Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 3050/12 פרופ’ י ... נגד נעמה ישעיהו ואח’
 
 
בבית המשפט העליון




רע"א 3050/12
 



לפני:  
כבוד השופט נ' הנדל




המבקש:
פרופ' יוסף גמזו


                                          


נ ג ד


                                                                                                

המשיבים:
1. נעמה ישעיהו


2. לילך ישעיהו


3. כונס נכסים הרשמי


                                          

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (פש"ר 1253/06, כב' השופט ח' ברנר)


                                          

בשם המבקש:
עו"ד ד"ר יעקב חסדאי

בשם המשיבות 1-2:
עו"ד גלעד ישעיהו

בשם המשיב 3:
טובה פריש




                                                                           החלטה






1.            מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (פש"ר 1253/06, כב' השופט ח' ברנר), שדחה את בקשתו של המבקש (להלן: החייב) להכריז שהוא עדיין פושט רגל.



2.            החייב ומשיבה 1 נישאו בשנת 1968. משיבה 2 היא בתם המשותפת. בני הזוג נפרדו, ובשנת 1973 נסע החייב לחו"ל. למשיבות נפסקו דמי מזונות, אותם לא שילם החייב. בשנת 1993 חזר החייב ארצה. המשיבות נקטו נגדו בהליכי הוצאה לפועל, בניסיון לגבות את חוב המזונות שהצטבר עד כה. בתום הליכים משפטיים ממושכים פנה החייב לבית המשפט על מנת שיכריז עליו כפושט רגל. ביום 20.8.2001 ניתן נגדו צו כינוס, וביום 15.8.2002 הוכרז החייב כפושט רגל (פש"ר 6250/01).



           ביום 21.2.2007 הגיש החייב לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הפטר, בה תמכו כונס הנכסים הרשמי (משיב 3, להלן: הכונ"ר) והנאמן. ביום 28.2.2008 נענה בית המשפט לבקשה, תוך שהוא קובע כי אין חשד שהחייב נקלע לקשיים כלכליים בחוסר תום לב. החייב שיתף פעולה במטרה לפרוע את חובותיו, ולנוכח גילו המתקדם (באותה עת היה החייב בן 70 שנה) נראה שלא יוכל לשפר את יכולת השתכרותו. בד בבד הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, כי החייב יוכל לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לשם מתן הוראות בכל הנוגע לחוב המזונות שלו. זאת על פי סעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה), אשר קובע כי צו הפטר לא חל על חוב מזונות פסוק - למעט מה שיורה בית המשפט (פש"ר 1253/06).



           החייב פנה לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה לביטול חוב המזונות (תמ"ש 23875/96). ביום 1.9.2008 נדחתה הבקשה על הסף, תוך שנקבע כי חיוב המזונות הוא בגדר "מעשה בית דין" שלא ניתן לבטלו. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על החלטה זו (עמ"ש 1125-08). ביום 17.1.2010 נפסק, בהסכמת הצדדים, כי התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, אשר יבחן לגופה את בקשת החייב לקבל הפטר מחוב המזונות. לנוכח זאת הוחזר הדיון לערכאה דלמטה.



           ביום 26.7.2011 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. נקבע כי החייב לא הוכיח שצבר את חוב המזונות בתום לב, שהרי הוא נמנע מן הרגע הראשון מלשלם את דמי המזונות והמשיך להתחמק בדרך לא דרך מתשלום. לנוכח זאת נפסק כי צו ההפטר לא יחול על חוב המזונות. בד בבד, הורה בית המשפט על פריסת חוב המזונות – שעמד באותה עת על 2.5 מיליון ₪ - לתשלומים חודשיים קטנים יותר, וכן הורה כי יבוטלו "העיקולים שהוטלו על חשבונות החייב מכוח חוב המזונות".



           ביום 17.8.2011 פנה החייב אל רשמת ההוצאה לפועל, בבקשה לבטל את העיקול שהיה מוטל על הכנסותיו - משכורת, קצבת זקנה ותמלוגים (18-02984-79-8). זאת, לשיטתו, בהמשך לפסק דינו של בית המשפט מיום 26.7.2011, אשר קבע כי יבוטלו העיקולים על "חשבונות" החייב. בהחלטת הרשמת, מיום 17.10.2011, נקבע כי המילה "חשבונות" בה נקט בית המשפט מתייחסת רק לחשבונות ולא למקורות הכנסה אחרים. הרשמת אף דחתה את בקשת החייב לפנות לבית המשפט בבקשת הבהרה (מתוקף סמכותה לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967). החייב פנה לבית המשפט בבקשה לתקן את נוסח פסק הדין, ולהבהיר כי העיקול איננו חל על הכנסותיו (לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ביום 24.11.2011 דחה בית המשפט את הבקשה, מאחר וחלף המועד הקבוע בחוק להגשתהּ. לאחר מכן ביקש החייב מבית המשפט להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת שלא להגיש בקשת הבהרה, אך גם בקשה זו נדחתה ביום 8.1.2011 בהעדר טעמים מיוחדים. סיכומו של דבר, העיקול שהוטל על הכנסותיו של החייב - נותר על כנו.



           ביום 4.12.2011 פנה החייב לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי. לדבריו, ההפטר שניתן לו בבית המשפט המחוזי היה חסר משמעות, שכן הוא לא חל על חובו היחידי של החייב – חוב המזונות. ומשדחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשתו להחלת ההפטר גם על חוב המזונות, הרי שמבחינה מהותית הוא נותר במעמד של פושט רגל. לפיכך התבקש בית המשפט להצהיר כי החייב נותר במעמד של פושט רגל, על מנת שייפסקו הליכי ההוצאה לפועל נגדו. המשיבות התנגדו לבקשה, לנוכח הוראות סעיף 90א לפקודה הקובעות כי "חייב שהוכרז פושט רגל על פי בקשתו וקיבל הפטר, לא יהיה רשאי להגיש בקשה נוספת לפשיטת רגל תוך חמש שנים מיום מתן צו ההפטר". לשיטתן - כל תנאי הסעיף התקיימו בענייננו, ועל כן לא יכול החייב להגיש בקשה נוספת לפשיטת רגל עד מלאת חמש שנים מיום מתן צו ההפטר – היינו עד ליום 28.2.2013. הכונ"ר התנגד לבקשה, בטענה כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא לפטור את החייב מחוב המזונות הינה החלטה חלוטה, שהרי החייב לא ערער עליה. הנאמן סבר כי אין כל מניעה לקבל את הבקשה, וזאת בהיקש מפסק דינו של בית משפט זה בעניין מקבילי (ע"א 1003/09 מקבילי נ' הכונ"ר (4.1.2010)). באותו עניין נקבע כי העובדה שחובו של אדם נובע – כולו או חלקו – מחוב מזונות, איננה שוללת אוטומטית את האפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל.



           בית המשפט המחוזי דחה את בקשת החייב. נקבע כי הליך פשיטת הרגל הסתיים, וכי החייב איננו עוד פושט רגל. נושא המזונות נדון והוכרע לגופו בבית המשפט לענייני משפחה. אשר על כן לא ניתן לחזור ולבקש מבית המשפט סעד של פשיטת רגל. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.



3.            החייב טען בפנינו כי מתעוררות בעניינו מספר שאלות עקרוניות, שמרביתן מתמקדות בפירוש סעיף 69(א)(3) לפקודה. לשיטת החייב, מלשון הסעיף לא מבואר האם הסמכות לתת הפטר מחוב מזונות היא בידי בית המשפט המחוזי (בשבתו כבית משפט לפשיטות רגל) או בידי בית המשפט לענייני משפחה. החייב סבור כי בעניין זה ניתנו תשובות סותרות: בית המשפט המחוזי גלגל את הכדור לבית המשפט לענייני משפחה, ואילו בית המשפט לענייני משפחה השיב את הכדור לבית המשפט המחוזי. שאלה נוספת היא האם ניתן לתת הפטר לחייב חוב מזונות מן העבר, כאשר – לשיטת החייב – בית המשפט המחוזי השיב על כך בחיוב, וכך גם בית המשפט העליון בעניין מקבילי, בעוד שבית המשפט לענייני משפחה השיב על כך בשלילה. שאלה נוספת היא האם חוב מזונות מן העבר דינו כחוב מזונות רגיל, לעניין ההגנות הקבועות בפקודה להגבלת עיקולים על קצבת זקנה (סעיף 111). סיכומו של דבר עותר החייב לקבוע כי, משלא קיבל הפטר מחוב המזונות, הרי שהוא חוזר לחסות תחת צו פשיטת הרגל. עוד עותר החייב מבית משפט זה להעניק לו צו הפטר.



המשיבים מתנגדים לבקשה. המשיבות 1-2 (אשתו לשעבר ובתו של החייב) טוענות כי החייב מבקש למעשה לפתוח בהליך חדש של פשיטת רגל, דבר שאיננו אפשרי מן הסיבות שפורטו לעיל. עמדת הכונ"ר היא שיש לדחות את הבקשה, משום שהליכי פשיטת הרגל בעניינו של החייב הגיעו לסיום עם החלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.2.2008 להעניק לו צו הפטר.



4.            בקשת רשות ערעור – כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובתיעוד המפורט של ההליכים המשפטיים בעניינו - הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, לדון כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור.



           במישור העקרוני, צו הפטר מסיים את הליך פשיטת הרגל (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 185 (2010)). אלא שבענייננו מדובר בצו הפטר ריק: חוב המזונות הוא החוב היחיד שתלוי ועומד נגד החייב, אך צו ההפטר איננו חל על אותו חוב מזונות. יתירה מזאת, בית המשפט לענייני משפחה הכריע כי חוב המזונות יישאר על כנו. יוצא שזהו צו הפטר ריק, במובן זה שאין לו – לכאורה - כל משמעות. דעתי היא שצו הפטר ריק, מעצם טבעו, איננו מסיים את הליכי פשיטת הרגל של החייב. אין זה סביר לטעון כי צו שמלכתחילה איננו חל על חובו היחיד של פלוני (חוב המזונות) – יהווה את אקורד הסיום של הליכי פשיטת הרגל. הלוא החוב היחיד שבגינו נמצא החייב בפשיטת הרגל הוא חוב המזונות. ממילא, כל עוד לא הופטר החייב מאותו חוב מזונות – אין מקום להכריז על סיום הליכי פשיטת הרגל.



           יובהר כי, על פי השקפתי, אין מדובר בהגשת בקשה חדשה לפשיטת רגל. לנוכח אופיו של צו ההפטר, והעובדה שהוא מראש לא נועד לחול על חובו היחיד של החייב, הרי שמלכתחילה הליך פשיטת רגל לא הסתיים.



5.            אוסיף, ונפקות העניין תתברר בהמשך, כי יש מקום להסתייג מן המתווה הדיוני בהחלטה המקורית שקיבל בית המשפט המחוזי: מתן צו הפטר ריק והעברת סמכות ההכרעה בעניין חוב המזונות לידי בית המשפט לענייני משפחה. תובא שוב לשון סעיף 69(א)(3) לפקודה:



צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר-תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה [...]:

(3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה בית המשפט במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה.



סעיף זה קובע כי צו הפטר היוצא מלפני בית המשפט - איננו חל על חוב מזונות פסוק, אלא אם יורה בית המשפט אחרת. יובהר כי הסעיף מתייחס ל"בית משפט", כאשר הכוונה היא לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לפשיטות רגל (ראו סעיף 1 וסעיף 172 לפקודה). עולה מכאן שהסמכות לקבוע את מעמדו של חוב המזונות, לאחר מתן ההפטר, מסורה לבית המשפט לפשיטות רגל. בית המשפט רשאי להורות כי חוב המזונות ייוותר על כנו. הוא רשאי להורות כי חוב המזונות ייכלל בהפטר. האם רשאי בית המשפט להעביר את ההכרעה בנושא לידי בית המשפט לענייני משפחה, כפי שנעשה בענייננו? החוק איננו מזכיר מצב שבו בית המשפט לפשיטות רגל "החליט שלא להחליט" בנושא המזונות, והעביר את סמכות ההחלטה לבית משפט אחר. דעתי היא שבית המשפט לפשיטות רגל איננו מוסמך להעביר את סמכות ההחלטה בנושא המזונות לידי בית המשפט לענייני משפחה, וזאת מחמישה נימוקים.



           ראשית, מן הבחינה המעשית, העברת סמכות ההכרעה מהערכאה המבררת לידי ערכאה מבררת אחרת הינה פרקטיקה שמעוררת קשיים ככלל, גם משום שהיא מאריכה את לוח הזמנים. מלכתחילה, הקניית הסמכות העניינית הייחודית - בכל הנוגע לפשיטות רגל - לבית המשפט המחוזי, נועדה לייעל את ההליך השיפוטי. הרציונאל הוא לרכז את כל הדיון בעניינו של החייב בפני בית משפט אחד, שימצא את הפיתרון ההוגן והיעיל לפלונטר הכלכלי שנוצר. לנוכח זאת, ויתור מרצון של בית המשפט לפשיטות רגל על סמכות ההכרעה בנושא הפטר המזונות, והעברתה לידי בית המשפט לענייני משפחה - משרתים בדיוק את התכלית ההפוכה: במקום לייעל את ההליך, נמצאנו גורמים סרבול ניכר.



           שנית, פיצול הסמכויות באופן המתואר עלול לגרום להיווצרותו של מעין אוקסימורון כמו בענייננו: בית המשפט לפשיטות רגל מנפיק צו הפטר, אולם מורה שבכל הנוגע לחוב המזונות - יש לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. דא עקא, שחוב המזונות הוא חובו היחיד של החייב. יוצא, אפוא, שלפנינו צו הפטר ריק: הוא נועד כביכול לפטור את החייב מחובו, אולם בפועל הוא איננו חל על דבר. אף אם מהבחינה העיונית ניתן היה לחשוב על הצדקה כלשהי לצו הפטר ריק שכזה, הרי שמדובר על פניו ביצור משפטי לא-טבעי, שמוטב היה מלכתחילה למנוע את האפשרות להיווצרותו.



           שלישית, מן הפן המהותי, כִּדרוּר סמכות ההכרעה אל בית משפט אחר - פוגע במלאכת האיזון עליה מופקד בית המשפט לפשיטות רגל. איזון זה אמור להתבצע בין שלוש תכליות היסוד של הליכי פשיטת הרגל: האחת - זכות הקניין של הנושים, השנייה - לאפשר למי שנקלע בתום לב לחובות לפתוח דף חדש, והשלישית - טובת הציבור והאינטרס לשמור על הליכי מסחר תקינים (לוין וגרוניס, בעמ' 197-200; ע"א 6021/06 פיגון נ' הכונ"ר, פסקאות 18-24 (9.8.2009)). על מנת לבצע את האיזון כראוי, נדרש בית המשפט לבחון את מכלול החובות שצבר החייב. השמטת מרכיב אחד, שהוא חוב המזונות, פוגעת באיזון הנדרש.



           רביעית, שיקולי בית המשפט לפשיטות רגל, בכל הנוגע למתן הפטר, שונים משיקולי בית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לחוב המזונות. הראשון מאזן, כאמור, בין שלוש תכליות היסוד של הליכי פשיטת הרגל: טובת הנושים, טובת החייב, וטובת הציבור. בית המשפט לענייני משפחה, לעומת זאת, מונחה על ידי מערכת שיקולים אחרת. הוא בוחן אך ורק את חוב המזונות, ולא את כלל מצבור החובות של המבקש היה וישנם. עליו להתחשב במעמדו המיוחד של חוב המזונות כמשקף את חובתו של ההורה כלפי ילדיו, ואת חובותיו של הבעל כלפי בת זוגו. שינוי בחוב מזונות פסוק, קל וחומר ביטולו, עשוי להתקיים רק אם וכאשר נוצר שינוי מהותי בנסיבותיו של החייב. לא כל שינוי נסיבות מצדיק פתיחה מחדש של הדיון בחוב המזונות. רק שינוי היורד לשורשו של עניין, ואשר משפיע באופן משמעותי ומתמשך על עצם קיומו של החוב שנפסק, שיעורו או תנאיו – יכול להצדיק התערבות מחודשת של בית המשפט (ראו: ע"א 363/81 פייגה נ' פייגה, פ"ד לו(3) 187 (1983); ע"א 749/83 ליפינסקי נ' ליף, פ"ד לח(3) 128 (1985)). מובן, אפוא, כי מערכת השיקולים של שני בתי המשפט היא שונה בבואם לשקול ביטול חוב מזונות פסוק. מבטו של בית המשפט לפשיטות רגל מופנה כלפי מצבור החובות של החייב, והוא נדרש לאזן בין האינטרסים של הנושים, החייב וכלל ציבור הסוחרים. בית המשפט לענייני משפחה, לעומתו, מתמקד בחוב המזונות בלבד, תוך לקיחה בחשבון של מערכת היחסים בין בני המשפחה. הגם שבית המשפט לפשיטות רגל ישקול אף הוא את אופיו המיוחד של החוב – מזונות הילדים והאישה, על כל המשתמע מכך – ברי כי ראייתו מתוקף תפקידו איננה חופפת את שיקולי בית המשפט לענייני משפחה.



           חמישית, כפי שצוין, עסקינן בפיצול סמכויות: העברת סוגיה מבית משפט לפשיטות רגל לבית משפט לענייני משפחה. זאת ללא כל הוראה הכתובה בחוק שמכירה במנגנון האמור. יודגש הכלל בסמכות העניינית בשיטה המשפטית הישראלית, לפיו מקום המשפט מוגדר בצורה ברורה ומפורשת על פי דין. אין להשלים עם מנגנון המבוסס בנוהג שמאפשר לבית המשפט להעביר סוגיה משפטית בתיק שנידון לפניו לערכאה אחרת. אמנם נכון הוא שבית המשפט לענייני משפחה הוא בית המשפט הממונה על תחום דיני המשפחה, לרבות מזונות. אך שיטת הסמכות מכירה בהיררכיה בין הערכאות, כאשר בית המשפט המחוזי ניצב מעל לבית משפט השלום – לרבות בית המשפט לענייני משפחה. לשם חידוד הנקודה בהיבט דיוני אחר, נאמר שערעור או בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה מוגשים לבית המשפט המחוזי. נתון דיוני זה מלמד על הבעייתיות שיש בכך שבית המשפט המחוזי ייזום, שלא במסגרת שיקול דעת שמוענק לו על פי דין, העברת ההליך לבית המשפט לענייני משפחה, לרבות הפוטנציאל לסיבוך היה וצד ירצה להסתייג ערעורית מהחלטת בית המשפט לענייני משפחה. נימוק דיוני זה איננו אלא סימפטום של העדר סמכות בדין. יהא זה פירוש מלאכותי ומרחיק לכת לקבוע כי לשון הסעיף, לפיה בית המשפט המחוזי רשאי יהיה לתת הוראות בעניין חוב המזונות "במידה שהורה ובתנאים שהורה", כוללת גם את האפשרות להעביר את התיק לערכאה אחרת. קבלת פרשנות זו תשליך על כל חוק או תקנה בהם מופיע המונח "בתנאים שהורה", כביכול יש בכך משום מתן היתר להעביר את סמכות ההכרעה לערכאה אחרת. נימוק זה הוא בעיניי עיקר – העדר סמכות על פי דין להעברת ההליך. גם אם קיימת פרקטיקה כזו, אין בכך להצדיקה אל מול דרישות הדין והשיקולים שפורטו לעיל.



           סיכומו של דבר, הנימוקים מביאים למסקנה כי לא היה זה נכון – לאחר שהוצא צו הפטר – להעביר לבית המשפט לענייני משפחה את סמכות ההכרעה בעניין מעמדו של חוב המזונות. ברם, לא זו המסגרת הדיונית בה אנו מצויים. החייב לא הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בדבר מתן צו ההפטר. אף לא הוגשה בקשה לעיון חוזר בצו ההפטר, מכוח סעיף 181 לפקודה, בגלגול דיוני מסוים. הוא אף הסכים להעביר את הדיון בחוב המזונות לבית המשפט לענייני משפחה. במקום הסתייגות מהעברת ההליך לבית משפט אחר - הגיש החייב בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שיכריז כי הוא עודנו מצוי תחת צו פשיטת הרגל. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי הליך פשיטת הרגל בעניינו של החייב – הסתיים. אלו הם גדריה של בקשת רשות הערעור שלפנינו. אף יתר השאלות אותן הציג החייב בפנינו - אינן מתייחסות להחלטתו של בית המשפט המחוזי עליה הוגשה בקשת רשות הערעור, ולפיכך לא אדרש להן. זהו סוף נקודה, אך כפי שיובהר – לא סוף פסוק.



           לשון אחר, אכריע על סמך ההחלטה נשוא הבקשה שלפניי. ברם, אף על פי מבחן צר זה, דעתי היא כאמור לעיל שיש לקבל את הבקשה, לדון כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. המשמעות היא שצו ההפטר הריק שניתן לחייב לא סיים את הליכי פשיטת הרגל במקרה דנא. לנוכח מסקנה זו, אפשר יהא להמשיך בהליך במתווה הדיוני שהוצג לעיל.



6.            סיכומו של דבר - דין הבקשה להתקבל, במובן הבא: הליכי פשיטת הרגל של החייב טרם הסתיימו. התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בדבר מעמדו של חוב המזונות של החייב, וכפועל יצא מכך – באשר למתן צו הפטר בעניינו.



           ניתנה היום, ד' כסלו תשע"ג (18.11.2012).

          


 
ש ו פ ט


_________________________

חזרה ל פסיקה חינם