Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 4837/14 יואב אסולין ואח' נגד פלאפל אסולין 2003 בע"מ
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  4837/14
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקשים: 1. יואב אסולין
  2. אבנר אסולין
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. פלאפל אסולין 2003 בע"מ
  2. אלעזר פרברי
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 9.6.2014 בת"א 39666-12-13 שניתנה על-ידי השופט י' פרסקי
 
 
בשם המבקשים: עו"ד ששון יצחק
 
 
בשם המשיבים: המשיב 2
 
 
 
פסק-דין
 
 
1.        פלאפל אסולין על המדוֹכה. עדיין. נדרשתי לפרטי גלגולו של סכסוך זה בערכאות השונות בהחלטתי ברע"א 8113/13 יענקלה נ. סחר בע"מ נ' יואב אסולין (8.1.2014) (להלן: "הבקשה הקודמת"), ולענייננו אין צורך לחזור על פירוט הדברים. בקצירת האומר אזכיר כי בין הצדדים קיים סכסוך רב-שנים על הזכויות בסימני המסחר מס' 171173-171174 (להלן: "סימני המסחר") הנושאים את השם "פלאפל אסולין". תורף המחלוקת הוא בשאלה האם בדין העבירה המשיבה 1, בה שולט כיום המשיב 2 ואשר המבקשים מהווים בה מיעוט בעלי המניות (להלן: "פלאפל אסולין בע"מ"), את הבעלות בסימני המסחר לידיו של המשיב 2 ולחברה אחרת בבעלותו, יענקלה נ. סחר בע"מ (להלן: "יענקלה סחר"), ובידי מי נותרה זכות השימוש הבלעדית בסימני המסחר.
 
2.        סימני המסחר נרשמו בשנת 2005 על שמו של המשיב 2. בעקבות בקשת המבקשים החליט רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר ביום 8.11.2012 כי יש למחוק את סימני המסחר מהמרשם. בעקבות זאת קבע בית המשפט המחוזי ביום 27.10.2013, בהחלטה מושא הבקשה הקודמת, כי זכות השימוש הבלעדית בסימני המסחר שניתנה למשיבה 1 איננה זכות עבִירה, וכי לא ניתן להעבירהּ למשיב וליענקלה סחר. כמו כן ניתן בגדר החלטה זו צו מניעה זמני האוסר על המשיב ועל יענקלה סחר לעשות שימוש בסימני המסחר. בעקבות החלטתי על דחיית הבקשה הקודמת נותר צו זה בעינו.
 
3.        אחר הדברים האלה הגישו המשיבים ביום 19.12.2013 כתב תביעה נגד המבקשים לבית המשפט המחוזי (ת"א 39666-12-13), בגדרו התבקש צו מניעה קבוע גם כלפי המבקשים נגד השימוש בסימני המסחר הלא רשומים, בטענה כי זכות השימוש הבלעדית בהם מוקנית מכוח הסכם למשיבה 1. במקביל להגשת כתב התביעה הגישו המשיבים גם בקשה דחופה לצו מניעה זמני שיאסור את השימוש בסימני המסחר עד להכרעה בתיק העיקרי.
 
4.        המבקשים הגישו תגובה לבקשה, ואולם בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי המציאו את תגובתם למשיבים רק ערב הדיון שנקבע ליום 20.1.2014. לאור האמור נדחה הדיון לגוף הבקשה ליום 10.2.2014 (לאחר הגשת בקשה להארכת מועד שהתקבלה). דא עקא, המבקשים נמנעו מלהגיש כתב הגנה בתיק העיקרי, לטענתם מפאת תקלה משרדית, ולפיכך נתן בית המשפט המחוזי ביום 3.2.2014 פסק דין בהעדר הגנה לטובת המשיבים. בנסיבות אלו התייתר הדיון בבקשה לסעד זמני.
 
5.        המבקשים הגישו בקשה נוספת לביטול פסק הדין בהעדר הגנה. לאחר קבלת תגובת המשיבים, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי כתנאי לביטול פסק הדין ינתן צו זמני ולפיו נאסר על המבקשים לעשות שימוש בסימני המסחר. כמו כן נקבע תנאי נוסף לפיו על המבקשים להפקיד ערובה להוצאות ההליך בסך של 10,000 ₪. בית המשפט ציין כי לא מצא לנכון בשלב זה להתנות את ביטול פסק הדין בפסיקת הוצאות ובתשלומן בפועל, וכי דבר זה ישקל בהמשך.
 
6.        נגד החלטה זו הוגשה הבקשה שלפני, וליתר דיוק – נגד מתן הסעד הזמני שביקשו המשיבים כתנאי לביטול פסק הדין בהעדר הגנה. המבקשים טוענים כי התניית ביטול פסק הדין במתן סעד זמני בלא שנשמעו טענות הצדדים לגוף העניין חוטאת לאמור בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). זו לשון התקנה:
 
"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים...".
 
7.        לטענת המבקשים, האמור בתקנה אינו מקנה סמכות לבית המשפט להתנות את ביטול פסק הדין בתנאים שאינם ממין העניין, כגון תנאי זה. כמו כן הם טוענים כי הדבר פוגע קשות בזכויותיהם המהותיות והדיוניות בכל הנוגע לסעד הזמני שניתן, בוודאי כאשר בנוסף לסעד זה הם חויבו בהפקדת סכום כסף משמעותי כערובה להוצאות.
 
8.        המשיבים טוענים מנגד כי יש לדחות את הבקשה. הם כופרים בטענה כי לא התקיים דיון בבקשה למתן צו מניעה זמני, וטוענים כי ביום 20.1.2014 התקיים גם דיון לגופו של עניין, ואולם הדברים לא נרשמו בפרוטוקול. עוד נטען כי המבקשים הם אלה שהכשילו את קיומו של הדיון, כפי שציין בית המשפט המחוזי, בכך שלא המציאו את תגובתם למשיבים במועד שנקבע לכך. אשר להחלטה על ביטול פסק הדין בהעדר הגנה, טוענים המשיבים כי בית המשפט המחוזי עשה עם המבקשים חסד וביטל את פסק הדין לפנים משורת הדין, על אף שלא היה מקום לכך על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, ובעיקר נוכח סיכוייה הגבוהים של התביעה להתקבל בלאו הכי. בנסיבות אלו, כך המשיבים, לא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט לדאוג לכל הפחות להגנת האינטרסים שלהם בדמות מתן צו מניעה זמני. המשיבים מוסיפים כי אין משמעות מעשית לצו שניתן, וזאת לאור העובדה שהמבקשים עושים שימוש בסימני המסחר באמצעות אימם, גב' מיכל אסולין, לגביה לא ניתן כל צו. בשולי הדברים יצוין, כי המשיבים התנגדו לכך שאדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, בהתאם לתקנה 410 לתקנות.
 
9.        לאחר עיון בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבים, דומני כי יש להעתר לבקשה למתן רשות הערעור, וכן גם להעתר לערעור לגופו, באופן שהדיון בבקשה למתן סעד זמני יוחזר לבית המשפט המחוזי. אסביר את דברַי.
 
10.      ראשית דבר, בהתייחס להתנגדותם של המשיבים לדיון בבקשה כבערעור עצמו, אזכיר את אשר קובעת תקנה 410 לתקנות: "הוגשה בקשת רשות לערער לבית משפט שלערעור, רשאי בית המשפט לדון בה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אם הסכימו לכך בעלי הדין לערעור, ואף ללא הסכמת בעל דין לאחר שניתנה לו ההזדמנות להביע התנגדותו ונראה לבית המשפט שלא תיפגע זכותו כבעל דין..." (ההדגשה שלי – נ' ס'). המשיבים נימקו את התנגדותם בסד הזמנים הקצר בעקבות החגים, ובעובדה שלא עמדה להם שהות לקבל יעוץ משפטי הולם. עם זאת, וכפי שיוסבר להלן, בהתחשב בטענות המפורטות שהגישו המשיבים ובהינתן הנסיבות הקיימות אינני סבור כי תיפגע זכותם כבעלי דין, הן לאור אופי הטענות שהועלו (ואלו שעשויות היו לעלות), הן לאור העובדה כי המשיבים יוכלו ממילא לפרוש את מלוא טענותיהם כדבעי לפני בית המשפט המחוזי. לפיכך החלטתי כי יש מקום לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור.
 
11.      לגופו של עניין, החלטה המקבלת בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה היא החלטה דיונית מובהקת, אשר לגביה אף נקבע בסעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "הצו") כי אין להעניק רשות ערעור. יתרה מזאת, על-פי תקנה 201 לתקנות, בהחלטה לביטול פסק דין או החלטה אחרת ניתן לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב ביותר, ואין כל רמז להגבלה על שיקול הדעת אשר ניתן לבית המשפט (ע"א 436/83 יפת לוי נ' אברהם דקו, פ"ד מ(4) 589, 604-605 וההפניות שם, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 735 (להלן: "זוסמן"). לפיכך, אף מבלעדי הוראת הצו, על ערכאת הערעור להזהיר עצמה בטרם תתערב בהחלטה מעין זו. לאור זאת לכאורה לא היה מקום לקבלת הבקשה והיה עליה להידחות.
 
12.      עם זאת, דומה כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט המחוזי, בכך שעירב מין בשאינו מינו, וכרך את ההחלטה הדיונית לביטול פסק הדין בהחלטה מהותית למתן סעד זמני. הוראותיו של הצו נועדו לחסום בקשות רשות ערעור על החלטות לביטול פסק דין שהן דיוניות במובהק, ולא הוראות מהותיות. כך הטעים חברי, כב' השופט נ' הנדל, בבש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני (9.11.2010) (להלן: "עניין פלונית"):
 
"החלופה הקבועה בס' 1(7) – החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה – עניינה ביטול פסק דין או ביטול החלטה מבחינה דיונית מובהקת, אך לא מבחינה מהותית. נדמה, כי החלטה דיונית מובהקת בדמות קבלת בקשה לביטול החלטה קודמת מתעוררת, למשל, בשני סוגי מקרים. האחד, מצב בו צד נוקט פעולה באיחור – הגשת מסמכים או תשלום חיוב כספי שנקבעו על ידי בית המשפט. החלטת הביטול תתעורר באם החליט בית המשפט להפעיל סנקציה נגד הצד המאחר, ולאחר מכן תיקן האחרון את דרכיו ופעל כנדרש אם כי באיחור. השני, מצב בו בית המשפט קיבל החלטה מבלי לשמוע צד, משום שלא התייצב, או משום שלא נתבקשה תגובתו, כגון: מתן פסק דין או החלטה בשל אי התייצבות אחד מהצדדים. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נועדה לספק מעין תרופה לכך, תוך מתן אפשרות לביטול החלטה או פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד" (שם, פסקה 4).
 
13.      בהמשך הדברים הסביר כב' השופט הנדל כי מחוקק המשנה ביקש למנוע מצב שההליך "יתקע" בעקבות בקשת צד למתן רשות ערעור בנושא שאינו מהותי, אפילו מבחינה דיונית, ואשר אינו מצדיק את עיכוב ההליך וסרבולו, והזכיר כי בהחלטה דיונית מעין זו, כמו גם בהחלטות אחרות המנויות בצו, ניתן להגיש ערעור בזכות לאחר מתן פסק הדין הסופי על-ידי הערכאה המבררת (שם).
 
14.      כאמור, הסמכות להצבת תנאים לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה היא סמכות רחבה, אשר עשויה לכלול הטלת הוצאות ללא קשר עם תוצאות ההליך (זוסמן, 741), וגם הוראה על ביטול חלקי של פסק הדין (רע"א 10475/05 עיריית קרית אתא נ' קופת חולים כללית (26.12.2005) פסקה ד; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה אחת-עשרה, 2013), 679) ועוד תנאים. לא בכדי נוקטת תקנה 201 בלשון  "בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים", ללמדנו שאין מדובר אך ורק בהוצאות. ברם, עדיין נדרשת זיקה לפסק הדין שביטולו מתבקש. החלטה על מתן סעד זמני קובעת פרק לעצמה, בנפרד מביטול פסק הדין, ואין להעמידו כתנאי לביטול.
 
15.      למתן סעד זמני עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על האינטרסים של הצדדים וזכויותיהם. פעמים רבות, החלטה על מתן צו זמני כזה או אחר עשויה לחרוץ את גורל התיק כולו, וזאת עוד בטרם נערך בירור לעומקו של עניין. לאור זאת נקבעו כללים ברורים בתקנות באשר לסדרי הדין בבקשות למתן סעדים זמניים, החל בחובה להמצאת התחייבות עצמית וערבון (תקנה 364 לתקנות), חובה לקיום דיון במעמד הצדדים (תקנה 366(א)), אף כאשר ניתן הצו במעמד צד אחד (תקנה 367), וכלה במתן אפשרות לבית המשפט לעיין מחדש בהחלטתו בנסיבות המתאימות (תקנה 368). הפסיקה הוסיפה והתוותה קווים מנחים לשיקול הדעת של בתי המשפט במתן סעדים זמניים, וקבעה לגביהם מבחנים ברורים אשר נועדו לשמור על זכויות הצדדים ולאזן ביניהם כראוי. לאור כל הדברים הללו ברור שהחלטה על מתן סעד זמני היא עניין העומד בפני עצמו, אשר ראוי להתייחסות עצמאית מפורטת ומנומקת, לאחר קיום דיון והתחשבות בעמדות הצדדים ובתשתית העובדתית שנפרשה לפני בית המשפט. החלטה על מתן סעד זמני כתנאי לביטול פסק הדין, כדרך שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי, אינה ממלאת אחר הדרישות הללו, ודומני כי היא חורגת מגבולותיה של תקנה 201 לתקנות.
 
16.      כאמור לעיל, תקנה 201 עוסקת בהחלטה על ביטול החלטה או פסק דין, החלטה שהיא דיונית במהותה. בעניין זה יש לזכור, כי בתי המשפט נוהגים ברוחב לב בבקשות לביטול פסק דין בהעדר הגנה, גם כאשר הראה מבקש הביטול הצדקה דחוקה לכך, וזאת מחמת חשיבותה של זכות הגישה לערכאות והמגמה ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט (בר"ע 88/72, אברהם אורן נ' דניאל מיכאל, פ"ד כו(1) 772, 773 (1972); רע"א 10292/01 סופר זול קינן את ביזמן בע"מ נ' ירמיהו עיני חברה לבניה בע"מ (2.6.2002) פסקה 4(ב)). שיקול הדעת שניתן לבית המשפט בקביעת תנאים לביטול פסק דין נועד לאפשר לבית המשפט לאזן מגמה זו במעט, באופן אשר יוכל להשיב את הדיון למסלולו המתאים. על אף שיקול הדעת הרחב שניתן לבית המשפט, הרי שצריכה להיות כאמור זיקה בין התנאים הללו לבין ההחלטה או פסק הדין שביטולם התבקש, באופן המשמר את זכויות הצדדים. על בית המשפט להתחשב בפגיעה שנגרמה לצד שזכה זה מכבר בדין, וכעת בוטל פסק הדין לזכותו, ומנגד – בהצדקה הקיימת לביטול פסק הדין והאם הדבר נובע מאשמת מבקש הביטול (לעניין זה ראו זוסמן, 741 ה"ש 61, שם נאמר אפילו לעניין הטלת הוצאות, כי אין לקבען כתנאי אלא אם כן קיימות נסיבות המצדיקות את הדבר).
 
17.      טעם נוסף שדומה כי בגינו אין לאפשר מתן סעד זמני כתנאי לביטול פסק דין נעוץ בהוראת סעיף 1(7) לצו. שלילת האפשרות למתן רשות ערעור על החלטה כזו תאפשר הלכה למעשה להקנות להחלטה בדבר מתן סעד זמני "חסינות" מפני ביקורת שיפוטית, דבר שלא יעלה על הדעת. כפי שהובהר לעיל, הוראות הצו מיועדות לעסוק בהחלטות דיוניות גרידא, ולא בהחלטה מהותית מעין זו (השוו לדוגמה הראשונה שניתנה בעניין פלונית, פסקה 5).
 
18.      בית המשפט המחוזי עשה קפּנדריא בכרכו שתי החלטות בחדא מחתא – את ההחלטה על ביטול פסק הדין בהחלטה למתן סעד זמני, ומבלי לקיים דיון לגופו של עניין בבקשה לסעד הזמני, כפי שנדרש בתקנות. בנסיבות אלו אין מנוס מלערוך "פלגינן דיבורא" בהחלטת בית המשפט המחוזי, לבטל את ההחלטה בדבר צו המניעה הזמני ולהשיב את הסוגיה לפתחו על מנת שידון בה לעומקה ויתן את החלטתו המנומקת. אציין, כי לאור הוראות הצו לא ניתן להורות על ביטול ההחלטה על ביטול פסק הדין בכללותה, הדבר גם לא התבקש במסגרת הבקשה, ועל פני הדברים גם אין הצדקה לעשות כן. יחד עם זאת, אם יסבור בית המשפט המחוזי כי יש צורך לאזן החלטה זו כעת, בקביעת תנאי בעניין הוצאות או תנאי אחר חלף זה שבוטל, יוכל לעשות כחוכמתו וליתן החלטה בהתאם. הבקשה מתקבלת אפוא, צו המניעה הזמני מבוטל, והדיון בבקשה למתן הסעד הזמני יוחזר לבית המשפט המחוזי. בהתחשב בהתנהלות הצדדים החלטתי שלא לעשות צו להוצאות.
 
           ניתן היום, כ"ז בתשרי התשע"ה (21.10.2014).
 
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
 
+ שלח משוב