Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 3559/13 איילון חברה לביטוח בע"מ נגד מיחאי קרפ ואח'
 
בבית המשפט העליון
 
 
                                                                                                                                                  רע"א  3559/13
 
 
לפני:   כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקשות: 1. איילון חברה לביטוח בע"מ
  2. אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. מיחאי קרפ
  2. המוסד לביטוח לאומי
  3. מג'יק פאוור שירותי כוח אדם בע"מ
  4. בן-עד עבודות בע"מ
  5. מנורה חברה לביטוח בע"מ
  6. שירון (1989) יבוא ושיווק צמיגים בע"מ
  7. הראל חברה לביטוח בע"מ
  8. כלל חברה לביטוח בע"מ
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ב-רע"א 35820-09-12 וב-רע"א 40526-09-12 שניתנה ביום 15.4.2012 על-ידי השופטת ע' צ'רניאק
 
                                          
 
בשם המבקשות:                     עו"ד ח' מאיר
בשם המשיב 1:                      עו"ד ט' פרדמן
בשם המשיב 2:                      עו"ד י' ברזילי
בשם המשיבה 3:                    עו"ד ד' טייכמן-מלול
בשם המשיבה 4:                    עו"ד י' כהן
בשם המשיבה 5:                    עו"ד א' בלק
בשם המשיבות 7-6:               עו"ד ח' ד' חיות
בשם המשיבה 8:                    עו"ד א' ירון
 
 
 
                                                                                                            פסק-דין
 
 
 
           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' צ'רניאק) מיום 15.4.2013 ברע"א 35820-09-12 וברע"א 40526-09-12, בגדרה נדחו בקשות רשות ערעור שהגישו המבקשות והמשיבה 8 על פסק דינו החלקי מיום 17.6.2012 של בית משפט השלום (ת"א 164320/09, כב' השופט מ' קליין) שבו נקבע כי התאונה בה נפגע המשיב 1 (להלן: המשיב) היא בגדר "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), נדחתה תביעת המשיב נגד המשיבים 7-3 ונקבע כי ההליכים ימשכו רק נגד המבקשות והמשיבה 8. אגב הדיון בבקשה דנא נדרש להתייחס למספר שאלות דיוניות, שיש ביניהן יחסי גומלין: מתי ראוי לדון בבקשת רשות ערעור לגופה (במובחן מדחייתה על יסוד העקרון שלפיו ככלל ראוי לערער על החלטות ביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי); מתי ראוי לדון בבקשת רשות ערעור במותב תלתא ומתי ראוי לפצל דיון בערכאה הדיונית.
 
רקע והליכים קודמים
 
1.        ברקע הבקשה דנא תביעה שהגיש המשיב לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו עת החליף גלגל של רכב (שוּפל). התביעה הוגשה הן נגד מבטחות כלי הרכב שהיו מעורבים באירוע ובעליהם וכן נגד מעסיקתו של המשיב והחברה שבשירותה עבד באותה העת. כעולה מהחלטת בית משפט השלום, המשיב, שהועסק באותה עת על-ידי המשיבה 3, החליף ביום 22.4.2002 גלגל של רכב (שוּפל) ששימש באותה עת לעבודות עפר שביצעה המשיבה 4, שהיא גם הבעלים של הרכב האמור. המשיב עמל על החלפת הגלגל במקום בו התבצעו עבודות העפר, כשהרכב מורם בעזרת מגבה ומנוף, כאשר לפתע נשמט הרכב מן המגבה ופצע אותו. בית המשפט הורה על פיצול הדיון כך שבשלב ראשון תידון "ותינתן החלטה בשאלה האם המקרה דנן הינו 'תאונת דרכים'". בהחלטתו מיום 17.6.2012 קבע בית משפט השלום כי התאונה בה נפצע המשיב היא אכן בגדר "תאונת דרכים" כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק הפיצויים וכי מבטחי כלל כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה חבים בפיצוי המשיב. בהמשך לכך הורה בית המשפט על דחיית התביעה נגד המשיבים 7-3 וצדדי ג', ומנגד על המשך הליכי התביעה נגד המבקשות, אשר ביטחו את המנוף (אשר שימש בהרמת הרכב לצורך החלפת הגלגל) בביטוח חובה בזמן התאונה, וכן נגד המשיבה 8, שביחד עם המבקשת 2 ביטחה את הרכב בזמן התאונה. כן חייב בית המשפט את המבקשות והמשיבה 8 בהוצאות יתר הנתבעות ובהוצאות צדדי ג'. לבסוף קבע בית המשפט, כי טענות הנתבעות באשר לשיהוי בהגשת התביעה ידונו בסיום ההליך.
 
2.        כלפי החלטה זו הגישו המבקשות והמשיבה 8 בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר נדחו בהחלטה מיום 15.4.2013. בית המשפט הדגיש, כי הלכה היא שיש להמתין לפסק הדין הסופי כדי לערער על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, וכי רשות לערער על החלטות אלה תינתן רק במקרים בהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת, ואילו במקרה דנא לא מתקיימים טעמים המצדיקים סטייה מן הכלל האמור. בית המשפט קבע שלא עלה בידי המבקשות להוכיח כי עלול להיגרם להן נזק שלא ניתן לפצות עליו "בהוצאות הולמות" אם השגותיהן בעניין זה ידונו במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין הסופי, ככל שאכן יוגש.
 
           לעניין החלטת בית משפט השלום שלפיה טענות הנתבעות בדבר שיהוי בהגשת התביעה יידונו בסוף ההליך, נקבע כי המדובר בהחלטה "בעניין שלבי הדיון בהליך", שעל-פי האמור בסעיף 1(4) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, לא תינתן לגביה רשות ערעור. לבסוף נאמר, כי פסיקת הוצאות נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואין מקום להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיה בעניין זה.
 
           כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה שלפניי.
 
הבקשה והתשובות לה
 
3.        לטענת המבקשות שגה בית משפט קמא בקבעו כי אין מקום לדון בהשגות המבקשות על קביעת בית משפט השלום, שלפיה פציעת המשיב נגרמה ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים, טרם שניתן פסק הדין הסופי בתביעת המשיב. לטענת המבקשות יש מקום לברר כבר בשלב זה את טענותיהן באשר להגדרת האירוע, שכן לקביעה בעניין זה השפעה ברורה על זהות הצדדים הרלבנטיים להליך. לשון אחר, לטענת המבקשות אם השגותיהן בעניין זה לא תתבררנה לגופן כבר בשלב הנוכחי, קיים סיכון שההליך כולו יתנהל מבלי שבעלי דין רלבנטיים יהיו צד לו. עוד שוטחות המבקשות את טענותיהן כלפי קביעת בית משפט השלום בעניין סיווג התאונה לגופה.
 
4.        המשיב (הוא התובע-הנפגע בהליך העיקרי) הודיע בתשובתו כי הוא מותיר את ההכרעה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיב מציין בתגובתו, כי החלטת בית משפט השלום על פיצול הדיון אכן יצרה "בעיה פרוצדוראלית ומשפטית" שבכל מקרה עלולה להביא להתארכות בירור תביעתו. לעניין אחרון זה של פיצול הדיון, עניין שלגביו לא נדרשת הכרעה בהליך דנא, ראיתי להעיר, כי הגם שפיצול דיון גורם לא אחת לסרבול ויוצר קשיים דיוניים שונים, הרי שכאשר מדובר בתביעה כגון התביעה דנא, הכוללת עילה מכוח חוק הפיצויים ועילה חלופית מכוח חבות "רגילה" בנזיקין ואף כאשר שאלת הסיווג נתונה במחלוקת אמיתית בתביעה לפי חוק הפיצויים, פיצול הדיון לשם בירור סיווג האירוע הוא ככלל מהלך מתבקש (ראו החלטתי ברע"א 4878/12 מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית בקופת חולים "כללית" נ' פלוני (10.10.2012)).
 
           המשיב 2 (המוסד לביטוח לאומי אשר הגיש תביעת שיבוב בגין הגמלאות ששולמו למשיב) מתנגד לבקשה מאחר שלטענתו לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום. לחלופין טוען המשיב 2, כי ככל שבית משפט זה יסבור שיש לקבל את הבקשה אזי שיש לקבלה באופן שהתיק יוחזר לבית משפט קמא לדיון בטענות המבקשות לגופן, זאת, בין היתר, מאחר שהמשיבה 8, אשר ביטחה את הרכב, ונקבע לגביה שהיא חבה בפיצויים למשיב, כלל אינה מבקשת בבקשה דנא.
 
           לטענת המשיבה 3 (מעסיקת המשיב בזמן התאונה) הבקשה אינה ממלאת אחר התנאים שנקבעו למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ועל כן דינה להידחות. המשיבה 3 סומכת ידה על החלטת בית משפט קמא וקביעתו כי המבקשות לא הצביעו על טעם מיוחד שבגינו יש לדון בהשגותיהן בטרם ניתן פסק הדין בתביעה. עוד נטען, כי בפסיקה נקבע שנזק שעלול להיגרם מקיומם של הליכים מיותרים אינו מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור, והדברים נכונים גם באשר להחלטות שעניינן סיווג תאונה כתאונת דרכים. לבסוף נטען, כי בהחלטת בית משפט השלום לא נפל פגם המצדיק התערבות.
 
             המשיבה 4 (החברה שביצעה את העבודות במקום בו התרחשה התאונה) מצטרפת לתשובות המשיבים 2 ו-3 שלפיהן לא נפל פגם בהחלטת בית משפט השלום. כן טוענת המשיבה 4 שהבקשה דנא אינה מעלה נושא או שאלה המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לבסוף טוענת המשיבה 4 כי ככל שתתקבל הבקשה אזי שאין מקום לדון בטענות המבקשות לגופן אלא להחזיר את הדיון לבית משפט קמא זאת מן הטעמים שנמנו בתשובת המשיב 2.
 
           המשיבה 5 טוענת אף היא כי דין הבקשה להידחות מאחר שאין היא מעלה שאלות שבגינן תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי, בפרט כאשר המדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום וכאשר המבקשות כלל לא הצביעו על נסיבות מיוחדות המצדיקות דיון בהשגותיהן בשלב זה. לשיטת המשיבה 5, טענות המבקשות בדבר חשש מ"ניהול הליך סרק" אם יתברר כי שגה בית משפט השלום אף הן אינן מצדיקות את קבלת הבקשה, שכן כל שנותר כעת הוא לברר את סוגיית הנזק והדבר לא יצריך "הליך משפטי מורכב", בין היתר, מאחר שלמשיב כבר נקבעה נכות על-פי דין על-ידי המשיב 2. לבסוף נטען גם, כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום באשר לסיווגה של התאונה בה נפצע המשיב.
 
           המשיבות 7-6 מתנגדות אף הן לקבלת הבקשה. בדומה ליתר המשיבים, טוענות המשיבות 7-6 שלא עלה בידי המבקשות להצביע על טעם מיוחד להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת ביניים בגלגול שלישי. גם משיבות אלה טוענות כי לא נפל פגם בקביעת בית משפט השלום.
 
           המשיבה 8 מצטרפת בתשובה לכלל הטענות המפורטות בבקשת רשות הערעור דנא.
 
דיון והכרעה
 
5.        לאחר הדיון בבקשה ובתשובות, ובהסכמת הצדדים לכך, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה. דין הערעור להתקבל באופן שהדיון בהשגות המבקשות והמשיבה 8 כלפי החלטת בית משפט השלום באשר לסיווג התאונה בה נפצע המשיב יוחזר לבית משפט קמא אשר ידון לגופן בבקשות רשות הערעור שהוגשו לו.
 
6.        אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטתו, ככלל "זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 8 (20.5.2012) להלן: עניין מע"צ). לצד קביעה עקרונית וחשובה זו, היפה למקרים רבים, עומדות הוראות הדין והפסיקה באשר לאותם מקרים חריגים בהם יהיה מקום לסטות מן הכלל הנזכר ולדון בבקשת רשות הערעור לגופה ולא להמתין לסיום ההליך בערכאה הדיונית (ראו: סעיפים 41(ב) ו-52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, להלן: חוק בתי המשפט; עניין מע"צ, בפסקה 12; רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פסקה 4 (25.6.2007), להלן: עניין אלוש):
 
"קיימים לפעמים שיקולים מעשיים המצדיקים הכרעה בדבר נכונותה של החלטת ביניים גם לפני מתן פסק הדין. כך, למשל, במקרים מסוימים פועלת החלטת הביניים באופן מעשי כאילו ניתן פסק הדין והוא - אם מדובר באינטרס קצר ימים או אם הדיון בתיק העיקרי לאחר זמן רב כבר לא יהיה מעשי ... השיקולים כאן הם שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית ובית המשפט יכול (ולפעמים צריך) להביא בחשבון בשקלו את החלופות השונות, באיזו דרך יחסך זמן שיפוטי יקר למערכת" (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 209-208 (2008)).
 
           כלומר, על בית המשפט לבדוק ולהכריע, על-פי שיקול דעתו, אם "הנזק שעלול להיגרם לצדדים עקב דחיית הבירור הם כאלה שמצדיקים הפעל[ה] מיידית של מנגנון הביקורת הערעורית" (עניין אלוש, שם). ברוח זו נקבע בשורה של החלטות של בית משפט זה כי מקום בו מוגשת תובענה על-פי חוק הפיצויים, ה"קביעה המוקדמת בשאלת קיומה של אחריות, ובפועל בשאלה אם האירוע הנדון הוא 'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק - עשויה לקבוע את המסלול הדיוני כולו; במקרה זה עשויה להיות תועלת בהכרעה בשאלה דווקא בשלב מוקדם" (רע"א 6905/01 בית החולים מרחב הנגב - המרכז הרפואי סורוקה נ' גזית (14.10.2001)).
 
7.        כאשר מדובר בתובענה לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לתובע-הנפגע באירוע תאונתי, ונטען בה כלפי נתבעים אחדים לחבות מכוח חוק הפיצויים ולחלופין, כלפי נתבעים אחרים, לחבות מכוח דיני הנזיקין הרגילים, קיימת תועלת בקיום בירור מוקדם על-ידי ערכאת הערעור של שאלת סיווג התאונה שבה נגרם הנזק (אם תאונת דרכים אם לאו) שבגינה יש לחרוג מן הכלל שפורט לעיל. להחלטה בעניין סיווג התאונה, אם כ"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים אם לאו (שבמקרה כנ"ל היא למעשה "פסק דין חלקי והחלטה"), נפקות רבה על מתכונת ההליך, שכן הקביעה בעניין זה תסיים, בדרך כלל, את ההליך נגד קבוצת נתבעים מסוימת. הנתבעים שנגדם ממשיך להתנהל ההליך רשאים לפעול באחת משתי דרכים - האחת, להגיש ערעור בזכות לאחר מתן פסק הדין הסופי, שיכלול גם השגות על החלטות ביניים שניתנו בתוך ההליך, ובכלל זאת גם על החלטה בעניין סיווג התאונה. אפשרות נוספת היא להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בעניין החבות, הנובעת גם משאלת סיווג התאונה, שהרי אין ביכולתם להגיש ערעור בזכות מאחר שההחלטה בעניין זה אינה מסיימת את ההתדיינות בינם לבין התובע-הנפגע (ראו עניין מע"צ, בפסקאות 4-3). החלטה בשאלת החבות והסיווג שמה סוף להתדיינות במישור היחסים שבין התובע-הנפגע לבין הנתבעים אשר נקבע שאין הם נושאים באחריות לתאונה ולכן היא מקימה זכות ערעור לתובע-הנפגע. עם זאת, אין בכך, במרבית המקרים, להקנות זכות ערעור גם לנתבעות שההליך נגדן ממשיך להתנהל, שכן "היותם של שני גורמים נתבעים באותה תביעה אינה יוצרת, מניה וביה, יריבות ביניהם. שלילת חבותן של הנתבעות האחרות בתביעה המקורית לא היא שהקימה את חבותה של המבקשת [הנתבעות הנוספות - צ.ז.]" והיא אינה יוצרת יריבות ביניהן (ראו רע"א 1828/09 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' ג'ינו (21.10.2009), להלן: עניין ג'ינו).
 
           הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה, כי הקביעה בשאלת סיווג התאונה ובשאלת החבות קובעת כלפי אילו מן הנתבעים תמשיך התביעה להתנהל וכלפי אלו מן הנתבעים יסתיים ההליך. דחיית בירור השגותיהן של הנתבעות "שנותרו בתמונה" כלפי הקביעה בעניין זה (ככל שישנן השגות), עלולה להביא לכך שרק בסיום הליכי הערעור על פסק הדין הסופי יתברר כי ההליך בפני הערכאה הדיונית התנהל באופן שגוי. אכן, כפי שנזדמן לי לציין בעבר "זה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים. הנזק שיגרם כתוצאה מקיום הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה" (עניין מע"צ, פסקה 8). עם זאת סבורני, כי קביעה באשר לסיווג תאונה שבמוקד התביעה, עשויה להימנות על אותם "מקרים יוצאי דופן" בהם יש מקום לברר את השגות הצדדים עוד בטרם מתן פסק הדין הסופי.
 
           ראשית יש לזכור, כי הקביעה בעניין הסיווג מכריעה כלפי אילו נתבעים ימשיך להתברר ההליך וכלפי אילו הסתיים ההליך, וכן היא מתווה את המסלול הדיוני שעל-פיו תמשיך להתנהל התביעה, כאשר ברי כי ישנם הבדלים משמעותיים בין בירור תביעה המתנהלת לפי חוק הפיצויים לבין תביעה נזיקית "רגילה" (למשל לעניין דרך הוכחת עניינים שברפואה).
 
           שנית, כפי שיפורט, דחיית הדיון בהשגות לגופן לשלב הערעור על פסק הדין הסופי עשויה ליצור קשיים דיוניים. כפי שהוסבר לעיל, כאשר מוחלט לפצל דיון באופן שתחילה תוכרע שאלת החבות הנגזרת מהאופן בו תסווג התאונה שבמוקד התביעה, בשלב הראשון נקבע למעשה מי הם הנתבעים שכלפיהם תמשיך התביעה להתנהל ומי הם הנתבעים אשר כלפיהם התביעה תידחה. ככל שבירור ההשגות כלפי קביעה זו יידחה עד לאחר סיום ההליך כולו, עלול להיווצר המצב הבא: ערכאת הערעור תקבל את ערעורן של הנתבעות בשאלת החבות, באופן שיתברר כי ייתכן שהנתבעות הנוספות "שהוצאו מן התמונה" הן הנושאות באחריות לנזקו של הנפגע-התובע - אך הוא יתקשה לתבוע אותן מאחר שבידיהן פסק דין חלוט הקובע שאין הן נושאות באחריות לנזקו. בפסיקה אמנם הוצעו מספר פתרונות למצב זה, כגון, מתן ארכה לתובע-הנפגע להגשת ערעור על ההחלטה שניתנה בשלב הראשון של ההליך (ראו: בש"א 3223/97 חאלד נ' איילון חברה לבטוח בע"מ (24.7.1997), להלן: עניין חאלד), אך כפי שניתן להיווכח מן הפסיקה - ההכרעה בעניין מתן הארכה מושפעת משיקולים נוספים כגון חלוף הזמן מעת פסק הדין החלקי או קיומו של "טעם מיוחד" למתן ארכה. שקילת שיקולים נוספים אלה עלולה להביא לדחיית הבקשה ולהותרת התובע-הנפגע מול שוקת שבורה, באשר אין באפשרותו לתבוע את נזקו מן הנתבעים "הנכונים" (השוו להחלטת הרשמת ל' בנמלך בע"א 7378/11 פלוני נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פסקה 4 (6.2.2013) וכן עניין חאלד, פסקה 6). פתרון נוסף שהוצע בפסיקה למצב דיוני זה הוא שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות המוקנית לו בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), שלפיה "בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש" (ראו עניין ג'ינו בפסקה 12), אך כפי שצוין בעניין ג'ינו בית המשפט נדרש לעשות בתקנה 462 לתקנות "שימוש מושכל" ואך באותם מקרים מתאימים, זאת נוכח הדעה שהובעה בפסיקה שלפיה על השימוש בתקנה זו להיעשות רק במקרים נדירים. לבסוף, ייתכן שהתובע-הנפגע עשוי למצוא פתרון בכך שכבר לאחר מתן ההחלטה בעניין החבות יוגש על-ידו ערעור או בקשת ארכה "לשם הזהירות" (השוו, למשל, לאמור בע"א 7378/11), אך ספק אם זהו פתרון רצוי. ראשית, כפי שצוין בעניין ג'ינו, אין זה "רצוי כי התובע יערער 'לשם הזהירות בלבד' על פסק-דין המקובל עליו - שהרי מה לו אם הנתבע האחד יפצה אותו על נזקיו או אם הנתבע השני". שנית, לפתרון זה חסרונות מובהקים מבחינה מערכתית, שכן ברי כי יש בו להרבות הליכים שעלולים בסופו של יום להתברר כהליכי סרק. עוד ניתן להוסיף גם את האינטרס של הנתבעים אשר "הוצאו מן התמונה" במסגרת ההחלטה בשאלה החבות וסיווג התאונה, אשר עלולים למצוא עצמם מעורבים בשנית בהליך משפטי בערכאת הערעור אף שזמן רב קודם לכך ניתנה החלטה הפוטרת אותם מאחריות, או לחלופין להותירם במצב של אי-ודאות עד לסיום הליכי הערעור של הנתבעים אשר "נותרו בתמונה".
 
8.        סיכומם של דברים לעניין זה, אף שככלל אכן יש מקום לדחות את הדיון בהשגות על החלטות ביניים עד לאחר סיומו של ההליך כולו, ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם ייטב לברר את ההשגות בשלב מוקדם. על מקרים אלה עשויות להימנות החלטות אשר עניינן סיווגה של תאונה שבמוקד תביעה - אם מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים אם לאו, וזאת מן הטעמים המערכתיים והדיוניים שנמנו לעיל, שכאמור, עשויים להיות בעלי השלכה של ממש על זכויות הצדדים. החלטות אלה, שכאמור, הן בדרך כלל גם בגדר "פסק דין חלקי" המסיים את ההליך כלפי חלק מהנתבעים, אינן, לפיכך, "החלטות ביניים טהורות"; והשיקולים באשר למתן רשות ערעור עליהן, כאשר למי שקמה זכות ערעור עליהן אין אינטרס לערער, הם מורכבים, ובמצב זה לא תמיד נכון ליישם בדווקנות את העקרון הכללי שלפיו שעתו של הערעור הוא רק לאחר מתן פסק דין סופי, עקרון היפה בעיקר להחלטות שהן החלטות ביניים "ממש".
 
           ויודגש: אין באמור לעיל כדי לרמוז שכל אימת שתוגש בקשת רשות ערעור שעניינה סיווגה של תאונה - יש לקבלה. על בית המשפט לבחון אם "נסיבות העניין, ומהות השאלה המתעוררת מצדיקים את הדיון המוקדם" (רע"א 9875/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (5.2.2009)). כך, למשל, במקרים בהם ברור על פני הדברים כי הטענות המופנות כלפי קביעת הערכאה הדיונית באשר לסיווג התאונה אינן בעלות משקל או כי המדובר בטענות סרק - לא יהיה מקום לסטות מן הכלל שעניינו בירור השגות על החלטות ביניים במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי.
 
9.        בטרם סיום אבקש להוסיף הערה בסוגיה נוספת המתעוררת במקרה דנא ושראוי לשקלה, שעניינה המותב שראוי שידון בבקשה מעין זו – האם דן יחיד או מותב תלתא. בפסק הדין בע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון (6.2.2007) (להלן: עניין עצמון) נדונה, בין היתר, השאלה מהו המותב שראוי שידון בבקשות רשות ערעור מסוימות, ובעיקר כאלה, שיש בהן להביא לסיום התובענה, וכך נוסחה השאלה בעניין זה:
 
"נשאלת השאלה, האם אין חובה שהדיון יהיה בפני הרכב שלושה כאשר ערכאת הערעור עשויה לקבל את הערעור על החלטת ביניים של בית משפט השלום בהליך אזרחי, וכאשר קבלת הערעור תהפוך את החלטת בית משפט השלום ותביא לסילוק התובענה. בעבר נקבע כי במקרה כזה אין חובה שהדיון בערכאת הערעור יהיה בפני הרכב אלא די בדן יחיד (ע"א 251/70 קטיביץ נ' הלמן, פ"ד כד(2) 21). עם זאת, נקבע כי רצוי שההכרעה בערעור תינתן על ידי מותב תלתא" (שם, פסקה 10).
 
           נראה, כי הטעם לדברים נעוץ בתחושת אי הנוחות המתעוררת כאשר נפקות ההחלטה - אם יש בה לסיים את ההליך כלפי בעל דין אם לאו - קובעת את המותב שידון בהשגה על אותה החלטה. וכך ממחיש זאת השופט י' זוסמן בספרו:
 
"אם הוגשה בקשת רשות לערער על החלטה הדוחה בקשה למחוק כתב תביעה על הסף, רשאי שופט יחיד לנהוג בבקשה לפי תקנה 410 [לתקנות - צ.ז.] ולקבל את הערעור ... אך הדבר אינו רצוי: הרי אילו נמחק כתב התביעה על הסף מלכתחילה, היה מדובר בפסק-דין שהערעור עליו צריך להתברר לפני הרכב של שלושה, ומה ההבדל הוא אם הערעור מוגש על החלטה הדוחה את הבקשה?" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 800 (מהדורה שביעית, 1995)).
 
 
           לדברים חשיבות גם בענייננו. נחזור בקצרה על השתלשלות העניינים הדיונית במקרה דנא: בית משפט השלום הכריע בשלב ראשון בשאלת סיווג התאונה, ולקביעה זו השלכה ישירה על שאלת חבותם של הנתבעים השונים בתיק. במקרה דנא, החלטת בית משפט השלום (שמהווה פסק דין כלפי חלק מן הנתבעים) הותירה את הנתבעות-המבטחות "בתמונה" והוציאה הימנה את יתר הנתבעות. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור מצדן של הנתבעות שכלפיהן ההחלטה אינה מהווה פסק-דין. ברי כי בית משפט קמא רשאי לדון ולהכריע בבקשתן (אף לגופם של דברים) במותב דן יחיד (ראו סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט). אם בתום ההליך יחפצו הנתבעות-המבטחות לערער על פסק הדין הסופי בעניינן, ולכלול בערעור גם טענות כלפי ההחלטה בשאלת הסיווג והחבות עלול הדבר, כאמור, להביא לכך שהנתבעות שיצאו מן התמונה בשלב הראשון יוחזרו אליה בעל כורחן לאחר זמן רב (ראו בעניין זה גם תקנה 424 לתקנות). במקרה כזה, וככל שההחלטה שניתנה בבקשת רשות ערעור על ההחלטה בעניין הסיווג והחבות ניתנה בדן יחיד - ערכאת הערעור (שהיא למעשה אותה הערכאה שהכריעה בבקשת רשות הערעור), שהפעם תדון בערעור במותב תלתא, לא תהיה כבולה להחלטה בבקשת רשות הערעור שניתנה בדן יחיד - בכך מתעצמת תחושת אי הוודאות של הנתבעות אשר הוצאו מן התמונה בשלב הראשון, שכן אף אם החלטת ערכאת הערעור בבקשת הרשות לערער הותירה נתבעות אלה מחוץ להליך, כל עוד ניתנה החלטה זו בדן יחיד - המותב שידון בערעור על פסק הדין הסופי לא יהיה כבול להחלטה זו ויהיה רשאי לשנותה (ראו: רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן, פ"ד מט(5) 309 (1996)). נראה אפוא שאילו בקשת רשות הערעור היתה מוכרעת לגופה בידי מותב תלתא, היה בכך כדי לצמצם את מצב אי הוודאות האופף ממילא את אותן נתבעות שההליך נגדן הסתיים. בלי לטעת מסמרות, סבורני כי ראוי ששיקולים אלה יובאו בחשבון גם במקרה דנא. אגב, סקירת הפסיקה מצביעה על כך שזו היתה דרכו של בית משפט זה במספר רב של מקרים בהם הוגשו לו בקשות רשות ערעור שעניינן סיווג האירוע התאונתי כמקים עילת תביעה לפי חוק הפיצויים או לפי דיני הנזיקין הכלליים.
 
10.      סוף דבר, לאחר העיון סבורני כי דין הבקשה להתקבל. נפסק כי לא היה מקום לדחות את בקשות רשות הערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי על יסוד הנימוק שנקבע בהחלטתו, והדיון בבקשות רשות הערעור שהגישו המבקשות והמשיבה 8 יוחזר לבית משפט קמא שיכריע בהשגותיהן בעניין הסיווג לגופן. עוד יחליט בית המשפט האם ראוי להעביר את הדיון בבקשות רשות הערעור למותב תלתא.
 
           כל אחד מהמשיבים 5-2 יישא בשכר טרחת עורכי דין של המבקשות בסך 1,000 ש"ח, ובסכום זה תישאנה (יחד) גם המשיבות 6 ו-7.
 
 
           ניתן היום, ‏ח' בתשרי התשע"ד (‏12.9.2013).
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב