Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 4020/13 אסף יניב נגד יצחק פז
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  4020/13
 
 
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין
  כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המבקש: אסף יניב
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: יצחק פז
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 05.05.2013 בע"א  39210-10-11 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיאה א' שילה והשופטות ו' פלאוט ו-מ' נד"ב
 
                                          
תאריך הישיבה: י"ב בתשרי התשע"ד (16.9.2013)
 
 
בשם המבקש: עו"ד קלמן קרני
 
 
בשם המשיב: עו"ד אביב טסה; עו"ד לילך דוידי
 
 
פסק-דין
 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.         דייר מוגן תוקף באלימות את בעל הנכס שבו הוא מתגורר. האם תקיפה מסוג זה מקימה עילה לפינויו של הדייר המוגן מביתו? וביתר פירוט – האם ניתן לומר שאירוע התקיפה מניח בסיס לעילת הפינוי הסטטוטורית הנסבה על דייר "שדרכו להטריד"? שאלות אלה ושאלות קשורות שעניינן היקף הפיצוי הנלווה לפינוי, אם אמנם הונח לו בסיס, התעוררו בפנינו במקרה זה.       
התשתית העובדתית וההליכים עד כה
2.         עיקריה של התשתית העובדתית למחלוקת שבפנינו כבר נפרסו בהחלטתי מיום 13.6.2013, שנסבה על הבקשה שהוגשה לעכב את ביצועו של פסק הדין שניתן בעניין זה על-ידי בית המשפט המחוזי. להלן אחזור על עיקרי הדברים, על מנת להניח תשתית להכרעה בסכסוך המר שנפל בין המשיב לבין המבקש (המכונה בהמשך הדברים המערער, בשל כך שבקשת רשות הערעור שלו התקבלה על-ידנו ונדונה כערעור).
3.       המשיב הוא דייר מוגן המתגורר מאז שנת 1980 בדירה בראשון לציון (להלן: הדירה). בשנת 2008 רכש המערער את הדירה מבעליה הקודמים, לצד דירה נוספת הממוקמת אף היא באותו בניין, ושבה הוא עבר להתגורר עם רכישתה על ידו. בין המשיב לבין המערער, שגרו מאז בשכנות, התגלעו סכסוכים, שכללו טענות של המערער בדבר התנהגות "מציקה" מצד המשיב, ובכלל זאת השתלטות על תיבות דואר וטלטול סולם בעת שהמערער טיפס עליו, ומנגד טענות של המשיב על כך שהמערער הטריד אותו כדי להביא לפינויו מהדירה, ובכלל זה התקין מצלמות בכניסה לה ואף הציב במקום פח אשפה. לכל אחד מהם הסברים משלו באשר לאופן התפתחותם של הסכסוכים, ולא ניתן לומר כי למי מהצדדים אחריות בלעדית לסכסוכים אלו. ביום שבו אירעה ההתפרצות האלימה הגיע המערער בסמוך לדלת הדירה שבה התגורר המשיב על מנת לצלם את המקום. בתגובה לכך, תקף המשיב את המערער באופן חמור – הוא הכה באגרופיו את המערער בחזהו ובראשו, והוסיף להכותו אף כאשר נשכב המערער על הארץ וניסה להגן על עצמו. בשלב זה, נטל המשיב אבן והכה באמצעותה בראשו ובפניו של המערער וכן משך בשערות ראשו של המערער. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נגרמו למערער שבר וחתך באפו וכן חבלות נוספות בפנים ובחלקי גוף אחרים, וכיום הוא סובל מנכות בשיעור 10% עקב הפגיעה באפו ומנכות בשיעור 10% עקב הפגיעה בפרקי הלסת.
4.       בשל מעשים אלה הוגש נגד המשיב כתב אישום. ביום 14.2.2010 הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 2965/09, השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) את המשיב, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך לכך, נגזר על המשיב עונש של חמישה חודשי מאסר שירוצו על דרך של עבודות שירות, שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בגובה 2,500 שקל. כמו כן, חויב המשיב בתשלום 5,000 שקל פיצוי למערער. עוד קודם לכן, שוחרר המשיב לחלופת מעצר בתנאים מגבילים, במסגרתה נאסר עליו לשהות בעיר ראשון לציון. ביום 29.10.2009 קיבל בית משפט השלום בראשון לציון (ב"ש 10729/09, השופט א' שוורץ) את בקשת המשיב לעיון חוזר בתנאי השחרור וצמצם את צו ההרחקה במובן זה שאסר על המשיב להתקרב למרחק הנופל מ-250 מטר מדירת המערער, וממילא נאסר עליו לשהות בדירה שבה התגורר בטרם האירוע. ביום 4.2.2010 הוציא בית משפט השלום בראשון לציון (ה"ט 8544-02-10, השופט א' יקואל) צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: החוק למניעת הטרדה מאיימת) במסגרתו נאסר על המשיב להתקרב לביתו של המערער, כלומר אף לדירתו של המשיב עצמו. תוקפו של צו זה הוארך בהמשך עד ליום 8.5.2010.
5.       תחילתו של ההליך המשפטי שבפנינו בתביעה שהגיש המערער לבית משפט השלום בראשון לציון ביום 1.2.2010, שבה עתר לפינויו של המשיב מהדירה על-פי העילה הקבועה בסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), היינו בנסיבות שבהן "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". במסגרת הדיון בתביעה, ביום 9.5.2010 הוציא בית משפט השלום צו עשה זמני לפינוי המשיב מהדירה עד להכרעה בהליך העיקרי. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב על צו זה נדחתה. בסיום ההליך, קיבל בית משפט השלום את תביעתו של המערער בפסק דינו מיום 19.7.2011 (ת"א 2401-02-10, השופטת א' סורוקר).
6.        בפסק דינו עמד בית משפט השלום על כך שככלל די באירוע בודד כדי להקים עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, ובלבד שמדובר באירוע בודד שעוצמתו וחומרתו רבות במיוחד עד כדי יצירת חשש להכבדה על מגורי הבעלים בדירתו. בפסיקתו זו הנחה עצמו בית משפט השלום בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בע"א (מחוזי ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה (13.7.2006) (להלן: עניין מדני) שבו הורה בית המשפט המחוזי על פינוי דיירת מוגנת שבני משפחתה תקפו את בנה של בעלת הנכס, תוך התניית הפינוי בתשלום פיצוי. בהמשך לכך, קבע בית משפט השלום כי במקרה דנן מדובר באירוע אלימות חמור במיוחד, המניח בסיס לחשש משמעותי למסוכנות הנשקפת למערער מצד המשיב, למרות שהאחרון נעדר עבר פלילי. זאת, במיוחד נוכח העובדה שבעדותו לא לקח המשיב אחריות על מעשיו ואף הכחיש שביצע אותם, למרות שהודה בהם במסגרת ההליך הפלילי. הוא הוסיף וציין כי למעשה היה נטוש בין הצדדים סכסוך מתמשך, שהוביל לתלונות הדדיות במשטרה אף בטרם אירוע התקיפה, ועל כן קיים חשש ממשי להישנות האלימות מצד המשיב. בית משפט השלום הוסיף והתחשב גם בכך שהדירה ודירת מגוריו של המערער צמודות זו לזו, וקבע כי כאשר מצרפים עובדה זו לאלימות החמורה והחריגה שבה נקט המשיב, קמה עילת פינוי.
7.       עם זאת, בית משפט השלום הוסיף וקבע כי למשיב יש זכות לקבל את חלקו בדמי המפתח (למרות שאין לו זכות להמשיך ולהתגורר בדירה), כסעד מן הצדק מכוח סעיף 132 לחוק הגנת הדייר. לצורך כך, התחשב בית משפט השלום בעובדה שהמשיב היה כבן 65 בעת שניתן פסק הדין, במצבו הכלכלי הקשה, בעובדה שבני משפחתו אינם יכולים לתמוך בו, וגם בעובדה שהמערער לא השלים עם נוכחותו של המשיב בדירה כדייר מוגן. בסופו של דבר, הורה בית משפט השלום כי הצו הזמני יהפוך לקבוע, וכי המשיב יפנה את הדירה לצמיתות, בכפוף לכך שהמערער ישלם לו פיצוי בסך של 121,996 שקל.
8.       הן המערער והן המשיב ערערו על פסק דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. המערער הלין בעיקר על כך שבית משפט השלום הורה לו לשלם למשיב פיצוי בגין פינוי הדירה, ואילו המשיב הלין על כך שבית משפט השלום הורה לו לפנות את הדירה לצמיתות.
9.       בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב בפסק דינו מיום 5.5.2013 (ע"א 31606-10-11, סגן הנשיאה א' שילה והשופטות מ' נד"ב ו-ו' פלאוט). בית המשפט המחוזי פסק כי מאחר שמעשה התקיפה היה אירוע חד פעמי הרי שחרף חומרתו הוא אינו מקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר המתייחס, כאמור, לדייר ש"דרכו להטריד או להרגיז". בית המשפט המחוזי סבר שיש לאבחן את המקרה דנן מעניין מדני, הן משום ששם ארעה תקיפה חמורה בהרבה שפצעה קשה את בנה של בעלת הבית, והן משום שבאותו עניין הנכס שבמחלוקת היה בית עסק, להבדיל מדירת מגורים. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לתרומתו של המערער ליחסים המתוחים בין הצדדים, כמו גם לעובדה שבין המערער לבין בעלת הבית שקדמה למשיב היו יחסים טובים. כן קבע בית המשפט המחוזי שבית משפט השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב ולעובדה שמשמעות פסק הדין היא שהמשיב ימצא עצמו ללא קורת גג. לפיכך, הוא קיבל את ערעורו של המשיב ודחה את ערעורו של המערער. מייד עם מתן פסק הדין, שב המשיב לדירה, שבה לא התגורר במשך תקופה של כארבע שנים. 
10.      ביום 7.5.2013 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין ובמסגרתה עתר לכך שחזרתו של המשיב לדירה תעוכב. בהמשך, ביום 5.6.2013 הוגשה בקשת רשות לערער על פסק הדין לבית משפט זה, ולצידה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. בעקבות כך, ביום 5.6.2013 קבע בית המשפט המחוזי כי משהוגשה בקשת רשות ערעור, נתונה סמכות עיכוב הביצוע לערכאת הערעור, ולפיכך הורה על מחיקתה של הבקשה שהוגשה אליו.
 
11.      בהחלטתי מיום 13.6.2013 הוריתי על עיכוב ביצועו של פסק הדין, בכפוף לתנאים שנועדו למנוע את הותרתו של המשיב ללא קורת גג עד להכרעה בערעור, ובמרכזם חיובו של המערער להעביר למשיב סך של 1,500 שקל בכל חודש כל עוד יהיה עיכוב הביצוע בתוקף, על מנת שהמשיב יוכל לעשות שימוש בסכום זה לשם שכירת מקום מגורים חלופי, עד שתינתן הכרעה בבקשת רשות הערעור.
 
בקשת רשות הערעור והערעור
12.     כאמור, עניינם של הצדדים הגיע בפנינו במסגרתה של בקשת רשות ערעור, לאחר שההליך המשפטי ביניהם החל בתביעה שהוגשה בבית משפט השלום, כמפורט לעיל. נוכח אופייה העקרוני של המחלוקת הנוגעת לפרשנות הוראותיו של חוק הגנת הדייר הודענו על מתן רשות ערעור על אתר ועל דיון בבקשה כאילו הוגש ערעור לפיה. יוער כי אף המשיב לא חלק על כך שראוי לתת רשות לערער במקרה מסוג זה. ראוי להבהיר, כי רשות הערעור ניתנה אך בשאלה המשפטית הנוגעת לפרשנותו של סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר והתנאים להפעלתו. טענות אחרות שהעלו הצדדים בכל הנוגע לעובדות המקרה ולעילות פינוי אחרות (למשל, על רקע מחלוקות באשר לתשלום שכר הדירה במלואו) אינן טענות בעלות אופי עקרוני המצדיקות רשות ערעור וממילא נוגעות לקביעות עובדתיות של הערכאות הקודמות שדנו בתיק, שאין מקום להתערב בהן כעת. המשך הדברים יעסוק אפוא אך בטענות הנוגעות לעניין שבו ניתנה רשות הערעור.
הטענות בערעור
13.      המערער טען בפנינו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתעלם מן האלימות הקשה שהופעלה כלפיו, המצדיקה את פינויו של המשיב מן הדירה. לשיטתו, מסקנה זו מתבקשת מ"קל וחומר" בהשוואה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מדני, שבו תקפו בני משפחה של הדייר המוגן את בעלת הבית, בעוד שבענייננו תקף את בעל הבית הדייר עצמו. בנוסף לכך, המערער סבור כי משהתקיימה עילת הפינוי אין מקום להורות על פיצויו של המשיב. המערער טען בעניין זה, במישור העקרוני, כי למעשה אין כלל עיגון חוקי למנגנון של פיצוי הדייר המוגן במקרה של פינוי, וכן הוסיף, כי בנסיבות העניין המשיב לא הוכיח כי אמנם שילם דמי מפתח בסך של 110,000 שקל ישן תמורת זכות הדיירות שלו, כפי שטען, ואף לא הוכיח כי מצבו הכלכלי קשה. 
 
14.       מנגד, טען המשיב כי פינויו מן הנכס יותיר אותו במצב קשה ביותר – ללא קורת גג, וזאת בשלהי חייו ולאחר שהשקיע את כל כספו בזכות ל"דמי מפתח". הוא אף העלה טענות רבות באשר לתרומתו של המערער לקנטורו, עד אשר ברגע אחד, בלתי מייצג, איבד את השליטה העצמית. לשיטתו, לא נשקפת ממנו כל מסוכנות ואין לקבוע ש"דרכו להטריד או להרגיז" ובוודאי שלא קמה עילה לפנותו מן הדירה. 
המסגרת החקיקתית ופרשנותה עד כה
15.     הסכסוך בין הצדדים נטוע בהקשר משפטי ייחודי – דיני הגנת הדייר. מקורם של דינים אלה הוא בחקיקה שתחילתה עוד בשנות השלושים של המאה העשרים ושנועדה להגן על שוכרי נכסים בתקופה שהתאפיינה במחסור בדירות ובבתי עסק (בתקופת המנדט) ובהמשך לכך בשנים שלאחר הקמת המדינה (ראו עוד: Maya Mark, Just Ring Twice: Law and Society Under the Rent Control Regime in Israel, 1948-1954, 32 J. L. & History 29 (2013)). החקיקה העדכנית בנושא היא חוק הגנת הדייר, בנוסח המשולב משנת 1972, המגביל את תחולת הסדריו רק לנכסים שעליהם הוחלו בעבר דיני הגנת הדייר (כמפורט בסעיפים 14-3 לחוק הגנת הדייר). חוק זה הוציא אפוא מכלל תחולתו, בכוונת מכוון, את רוב רובם של הנכסים המושכרים כיום בישראל (ראו עוד: יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש 407 (2005) (להלן: ויסמן, החזקה ושימוש)).
16.     כיום, מקובל לסבור כי חוק הגנת הדייר, במתכונתו הנוהגת, לא הצליח בהגשמת יעדיו – לנוכח היקף פגיעתו בבעלי הנכסים והעיוותים שיצר בשוק הדיור (תחזוקה לקויה של מבנים, פגיעה במוביליות של שוכרים ועוד) (ראו: ויסמן, החזקה ושימוש, בעמ' 408). בית משפט זה אף ציין שלא פעם התהפכו היוצרות כך ש"הדייר לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה ובעל הנכס לא תמיד היה הגביר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר" (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור, פ"ד נ(5) 111, 118 (1997) (להלן: עניין פרמינגר)). עם זאת, הזכויות המוקנות מכוח החוק עומדות בעינן, ואין ספק שהן ראויות להגנה בגדרו. לא כל שכן בשים לב לכך שלא אחת הדיירים המתגוררים בנכסים מוגנים רכשו את זכות הדיירות לאחר ששילמו "דמי מפתח", כלומר שילמו עבורה סכומי כסף לא מבוטלים; במקביל לכך, חלק מבעלי הדירות רכשו אותן בעת שהתגוררו בהן דיירים מוגנים, במחירים מופחתים ששקללו, בין השאר, את זכות הדיירות המוגנת.
17.       בליבה של הזכות לדיירות מוגנת עומדת זכותו של הדייר להוסיף ולהתגורר בנכס (בכפוף לתשלום שכר דירה בסכומים נמוכים משמעותית משכר הדירה המקובל בשוק החופשי), זכות שמשמעותה היא הגבלה על כוחו של הבעלים לסיים את השכירות. בנסיבות אלה, קובע סעיף 131 לחוק – כחריג לכלל הרגיל – עילות לפינויו של דייר מוגן. אחת מעילות אלה נסבה על כך ש"הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו" (סעיף 131(5)) (וזאת, בהתאם למקובל בחקיקה מסוג זה גם במדינות אחרות. ראו למשל Rent Act 1977, Schedule 15 באנגליה, המכיר בעילת הפינוי הבאה: "Where the tenant… has been guilty of conduct which is a nuisance or annoyance to adjoining occupiers…"). בנסיבות העניין, השאלה היא האם ניתן לומר שהמשיב הוא מי ש"דרכו להטריד או להרגיז" את בעל הבית, שהוא שכנו, היינו את המערער. בתמציתה השאלה היא האם לשון החוק, כמו גם תכליתו, מתיישבות עם דרישת פינוי המבוססת על אירוע בודד, וזאת בה בשעה שהמונח "דרכו" מכוון לכאורה לנוהג או שגרה. שאלה זו נוספת לשאלות פרשניות אחרות שעורר נוסחו של החוק במהלך השנים, נוסח שעליו נמתחה במרוצת הזמן ביקורת חוזרת ונשנית (ראו, בין השאר, את דבריו הנוקבים של השופט מ' עציוני בע"א 251/73 תרשיש נ' שיינליכט, פ"ד כח(1) 572, 582 (1974): "רצה הגורל שדוקא חוקים שלהם נזקק הציבור בחיי יום יום ואשר צריכים להיות ברורים ופשוטים לכל אדם, כחוקי הגנת הדייר, הם דוקא המצטיינים בסרבולם וערפולם").
18.      נוסחו של סעיף 131(5) לחוק לא זכה עד כה לפרשנות בבית משפט זה. בעניין מדני שניתן בעבר בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נקבע כי יש מקום להחיל את הסעיף בנסיבות של אלימות חמורה – אף כאשר מדובר באירוע בודד. בקשת רשות הערעור שהוגשה בשעתה בעניין מדני נדחתה על-ידי בית משפט זה (ראו: רע"א 7910/06 מסיקה נ' מדני (7.11.2006)). עם זאת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי באותו עניין – הגם שהנחה את בית משפט השלום – לא היווה, כשלעצמו, תקדים מחייב. יתר על כן, עמדתו של בית המשפט המחוזי בפסק הדין נשוא הערעור דנן הייתה שונה. המקרה שבפנינו מהווה אפוא מסגרת נאותה לבחינת הסוגיה לגופה.
 
19.       אכן, ברגיל, דומה שהתנאי בדבר "דרכו" של הדייר "להטריד או להרגיז" תיחשב כמתקיימת על בסיס "רצף" של אירועים שיש בו כדי להקים "דרך". אולם, עיון בסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, בהקשרו החקיקתי הרחב, מוביל למסקנה כי אין מקום להדוף על הסף את האפשרות שאירוע בודד יניח תשתית עובדתית מספיקה לקביעה שדרכו של הדייר להטריד, ובלבד שיהיה זה אירוע קיצוני, חריג ובעל עוצמה היוצר הטרדה נמשכת מהיבטו של המוטרד.
20.      על מנת לתת מענה שלם יותר לשאלת פרשנותו של הסעיף ראוי לבחון אותו גם לרקעם של השיקולים הנורמטיביים והמעשיים הנוספים האופפים אותו. לכך אפנה כעת.
 
שיקולים נורמטיביים
21.       זכויות קניין – מלכתחילה, הזכות הקניינית העיקרית בדירה שחלים עליה דיני הגנת הדייר היא זכותו של בעל הדירה. זכות זו "הצטמקה" ונסוגה בשל תחולתם של דיני הגנת הדייר, אך בעיקרו של דבר היא מוסיפה להתקיים, ולו כזכות "רדומה" למחצה, אשר קמה ומתעוררת באותם מקרים שבהם הדייר או יורשיו אינם זכאים להוסיף ולהתגורר בנכס. אכן, המגמה בפסיקתו של בית משפט זה היא לנקוט בפרשנות מצמצמת לתחולתם של דיני הגנת הדייר ולזכויותיהם של דיירים מוגנים, בהתחשב בכך שחוקי הגנת הדייר (על גלגוליהם השונים) לא השיגו את מטרתם הסוציאלית, בשינויים שחלו בנסיבות שעמדו בבסיס חקיקתם, וכן לנוכח פגיעתם בבעלי הדירות (ראו למשל: עניין פרמינגר, בעמ' 118; רע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (19.2.2013) (להלן: עניין גרוס); רע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה), בפסקה י"ד (19.2.2013) (להלן: עניין קיסלביץ)). אולם, לאמיתו של דבר, אין מקום לאמץ באופן גורף את התפיסה הנותנת בכורה לזכויותיו של בעל הבית במקרים מסוג זה שבפנינו, אלא יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ואת האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר לגופם (השוו: עניין גרוס, שם). עם חלוף השנים, ולנוכח דיני הגנת הדייר, אף לדייר המוגן יש זכויות בעלות אופי קנייני בנכס. אלה אינן זכויות במקרקעין לכל דבר ועניין (ראו: ע"א 564/79 רומנו נ' שוחט, פ"ד לו(1) 634, 640 (1982)). אולם, הן הוכרו כבעלות מעמד קנייני בכל הנוגע לשוויין הכלכלי, למשל לצורך פסיקת פיצויים בגין הפקעה או פגיעה על-ידי תוכנית (ראו: ע"א 611/88 מנדלבאום נ' הועדה המקומית ראשון לציון, פ"ד מד(3) 522 (1990); יהושע ויסמן "'זכות קנין' בפסיקה: התיאוריה בשירות הפרקטיקה" עיוני משפט טו 53 (1990)). ההצדקה להגנה על זכויות אלה אף מתחזקת באותם מקרים שבהם הדייר השקיע כספים ברכישת זכות ב"דמי מפתח", כך שלא ניתן לומר שמבחינתו הדיירות המוגנת הייתה בבחינת מתת בלתי-צפויה, כפי שניתן היה לומר זאת ביחס לדיירים המקוריים בנכס בעת שהוכפף לדיני הגנת הדייר. האמור נכון ביתר שאת במקרים בהם בעל הבית רכש אותו בידיעה שמתגורר בו דייר מוגן, כך שניתן להניח כי המחיר ששילם תמורת רכישת הזכויות בו שיקף עובדה זו (כפי שקורה לא אחת במצבים מסוג זה, כאמור לעיל). אם כן, ההגנה על הזכות הקניינית אינה מנביעה, כשלעצמה, הכרעה גורפת בהתייחס להתנגשות שבין זכויות בעלי הבתים לבין זכויות הדיירים, אשר תהיה נכונה לכל מקרה ומקרה.
22.       זכויות לקורת גג – כאשר הדיירות המוגנת נסבה על נכס מן הסוג של דירת מגורים, ההגנה על זכויותיו של הדייר המוגן מפני פינוי מקבלת נופך נוסף, הנוגע להגנה על קורת הגג שלו, אשר כידוע לא תיפגע בקלות בשיטתנו המשפטית (ראו למשל: רע"א 7700/95 נגולה נ' חזן, פ"ד נג(1) 339, 343-342 (1996); רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ, בפסקאות 24-23 (10.10.2010); ע"א 5210/13 אלכסנדרו נ' זילברדיק, בפסקה 6 (16.9.2013)). מנגד, יש מצבים – וענייננו שלנו יוכיח – שבהם נוכחותו של הדייר בנכס משליכה בפועל על יכולתו של בעל הבית עצמו לממש את זכותו שלו לקורת גג בנכס שבבעלותו. אם כן, גם פנייה למימוש ההגנה על הזכות לקורת גג אינה מצביעה, כשלעצמה, על כיוון הכרעה ברור.
23.      זכויות נפגעי עבירה – כפי שפירטתי גם בהחלטתי בנושא עיכוב הביצוע, שיקול נוסף המשליך על הדיון במקרה זה נוגע לחשיבות הנודעת להקלה עם נפגעי עבירה להמשיך את חייהם כך שלא יתנהלו ב"צילה" של הפגיעה. ההסדרים הנוגעים לכך, כמו חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006 וחוק מגבלות על חזרתו של עבריין מין לסביבת נפגע העבירה, התשס"ה-2004, אמורים לאזן בין זכויותיהם של נפגעי העבירה (והאינטרס הציבורי הרחב) לבין שיקולים הנוגעים לזכויותיהם של מבצעי העבירות (ראו עוד: דנה פוגץ' "'ביום שאחרי': גישות חדשות במערכת המשפט לניהול סיכון של פגיעה מינית-מענישה בלבד לפיקוח ומניעה" הפרקליט נא 139 (2011); חגית לרנאו ואיילת עוז "למה אסור להתאהב בחוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין – מבט ביקורתי" הפרקליט נא 205 (2011)). חוקים אלה אינם חלים כמובן בענייננו, ופשיטא שאין בהם כל הוראה המאפשרת לשלול זכויות בעלות אופי קנייני מאדם שביצע עבירה בשכנו. עם זאת, בבואנו לפרש הסדר חקיקתי שעניינו איזון בין זכויות קנייניות שונות באותו נכס, יש מקום לתת משקל גם להפעלתה של אלימות ולשאלה האם השניים יכולים לדור בכפיפה אחת – בעיקר כאשר החוק עצמו קובע עילת פינוי המבוססת על מצב של הטרדה ופגיעה, ועל כן אינו "ניטראלי", אלא נוקט במפורש עמדה המצדדת בהגנה על הנפגע. בדומה לכך, בית משפט זה פסק בעבר כי אין לומר שאישה אשר עזבה דירה שבה התגוררה עם בן זוג שהפעיל כלפיה אלימות הסכימה לכך שבן הזוג ייהנה מחזקה בלעדית בדירה ולפיכך לזכות להוסיף ולהתגורר בה גם בעת שהנכס נמכר (ראו: בג"ץ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, 746-744 (1982); ע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 634-631 (1983). כן ראו: חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 359-357 (2005)).
 
שיקולים מעשיים
 
24.      בהסתכלות כוללת על הסוגיה, יש לתת את הדעת גם על כך שפינויו של דייר מוגן מהדירה שבה התגורר ומסירתה לידי הבעלים כפנויה מעלה את ערך הדירה באופן ניכר. הדבר עשוי להוות תמריץ עבור בעלי הדירות לנסות ולמצוא עילה לפינוי דיירים מוגנים (אף כאשר פינוי כזה אינו מתחייב לפי הדין), ואף חלילה ליזום איתם עימותים לצורך כך. נוכח האמור, נדרשים בתי המשפט לבחון בקפידה את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, על מנת לקבוע האם מדובר בדייר שנכון לראות בו מי "שדרכו להטריד" או שמא בהטרדה הדדית בין דייר לבין בעל הדירה. אולם, גם אם מתיחות קודמת בין הצדדים עשויה להשליך על ההכרעה בשאלה של "דרכו להטריד" יש מקרים שבהם מערכת היחסים הקודמת, אף שלא הייתה אידיאלית, "דוהה" אל מול חומרת האלימות שמדובר בה.
 
הפרשנות הראויה ונקודת מבטו של הנפגע
 
25.       במקרה כמו זה שבו ההכרעה צפויה להשליך על זכויותיהם של שני הצדדים – הן במישור הקנייני והן במישור הדיור – הגם שבחינת השאלה האם "דרכו" של הדייר להטריד כמובנה בחוק הגנת הדייר צריכה להיות מוכרעת על-פי מבחן אובייקטיבי, ולא מנקודת ראותו של הנפגע הספציפי, הרי שהתשובה צריכה להינתן תוך מתן משקל משמעותי לנקודת המבט של הנפגע, כלומר תוך הצבת האדם הסביר בנעליו של הנפגע (ראו והשוו: דפנה ברק-ארז "האשה הסבירה" פלילים ו 115, 130-125 (1997)). חשוב להדגיש עוד כי אין צורך להכריע בשאלה האם המשיב הוא אדם שניתן לאפיינו – במערכות יחסים אחרות – כמי ש"דרכו להטריד או להרגיז". נטען מטעמו של המשיב כי האירוע אינו מאפיין את אורחותיו. אולם, גם אם נניח שאלה הם פני הדברים – חשיפתו של אדם לאלימות בדרגת עוצמה גבוהה, שאף גרמה לפגיעות גוף נמשכות – מעמידה את נפגע העבירה במצב של הטרדה נמשכת, כאשר מקום מגוריו מחייבו לחזור ולפגוש בתוקף באופן יומיומי. יודגש בהקשר זה כי עילת הפינוי הקבועה בסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר נוגעת אך לבעל הבית שהוא שכנו של הדייר המוגן, וזאת כאמור נוכח ההטרדה הנובעת מהקרבה הפיזית בין מקום המגורים של השניים (ראו: ע"א 415/54 שור נ' מאיר, פ"ד ט(2) 773, 774 (1955); דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 96-95(2) (מהדורה שנייה 2005 – עדכון מס' 1 (2007)). חשוב להדגיש: אימוץ נקודת המבט של נפגע העבירה אינו מתייחס לרגישויות סובייקטיביות, אלא לתגובתו הסבירה של אדם שהיה נחשף לתקיפה מסוג זה.
26.       מסקנה זו מבוססת גם על ניסיון החיים. חשיפה של אדם לאירוע אלימות קיצוני צפויה להותיר בו חותם החורג מגדרו של האירוע עצמו. כך, ה"משקע" שהותיר האירוע אצל המותקף הוא שיוצר את פוטנציאל ההטרדה. מהיבט הפרשנות התכליתית, ניתן לפרש את התיבה "שדרכו להטריד" כמתייחסת למעין "מקבילית כוחות": אפשר כי הצטברות של אירועים רבים, אשר אינם רבי משמעות כשלעצמם, תוביל למסקנה כי מדובר בדייר שדרכו להטריד את שכניו; לעומת זאת, אפשר כי גם אירוע אחד, קיצוני וחריג במיוחד, יוביל לאותה מסקנה. ככל שמדובר במעשה קיצוני וחריג יותר, בדגש על מעשה של אלימות חמורה, תפחת הדרישה כי בעל הבית התובע את פינוי הדייר יוכיח כי מדובר באירועים חוזרים ונשנים. ניתן להוסיף, כי קריאת סעיף 131 בכללותו תומכת במסקנה שאף אירוע קיצוני בודד יכול לשמש בסיס לפינוי. כך למשל, סעיף 131(3) מכיר בעילת פינוי גם בנסיבות שבהן "המושכר ניזוק נזק ניכר במעשה זדון מצד הדייר...". אם כן, אף פגיעה חד-פעמית ברכוש עשויה לשמש בסיס לפינוי. לא כל שכן – פגיעה בגוף. מעניין לציין, כי גם במשפט האנגלי, ששימש מקור השראה לדיני הגנת הדייר בישראל, לפחות בשלביהם המוקדמים, ניתן להצביע על התייחסות לאירוע יחיד של אלימות מצידו של דייר מוגן כאל יצירת "מטרד". לעניין זה, ראו: Manchester City Council v. Lawler (1999) 31 H.L.R. 119, 120.  (פסק הדין אמנם עסק בהקשר של דיור ציבורי, שעליו חל ה-Housing Act 1996. אולם, יש לו חשיבות לענייננו ככל שבית המשפט מתייחס לאיום בסכין על ילד של שכן כ-"case of serious neighborhood nuisance". יודגש בהקשר זה כי, כאמור לעיל, בדין האנגלי יצירת מטרד היא עילה לפינוי אף במקרה של דייר מוגן בדירה בבעלות פרטית, כמו בענייננו).
27.       אכן, העובדה שהדייר מפונה מנכס המשמש כבית מגוריו היחיד היא בעלת משקל. אולם, כנגדה ניצבת העובדה שהמשך מגוריו בדירה משפיעה, במקרים מסוג זה, על יכולתו של הבעלים לממש את זכותו להתגורר בביתו. כדברי חברי השופט א' רובינשטיין ברע"א 272/05 הרשקוביץ נ' חוריה (13.3.05): "אמנם, בפינוי דירת מגורים נוהגים בתי המשפט, מטבע הדברים, בהגנת הדייר כמו במקרי פינוי בשל חוב משכנתא וכיוצא בזה, ברגישות מובנת, בעדינות. ואולם, אדם אחראי לתוצאות מעשיו" (שם, בפסקה ד(3)).
 
28.       האם ההתחשבות בנקודת המבט של הנפגע חותרת תחת ההפרדה בין ענפי המשפט השונים, ובמקרה זה בין המשפט הפלילי למשפט האזרחי? אינני סבורה כך. אכן, אין מקום לענישה כפולה של העבריין. אולם, למעשה עבירה עשויות להיות גם השלכות אזרחיות, והדוגמאות לכך הן רבות – כאשר מוגשת תביעת נזיקין של קרבן העבירה; כאשר אלימות מהווה עילה לפירוק שותפות (ראו: ע"א 131/72 גלזר נ' סרברו-קניסטר שות', פ"ד כו(2) 197, 199 (1972), וכן: זלמן יהודאי דיני שותפויות בישראל: תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני 251-250 (1988)); ואף כאשר אדם שהורחק מדירת מגוריו בשל התנהגות פסולה אינו זכאי לקבל דמי שימוש ראויים מבן הזוג שנותר בדירה (ראו: בע"מ 9881/05 פלוני נ' פלונית (9.4.2006)). ענייננו שלנו מהווה דוגמה לפרשנות של מושג בעל "רקמה פתוחה" – "דרכו להטריד" – תוך התחשבות בזכויותיו של הנפגע (לשימוש בעקרונות מענפי משפט אחרים, ובכלל זאת מן המשפט החוקתי, בפרשנות החקיקה האזרחית, השוו למשל: אהרן ברק "זכויות אדם מוגנות והמשפט הפרטי" ספר קלינגהופר על המשפט הציבורי 163 (יצחק זמיר עורך, 1993)).
 
סעד מן הצדק והשפעתו על מלאכת הפרשנות
 
29.       שיקול נוסף המשליך על מלאכת הפרשנות במקרה זה נוגע לשאלת "מחירו" של הפינוי – תרתי משמע. אין ספק שכל פינוי של אדם מביתו, שבו קשר את חייו, כרוך בפגיעה. עם זאת, ככל שהדברים נוגעים לפן המטריאלי של הבטחת קורת גג לדייר – הרי שעוצמתה של הפגיעה היא פחותה באותם מקרים שבהם הפינוי מלווה בפיצוי כספי.
 
30.      שאלת הפיצוי במקרה בו מתחייב פינויו של דייר מוגן היא מורכבת. סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר אמנם אינו מתנה את הזכות לפינוי בפיצוי. ליתר דיוק, סעיף 131 לחוק מבחין בין עילות פינוי שביצוען אינו כרוך בפיצוי (סעיפי משנה (1)-(6) לסעיף זה) לבין עילות פינוי שביצוען כרוך באספקת "סידור חלוף" (סעיפי משנה (7)-(11) לסעיף זה) (לעילות הפינוי, ראו עוד: ויסמן, אחזקה ושימוש, בעמ' 444-441). ענייננו נופל אפוא לגדר המקרים שבהם לא קיימת זכאות אוטומטית ל"סידור חלוף" או לפיצוי מכל סוג שהוא. אולם, פינוי דייר מוגן ללא מתן פיצוי בצידו מעלה קושי של ממש בהתייחס לפגיעה בזכויותיו של הדייר המוגן, אשר כאמור אף שאינן זכויות במקרקעין לכל דבר ועניין, יש להן אופי קנייני. כפי שפורט לעיל, זכויותיו של הדייר המוגן ראויות להגנה במיוחד באותם מקרים שבהם הוא השקיע כספים ברכישת זכות זו. יש להניח שהעדר ההתייחסות לפיצוי מבטאת את "מאזן הצדק" ההיסטורי של חוק הגנת הדייר – בעת שהדייר הטיפוסי היה מי שלא השקיע ברכישת הנכס.
 
31.       תשובה מסוימת לקושי שעשוי להתעורר במקרים מסוג זה ניתן למצוא בהוראותיו של סעיף 132(א) לחוק הקובע כי "על אף קיומה של עילת פינוי רשאי בית המשפט לסרב לתת פסק דין של פינוי אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק לתת". במלים אחרות, לפי הוראה זו, הזכות לדרוש פינוי כפופה לסייג שעניינו שיקולי צדק, הכוללים את השלכותיו של הפינוי על הדייר. בהמשך לכך, כבר נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי סייג הצדק יכול לשמש לא רק טעם למניעת הפינוי מדעיקרא, אלא גם להתנייתו של הפינוי בתנאים הנובעים משיקולי צדק, ובעיקר בחובת פיצוי (ראו: עניין קיסלביץ, בפסקאות י"ז-כ"א). הפיצוי אינו הכלל, אך עשוי להיות נדרש בנסיבותיו של מקרה כזה או אחר.
32.       כיצד יקבע גובה הפיצוי לדייר מוגן שפונה מדירתו בשל העילות הקבועות בחוק הגנת הדייר? כידוע, סעיף 75(4) לחוק הגנת הדייר קובע שחלקו של דייר מוגן היוצא מן הדירה לאחר שהחזיק בה למעלה מחמש שנים הוא 60% מדמי המפתח. ברי כי סעיף זה אינו חל ישירות במקרה בו הדייר פונה מדירתו, שכן הוא מתייחס ל"דייר יוצא" המוגדר בסעיף 1 לחוק כ"דייר המפנה מושכר שלא על פי פסק דין של פינוי", ואילו בענייננו מדובר בפינוי על פי פסק דין. יחד עם זאת, שיעור חלקו של הדייר בדמי המפתח הוא נתון עזר רב חשיבות בקביעת גובה הפיצוי שיינתן כסעד מן הצדק, מקום שבו יינתן פיצוי כזה. אכן, הענקת סעד מן הצדק כאשר התקיימה עילת פינוי דייר מוגן אינה הכלל אלא החריג, וכל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו. שיקול הדעת הנתון לבית המשפט בבוחנו את השאלה האם ראוי להעניק פיצוי כסעד מן הצדק במקרה מסוים, וכן בהתייחס לשאלת גובה הפיצוי הוא רחב. בהכריעו בשאלות אלה יידרש בית המשפט, בין השאר, לאופן התנהגותו של הדייר המוגן; לעילת הפינוי ולחומרת ההפרה; לשאלה האם שולמו על ידי הדייר המוגן דמי מפתח ובאיזה סכום; למשך התקופה שבה נהנה הדייר המוגן מזכות הדיירות המוגנת; למהות הנכס (האם מדובר בדירת מגורים או בנכס מסחרי); לאופן התנהגותו של בעל הדירה; ולנסיבותיו האישיות של הדייר המוגן.
 
33.       מבלי לקבוע מסמרות בדבר, ניתן לומר כי ככל שהפינוי מאיים על זכותו של הדייר למדור, בשים לב למכלול נסיבותיו האישיות, כן מתחזקת הציפייה לכך שהפינוי יהיה מלווה בפיצוי. פסיקת פיצוי בנסיבות מסוג זה הוגדרה בפסיקה כסעד מן הצדק "הפוך" (היינו, לא מניעת פינוי מטעמים של צדק, אלא התניית הפינוי בפיצוי מטעמים של צדק) (ראו עוד עניין קיסלביץ, בפסקה כ"א)).
 
מהלכה למעשה בנסיבות העניין
 
34.       המקרה שבפנינו מהווה פרשת דרכים שאליה מתנקזים מכלול השיקולים שהוצגו עד כה במלוא מורכבותם. מעשה האלימות שבו הורשע המשיב היה מעשה אלימות חמור וקיצוני, מן הסוג שצופן בחובו פוטנציאל הטרדה מתמשך מהיבטו של המשיב, שמקום מגוריו היה מחייב אותו להוסיף ולפגוש את המערער על בסיס יומיומי. משכך, איננו צריכים להידרש לפרטיה של ה"היסטוריה" של העימותים בין הצדדים, ובכלל זה לטענות הנוגעות לעובדות שיש עליהן מחלוקת בין הצדדים. גם אם התנהלותו של המערער לא הייתה חפה מפגמים (כפי שעולה אף מפסק דינו של בית משפט השלום), אין ספק כי האלימות הקשה בענייננו הייתה חד-צדדית, ואף לא נבעה מהגנה עצמית.
 
35.      מעבר לכך, המענה המלא למקרה שבפנינו מחייב להתייחס גם למכלול השיקולים הנורמטיביים האחרים שהוצגו. ההכרעה צפויה להשפיע על זכויות הקניין של בעל הבית ושל הדייר, כמו גם על מימוש זכויות שניהם לקורת גג. בנסיבות אלה, דומה שהשיקול המכריע הוא פרשנותו של החוק גם לאור התפיסה המעניקה משקל ניכר לזווית הראייה של נפגע העבירה. זאת, בכפוף לכך שהעדפתו של הנפגע אינה העדפה מוחלטת, ואינה מוחקת את החשיבות הנודעת להגנה על זכויותיו של הדייר.
 
36.      בנסיבות העניין, אנו מוצאים לנכון להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק למשיב. בהתאם לחוות הדעת השמאית העדכנית שהוגשה לבית המשפט המחוזי, שווי הדירה כריקה ופנויה במועד מתן פסק דינו של בית משפט השלום היה 945,000 שקל, וגובה "דמי המפתח" המלאים באותה עת עמד על סך של 555,000 שקל. בית המשפט המחוזי אימץ את מסקנות חוות הדעת השמאית וקבע כי שווי דמי המפתח המלאים במועד הרלוונטי אכן היה 555,000 שקל, וזוהי קביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה. כאמור, בהתאם לסעיף 75(4) לחוק הגנת הדייר חלקו של דייר מוגן היוצא מן הדירה לאחר שהחזיק בה למעלה מחמש שנים הוא 60% מדמי המפתח. מכאן ששווי חלקו של המשיב בדמי המפתח לדירה עמד במועד הרלוונטי על סך של 330,000 שקל. 
 
37.       בענייננו, ההשלכות הקשות של הפינוי על המשיב, גילו המבוגר, מצבו הכלכלי, העובדה כי מדובר בדירת המגורים שבה התגורר למעלה משלושים שנה, וכן העובדה ששילם דמי מפתח עם כניסתו לדירה ואילו המערער רכש את הדירה כאשר המשיב כבר התגורר בה, שוקלים כולם לטובת הענקת פיצוי כסעד מן הצדק ולהגדלה משמעותית של סכום הפיצוי עליו הורה בית משפט השלום. תומכת בכך גם העכרת האווירה בין הצדדים עובר לאירוע, שבה היה מעורב גם המבקש. יחד עם זאת, כאמור, מעשיו של המשיב הם חמורים ביותר, והם שוקלים לכיוון הנגדי. בנסיבות אלה, אני סבורה כי יש להעמיד את סכום הפיצוי שאותו ישלם המערער למשיב על סך של 290,000 שקל, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום מתן פסק דינו של בית משפט השלום ועד ליום התשלום בפועל. למען הסר ספק, המערער לא יחוייב בתשלום ריבית פיגורים בגין התקופה שמיום מתן פסק דינו של בית משפט השלום ועד למועדים בהם הוא נדרש לשלם למשיב, המפורטים להלן.
 
38.       סוף דבר: בנסיבות שנוצרו, "בית המריבה" שבו שוכנים הצדדים אינו יכול לקיים את שניהם זה לצידו של זה – "וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ, לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (בראשית י"ג 6). בבחירה בין השניים בנסיבות המקרה דנן – פרשנות הוראות חוק הגנת הדייר מחייבת את העדפתו של בעל הדירה על פני הדייר המוגן. אולם, זאת בכל הנוגע לסעד "בעין". ההגנה על זכויותיו של המשיב, שיש לו כמובן זכויות הגם שנכשל בדבר עבירה, ובנסיבות העניין אף הזדקקות של ממש, תקבל את המענה הראוי לה בדרך של פיצוי.
 
39.      אשר על כן, אציע לחברי לקבל את הערעור במובן זה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יתבטל ויינתן צו פינוי קבוע כנגד המשיב, שיפנה אותה מכל חפץ אשר שייך לו, עד ליום 15.12.2013. המערער מצידו יעביר לידי המשיב את סכום הפיצוי שצוין בפסקה 37 לעיל, ממנו יופחת הסכום של 15,000 שקל שאותו שילם המערער למשיב במסגרת הסעד הזמני עליו הורה בית משפט השלום, וכן יופחתו הסכומים שאותם שילם המערער למשיב במסגרת הסעד הזמני שעליו הורה בית משפט זה. על מנת לאפשר למשיב להיערך למציאתו של מקום מגורים קבוע חלופי, יעביר המערער לידי המשיב סך של 100,000 שקל עד ליום 15.11.2013. המערער ישלם למשיב את יתרת הפיצוי בשני תשלומים שווים שישולמו לא יאוחר מיום 15.12.2013 ומיום 15.1.2014. מיותר לציין כי החל מיום פסק דיננו זה, המערער אינו נדרש עוד להעביר למשיב את התשלום החודשי עליו הוריתי במסגרת החלטתי בנוגע לסעד הזמני בתיק דנן. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
 
                    ש ו פ ט ת
 
 
 
 
השופט א' רובינשטיין:
 
  1. הפרשה שלפנינו, במישור האנושי, עניינה סכסוך שכנים מתמשך שהגיע לכלל אלימות קשה. במישור המשפטי נושאה פרשנות סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972, ובו עילת הפינוי לפיה "הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". השאלה המצומצמת היא, האם על רקע יחסי "הדדיות עוינת", מגעת נקיטת אלימות פלילית קשה מצד הדייר כלפי בעל הבית במקרה אחד לדרגת "דרכו להטריד או להרגיז", באופן המגבש את עילת הפינוי. חברתי השופטת ברק-ארז כידה הטובה, בהידרשה לכך, פרשה יריעה רחבה יותר לעניין הגנת הדייר ומקומה כיום. אומר כבר כאן כי מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעה בנידון דידן – קרי, פינוי המשיב ומנגד תשלום פיצוי משמעותי, ולעיקרי ההנמקה. עם זאת אעלה דגשים אחדים משלי, באשר לתמונה הכוללת של הגנת הדייר ופרשנות הסעיף.
 
  1. תחילה אחזור על שנאמר לא אחת, וגם חברתי הזכירה (פסקה 21), כי "המגמה בפסיקתו של בית משפט זה היא לנקוט בפרשנות מצמצמת לתחולתם של דיני הגנת הדייר ולזכויותיהם של דיירים מוגנים, בהתחשב בכך שחוקי הגנת הדייר (על גלגוליהם השונים) לא השיגו את מטרתם הסוציאלית, בשינויים שחלו בנסיבות שעמדו בבסיס חקיקתם, וכן לנוכח פגיעתם בבעלי הדירות", וכדברי המחברים פ' אלבק ור' פליישר, דיני מקרקעין בישראל (תשס"ה) 15, כי "... כיום יש לתחיקה להגנת הדייר יותר חריגים מאשר תחולה". אבקש להטעים מדיניות שיפוטית זו; וראו דברי חברי השופט הנדל ברע"א 2731/11 גרוס נ' אוסט (19.2.13), פסקה 4 לחוות דעתו, הנדרש לכך בהרחבה, ודברי שם בפסקה ב' לחוות דעתי והאסמכתאות שם, והמעיין יעיין. אביא קטע מדבריי:
 
"אכן, במציאות הכלכלית-חברתית מוסד הגנת הדייר הוא יצור מיושן, שנדמה כי במידה רבה אבד עליו הכלח; לשם סיבור האוזן יצוין, כי לפי הנטען בבקשה (סעיף 7) סכום דמי השכירות החודשי האחרון ששילמו המשיבים עמד על 14 ש"ח. בשעתו – לפני חצי יובל – כיהנתי כמזכיר הממשלה, והייתי חותם על ההעלאה השנתית הצנועה של דמי השכירות המוגנת, ובאו מכתבים זועמים מבעלי בתים על כך שבעבור דירה גדולה במרכז תל-אביב דמי השכירות היו משהו כמו 120 ₪ לחודש. כמובן יתכן הבדל בין מי ששילם דמי מפתח למי שלא שילם וזכה היסטורית להגנת החוק, בין דירת מגורים לעסק וכדומה; אך הצד השוה הוא תופעה שביסודה אבד עליה הכלח, אלא שעודה על ספר החוקים עד שתיאסף אל המציאות הכלכלית ותגווע".
 
 
  1. לא באתי לחדש לעניין זה, אלא לחזור ולהטעים את הידוע, ופסק דין זה אינו בא לשנות מגמה זו, שעיקרה – "שלא יתקיים בבעלי הבתים, בפרפרזה על דברי חכמים, המקבל דייר מוגן כקונה בעל בית לעצמו (חכמים אמרו 'הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו' (בבלי קידושין, כ, א'))" (רע"א 9064/11 קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס (19.2.13), פסקה י"ד). אכן, חברתי ציינה (פסקה 16) כי "הזכויות המוקנות מכוח החוק עומדות בעינן, ואין ספק שהן ראויות להגנה בגדרו", תוך הדגשת מקרים שבהם שילמו דיירים דמי מפתח או בעלי דירות רכשון במחירים מופחתים בשל קיומם של דיירים מוגנים. הראוי להגנה יוגן, וצדק יהא תמיד לנגד עיניו של בית המשפט, ובודאי בחוק שמובנית בו הוראת צדק (ההגנה מן הצדק שבסעיף 132(א)). אבל אל לבית המשפט, במישור המדיניות השיפוטית, לשכוח את המגמה הכללית, שזכות הקניין הבסיסית של בעל הבית המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, חיזקה אותה, והרי הדיירות המוגנת היא זכות בדרגה נמוכה משמעותית  במדרג הקניין מזכות הבעלות (ראו מ' בניאן, דיני מקרקעין, עקרונות והלכות (2002), 377-375, 731-730). ברע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (2004) נזדמן לי לציין, כי
 
"אכן הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם. כל עוד בחיים ובמשפט חייתה, מדקדק בית המשפט בפרטי כל מקרה ודירה".
 
אך ברע"א 330/05 שושן נ'ASSOCIAZIONE NAZIONAEE PER SOCCORRERE I MISSIONERE (2005) הוסף "מובן כי אין פירוש הדברים שהזכאי להגנת הדייר לא יזכה להגנת בית המשפט; פשיטא כי זכויותיו יישמרו".
 
  1.   בנידון דידן עסקינן, אמנם, בדייר מוגן ששילם דמי מפתח, ועל כן הגנת הדייר המוסרית העקרונית לגביו חזקה יותר מזה שלא שילם, ורבים היו כאלה האחרונים – אך כאן באה ההידרשות לעילת הפינוי שבסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר. עילה זו אינה "שגרתית", וחברתי ניתחה אותה כדבעי מנקודת מבטו של הנפגע, בפסקאות 28-25 לחוות דעתה. אכן, כלשונה עניינה של העילה בדייר ש"דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו". הביטוי "דרכו להטריד או להרגיז" משמיע על פניו התנהגות נמשכת. ואולם דעת לנבון נקל, כי הרואה כמעט יום יום את מי שפגע בו פגיעה קשה, גם אם חד פעמית, מוטרדות מנוחתו ושלוותו, והוא עלול להיתפס למתח ולחרדה מתמידים שמא ישוב הפוגע ויפגע בו, וכדברי חכמינו במשפט העברי בהקשר אחר (בבלי בבא קמא פ"ה, א') "דמית עלי כאריא ארבא" "דומה אתה עלי כאריה אורב". ישים כל אחד מאתנו עצמו בנעלי הנפגע לעניין זה; ואכן, כשם ש"יש קונה עולמו בשעה אחת" (בבלי עבודה זרה י', ב'), יש גם המאבד עולמו – במקרה זה עולם הדיור – בשעה אחת, ובנסיבות הוא אשר אירע.
 
  1. מעבר לענייננו, ולא בהכרח בקשר אליו, אזכיר כי נושאי שכנות קנו להם מקום במשפט העברי מקדמת דנא, ואל נכון הביאה חברתי את הפסוק מבראשית י"ג, ט"ו על רועי לוט ורועי אברהם, שלגביהם נאמר "ולא-נשא אֹתם הארץ לשבת יחדיו". יחסי שכנים הם חלק מובנה במציאות האנושית. ההלכה – הרמב"ם ושולחן ערוך ועוד – דנים בהרחבה בהלכות שכנים, וחכמים (אבות א', ז') הזהירו "הרחק משכן רע" (מפי התנא ניתאי הארבלי); וכשם שהיה מי שראה בשכן טוב "דרך ישרה שידבק בה האדם" (ר' יוסי, אבות ב' ט'), ראה בשכן רע "דרך רעה שיתרחק ממנה האדם"; וכדברי הפרשן הרב קהתי "לפי שהשפעתו הרעה היא מתמדת". חברתי השתמשה (פסקה 23) ביטוי "האם השניים יכולים לדור בכפיפה אחת". חכמינו טבעו – בעיקר בהקשר של יחסי משפחה – את הביטוי "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"; ראו בבלי יבמות קי"ב, ב' (וביאורו של רש"י במקום ל"כפיפה אחת" הוא "קופה אחת" קרי, סל; ראו מלון אבן שושן לשנות האלפיים); כתובות ע"ב א' (רש"י שם "בתוך סל אחד, שכשלא ישמר ישכנו..."; וראו אנציקלופדיה תלמודית א' תקל"ח, ערך "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" וההגדרה "משל לבעל ואשתו שאינם יכולים לדור ביחד, שאחד מהם צריך להיזהר תמיד מהשני ממכשול או מקטטה וקפידא"; וראו גם שם ד', ערך "בעל", צ"ה, והאסמכתאות. הביטוי משמש לא רק ביחסי משפחה, וראו למשל שו"ת מהר"י בן לב (תורכיה, יוון, המאה הט"ז) א', נ"ט, הכותב לעניין חלוקת שותפות "אבל לחלק השותפות תוך הזמן הוא דבר מצוי, כי האדם הוא מלא קטטות ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"; כך גם לנושא מחלוקות בבית כנסת (שו"ת מהרש"ך (ר' שלמה בן אברהם הכהן, יוון, המאה הט"ז) א', ל"ו; וכן לעניין כשרות (שו"ת ציץ אליעזר לר' אליעזר ולדנברג, ארץ ישראל, המאה העשרים, י"א, נ"ה). המונח עשוי לשמש גם ביחסי שכנות, לעניין היזק ראיה על-ידי פתיחת חלונות אל מול שכן, "אם למחר יפול שום דף (קורה – א"ר) מהם צריך לבוא עמו בדינא ודיינא, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת..." (שו"ת ופסקי מהרי"ט החדשים לר' יוסף טראני, ארץ ישראל-תורכיה המאות הט"ז-הי"ז, סימן כ"ג). בלא שנשתמש בביטוי זה דווקא, ברי כי יש מקרים שבהם המצב שנוצר והמתח שעמו מצדיקים פרידה.
 
  1. עינינו הרואות כי המשך יחסי שכנות – ושוב, הדברים אינם נאמרים בהכרח רק לענייננו שלנו, ואל נשכח כי בהיסטוריה שקדמה לפרשת האלימה כאן לא היו כנראה שני הצדדים טלית שכולה תכלת – עלול להיתפס כסיטואציה בלתי אפשרית, ועל החבילה להתפרד. ואכן זהו כמסתבר, וכפי שתיארה חברתי בהרחבה, המצב בתיק זה, ועל כן אין מנוס, אם להשתמש בביטויים מעולם עכשוי אחר, מהתנתקות והפרדת כוחות. אך כאן מתעורר הצד השני של המטבע, קרי, נסיבותיו הכלליות של המשיב, ששילם דמי מפתח, ולזכותו לקורת גג יש ליתן משקל; ומכאן אותו "סעד מן הצדק הפוך", כדי לסייע לו למצוא קורת גג. לסעד בזה ניתן זה לא כבר מעמד ברע"א קיסלביץ הנזכר; גם בענייננו שלנו כמו שם, זהו אחד מאותם "פתרונות ביניים... מחויבי המציאות, וליתר דיוק, מחויבי הצדק" (פסקה כ"א לחוות דעתי); וראו שם אזכור הוראות סעיף 133 לחוק וההיקש להן.
 
  1. חברותיי מציינות כי "אין לאמץ באופן גורף תפיסה המקנה בכורה לזכויותיו של בעל הבית אלא יש לבחון בכל מקרה ומקרה את הנסיבות ואת האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, לגופם". אכן, בשיטתנו המשפטית יש להידרש לכל מקרה לנסיבותיו, וברי כי על כך אין חולק, וכך ראוי. ואולם, ראיתי לנכון לציין את המדיניות השיפוטית העקבית בבית משפט זה מכבר, הרואה ככלל את הגנת הדייר כמוסד ארכאי שדינו דעיכה. הדברים אמורים בראש וראשונה במי שלא שילמו דמי מפתח, ושילמו ומשלמים שכר דירה מגוחך, ולא אחת בעל הבית נאלץ, כדי לפנותם, לשלם סכומי עתק. אל נשכח כי החוק מקנה גם "המשכיות משפחתית" (ראו חלק ב' פרק א'), ולמשל סעיף 20 – לא רק לדייר ולבן זוגו (בתנאי של מגורי ששה חודשים), אלא גם לילדיו (ואף לעתים לקרובים אחרים), בתנאים של מגורי ששה חודשים והיעדר דירה אחרת. אך פשיטא, כאמור, שכל מקרה נבחן לגופו. הדעת נותנת כי תבוא שעה בה יידרש המחוקק לביטול החוק, כמובן תוך הוראות מעבר מתאימות.   
 
  1. סוף דבר, בנתון להערות אלה מצטרף אני לחוות דעת חברתי השופטת ברק-ארז.
 
                          ש ו פ ט
 
 
 
 
השופטת א' חיות:
 
1.        אני מצטרפת לחוות-דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז כי מעשה האלימות הקשה שביצע המשיב כלפי המערער מקים כנגדו עילת פינוי על פי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. כמו כן מקובלת עליי עמדתה כי על דרך הכלל אין לאמץ באופן גורף תפיסה המקנה בכורה לזכויותיו של בעל הבית אלא יש לבחון בכל מקרה ומקרה את הנסיבות ואת האינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר, לגופם. טעמיה של חברתי והאיזונים המנומקים שערכה לעניין פיצוי המשיב במקרה דנן כנגד פינוי הדירה, מקובלים עליי אף הם.
 
2.        אוסיף ואציין כי המסקנה לפיה קמה במקרה דנן עילת פינוי נגד המשיב הינה המסקנה המתבקשת גם על פי מבחנים פשוטים של שכל ישר והגיון בריא. אכן - מה דייר "שדרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו" הצפוי להיות מפונה מדירתו, על אחת כמה וכמה מי שאינו מסתפק בכך אלא פוגע בבעל הבית פגיעה פיזית של ממש ומותיר בו נכות צמיתה. מסלול פרשני זה הנסמך על מבחנים של שכל ישר והגיון בריא אינו מצריך מאמץ פרשני מיוחד בניסיון "לדחוק" אל גדרי התיבה "שדרכו להטריד" אירוע אלים וחמור, כגון זה שאירע בעניינו. על פי מבחנים אלה, די אם נאמר שאם הטרדה והרגזה מתמשכות יש בהן כדי להקים עילת פינוי מכוח סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר, מקל וחומר קמה עילה כזו בעקבות אירוע אלים ופגיעה פיזית חמורה - הגם שהוא אירוע אחד בודד. יתרונו של מסלול פרשני זה הוא בכך שניתן להחילו גם על אותם המקרים שבהם מדובר במובהק באירוע בודד אחד וגם אם בעל הבית לא ימשיך אחרי קרות אותו האירוע לחיות "בצילה" של הפגיעה ולא יחווה הטרדה נמשכת. כך למשל ניתן לחשוב על מקרה שבו הדייר "או אדם אחר ברשות הדייר", קוטל את בעל הבית שהוא שכנו, רחמנא ליצלן. או על מקרה שבו בעל בית שהדייר פגע בו כאמור אינו ממשיך מסיבותיו שלו לגור בשכנות לדייר. במצבים כאלה בעל הבית שנפטר או שעבר להתגורר במקום אחר לא ימשיך אמנם לחיות "בצילה" של הפגיעה ולא יחווה הטרדה נמשכת, ולמרות זאת אין בעיניי ספק כי אירועים כאלו - אף שהינם במובהק אירוע אחד בודד- יצמיחו עילה לפינויו של הדייר מן הדירה בשל הפגיעה בבעל הבית.
 
           מן הטעמים שפורטו אני מצרפת את דעתי לדעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז.
                   ש ו פ ט ת
 
 
          
           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.
 
           ניתן היום, כ"ד בחשוון התשע"ד (28.10.2013).
 
 
ש ו פ ט          ש ו פ ט ת                      ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב