Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 4672/14 יהודה גליק נגד מדינת ישראל
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  4672/14
 
 
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט י' דנציגר
 
 
המבקש: יהודה גליק
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: מדינת ישראל
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 19.5.2014 בת"א 18952-01-14 שניתן על ידי כבוד השופט מ' בר-עם
 
 
בשם המבקש:                        עו"ד אביעד ויסולי
בשם המשיבה:                       עו"ד אפרת ברנר (הורביץ)
 
פסק-דין
 
 
השופט א' רובינשטיין:
 
א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' בר-עם) מיום 19.5.14 בע"א 18952-01-14, במסגרתו התקבל עיקר ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת מ' אביב) מיום 26.11.14 בת"א 48397-10-10. עניינה של הבקשה פיצויים בגין עיכוב שווא.
 
רקע והליכים קודמים
 
ב.        המבקש מוכר כפעיל למען עליית יהודים להר הבית. עובר להליכים נשוא ענייננו, עתר המבקש לבית משפט זה (בג"ץ 4852/09 גליק נ' משטרת ישראל) בטענה כי המשיבה מפלה לרעה יהודים דתיים בעלייה להר הבית אל מול אלה שאינם דתיים. העתירה נדחתה ביום 9.9.09, משנמצא שמגעיו של המבקש עם גורמי האכיפה טרם מוצו, ולאחר שבא כוח המשטרה הצהיר כי לא קיימת הבחנה בין יהודים דתיים לשאינם דתיים במתן האפשרות לעלות להר הבית. לאחר מתן פסק הדין, החל המבקש לפעול על מנת להוכיח טענתו בדבר ההפליה, ולשם כך ניסה לצלם את עמדת הבידוק בכניסה להר הבית. זהו הרקע לשניים מן המקרים בהם עוכב המבקש, ובגינם הגיש תביעת פיצויים לבית משפט השלום, העומדת במרכז ענייננו דכאן. יוער, כי בתביעתו טען המבקש לפיצויים בגין עיכוב נוסף, אולם טענה זו נדחתה גם בערעור והמבקש אינו מבקש לערער על כך כעת, ולכן לא נפרט בעניינה.
 
ג.        האירוע הראשון – 14.12.09: המבקש הגיע בשעות הבוקר לאזור הסמוך לעמדת הבידוק להר הבית, ונעמד מחוץ לתור, על כיסא, כדי לצלם את עמדת הבידוק. או אז עוכב המבקש על ידי המשיבה, משנטען כי העיכוב נדרש נוכח הפרובוקציה שיצר המבקש עת עמד על הכיסא כדי לצלם.
 
           בתום האירוע הראשון ובאותו יום, הובא המבקש לבית המשפט בבקשה לשחררו בתנאים מגבילים – ערבות עצמית והרחקתו מעמדת הבידוק למשך 30 יום. בית המשפט (השופט ד' פולוק, ת"מ 13036/09) נעתר לבקשה באופן חלקי, והורה על שחרור המבקש בחתימה על ערבות עצמית בסך 1,000 ש"ח. מהחלטה שניתנה למחרת היום עולה, כי כבר ביום 14.12.09 קבע בית המשפט כי על המשיבה לאפשר למבקש לצלם את עמדת הבידוק כדי להוכיח את טענותיו (בית המשפט כתב "בהחלטתי אתמול שחררתי את המשיב בערבות עצמית של 1,000 ש"ח, והוריתי שיש לאפשר למשיב לצלם במקום...".).
 
           בית המשפט בענייננו (השופטת מ' אביב, ת"א 48397-10-10) דחה את טענת המשיבה לענין העמידה על הכיסא, וקבע כי אין בה כשלעצמה, כדי ליצור פרובוקציה באופן המצדיק עיכובו של המבקש. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה, לפיה המבקש הכניס אדם דתי לתור הממתינים לעליה להר במטרה להוכיח את טענתו בדבר היחס המועדף לו זוכה, כנטען, אדם חילוני על פני אדם דתי, אולם קבע כי גם בכך לא היה כדי להצדיק את עיכובו של המבקש. מכאן פסק בית המשפט כי לא היה מקום לעכב את המבקש בנסיבות האמורות.
 
ד.       האירוע השני – 15.12.09: באופן דומה, המבקש הגיע לעמדת הבידוק בכניסה להר הבית כדי לצלם את הליך הבידוק. גם כאן, נטען כי המבקש יצר פרובוקציות ולכן עוכב.
 
           בתום האירוע השני ובאותו היום, הובא המבקש לבית המשפט בבקשה לשחררו בתנאים מגבילים – ערבות עצמית והרחקתו משער המוגרבים בעיר העתיקה למשך 60 יום. בית המשפט (השופט פולוק) דחה את הבקשה, תוך שציין, כאמור, שבהחלטתו מיום קודם הורה למשיבה לאפשר למבקש לצלם את עמדת הבידוק, ולכן על המשיבה לבצע את ההחלטה. המשיבה עררה על ההחלטה, אך בעקבות החלטה בבית משפט זה מיום 22.12.09 לענין הידברות בין המבקש למשיבה, נמחק הערר בהסכמה ביום 23.12.09, ובית המשפט הוסיף "יובהר למשיב כי אף שלא נאסר עליו לצלם, עליו לעשות כן מבלי להפריע לפעולת השוטרים בעמדת הבידוק, במבואה המובילה אליה ובכל מקום אחר".
 
           המבקש הציג לבית משפט השלום בהליך שלפנינו סרטונים ותמונות מהם עלה, לפי קביעת בית משפט השלום, כי המבקש לא הפריע לגורמי הביטחון או לכל אדם אחר בבקשו לצלם את עמדת הבידוק, ומכל מקום לא עשה דבר שהצדיק את עיכובו. עוד צוין, כי עולה מן הסרטונים שהשוטרים בזירה התנהגו בצורה בלתי הולמת, חסמו את המצלמה, ניסו למשוך את הכיסא ממנו ניסה המבקש לצלם את הבידוק והתבטאו באופן תקיף. לכן, קבע בית המשפט, כי גם כאן לא היה מקום לעכב את המבקש, והדבר אף חמור פי כמה מן המקרה הראשון וזאת נוכח פעולת המשיבה בניגוד להחלטה השיפוטית כאמור (ראו עמ' 6 לפסק דינו של בית משפט השלום).
 
ה.        בסיכומם של דברים, פסק בית משפט השלום כי המבקש עוכב, למעשה, לא בעקבות פעולותיו הקונקרטיות, אלא כיון שהיה מוכר למשיבה כפרובוקטור, ומכאן כי הוא זכאי לפיצוי בגין עיכובי שווא אלה. בהמשך לכך קבע בית המשפט, כי המבקש זכאי למלוא סכום תביעתו בגין אירועים אלה – 29,700 ש"ח – וזאת בגין עגמת נפש, לשון הרע ופגיעה בזכויותיו.
 
ו.        ערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל ברובו; ערעור שכנגד שהגיש המבקש נדחה, והמבקש אינו מעלה בשלב הנוכחי טענה נגד כך. נקבע, כי לא היה מקום לפסוק למבקש את מלוא סכום הפיצויים בגין לשון הרע מבלי שבית המשפט קבע שיסודות העוולה התקיימו; וכך גם לגבי פגיעה בזכויותיו של המבקש. לכן, קבע בית המשפט כי יש להפחית את סכום הפיצויים ל-3,000 ש"ח, באופן המשקף, לעמדת בית המשפט, את ההלכה הנוהגת במקרים מעין אלה.
 
הבקשה
 
ז.        ראשית נטען, כי נוכח מעמדה של הזכות החוקתית לחרות והפגיעה הקשה בה, מצדיקה הבקשה דיון בגלגול שלישי בבית משפט זה. לגופם של דברים נטען, בין היתר, כי שגה בית המשפט המחוזי עת הפחית את סכום הפיצויים באופן כה משמעותי, וזאת מבלי הנמקה של ממש. עוד נטען, כי הסכום עצמו, המשקף, כנטען, 1,500 ₪ בעבור כל עיכוב שווא הוא נמוך בנסיבות, ואין בו כדי לשקף את הפגיעה בחרותו של המבקש; המבקש הביא פסיקה התומכת, לפי הנטען, בטענה זו.
 
ח.       בתגובת המשיבה מיום 7.12.14 נטען, כי אין הבקשה מצדיקה דיון בגלגול שלישי כיון שנסבה על סכום הפיצויים שנפסקו למבקש בעניינו הקונקרטי, ובקשות מעין אלה, ככלל, אינן באות בגדר המקרים החריגים הנדונים בבית משפט זה בגלגול שלישי. לגופם של דברים נטען, כי צדק בית המשפט המחוזי בהפחיתו את הסכום, שכן אין מדובר במעצר מאחורי סורג ובריח אלא בעיכוב המבקש, ויש לשקלל זאת בקביעת גובה הפיצויים. עוד צוין, כי יש ליתן את הדעת גם להתנהלותו הכללית של המבקש, אשר אף אם לא הצדיקה את עיכובו, היה בה כדי למשוך את תשומת לב השוטרים, באזור הרגיש של הר הבית, וגם לכך יש לתת את הדעת בקביעת גובה הפיצויים. כן הביאה המשיבה פסיקה התומכת, לפי הנטען, בעמדתה כי סכום הפיצויים שקבע בית המשפט המחוזי הוא ראוי בנסיבות.
 
דיון והכרעה
 
ט.       לא בלי היסוס החלטתי להציע לחבריי לפעול בהתאם לסמכותנו בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ולדון בבקשות רשות הערעור כבערעור. אמנם, כפי שמציינת המשיבה, אין בבקשות מעין אלה, בהן מצא בית משפט של ערעור להפחית מסכום הפיצויים אותו קבע בית המשפט הדיוני, כדי להצדיק, ככלל, מתן רשות לערעור שני (רע"א 5932/08 שירי נ' מדינת ישראל (2010)). עם זאת, סבורני כי ענייננו מצדיק דיון בגלגול שלישי נוכח רגישותו הציבורית של המקרה, מעבר לצדדים דנא. לגוף הדברים, אציע לחבריי לקבל חלקית את הערעור, ולהעמיד את סכום הפיצויים שישתלמו למבקש על סך של 7,500 ש"ח. אפרט.
 
י.        אין צורך להרחיב בדבר מעמדה הרם של זכות הפרט לחרות אישית. מדובר בזכות חוקתית, ראשונה במעלה, המעוגנת מפורשות בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, וכפי שקובע סעיף 1 לאותו החוק: "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין"; ראו לעניין זה גם רע"ב 4937/14 אלבזיאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (8.9.14); בג"צ 3239/02 מרעב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד נז(2) 349, 364 (2003).
 
יא.      בהמשך לכך, כאשר נאסר, נעצר או מעוכב פלוני, שלא כדין, על-ידי כוחות הביטחון, ייתכן שיהיה זכאי לפיצויים בשל כך במסגרת תביעה נזיקית (ראו והשוו ר' קיטאי סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 487-469 (תשע"א); סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; וסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996). גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת  הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שנגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החירות – האם עיכוב בתחנת המשטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החירות (לדיון נרחב בשאלת הרשלנות ראו ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר (2012); בנוסף ראו רע"א 5932/08 שירי נ' מדינת ישראל (2010) (להלן עניין שירי); ת"ק (שלום ירושלים) 11339-04-10 אבודרהם נ' משטרת ישראל (2011) (להלן עניין אבודרהם)). סקירת פסקי הדין השונים בנושא מעלה כי הסכומים הנפסקים במקרים מעין אלה שונים מאוד ממקרה אחד למשנהו, והכל בהתאם לפרמטרים השונים הנבחנים בכל אירוע לגופו, ועל כך בהמשך.
 
יב.       בענייננו, אין חולק על ייחודיותו של נושא הר הבית, וכנאמר בפסק הדין בבג"ץ 4852/09 הנזכר (פסקה ג), "דעת לכל נקל, כי העלייה להר הבית היא נושא חשוב ורגיש, שיש לנהוג בו בעדינות יתרה, תוך מאמץ שלא לפגוע בעלייתם של יהודים להר אשר בתקופות אחרונות הושגה למרבה הצער בדי עמל, ובמימוש זכויותיהם"; וכך גם בהחלטות באותו תיק מיום 16.11.09 ו-22.12.09. גם על הרגישות הבינלאומית אין צורך להכביר מלים. העימות הנמשך בין המבקש למשטרה תועד בחלקו בפסק הדין הנזכר; ואולם, המשטרה כגוף ממלכתי חייבת לשמור על הדין, גם אם הדבר מחייב ריסון וחירוק שיניים; וכשהמדובר בקיום החלטות שיפוטיות, הדבר צריך להיות ברור כשמש מעיקרא, בנוסף לציווי למימוש זכויות "בתבונה וברגישות" (פסקה ד' לפסק הדין בבג"ץ 4852/09). יתר על כן, גם אם היה בדעת המשטרה, כפי שעשתה, לערור על החלטת בית משפט השלום – באותו שלב שבו עמדה ההחלטה בתוקף, היה צריך לקיימה. סבורני כי לא נתן בית המשפט המחוזי משקל ראוי לשני אלה: ראשית, בכך שלא נדרש בהכרעתו לכך שהמשיבה הפרה החלטה שיפוטית כאשר בחרה לעכב את המבקש בתום האירוע השני, ועל כן גם לא נתן לכך משקל. כפי שציין בית משפט השלום, הדבר חמור ומצדיק פיצוי בהתאם, כך גם אם לא בגובה הסכום שפסק בית משפט השלום; לא די היה איפוא בהפניה כללית על-ידי בית המשפט המחוזי למקרי עבר בהם נדונו סוגיית מעצר או עיכוב שווא, מבלי להבחין בין אלה לענייננו, בהקשר להפרת החלטה שיפוטית. שנית, בית המשפט המחוזי הפחית את סכום הפיצויים שנפסקו לטובת המבקש בכ-90%, אולם לא נימק קביעה זו כדבעי; אמנם צוין כי בית משפט השלום לא ביסס מצדו כנדרש את קביעתו לעניין קיומה של עוולת לשון הרע וכן בדבר פגיעה בזכויות המבקש, אולם נדמה, על פני הדברים, ובכל הכבוד, כי בית המשפט המחוזי ביקש לתקן משגה אחד באמצעות משגה אחר, שעה שנמנע גם הוא לדון בטענות אלה לאשורן, וקבע את הסכום שקבע בלא הנמקה מספקת. אכן, "ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית" (רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי , פ"ד נב(2) 743, 749, השופט זמיר (1998)), אולם אין בכך לשלול את החשיבות של עצם ההנמקה, עליה נאמר כי היא "מהחובות החשובות ביותר המוטלות על השופט" (א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 655 (תשנ"ג); וראו גם מ' לנדוי "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט" משפטים א' 292, 303 (תשכ"ח-תשכ"ט)). כפי שציין לעניין זה השופט ד' לוין:
 
"ניתן להעלות על הדעת שעניין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק דין שאיננו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה, ועל כן יש במצב עניינים זה כדי להטות את הכף לכוון של מתן רשות ערעור, במקרה שזו מתבקשת" (רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (1990); וראו גם שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17).
 
 
           בהמשך לכך, סבורני כי טעמים אלה, במשקלם המצטבר, מביאים לקבלת הבקשה למתן רשות ערעור, וכן לקבלת הערעור לגופו, במידה מתונה. אחזור ואומר, כי עיקר בעיני הוא העיכוב בניגוד להחלטת בית משפט השלום, שאילולא כן היה הסכום שפסק בית המשפט המחוזי סביר.
 
יג.       ועוד באשר לגובה הסכום הראוי בענייננו: כאמור, הסכומים שנקבעו בפסיקה שונים מאוד ממקרה למקרה. כך למשל, בעניין אבודרהם עוכב התובע ונאזק על-ידי כוחות הביטחון, כאשר אלה סברו, בשגגה, שהוא נדרש לחקירה, אולם בדיעבד התברר כי לא כך היה. בית המשפט פסק לטובת התובע 5,500 ש"ח בגין סך נזקיו הלא ממוניים, וכן 3,000 ש"ח נוספים בגין החזר הוצאות ושכר טרחה. בת"א (שלום ירושלים) 4317/09 פדרמן נ' מדינת ישראל (2012) נדון עניינם, בין היתר, של תובעים אשר עוכבו למשך חמש שעות בתחנת המשטרה בטענה כי הם בדרכם להתקהלות לא חוקית, ובית המשפט מצא כי לא היה מקום לעכבם שעה שלא היה מדובר בהתקהלות שאינה חוקית; בית המשפט פסק לטובת תובעים אלה 4,000 ₪ (שם, פסקה 65). בע"א (מחוזי ירושלים) 2542/08 נידם נ' בן גביר (2009) נדון מקרה בו עוכבו המשיבים למשך שלוש שעות ומחצה, בטענה כי הם הפרו את הסדר הציבורי בכך שהתאספו במרכז ירושלים על מנת לחגוג את מותו של יאסר ערפאת. בית המשפט קבע כי לא היה בפעילותם כדי להפר את הסדר הציבורי, ומכאן כי המשיבים עוכבו לשווא, ונפסק לכל אחד מהם סכום של 3,000 ש"ח בגין כך. בת"א (שלום תל אביב) 46575/01 עפרה נ' מדינת ישראל (2003) נעצרה התובעת למשך 24 שעות בגין תלונה נגדה על הטרדות, אולם בסופו של יום נמצא, על-ידי בית משפט של מעצר, כי ספק אם היה מקום להשאיר את התובעת ללילה במעצר; בית המשפט שדן בתביעת הפיצויים באותו מקרה קבע, כי התובעת זכאית לפיצויים בגין כך בגובה 10,000 ש"ח.
 
           מנגד, כאשר מדובר היה במעצרי שווא ארוכים יותר, היה הסכום הכולל גבוה יותר, אך יצוין כי הסכום שנפסק בעבור כל יום של שלילת חירות היה, על פניו, נמוך יותר. כך למשל, בעניין שירי נפסק לטובת המבקש סכום של 80,000 ש"ח בגין מעצר שווא של 29 יום; בת"א (שלום תל אביב) 9014/05 נפסקו לתובע 120,000 ש"ח בגין מעצר שווא של 60 יום. בת"א (שלום תל אביב) 15395/04 נפסקו לתובע 13,000 ש"ח בגין מעצר שווא של 13 יום (בתוספת 10,000 ש"ח הוצאות). 
 
יד.       לטעמי, בקבעו את סכום הפיצויים הרלבנטי על בית המשפט ליתן כמובן משקל לעצם המעצר או העיכוב ולנסיבותיהם, עוד בטרם חישובו של משך שלילת החירות – ומכאן, כי לא ניתן להשוות לענייננו מקרה כדוגמת עניין שירי בו נפסקו למבקש סכום של 80,000 ש"ח בגין מעצר שווא של 29 יום, על-ידי חלוקת הסכום המצטבר ב-29, כפי שנדמה שעשה בית המשפט המחוזי; והרי אין לדבר סוף, כי אף את היום ניתן לחלק למספר השעות, מקום שאין המדובר בעיכוב שארכו יממה שלמה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בעיכוב ולא במעצר מאחורי סורג ובריח, יימצא כי ישולם סכום כסף מזערי שאינו מצדיק הגשת התביעה מעיקרא. כפי שציין לעניין זה המשנה לנשיא מנחם אלון, "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות אדם" (בג"ץ 5304/92 פר"ח נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 765 (1993)), ולכן לעצם המעצר או העיכוב. כאמור, יש ליתן משקל בקביעת גובה הפיצוי. הוא הדין ובמוטעם ביתר באשר לנסיבות הספציפיות, ובמקרה דנא להפרתה של החלטה שיפוטית, וכל מקרה לגופו. ברי, כי המקרה נשוא ענייננו דומה יותר למקרים הראשונים שהובאו מעלה, בהם עוכב הפרט או נעצר לתקופה קצרה, ומבחינה זו הרחיב בית משפט השלום לכת לכיוון הקטגוריה השניה של מעצרי שווא ארוכים; ועל הראשונים, עיכוב קצר מועד, לשמש בסיס לקביעת סכום הפיצוי ההולם את ענייננו – אך יש ליתן גם לרכיב הנסיבות המיוחדות משקל הולם.
 
טו.      סוף דבר, בענייננו, בשני המקרים מדובר בעיכוב המבקש שלא כדין למשך שעות אחדות, אך בעיכוב המערער באירוע השני יש חומרה יתרה, כיון שהדבר נעשה בניגוד להחלטה שיפוטית שניתנה אך יום אחד קודם לכן, ולא יתכן חולק כי החלטות שיפוטיות יש לקיים. מכאן, סבורני כי הסכום אותו קבע בית המשפט המחוזי נמוך בנסיבות. לכן, אציע כי המשיבה תשלם למבקש סך 2,500 ש"ח בגין האירוע הראשון וסך 5,000 ש"ח בגין האירוע השני, ויחד 7,500 ש"ח, נכון להיום.
 
טז.      אציע איפוא לחבריי לקבל את הבקשה ואת הערעור, בהתאם לאמור בפסקה ט"ו. המשיבה תישא בהוצאות המבקש בבית משפט זה בסך 2,500 ש"ח.
 
י"ז.      בחתימה נוסיף כי לאחרונה נפצע המבקש קשה בהתנקשות מחבל בשל פעילותו בהר הבית, ותודה לאל ולרופאים השתפר מצבו. אנו מאחלים לו רפואה שלמה.
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
השופט ח' מלצר:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתו של חברי השופט רובינשטיין. ראיתי לנכון להוסיף מילים מספר בעניין עיכוב לחקירה.
 
           עיכוב של אדם לצורך חקירתו על-ידי שוטר, ככל הגבלה אחרת על זכות התנועה שלו, הינו פגיעה בחירותו האישית של אדם המוכרת כזכות חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הגם שהוראת הסעיף אינה נוקבת במפורש במונח "עיכוב" [ראו: אורן גזל "עיכוב לחקירה" ספר יצחק זמיר על משפט, ממשל וחברה 353, 359-358 (יואב דותן ואריאל בנדור עורכים, 2005) (להלן: גזל); רינת קיטאי סנג'רו המעצר: שלילת החירות בטרם הכרעת הדין 97 (2011)]. משכך, כדי לבסס את הסמכות לעיכובו של אדם, יש לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד. למותר לציין שעל העיכוב לעמוד בהוראותיהם המגבילות של סעיפים 66, 67 ו-68 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 המהוות את ההסדרה התחיקתית העדכנית בסוגיה זו (ראו: גזל, עמ' 369-367), ובכפוף למגבלת הזמן הקבועה בסעיף 73 לחוק. כשלעצמי סבור אני כי מן הראוי שסמכות העיכוב לא תוסק עוד מ"מקורות סמכות" אחרים, אף אם היו בעבר שסברו כי ניתן ללמדה מהוראות פקודת הפרוצידורה הפלילית (עדות), 1927, מפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971, או מכוח סמכויות עזר הנלוות לסמכות החקירה [ראו לעניין פקודת העדות: דוד ליבאי "סמכות המשטרה לעכב חשודים ועדים" רבעון לקרימינולוגיה משפט פלילי ומשטרה א 31, 34 (1972-1971); וסקירה בהתייחס לשני מקורות הסמכות הנוספים אצל גזל, עמ' 370-369, 380-375].
 
           יתכן כי הגיעה השעה לבצע תיקוני חקיקה שונים שיסירו כל ספק או אי בהירות באשר לסמכות המשטרה לעיכוב חשודים ולמגבלות החלות על סמכות זו (ראו: גזל, עמ' 396-392).
 
                                                                                                ש ו פ ט
          
           ניתן היום, ‏ט"ו בטבת התשע"ה (‏6.1.2015).
 
 
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב