Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 4036/14 חסן מסעודין נגד אלכסנדר קושניר – מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב ואח'
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
  רע"א  4036/14
     
 
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' סולברג
 
 
 
המבקש: חסן מסעודין
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. אלכסנדר קושניר – מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב
  2. יואל מורג – מנהל מחוז הנגב במשרד החקלאות ופיתוח הכפר
  3. אריה אמסלם – מנהל מחוז הנגב, מקורות חברת מים בע"מ
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לענייני מים בחיפה בעח"ק 55274-11-13 מיום 18.5.2014 שניתנה על- ידי סגן הנשיא ר' שפירא ונציגי הציבור ש' שטרייט וי' מנטל
 
 
                                          
בשם המבקש: עו"ד שמואל זילברמן
 
 
בשם המשיבים 1-2: עו"ד יואב שחם
 
 
בשם המשיבה 3: עו"ד נועם רונן; עו"ד נמרוד סביל
 
 
 
 
החלטה
 
 
 
1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לענייני מים בחיפה (סגן הנשיא ר' שפירא, ונציגי הציבור ש' שטרייט, י' מנטל), מיום 18.5.2014, בעח"ק 55274-11-13, בה נדחתה בקשת המבקש לנקוט בהליכי בזיון בית משפט נגד המשיבים, והוא חויב בתשלום הוצאותיה של מקורות חברת מים בע"מ (להלן: חברת מקורות).
 
עיקרי העובדות וההליכים
2.       המבקש מתגורר ביישוב בדואי בלתי מוכר בנגב ובבעלותו עדר המונה כ-300 כבשים וטלאים. הצאן מחוסן ורשום כדין. סמוך לביתו של המבקש ולמכלאה בה מצוי העדר שבבעלותו, אשר נבנו שלא כדין, מצויה נקודת מים הומניטרית לשתייה (לפי תעריף מים לצריכה ביתית), וכמו כן אושרה למבקש נקודת מים חקלאית לצורך השקיית העדר (בתעריף חקלאי, ששיעורו נמוך יותר), בהתאם למכסת המים שהוקצתה לכך. נקודה זו מרוחקת כ-300 מטרים ממקום המגורים והמכלאה, בקו ראשי של מקורות. ביום 28.11.2013 הגיש המבקש ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית דין לענייני מים (להלן: בית הדין). הערר הופנה בעיקרו נגד סירובה של המדינה לאשר הנחת צינור מים מנקודת המים החקלאית עד למכלאה, כדי שהמבקש לא ידרש להוציא את העדר מהמכלאה על מנת להשקות את צאנו. כמו כן, הועלו טענות בנוגע להיקף הקצאת המים.
 
3.        ביום 12.2.2014 ניתן פסק דינו של בית הדין, לפיו אושר למבקש להניח צינור מים נוסף מנקודת החיבור הקיימת אל המכלאה, וזאת לצורך השקיית העדר בזמן שהותו במכלאה. נקבע כי האמור מותנה בכך שמערכת הולכת המים למכלאה תופרד בצורה ברורה מזו שלצריכה הביתית – "באופן שלא יאפשר לעשות שימוש במים המיועדים לעדר לצריכה הביתית". בקשר להקצאת המים, צויין כי לא הייתה מחלוקת של ממש בין הצדדים לעניין זה, ונקבע כי ההקצאה תהיה בהתאם לקבוע בדין. נגד פסק הדין תלוי ועומד ערעור שהגישה המדינה לפני בית משפט זה (ע"א 2364/14).
 
4.        ביום 6.4.2014 הגיש המבקש בקשה לנקיטת הליכים נגד נושאי תפקידים ברשויות המדינה ובחברת מקורות, על-פי פקודת בזיון בית משפט (להלן: בקשת הבזיון). בבקשה נטען כי נושאי התפקידים הללו אינם מקיימים את פסק הדין בכך שגרמו לניתוק אספקת המים מנקודת המים שממנה הונח הצינור, בזמן שהעדר יוצא למרעה, וזאת מבלי שניתנה התראה מוקדמת על כך, ולמרות שגם בזמן שבו רוב העדר נמצא במרעה נותרות כבשים במכלאה, והן נמצאות שם במהלך כל עונות השנה. בתגובתה טענה המדינה כי לא הפרה כלל את הוראות פסק הדין, שכן אלה התייחסו אך ורק לעניין הספקת המים לעדר בתקופת שהותו במכלאה.
 
5.        בהחלטה מיום 9.4.2014 דחה בית הדין את בקשת הבזיון על הסף בכל הנוגע לנושאי התפקידים באופן אישי, מכיוון שלא ניתנה בפסק הדין כל הוראה המופנית כלפיהם. בכל הנוגע לרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: רשות המים), נקבע כי  המבקש טוען למעשה נגד החלטות חדשות שרשות המים קיבלה, ועל כן "נראה, על פניו, כי ההליך הנכון הוא הגשת ערר המופנה כנגד החלטות חדשות". עוד נקבע כי ממילא לא ניתן לאכוף ביצוע צו על רשות ממשלתית במסגרת הליכי בזיון בית משפט. על סמך האמור, קבע בית הדין כי ראוי למבקש לשקול את המשך צעדיו. המבקש מצדו עמד על בקשתו.
 
6.        בהחלטה מיום 18.5.2014 דחה בית הדין את הבקשה לנקיטת הליכי בזיון. בנוגע לחברת מקורות נקבע כי בית המשפט לא נתן כל צו המופנה כלפיה, כי היא אינה קובעת את עצם הקצאת המים, ואילו הנחת הצינור בוצעה. לפיכך, לא ניתן לנקוט כלפי חברת מקורות בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: הליך בזיון) והיא צורפה אליו ללא כל עילה. לפיכך, חויב המבקש בהוצאותיה של חברת מקורות בסך של 5,000 ₪. בכל הנוגע לעצם הספקת המים, נכתב כי "בפסק הדין נקבע כי יש לספק מים לעדר בזמן שהותו במכלאה ע"י הנחת [ה]צינור... בחודשים בהם העדר במרעה, בהתאם לרשיון הרעייה, זכאי העדר לקבל את ההקצאה שאושרה לו, לפי התעריף החקלאי, מהספק באזורי המרעה, ואין מקום להמשיך ולספק מים למכלאה בתעריפי מים לחקלאות" [ההדגשה שלי – נ' ס']. בית הדין לא ראה מקום לדון בטענות המבקש לפיהן נמצאים טלאים במכלאה גם כאשר מרבית הצאן במרעה, שכן אלו הן טענות חדשות שלא הועלו בערר.
 
7.        לצד דחיית בקשת הבזיון קבע בית הדין כי לא היה מקום לנתק את הספקת המים למכלאה של המבקש באופן שבו נעשו הדברים, אלא היה על רשות המים להמשיך לספק מים למכלאה בתעריפי מים לצריכה ביתית, ביחס לתקופה שבה נמצא העדר במרעה ומקבל מים מספק באזורי המרעה בתעריף חקלאי. לחלופין, על רשות המים לשקול את הניתוק המלא של הספקת המים למכלאה לאחר מתן התראה מראש ועריכת שימוע למבקש. נקבע כי על רשות המים לפעול "בהתאם לאמות המידה שפורטו בהחלטה זו, וזאת בהמשך לפסק הדין נשוא ההליך שבפנינו".
 
           על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שלפני.
 
עיקרי טענות הצדדים
8.       לטענת המבקש, שגה בית הדין בקובעו כי פסק דינו מיום 12.2.2014 התייחס להספקת מים בתקופה שבה העדר נמצא במכלאה בלבד, וכי אם תימשך הספקת מים בתעריף חקלאי למכלאה במקביל להספקת מים לעדר במרעה (על-ידי ספק באזור המרעה), "יזכה" המבקש בהקצאה כפולה של מים בתעריף חקלאי. ראשית, הותקן שעון מים נפרד למדידת כמות המים למכלאה לצורך השקיית העדר, כך שאין חשש שמא מים אלה ישמשו לצרכים ביתיים. שנית, הקצאת מכסת המים נקבעת על-ידי המדינה בהתאם למספר הכבשים, ולפיכך המבקש אינו יכול "לזכות" בהקצאת מים כפולה בתעריף חקלאי על-ידי "ניוד" הספקת המים בין המכלאה לבין ספק המים באזור המרעה, מכיוון שאם ישתמש בנקודת המים שאושרה להשקיית הכבשים לצרכים ביתיים, הוא יאלץ להשתמש במים הביתיים לשם השקיית הכבשים – ולא ירוויח דבר. לפיכך, ומשום שלא קיימת הבחנה בדין בין כבשים במרעה לבין כבשים הנמצאות במכלאה לעניין הקצאת המים, הרי שאין מקום למנוע מאת המבקש לנצל את המים שהוקצו לו להשקיית הכבשים בדרך שבה יבחר, מנקודת המים במכלאה או מספקים באזור המרעה, כל עוד המים נתונים לביקורת שעון המים שהותקן בנפרד. המבקש מוסיף כי טענותיו לעניין הימצאות טלאים במכלאה במהלך כל השנה אינן חדשות, הן הועלו בערר שהגיש, ולכן לא היה מקום לדחותן מבלי לדון בהן לגופן. באשר לחברת מקורות וההוצאות שנפסקו לטובתה, לטענת המבקש שגה בית הדין בקביעתו כי לא ניתן לנקוט נגדה בהליכי בזיון מאחר ולא הוצא כלפיה כל צו. חברת מקורות הייתה צד להליך העיקרי, היא אחראית לביצוע בדרך של הספקת המים, והיא זו שגרמה להפרת הוראות פסק הדין כאשר ניתקה את הספקת המים למכלאה.
 
9.       מנגד, לטענת המדינה דין הבקשה להידחות על הסף, על יסוד כמה טעמים. ראשית, בקשת רשות הערעור הוגשה נגד נושאי תפקידים ברשויות המדינה ובחברת מקורות בלבד, ועל כן מופנית הלכה למעשה נגד החלטת בית הדין מיום 9.4.2014, בה נדחתה על הסף בקשת המבקש ככל שהיא נוגעת לנושאי התפקידים הללו. החלטה זו הפכה לחלוטה לאחר שלא ננקט נגדה הליך ערעורי כלשהו. לעומת זאת, ההחלטה עליה מבוקשת רשות הערעור, מיום 18.5.2014, כלל לא עסקה בנושאי התפקידים (שנגדם הוגשה הבקשה בענייננו) אלא ברשות המים ובחברת מקורות עצמן;
שנית, נטען כי לא ניתן לנקוט בהליכי בזיון נגד המדינה, ואף המבקש עצמו אינו חולק על כך;
שלישית, הבקשה עוסקת בעניינו הקונקרטי של המבקש בלבד, ואינה מעלה שאלות משפטיות כלליות ועקרוניות, ועל כן כלל אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.
 
10.     המדינה הוסיפה כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, היות וכלל לא הפרה את הוראות פסק הדין, המתייחס אך ורק לעניין הספקת המים לעדר בתקופת שהותו במכלאה. לשיטתה, הזכאות להקצאת מים בתעריף חקלאי כפופה למיקומו של העדר בפועל, כך שכאשר העדר נמצא במרעה, יסופקו המים באמצעות ספק באזור המרעה, ואין כל הצדקה להמשיך ולספק מים בתקופה זו גם למכלאה. עוד צוין כי הזכאות לקבלת מים להשקיית כבשים בתעריף חקלאי מוזל היא בהתאם לצריכת העדר בפועל (ולכל היותר עד לגבול מכסת ההקצאה שאושרה); קרי, במצב בו העדר צורך פחות ממכסת המים המקסימלית שהוקצתה לו, אין ניתן לעשות שימוש ביתרת המכסה לצרכים ביתיים. לאור זאת, מתעורר חשש ממשי שמא הספקת המים למכלאה (בתעריף החקלאי המוזל) גם בזמן שהעדר אינו מצוי בה תגרום לכך שהספקת מים זו תשמש לצרכים ביתיים, בניגוד לדין. באשר לטענת המבקש כי מצויים טלאים במכלאה גם בזמן שרוב הצאן במרעה, הרי שמדובר בטענה חדשה שלא הועלתה בערר באופן מפורש, וממילא המבקש לא הוכיחהּ ולא הציג נתונים ברורים ביחס לטלאים המצויים לכאורה במכלאה ולא קיבל את האישורים הנדרשים לגביהם. המדינה ציינה כי ככל שיעמוד המבקש בדרישות הדין ויוכיח כי ישנם במכלאה כבשים גם בתקופת המרעה, הרי שהיא תחדש עבורם את הקצאת המים למכלאה.
 
11.     לצד האמור, ביקשה המדינה כי בית משפט זה יפעיל את סמכותו לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי ויורה על ביטולן של ההוראות האופרטיביות שקבע בית הדין בקשר לאמות המידה שעליה להפעיל בעניין ניתוק הספקת המים למכלאה (ובפרט, המשך הספקת מים למכלאה בתעריפי מים לצריכה ביתית גם כאשר העדר אינו נמצא במכלאה). לטענתה, הוראות אלה אינן קשורות להליכי הבזיון מושא הבקשה, והן חורגות אף מגדרו של פסק הדין המקורי, המתייחס כאמור לתקופה שבה העדר מצוי במכלאה בלבד. כמו כן, הועלו טענות נגד ההוראות לגופן, באשר הן מביאות הלכה למעשה ליצירת נקודת מים ביתית נוספת, לבד מזו הקיימת בסמיכות למקום מגורי המבקש ולמכלאה (נקודת המים ההומניטרית), על אף שלא קיים צורך הומניטרי מיוחד לשם כך. מכאן, ההוראות עומדות בסתירה להלכת אבו-מסאעד בדבר מידת נגישותם של תושבי הכפרים הבדואים הבלתי-מוכרים למקורות מים ולרציונאלים העומדים ביסודה (ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים (5.6.2011) (להלן: הלכת אבו מסאעד)). עוד צוין כי המבקש לא ביקש כלל חיבור מים נוסף לצריכה ביתית, הנושא לא נדון בבית הדין, לא הוצגה לפני בית הדין מלוא התמונה העובדתית הרלבנטית ולא נשמעו טענות הצדדים כפי הנחוץ לצורך העניין.
 
12.     בתשובתה, טענה חברת מקורות כי בדין נדחתה בקשת בזיון בית המשפט נגדה ונגד מנהלה. לטענתה, היא הגוף המבצע בפועל את הספקת המים, בהתאם להנחיות רשות המים, אך אינה הגוף המחליט על אופן הקצאת המים ונקודות החיבור. התביעה נגדה נדחתה בפסק הדין מיום 12.2.2014, לא הוצא צו המופנה כלפיה, ואף נקבע כי לא היה מקום לצרפה להליך מלכתחילה. על כן, ברי כי לא ניתן לפעול בהליכי בזיון נגדה, הליכים המופעלים ככלל במצבים חריגים בלבד.
 
דיון והכרעה
13.      בקשת המבקש לנקיטת הליכים על-פי פקודת בזיון בית המשפט נגד המשיבים דכאן, נושאי תפקידים ברשויות המדינה ובחברת מקורות, נדחתה על הסף עוד בהחלטה מיום 9.4.2014. נגד החלטה זו לא ננקט כל הליך ערעורי. בקשת רשות הערעור שלפני מופנית נגד ההחלטה מיום 18.5.2014, שעסקה ברשות המים ובחברת מקורות בלבד, כאשר גופים אלה כלל לא צורפו כמשיבים לבקשה שלפני. דומה כי די היה בעובדה זו כשלעצמה כדי להביא לדחיית בקשת הרשות לערער. ואולם, בית הדין דן והכריע גם בבקשת בזיון נגד הגופים האמורים (אשר פסק הדין מיום 12.2.2014 עסק בעניינם), על אף שאלה כלל לא צורפו לבקשת הבזיון עצמה, וכאשר הצדדים התייחסו אל בקשת הבזיון ככזו המופנית במהותה נגד הרשות הממשלתית למים וביוב, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, וחברת מקורות. עמדתם של גופים אלה אף הוצגה על-ידם כנדרש בתשובה לבקשת רשות הערעור. לאור האמור, ובשים לב לתוצאה שאליה הגעתי, לפיה דין בקשת רשות הערעור ממילא להידחות – אתייחס אל בקשת רשות הערעור כאילו הגופים האמורים צורפו להליכים כמשיבים כנדרש.
 
אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק דין
14.     המבקש משיג על החלטת בית הדין הדוחה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, שהיא החלטה אחרת המצריכה מתן רשות ערעור (זאת להבדיל מהחלטה המקבלת בקשה לנקיטת בהליכי בזיון, שהערעור עליה הוא בזכות: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541 (1963); רע"א 4876/13 זאהר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה עיר הכרמל, פסקה 9 (5.8.2013); רע"א 6398/14 אלוק נ' אפרת, פסקה 4 (22.10.2014)). החלטה זו היא מסוג ההחלטות בעלות אופי מיוחד המסווגות כ"החלטות אחרות" הניתנות לאחר מתן פסק דין. בגדר החלטות אלה ניתן למצוא, בין היתר: החלטות בבקשות לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, החלטות בבקשות לעיכוב ביצוע פסק דין, החלטות שונות בקשר לביצוע פסק דין והחלטות הדוחות בקשות להארכת מועד להגשת ערעור (להחלטות נוספות מעין אלה, ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 142-148 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). יוזכר כי לצורך סיווג החלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין כ"החלטה אחרת", אשר הערעור עליהן הוא ברשות, או כ"פסק דין", אשר הערעור עליהן הוא בזכות, עוצב בפסיקה מבחן מהותי המושתת על מבחן טפלות ההחלטה ביחס להליך המקורי (ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467, 473 (2005); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן, פסקה 46 והאסמכתאות שם (3.2.2011) (להלן: עניין חזן)).
 
15.     הליך בקשת רשות הערעור נועד להותיר בידי בית המשפט שיקול דעת אם ליתן רשות ערעור ולקיים בירור "ערעורי" ביחס לטענות שהועלו. בכך, מתאפשרת יכולת סינון מסוימת לגבי בקשות מהסוג דנא, שמקורה ברצון למנוע ריבוי התדיינויות ואת הטרדת בעלי הדין ובית המשפט, שהרי אחרת אין משמעות לעובדה כי מדובר בבקשת רשות ערעור: "בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין ערעור בזכות. על העותר להרשות לו לערער לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת" (בע"מ 3795/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 4 (13.7.2011); רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ, פ"ד מח(3) 177, 199 (1994) (להלן: עניין סרבוז); רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פסקה 3 (25.6.2007) (להלן: עניין אלוש); רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ- החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 10 (‏20.5.2012); רע"א 121/12 פלקסר נ' בנק אוצר החייל בע''מ, פסקה 8 (‏4.6.2012). אמות המידה למתן רשות ערעור עשויות להשתנות בהתאם לאופייה של ההחלטה שעליה מבקשים לערער, ולתכלית העומדת ביסוד ההגבלה על זכות הערעור, לפי סוג העניין. כך, למשל, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין תינתן רק במצבים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית כללית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או על מנת למנוע עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). מבחן דומה הופעל גם במצבים אחרים, למשל בקשר למתן רשות ערעור על פסק דין שניתן בבקשות לאישור או לביטולו של פסק בורר (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 615 (2004)), ובקשר למתן רשות ערעור על פסק דין של בית משפט לעניינים מנהליים בעתירת אסיר (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) (להלן: הלכת וייל))); רשות לערער על החלטת ביניים של הערכאה הדיונית (ב"גלגול שני") תינתן בהתחשב בצורך בהכרעה מידית לגביה (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) (להלן: חוק בתי המשפט); עניין אלוש); רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, תינתן, בהתאם להלכה אשר נראה כי קנתה לה אחיזה בבתי המשפט המחוזיים בעניין, במצבים חריגים בהם מתגלה טעות עובדתית או משפטית בולטת וברורה (בר"ע (מחוזי י-ם) 244/90 יאיר נ' פרנקל, פ"ד תשנ(3) 309 (1990)).
 
16.      ענייננו, כאמור, בבקשת רשות ערעור לדון ב"החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק דין, במסגרת "גלגול שני". לפיכך, סבורני כי אין לנקוט באמות המידה שנקבעו בהלכת חניון חיפה, עליה הסתמכו המשיבים בתשובתם. אמות מידה אלה נוגעות להליך ב"גלגול שלישי" על פסקי דין שניתנו בערעורים לפני בית המשפט המחוזי, לאחר שעניינו של המבקש נשמע לפני שתי ערכאות. אין מקום להחיל אמות מידה מצומצמות שכאלה לגבי בקשת רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט, שהמבקש משיג עליה בפעם הראשונה (השוו בעניין זה לעמדתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009), לגבי הפעלת מבחן מרחיב מזה שנקבע בהלכת וייל כאשר דנים בבקשת רשות ערעור המופנית נגד החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר שהינה בבחינת "גלגול שני"; השוו גם, בהקשר דומה, לרע"א 5430/06 NEOMAX MANAGEMENT LLC נ' מדינת ישראל בית המכס אשדוד, פסקה ה(2)(ב) (3.7.2006)).
 
17.      נראה שגם המבחנים "הרגילים" למתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" שהיא החלטת ביניים של הערכאה הדיונית, הניתנת במהלך בירור התובענה, אינם מתאימים בענייננו. ראשית, לעומת החלטות ביניים, שלגביהן קיימת אפשרות לערער בזכות במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, מלבד האפשרות לערער ברשות על ההחלטה עצמה (תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 176 (2008)), הרי שלגבי החלטות אחרות הניתנות לאחר מתן פסק דין אפשרות זו ככלל אינה קיימת (למעט במצבים שבהם הערעור על פסק הדין מוגש לאחר ההחלטה האחרת שניתנה לאחר מתן פסק הדין, וכולל השגות גם לגביה). הואיל והחלטות שניתנו לאחר מתן פסק דין עומדות למעשה לרשות ערעור בלבד, הן יוצאות "מקופחות" לעומת החלטות ביניים, שעליהן ניתן לערער הן ברשות, הן בזכות. בכך, החלטות אלה זוכות למימוש שאינו מלא של זכות הערעור, גם אם הוא מספיק בנסיבות העניין (גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער: דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל 71, 115(2006) (להלן: שני). יצוין כי גם החלטות ביניים בלתי-הדירות יוצאות "מקופחות" במובן זה). דומה כי יש בהבדל האמור כדי להביא לגישה ליברלית יותר במתן רשות ערעור על ההחלטות מן הסוג שבענייננו (ראו בש"א 8021/06 קרול נ' כהן (15.3.2007) (להלן: עניין קרול)). יצוין בעניין זה כי בפסיקה נקבע ש"הליך בקשת רשות הערעור אינו ממצה באופן מהותי את זכות הערעור, שכן חסרים בו מאפיינים מהותיים ודיוניים, המתקיימים בהליך הערעור הרגיל" (ע"א 7259/10 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ירוחם, פסקה 20 (28.8.2012); רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854, 862-863 (25.11.2003)), וזאת בשים לב לכך "שעל פי הכללים הקיימים בשיטתנו נתונה לבעל דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות" (ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון, פסקה 7 (6.2.2007)). לפיכך, בין היתר, נקבע בהלכת חאדר כי ניתן לערער בזכות על "החלטה אחרת" במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, גם כאשר בקשת רשות ערעור על אותה החלטה נדחתה לגופה קודם לכן. עם זאת, יושם לב לכך שקיימות החלטות שניתן לערער עליהן ברשות בלבד, כפסק דין של בית משפט לתביעות קטנות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט).
 
18.      שנית, ענייננו בהחלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין, הניתנות ככלל לאחר שהוגש עליו ערעור, או לאחר שחלף המועד להגשתו. לאור זאת, המבחן למתן רשות ערעור על החלטה אחרת (סעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט), לפיו רשות כאמור תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (ההדגשה שלי – נ' ס') אינו רלבנטי, לפחות לא במישרין, שכן לא קיימת אפשרות להשיג על ההחלטה במסגרת ערעור עתידי על פסק הדין.
 
19.      שלישית, הרציונל העומד בבסיס הדרישה בחוק לקבלת רשות מבית המשפט לשם הגשת ערעור על החלטות ביניים, שעיקרו בשיקולי יעילות דיונית, מתקיים בעוצמה פחותה (אם בכלל) בכל הנוגע להחלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין. ערעור על החלטות ביניים הניתנות במהלך המשפט עשוי להביא, בין היתר, "לפגיעה בהתנהלותם התקינה ורציפותם של ההליכים בערכאה הדיונית; לשימוש לרעה על ידי בעלי הדין לשם השהיית ועיכוב ההליך; לעומס רב על ערכאת הערעור, כמו גם לדיון בהחלטות, אשר בסיום ההליך יתכן ויימצא כי הן איבדו מחשיבותן, או שאין להן משקל משמעותי לתוצאתו הסופית של ההליך". לפיכך, על המבקש רשות לערער על ההחלטה לשכנע את בית המשפט כי נדרשת הכרעה מיידית בהשגותיו (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 10 (20.5.2012); עניין סרבוז, בעמוד 199; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 755 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן)). לעומת זאת, כאשר דנים בהשגה על החלטה שניתנה לאחר מתן פסק דין, החשש כי הדבר יוביל לפגיעה בהתקדמות המשפט וברציפות הדיון, כמו גם הצורך לייעל את הדיון, פוחתים במידה משמעותית; כך גם לגבי החשש שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה. ככלל, השגות על החלטות מעין אלה אינן מצריכות הכרעה מיידית, והדיון בהן אינו מעכב את המשך ניהולו של ההליך ומביא לסרבולו באופן לא סביר. מדובר בהחלטות הטפלות לנושא המחלוקת שהוכרעה, שלגביהן "אין טעם לשקוד על כך שלא ירבו הערעורים, כי הדיון בתובענה תם ונשלם" (זוסמן, בעמוד 767). כמו כן, לא מתקיים הרציונאל לפיו בדרך כלל עדיף לדון ולהחליט בהשגות על החלטה אחרת בשלב הערעור על פסק הדין, על רקע המכלול – שכן ממילא במועד הגשת הבקשה, לאחר שניתן פסק דין, כבר נפרשה התמונה במלואה (השוו לרע"א 4713/13 אי די בי חברה לאחזקות בע"מ נ' הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ, פסקה 4 (22.7.2013)).
 
20.     אם כן, מהן אמות המידה שלאורן יחליט בית המשפט אם ליתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר מתן פסק הדין? עיון בפסיקה בבקשות רשות ערעור על החלטות מעין אלה, ובפרט בקשר לבקשות המופנות נגד החלטות בהן נדחו בקשות לנקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית המשפט, מלמד על מגמה לפיה בית המשפט אינו דן לגופו של עניין בשאלה המקדמית אם להעניק רשות ערעור. בכך, נראה כי לא ניתן ביטוי מלא לשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט בסינון הבקשות באמצעות קביעה מקדמית אם בכלל ידרש להיכנס בעובי הקורה ולבדוק את הטענות ה"ערעוריות" לגופן, ויכול שיווצר מצב של חוסר בהירות לגבי אופן הפעלת שיקול הדעת. עולה כי במצבים רבים בהם בקשת רשות הערעור נדחתה, הבקשה נדונה לגופה מבלי שבית המשפט דן קודם לכן, בשלב המקדמי, בשאלת מתן רשות הערעור (ראו, למשל: רע"א 1068/12 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר- סנפיר תוכנה וייעוץ (21.6.2012); רע"א 4319/12 שאוליאן נ' מליבו בניה בע"מ (18.6.2012)); לעומת זאת, במצבים בהם הבקשה התקבלה, הוחלט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על-פיה, מבלי לעמוד על השיקולים הפרטניים שהובילו למתן הרשות (ראו, למשל: רע"א 9182/08 פאנדנגו איסוף ומיחזור בע"מ נ' דהן (12.4.2009); רע"א 3901/12 Fundacio Gala-Salvador Dali נ' וי. אס מרקטינג (ישראל 2005) בע"מ (25.7.2012) (להלן: עניין Dali); רע"א 8008/12 וכטל נ' שטיגליץ (8.1.2013)) (לביקורת כללית לפיה קיים טשטוש בהבחנה בין בקשת רשות ערעור לבין ערעור ממש, לאור נטיית בתי המשפט לדון בסוגיה לגופה בבחינת "למעלה מן הצורך" למרות שלא ניתנה רשות לערער, ראו בן-נון וחבקין, בעמודים 202-203; שני, בעמודים         98-108).
 
21.     סבורני אם כן כי אמות המידה למתן רשות ערעור על החלטה אחרת שניתנה לאחר פסק דין מצריכות התייחסות למספר שיקולים, שאינם בגדר רשימה ממצה (השוו לשיקולים שנקבעו בהלכת חזן לגבי מתן רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לבטל פסק דין, שהיא בגדר "מקרה פרטי" של החלטה אחרת שניתנה לאחר פסק דין). ראשית, יש לזכור כי ככלל, בהחלטות מן הסוג דנן, במידה שלא תינתן רשות ערעור תהפוך ההחלטה להיות סופית וחלוטה (שהרי כאמור בדרך כלל לא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין). שיקול זה מטה את הכף לנקיטה במדיניות ליברלית יחסית במתן רשות ערעור (עניין קרול);
שנית, יש להביא בחשבון את אופי ההחלטה ואת חשיבותה (ומידת ההתערבות הנהוגה בהחלטות מעין אלה) והאם היא טומנה בחובה השלכות מהותיות על זכויות הצדדים להליך (השוו לתנאים בסעיפים 41(ב) ו-52(ב) לחוק בתי המשפט בדבר אפשרות להשפיע "באופן ממשי על זכויות הצדדים" ולגרימת "נזק של ממש" לצד להליך). כך, למשל, אין החלטה בדבר הוצאות משפט בשיעור נמוך יחסית, שנפסקו לאחר מתן פסק דין (אשר ככלל ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בה) כהחלטה אחרת הנוגעת למתן הוראות למפרק שיש בהן כדי להשליך באופן משמעותי על הצדדים;
שלישית, יובאו בחשבון שיקולי יעילות וייבחן האם קבלת בקשת רשות הערעור ודיון בערעור יסבו "סרבול רב וניצול משאבים לא ראוי מבחינת בית המשפט ובעלי הדין" (הלכת חזן), הן באופן כללי אם תינתן רשות ערעור בהחלטות מהסוג הנדון, הן בעניין הקונקרטי. כמו כן, ניתן להתחשב בשיקולים נוספים, חיצוניים להליך ולצדדים המסויימים שבו, למשל האם מדובר בבקשה המעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או שבתי המשפט מרבים לדון בה, ורצוי ליצור תקדים לגבי בקשות דומות;
"שיקול-על" שיש להתחשב בו, אשר חולש על מכלול השיקולים שהוזכרו ומשליך על עוצמתם בנסיבות העניין, הוא סיכויי הערעור (במידה ותינתן רשות לערער כמבוקש) (השוו לבן-נון וחבקין, בעמוד 22). כך, למשל, דחיית בקשת חסרת סיכוי משפיעה באופן פחות משמעותי על הצדדים (שהרי ממילא לכאורה הבקשה הייתה נדחית גם אילו הייתה ניתנת רשות ערעור), חוסכת הוצאות לבעלי הדין (למשל באפשרות דחיית הבקשה בלא לקבל תשובה) ומביאה לחסכון בזמן השיפוטי.
 
מן הכלל אל הפרט
22.     לאחר שבחנתי את הטענות שבבקשת רשות הערעור ובתשובות שניתנו, ובשים לב לשיקולים למתן רשות ערעור עליהם עמדתי לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות על כל חלקיה.
 
23.     באשר לטענות המבקש לעניין חיובו בהוצאות חברת מקורות, סיכויי הצלחת הערעור (אם תינתן רשות) נמוכים, שלא לומר קלושים. הלכה היא כי פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין, וערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה זה אלא במצבים יוצאים דופן בהם נפלה בהחלטה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת (רע"א 4370/07 ד"ר יאלי הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, פסקה ד(7) והאסמכתאות שם (20.11.2007); ע"א 6021/08 לוגבינץ נ' מנורה בע"מ, פסקה 12 (24.2.2010); עניין Dali, בפסקה 8). מעבר לכך, פסיקת ההוצאות באה בעקבות צירופו של המשיב 3, מנהל בחברת מקורות, לבקשת הבזיון, וזאת על אף שבפסק הדין מושא הבקשה נקבע באופן מפורש כי לא היה כלל מקום לצרף את החברה להליך, ומכאן ברי כי לא ניתן כל צו אופרטיבי כלפיה או כלפי מנהלה (דברים דומים נקבעו גם בהחלטת בית הדין מיום 9.4.2014, אך הדבר לא הניע את המבקש מלמחוק את משיב 3 מן הבקשה). המבקש גרר את חברת מקורות פעם נוספת להליך מיותר ללא כל עילה, למרות הקביעות הברורות בעניינה בפסק הדין, ואף לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו לחזור בו מבקשתו בעניינה לאור ההחלטה מיום 9.4.2014. לפיכך, נראה על פני הדברים כי אין מקום להתערב בפסיקת ההוצאות לטובת חברת מקורות, שבוודאי אינה בלתי סבירה בנסיבות העניין. ברי כי אין בסכום שנקבע, העומד על סך של 5,000 ₪ כדי להוביל להשלכות מהותיות בקשר למבקש. אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקש לעניין האפשרות לנקוט בהליכי בזיון נגד "זרים" להליך, אפשרות חריגה כשלעצמה, ובשים לב לכך שכלל לא נקבע כי פסק הדין של בית הדין הופר (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232, 239 (1980); רע"א 9191/05 מלר נ' כהן, פס' 16 (6.1.2010) (להלן: עניין מלר)).
 
24.     דין הבקשה להידחות גם לגבי הטענות המופנות במהותן נגד רשות המים, וזאת מכיוון שהליך הבזיון איננו ההליך המתאים בנסיבות העניין, בהתאם להלכות המושרשות בסוגיה זו; ממילא אין להחלטת בית הדין השלכות מהותיות ובלתי הפיכות על זכויותיו של המבקש, שכן ביכולתו לנקוט בהליך אחר, מתאים, שבמסגרתו יוכל להשיג נגד פעולות המדינה לגופן; על כן, גם משקלו של השיקול בדבר סופיות ההחלטה פוחת באופן משמעותי, שהרי לא נסגרת בפני המבקש האפשרות להעלות את השגותיו לפני ערכאה שיפוטית; כמו כן, גם שיקולי יעילות תומכים בדחיית הבקשה. ארחיב קמעא.
 
25.     הבקשה נוגעת לנקיטת הליכים על-פי פקודת בזיון בית המשפט. הליך מסוג זה נתפס כהליך אכיפה קיצוני, שפגיעתו עלולה להיות קשה בשל הסנקציה שבצדו, מאסר או קנס. על כן, מקובל לראות בהליך בזיון כהליך שיורי, שאין מקום להפעילו מקום שישנה דרך חלופית להשיג את אכיפת ההחלטה השיפוטית שניתנה (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט(4) 29, 57-58 (2004) (להלן: עניין שרבט); עניין מלר, בפסקה 11 והאסמכתאות שם; בג"ץ 4299/13 ברקוביץ נ' שר האוצר, פסקה 8 (18.11.2014); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 707 (מהדורה אחת עשרה, 2013)). לפיכך, "מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת כי מנגנון [הבזיון] יופעל במשורה, במקרים חריגים בלבד" (עניין שרבט, בעמוד 61). עוד נקבע כי על הצו השיפוטי שאכיפתו מתבקשת במסגרת הליך הבזיון "להיות ברור, בלתי משתמע לשתי פנים, ונטוע היטב בקרקע משפטית או עובדתית. ככל שצו שיפוטי אינו עומד ברף זה, אין מקום להניע את גלגלי הליך הבזיון" (רע"א 1068/12 דנ-אל פתרונות תוכנה מתקדמים בע"מ נ' גיל סנפיר - סנפיר תוכנה וייעוץ, פסקה 5 (21.6.2012) (להלן: עניין דנ-אל); עניין שרבט, בעמודים 60-61).
 
26.     הליך הבזיון אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיו של המבקש בנסיבות העניין. למעשה, בקשת הבזיון אינה מופנית להוראות פסק הדין מיום 12.2.2014, אלא נוגעת להחלטות חדשות של רשות המים שהתקבלו לאחר מתן פסק הדין, ובהמשך אליו – ניתוק הספקת המים לצינור המוביל למכלאה, בזמן שהעדר אינו נמצא בה. בית הדין לא קבע בפסק הדין, בוודאי לא באופן מפורש, באיזה אופן יסופקו מים למכלאה כאשר העדר נמצא במרעה, אם בכלל (כל זאת כאשר המבקש רשאי לקבל הקצאת מים בתעריף חקלאי מאת ספק באזור המרעה, בכפוף לאישורים הנדרשים). לפיכך, החלטות רשות המים בעניין דנא כלל לא נדונו ולא עמדו לביקורתו של בית הדין במסגרת פסק דינו, ולפיכך גם לא ניתן להעמידן לביקורת במסגרת הליכי בזיון (השוו לבג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה (11.1.2005)). כפועל יוצא, רשות המים כלל לא הפרה את הוראות פסק הדין, אשר עולה הן מלשונו, הן מן ההגיון העומד ביסודו, כי התייחס להספקת המים לעדר בזמן שהייתו במכלאה בלבד ("הבעיה נעוצה בתקופה בה נמצא העדר במכלאה... אין משמעות הדבר כי [המבקש] אינו יכול לבקש הנגשת המים לעדר בזמן שהותו במכלאה" (עמוד 4 לפסק הדין); "בפסק הדין נקבע כי יש לספק מים לעדר בזמן שהותו במכלאה" (עמוד 3 להחלטה מושא הבקשה)). לכל הפחות, בפסק הדין לא נקבע באופן "ברור וחד משמעי" (עניין שרבט, בעמודים 60-61), האם – ואם כן, באיזו דרך – יסופקו מים למכלאה בזמן שהעדר נמצא במרעה, וכל שנקבע בו זוהי הוראה כללית לפיה יאושר למבקש להניח צינור מים המחובר אל המכלאה, "וזאת לצורך השקיית העדר" (עמוד 5 לפסק הדין). בהעדר הוראה אופרטיבית קונקרטית בפסק הדין בעניין הספקת המים בזמן שהעדר איננו במכלאה, וכאשר פרשנות המדינה בעניין בוודאי שאיננה בלתי סבירה, הרי שאין מקום לנקוט בהליך הקיצוני לפי פקודת בזיון בית משפט. זאת ועוד, מן האמור עולה, כפי שגם ציין בית הדין בהחלטה מיום 9.4.2014, כי לפני המבקש פתוחה הדרך להגיש ערר נפרד, המופנה נגד ההחלטות החדשות של רשות המים – ועל כן גם לאור אופיו השיורי של הליך הבזיון, אין מקום להפעילו בענייננו. בהליך נפרד זה, ככל שיינקט, יבחנו לגופן טענותיו של המבקש בקשר להספקת מים למכלאה בזמן שהעדר אינו שם. ודוק, אין בדחיית הבקשה שלפני (הנוגעת להליך בזיון) כדי לרמז על סיכויי הליך נפרד אם ינקט או להביע כל עמדה בקשר לטענותיו של המבקש בדבר תקינות ההחלטות החדשות של רשות המים (השוו לעניין דנ-אל, בפסקה 6; גורן, בעמוד 710).
 
27.     אציין כי הדברים האמורים נכונים, בשינויים המתחייבים, גם לגבי טענות המבקש לפיהן במכלאה מצויות כבשים במהלך כל עונות השנה, גם כשהעדר העיקרי נמצא במרעה. טענות אלה לא הועלו על-ידי המבקש בערר לבית הדין, בוודאי לא באופן מפורש (אין די בכך שהמבקש הפנה למכתב, שבו נזכרה טענה כזו, מבלי להתייחס אליה באופן ברור ומפורש), וממילא הטענות נטענו בעלמא ולא הוכחו. זאת ועוד, המדינה הודיעה כי במידה ויוכיח המבקש כי מצויים כבשים במכלאה גם בזמן המרעה וכי הם עומדים בכל דרישות הדין, לרבות חיסונים וכל אישור אחר כנדרש, הרי שהיא תחדש עבורם את הקצאת המים למכלאה (פסקה 50 לתשובת המדינה).
 
28.     לאור העובדה כי לאל-ידו של המבקש לנקוט בהליך אחר, מתאים, בו ישיג על פעולות המדינה, הרי שאין להחלטת בית הדין השלכות מהותיות ובלתי הפיכות על זכויותיו. בכך, שונה העניין שלפני ממצב הדברים הרגיל בקשר להחלטה אחרת לאחר מתן פסק דין, שבו אין באפשרות המבקש להעלות את טענותיו, שוב, לפני ערכאה שיפוטית (על כן, גם משקלו של השיקול למתן רשות ערעור בדבר סופיות ההחלטה פוחת באופן משמעותי). בנוסף, בהתאם להודעת המדינה, ככל שהמבקש יוכיח את טענותיו לעניין קיומן של כבשים במכלאה (ויעמוד בדרישות הדין), ממילא תחודש עבורן הקצאת המים, בתעריף חקלאי, למכלאה. זאת ועוד, אין בהחלטת בית הדין (או בהחלטות רשות המים) כדי למנוע מהמבקש את האפשרות לפנות בבקשה מתאימה לקבלת מים, בתעריף חקלאי, מאת ספק באזור המרעה – כך שממילא אין מדובר בפגיעה כה קשה. לבסוף, גם שיקולי יעילות מטים את הכף לדחיית הבקשה ולבירורה, אולי, בהליך נפרד. לא ראוי לברר את טענות המבקש בקשר להחלטות רשות המים ולמצב העובדתי בקשר עם הכבשים שבבעלותו במסגרת הליכי בזיון ובוודאי שלא בגדר בקשת רשות הערעור: "הלכה היא כי הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות" (רע"א 2479/06 ארגון סוכני הדואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פסקה 17 (9.7.2007); עניין שרבט, בעמוד 60).
 
29.     אדגיש, אין בהחלטתי כאן לפיה יש לדחות את בקשת רשות הערעור, הנטועה כולה בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין שלפני (ובפרט, מידת ההתאמה להליכי בזיון), כדי ללמד כי ככלל לא תינתן רשות ערעור על החלטות בקשר להליכי בזיון. כך, למשל, במצב בו לא יהיה קיים הליך נפרד שניתן לנקוט בו על מנת להביא לאכיפת הצו השיפוטי, או שבמסגרתו יתאפשר לברר את טענות המבקש לפני ערכאה שיפוטית, ינתן משקל רב יותר לשיקולים בדבר סופיות ההחלטה ובדבר ההשלכות המהותיות הנובעות ממנה, ומכיוון שכך יתכן וסיכויי הערעור יהיו גבוהים יותר (לאור אופיו השיורי של הליך הבזיון) – כך שמכלול השיקולים יכול להטות את הכף למתן רשות ערעור במצבים כגון דא, ואחרים.
 
30.     לאור המסקנה כי הליך הבזיון אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיו של המבקש, ממילא לא ראיתי מקום להידרש לטענה המורכבת לפיה אין ניתן לנקוט בהליכי בזיון בית משפט נגד המדינה. פסיקת בית משפט זה נדרשה אל הנושא, אך הדיון טרם מוצה (ראו בג"ץ 5100/94 הוועד הציבורי עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל מזכיר הממשלה (6.7.2009). לדעות מהן עולה כי ניתן לנקוט בהליכי בזיון כלפי המדינה, ראו, למשל: בג"ץ 1020/99 דואק נ' ראש-עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה (2) 602 (2001); בג"ץ 4247/97 סיעת מרצ במועצת עיריית ירושלים נ' השר לענייני דתות (15.12.1998); עת"ם 146/07 (מחוזי י-ם) אבנים מור בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (6.8.2008) והאסמכתאות שם. לדעות מהן עולה עמדה שונה, ראו, למשל: ע"פ 7029/11 ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות נ' חגור תעשיות בע"מ (‏8.11.2011); ע"ע (ארצי) 300365/98 גילה נ' מדינת ישראל (16.3.1999)).
 
31.     באשר לקביעת בית הדין בדבר אמות המידה לפיהן על רשות המים לפעול (ובכללן, הספקת מים בתעריף ביתי למכלאה כאשר העדר נמצא במרעה) – סבורני כי לא היה על בית הדין לקבוע את אשר קבע במסגרת הליך הבזיון. סעד מסוג זה כלל לא נתבקש על-ידי המבקש במסגרת מכלול ההליכים בהם נקט: עררו המקורי, והבקשה לפי הליכי הבזיון, נגעו אך ורק לקבלת מים בתעריף חקלאי למכלאה לצורך השקיית העדר; המבקש גם לא ביקש במסגרת ההליך דכאן להתנגד לבקשת המדינה לביטול ההוראות האמורות; ההוראות נקבעו במסגרת הליך הבזיון שננקט בהמשך לפסק הדין, אשר במסגרתו, כאמור, לא נדונה ולא הוכרעה שאלת אופן הספקת המים למכלאה כאשר העדר נמצא במרעה, בוודאי שלא נדונה שאלת הספקת המים לצרכים ביתיים באמצעות הצינור המוביל למכלאה. על כן, הליך הבזיון אינו ההליך המתאים לקביעת ההוראות האופרטיביות החדשות בעניין, הן אינן קשורות להחלטה בבקשת הבזיון גופה ואף חורגות מגדרי פסק הדין המקורי שבמסגרתו סיים בית הדין את מלאכתו; נושא זה כלל לא נדון לפני בית הדין, ולא התאפשר למדינה להעלות טענותיה בעניין יצירה, הלכה למעשה, של נקודת מים נוספת בתעריף ביתי, וממילא לא הוצגה מלוא התמונה העובדתית הרלבנטית (שהרי המבקש כלל לא עתר בבקשה לחיבור נוסף למי שתייה לצרכים ביתיים ומכאן שהצדדים לא נדרשו לעניין); זאת ועוד, על פני הדברים, ומבלי לטעת מסמרות, נראה כי יש ממש בטענות של המדינה (בשים לב לנקודת המים ההומניטרית לשתייה (בתעריף צריכה ביתית) בסמוך לביתו של המבקש ולמכלאה, כך שביטול ההוראות האמורות לא יוביל לפגיעה קשה במבקש, ובשים לב להלכת אבו מסאעד בנושא) – כך שלכל הפחות ראוי היה לאפשר למדינה להעלותן, ובאופן שיתקיים דיון מלא בסוגייה, בטרם קבע בית הדין את אשר קבע.
 
32.     לאור כל האמור, ובהסתמך על תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, קביעות בית הדין בדבר אמות המידה שעל המדינה להפעיל, בקשר להספקת מים בתעריף ביתי למכלאה כאשר העדר במרעה, מבוטלות בזאת. אין בהחלטתי זו כדי למנוע מאת המבקש לפנות לערכאה המתאימה, בהליך נפרד, בבקשה לחיבור נוסף למי שתייה לצרכים ביתיים כאמור, ומובן שאיני מביע כל דעה בעניין זה.
 
33.     סיכומו של דבר, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת.
          המבקש ישא בהוצאות בסך של 15,000 ₪; מחציתן למקורות, מחציתן למדינה.
 
 
          ניתנה היום, ‏ז' בטבת התשע"ה (‏29.12.2014).
 
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב