Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 3001/12 עו"ד פז רימר נגד משרד התמ"ת ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  3001/12
 
 
לפני:   כבוד הנשיא א' גרוניס
  כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המבקש: עו"ד פז רימר, כונס נכסים זמני
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. משרד התמ"ת - לשכת המדען הראשי
2. כונס הנכסים הרשמי
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי  בחיפה מיום 5.4.2012 בתיק פר"ק 4687-10-11, שניתן
על ידי כבוד השופט ע' זרנקין
 
                                          
תאריך הישיבה: ט' בניסן התשע"ג       (20.3.2013)
 
 
בשם המבקש:
 
בשם המשיב 1:
 
בשם המשיב 2:
עו"ד פז רימר; עו"ד לירן הופשטיין
 
עו"ד אפי יגל
 
עו"ד מיכל בן עמי (ליבוביץ)
 
 
 
 
פסק-דין
 
 
הנשיא א' גרוניס:
 
  1. חברה מקבלת מענקים מהמדען הראשי לפי החוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה, התשמ"ד-1984 (להלן – חוק המחקר והפיתוח). לימים נקלעת החברה לקשיים ולהליכי חדלות פירעון, וכונס נכסים מתמנה על נכסיה. במסגרת הליכי הכינוס מבקש הכונס למכור ולהעביר את הידע, שפותח בעזרת המענקים שקיבלה מהמדען הראשי, אל מחוץ לישראל. לפי הוראות חוק המחקר והפיתוח, על החברה לשלם תשלום למדען הראשי כתנאי להעברת הידע לחו"ל. למי הסמכות לדון בהשגה על שיעור הסכום, שנקבע כי על החברה לשלם, כאשר ההחלטה על כך נוגעת לחברה שבחדלות פירעון? האם סמכות זו נתונה לוועדת ערר מכוח הוראות חוק המחקר והפיתוח או שמא הסמכות נתונה לבית המשפט המחוזי הדן בהליכי חדלות הפירעון? זו השאלה העומדת במוקד המחלוקת דנא.
 
  1. לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ע' זרנקין) מיום 5.4.2012 (בתיק פר"ק 4687-10-11). בית המשפט פסק כי הסמכות לבחון טענות לגבי הסכום שנדרשת החברה לשלם, אף כאשר מתנהלים לגביה הליכי חדלות פירעון, נתונה לוועדת הערר. בטרם נידרש לפרטי המקרה ולסוגיות המשפטיות העולות ממנו, יש לעמוד תחילה על טיבם של הדינים ושל ההסדרים מכוחם, הנוגעים לענייננו.
 
התשתית החוקית
  1. חוק המחקר והפיתוח נחקק במטרה לקדם את ההתפתחות הכלכלית של ישראל באמצעות עידוד הפיתוח של התעשיות הטכנולוגיות ועתירות הידע בישראל (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה, התשמ"ד-1984, ה"ח 210). תכליותיו, כפי שצוינו בסעיף 1 לחוק, הן: יצירת מקומות עבודה, יצירה תשואה עודפת למשק הישראלי, פיתוח תעשיה עתירת ידע ושיפור מאזן התשלומים של המדינה. זאת, על דרך של עידוד מחקר ופיתוח באמצעות הענקת הטבות. לצורך כך הוקם המינהל למחקר ופיתוח תעשייתי (להלן – המינהל), האחראי על הגשמת מטרות החוק. בהתאם להוראות סעיפים 8-5 לחוק המחקר והפיתוח, מורכב המינהל משתי רשויות: ועדת המחקר, המחליטה על מתן ההטבות, על שלילתן, על קביעת אמות מידה למתן ההטבות ועוד; וראש המינהל, הממונה על ביצוע החלטות ועדת המחקר, והפועל בשמה. המדען הראשי הוא ראש המינהל, ומתוקף תפקיד זה הוא גם יושב ראש ועדת המחקר. הוראות החוק קובעות כי ההטבות – מענקים, הלוואות והקלות למיניהן – תינתנה לחברה אשר לה תוכנית למחקר ולפיתוח, שעשויה לקדם את הגשמת מטרות החוק, ושאושרה על ידי ועדת המחקר לפי התנאים המפורטים בסעיף 17 לחוק המחקר והפיתוח (להלן – תוכנית מאושרת).
 
           כאמור, בסמכות ועדת המחקר גם לשלול הטבות שניתנו ולדרוש את החזרתן. זאת, אם נתקיימה אחת מהעילות לביטול האישור, המפורטות בסעיפים 22, 45 ו-46(א) לחוק המחקר והפיתוח, כגון: אי עמידה בתנאי האישור, אי קיום הוראות החוק וכיוצא בזה. זאת ועוד, עם קבלת האישור קמה חובת תשלום תמלוגים לאוצר המדינה מכל הכנסה הנובעת מהמוצר שפותח במסגרת התוכנית, עד לסכום מצטבר השווה לגובה המענקים שניתנו בתוספת ריבית שנתית (ראו, סעיף 21 לחוק המחקר והפיתוח; תקנה 2 לתקנות לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (שיעור התמלוגים וכללים לתשלומם), התשנ"ו-1996). כלומר, תשלומי התמלוגים מהווים החזר דה-פקטו של כספי המענקים. משום כך, ניתן לראות את המענקים לפי חוק המחקר והפיתוח כמעין-הלוואה, שהחזרתה תלויה בקיומן של הכנסות הנובעות מהמוצרים שפותחו במסגרת התוכנית המאושרת. האופן בו תוחזרנה ההטבות וישולמו התמלוגים, כאשר מדובר בחברה שניתן לגביה צו פירוק או כינוס נכסים בטרם מימשה את התוכנית המאושרת כולה ובטרם קיימה את תנאי האישור, הוסדר בסעיף 47(ב) לחוק המחקר והפיתוח. יוער כבר עתה, כי בענייננו לא נטען כי החברה לא ביצעה את התוכנית המאושרת, ומשכך סעיף 47(ב) אינו חל על המקרה דנא.
 
  1. אם כן, על אף שבאופן עקרוני החוק אינו מציב דרישה להשבת המענקים שניתנו לחברה על בסיס תוכנית מאושרת, קיימים שלושה תרחישים אפשריים בהם תידרש החברה מקבלת המענקים להחזיר לאוצר המדינה את הכספים שקיבלה. התרחיש הראשון הוא מצב הדברים הטבעי בו החברה מצליחה לממש את התוכנית המאושרת, ובעקבות זאת נוצרות הכנסות מהן יש לשלם תמלוגים. התרחיש השני הוא זה בו ועדת המחקר מחליטה לבטל את האישור ולדרוש את החזר ההטבות, בשל התקיימות אחת מהעילות המנויות בסעיפים 22, 45 ו-46(א) לחוק המחקר והפיתוח. התרחיש השלישי מתייחס למצב בו חברה מבקשת להעביר את הידע, שפותח במסגרת תוכנית מאושרת, אל מחוץ לישראל. תרחיש זה הוא התרחיש הנוגע לענייננו. אקדים ואומר כי בעת מכירת הידע אל מחוץ לישראל, כאשר החברה מקבלת המענקים אינה מצויה במצב של חדלות פירעון, תידרש השבה של כספי המענקים במלואם, וייתכן שאף יותר מסך המענקים שניתנו. לעומת זאת, בעת מכירת הידע והעברתו אל מחוץ לישראל אגב חדלות פירעון או כינוס, יכולה ועדת המחקר להחליט כי תחת החזר מלא יבוא החזר חלקי של כספי המענקים.
 
  1. כזכור, תכלית החוק היא לקדם את ההתפתחות הכלכלית של ישראל. בהתאם לכך, מהוראות החוק מתברר שככלל אין להעביר ידע, שפותח במסגרת תוכנית מאושרת, אל מחוץ לישראל. כך, סעיף 47א לחוק המחקר והפיתוח קובע איסור פלילי על העברה כאמור, וזאת במטרה להגביר את ההרתעה מפני מכירת הידע לחברות זרות בניגוד לתנאי האישור (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון), התשנ"ה-1995, ה"ח 297, 303). יחד עם זאת, לפי סעיף 19ב רשאית ועדת המחקר לאשר במקרים מיוחדים בקשות להעברה אל מחוץ לישראל של ידע שפותח במסגרת תוכנית מאושרת. זאת, בכפוף לתנאים מסוימים, כמפורט בסעיף. לענייננו רלוונטי התנאי לפיו על החברה לשלם סכום כסף במזומן, המכונה "הסכום הבסיסי". סעיפי החוק הנוגעים לכך הם סעיף 19ב(ב)(1), אשר עוסק במכירת ידע בלבד, וסעיף 19ב(ב)(2), שעוסק בהעברת הידע אגב מכירת החברה:
 
"19ב. (ב)  ועדת המחקר רשאית, במקרים מיוחדים, לאשר בקשה להעברה אל מחוץ לישראל של ידע הנובע ממחקר ופיתוח על פי תכנית מאושרת, שאינו המוצר שפותח במסגרת אותה תכנית, וכל זכות הנובעת ממנו (בסעיף זה – ידע), בתנאים כמפורט להלן, לפי הענין:
(1) היתה הבקשה למכירת הידע בלבד – ישלם מקבל האישור, במזומן, את הסכום הבסיסי, כשהוא מופחת לפי הוראות סעיף קטן (ז); בפסקה זו, "הסכום הבסיסי" – סכום השווה ליחס שבין סך המענקים שקיבל מקבל האישור לפי חוק זה לבין סך ההשקעות הכספיות שהושקעו בביצוע התכנית המאושרת, כשהוא מוכפל במחיר המכירה של הידע, ובלבד שלא יפחת מסך המענקים כאמור, בתוספת ריבית שנתית;
(2) היתה הבקשה להעברת ידע אל מחוץ לישראל, במסגרת מכירה של מקבל האישור שכתוצאה ממנה הפסיק מקבל האישור להיות תאגיד המואגד בישראל – ישלם מקבל האישור, במזומן, את הסכום הבסיסי, כשהוא מופחת לפי הוראות סעיף קטן (ז); בפסקה זו, "הסכום הבסיסי" – סכום השווה ליחס שבין סך המענקים שקיבל מקבל האישור לפי חוק זה, לבין סך הוצאות המחקר והפיתוח של מקבל האישור בניכוי הנכסים הפיננסיים כפי שיקבעו השרים, כשהוא מוכפל במחיר המכירה של מקבל האישור, ובלבד שלא יפחת מסך המענקים כאמור, בתוספת ריבית שנתית; בפסקה זו, "הוצאות המחקר והפיתוח של מקבל האישור" – הוצאות שהוציא מקבל האישור בביצוע מחקר ופיתוח, וועדת המחקר קבעה, בכללים שפרסמה ברשומות, שניתן להביאן בחשבון לעניין זה;"
 
           סעיף 19ב התווסף לחוק המחקר והפיתוח במסגרת תיקון מס' 3 לחוק (ראו, חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005, ס"ח 340), ותכליתו להקל במעט את האיסור, שהיה מוחלט עד אותה עת, על הוצאת הידע אל מחוץ לישראל. מהלך זה ננקט לאור תהליך הגלובליזציה, ומתוך רצון להקל על שיתוף הפעולה בין חברות ישראליות לחברות בין-לאומיות, כמו גם מתוך חשש שמא משקיעים זרים יירתעו מהשקעה בחברות הנתמכות על ידי המדען הראשי בשל אותו איסור על העברת הידע מחוץ לישראל (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון מס' 3), התשס"ה-2004, ה"ח הממשלה 306, 308). הסכום הבסיסי בא לבטא בקירוב את אובדן התשואה העודפת למשק (שם, בעמוד 309) ולהוות תמריץ שלילי להעברת הידע אל מחוץ לישראל (ראו, דברי ההסבר להצעת חוק המדיניות הכלכלית לשנים 2011 ו-2012 (תיקוני חקיקה), התשע"א-2010, ה"ח הממשלה 6, 54-53 (הצעה לתיקון עקיף של החוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה, התשמ"ד-1984)). מכך נלמד שאומנם ביקש המחוקק להישמע למציאות הכלכלית הגלובלית, אך בד בבד רצה לרסן את העברת הידע אל מחוץ לישראל, באמצעות קביעת תג מחיר להוצאת הידע מישראל – הוא הסכום הבסיסי.
 
  1. אופן חישובו של הסכום הבסיסי בעת מכירת הידע אל מחוץ לישראל במהלך העסקים הרגיל מפורט, כאמור, בסעיפים 19ב(ב)(1) ו-19ב(ב)(2), והוא משתנה בהתאם לאופן העברת הידע. כך, למשל, אופן החישוב משתנה אם נמכר הידע בלבד, או אם נמכר הידע אגב מכירת החברה. בשתי החלופות הללו שיעורו של הסכום הבסיסי ייגזר משיעור סך המענקים שניתנו וממחיר המכירה של הידע, הוא לא יפחת מסך המענקים בתוספת ריבית שנתית, ולא יעלה על סכום של פי ששה מסך המענקים שניתנו (ראו, סעיף 19ב לחוק המחקר והפיתוח; תקנה 2 לתקנות לעידוד מחקר ופיתוח בתעשייה (הסכום המרבי לתשלום בעד העברת ידע לפי סעיף 19ב(ב)(1) ו-(2)), התשע"ג-2012). כך, כאמור, במכירת הידע במהלך העסקים הרגיל.
            
             מצב הדברים שבענייננו, של מכירת הידע אגב חדלות פירעון או כינוס, זכה להתייחסות מיוחדת בסעיף 19ב(ה), שמסדיר את תשלום הסכום הנדרש כאשר מתבקשת העברת ידע אל מחוץ לישראל אגב פירוק מחמת חדלות פירעון או כינוס נכסים. כך נאמר בסעיף:
 
"19ב. (ה)       על אף הוראות סעיף קטן (ב)(1) ו-(2), היתה הבקשה להעברת ידע אל מחוץ לישראל, כאמור באותו סעיף קטן, אגב פירוק מחמת חדלות פירעון או כינוס נכסים של מקבל האישור, ומחיר המכירה של הידע או של מקבל האישור, לפי הענין, נמוך מסך ההשקעות שהושקעו בביצוע התכנית המאושרת או שהושקעו במקבל האישור, לפי הענין, רשאית ועדת המחקר לקבוע כי ההוראה שבאותו סעיף קטן ולפיה הסכום הבסיסי לא יפחת מסך המענקים בתוספת ריבית שנתית, לא תחול; קבעה הוועדה כאמור, לא יופחת הסכום הבסיסי לפי הוראות סעיף קטן (ז)."
 
כלומר, סעיף 19ב(ה) מסמיך את ועדת המחקר לקבוע שבעת פירוק מחמת חדלות פירעון או בעת כינוס נכסים ישולם סכום נמוך יותר מהסכום המזערי שהיה משולם אילו היה מדובר במהלך העסקים הרגיל, קרי, נמוך יותר מסך המענקים שניתנו (בצירוף ריבית שנתית). יש להפנות את תשומת הלב לכך שהמחוקק מתייחס בסעיף 19ב(ה) לשתי סיטואציות באשר להעברת ידע לחו"ל: האחת, אגב פירוק מחמת חדלות פירעון, והאחרת בשל כינוס נכסים. בענייננו לא עלתה כל שאלה לעניין ההבחנות האפשריות בין שני המצבים, ולפיכך לא נידרש לכך. בהמשך נזכיר יחדיו הן חדלות פירעון והן כינוס נכסים.
 
  1.   לעניין השגה על החלטותיה של ועדת המחקר: בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח נקבע מנגנון של דיון חוזר ושל ערר. בחלקים הנוגעים לענייננו נקבע בסעיפים אלה כך:
 
"22א.  (א) ועדת המחקר תקיים דיון חוזר בכל החלטה שקיבלה, אם בתוך שלושים ימים ממועד קבלת ההחלטה הגיש הכונס שבענינו התקבלה החלטת הועדה כאמור, בקשה מנומקת בכתב לקיים דיון חוזר."
 
"23.  (א) הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדת המחקר רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת הערר תוך 45 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה.
 (א1) קיימה ועדת המחקר דיון חוזר על החלטתה כאמור בסעיף 22א, רשאי מי שרואה עצמו נפגע מהחלטתה בדיון החוזר לערור לפני ועדת הערר בתוך 30 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה."
 
סעיפים אלה מתווים שני מסלולים אפשריים להשיג על החלטות ועדת המחקר. המסלול האפשרי הראשון הוא מהלך דו-שלבי לפי סעיף 22א(א) בצירוף סעיף 23(א1): בשלב הראשון ניתן להגיש לוועדת המחקר בקשה לקיים דיון חוזר בהחלטה שקיבלה; בשלב השני ניתן לערור בפני ועדת הערר על החלטת ועדת המחקר בדיון החוזר. המסלול האפשרי השני הוא מהלך חד-שלבי לפי סעיף 23(א), המאפשר להגיש ערר על החלטת ועדת המחקר ללא דיון חוזר. מלשון החוק עולה, כי בשני המסלולים הללו כל החלטה של ועדת המחקר נתונה לביקורת של ועדת הערר (לדיון בסמכויות שיפוטיות ומעין-שיפוטיות של גופים מינהליים, כגון ועדות ערר, ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 95-87 (2010)).
 
           עתה, משעמדנו על טיבם של ההסדרים בחוק המחקר והפיתוח, נוכל להידרש לפרטי הסכסוך שבענייננו.
 
 
 
 
 
רקע עובדתי
  1. חברת אקספנד נטוורקס בע"מ (בפירוק) (להלן – החברה) עסקה בפיתוח פתרונות טכנולוגיים להאצת יישומים ברשתות תקשורת. לצורך כך, קיבלה מענקים בהיקף של כ-9,900,000 דולר מטעם המדען הראשי ובאישורה של ועדת המחקר, לפי חוק המחקר והפיתוח. בחודש נובמבר 2007 נחתם בין החברה לקרנות ההשקעה פלנוס (Plenus; להלן – הנושה המובטח) הסכם הלוואה, שבמסגרתו שועבדו כלל נכסי החברה בשיעבוד צף, וזכויות הקניין הרוחני שלה שועבדו בשיעבוד קבוע. לימים נקלעה החברה לקשיים כלכליים. לבקשת הנושה המובטח, מינה בית המשפט ביום 14.10.2011 את המבקש לתפקיד כונס נכסים זמני ומנהל מיוחד (להלן – הכונס) של נכסי החברה. במסגרת הליכי הכינוס, נחתם ביום 25.12.2011 הסכם בין הכונס לבין חברה אמריקאית, Riverbed Technology Inc., למכירת הפעילות העסקית וקניינה הרוחני של החברה. מימושו של ההסכם הותנה בקבלת אישורו של בית המשפט של כינוס נכסים ובקבלת אישור ועדת המחקר (אישור ועדת המחקר נדרש, כזכור, על פי הוראות חוק המחקר והפיתוח).
 
           ביום 5.1.2012 נתן בית משפט קמא צו המאשר את הסכם המכר, לפיו הפעילות העסקית והקניין הרוחני יימכרו בתמורה לסכום של 6,450,000 דולר, בכפוף לאישור ועדת המחקר. באותו היום, הגיש הכונס בקשה בה הוא ביקש מבית המשפט להורות למדען הראשי ליתן הודעה אודות הסכמתו להעברת הידע, ובנוסף להורות למדען הראשי להגיש תביעת חוב בנוגע לסכום המגיע לו (להלן – הבקשה הראשונה). כעבור שלושה ימים, ובטרם החליט בית משפט קמא בעניין הבקשה הראשונה, הגיעו הכונס והמדען הראשי להסכמה בנוגע לאישור העברת הידע ובנוגע לסכום שישולם. בהתאם להסכם, אישרה ועדת המחקר את העברת הידע אל מחוץ לישראל בכפוף לתשלום סכום של 663,705 דולר (להלן – הסכום שנקבע), והכונס ביקש למחוק את הבקשה הראשונה, שאומנם נמחקה. חישוב הסכום שנקבע נעשה מכוח סעיף 19ב(ה) לחוק המחקר והפיתוח (שצוטט בפיסקה 6 לעיל), שהרי העברת הידע נעשתה במסגרת כינוס הנכסים. עם קבלת אישורה של ועדת המחקר מכר הכונס את הקניין הרוחני ואת הפעילות העסקית של החברה לידי החברה האמריקאית, אך מבלי להעביר לידי המדען הראשי את הסכום שנקבע. ביום 23.1.2012 הגיש הכונס בקשה חדשה, ובה ביקש מבית המשפט המחוזי לתת הוראות בעניין תביעת החוב של המדען הראשי בנוגע לסכום שנקבע, בנוסף לתביעות חוב אחרות (להלן – הבקשה השנייה). מסיבה שאינה ידועה, בקשה זו לא הומצאה למדען הראשי. משלא נתקבלה תגובת המדען, קיבל בית המשפט את הבקשה השנייה במעמד צד אחד, ובהתאם לכך דרש הכונס מהמדען הראשי להמציא לו תביעת חוב בגין הסכום שנקבע. כך נודע למדען הראשי לראשונה אודות הבקשה השנייה. בעקבות זאת, ביקש המדען הראשי מבית משפט קמא לבטל את ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולהורות לכונס לשלם לאלתר את הסכום שנקבע, הוא הסכום בו נקבה ועדת המחקר, כפי שהוסכם בעת שנתנה ועדת המחקר את אישורה. בבסיסה של המחלוקת, היעדר הסכמה לגבי שיעורו של הסכום שעל הכונס לשלמו. הכונס טען בפני בית משפט קמא כי ועדת המחקר שגתה בחישוב הסכום בקובעה שהינו 663,705 דולר, וכי הסכום הנכון הוא 553,150 דולר. מנגד, טען המדען הראשי כי אין לכונס או לבית המשפט סמכות לדון בהחלטה של ועדת המחקר, וכי אם רצה הכונס להשיג על שיעור הסכום שקבעה ועדת המחקר, היה עליו להגיש ערר על ההחלטה בפני ועדת הערר, כקבוע בסעיף 23 לחוק המחקר והפיתוח. יצוין, כי בצד החוב בגין מכירת הידע לחו"ל, קיימת נשייה רגילה בגין התמלוגים מהתקופה שקדמה למינוי הכונס. לגבי נשייה זו הגיש המדען הראשי תביעת חוב.
 
  1. בהחלטתו מיום 5.4.2012 הביע בית משפט קמא את מורת רוחו מהדרך בה הלך הכונס, שהסכים ללא עוררין לסכום בו נקבה ועדת המחקר, על מנת להביא לאישור עסקת מכירת הקניין הרוחני לחברה האמריקאית. ברם, משנשתכללה העסקה חזר בו הכונס מהסכמתו הקודמת, ודרש כי הסכום יועמד לבחינתו באמצעות תביעת חוב. לגופו של עניין, קיבל בית המשפט את טענות המדען הראשי וקבע, כאמור, כי הדרך להשיג על החלטת ועדת המחקר הינה באמצעות נקיטת ההליכים הקבועים לכך בחוק המחקר והפיתוח. על החלטה זו הוגשה הבקשה שלפנינו. דומה שלכונס עמדה זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. זאת, משום שנראה כי יש לסווג את ההחלטה כ"פסק דין", ולוּ לעניין סעד שחרג מגדר ביטול ההחלטה שניתנה על פי צד אחד. מכל מקום, משהועבר ההליך לדיון בפני מותב תלתא, אין מניעה לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור (תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).
          
  1. חובה לציין, כי במקביל להליך הכינוס התנהל בבית המשפט המחוזי הליך נוסף לגבי החברה (פר"ק 3655-11-11), במסגרתו הגישו עובדי החברה בקשה לפירוקה. ביום 15.7.2012 נענה בית המשפט (כבוד השופט ע' זרנקין) לבקשת העובדים, ונתן צו לפירוק החברה. כונס הנכסים הרשמי מונה כמפרק זמני.
 
 
 
 
 
דיון
  1. כאמור בפתח דבריי, הבקשה שלפנינו הוגשה אך ורק בהתייחס לשאלת הסמכות. יודגש, כי במסגרת הערעור דנא לא מערער הכונס על עצם קיומה של חובת התשלום של הסכום שנקבע, וגם אין הוא טוען כיום כי היה על המדען הראשי להגיש תביעת חוב בגינו. כמו כן, אין לכונס טענות בדבר העדיפות שמקבל המדען הראשי למעשה ביחס לנושים האחרים של החברה. גם לכונס הרשמי, כמפרק, אין טענות בעניין זה. משכך, נדרשים אנו לבחון אך ורק את השאלה למי נתונה סמכות הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת המחקר בעת חדלות פירעון או כינוס, בנוגע לסכום שנקבע. האם נתונה היא לוועדת הערר על פי הוראות חוק המחקר והפיתוח או לבית המשפט המחוזי מכוח דיני חדלות הפירעון והכינוס?
 
           עמדתו של הכונס היא שסמכות הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת המחקר נתונה לבית המשפט המחוזי הדן בהליכי הכינוס. הוא סומך את עמדתו על שני קווי טיעון עיקריים. קו הטיעון הראשון נוגע לתחומי סמכותה של ועדת הערר. הכונס סבור שבסמכות ועדת הערר לבחון רק החלטות מסוימות של ועדת המחקר, שבגדרן אינן כלולות החלטות שניתנו לפי סעיף 19ב לחוק עידוד המחקר והפיתוח, הנוגעות לאישור העברת ידע לחו"ל ולקביעת הסכום אותו יש לשלם במסגרת העברה שכזו. את עמדתו זו סומך הכונס על אי התאמה בין לשון החוק לבין לשון התקנות שהותקנו מכוחו. קו הטיעון השני נוגע ליחס שבין הוראות חוק המחקר והפיתוח לבין דיני חדלות הפירעון ודיני כינוס נכסים. לטענת הכונס, יש מקום להבדיל בין סמכויות ועדת הערר כאשר מדובר במכירת הידע במהלך עסקים רגיל לבין מכירה במסגרת הליכי חדלות פירעון או כינוס. לשיטתו, אפילו יימצא שבאופן עקרוני סמכות ועדת הערר משתרעת על כל החלטות ועדת המחקר, כלומר יידחה קו הטיעון הראשון, הרי שבעת חדלות פירעון והליכי כינוס סמכות זו נסוגה מפני סמכותו של בית המשפט שעל חדלות פירעון או הכינוס. לפיכך, לעמדתו, השגה על החלטת ועדת המחקר נתונה לסמכותו הבלעדית של בית המשפט ולא בידי ועדת הערר. אדון בטענות אלה כסדרן.
 
  1. לעניין קו הטיעון הראשון: כזכור, על פי מנגנון ההשגה שנקבע בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח (המצוטטים בחלקיהם הרלוונטיים בפיסקה 7 לעיל) נתונה לוועדת הערר הסמכות לדון בכל החלטה של ועדת המחקר. אולם, תקנה 1 לתקנות עידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (סדרי דין בועדת ערר), התשמ"ח-1988 (להלן – תקנות הערר), מגדירה כך:
 
 
"'החלטה' – החלטת ועדת המחקר לפי סעיפים 17, 22, או 45 לחוק."
 
סעיפים 17, 22 ו-45 הנזכרים קובעים את סמכויותיה של הוועדה בנוגע למתן האישור לתוכנית מחקר ופיתוח, שינויו וביטולו. עובר לחקיקת חוק לעידוד מחקר ופיתוח בתעשיה (תיקון מס' 2), התשס"ג-2002, ס"ח 106 (להלן – תיקון מס' 2), תאם נוסחו של סעיף 23(א) לחוק המחקר והפיתוח את נוסח תקנה 1 הנ"ל. כך נאמר בעבר בסעיף:
 
"23. (א)  הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדת המחקר לפי סעיפים 17, 22 או 45 רשאי לערור על ההחלטה לפני ועדת הערר תוך 45 ימים מיום שנמסרה לו ההחלטה." (ההדגשה אינה במקור – א' ג')       
 
כלומר, במסגרת תיקון מס' 2 הושמטו מלשון סעיף 23(א) המלים "לפי סעיפים 17, 22 או 45". משתמע מכך שהתיקון הביא להרחבת סמכותה של ועדת הערר לדון בכל החלטה של ועדת המחקר. ברם, בעקבות התיקון לא עודכנו תקנות הערר באופן התואם את התיקון לחוק. לטענת הכונס, משלא תוקנו התקנות המיישמות את החוק בהקשר של סדרי הדין בערר, אזי אין לומר כי התיקון לחוק הביא להרחבת סמכויותיה של ועדת הערר. לפיכך, לשיטתו סמכות ועדת הערר אינה משתרעת על החלטות ועדת המחקר לגבי הסכום אותו יש לשלם במסגרת העברת ידע לחו"ל, משום שהחלטות אלה הינן לפי סעיף 19ב ולא לפי אחד הסעיפים המצוינים בתקנה 1 לתקנות הערר. אין ממש בטענה זו.
 
           כידוע, התקנות הינן במעמד נורמטיבי נמוך יותר ממעמדו של חוק שחוקק על ידי הכנסת. משכך, אין הן יכולות לפגוע בסמכות שניתנה בחוק (ראו, סעיף 16(4) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). תקנות הערר קובעות אך ורק את סדרי הדין של ועדת הערר. לכן, אולי ניתן לומר שסדרי הדין, להבדיל מהסמכויות המהותיות, הקבועים בתקנות הללו חלים רק על החלטות לפי סעיפים 17, 22 ו-45 לחוק המחקר והפיתוח. יצוין, כי גם לפי פרשנות זו לא נותר רִיק חוקי באשר לסדרי הדין בועדת הערר, שכן סעיף 25 לחוק המחקר והפיתוח קובע כי "ועדת הערר תקבע את סדרי דיוניה ועבודתה, ככל שלא נקבעו בתקנות". הנה כי כן, רואים אנו כי המחוקק היה ערני לאפשרות שלא כל סדרי הדין בוועדת הערר יוסדרו בתקנות, וכי הוא הותיר את ההסדרה השיורית לוועדת הערר עצמה.
 
           ברור כי במקרה של סתירה בין תקנות לחוק יש ליתן עדיפות לחוק. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שלוועדת הערר נתונה הסמכות לבקר כל החלטה של ועדת המחקר. מכאן שניתן לתקוף בפני ועדת הערר החלטה בעניין קביעת הסכום שיש לשלמו עם מכירת הנכסים של מקבל המענקים לגורם מחוץ לישראל. דבריי אלה מתייחסים לסיטואציה בה אין מקבל האישור נתון בהליכי חדלות פירעון. השאלה הבאה היא האם העובדה שמתנהלים הליכי חדלות פירעון, או שמונה כונס נכסים למקבל האישור, מובילה לתשובה שונה. במלים אחרות, האם במצבים הנזכרים של חדלות פירעון ומינוי כונס נכסים יש לומר כי אין סמכות לוועדת הערר לבחון השגות על החלטות של ועדת המחקר, כך שהסמכות נתונה באופן בלעדי לבית המשפט של פירוק או של כינוס.
 
  1. עתה מגיעים אנו לדון בקו הטיעון השני, הנוגע ליחס שבין שתי מערכות הדינים – דיני חדלות הפירעון והוראות חוק המחקר והפיתוח. הכונס מציין כי דיני חדלות הפירעון מעבירים את הדיון למישור קולקטיבי. בהתאם לכך, הליכי חדלות פירעון מרוכזים בבית משפט אחד, הוא בית המשפט המחוזי, על מנת להביא בחשבון את האינטרסים של כל הגורמים המעורבים בדבר. לטענתו, לוועדת הערר אין את המומחיות לשקול שיקולים קולקטיביים של דיני חדלות פירעון במסגרת תהליך קבלת ההחלטות שלה. מנגד, סבור המדען הראשי כי משנקבעו הליכים ספציפיים להשגה על החלטות ועדת המחקר בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח, יש לנהוג על פיהם והעובדה שהחברה נמצאת בהליכי חדלות פירעון או בכינוס אין בה כדי לגרוע מההסדר שנקבע בחוק. משניתן צו פירוק לחברה, ומשנתמנה כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני, ביקשנו לקבל את תגובתו, בשל החשש שמא עשוי להתקיים ניגוד עניינים בין הנושה המובטח לבין הנושים האחרים של החברה. הכונס הרשמי מצטרף לעמדת המדען הראשי. לגישתו, באשר לאופן ההשגה על הסכום יש לפעול במסלול שמתווה חוק המחקר והפיתוח. זאת, מפני שמדובר בחוק ספציפי המסדיר את דרך ההשגה על החלטות ועדת המחקר לגבי הסכום, והמתייחס במפורש גם לקביעת שיעור הסכום בתרחיש המיוחד של חברה חדלת פירעון או בכינוס נכסים.
 
  1. אין זה ברור ממבט ראשון איזו ממערכות הדינים, הנוגעות לענייננו, גוברת על רעותה. שתיהן מהוות דין מיוחד (Lex Specialis) בתחומים אותם הן מסדירות: מחד גיסא, הוראות חוק המחקר והפיתוח הינן דין מיוחד בנוגע להטבות שניתנו על פי חוק המחקר והפיתוח, ולגבי הזכויות והחובות שקמות מכוח הוראותיו; מאידך גיסא, דיני חדלות הפירעון הם הדין המיוחד המסדיר את כל העניינים הנוגעים לחדלות פירעון (ראו והשוו, בג"ץ 199/88 קהילת ציון אמריקאית (בפירוק) נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, קרית אתא, פ"ד מג(1) 89, 93 (1989)). משום כך, על מנת להכריע בשאלת הסמכות, עלינו לבחון את מעמדו של הסכום שקובעת ועדת המחקר ביחס לדינים אלה, ואת מהותו של החיכוך ביניהם.
 
  1. על הסיווג של הסכום לצורך דיני חדלות הפירעון ודיני הכינוס ניתן ללמוד ממתווה התשלום המעוגן בסעיף 19ב. על בסיס מתווה זה, סבורני שתשלום הסכום שנקבע הינו בגדר הוצאות מימוש הנכס במסגרת הליכי כינוס הנכסים. הוראות הסעיף קובעות כי תשלום הסכום שנקבע הוא אחד התנאים לאישור ועדת המחקר להעברת הידע אל מחוץ לישראל. לפיכך, הוא חלק אינטגרלי מהליך מכירת הנכס במסגרת חדלות הפירעון או כינוס הנכסים. החובה לשלמו מתגבשת עם עסקת המכירה של הידע אל מחוץ לישראל אגב חדלות פירעון או כינוס, ובעקבות החלטתה של ועדת המחקר. ודוקו, אלמלא ביקש הכונס למכור את הידע אל מחוץ לישראל, גם לא היה קם צורך באישור ועדת המחקר, וממילא לא הייתה קמה החובה לשלם את הסכום שזו קבעה. משכך, ברי כי אין מדובר בנשיית עבר, וכי מעמדו המשפטי של הסכום שנקבע לפי סעיף 19ב(ה) הינו כמעמדן של הוצאות כינוס נכסים או כשל הוצאות פירוק, לפי העניין (ראו והשוו למהותו של חוב ארנונה שנתגבש בעבור נכס מקרקעין לאחר מתן צו פירוק, ושאי סילוקו מנע את העברת הזכויות לרוכש הנכס: רע"א 6754/93 עו"ד יהושע באום, כמפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ, פיסקה 12 (3.12.1996) (להלן – עניין באום)).
 
           על אף שאין בנמצא הוראות חוק לגבי הוצאות כינוס, על מעמדן ועל דינן ניתן ללמוד על דרך היקש מהוצאות מימוש בהליכי פשיטת רגל ובפירוק חברות, שהרי מהותן דומה (ראו, ישראל גפני כינוס נכסים – הלכה ומעשה 329-325 (מהדורה שלישית מאת ערן גפני ונועם סיון, 2004) (להלן – גפני); ; אליעזר וולובסקי כונס נכסים בדיני החברות 324-323 (מהדורה שנייה, זיו וולובסקי עורך, 2004) (להלן – וולובסקי); ציפורה כהן פירוק חברות 604-603 (2000) (להלן – פירוק חברות); סעיף 77 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980; תקנה 146 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985; סעיף 354 (ד) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983; תקנה 66 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987). כל ההוצאות הללו אינן בגדר נשיית עבר שנוצרה קודם לחדלות הפירעון, אלא בגדר נשייה שנוצרה תוך כדי הליך חדלות הפירעון או הכינוס. בהתאם למהות זו, עוצבו הדינים החלים על הוצאות מימוש של נכס בהליכי חדלות פירעון. משכך, סיווגו של תשלום הסכום שנקבע, כהוצאות למימוש הנכס במסגרת כינוס הנכסים, חשוב לעניין הדין הקובע למי הסמכות לדון בהשגה על שיעורו.
 
           הוצאות פירוק, למשל, הינן מטבען חוב הנוצר לאחר המועד הקובע, הוא מועד מתן צו הפירוק עת עסקינן בפירוק חברות (סעיף 354(ה) לפקודת החברות; תקנה 53 לתקנות החברות (פירוק); פירוק חברות, בעמוד 261). כך, הוצאות פשיטת רגל הן הוצאות שמועד יצירתן הוא לאחר מתן צו הכינוס (לגבי יחיד). לפיכך, על פי דיני חדלות הפירעון, הוצאות אלו אינן בגדר חוב בר-תביעה (סעיף 71 לפקודת פשיטת הרגל בצירוף סעיפים 352 ו-353 לפקודת החברות; פירוק חברות, בעמוד 271). משאינן חוב בר-תביעה, לא חלות עליהן ההוראות המיוחדות של דיני חדלות פירעון, אלא חלות עליהן הוראות הדין הכללי. כך נאמר בעניין באום (בפיסקה 9):
 
"...חוב שנוצר אחרי התאריך הקובע, שהוא תאריך מתן צו הפירוק, אינו 'בר תביעה' בפירוק משום שחוב 'בר תביעה' הוא זה שנתגבש לפני צו הפירוק. לפיכך, לא חלות על חוב כזה ההוראות המיוחדות של דיני הפירוק. לגבי חוב שנוצר לאחר התאריך הקובע, עומדות בתוקפן ההוראות הכלליות..." (ההדגשה במקור – א' ג')
 
           כך נאמר לגבי הוצאות פירוק, ולדידי אותו דין יחול לגבי הוצאות כינוס נכסים על פי פקודת החברות, על אף שאין בעניינן מועד קובע כדוגמת צו פירוק בהליכי פירוק (ייתכן שבעניין הוצאות כינוס ראוי להתייחס למועד מינוי כונס הנכסים – ראו, וולובסקי, בעמודים 374-372; גפני, בעמודים 329-325). על כן, לשיטתי, בכל השגה לגבי שיעורן של הוצאות כינוס לצורך מימושו של נכס יש לפעול על פי ההסדר שנקבע בדין המיוחד, ככל שמדובר בתשלום לגורם חיצוני כמו רשות מס או, כבענייננו, המדען הראשי. לעתים, עשויים הצדדים, והכוונה לכונס ולגורם החיצוני כאמור, להסכים שבית המשפט שעל הכינוס יכריע בסוגיית שיעורן של הוצאות כינוס, חרף קיומו של הסדר מיוחד בדין. זאת, מטעמים של יעילות דיונית ולשם הכרעה מהירה בהליך. במקרה הנוכחי, בהיותו של הסכום שנקבע בגדר הוצאות מימוש הכרוכות במכירת הידע, ומכיוון שנקבע בחוק המחקר והפיתוח הסדר ספציפי לגבי אפשרות ההשגה על שיעורו, יש לפעול על פי מנגנון ההשגה שנקבע בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח, המעניק סמכות לוועדת הערר לבחון כל החלטה של ועדת המחקר.
 
 
 
 
           ניתן להקביל בין תשלום הסכום בענייננו לתשלום מס שבח בגין מכירת נכס מקרקעין במסגרת כינוס נכסי חברה. גם תשלום מס שבח, בעקבות מכירת המקרקעין במסגרת הליך הכינוס לשם הגדלת קופת הכינוס לטובת הנושים המובטחים, מהווה הוצאות כינוס אותן יש לשלם למדינה, ודינו ככל הוצאות מימוש (בשים לב להסדר המיוחד באשר למיקומו של מס שבח בסדר פירעון החובות, הקבוע בסעיף 93 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963). על כן, גם הסמכות לדון בהשגה על שיעורו של מס השבח, אותו יש לשלם בעקבות מכירת מקרקעין במסגרת הליכי כינוס, נתונה לגופים המוסמכים לכך על פי מסלול ההשגה והערר הקבוע לכך בחוק, והיא איננה בידיו של בית המשפט שעל הכינוס (ראו, אהרן נמדר מס שבח מקרקעין כרך ב – חישוב המס ותשלומו 719 (מהדורה שביעית, 2012); סעיפים 90-87 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה)).
 
  1. יצוין, כי במסגרת תשובתו לטענות הכונס תמך המדען הראשי את טענותיו, בין היתר, בהלכה שנקבעה בע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 656 (1992) (להלן – הלכת פרדו). לפי הלכה זו, אין מפרק או נאמן רשאי לדחות תביעת חוב המבוססת על שומת מס אלא עליו לאשרה, כל עוד לא הצליח לשנות את שיעור החוב באמצעות ההליכים שנקבעו לכך בחיקוק הרלוונטי לתקיפת השומה (ראו גם, למשל, ע"א 262/76 בן-יעקב, עו"ד נ' פקיד השומה לגביה מיוחדת, פ"ד לא(1) 475, 476 (1976) (להלן – עניין בן-יעקב); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 287 (מהדורה שלישית, 2010)). הלכה זו מבוססת על כך שכאשר מדובר בחוב מס המגיע למדינה, לא קם חשש לקנוניה בין החייב לנושה. החשש לקנוניה הוא אחד הרציונלים שבבסיס ריכוז הסמכות להכריע בתביעות החוב אצל בעל התפקיד ובפני בית המשפט של חדלות פירעון (ראו, למשל, עניין בן-יעקב, בעמוד 476; ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 358 (1992)). אולם, מכיוון שהחבות בענייננו אינה עניין לתביעת חוב, בשל היותו של הסכום שנקבע בגדר הוצאות כינוס, ומכיוון שאין מדובר בענייננו בחוב הסומך על שומת מס, הרי שהלכת פרדו איננה מסייעת לנו במישרין בדיוננו. עם זאת, ראוי לציין כי סעיף 19ב(ח) סיפא לחוק המחקר והפיתוח מורה כי הסכום שנקבע (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית) "ייגבה בדרך שגובים מס, ופקודת המסים (גביה) תחול כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה". זאת ועוד, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, ניתן לטעון כי אם נקבע שתקיפתה של שומת מס אינה בסמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון, ומשכך, בכל השגה לגבי שיעורו יש לפעול בדרך שמתווה החוק הספציפי בעניין זה, מקל וחומר שיש לפעול בדרך דומה גם בעניין תשלום למדינה המהווה הוצאות מימוש במסגרת הליך חדלות פירעון או כינוס.
 
  1. אם כן, בהינתן האמור לעיל, סבורני כי דין הערעור להידחות, וכי בשאלת סמכות הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת המחקר לפי סעיף 19ב(ה), הדרך להשיג על ההחלטה הינה כקבוע בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח. תוצאה זו אף עולה בקנה אחד עם תכליתו של ההסדר שנקבע בסעיף 19ב. כזכור, אחת ממטרות הדרישה לתשלום הסכום שקבעה ועדת המחקר היא קיומו של תמריץ שלילי להעברת הידע, שפותח באמצעות מענקים לפי חוק המחקר והפיתוח, אל מחוץ לישראל. ברי כי מערך התמריצים הראוי לשמירת הידע בישראל הינו עניין שבמומחיות ועדת המחקר וועדת הערר. ומנגד, באופן טבעי, מומחיותו של בית המשפט של חדלות פירעון הינה בדיני חדלות הפירעון. כתוצאה מכך, עולה החשש שמא בית המשפט של חדלות פירעון לא ייתן את המשקל הראוי לשיקולים הנוגעים לשמירת הידע בישראל, שהרי הם אינם ממין השיקולים שאותו בית משפט רגיל לשקול (ראו והשוו, ע"א 10547/05 רשם הקבלנים נ' ש.י.א. רפאל פרויקטים בע"מ, פיסקה 29 לפסק דיני (9.9.2012) (להלן – עניין רשם הקבלנים)). בד בבד, יכולה לעלות טענה כי החלטות ועדת המחקר יושפעו מאינטרסים כספיים של הרשות השלטונית, בהיותה גם נושה של החברה (לדיון מקיף בגישה זו ראו, יעד רותם "הסמכות למתן הקלות שלטוניות בהליכי חדלות פירעון" משפטים מ 113, 171-158 (2010)). ואולם, בענייננו דומני כי התשובה נמצאת בלשון החוק. סעיף 19ב(ה) לחוק המחקר והפיתוח קובע כי בעת מכירת הידע אגב חדלות פירעון או כינוס נתונה לוועדת המחקר הסמכות לקבוע כי הסכום שיש לשלמו יהיה נמוך מסך המענקים שניתנו, הוא הסכום המינימלי שנקבע לצורך העברת הידע אל מחוץ לישראל במהלך העסקים הרגיל. אם כן, נראה כי המחוקק העניק לוועדת המחקר סמכות מפורשת לקבוע את הסכום הראוי גם בהינתן מצב הדברים של חדלות פירעון או כינוס. על כן, אין אלא להסיק כי המחוקק העדיף להשאיר בידי ועדת המחקר ובידי ועדת הערר את מלאכת האיזון בין שיקולי חדלות פירעון לבין השיקולים הנגזרים מתכליות חוק המחקר והפיתוח. ההתייחסות המפורשת בחוק המחקר והפיתוח למצב הדברים של חדלות פירעון וכינוס מחזקת אף היא את העמדה כי מדובר בהסדר ספציפי, שאינו נסוג מפני סמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון או של כינוס.
 
  1. בנוסף, התוצאה אליה הגעתי אף תואמת את האמור בעניין רשם הקבלנים. שם נדונה השאלה האם מוסמך רשם הקבלנים לשנות את סיווגה הקבלני של חברה, עת היא נמצאת במהלך של הסדר נושים. באותו עניין נקבע כי הליכי חדלות פירעון אינם מפקיעים את סמכות הרגולציה של רשות שלטונית, אשר ניתנה לה בדין (שם, בפיסקה 32 לפסק דיני). בשאלת סמכות הביקורת השיפוטית הבעתי דעתי (שם, בפיסקה 34) כי:
 
 
"...כאשר נקבע בחוק הסדר ספציפי וברור להפעלת ביקורת שיפוטית על החלטה שנתקבלה על-ידי רשות פלונית, יש לפעול על פי אותו הסדר גם כשההחלטה נתקבלה לגבי חברה המתנהלים בעניינה הליכי חדלות פירעון... מכאן שדרך תקיפת ההחלטות שניתנו על ידי רשם הקבלנים במקרה דנא הייתה באמצעות ערר לוועדת הערר."
 
           יחד עם זאת, בשולי הדברים, ההיקש מהנאמר בעניין רשם קבלנים לענייננו איננו נקי מספקות, משום שלמכלול השיקולים התווסף במקרה דנא קיומו של אינטרס כספי מצד הרשות השלטונית. כך, בעניין רשם הקבלנים היה מדובר בהחלטה של רשות שלטונית שניתנה במסגרת סמכות הרגולציה הנתונה לה כרגיל, היא הסמכות לשינוי סיווג קבלני. זאת, מבלי שהיה לרשות השלטונית עניין בנכסי החברה שלגביה מתקיימים הליכי חדלות פירעון. לעומת זאת, בענייננו, החלטת ועדת המחקר ניתנה מתוקף מעמדו של המדען הראשי כנושה של החברה, ותוך השפעה ישירה על קופת הכינוס. בין כך ובין כך, הטעמים האחרים שהבאנו די בהם כדי לבסס את מסקנתנו באשר לסמכותה של ועדת הערר ביחס לסמכותו של בית המשפט שעל הכינוס.
 
סוף דבר
  1. מסקנתי הינה, כי תשלום הסכום שנקבע לפי סעיף 19ב(ה) לחוק המחקר והפיתוח מהווה הוצאות למימוש הנכס במסגרת המהלכים להגדלת קופת הכינוס לטובת הנושה המובטח. היינו, מדובר בהוצאות כינוס. אי לכך, סבורני כי על תשלום הסכום חל הדין הספציפי, ועל כן יש להשיג על שיעור הסכום על פי המנגנון שהותווה בסעיפים 22א ו-23 לחוק המחקר והפיתוח. במלים אחרות, סמכות הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת המחקר לפי סעיף 19ב(ה) נתונה לוועדת הערר, ולא לבית המשפט שעל הכינוס.
 
  1. אשר על כן, אם תישמע דעתי, הערעור יידחה. הכונס יישא בשכר טירחה בסכום של 50,000 ש"ח לזכות המשיב 1.
 
 
                                                                                      ה נ ש י א
 
 
 
 
 
השופטת א' חיות:
 
           אני מסכימה.  
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.
 
 
           ניתן היום, ד' בחשון התשע"ד (8.10.2013).
 
 
 
ה נ ש י א      ש ו פ ט ת      ש ו פ ט
 
 
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב