Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 3788/16 רמי לוי שיווק השקמה בע"מ נ' ברנד פור יו בע"מ
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  3788/16
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקשות: 1. רמי לוי שיווק השקמה בע"מ
  2. רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. ברנד פור יו בע"מ
  2. רפאל שפר
  3. שלמה ניסים
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 2293-09-12 ובת"א 8544-06-10 מיום 3.4.2016 שניתנה על-ידי השופט ר' יעקובי
 
                                          
בשם המבקשות: עו"ד רון רוה; עו"ד סיגל בנימין
 
 
בשם המשיבה 1: עו"ד ד"ר אסף רנצלר; עו"ד מעין אס
 
 
 
החלטה
 
 
 
1.        בקשת רשות ערעור על שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) בת"א 2293-09-12, 8544-06-10; החלטה מיום 3.4.2016, והחלטה מיום 1.5.2016; עניינן – הליכי גילוי מסמכים המתנהלים מזה תקופה ארוכה בין הצדדים.
 
רקע כללי
2.        המבקשות (להלן: שיווק השקמה) והמשיבים (להלן: ברנד) מנהלים ביניהם תביעות הדדיות בנוגע להסכם שנכרת בין ברנד ובין הרשת הרביעית בע"מ (להלן: הרשת הרביעית), חברה שהוקמה על-ידי שיווק השקמה ביחד עם רשתות שיווק נוספות (להלן: רשתות השיווק או בעלות המניות). עניינו של ההסכם בהקמת מותג פרטי ('המותג') על-ידי ברנד עבור הרשת הרביעית. תביעתה של ברנד הוגשה במקור נגד הרשת הרביעית וכלל רשתות השיווק שהחזיקו במניותיה, אולם בין מרבית רשתות השיווק הללו ובין ברנד נחתם הסכם פשרה, כך שכעת תביעת ברנד מתנהלת נגד שיווק השקמה בלבד. שיווק השקמה, מצדה, הגישה תביעה שכנגד נגד ברנד. בין הצדדים מתנהלים הליכי גילוי מסמכים, כאשר נטען על-ידי הצדדים כי חלק מן המסמכים מכיל מידע מסחרי של שיווק השקמה, וחלקם מכילים מידע מסחרי הנוגע לרשתות השיווק האחרות שהיו חברות ברשת הרביעית.
 
הסוגיה הראשונה: מסמכים המכילים סודות מסחריים של רשתות השיווק
3.        ההחלטות מושא בקשת רשות הערעור מתייחסות לשתי סוגיות שונות. אדון בשתיהן כסדרן. הסוגיה הראשונה עוסקת במסמכים שציינה ברנד בסעיפים 4.6-4.7 לתצהיר גילוי המסמכים הכללי שלה, הכוללים לשיטתה נתונים מסחריים של יתר רשתות השיווק. ברנד ציינה כי היא מעוניינת לעשות שימוש במסמכים אלו במסגרת ההליך, אולם סירבה לאפשר לשיווק השקמה את העיון בהם, וביקשה כי העיון יתאפשר רק לבאי-כוחה של שיווק השקמה ולמומחה מטעמה; לא לחברה עצמה. מנגד, עמדת שיווק השקמה היתה כי המסמכים הללו הם חסויים ואין ניתן להשתמש בהם במסגרת ההליך כלל וכלל; ומכל מקום, אין יסוד לפרוצדורת העיון שביקשה ברנד לקבוע. בתחילה קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת שיווק השקמה בעניין זה (בהחלטה מיום 14.12.2014), אולם בית משפט זה דן בבקשת רשות ערעור שהגישה ברנד על ההחלטה, ביטל את ההחלטה משום שלא היתה מנומקת, והחזיר את הדיון בסוגיה לבית המשפט המחוזי (רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ (8.12.2015) (להלן: עניין ברנד)).
 
4.        בעקבות החלטת בית המשפט העליון הנ"ל, שב בית המשפט המחוזי ודן מחדש בשאלה. תחילה ניתנה החלטה ביום 26.1.2016, ובה נקבע בין היתר כי "אין מחסום הרמטי [...] מפני גילוי מסמכים אלה. עם זאת, אין בהעדר מחסום כשלעצמו כדי להצדיק הוראה חושפת כבר בשלב זה. ניתן יהיה לשקול מה שקשור בכך, אם תוגש בקשה עדכנית אשר תכלול את עמדותיהם של בעלי המניות האחרים ביחס למבוקש בה". כהוראה מעשית, נקבע תאריך להגשת בקשה כאמור. בעקבות ההחלטה הוגשו טיעונים נוספים מטעם הצדדים, וצורפה עמדתם של יתר רשתות השיווק. לאחר מכן, ניתנה החלטה נוספת מיום 3.4.2016, הקובעת, לענייננו, כך:
 
"בהמשך להחלטה מ-26.1.16 (המהווה חלק מהחלטה זו), שקלתי גם את הטענות הנוספות של הצדדים ואת עמדות הצדדים השלישיים. בהמשך לכך ולצורך איזון הזכויות והחובות ביחס לכל המעורבים, נקבע בזאת כדלקמן:
1.      הליכי העיון במסמכים שעל הפרק ייעשו באופן שהמסמכים ייחשפו לעיני עורכי הדין של 'רמי לוי' בלבד וייאסר עליהם להעביר תוכנם לאנשי 'רמי לוי' או לכל גורם אחר.
2.      ככל שתתבקש עשיית שימוש במסמך כלשהו מהנ"ל במסגרת הראיות, הרי שהדבר ייעשה בדלתיים סגורות ובאופן שהחשיפה תישאר בהיקף המצומצם האמור".
 
           בכך, קיבל בית המשפט המחוזי למעשה את עמדת ברנד בסוגיה זו, ובעקבות זאת הגישה שיווק השקמה בקשת רשות ערעור על ההחלטה.
 
בקשת רשות הערעור בעניין הסוגיה הראשונה
5.        שיווק השקמה סבורה כי יש להורות על בטלותה של החלטה זו, לנוכח מספר טעמים. ראשית, נטען כי מדובר בהחלטה שאינה מנומקת. בית המשפט לא דן בטענות הצדדים, לא התייחס למחלוקת שבין הצדדים בדבר הרלבנטיות של המסמכים ואם הם חסויים, ולא נימק מדוע ביכר את עמדתה של ברנד על פני עמדתה של שיווק השקמה; די בכך כדי לקבוע שדינה של ההחלטה בטלות. שנית, מוסיפה שיווק השקמה וטוענת כי ההחלטה שגויה גם לגופה, וזאת בשל מספר נימוקים.
 
6.        טענה ראשונה היא כי המסמכים המדוברים הם חסויים באופן מוחלט. נטען כי זו גם היתה עמדתה של ברנד בעבר, אולם היא חזרה בה וכעת טוענת כי מדובר במסמכים שהם סודיים אך לא חסויים. מדובר בשינוי חזית ששיווק השקמה מתנגדת לו. בהחלטה מיום 26.1.2016 נאמר אמנם כי"לצורך מה שעומד להכרעה כעת ניתן לקבל גם טיעונים חדשים, תיקוני טעויות ביחס לטיעונים הקודמים וגם מסמכים נוספים [...] מתוך יישום של הנ"ל, יישקל עתה הכל מחדש, על יסוד מכלול הטענות שהועלו בשלבים השונים (לרבות התיקון של 'סודי' לעומת 'חסוי')"; אולם בקבעו כך שגה בית המשפט המחוזי, משום שאיפשר לבעל דין לחזור בו מטענות קודמות שטען באופן עקבי בלי שהביא נימוק משכנע לכך, ובלי שבית המשפט המחוזי עצמו נימק את מתן האפשרות כאמור. מדובר בהחלטה המנוגדת לדוקטרינת ההשתק השיפוטי ולחובת תום הלב הדיונית. לגוף העניין, המסמכים כולם מכילים מידע מסחרי ביחס להיקפי רכישה ומכירה, מחירים, תצוגות, שיטות עבודה וכדומה, של מוצרים שנמכרו ברשתות השיווק האחרות, והם סודות מסחריים מובהקים, כהגדרתם בחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, ומשכך יש לקבוע כי הם חסויים באופן מוחלט ולא ניתן לעשות בהם שימוש בהליך. עוד צוין כי החיסיון נגזר גם מתקנון ההתאגדות של הרשת הרביעית.
 
7.        טענה מרכזית של שיווק השקמה בעניין חיסיון המסמכים נשענת על כך שהממונה על ההגבלים העסקיים (להלן: הממונה) אסר מפורשות על חשיפת הנתונים הנוגעים לרשתות השיווק המחזיקות במניות הרשת הרביעית. לפי הנטען, הממונה היה צריך לאשר את ההתאגדות של רשתות השיווק במסגרת הרשת הרביעית, מכיוון שמדובר ברשתות מתחרות, וליתן לה פטור מהסדר כובל. במסגרת פטור זה, חתמו הן רשתות השיווק, הן ברנד על כתב התחייבות לסודיות, שבמסגרתו התחייבו שלא לעשות במידע שיגיע לידיהן כל שימוש למעט לצורך הפעילות המשותפת. נטען כי מעמדתו של הממונה בנוגע לבקשות שונות שהוגשו בעניין כתבי הסודיות עולה שלא ניתן לעשות כל שימוש במידע במסגרת הליך משפטי. אמנם, בהחלטה מיום 26.1.2016 נקבע כי "אין מחסום הרמטי (בדברי הממונה או ממקור אחר) מפני גילוי מסמכים אלה [...] יש לראות את עמדתו הרלבנטית [של הממונה – נ' ס'] ככזו שאינה חוסמת אפשרות גילוי ועיון בנוגע למסמכים הקשורים לבעלי המניות האחרים"; אולם קביעה זו היא שגויה ובלתי מנומקת.
 
8.        טענה שנייה לגוף העניין היא שפרוצדורת העיון שנקבעה פוגעת באופן קשה בזכויותיה של שיווק השקמה. כזכור, בקשת ברנד היתה כי העיון יותר רק לבאי-כוחה של שיווק השקמה או למומחה מטעמה, ואילו בית המשפט המחוזי לא התייחס לאפשרות של עיון מומחה מטעם שיווק השקמה – ולפיכך לכאורה שלל אותה. בנוסף, כאשר יוגשו המסמכים בהליך יסגרו הדלתיים ושיווק השקמה לא תוכל להיות נוכחת. העדים מטעמה לא יוכלו להתייחס למסמכים, והדבר מונע משיווק השקמה להתגונן כיאות בהליך. נטען כי באי-כוחה של שיווק השקמה אינם יכולים להחליף את נושאי המשרה והגורמים הפועלים מטעם שיווק השקמה, ועיונם של באי כוחה במסמכים אינו מספיק כדי ששיווק השקמה תוכל להתגונן מפני התביעה. ההחלטה יוצרת אפוא אי-שוויון בין הצדדים ופוגעת באורח קשה בזכויות הדיוניות של שיווק השקמה.
 
9.        טענה שלישית של שיווק השקמה היא שמדובר במסמכים שאינם רלבנטיים להליך. נטען כי לפי הדין, כאשר בסודות מסחריים עסקינן, דרושה תשתית ראייתית לכאורית להוכחת הטענה שבגינה מדובר במסמך רלבנטי. בענייננו, כך נטען, טענותיה של ברנד שמחמתן היא צריכה לכאורה לעשות שימוש במסמכים אינן מוכחות, ואף לא הוצגה כל תשתית ראייתית לכאורית לביסוסן. עוד נטען כי לברנד יש גם אפשרות להצגת ראיות חלופיות שאינן חסויות, וגם מטעם זה יש לקבוע כי המסמכים אינם הכרחיים לבירור התובענה.
 
10.      טענה אחרונה בהקשר זה נוגעת להסכמתן של רשתות השיווק האחרות לחשיפת המידע. ברנד הגישה לבית המשפט המחוזי הודעות דוא"ל ובהן תגובות של יתר רשתות השיווק המחזיקות במניות הרשת הרביעית לבקשתה של ברנד. שיווק השקמה טוענת כי היה על ברנד לצרף את בעלות המניות כצד לבקשה, ולא להסתפק בצירוף הודעות הדוא"ל הללו; וכי מעיון בהודעות אלו עולה שלא ניתן ללמוד מהן על הסכמת רשתות השיווק לחשיפת המסמכים. זאת, הן משום שנוסח פנייתה של ברנד לרשתות השיווק היה מטעה, הן משום שלא ניתן ללמוד מן התשובות עד כמה הן מציגות עמדה רשמית אשר מחייבת את בעלות המניות, הן משום שחלקן הסכימו כביכול למסירת המידע רק בתנאים שונים. בהקשר אחרון זה צוין כי בעלת מניות אחת (חברת ד.ן. ספיר) התנגדה באופן מוחלט להעברת מידע כלשהו לשיווק השקמה או לבאי-כוחה. בית המשפט המחוזי התעלם מעמדתה של רשת זו.
 
תשובת ברנד לבקשת רשות הערעור – הסוגיה הראשונה
11.      לעמדתה של ברנד יש לדחות את בקשת רשות הערעור, ולהלן אציג את עיקרי טענותיה. ראשית, נטען כי עניינה של הבקשה כלל אינו עומד בגדרי התנאים למתן רשות ערעור על החלטה אחרת, כפי שהם באים לידי ביטוי בהוראת סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. מדובר בהחלטה דיונית, שערכאת הערעור לא תתערב בה אלא במצבים חריגים. לגוף העניין, נטען כי ההחלטה מנומקת דיה. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט אינו מחויב להתייחס לכל טענה וטענה שהעלו הצדדים, אלא רק לאלו המתייחסות לגוף השאלות המהותיות העומדות להכרעה. כך אכן עשה בית המשפט המחוזי: בהחלטה מיום 26.1.2016 קבע בית המשפט כי "אין מחסום הרמטי (בדברי הממונה או ממקור אחר) מפני גילוי מסמכים אלה", כלומר – מדובר במסמכים רלבנטיים להליך ושאינם חסויים, ובהחלטה זו גם ניתנה רשות מפורשת לצדדים לטעון טענות שלא נטענו על-ידם בעבר; בהחלטה מיום 3.4.2016 נאמר כי פרוצדורת העיון נקבעה תוך שבית המשפט שוקל "את הטענות הנוספות של הצדדים ואת עמדת הצדדים השלישיים". די באמירות אלו לצורך הנמקת ההחלטה, שכן לא היה על בית המשפט לדון בכל אחת ואחת מטענותיה של שיווק השקמה.
 
12.      לגוף העניין, נטען כי מדובר במסמכים רלבנטיים והכרחיים להוכחת תביעתה של ברנד. באמצעות מסמכים אלו, כך נטען, תוכל ברנד להוכיח ששיווק השקמה הפרה את התחייבותה לפעול 'בשקדנות, במסירות ובנאמנות' (כלשון ההסכם) לצורך הפצת ומכירת מוצרי 'המותג'. הדבר נחוץ גם לצורך הפרכת טענות הגנה שהועלו על-ידי שיווק השקמה.
 
13.      באשר למנגנון חשיפת המסמכים, נטען כי מדובר במסמכים המצויים בבעלות ברנד ואשר חיוניים להליך, אולם כדי לאזן נכונה בין הצורך של ברנד לשימוש במסמכים, בין ההגנה על סודות מסחריים של צדדים שלישיים, ובין האינטרס של שיווק השקמה בעיון במסמכים – יש להותיר על כנו את ההסדר שקבע בית המשפט המחוזי. בהקשר זה צוין כי ברנד אינה מתנגדת לכך שהמסמכים יֵחשפו גם למומחה מטעמה של שיווק השקמה, כך שבעניין זה אין מחלוקת. בנוסף נטען כי אין לראות בעמדתה של ברנד לפיה המסמכים אינם חסויים, משום 'שינוי חזית'. ברי כי התייחסותה של ברנד בעבר למסמכים כ'חסויים' לא היתה במובן המלא של המונח, קרי שלא ניתן להשתמש בהם בהליך, אלא לכך שיש בהם מידע סודי. אכן, כך הבהירה ברנד במסגרת טיעוניה, ובית המשפט בהחלטה מיום 26.1.2016 אישר לה באופן מפורש לעשות כן.
 
14.      לטענתה של ברנד, הסדרי סודיות דיוניים כגון זה שלפנינו נעשים כעניין שבשגרה, ולבית המשפט נתון שיקול הדעת לקבוע כיצד יֵחשפו המסמכים המכילים סודות מסחריים. בעניין דנא אין אפשרות מעשית לקבוע מנגנון אחר זולת זה שנקבע. המנגנון אינו פוגע בשיווק השקמה באופן ממשי, משום שדי בעיונם של באי-כוחה ושל מומחה מטעמה כדי ליתן מענה מלא לטענות הנטענות מכוחם של המסמכים.
 
15.      באשר לעמדת הממונה, טוענת ברנד כי הוראותיו של הממונה נועדו להסדיר את התנהגות הצדדים בהתנהלותם היומיומית, ולא במסגרתו של סכסוך משפטי. למעשה, מתכתובת דוא"ל מיום 17.11.2015 שצורפה להליך עולה כי הממונה אינו שולל את זכותה של ברנד לפנות להליכים משפטיים, ובכלל זאת לבקש צו שיפוטי בדבר דרכי הגשת המידע.
 
16.      בנוגע להסכמת רשתות השיווק למסירת המידע, נטען כי אין חולק על כך ששלוש מבין ארבע בעלות המניות נתנו את הסכמתן לכך שברנד תעשה שימוש במידע הכלול במסמכים, בכפוף לכך ששיווק השקמה עצמה לא תֵחשף למידע זה. בניגוד לטענת שיווק השקמה, אין כל צורך לצרף את בעלות המניות להליך או להגיש תצהיר מפורט מטעמן. הודעות הדוא"ל ברורות, ומובן מהן כי הן מחייבות את רשתות השיווק. אמנם רשת אחת התנגדה לחשיפת המידע, אולם אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להורות על מנגנון העיון שהורה עליו, וזאת גם בשים לב לכך שעמדתה של הרשת המתנגדת לא נומקה, וממילא ברנד לא היתה יכולה להגיב להתנגדותה.
 
הסוגיה הראשונה: דיון והכרעה
א. מתן רשות ערעור
17.      ראשית, אתייחס בתמצית לטענת ברנד לפיה לא מוצדק ליתן רשות ערעור בעניין שעל הפרק. הכללים לעניין מתן רשות ערעור על החלטה אחרת בעיצומו של הליך, המפורטים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, מבוססים על כך שככלל מוטב שהערעור על החלטה כזו יעשה במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי, ככל שייוותר צורך בכך. מתן רשות ערעור בעוד ההליך מתנהל יהא מוצדק רק במצבים שבהם יש להחלטה השפעה משמעותית או בלתי-הדירה על זכויות הצדדים, או שבגינה עלול המשפט כולו לסטות לכיוון לא רצוי (רע"א 2552/16 זינגר נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ, פסקה 34 (10.5.2016); רע"א 7219/11 הפניקס חברה לביטוח נ' בויראת, פסקאות 6-7 והאסמכתאות שם (11.6.2012) (להלן: עניין בויראת)).
 
18.      כאשר עסקינן בגילוי מסמכים אשר נטענת לגביהם טענת חיסיון, הרי שככלל מוצדק לדון בערעור על כך עוד בעיצומו של ההליך. זאת, משום שחשיפת המידע אינה הדירה, ולא יהיה טעם לשוב ולדון בדבר בסיומו של ההליך (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 200 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)). כפי שצוין בעבר, "לעיתים עשוי לקום הצדק לדון בערעור על החלטת הביניים עוד טרם ניתן פסק הדין הסופי בתובענה. כך הם למשל פני הדברים, מקום שבו נושאת החלטת הביניים השפעה מיידית או בלתי-הדירה על זכויותיהם וחובותיהם של בעלי הדין במציאות עצמה. במקרים כגון אלה, דחיית הדיון בערעור לעת שלאחר מתן פסק הדין הסופי עלולה לעקר את יכולתה של ערכאת הערעור להפעיל ביקורת שיפוטית אפקטיבית ולהשפיע בדיעבד, ככל שיהא בכך צורך, על אותה מציאות שיצרה הערכאה המבררת" (עניין בויראת, פסקה 7). אכן, מן הרגע שייחשף הסוד המסחרי הנטען, יהא הדבר עבור שיווק השקמה בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון, ומן הטעם הזה מוצדק ליתן רשות ערעור על ההחלטה (והשוו עוד לחריגים שבסעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009) (להלן: צו בתי המשפט)). יודגש, אין מדובר בכלל בל יעבור, וייתכנו מצבים שבהם על אף שחשיפת המידע אינה הדירה, אין היקפה ותוצאותיה מצדיקות מתן רשות ערעור בעיצומו של הליך, מתוך ההנחה שניתן יהיה לרפא את נזקי החשיפה בפיצוי כספי או כיוצא בזה; ברם, אין זה המצב ברגיל, בוודאי לא בעניין שלפנינו. 
 
19.      טעם נוסף שבגינו יש ליתן רשות ערעור הוא שנדבך מרכזי של הבקשה נשען על הטענה שמדובר בהחלטה בלתי-מנומקת. כאשר עסקינן בהחלטות שנטען לגביהן שאינן ממלאות אחר חובת ההנמקה, תהיה לעתים הצדקה ליתן רשות ערעור במנותק מאמות המידה המנויות בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט. זאת, משום שמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, ואשר בגינו אין ערכאת הערעור מסוגלת לבחון כיאות את טיב ההחלטה (בן-נון וחבקין, עמוד 196; עניין ברנד, פסקה 11 וההפניות שם).
 
20.      לאור האמור, החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בבקשה כבערעור; כפי שאפרט להלן, אף החלטתי לקבל את הערעור בחלקו.
 
ב. חובת ההנמקה
21.      האם החלטת בית המשפט המחוזי בעניין פרוצדורת העיון במסמכים המצויים בידי ברנד עומדת בחובת ההנמקה? על מנת לענות לשאלה זו, יש לבחון את החלטת בית המשפט מיום 3.4.2016 יחד עם ההחלטה מיום 26.1.2016 כמכלול. בהחלטה מיום 3.4.2016 צוין כי היא ניתנת "בהמשך להחלטה מ-26.1.16 (המהווה חלק מהחלטה זו)", ואכן היא מבוססת על הקביעות שנקבעו שם. ההחלטה מיום 26.1.2016 ניתנה לאחר שבית משפט זה (רע"א 290/15) החזיר את הדיון בשאלת העיון במסמכים לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו זו מספר דברים. ראשית, נקבע כי לאור החלטת בית המשפט העליון אין מניעה לקבל החלטה שונה ממה שהתקבלה בעבר, הן בשל האמור בפסק הדין, הן בשל כך שממילא ניתן לשנות החלטות ביניים כשמוצגת תשתית מתאימה לכך. שנית, נקבע עקב כך כי ניתן לקבל טיעונים חדשים ואף תיקוני טעויות ביחס לטיעונים שטענו הצדדים בעבר, ולשם כך אין צורך לעמוד בדרישות הקיימות לגבי תיקון כתבי טענות, הגשת ראיות בערעור וכיוצא באלה. כפועל יוצא של שתי הקביעות הללו, נקבע כי תינתן הכרעה מחודשת, הן לאור התיקון של ברנד לעניין סיווג המסמכים כ'חסויים' ולא כ'סודיים', הן לאור התכתובת של הממונה על ההגבלים העסקיים שצרפה ברנד (הכוונה, בין היתר, להודעת הדוא"ל מיום 17.11.2015 שצוינה לעיל), אף שצוין כי מוטב היה שלא לצרפה בטרם קבלת אישור.
 
22.      לאחר מכן, קבע בית המשפט כמה קביעות נורמטיביות בעניינם של המסמכים, ואביא להלן את עיקרי הדברים:
 
"אין מחסום הרמטי (בדברי הממונה או ממקור אחר) מפני גילוי מסמכים אלה. עם זאת, אין בהעדר מחסום כשלעצמו כדי להצדיק הוראה חושפת כבר בשלב זה. ניתן יהיה לשקול מה שקשור בכך, אם תוגש בקשה עדכנית אשר תכלול את עמדותיהם של בעלי המניות האחרים ביחס למבוקש בה.
ספק אם במה שעולה מהדוא"לים של הממונה על ההגבלים העסקיים מ-14.10.15 ומ-17.11.15 [...] יש שינוי לעומת גישתו בעבר (נראה שלכל אורך הדרך הוא לא חוסם החלטה שיפוטית שתאפשר חשיפת מסמכים, אשר תכלול הוראות מתאימות). מכל מקום, יש לראות את עמדתו הרלבנטית ככזו שאינה חוסמת אפשרות גילוי ועיון בנוגע למסמכים הקשורים לבעלי המניות האחרים. עם זאת, בהמשך למעורבותו של הממונה ולנוכח הכללים המשפטיים הקיימים ממילא בעניינים כגון דא, החלטה שיפוטית בעניינים אלה ניתנת רק לאחר שמובאת ונשקלת גם עמדת הצדדים השלישיים הרלבנטיים".
 
           ניתן לומר, אפוא, כי בית המשפט החליט כי (א) אין ללמוד מעמדת הממונה על אודות חיסיון מוחלט של המסמכים; (ב) אין ללמוד על קיומו של חיסיון מוחלט ('מחסום הרמטי') אף 'ממקור אחר'; (ג) אף על-פי כן, על מנת להורות על חשיפת המסמכים יש להגיש בקשה עדכנית בנושא, אשר תכלול את עמדת הצדדים השלישיים. בעקבות להחלטה זו הוגשה כאמור בקשה עדכנית לקביעת פרוצדורת העיון במסמכים, שלגביה הוחלט בהחלטה מיום 4.3.2016.
 
23.      לאחר העיון במכלול האמור, סבורני כי לא נפל פגם של העדר הנמקה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.1.2016; אולם לא די באמור בה כדי לנמק כדבעי את אשר נקבע בהחלטה מיום 3.4.2016, ומשכך – יש לבטלהּ. אפרט עמדתי.
 
24.      באשר לקביעות הדיוניות שבהחלטה מיום 26.1.2016, קרי, ההחלטה לדון בעניין מחדש, לאפשר לברנד לטעון טענות חדשות (ואף 'לתקן טעויות') ולקבל את תכתובת הדוא"ל מאת הממונה – אינני סבור כי נפל בהן פגם של העדר הנמקה. החלטות אלו הוטעמו בכך שבית המשפט העליון ביטל את ההחלטה הקודמת, ועל כך שמדובר בהחלטה אחרת שניתנת לשינוי בגין שינוי הנסיבות. אקדים ואוסיף כבר עתה שאיני רואה בהחלטות אלו כל פגם נוסף המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. מדובר בהחלטות בעלות אופי דיוני מובהק, הנטועות בהיכרות עם ההיסטוריה של הליכי הגילוי ושל הנטען על-ידי הצדדים במסגרתם, ואין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בכגון דא.
 
25.      באשר לקביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, סבורני כי הקביעה שאין לגזור מעמדת הממונה את קיומו של חיסיון מוחלט על המסמכים היא החלטה המנומקת כדבעי. בית המשפט למד את אשר למד מעיון בתכתובת עם הממונה ומהיכרות עם 'גישתו בעבר', וקבע כי יש לפרש את דבריו כך שאינו חוסם מתן צו שיפוטי. אכן, בית המשפט לא דן לעומק בנוסח כתבי הסודיות שקבע הממונה, אך בנסיבות העניין נראה שאין צורך בכך על מנת לקבוע שלא ניתן להסיק מהם דבר קיומו של חיסיון מוחלט או כדי להחליט על אי-קבילות המסמכים (להבחנה בין חיסיון ובין קבילות ראו יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי 247, 252 (התשס"ח) (להלן: עמית)). זאת, משום שקשה לראות כיצד עמדת הממונה יכולה בכלל ליצור חיסיון מוחלט, שימנע מבית המשפט להורות על גילוי המסמכים לשיווק השקמה, או ליצור כלל גורף של אי-קבילות, אשר ימנע מבית המשפט לאפשר את הגשת המסמכים כראיה. בהקשר זה יש להדגיש כי בענייננו אין מדובר בהליך של גילוי מסמכים שבו צד אחד מבקש מסמכים שהצד השני מבקש לחסות, אלא במסמכים המצויים בידי בעל דין המעוניין להגישם כראיה, בלי שהצד שכנגד יוכל להיחשף אליה, והצד שכנגד מסרב. טענתה של שיווק השקמה בהקשר זה היא אפוא כי המסמכים אינם ניתנים להגשה כראיה, בשל קיומו של חיסיון מוחלט (שכן "חיסיון של מסמך גורר אחריו, כפועל יוצא, אי קבילות של המסמך" (רע"א 8943/06 יוחנן נ' סלקום ישראל בע"מ, פ"ד סג(3) 88, 108 (2009)). אינני רואה כיצד חיסיון מוחלט שכזה יכול להיגזר מעמדתו של הממונה. כתבי הסודיות שהחתים הממונה מחייבים את הצדדים שלא לעשות מידע בחומר, אך אין בכוחם כשלעצמם לכפות את בית המשפט באופן מוחלט מלצוות על הצדדים לחשפו או להתיר להם להגישו. התחייבות לסודיות יכולה אמנם להוביל להחלטה שיפוטית בדבר חיסיון, אך מדובר בהחלטה הנגזרת מנסיבותיו של כל מקרה לגופו. "סודיותה של ידיעה אינה גוררת ממילא חיסיון כנגד גילויה. סודיות לחוד וחיסיון לחוד" (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 61 (1995); וראו בג"ץ  844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז, פ"ד סב(4) 167, פסקה 22 (2008)).
 
26.      לאור האמור, לא נפל גם פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי שאין לגזור חיסיון מוחלט מכל 'מקור אחר'. קביעה זו אמנם אינה מנומקת בפרטוּת, אך היא ברורה על פניה. המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית להכרעה בשאלת חיסיון המסמכים וקבילותם כראיה, מעבר לחובת הסודיות הנטענת הנגזרת מעמדת הממונה, מצויה בסעיף 23 לחוק העוולות המסחריות, ובסעיף זה לא ניתן למצוא הוראה גורפת הקובעת חיסיון או אי-קבילות מוחלטים. כידוע, החיסיון הקבוע בסעיף 23 לחוק הוא חיסיון סטטוטורי-יחסי, הנתון לשיקול דעתו של בית המשפט (רע"א 2376/13 רמי לוי שיווק השקמה תקשורת בע"מ נ' דהן, פסקה 12 (8.7.2013) (להלן: עניין דהן)). ממילא, בנסיבות, לא היה צורך להאריך יתר על המידה בנוגע לטענות האפשריות לפיהן קיים חיסיון מוחלט או כלל גורף של אי-קבילות המונע הצגת המסמכים כראיה.
 
27.      כהמשך לכך, צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי מאידך גיסא אין די בכך שלא קיים חיסיון מוחלט כדי 'להצדיק הוראה חושפת', הן ביחס לקבילות המסמכים כראיה, הן ביחס לחשיפתם לשיווק השקמה. זאת, בשל הטענות לקיומם של סודות מסחריים במסמכים הללו, שבגינם על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם להורות על חיסיון המסמכים, בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק, הקובע כי:
 
23.    (א)       בית המשפט רשאי, מיוזמתו או על פי בקשה, לתת צו להבטיח כי סוד מסחרי של בעל דין או של אדם אחר שהתגלה בהליך משפטי לא יפורסם.
         (ב)        בית המשפט רשאי, לבקשת אדם, לתת צו בהליך משפטי, בדבר דרכי הגשת ראיות שיש בהן סוד מסחרי.
         (ג)        בהליך משפטי בענין אזרחי, רשאי בית המשפט, לבקשת אדם, לתת צו בדבר אי גילוי ראיות שיש בהן סוד מסחרי, ובלבד שראה כי הענין שיש באי גילוי הראיה עדיף מן הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק, וכי במתן הצו לפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב), אין כדי להגן על הסוד המסחרי.
 
           בית המשפט רשאי אפוא להעתר לבקשת ברנד ולתת צו בדבר דרכי הגשת ראיות, באופן ששיווק השקמה לא תיחשף אליהן, בהתאם לסעיפים-קטנים (א) ו-(ב); והוא רשאי גם להעתר לבקשת שיווק השקמה ולהורות על אי-קבילות הראיות, במסגרת המגבלות הקבועות בסעיף-קטן (ג). אולם על מנת לקבל החלטה מושכלת בעניין זה, שומה עליו לבחון את טענות הצדדים ואת האינטרסים השונים שלהם, ובפרט את עמדות הצדדים השלישיים (שהסודות המסחריים הנטענים שייכים להם). בטענות הצדדים בעניין שלפנינו קיים מתח מסוים, שכן שיווק השקמה מבקשת לקבוע כי קיים חיסיון המונע הגשת המסמכים כראיה, אך ככל שלא תתקבל טענתה זו היא מבקשת לקבוע כי היא תוכל להיחשף לחומר בעצמה, היינו – להורות על גילוי המסמכים; ואילו ברנד מבקשת לקבוע כי הסודות המסחריים מצדיקים את מניעת חשיפתם לשיווק השקמה, אך כי אין לקבוע כי קיים לגביהם חיסיון הגורר אחריו אי-קבילות. בשל כך, נדרש בית המשפט המחוזי לבחון את השאלה הן מצד דיני גילוי המסמכים הכלליים, הן מצד ההסדרים הקבועים בסעיף 23 לחוק. דיון שכזה לא נערך על-ידי בית המשפט המחוזי. במסגרת דיון זה, שומה לבחון את 'תרשים הזרימה' הנהוג במסגרת הליך של גילוי מסמכים (לעניין 'תרשים הזרימה' ראו עניין דהן, פסקה 12), ובכלל זה להתייחס לשאלת השפעתם האפשרית של כתבי הסודיות על ההכרעה; יש צורך לדון בפגיעה האפשרית בצדדים השלישיים ובעמדתם שצורפה לעיונו של בית המשפט (לעניין זה ראו עמית, עמודים 288-289; רע"א 8855/15 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קינג (24.2.2016) (להלן: עניין קינג); רע"א 8224/15 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית נ' זילכה (29.3.2016)); כמו כן היה על בית המשפט המחוזי במסגרת זו להידרש לטענות הצדדים לעניין שיקול הדעת המסור לו בסעיף 23 לחוק עוולות מסחריות. כפי שצוין לאחרונה, על בית המשפט לשקול במסגרת זו מספר שיקולים:
 
"האיזון בין האינטרסים של שני הצדדים אמור להוביל את בית המשפט לכך שהחלטות שעלולות לפגוע בסודות מסחריים יעשו כן באופן מידתי, כך שחשיפתם של הסודות לא תיעשה מעבר לנדרש. לצורך כך, יש לוודא כי הגילוי יינתן אך ורק לגבי מסמכים שהם רלוונטיים לתובענה והכרחיים לבירורה; כי הליך הגילוי לא ינוצל לעשות שימוש לרעה ככלי להשגתם של סודות מסחריים; וכי חשיפת סודות מסחריים של צדדים שלישיים שלא ניתן להם יומם בבית המשפט לא תיעשה על נקלה" (רע"א 2930/16 ‏ארמוזה נ' ברודסקי, פסקה 22 (9.6.2016) (ההפניות הושמטו – נ' ס'); וראו רע"א 918/02 ויטלזון נ' פנטאקום בע"מ, פ"ד נו(4) 865 (2002); מיגל דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר 779-800 (2002) (להלן: דויטש)).
 
           לשיקולים אלו לא ניתן ביטוי במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי.
          
28.      לא אוכל אפוא לקבל את טענתה של ברנד לפיה החלטת בית המשפט המחוזי מנומקת דיה בנסיבות. אכן, אין בית המשפט מחויב להתייחס לכל טענה וטענה שהעלו לפניו הצדדים, ועליו להתמקד בעיקרי הדברים שבמחלוקת. היקפה של חובת ההנמקה נגזר כמובן מטיבה של ההחלטה וממהות השאלות שעל הפרק, ובמצבים המתאימים ניתן לומר שהנמקת ההחלטה עולה ממנה מאליה, ואין צורך לפרטה (רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פסקה ז (28.11.2013)). ברם, אין זה המצב בענייננו; קביעתו של בית המשפט המחוזי מיום 26.1.2016 לפיה אין למסמכים חסיון מוחלט, אינה משמיעה כל עמדה לגבי הרלבנטיות שלהם, ולגבי האיזון הנדרש בנסיבות העניין בין האינטרסים של המבקשות, המשיבים, ויתר בעלות המניות. לא די בכך שבית המשפט ציין כי עיין בעמדות הצדדים והכריע בשאלה: "ברור כי אם קיימים חילוקי דעות בין הצדדים, פסיקתה בלבד, האומרת רק מה התוצאה של ההתדיינות, אינה בגדר הנמקה" (רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 750 (1998)). במצב דברים זה, נמנעת מן הצדדים האפשרות להבין על מה מבוססת ההחלטה, ואף נמנעת אפשרותה של ערכאת הערעור לבקר אותה (ראו רע"א 6393/11 סולבר חצור בע"מ נ' עזרא, פסקה 4 (8.11.2011)).
 
29.      ודוק: אין בכוונתי לומר כי נדרש בענייננו לנמק את ההחלטה באריכות, אולם נדרש לעמוד על עיקרי השאלות שבמחלוקת: הרלבנטיות של המסמכים להליך, הפגיעה האפשרית בכל אחד מהצדדים וקביעת פרוצדורת עיון או הגשת הראיות מתוך הנמקה כיצד הדבר יהלום בצורה המיטבית את האיזון שבין האינטרסים השונים. אציין, כי אינני מביע כל עמדה בשאלה לגופה. במסגרת סעיף 23 לחוק עוולות מסחריות מסורה לבית המשפט סמכות רחבה שבשיקול דעת (עניין קינג, פסקה 7), והוא יעשה בה שימוש כחכמתו; יחד עם זאת, הסמכות הנתונה לבית המשפט מלווה בחובתו לנמק את הכרעתו. לפיכך, אני מקבל את הערעור במובן זה שההחלטה מיום 3.4.2016 (להבדיל מן ההחלטה מיום 26.1.2016) בטלה, בכל הנוגע למה שנאמר בה לגבי המסמכים שבהם עסקינן כעת. השאלה תוחזר לפתחו של בית המשפט המחוזי וזה יקבע מתווה דיוני מנומק לעניין המסמכים.
הסוגיה השנייה: סגירת דלתיים בעת הצגת מסמכי שיווק השקמה
30.      הסוגיה השנייה שעליה הוגשה בקשת רשות ערעור נוגעת למסמכים שעל שיווק השקמה להעביר לברנד במסגרת הליך גילוי המסמכים, ולשאלות שעליה לענות עליהן, כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.12.2014. מדובר במסמכים ובשאלות, שלטענת שיווק השקמה מכילים מידע על אודות סודות מסחריים מובהקים של שיווק השקמה. יצוין כי במסגרת ההחלטה מיום 26.1.2016 נקבע כי ברנד תוכל להגיש כראיה מסמכים המצויים בידה, ואשר מופיעים בהם נתונים סודיים של שיווק השקמה, רק אם תעתור לסגירת דלתיים; לאור זאת עתרה שיווק השקמה לבית המשפט המחוזי בבקשה שיורה על סגירת דלתיים גם בכל הקשור למסמכים ולשאלות הנ"ל, ששיווק השקמה צריכה למסור לברנד.
 
31.      בהחלטה מיום 3.4.2016 התייחס בית המשפט לסוגיית סגירת הדלתיים, וקבע כאמור כי "ככל שתתבקש עשיית שימוש במסמך כלשהו מהנ"ל במסגרת הראיות, הרי שהדבר ייעשה בדלתיים סגורות ובאופן שהחשיפה תישאר בהיקף המצומצם האמור". מכיוון שמנוסח הדברים לא עולה התייחסות מפורשת גם לסגירת הדלתיים שעתרה לה שיווק השקמה, הגישה זו בקשת הבהרה בעניין. לאור בקשה זו, ניתנה החלטת בית המשפט מיום 1.5.2016, הקובעת כך:
 
"בהמשך להחלטה מ-3.4.16 ולמה שבעקבותיה, מה שנקבע באותה החלטה לעניין חשיפת המסמכים וסגירת הדלתיים יחול בשינויים המתחייבים גם לגבי כל המפורט בסעיף 3 לבקשה שהגישה 'רמי לוי' ב-23.2.2016 (בקשה מס' 75)". 
 
           אף על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.
 
בקשת רשות הערעור בעניין הסוגיה השנייה
32.      שיווק השקמה טוענת כי החלטה זו אינה ברורה, וכי עולה ממנה כי סגירת הדלתיים שלה עתרה אינה הרמטית, אלא תחול רק "ככל שתתבקש עשיית שימוש במסמך [...] במסגרת הראיות", כלשון ההחלטה מיום 3.4.2016. נטען כי ההחלטה אינה מנומקת, וכי היא שגויה גם לגופה. זאת, משום שהמידע שעל שיווק השקמה למסור מכיל סודות מסחריים ומידע מסחרי רגיש, שאינו נמצא כעת בידי ברנד, ולשיווק השקמה חשש כבד כי המידע לא יִשמר על ידה בסודיות. לא זו בלבד, אלא שבמסגרת ההליך כבר הוכח כי ברנד הפרה את התחייבויותיה לשמירת סודיות.
 
33.      בית המשפט המחוזי לא קבע כי על ברנד ובאי-כוחה לחתום על כתבי סודיות כתנאי לקבלת המידע, ולא הורה על סגירת דלתיים בעת העברת המידע. כל שנקבע הוא שאם ייעשה שימוש במידע במסגרת ההליך, אזי הדבר ייעשה בדלתיים סגורות. קביעה זו אינה מספיקה להגנת הסודות המסחריים של שיווק השקמה. לגישתה יש לקבוע כי סגירת הדלתיים ביחס למסמכים תחול בכל שלבי ההליך, ולחלופין כי יש להורות על סגירת דלתיים מלאה בהליך כולו.
 
34.      נטען כי לבית המשפט סמכות מכוח סעיף 68(ב)(8) לחוק בתי המשפט להורות על סגירת דלתיים באופן גורף בהליך לשם הגנה על סודות מסחריים, וכי בענייננו מוצדק לעשות שימוש במסכות זו. הצורך בסגירת דלתיים באופן גורף נובע מכך שאין אפשרות מעשית ליישם סגירת דלתיים חלקית, היות שאין מדובר בדיונים 'סטריליים' המתמקדים במסמך מסוים, ובאופן טבעי יהיו דיונים שיגעו במספר עניינים.
 
תשובת ברנד לבקשת רשות הערעור – הסוגיה הראשונה
35.      לעמדת של ברנד אין ליתן רשות ערעור על ההחלטה מיום 1.5.2016, וזאת בשל כמה טעמים. ראשית, ברנד הודיעה בעבר כי היא מוכנה להתחייב לשמור על מידע מסחרי של שיווק השקמה בסוד, והיא עדיין עומדת מאחורי התחייבותה האמורה. ממילא, היא אינה מתנגדת למתן צו שיורה לה לפעול בהתאם להתחייבותה זו. לנוכח כך, מדובר בבקשה מיותרת שאין בה כדי לשנות את התוצאה המעשית, לפיה ברנד תשמור בסודיות על הנתונים והמסמכים המדוברים.
 
36.      בנוסף, בכל הנוגע למתן תשובות לשאלון אין אפשרות ליתן לשיווק השקמה רשות ערעור, וזאת לנוכח הוראת סעיף 1(10) לצו בתי המשפט, אשר ממנה משתמע שאין ליתן רשות ערעור על החלטה בעניין מתן תשובות לשאלון. בנוסף, ובהתחשב בהתחייבותה של ברנד כנזכר לעיל, ממילא הבקשה אינה עומדת בגדרי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט. עוד נטען כי שיווק השקמה מנועה מלהעלות טענות אלו בשלב זה, שכן היה עליה להעלותן במסגרת הדיון בבקשתה של ברנד להורות על גילוי הנתונים והמסמכים הללו. כמו כן, מדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני, שאין לערכאת הערעור להתערב בה.
 
37.      לגופו של עניין, נטען כי אין הצדקה להורות על סגירת דלתיים מלאה בהליך כולו, וזאת לנוכח עקרון פומביות הדיון. לעמדתה של ברנד, ניתן להורות על סגירת הדלתות רק באותם חלקים בדיון שבהם ידון תוכנם של המסכמים הנוגעים לסודות המסחריים ששיווק השקמה מבקשת לשמור בסוד. אין כל קושי מעשי בכך, ובית המשפט מוסמך לדון בסגירת דלתיים בעניין מסוים, כולו או מקצתו.
 
הסוגיה השנייה: דיון והכרעה
38.      לאחר העיון בהחלטת בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, סבורני כי ההחלטה מנוסחת בקיצור, באופן שאינו מאפשר לעמוד על משמעויותיה במלואן. לפיכך, גם לעניין החלטה זו אין מנוס מלהעתר לבקשה, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור במובן זה שתבוטל ההחלטה, והסוגיה תושב לפתחו של בית המשפט המחוזי.
 
39.      שיווק השקמה, החוששת ממסירת מידע רגיש לברנד, עתרה לבית המשפט המחוזי לסגירת דלתיים בעת מסירת המידע. לעומת זאת, החלטת בית המשפט מתייחסת, על פניה, לסגירת דלתיים בעת הגשת המידע כראיה. משכך, ההחלטה לא נתנה מענה לבקשתה של שיווק השקמה. ככל שכוונת בית המשפט המחוזי היתה ללמד מכלל הן את הלאו, היינו שהבקשה נדחית בעיקרה, הרי שהדבר לא נאמר באופן מפורש וממילא לא נומק.
 
40.      אשר על כן, יש לבטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי, במתכונתה הנוכחית. בית המשפט המחוזי ישוב להידרש אל העניין, לנמק את החלטתו, ויכריע בעניין סגירת הדלתיים בשלב מסירת המידע. במסגרת הכרעה זו יתן בית המשפט את דעתו על הסכמתה של ברנד לחתום על התחייבות לסודיות ועל התנגדותה של שיווק השקמה למתווה זה, לאפשרות המעשית להורות על סגירת דלתיים חלקית, וליתר השיקולים הצריכים לעניין הוראה על סגירת דלתיים לצורך הגנה על סוד מסחרי (ראו דויטש, עמודים 800-803).
 
41.      סוף דבר, החלטתי לבטל באופן חלקי את החלטותיו של בית המשפט המחוזי כמפורט בפסקה 29 ובפסקה 40. המשיבים ישאו בהוצאות הבקשה בסך של 10,000 ₪.    
 
 
           ניתנה היום, ‏ו' בתמוז התשע"ו (‏12.7.2016).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב