו והמחלוקת בדבר מועד תחילת ההתיישנות התייחסה לשינויים שהתרחשו במצבו של הניזוק במהלך השנים שהיו כולם קשורים לליקוי בשמיעה. בענייננו התשתית העובדתית שונה לכאורה, כפי שהוסבר לעיל.
 
13.      אלא שניתן להניח לעת מצוא את ההכרעה בסוגייה העיונית שעניינה אופיו של המונח "נזק" בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, ועימה את השגותיי על עמדת בית משפט קמא.
 
           הסיבה לכך היא, שעל-פני הדברים ההכרעה בסוגיה האמורה, במסגרתו של תיק זה, היא תיאורטית גרידא, שכן עיון בכתבי הטענות שהגיש המבקש לבית משפט השלום - לרבות מה שאין בהם (כמוסבר בהמשך) - מעלה, שלא עלה בידו לעבור את הסף המינימאלי שיצדיק מינוי מומחה רפואי שיוכל לאשר קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הקרוהן לבין תאונת הדרכים. עמד על כך בית המשפט המחוזי הנכבד, בציינו, בפיסקה 7 לפסק דינו, כי טענת המערער לפיה מחלת הקרוהן קשורה לתאונה כלל לא הוכחה.
 
14.      כידוע, על תובע המבקש מינוי מומחה בגדרה של תביעה על-פי החוק, להציג ראשית ראיה לא רק לקיומה של נכות, אלא גם לקיומו של קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. אכן, "בית המשפט עשוי להסתפק בהקשר זה גם ברמת סבירות נמוכה לקיומו של קשר סיבתי" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 648 (מהדורה רביעית, 2012)); אלא ש"עם זאת, אין לרוקן מתוכן את הדרישה לקיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה" (שם, שם).
 
           בכל הנוגע למחלת הקרוהן, שהמבקש טוען כי אובחנה בשנת 2005, כשלוש שנים לאחר התאונה, לא המציא המבקש ולו מסמך אחד או בדל של ראשית ראיה לפיהם יש קשר לכאורי בין המחלה לבין התאונה. העדר ראשית ראיה כאמור בולט במיוחד לרקע מכלול הנסיבות: פער הזמנים הניכר בין מועד הפגיעה בתאונה לבין מועד אבחון מחלת הקרוהן והעדר אינדיקציה לפגיעה בחלקי גוף שיכולה לקשור את מחלת הקרוהן לתאונה (ראו האמור בספרו הנ"ל של א' ריבלין: "במקרה בו המסמכים הרפואיים מעידים על פגיעה בחלקים מסויימים בגופו של התובע, ואילו האחרון מבקש למנות מומחים רפואיים בגין פגיעות בחלקים אחרים בגופו שאין ראיה לכך כי נפגעו בתאונה, אין להתיר את הדבר" (שם, שם)).
 
           בסעיף 11 לכתב התביעה נטען ש"לאחר התאונה ובעקבות התאונה החל התובע לסבול מכאבי בטן עזים ומשלשולים", אך אין כל אינדיקציה, ולו ראשונית, למצב רפואי זה במסמכים שצורפו לבקשה למינוי מומחה, פרט למסמכים משנת 2005 בהם נזכר כי המבקש אובחן כחולה במחלת קרוהן. "קפיצת הדרך" בין האבחון האמור לבין הפגיעה בתאונה מבוססת אך על מוצא פיו של המבקש. אותם "כאבי בטן ושלשולים" לא נזכרו ולו במסמך רפואי יחיד. לא זו אף זו - בגליון חדר המיון מיום התאונה צויין במפורש כי אין סימני חבלות בחזה ובבטן. חסרה, אם כך, "חוליית הקישור" בדמות ראשית ראיה שתניח יסוד ראשוני לטענה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הקרוהן.
 
15.      אם לא די בכך, המבקש לא הגיש כתב תשובה, שהגשתו התחייבה נוכח טענת ההתיישנות שנטענה על-ידי המשיבה בכתב הגנתה ונוכח טענתה (בסעיף 5.4 לכתב ההגנה) לפיה הטענה כי למחלת הקרוהן יש קשר לתאונה "היא טענה מופרכת וחסרת כל אחיזה במציאות ו/או אפילו בתעוד הרפואי". לעניין ההתיישנות, העדר כתב התשובה משמעו כי המבקש לא יישמע בטענה על הארכת תקופת ההתיישנות ולא יוכל להוכיח עובדות שמכוחן הוא טוען זאת. מכאן, שמעבר להעדר כל ראשית ראיה לעניין הקשר הסיבתי האפשרי בין התאונה לבין הקרוהן, המבקש גם לא הניח תשתית דיונית שתאפשר לו לטעון בסוגיה. 
 
16.      מכל מקום, העיקר הוא, שגם אם היה מקום לפסוק, בניגוד לדעתן של הערכאות שקדמו לי, כי כעיקרון יכולה היתה לעמוד למבקש הטענה שגילוי מחלת הקרוהן מאריך את תקופת ההתיישנות, הרי שאין לטענה תוחלת בנסיבותיו הקונקרטיות של תיק זה. לפיכך לא ראיתי לנכון ליתן רשות ערעור שכן החזרת הדיון לבית משפט השלום תהיה בבחינת הליך סרק.
 
           בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏כ"ח בכסלו התשע"ג (‏13.12.2012).
 
 
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם