Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 3527/13 פלוני נגד היועץ המשפטי לממשלה
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  3527/13
 
 
לפני:   כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המבקש: פלוני
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה
  2. משרד הבריאות
  3. הפסיכיאטר המחוזי ירושלים
  4. בית החולים "איתנים"
 
                                          
בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.5.2013 בע"ו 14676-05-13 שניתן על ידי כבוד השופט א' רומנוב
 
 
בשם המבקש: עו"ד יעקב כהן
 
 
בשם המשיבים: עו"ד האני טרודי
 
                                          
                                                                                                החלטה
 
 
1.        לפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רומנוב) מיום 8.5.2013 בע"ו 14676-05-13. פסק הדין דחה את ערעורו של המבקש על החלטת הועדה הפסיכיאטרית המחוזית על פי חוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 (להלן: החוק), אשר הורתה, ברוב דעות, על הארכת האשפוז הפסיכיאטרי של המבקש (שבאותה עת נמשך כבר זה כחודשיים) במתכונת של אשפוז כפוי.         
 
רקע והליכים קודמים
 
2.        המבקש, רווק יליד 1970, אובחן כלוקה בסכיזופרניה כרונית, וברבות השנים אושפז בכפיה פעמים אחדות. ביום 27.2.2013 אושפז בבית החולים הדסה הר הצופים במצב היפונתרמיה (מחסור בנתרן בדם), לאחר ששתה כמויות גדולות ביותר של מים. לפסיכיאטרית אשר שוחחה עמו בבית החולים הסביר שיש "מישהו שגורם לו לשתות הרבה", אך הוא אינו יכול לפרט משום שמדובר ב"לשון הרע". בהמשך, הבהיר כי שכניו מנסים להרעיל אותו, והוא נדרש לשתות כמויות גדולות של מים כדי "להיטהר". הפסיכיאטרית העריכה כי הוא זקוק לאשפוז פסיכיאטרי לשם קבלת טיפול תרופתי, ובעקבות זאת הוצאה בעניינו הוראת בדיקה כפויה דחופה לפי סעיף 6 לחוק. לאחר שבדיקתו של המבקש העלתה כי הוא מבטא מחשבות שווא, סובל מהחמרה פסיכוטית ונשקפת ממנו סכנה פיזית מיידית לעצמו, הוצאה ביום 3.3.2013  הוראת אשפוז כפוי בעניינו לפי סעיף 9(א) לחוק, המסמיך את הפסיכיאטר המחוזי לעשות כן כאשר הנוגע בדבר "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי". בהתאמה, המבקש אושפז בבית החולים "איתנים" (להלן: בית החולים). בתום שבעת ימי האשפוז הראשונים נתן המבקש את הסכמתו להארכת האשפוז פעמיים, עד ליום 15.3.2013.
 
3.        על-פי פניית בית החולים, הוצאה בעניינו של המבקש ביום 13.3.2013 הוראת אשפוז נוספת – הפעם הזו לפי סעיף 9(ב) לחוק, המסמיך את הפסיכיאטר המחוזי לעשות כן, בין היתר, כאשר הנוגע בדבר "עלול סכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי שאינו מיידי". הוראה זו הוארכה ביום 20.3.2013 בשבעה ימים נוספים. בהוראת האשפוז ובהחלטה להאריכה צוין כי המבקש הוא חולה סכיזופרני אשר אושפז בעקבות החמרה פסיכוטית ונותר במצב פסיכוטי במהלך תקופת אשפוזו, כי הוא מבטא מחשבות שווא של רדיפה, כי כושר השיפוט שלו פגום וכי המשך אשפוזו נדרש משום שבמצבו הנוכחי קיים חשש לסכנה כאמור בסעיף 9(ב) לחוק.
 
4.        ביום 22.3.2013 פנה בית החולים פעם נוספת להארכתה של הוראת האשפוז הכפוי. נוכח התנגדותו של המבקש, העניין נדון בפני ועדה פסיכיאטרית מחוזית שהתכנסה בבית החולים "הרצוג" (להלן: הוועדה). בתום הדיון, החליטה הוועדה להאריך את אשפוזו של המבקש (אשר תואר בהחלטתה כמי שלא חל שיפור של ממש במצבו) בחודש נוסף. בהמשך לכך, ניאות המבקש להארכת של הוראת האשפוז בשבועיים נוספים, עד ליום 8.5.2013.
 
5.        ביום 5.5.2013 חזר ופנה בית החולים בעניין הארכת אשפוזו של המבקש, בחודשיים נוספים. ביום 6.5.2013 החליטה הוועדה, ברוב דעות, להיעתר לבקשה באופן חלקי ולהאריך את אשפוזו של המבקש בחודש נוסף. דעת הרוב בוועדה סברה שעדיין נשקף מהמבקש "סיכון פיזי שאינו מיידי" כלפי עצמו (כנדרש לצורך הארכת אשפוז לא דחוף לפי סעיף 9(ב) לחוק), שכן הוא ממשיך לסבול ממחשבות שווא של רדיפה הפוגעות קשות בכושר שיפוטו, אותן מחשבות שהניעו אותו לשתות כמויות מופרזות של מים ולסכן באופן חמור את בריאותו. עוד הודגש בהחלטה כי המבקש נטול כל תובנה לגבי מצבו, וכי אם ישוחרר הוא עשוי להזניח את הטיפול התרופתי שהוא מקבל ולהימנע מלקבל טיפול פסיכיאטרי במסגרת הקהילה, באופן שיביא להידרדרות במצבו. בהקשר זה, התבססה דעת הרוב, בין היתר, על העובדה שהמבקש מקבל בבית החולים טיפול תרופתי באמצעות זריקות, לאחר בתחילת אשפוזו התחמק מנטילת התרופות שניתנו לו. לעומת זאת, יו"ר הועדה, בדעת מיעוט, התרשם כי לא נשקף מהמבקש סיכון במידה המצדיקה את המשך אשפוזו בכפיה. הוא ציין כי אף אם המבקש סיכן את עצמו על ידי שתיית מים מרובים, הרי שסיכון זה כבר חלף; ואילו הסיכון העתידי הנסב על החשש שהמבקש יימנע מקבלת טיפול במסגרת הקהילה נשען על השערות וניחושים גרידא, בהתחשב בכך שהמבקש עצמו הצהיר על נכונותו לקבל טיפול לאחר שחרורו.
 
6.        כנגד החלטה זו של הוועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט קמא. בית המשפט קמא דחה את הערעור ביום 8.5.2013, לאחר שקבע כי אין עילה להתערב בהחלטת הוועדה. בית המשפט קמא ציין, בהקשר זה, שמקובלת עליו דעת הרוב בהחלטת הוועדה, כמו גם דעתם של הרופאים המטפלים במבקש, לפיהן טרם חלף הסיכון העצמי הנשקף ממנו, בשלב זה. את מסקנתו ביסס בית המשפט קמא, בין היתר, על דבריה של הרופאה המטפלת במבקש, אשר מסרה כי היא ועמיתיה נוכחו לאחרונה כי הטיפול התרופתי שניתן למבקש לא נשא את הפירות המקווים, וכי בשל כך הוחלט לתת לו טיפול אחר, אשר מידת הצלחתו תתברר רק במהלך השבועות הקרובים. בכל הנוגע לחשש שהמבקש יימנע מלקבל טיפול במסגרת הקהילה, בית המשפט קמא סבר שיש לחשש זה בסיס, לנוכח העובדה שהמבקש אינו מודע למצבו ואינו עומד בקשר רציף עם רופא בקהילה, כמו גם משום שמידת המעורבות והתמיכה שיכולה לספק משפחתו טרם התבררה. 
 
בקשת רשות הערעור
 
7.        בקשת רשות הערעור שבפני הוגשה לבית משפט זה ביום 19.5.2013, כעשרה ימים לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. תגובת המשיבים לה הוגשה, בהתאם להחלטתי, ביום 27.5.2013.
 
8.        לטענת המבקש, עניינו מעורר שתי שאלות משפטיות עקרוניות. השאלה האחת שעליה הצביע המבקש עניינה הפרשנות הראויה למונח "סיכון פיזי שאינו מיידי" לצורך הפעלת הסמכות המעוגנת בסעיף 9(ב) לחוק. המבקש מציין כי בית משפט זה אמנם דן לא אחת בפרשנותו הראויה של סעיף 9(א) לחוק, המסמיך את הפסיכיאטר המחוזי לתת הוראת אשפוז כפוי בנסיבות שבהן, בשל מחלתו של אדם, נשקף ממנו סיכון פיזי מיידי, אך מיעט עד כה להידרש לפרשנותו של סעיף 9(ב), אשר מאפשר להורות על אשפוזו הכפוי של אדם אשר בשל מחלתו נשקף ממנו סיכון פיזי שאינו מיידי. המבקש מוסיף וגורס כי היעדרן של אמות מידה ברורות בעניין זה עשוי להוביל לאשפוזם בכפיה של חולים שלא לצורך. השאלה השנייה אשר לטענת המבקש עולה מעניינו, עוסקת בחובתה של הוועדה הפסיכיאטרית לשקול חלופת אשפוז במתכונת של הוראה לטיפול מרפאתי כפוי בטרם תיאות להאריך אשפוז כפוי, בפרט מקום שבו מדובר בהוראת אשפוז כפוי בשל סיכון פיזי שאינו מיידי לפי סעיף 9(ב) לחוק.   
 
9.        לגופו של עניין, המבקש טוען שבית המשפט קמא והוועדה שגו בכך שסברו כי נשקף ממנו סיכון המצדיק את המשך אשפוזו. את סעיף 9(ב), כך מטעים המבקש, יש לקרוא באופן מצמצם ודווקני, בפרט לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחייב לבכר את הפירוש שפגיעתו בחירות החולה היא הפחותה ביותר. בהתחשב בכך, המבקש סבור שבית החולים לא עמד בנטל המוטל עליו להצביע על הצדקה להמשך אשפוזו הכפוי. לשיטת המבקש, הטעם העיקרי שבגינו הוארך אשפוזו – הן בהחלטת הוועדה והן בפסק דינו של בית המשפט קמא שאישר אותה – היה החשש שלא ייטול את תרופותיו כאשר ישוחרר, בה בשעה שזהו חשש בלתי מבוסס, בהתחשב בכך שהוא עצמו מסר כי ימשיך ליטול את תרופותיו כסדרן. עוד מציין המבקש שבית החולים לא הביא כל ראיה לסיכון הנשקף ממנו, למעט האמירה הלאקונית כי הוא סובל ממחשבות שווא, ומבלי להבהיר באיזה אופן מסכנות אותו מחשבות אלה. עוד טוען המערער שהוועדה לא בדקה את האפשרות של שחרורו מהאשפוז בכפוף להפנייתו לטיפול מרפאתי כפוי, וזאת בניגוד להוראות החוק וההלכה הפסוקה, המחייבות להימנע מאשפוזו הכפוי של אדם מקום בו ניתן להשיג את מטרות האשפוז בדרך פוגענית פחות. המבקש מוסיף, בהקשר זה, שלא היה מקום לראות בעובדה שאינו מצוי בקשר קבוע עם פסיכיאטר בקהילה כטעם נוסף להארכת אשפוזו, מאחר שלבית החולים היה די והותר זמן לדאוג למינויו של פסיכיאטר אשר יעמוד עמו בקשר ויעקוב אחר מצבו עם שחרורו מבית החולים.
 
עמדת המשיבים
 
10.      המשיבים סבורים שדין בקשת רשות הערעור להידחות, בראש ובראשונה משום שהיא מתמקדת במסקנותיה העובדתיות והרפואיות של הועדה, ולא מעלה כל טענה עקרונית החורגת מעניינו האישי של המבקש. כן טוענים המבקשים שיש לדחות את הבקשה אף משום שלגופו של עניין, הוועדה ובית המשפט קמא צדקו בסברם שמצבו הפסיכיאטרי של המבקש מחייב את המשך אשפוזו הכפוי. המשיבים מציינים, כי לא חל שיפור של ממש במצבו של המבקש במהלך השבועות האחרונים, וכי הוא ממשיך לחוות את המחשבות  הפסיכוטיות שהובילו לאשפוזו מלכתחילה. בכל הנוגע לחשש שיסכן עצמו אם ישוחרר, המשיבים מציינים שבהתאם להערכות הרפואיות הרלוונטיות המבקש נעדר תובנה למצבו, ומצביעים אף על כך שכשבעה שבועות לפני תחילת האשפוז הנוכחי הוא אושפז בנסיבות זהות, ואף על פי כן לא שעה לדברי הרופאים אשר הזהירו אותו מפני הסכנה שבשתיית מים בכמויות גדולות. באופן כללי יותר, המשיבים גורסים כי החלטתה של הועדה התבססה על תשתית עובדתית ורפואית מלאה, ומצביעים על כך שהביקורת השיפוטית על שיקול דעתה המקצועי של הוועדה צריכה להיות מופעלת בזהירות ובצמצום.
 
דיון והכרעה
 
11.      לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.
 
12.      כידוע, בית המשפט לא ישקול מתן רשות לערער "בגלגול שלישי" אלא במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם הקונקרטי של בעלי הדין בהליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)). חרף רגישותם וחשיבותם של העניינים שעליהם נסבה בקשת רשות הערעור, אינני סבורה שהיא מעוררת, בנסיבות העניין, שאלה משפטית בעלת היבט עקרוני כללי. עיון מדוקדק בטענותיו של המבקש מעלה כי לאמיתו של דבר הן מופנות, רובן ככולן, כנגד מסקנותיהם וממצאיהם של הוועדה ובית המשפט קמא, וכנגד יישומן של הוראות החוק על נסיבותיו של המבקש.
 
המסגרת הנורמטיבית: תנאים לאשפוז כפוי ולהארכתו
 
13.      התנאים לאשפוזו הכפוי של אדם מנויים, כאמור, בסעיף 9 לחוק, והם נחלקים לשתי קבוצות, בהתאם למידת דחיפותה של הוראת האשפוז: סעיף 9(א) (המפנה לסעיף 6) עניינו בתנאים למתן הוראת אשפוז בשל "סיכון פיזי מיידי"; ואילו סעיף 9(ב) (המפנה לסעיף 7) עניינו בתנאים למתן הוראת אשפוז בשל "סיכון פיזי שאינו מיידי" (או בהתקיים אחד מן המצבים הבאים, שלהם לא נטען בפנינו: פגיעה קשה ביכולתו של הנוגע בדבר לדאוג לצרכיו הבסיסיים; סבל נפשי חמור הנגרם לזולתו; פגיעה חמורה ברכוש). בהתאמה, סעיף 10 לחוק מסמיך את הוועדה להאריך את תקופת אשפוזו של אדם שניתנה בעניינו הוראת אשפוז לפי סעיף 9 לחוק, מקום בו השתכנעה שמתקיימים בו התנאים המצדיקים מתן הוראת אשפוז מלכתחילה.
 
מהכלל אל הפרט
 
14.      החלטתה של הועדה מיום 6.5.2013 (כמו גם יתר ההחלטות שניתנו בעניינו של המבקש, למעט הוראת האשפוז המקורית מיום 3.3.2013) התבססה על החשש שבמצבו הנוכחי של המבקש נשקף ממנו סיכון פיזי עצמי לא מיידי. לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתגובתם של המשיבים, לא מצאתי שקיימת עילה להתערב במסקנתה זו של הוועדה. 
 
15.      טיעונו של המבקש התמקד בכך שבפני הוועדה לא עמדו, לשיטתו, ראיות מספקות לביסוסו של חשש לכך שיעמיד עצמו במצב של סיכון פיזי, למעט ספקולציות בכל הנוגע להתנהגותו העתידית.
 
16.      טיעון זה של המבקש, כפי שניתן להיווכח על נקלה, נסב על יישום הדין החל על התשתית העובדתית שיש להניח להחלטה בנושא של הארכת אשפוז, להבדיל מאשר על היבטים עקרוניים של דין זה. כבר מטעם זה, יש מקום לדחות את הבקשה. עם זאת, ולנוכח השלכתה של ההחלטה על פן גרעיני של הגנה על זכויות יסוד, אני מבקשת להוסיף, למעלה מן הצורך, כי לא מצאתי תימוכין לטיעון גם לגופו של עניין.
 
17.      באופן עקרוני, בבואה להאריך תקופת אשפוז בהתאם לסמכותה לפי סעיף 10 לחוק, נדרשת הוועדה להסתמך על תשתית עובדתית המקיימת את המבחנים והקריטריונים שנקבעו בפסיקה לגבי התשתית העובדתית הצריכה לביסוסן של החלטות מנהליות (ראו: רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, בפסקה 35 (2.5.2012)). לכלל זה, שחל על המכלול הרחב של החלטות מינהליות, נודעת חשיבות מיוחדת בהקשר להחלטותיהן של ועדות פסיכיאטריות, בשים לב לחומרת הפגיעה הנגרמת לאדם שחירותו נשללת בשל הוראת אשפוז כפוי. מקום בו ההחלטה להאריך אשפוז כפוי נעוצה בחשש לסיכון שנשקף מהחולה, הוועדה נדרשת להסתמך על נתונים רלוונטיים, רפואיים ואחרים, אשר יש בהם כדי לבסס חשש זה. דא עקא, בבואה לקבוע האם חולה מסוים עשוי להיות מסוכן לעצמו או לאחרים, ובפרט כאשר מדובר בסיכון שאיננו מיידי, אין לוועדה מנוס מהסתמכות על מצבו הנוכחי של החולה, על עברו הרפואי ועל ניסיונם המקצועי של הרופאים המטפלים בו בכדי להעריך כיצד הוא עשוי לפעול בעתיד, אם ישוחרר. אין מדובר ב"ספקולציה" שלה נלווית משמעות שלילית ופסולה, אלא בהערכה מקצועית, המבוססת על הנתונים הרלוונטיים. יפים בעניין זה דבריו של השופט י' דנציגר ברע"א 9716/10 פלוני נ' הועדה הפסיכיאטרית המחוזית, בפסקה 8 (12.1.1011):
 
"שאלת מסוכנתו העתידית של אדם עניינה בהערכת הסיכון העתידי הנשקף ממנו והיא אינה בגדר מדע מדויק. על מה איפוא תתבסס הערכה כאמור? השכל הישר מחייב כי הערכה זו תעשה על בסיס מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו, ולגורמי הסיכון המלווים אותו אף היום ובמיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז. עמדת הרופאים המטפלים המוצגת לפני הוועדה צריך שתתבסס על נתונים אלו ועל ניסיונם המקצועי. ככל שהיא מתבססת על נתונים כאמור היא אינה בגדר ספקולציה אלא בגדר הערכה מקצועית".
 
18.      התרשמתי, כי בנסיבות העניין, הערכת הוועדה בדבר הסיכון העצמי הלא-מיידי הנשקף מהמבקש עוגנה בתשתית עובדתית מספקת, אשר כללה, בין היתר, את חוות דעתם המפורטת של הגורמים המטפלים בבית החולים ואת התרשמותה הישירה של הוועדה מדברי המבקש עצמו. כך, הובאו בחשבון דברי רופאיו של המבקש, אשר מסרו כי לא חל עד כה שיפור משמעותי במצבו וכי מחשבות השווא אשר הניאוהו לפגוע בעצמו בעבר רודפות אותו גם כיום; וכן העובדה שלנוכח האמור הוחלט לאחרונה לתת למבקש טיפול תרופתי שונה, אשר מידת הצלחתו טרם התבררה וצפויה להיבחן בעתיד הקרוב. בנסיבות אלה, הארכה נוספת של תקופת האשפוז איננה בלתי סבירה.
 
19.      לא מצאתי ביסוס, בנסיבות העניין, גם לטענה הנוספת בדבר אי-שקילתה, כביכול, של חלופה לאשפוז. עיון בפרוטוקול הוועדה ובהחלטתה מיום 6.5.2013 מעלה כי הסוגיה של חלופת אשפוז במתכונת של טיפול מרפאתי כפוי עמדה לנגד עיניה של הוועדה. אולם, דעת הרוב ציינה, כי ניסיונות עבר לשלב את המבקש במסגרות דומות לא צלחו, משום שהוא נמנע מלהתייצב במרפאה. יחד עם זאת, אין ספק כי אם תישקל בעתיד הארכה נוספת של תקופת האשפוז, וככל שמצבו של המבקש יתיר זאת, אזי מן הראוי כי גורמי הטיפול יבחנו מבעוד מועד אפשרות לשלבו במסגרת טיפולית בקהילה, באופן שיאפשר להקדים עד כמה שניתן את מועד שחרורו. יש לקוות כי הטיפול התרופתי החדש המוענק כעת למבקש יביא לשיפור במצבו כך שלא תידרש הארכה נוספת של אשפוזו הכפוי.
 
20.      סוף דבר: אין ספק שאשפוז בכפייה אמור להיות בבחינת "מוצא אחרון" – על-פי עקרונות היסוד של שיטת המשפט שלנו, ולא כל שכן מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, אין פירוש הדברים שאין מקום לאשפוז בכפייה, שיש בו, בנסיבות המתאימות, לא רק שלילה של חירות, אלא הגנה נדרשת על זכויות אחרות, וכלל זה, הזכות לחיים ולשלמות הגוף של הנוגע בדבר. לא מצאתי לנכון להיענות לבקשה, אך במבט הצופה פני עתיד, אין ספק, כפי שכבר ציינתי, שנכון יהיה לעשות מאמץ של ממש להיערך למתן טיפול למבקש באופן שלא יהיה מבוסס על אשפוזו הנמשך, והכול, כמובן, בהתאם לנסיבות שישררו באותה עת.
 
21.      סוף דבר: הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
 
           ניתנה היום, כ' בסיוון התשע"ג (29.5.2013).
 
    ש ו פ ט ת
 
 
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
+ שלח משוב