Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 2723/14 אבן קיסר שדות ים בע"מ נגד מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ואח'
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  2723/14
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
 
 
המבקש: אבן קיסר שדות ים בע"מ
 
                                                     
  נ  ג  ד
 
                                                                                                                            
המשיבות: 1. מיקרוגיל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
  2. מחצבות כפר גילעדי אגודה שיתופית חקלאית
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.4.2014 בת"א 30868-01-14, שניתנה על ידי השופטת ד"ר ד' אבניאלי
 
 
בשם המבקשת:                      עו"ד גיורא ארדינסט; עו"ד תומר ויסמן; עו"ד אפרת
                                           ציבולסקי; עו"ד ניר מולכו
 
בשם המשיבות:                     עו"ד רון ברקמן; עו"ד דוד זילברבוים; עו"ד חן
                                           גליק; עו"ד דורון טישמן
 
 
החלטה
 
 
 
           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בת"א 30868-01-14 מיום 7.4.2014, במסגרתה קיבל את בקשת המשיבות, מיקרוגיל – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ומחצבות כפר גלעדי – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: המשיבות) לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן, בהתאמה: הבקשה ו-חוק הבוררות) שנדונה במסגרת תביעה שהגישה המבקשת, אבן קיסר שדות ים בע"מ (להלן: המבקשת) כנגד המשיבות.
 
בקשת רשות הערעור והרקע להגשתה
 
1.       בין הצדדים מתנהל מזה למעלה משנתיים הליך בוררות שעניינו במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע להסכם לאספקת שירותים עליו חתמו בשנת 2006 (להלן: ההסכם או הסכם השירותים). יסודה של המחלוקת בטענת המשיבות כי ההסכם הופר על ידי המבקשת ובדרישתן לתשלום פיצויים בסך של כ-232 מיליון ש"ח בשל כך. ההסכם כולל תנית בוררות רחבה, בה נקבע כי "כל מחלוקת וכל חילוקי דעות הנובעים מהסכם זה... ו/או ביצועו" תידון בבוררות לפני בורר יחיד אשר, בין היתר, יהיה פטור מכל סדרי הדין ודיני הראיות, אך יהיה כפוף לדין המהותי, וכאשר "חתימה על הסכם זה מהווה הסכמה בלתי חוזרת לכל הליכי הבוררות שנקבעו על פי הסכם זה...".
 
2.       במסגרת הליך הבוררות הגישו המשיבות כראיות הקלטות של שיחות עם יואל מנור, אחד מעובדיה של המבקשת (להלן: מנור), אשר הוקלטו על ידי אדם שהשתתף באותן שיחות (להלן: ההקלטות). משנודע למבקשת על ההקלטות, הודיעה זו למשיבות ביום 14.1.2014 על ביטול הסכם הבוררות. למחרת היום הודיעה על כך לבורר, מבלי שביקשה כי הלה יעכב את ההליך שלפניו (יצויין כי בקשה כאמור הוגשה על ידי המבקשת בהמשך ונדחתה על ידי הבורר ביום 11.2.2014). כמו כן, הגישה המבקשת תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי הודעת ביטול תנית הבוררות ניתנה כדין וכי המבקשת זכאית לתשלום הוצאות ניהול הבוררות בסך של 2.6 מיליון ש"ח (להלן: התביעה). ביום 16.1.2014 מסרו המשיבות לבורר את תגובתן להודעת הביטול, בה דחו את הודעת הביטול, טענו כי לא ניתן לבטל את הליכי הבוררות בהודעה חד צדדית ועתרו למתן סעד הצהרתי, המורה כי על המבקשת להמשיך לשתף פעולה עם הבוררות. ביום 22.1.2014 קבע הבורר כי אין זה מסמכותו להכריע בשאלת תוקפה של הודעת הביטול וכמו כן, כי אין צורך להידרש בשלב זה לבקשת המשיבות.
 
3.       בתביעתה טענה המבקשת כי ההקלטות הושגו באמצעות ביצוע פעולות פסולות המגבשות עבירות פליליות של שיבוש מהלכי משפט והטרדת עד, כאשר המשיבות, כך על פי המבקשת, שלחו "סוכן מדיח", שהקליט את מנור, אף שידעו כי מדובר באחד מעדי המבקשת בבוררות. בעשותן כך, לשיטת המבקשת, הפרו המשיבות את חובת תום הלב המשתרעת על כל שלבי הבוררות ואת תנית הבוררות, באופן המקים למבקשת עילה לביטול תנית הבוררות. המשיבות הגישו בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, בה טענו, בין היתר, כי הודעת הביטול ששלחה המבקשת חסרת תוקף. עוד נטען כי נוכח תנית הבוררות, ובפרט בהתחשב בכך שהבוררות החלה זה מכבר ומתנהלת במשך למעלה משנתיים, אין מקום לבטל את הליך הבוררות ולאפשר למבקשת להתנער מההתחייבות שנטלה על עצמה. בתגובה לבקשה לעיכוב הליכים טענה המבקשת כי משהופעלה זכות הביטול של תנית הבוררות ומשהוגשה התביעה, לא ניתן להמשיך בבוררות עד להכרעה בשאלת תוקפה של הודעת הביטול.
 
4.        בית המשפט המחוזי דן בבקשת המשיבות לעיכוב הליכים ועמד על כך שעל פי ההלכה, משהחל בורר בתפקידו, הוא מוסמך להמשיך בבוררות אף במידה וצד להליך מעוניין בביטול הסכם הבוררות. עוד קבע בית המשפט כי התנהגותן ה"עבריינית" של המשיבות, כך על פי המבקשת, מעוררת, לכל היותר, שאלות של קבילות ושל משקל ראייתי ביחס להקלטות, אשר אינן מערערות בדרך כלשהי את תוקף הבוררות. לפיכך, נקבע כי ההכרעה בסוגיות אלה והדיון בהתנהלותן של המשיבות נתונים לסמכותו של הבורר ומקומם להתברר על ידו במסגרת הבוררות, ולא מחוצה לה. לצד האמור, ציין בית המשפט כי הפעולות שנקטו המשיבות במסגרת ההקלטות היוו "'טקטיקה' של השגת פרטים ומידע, תוך כדי ניהול שיחה תמימה כביכול, שתוכנה תועד באמצעות הקלטה", אשר אין בהן משום הפרה של חובת תום הלב. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי בנסיבות העניין לא ניתן להמשיך בבוררות עד להכרעה בשאלת תוקף הודעת הביטול שהעלתה המבקשת בתביעתה. בית המשפט קבע כי משמעותה של הטענה היא מתן כוח בידי צד לבוררות להביא למעשה להקפאת הליכי הבוררות בפעולה חד צדדית, באופן שאינו מתיישב עם הוראות חוק הבוררות ומעניק יתרון בלתי צודק לצד שדעתו אינה נוחה מהליך הבוררות או מהתנהגות הצד האחר לבוררות.
 
5.        מכאן הבקשה שלפני, בה חוזרת למעשה המבקשת על הטענות שהועלו על ידה לפני בית המשפט המחוזי, כשהעיקריות שבהן לענייננו הן: האחת, כי התנהלות המשיבות, אשר בית המשפט המחוזי שגה לראות בה משום "טקטיקה" משפטית המשפיעה רק על קבילות ומשקל ההקלטות כראיות, מהווה עילה לביטול הליך הבוררות; השנייה, כי משעה שהודיעה המבקשת על ביטול הבוררות ופנתה לבית המשפט בעניין, לא היה מקום להורות על עיכוב ההליכים בתביעה קודם להכרעה בשאלת תוקף הודעת הביטול; השלישית, כי נפל פגם מהותי בהחלטה בדבר עיכוב ההליכים, שכן משמעה היא כי בניגוד להלכה, הבורר הוא שיכריע בשאלת תוקף הודעת הביטול, אשר משליכה על עצם סמכותו לדון במחלוקת; הרביעית, כי בית המשפט המחוזי שגה בעת שקבע כי פעולותיהן של המשיבות הינן "טקטיקה מקובלת" ואינן לוקות בחוסר תום לב, מבלי שדן לעומק בסוגיה ומבלי שאיפשר לצדדים להעלות את טיעוניהם בסוגיה במלואם; החמישית, כי לא התקיימו התנאים לעיכוב הליכים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות, הן מכיוון שמרגע שהופעלה זכות הביטול חדלה תנית הבוררות להתקיים והן מכיוון שהתביעה עוסקת בהתנהלות המשיבות במסגרת הבוררות ולא "בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות", קרי, במחלוקות הנוגעות להסכם השירותים, לנספחיו או לביצועו. המבקשת מלינה על כך שבית המשפט המחוזי לא התייחס לטענותיה בעניין זה.
 
6.        ביום 13.7.2014 החלטתי שהבקשה מצריכה תשובה. המשיבות הגישו תשובתן ביום 31.7.2014. המשיבות טוענות בתשובתן כי במסגרת בקשתה עושה המבקשת שימוש ציני בזכות הגישה הערכאות במטרה להביא לביטול הבוררות או לעיכובה ללא הצדקה, תוך סילוף עובדות המקרה. המשיבות חוזרות וטוענות כי ההקלטות בוצעו באופן חוקי וכי לא נפל כל פגם, כל שכן פגם בעל נופך פלילי, בהתנהלותן במסגרת הבוררות ומדגישות לראיה כי לא הוגשה נגדן כל תלונה על ידי אף גורם – לרבות המבקשת – ולא מיוחסות להן עבירות פליליות כלשהן. לשיטת המשיבות, צדק בית המשפט המחוזי בעת שראה בטענות המבקשת עניין "פנים בוררותי" הנוגע לקבילותן ולמשקלן של ראיות ואשר מונח לפתחו של הבורר, ובעת שדחה את הטענות בדבר ביטול הסכם הבוררות ובדבר נפקות הודעת הביטול, בהתאם לדיני הבוררות ובמסגרת סמכותו. כמו כן, נטען כי בנסיבות העניין, משעה שתביעתה של המבקשת התאיינה הלכה למעשה ואילו תצהירו של מנור הוגש במסגרת הבוררות, הרי שעניינה של בקשת רשות הערעור תיאורטי בלבד, כשממילא אין היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה בהחלטתה של ערכאה דיונית בסוגיות שעניינן בוררות.
 
דיון והכרעה
 
7.        לאחר עיון בבקשה ובנספחיה וכן בתשובת המשיבות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
 
8.        כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות ניתנת רק במקרים חריגים ומצומצמים המעוררים שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 17 (18.1.2011); רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ, פסקה 18 להחלטתי (6.10.2010)]. יתרה מכך, נקבע לא אחת כי רק במקרים נדירים תתערב ערכאת הערעור בהחלטה בנוגע לעיכוב הליכים על פי סעיף 5 לחוק הבוררות שהוא עניין המצוי בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית [ראו למשל: רע"א 392/10 Novartis Pharma Services Inc. נ' פרומדיקו בע"מ (4.3.2010); רע"א 11166/07 כהן הברון נ' מינהל מקרקעי ישראל (5.3.2008); רע"א 9652/04 הירשפלד נ' סודאי (21.3.2005) והאסמכתאות המאוזכרות שם].
 
9.        אינני סבור כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, או כי נגרם עיוות דין בגינו נדרשת התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. אף לגופו של עניין, דעתי היא כי בית המשפט המחוזי צדק בעת שקבע כי בנסיבות העניין יש מקום להורות על עיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות.
 
10.      באשר לטענה בדבר קיומה של עילה לביטול הבוררות; ברע"א 6171/99 ת.ס. תעשיות סיליקט בע"מ נ' רותם אמפרט נגב בע"מ, פ"ד נה(1) 327 (1999) דן בית משפט זה בשיקולים שיש להביאם בחשבון כשמוגשת בקשה להפסקת בוררות או להעברת בורר מתפקידו. שיקולים אלו יפים גם במקרה בו שאלת קיומה של עילה לביטול הבוררות מתעוררת שלא במסגרת בקשה להפסקת בוררות, אלא בדרך של הודעה חד צדדית של צד לבוררות על ביטולה, כפי שאירע במקרה שלפני. נקבע שם:
 
"בית-המשפט יבדוק אם קמה עילה להפסקת הבוררות... לשם כך ישקול בית-המשפט, לפי המקרה, את כל השיקולים הרלוונטיים, בין השאר את סבירות משך הזמן שחלף, את התנהגות הבוררים, את התנהגות הצדדים, את הנזק שייגרם אם תיפסק הבוררות לאור התועלת שבהמשכתה, את השאלה אם נגרם עיוות דין לצד המבקש להפסיק את הבוררות, את שיקולי הצדק ואת כל השיקולים הבאים בחשבון כאשר מבקשים להעביר בוררים מתפקידם" (שם, בעמ' 334-333).
 
           ודוק, לא כל פגם שנפל בניהול הליך הבוררות, ובפרט בהתנהלות הצדדים במהלכו, מצדיק את ביטול הליך הבוררות כולו [השוו למשל: רע"א 1964/00 SCHACHTER & NAMDAR POLISHING WORKD Ltd. נ' טאוס (15.7.2001)]. יפים לעניין זה דבריו של בית משפט זה בע"א 491/76 גאולים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צדוק, פ"ד לא(3) 625 (1977) (להלן: עניין גאולים), שם ציין השופט ש' אשר:
 
"...מן הרגע שהבורר נכנס לתפקידו אין עוד לדבר על אפשרות של הפרת הסכם-הבוררות, כי אותו הסכם כבר בוצע במלואו. צד הרוצה, בשלב זה, להסתלק מהבוררות חייב לקבל לכך את הסכמת חברו או רשות מבית-המשפט. מן הרגע שהבוררות נתכוננה היא חיה את חייה העצמאיים והיא כפופה לחוק מיוחד, הוא חוק הבוררות, ולא לחוקי החוזים. משהחל הבורר לכהן על-פי שטר-הבוררין, הוא מוסמך להמשיך בבוררות אפילו ירצה אחד הצדדים לבטל את שטר-הבוררין מסיבה כלשהי. שעה שהחל לדון, היה שטר-הבוררין קיים ותקף, ומשהחלה הבוררות נתמצתה בכך הסכמת הצדדים ואין עוד מה לבטל" [ראו: שם, בעמ' 635-634. כמו כן, ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א 255, 284-283 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי), בעמ' 227-226].
 
11.      הנה כי כן, ברי כי רק במקרים חריגים וקיצוניים במיוחד – אם בכלל – תצדיק התנהגות חסרת תום לב של צד להסכם הבוררות את הפסקת הליכי הבוררות, כל שכן, לאחר שהחל הבורר לפעול וכאשר אין בפי הצדדים טרוניה באשר להתנהלות הבורר. ואף זאת, רק כאשר התנהגות זו של צד לבוררות פוגעת באופן מהותי ומשמעותי בהליך הבוררות ובאופן שאינו ניתן לריפוי שלא בדרך של ביטול הבוררות. בהקשר זה, יש לזכור כי עם סיומה של הבוררות ומתן פסק הבורר, פתוחה לפני הצדדים לבוררות הדלת לפעול לביטולו של פסק הבוררות על סמך עילות הביטול הקבועות בחוק הבוררות, ככל שדעתם אינה נוחה ממנו או ממהלך הבוררות.
 
12.      מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי להגן על מוסד הבוררות ולא להכשילו או לגרוע מתכליתו ומיעדיו כמנגנון חלופי יעיל לפתרון סכסוכים [ראו: רע"א 6233/02 אקסטל בע"מ נ' קאלמא ווי תעשיה, שיווק אלומיניום זכוכית ופרזול בע"מ ואח', פ"ד נח(2) 634, 669 (4.2.2004)]. הבוררות היא הליך מעין שיפוטי [ראו למשל: רע"א 6999/96 מכשירנות חדרה בע"מ נ' רויכמן, פ"ד נב(2) 752, 758 (1998], וככזו, קם הכרח לשמור על טוהרה, בדומה להליכים לפני ערכאות השיפוט [ראו למשל: רע"א 5991/02 גוירצמן נ' פריד, פ"ד נט(5) 1, 9 (2004)]. על כן, מוטלת על בית המשפט החובה למנוע את זיהומה של הבוררות, כדי להבטיח את קיומה ותקינותה ואת אמון הציבור בה [ראו: לימור זר-גוטמן "חובת עורך-הדין לא להטעות את בית המשפט" עיוני משפט כד 413, 423-419 (2000); רע"א 4323/11 ליאון נ' סחיש, פסקה כג (19.9.2011) (להלן: עניין סחיש)]. יחד עם זאת, על בית המשפט לפעול בכדי להבטיח את ניהולה התקין של הבוררות ואת מניעת הכשלתה באמצעות הליכים שיפוטיים, שכן תכליתה, כאמור, ליתן פתרון מהיר ויעיל למחלוקת בין הצדדים. האינטרס הציבורי הוא המנחה כי הליכי בוררות יסתיימו בהכרעה מוקדמת ככל האפשר ובלא הפרעה, תוך הותרת הפיקוח השיפוטי לגביהם, במידת האפשר, לשלב הסופי שלאחר נתינתו של פסק הבוררות [ראו: רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל נ' חאן מנולי בע"מ, פסקה 6 (23.8.2005); ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933, 942 (2003)].
 
13.      אשר על כן, איזון ראוי בין הצורך בפיקוח על הליכי הבוררות כדי להבטיח את תקינותם, לבין שמירת עצמאות דיונית מירבית לבורר ולצדדים ולבין הבטחת יעילותה והגינותה של הבוררות, משמעו כי רק במקרים נדירים שנסיבותיהם קיצוניות תשליך התנהגות של צד לבוררות, אף אם זו לוקה בחוסר תום לב ואינה ראויה, על עצם תוקפו של הסכם הבוררות ועל תוקפו של הליך בוררות שהחל להתנהל [ראו: רע"א 10646/05 כלל פיננסים ניהול בע"מ לשעבר אילנות בטוחה בית השקעות בע"מ נ' אלי ארוך, פסקה 7 (8.1.2006)]. על מקרים אלו נמנים, למשל, מקרים בהם מעורבים גורמים עברייניים בהליך הבוררות מעורבות עמוקה היורדת לשורשו ומשפיעה על דרך התנהלותו [השוו לפרשה שנדונה בעניין סחיש, פסקאות יט-כא].
 
14.      איני סבור כי המקרה דנן נכנס בגדרם של מקרים חריגים אלו. בענייננו התקשרו הצדדים בהסכם שאיש אינו טוען כי נפל פגם בכריתתו, שבו התחייבו להפנות את סכסוכיהם מושא ההסכם לבוררות, ככל שיידרש. הצדדים קיימו התחייבות זו, מינו בורר והליך הבוררות ביניהם מתנהל מזה למעלה משנתיים, כאשר בבקשה לפני לא הועלתה כל תלונה כנגד התנהלות הבורר עצמו. במצב דברים זה, העובדה שבפי המבקשת תלונות נקודתיות על אופן איסוף הראיות – ובאופן ספציפי על נסיבות הקלטתו של אחד מעדיה בבוררות על ידי המשיבות – אינה צריכה לשנות לעניין תוקף תנית הבוררות. בפרט כאשר לא הוכח כי פעולות המשיבות מגבשות עבירות פליליות כלשהן ואילו המשיבות עצמן מכחישות זאת מכל וכל, וכאשר ספק אם תביעה אזרחית לפני בית המשפט המחוזי הינה הליך המתאים להכרעה בטענות בדבר חשד לפלילים. כל זאת אף בשים לב לכך שהתנהלות המשיבות, בין אם הינה תקינה ובין אם לאו, אינה מרמזת על חוסר שיתוף פעולה עם הליך הבוררות או על חזרתה מהסכמתה לקיומו. יתר על כן, טענות המבקשת יכולות להתברר ולזכות למענה מלא – וכך ראוי שיעשה – במסגרת הבוררות, אם על ידי פסילתן או הפחתת משקלן של הראיות ואם בדרך של פסיקת הוצאות או מתן סעדים אחרים על ידי הבורר. לפיכך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי טענות המבקשת אינן מקימות עילה לביטול הבוררות.
 
15.      קביעתי זו שומטת את הקרקע תחת שתי טענות נוספות של המבקשת; כי בנסיבות העניין לא היה מקום לעיכוב ההליכים בתביעה קודם להכרעה בשאלת תוקף הודעת הביטול, וכן כי בהחלטתו הניח בית המשפט המחוזי לפתחו של הבורר את ההכרעה בשאלה הנוגעת לסמכותו לדון במחלוקת, בניגוד לדין. שכן, משנקבע כי אין בנמצא עילה לביטול תנית הבוררות ולהפסקת הליך הבוררות, המסקנה המתחייבת מכך היא כי אין תוקף להודעת הביטול וכי לבורר עומדת הסמכות להמשיך ולדון במחלוקת בין הצדדים, לרבות ביחס להתנהלות המשיבות מושא הבקשה, שהינה עניין פנימי לבוררות. אמנם בית המשפט המחוזי לא קבע ממצא מפורש בעניין תוקף הודעת הביטול, אך נראה כי מדובר במסקנה שהינה יסוד חיוני להכרעתו החיובית של בית המשפט בבקשת עיכוב ההליכים בה דן [ראו למשל: ע"א 461/58 ביטום מפעלים כימיים בע"מ נ' מנהיים, פ"ד יג 937, 943 (1959); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 189-188 (1991) (להלן: זלצמן)]. אוסיף ואציין כי בנסיבות העניין אינני רואה להידרש לשאלת סמכותו של בורר לדון בשאלות שהכרעה בהן משליכה על עצם סמכותו [לעניין זה ראו הערתי בפסקה 34 לחוות דעתי ברע"א 4986/08 TYCO BUILDING SERVIES נ' אלבקס וידיאו בע"מ (12.4.2010) (להלן: עניין אלבקס) והאסמכתאות הנזכרות שם].
 
16.      באשר להתקיימותם של התנאים לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות; סעיף 5(א) לחוק הבוררות מסמיך את בית המשפט לעכב הליכים שהוגשו לפניו אם התקיימו התנאים המנויים בו, אשר שני התנאים הראשונים מתוכם רלבנטיים לענייננו – קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים ותחולתו של הסכם הבוררות על הסכסוך שלגביו הוגשה התובענה לבית המשפט. יצויין כי גם כאשר מתקיימים כל התנאים הכלולים בסעיף 5 לחוק הבוררות, שמור לבית המשפט שיקול דעת אם לעכב את ההליכים אם לאו, וכי הכלל הוא שבית המשפט יִטה לעכב את ההליכים שבין הצדדים להסכם הבוררות, זולת אם נמצא כי קיים טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא יידון בבוררות ]ראו: רע"א 4716/04 Hotels.com נ' זוז תיירות בע"מ, פסקה 4 (7.9.2005); אוטולנגי, בעמ' 255, 284-283].
 
(1)      באשר לתנאי הראשון – קיומו של הסכם בוררות מחייב בין הצדדים; בענייננו, אין מחלוקת כי הסכם השירותים עליו חתמו הצדדים הינו הסכם חוקי אשר השתכלל כדין, וכי נכללה בו תנית הבוררות, שביחס אליה נקבע בהסכם כי "חתימה על הסכם זה מהווה הסכמה בלתי חוזרת לכל הליכי הבוררות שנקבעו על פי הסכם זה, וכמוה כחתימה על חוזה בוררות". שאלת תוקפה של תנית בוררות מתעוררת בנסיבות העניין על רקע הודעתה של המבקשת על ביטולה (להבדיל מביטול הסכם השירותים) ופנייתה לבית המשפט המחוזי לאישור ההודעה, כשאישור כאמור טרם ניתן. ואולם, כפי שצויין לעיל, בשים לב לייחודם של הסכמי בוררות, נקבע בפסיקה כי אף שהסכמים אלו כפופים להוראות דיני החוזים ולחובת תום הלב, צד לבוררות אינו רשאי לבטלה באופן חד צדדי אחרי שהבוררות נתכוננה – אלא בהסכמתו של הצד האחר או באישורו של בית המשפט [ראו למשל: רע"א 5896/95 סיליס נ' אלקנה, פ"ד נ(1) 477, 480 (1996); עניין גאולים, בעמ' 635-634; אוטולנגי, בעמ' 227-226].
 
           לפיכך – ובהתחשב בכך שלא נטען כי נפל פגם כלשהו ברצון המבקשת עת נחתם הסכם השירותים; בכך שהבוררות בין הצדדים החלה והיא מתנהלת מזה כשנתיים; בכך שהצדדים חלוקים ביניהם ביחס להפרה הנטענת; בכך שהמשיבות מעוניינות בהמשך הבוררות; וכן בכך שבית המשפט המחוזי לא נתן אישור פוזיטיבי להודעת הביטול – אינני מקבל את טענת המבקשת כי במועד בו ניתנה ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור (כל שכן במועד מאוחר יותר, לאחר שנמצא כי בנסיבות העניין לא עומדת למבקשת עילה לביטול הבוררות) לא הייתה תנית הבוררות בתוקף וכי התנאי הראשון אינו מתקיים.
 
(2)      באשר לתנאי השני – תחולתו של הסכם הבוררות על הסכסוך שלגביו הוגשה התביעה; כאמור, עניינה של התביעה בתנית הבוררות עליה חתמו המבקשת והמשיבות ובטענותיה של המבקשת כי התנהלותן של המשיבות במסגרת הליך הבוררות הינה חסרת תום לב. ואולם, בחינת פעולות הצדדים לבוררות עת מתנהל הליך הבוררות וחיובם בהוצאות בגין התנהלותם, הינה סמכות המוקנית לבורר מעצם תפקידו וקבועה בפריט יח לתוספת הראשונה לחוק הבוררות. קביעותיו של הבורר באשר להטלת הוצאות אף מהוות חלק מפסק הבוררות ובית המשפט יִטה שלא להתערב בשיקול דעתו של הבורר בעניין [ראו: ע"א 35/65 קאופמן ו-עזבון מרדכי קאופמן נ' אפשטיין ואח', פ"ד יט(2) 639, 643 (1965); רע"א 9139/07 צוקית 1985 ניקוי ופיתוח בע"מ נ' נאיף זועבי, פסקה 6 (4.1.2008); אוטולנגי, בעמ' 796-793].
 
           כמו כן, נוכח קביעתי שלעיל – כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לא קמה למבקשת עילה לביטול תנית הבוררות – הרי שאין בעצם העלאת טענה זו במסגרת התביעה כדי להוציא את הסכסוך שביסודה מגדרי תחולת הסכם הבוררות. מסקנה זו, כי על דרך הכלל סכסוך הנוגע להתנהלות הצדדים במסגרת הבוררות הינו חלק מהסכסוך שהסכם הבוררות חל עליו, מתיישבת אף עם השכל הישר ועם הגישה הנוהגת באשר לפרשנות המרחיבה שיש להעניק להסכמי בוררות בכל הנוגע למנדט שניתן לבורר מכוחם [ראו למשל: רע"א 4095/12 מגנזי תשתיות ב.ג.מ בע"מ נ' סקיק חברה לעבודות עפר ופיתוח בע"מ דן נ' ל.נ. חממות טכנולוגיות בע"מ, פסקאת 17-16 (13.11.2012); ע"א 823/87 דניה סיקוס חברה לבניין בע"מ נ' ס.ע. רינגל בע"מ, פ"ד מב(4) 605, 612 (1989); אוטולנגי, בעמ' 124-120].
 
17.      אשר על כן, גם התנאי השני לעיכוב הליכים מתקיים. יתר התנאים, כאמור, לא עמדו להכרעה. אחר כל זאת, אוסיף ואציין כי מוטב היה שבית המשפט המחוזי יתייחס לטענות המבקשת ביחס לאי התקיימותם של תנאים לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות, כמו גם לטענותיה בדבר התקיימותם של טעמים מיוחדים להימנע מעיכוב הליכי הבוררות. ואולם, משמצאתי כי אין ממש בטענות המבקשת בהקשר זה, ומכיוון שאני סבור כי עצם העובדה שהמשיבות העלו במסגרת כתב הגנתן טענות כנגד המבקשת, בין אם יש בהן ממש ובין אם לאו, אינה מהווה טעם מיוחד לכך שהסכסוך לא יידון בבוררות, אין בהיעדר התייחסות זו מצד בית המשפט המחוזי כשלעצמה, כדי לשנות מנכונות ההחלטה מושא הבקשה.
 
18.      אוסיף כי לא נעלמה מעיני טענת המבקשת כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, שכן צויין בה, ללא עריכת דיון ממצה, כי ביצוע ההקלטות מושא הדיון על ידי המשיבות אינו מהווה הפרה של חובת תום הלב מצד המשיבות, אלא "שימוש ב'טקטיקה' של השגת פרטים ומידע". ודוק, הלכה היא כי הכרעה בפלוגתא מקימה השתק פלוגתא רק בהתקיים ארבעת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא, שאחד מהם הוא כי התקיים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא וניתן להם יומם בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא [ראו למשל: ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (12.10.2009); ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פסקה 23 (21.2.2007)]. הרציונאל מאחורי תנאי זה הוא שיש למנוע מבעל דין התדיינות נוספת בפלוגתא כלשהי לאחר שאכן ניתנה לו הזדמנות למצות את זכותו ביחס אליה, ומנגד, יש לוודא כי ההכרעה השיפוטית תתבסס על בירור עובדתי, במידת הצורך, ועל טיעון משפטי, בכדי להבטיח איכותה [ראו: זלצמן, בעמ' 171]. בהתאם לכך נקבע כי אין מקום למנוע מבעל דין להשיג על ממצא בפסק הדין שלא ניתנה לו הזדמנות להביא ראיות המתייחסות אליו או להגיב עליו [ראו: ע"א 158/83 פינקל נ' נוימן, פ"ד לח(1) 17, 24 (1984); זלצמן, בעמ' 141, 186-184].
 
           תנאי זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו. כך עולה הן מעצם הקביעה כי ההכרעה בסוגית ההקלטות נתונה לסמכותו של הבורר וכי מקום בירורן של הטענות בדבר התנהלותן "העבריינית" כביכול של המשיבות הינו במסגרת הבוררות, והן מכך שהדברים נאמרו מבלי שנשמעו עדויות, מבלי שהתקיים דיון לגופה של הסוגיה ומבלי שבית המשפט נתן דעתו לבקשת המבקשת בהקשר זה [השוו: רע"א 7170/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' חברת מודוב בע"מ, פסקה 8 (3.3.2013)]. אוסיף ואדגיש, לאור קביעותי שלעיל, כי קביעתו האמורה של בית המשפט המחוזי איננה חיונית להחלטתו, במובן זה שלצורך שלילת הטענה בדבר קיומה של עילת ביטול, לא נדרש היה לקבוע אם התנהגות המשיבות עולה כדי הפרת חובת תום הלב, אם לאו, שכן כך או כך אין המקרה, לאור נסיבותיו, נכנס בגדרי אותם מקרים נדירים שבהם התנהגות צד לבוררות משליכה על תוקף הסכם הבוררות. לפיכך, אמירתו של בית המשפט המחוזי שלעיל כי "אין מדובר במקרה זה בהפרה של חובת תום הלב, אלא בשימוש ב'טקטיקה' של השגת פרטים ומידע", אשר לא בוססה על בירור ראייתי ודיון משפטי ממצה, אינה מקימה השתק פלוגתא. על כן אין בטענת המבקשת בהקשר זה, כדי להשפיע על החלטתי.
          
           אשר על כן הבקשה נדחית. משנתבקשה תשובה, המבקשת תישא בהוצאות המשיבות בסך של 10,000 ש"ח.
 
 
           ניתנה היום, ‏ז' באב התשע"ד (‏3.8.2014).
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב