Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 2488/14 ניר יוסטר, עו"ד נגד גיא סגלוביץ, עו"ד
 
בבית המשפט העליון  
  רע"א  2488/14
     
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
 
 
המבקש: ניר יוסטר, עו"ד
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: גיא סגלוביץ, עו"ד
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) מיום 09.03.2014 בתיק הפ"ב 6599-11-13
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד שלי נחום
בשם המשיב:                         בעצמו                                     
 
החלטה
 
 
             לפנַי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ב' טולקובסקי) בהפ"ב 6599-11-13 מיום 9.3.2014, במסגרתו קיבל בית המשפט את בקשת המשיב לאישור פסק בוררות.
 
תמצית הרקע העובדתי לבקשה
 
1.          המבקש, עו"ד ניר יוסטר (להלן: המבקש), והמשיב, עו"ד גיא סגלוביץ (להלן: המשיב), עבדו יחד מאז שנת 2007 בשיתוף פעולה, תוך שכל אחד מהם שומר על לקוחותיו ותוך חלוקת הוצאות המשרד ביניהם בתום כל שנה. מדי שנה פנו שני הצדדים לרו"ח אבי ליברמן, ששימש כרואה החשבון המשותף של שני הצדדים (להלן: רו"ח ליברמן), על מנת שיערוך עבורם תחשיב חשבונאי של הוצאותיהם באותה שנה ויעבירוֹ לאישורם. במהלך השנים לא התעוררו מחלוקות בנוגע לחלוקת הוצאות המשרד, וזו נעשתה בהסכמה של הצדדים מדי שנה.
 
2.          ביום 2.12.2010 נחתם בין הצדדים הסכם (להלן: ההסכם), שבתחילתו נאמר כך: "מאחר ובמשך שנים מספר אנו מתנהלים באופן שבו אנו מנהלים שני משרדים שונים, כאשר אנו מתחלקים בהוצאות ובעלויות החזקת המשרד ועלויות תשלום שכר לעובדים, אך הלקוחות הינם עצמאיים של כל אחד מאיתנו [ו]ההכנסות הינם[ן] עצמאיות. ומאחר ואנו מעוניינים להמשיך לפעול בדרך שדומה לנהוג עד כה, כך שנמשיך לנהל משרדים נפרדים, תוך שיתוף בהוצאות המשרד, אבל בדרך שתפורט להלן". ההסכם ממשיך וקובע את מנגנון חלוקת ההוצאות בין הצדדים, תוך הבחנה בין התיקים של כל אחד מהם בנפרד ותוך פירוט רשימת התיקים המשותפים שמטופלים על ידי שניהם (סעיפים 6-3 להסכם). ההסכם קובע מועד מסוים שהוגדר כ"מועד קובע", שעד אליו ישולמו כל הוצאות המשרד בהתאם למנגנון שהיה נהוג בין הצדדים עד למועד חתימת ההסכם (סעיפים 2-1 להסכם), ואילו ממועד זה ואילך נקבע מנגנון חדש שבעיקרו קבע כי המשיב ישלם 75% מההוצאות והמבקש ישלם 25% מההוצאות (סעיף 8 להסכם). ההסכם קובע עוד כי גם למנגנון זה ישנם חריגים וסייגים כאלה ואחרים, כשבסוף כל חודש יערכו הצדדים התחשבנות מסוימת (סעיף 9 להסכם). בנוסף נקבע כי בסוף כל שנת מס יערכו הצדדים התחשבנות נוספת "בראייה שנתית", שבה יבחנו האם יש מקום לאיזון ושינוי בהתחשבנות ביניהם (סעיף 9(ד) להסכם). לבסוף קובע ההסכם כי "כל סכסוך אשר יתעורר בין הצדדים, יפעלו הצדדים להסדירו בדרך של מו"מ. אם לא יצליחו לנהל מו"מ בעצמם, יעזרו ככל שניתן במגשר או צד שלישי (זהותו תקבע בהסכמה). אם כל אלו לא יצליחו, הצדדים מסכימים להפנות כל סכסוך ביניהם לבוררות, הבורר יהיה ______ או כל בורר אחר אשר לגבי זהותו תהיה הסכמה" (סעיף 10 להסכם). 
 
3.          בתום שנת 2012 התגלעו בין הצדדים מחלוקות, והם החליטו לסיים את שיתוף הפעולה ביניהם. כתוצאה מכך עזב המשיב את המשרד. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת חלוקת הוצאות המשרד לשנת 2012, וגם הפעם נעזרו הצדדים בשירותיו של רו"ח ליברמן בסוגיה זו. ביום 21.3.2012 כתב המבקש הודעת דואר אלקטרוני לרו"ח ליברמן, עם עותק למשיב, שזוהי לשונה: "אבי בוקר טוב, בהמשך לשיחתנו הבוקר ולשיחתך עם גיא [המשיב] ולצורך סיום המחלוקות ככל שישנן עד ליום 30.6.2012 לרבות שנת 2011 מוסכם כי אתה תשמש כבורר יחיד אשר על יסוד תשובתך תערוך התחשבנות כספית בין גיא לביני. נודה כי תפעל מהר ככל שניתן לסיים את העניין. תודה." (ההדגשה הוספה – י.ד.) (להלן: הודעת הדוא"ל).
 
4.          ביום 23.7.2013 שלח רו"ח ליברמן לשני הצדדים מסמך ללא כותרת, שבמסגרתו הודיעם על תוצאות ההתחשבנות (להלן: המסמך). בתחילת המסמך נאמר כך: "בהתאם להסכם ... ביום 2 בדצמבר 2010 בו הוחלט בדבר מנוי מגשר ובורר להסדרת הוצאתו של ההסכם אל הפועל; ובהתאם להודעת יוסטר [המבקש] בדוא"ל מיום 21 במרץ 2012 בדבר מנויי לבורר יחיד בעניין ההתחשבנות הכספית עם סגלוביץ, והודעתו של סגלוביץ אלי בטלפון למחרת היום שבה אישר מנוי זה". בהמשך ציין רו"ח ליברמן כי שיתוף הפעולה בין הצדדים הסתיים בתום חודש דצמבר 2012, וכי הוא יוצא מנקודת הנחה שהצדדים הסדירו התחשבנויות קודמות ביניהם עד ליום 31.12.2010. לפיכך קבע רו"ח ליברמן כי נכון ליום 31.12.2012 חייב המבקש למשיב סך של 721,000 ש"ח כולל מע"מ בשיעור של 18%. בנוסף נקבע כי הרכב הצמוד לעובדת של המשיב יועבר לבעלותו של המשיב במשרד הרישוי, וכי מחצית מההכנסות שיתקבלו אצל המבקש החל מיום 1.1.2013 בגין שירות שניתן על ידי המשיב תועבר למשיב עם קבלתה. לבסוף ציין רו"ח ליברמן כי ביום 15.7.2013 הודיעוֹ המבקש בעל פה על סיום מינויו הנ"ל.
 
5.          ביום 5.11.2013 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה לאישור המסמך מיום 23.7.2013 כפסק בוררות. ביום 21.11.2013 הגיש המבקש מסמך שכותרתו "תגובה לבקשה לאישור פסק בוררות ובקשה לביטול פסק בוררות", במסגרתה טען כי רו"ח ליברמן מעולם לא מונה כבורר על פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק), כי אין בין הצדדים הסכם בוררות בר תוקף, וכי המסמך מיום 23.7.2013 כלל אינו מהווה "פסק בוררות" ומשכך גם לא ניתן לאשרו ככזה. המבקש טען בתגובתו כי הצדדים "נעזרו" בכל שנה בשירותיו של רו"ח ליברמן לצורך עריכת תחשיב הוצאות והתחשבנות ביניהם בנוגע להוצאות המשרד, וכך עשו הצדדים גם בתום שנת 2012, "ואולם שלא כשם סיכומיו בשנים שקדמו לכך, החליט ה"בורר" לשמש כבורר אמיתי בין הצדדים...ויובהר: רו"ח ליברמן לא מונה מעולם כבורר ע"פ חוק הבוררות. לא ניתנו לו סמכויות בורר ולא היה בסמכותו "לקבוע" (כדבריו בפסק הבוררות הלכאורי) דבר ביחס ל"חובות" כספיים בין הצדדים. הסמכות היחידה שניתנה לו הייתה לערוך תחשיבי ואיזוני הוצאות". המבקש הוסיף וטען כי קיימות עילות לביטול פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, כיוון שפסק הבוררות ניתן מבלי שיש הסכם בוררות בתוקף בין הצדדים, מבלי שהבורר התמנה כדין, וכשהבורר מצוי בניגוד עניינים מהותי. לחלופין נטען כי ככל שייקבע כי מדובר בפסק בוררות תקף, הרי יש לבטל את פסק הבוררות מחמת חריגה של הבורר מסמכויותיו, פעולתו תוך משוא פנים ובניגוד עניינים, היעדר הנמקה של פסק הבוררות, והיותו של פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור. המשיב הגיש "תגובה לתגובה לאישור פסק בוררות", ובמסגרתה טען כי דין תגובת המבקש להידחות על הסף כיוון שאינה עומדת בתנאי חוק הבוררות. נטען כי התגובה הינה למעשה התנגדות לביצוע פסק הבוררות, ולכן בהתאם לסעיף 23(ב) לחוק הבוררות לא ייזקק בית המשפט להתנגדות כזו אלא בדרך של בקשה לביטול פסק הבוררות, שעל פי תקנה 9 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: תקנות הבוררות) יש להגישה "בדרך של המרצה". בנוסף טען המשיב כי ממילא "בשלב זה כבר לא ניתן להעלות טענות אלו".
 
6.          בהחלטות מיום 5.12.2013 ומיום 17.12.2013 קבע בית המשפט המחוזי (הנשיאה (כתארה אז) ה' גרסטל) כי על המבקש להגיש את תגובתו לבקשה לאישור פסק הבוררות במסגרת תיק חדש כבקשה לביטול פסק הבוררות (ולא כתגובה במסגרת ההליך שנפתח כבר על ידי המשיב לאישור פסק הבוררות). אין חולק כי המבקש לא פעל בהתאם להוראת בית המשפט ולא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות.
 
7.          בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 9.2.2014 הבהירה באת-כוחו של המבקש כי הוא לא הגיש בקשה נפרדת לביטול פסק הבוררות כיוון שטענתו המרכזית הינה כי רו"ח ליברמן לא מונה כבורר וכי המסמך מיום 23.7.2013 כלל אינו מהווה "פסק בוררות", ולכן אין מקום לאשר או לבטל את המסמך כ"פסק בוררות". עוד נטען כי ממילא הטענות לביטול פסק הבוררות בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות נכללו בתגובת המבקש לבקשה לאישור פסק הבוררות. עוד צוין כי אילו הייתה מוגשת בקשה לביטול פסק הבוררות הרי שהיה משתמע ממנה כי המבקש מכיר בכך שהמסמך מהווה "פסק בוררות", ולא כך הוא. באת-כוח המבקש הבהירה כי ככל שייקבע כי אכן מדובר בפסק בוררות, אז יגיש המבקש בקשה לביטול פסק הבוררות. במסגרת אותו דיון טען המשיב, בתגובה לטענות באת-כוח המבקש, כי הוא מתנגד לכל הרחבת חזית מצד המבקש ולכל טענה שלא ניתן לטעון מבלי שהוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות "או טענה שלא ניתן להגיש במועד הנוכחי או במועד שהוגשה התגובה לבקשה". בתום הדיון קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ב' טולקובסקי) כדלקמן: "...משהובהר כי לא הוגשה בקשה לביטול פסק בוררות, עומדות למשיב טענות כנגד אישור פסק הבורר בלבד, שהרי אין בפניי בקשה לביטול פסק בוררות, ובכל מקרה כבר במועד הגשת הבקשה לאישור פסק בוררות מיום 5.11.13, כבר חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק בוררות". לבקשת באת-כוח המבקש איפשר לה בית המשפט המחוזי להשלים בכתב טיעוניה כנגד הבקשה לאישור פסק הבוררות, וכפועל יוצא גם העניק זכות תשובה בכתב למשיב.
 
8.          בהשלמת טיעוניו בכתב חזר המבקש על עמדה זו ועל יתר טענותיו שפורטו לעיל. המשיב חזר בהשלמת טיעוניו בכתב על בקשתו לאשר את פסק הבוררות, ובנוסף טען כי משלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות בהתאם לחוק ובהתאם להחלטות בית המשפט הרי שאין לפני בית המשפט בקשה לביטול פסק הבוררות ולכן יש לאשרו.
 
תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
9.          בפתח הדברים קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ב' טולקובסקי) כי משלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות, הרי שמסגרת הדיון הינה בקשה לאישור פסק הבוררות, ולכן המבקש רשאי להעלות טענות שניתן לטעון כנגד אישור פסק בוררות בלבד. נקבע כי בהקשר זה יש למבקש שתי טענות: האחת, היעדר הסכם בוררות בר תוקף; השנייה, כי לא מדובר ב"פסק בוררות". בית המשפט ציין כי טענות אלה ניתן להעלות בכל עת, במסגרת התנגדות לבקשה לאישור פסק בוררות, להבדיל מטענות לביטול פסק בוררות בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, שאותן ניתן להעלות רק במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות במועדים הקבועים בסעיף 27 לחוק הבוררות. 
 
10.        בית המשפט המחוזי דחה את טענתו הראשונה של המבקש, לפיה לא נכרת הסכם בוררות בר תוקף בין הצדדים וכי רו"ח ליברמן נשכר על ידי הצדדים רק לשם עריכת תחשיב הוצאות ולא שימש בשום שלב כבורר. בית המשפט ציטט את סעיף 10 להסכם וקבע כי הוא "מהווה הסכם בוררות, לכל דבר ועניין" בית המשפט קבע כי הודעת הדוא"ל מיום 21.3.2012 מילאה את החסר שבסעיף 10 להסכם בדבר זהות הבורר, וכי הודעה זו שנכתבה על ידי המבקש עצמו מהווה הסכם בוררות תקף ומחייב. בית המשפט הדגיש כי "חזקה על [המבקש] שהינו עו"ד במקצועו שהינו מודע למשמעות האמירה כי רו"ח ליברמן ישמש "כבורר יחיד", במיוחד על רקע סעיף הבוררות בהסכם בין הצדדים". בית המשפט דחה את טענת המבקש כי ההסכם בין הצדדים בוטל זמן מה לאחר חתימתו, וקבע כי טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים בכתב ומהווה הרחבת חזית. בנוסף נקבע כי הטענה נטענה בעלמא ללא כל פירוט. למעלה מן הצורך נקבע כי די בהודעת הדוא"ל מיום 21.3.2012 כי לקבוע שקיים הסכם בוררות בר תוקף בין הצדדים. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענות המבקש בעניין זה נסתרו על ידי רו"ח ליברמן בעצמו, שבמכתב תשובה מיום 27.11.2013 שכתב לבא-כוח המבקש ציין כי לא הוא מינה את עצמו לבורר אלא הצדדים פנו אליו למנותו ככזה. במכתב זה ציין רו"ח ליברמן כי לקראת סיום עבודתו הודיעוֹ המבקש באופן חד צדדי על הפסקת פעילותו כבורר, וכי הודעה זו לא הייתה צעד ראוי לדעתו ולכן החליט לסיים את עבודתו ולתת לצדדים את קביעתו בעניין שבמחלוקת. לבסוף קבע בית המשפט כי המבקש לא מחה כנגד קיום הליך הבוררות בטרם ניתן פסק הבוררות ואף לא הגיש בקשה לביטולו לאחר שנתקבל, ומשכך הוא מנוע מלטעון בדיעבד נגד קיומו של הסכם בוררות בר תוקף או כי הבורר לא מונה כדין.
 
11.        בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתו השנייה של המבקש, לפיה המסמך כלל אינו מהווה פסק בוררות. בית המשפט המחוזי הפנה לפסיקת בית משפט זה, שבה נקבע כי טענה זו הינה טענה חריגה שראוי שתישמע רק במקרים נדירים בהם התשתית העובדתית, ובראש ובראשונה לשון המסמך, מאפשרת מרחב טיעון ופרשנות בדבר אופי המסמך כפסק בוררות. בית המשפט המחוזי ציין כי פסק בוררות חייב כעיקרון להכיל הוראה אופרטיבית ברורה שניתן לתת לה תוקף של פסק דין ולבצעה באמצעות מערכת ההוצאה לפועל. נקבע כי במקרה דנן המסמך "אינו מותיר ספק בדבר אופיו ומהותו כפסק בוררות. לא מדובר במסמך המנוסח כהמלצה או עצה אלא במסמך שמכריע במחלוקת וקובע הוראות מפורשות וברורות ביחס לחיוביו של [המבקש] כלפי [המשיב]...". נקבע כי הטענה לפיה כלל לא מדובר בפסק בוררות אינה מעוגנת בעובדות המקרה או בנוסחו של פסק הבוררות במקרה דנן, ומשכך דינה להידחות.
 
12.        לבסוף קבע בית המשפט המחוזי כי יתר טענות המבקש – כי הבורר חרג מסמכותו; כי הבורר פעל בניגוד עניינים; כי פסק הבוררות לא נומק; וכי פסק הבוררות עומד בניגוד לתקנת הציבור – הן טענות שניתן היה לטעון רק במסגרת בקשת ביטול בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ומשבקשה כזו לא הוגשה בדרך ובמועד שנקבעו בחוק ובתקנות הבוררות הרי שאין מקום לדון בהן.
 
13.        לנוכח כל האמור לעיל, קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות ונתן לו תוקף של פסק דין. 
 
תמצית טענות הצדדים בהליך שלפני
 
14.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, במסגרתה חוזר המבקש על כל הטענות שטען לפני בית המשפט המחוזי. יוער כי המבקש הגיש תחילה הודעת ערעור בזכות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בצירוף בקשת עיכוב ביצוע. עם זאת, בהתאם להחלטת השופט צ' זילברטל מיום 12.5.2014, במסגרתה נדחתה בקשת עיכוב הביצוע, הועבר ההליך לטיפולו של הרשם ג' שני על מנת שיקבע מהו ההליך הערעורי הנכון בו היה על המבקש לנקוט – דהיינו, האם מוקנית למבקש זכות ערעור או שמא עליו להגיש בקשת רשות ערעור. בהחלטתו מיום 11.8.2014 קבע הרשם ג' שני כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מהווה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" כלשון הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות, ומשכך קבע כי המבקש לא היה רשאי להגיש ערעור בזכות במקרה דנן אלא היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור. יחד עם זאת, הרשם ג' שני ראה בבקשתו החלופית של המבקש לשנות את סיווגו של ההליך כבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ומשכך הורה על הסבת ההליך דנן לבקשת רשות ערעור, וזו הועברה לטיפולי. בהחלטתי מיום 5.10.2014 הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה. במסגרת תשובתו טוען המשיב כי אין הצדקה ליתן רשות ערעור במקרה דנן, ולחלופין כי ככל שתינתן רשות ערעור הרי שיש לדחות את כל טענות המבקש ולאשר את קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופן.  
 
דיון והכרעה
 
15.        לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשה ובתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
 
16.        כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת על דרך השגרה, אלא רק במקרים חריגים המעוררים שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט העליון משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 7443/12 שרבט נ' שרבט (23.4.2013); רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז (6) 605 (2004)]. לא מצאתי כי הבקשה שלפני מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין או שנגרם עיוות דין המצדיק התערבות של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בסופו של דבר, על אף ניסיונו של המבקש "לעטוף" את טענותיו ב"עטיפה" עקרונית, הרי שמדובר בטענות בעלות אופי ערעורי מובהק, שמופנות כנגד פסק דין של בית המשפט המחוזי שיישם את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה על עובדות המקרה הקונקרטי. די בכך כדי לדחות את הבקשה.
 
17.        בשולי הדברים, אך לא למעלה מן הצורך, אציין כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי במקרה דנן מקובלות עלי גם לגופן. אבקש בנקודה זו להעיר מספר הערות קצרות:
 
(א)         המבקש העלה טענות שונות כנגד פסק הבוררות, לרבות טענות לביטול פסק הבוררות מכוח העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. טענות אלה הועלו על ידי המבקש במסגרת "תגובה" לבקשת המשיב לאישור פסק הבוררות. סעיף 23(ב) לחוק הבוררות קובע כי בית המשפט לא ייזקק להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו (או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב לחוק, אפשרות שאינה רלוונטית למקרה דנן). תקנה 9 לתקנות הבוררות קובעת כי בקשת ביטול פסק בוררות "תוגש בדרך המרצה". אין חולק כי המבקש לא הגיש בשום שלב בקשה לביטול פסק הבוררות, אלא הסתפק, כאמור, בהגשת תגובה לבקשת אישור פסק הבוררות. לפיכך מקובלת עלי קביעת בית המשפט המחוזי כי אין מקום לדון בטענות שהעלה המבקש לביטול פסק הבוררות מכוח העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, מכיוון שטענות אלה לא הועלו במסגרת בקשה נפרדת לביטול פסק הבוררות.
 
             ראוי להדגיש כי הפגם הדיוני שנפל בהתנהלותו של המבקש במקרה דנן הינו כפול – ראשית, במועד הגשת תגובת המבקש לבקשת אישור פסק הבוררות כבר חלף המועד להגשת בקשת ביטול פסק הבוררות הקבוע בסעיף 27(א) לחוק הבוררות ובתקנה 10 לתקנות הבוררות. שנית, גם במועד זה בחר המבקש להגיש "תגובה לבקשת אישור פסק הבוררות", במקום להגיש בקשה נפרדת "בדרך המרצה" לביטול פסק הבוררות בהתאם לתקנה 9 לתקנות הבוררות (בצירוף בקשה להארכת מועד שבה מפורטים הנימוקים לאיחור בהגשה). ודוק, גם לאחר שבית המשפט המחוזי קבע בשתי החלטות שאינן מותירות כל מקום לספק כי על המבקש להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות בתיק חדש, בחר המבקש להתעלם משתי ההחלטות ולא הגיש דבר מלבד אותה "תגובה". משבחר המבקש לפסוע בדרך דיונית זו, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום לדון בנסיבות העניין בטענותיו השונות לביטול פסק הבוררות על פי העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות (טענת חריגה של הבורר מסמכותו, טענת היעדר הנמקה של פסק הבוררות וכיו"ב), ובנקודה זו אין למבקש להלין על איש מלבד עצמו [ראו למשל: רע"א 4394/11 עוקשי נ' עוקשי (25.7.2013) בפסקה 12; סמדר אוטולונגי בוררות – דין ונוהל כרך ב 912-910 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. 
 
(ב)         משלא הוגשה בקשה לביטול פסק הבוררות במועד ובאופן שנקבעו לשם כך בחוק הבוררות ובתקנות הבוררות, נותרה למעשה רק טענה אחת שיכול המבקש להעלות במסגרת תגובה לבקשת אישור פסק הבוררות, והיא הטענה כי כלל לא מדובר ב"פסק בוררות". בפסיקת בית משפט זה נקבע כי טענה זו הינה טענה חיצונית לחוק הבוררות, שקודמת לטענות שניתן לטעון כנגד פסק הבוררות בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, ולכן ניתן להעלותה במסגרת תגובה לבקשה לאישור פסק בוררות, אף מבלי להגיש בקשה נפרדת לביטולו, וכפועל יוצא היא גם אינה כפופה למגבלת הזמנים הקבועה בחוק הבוררות להגשת בקשת ביטול [ראו: ע"א 633/75 מדינת ישראל נ' הלוי, פ"ד לא(3) 339 (1977) (להלן: עניין הלוי)]. במילים אחרות, גם לאחר שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, עדיין רשאי בעל דין להעלות את הטענה כי כלל לא מדובר ב"פסק בוררות".
 
             עם זאת, סבורני כי רצוי שבעל דין המעוניין להעלות טענה מקדמית לפיה כלל לא מדובר ב"פסק בוררות", ולצד זה גם לטעון – כטענה חלופית – כי ככל שייקבע שכן מדובר ב"פסק בוררות" אזי קיימות עילות לביטולו בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, יימנע מפיצול הטענות וירכז את כל טענותיו בכתב בית דין אחד שיוגש במועד ובאופן הקבועים בחוק ובתקנות הבוררות בנוגע לבקשת ביטול פסק בוררות. בדרך זו ייחסך הפיצול המיותר של הטענות לשני כתבי בית הדין, וכך גם יימנע בעל הדין מהסיכון שתיטען נגדו בהמשך הטענה כי חלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, כפי שקרה במקרה דנן. ודוק, אין בידי לקבל את טענת המבקש כי אילו היה מגיש בקשה לביטול פסק בוררות במקרה דנן בטרם הוכרעה טענתו כי כלל לא מדובר ב"פסק בוררות", הרי שהיה משתמע מכך שהוא מוותר על טענה זו ומכיר במסמך כ"פסק בוררות". קבלת טענתו של המבקש בנקודה זו משמעותה פיצול הדיון לשני כתבי בית דין המוגשים בשני שלבים – שלב ראשון שבו תתברר הטענה כי לא מדובר כלל ב"פסק בוררות", ושלב שני שבו תתבררנה יתר הטענות ככל שתידחה הטענה בשלב הראשון – ואיני רואה בכך היגיון או יעילות דיונית. כאמור, בעניין הלוי קבע בית משפט זה ניתן להעלות את הטענה שהמסמך שאישורו מתבקש כלל אינו מהווה "פסק בוררות" גם במסגרת תגובה לבקשת אישור פסק הבוררות מבלי להגיש בקשה לביטול פסק בוררות. אולם סבורני כי ככל שטענה מקדמית זו נטענת לצד טענות חלופיות בדבר עילות לביטול פסק הבוררות, וככל שהמועד להגשת ביטול פסק הבוררות טרם חלף, רצוי לרכז את כל הטענות בכתב בית דין אחד, ולא יהיה בכך כדי לגרוע מכוחה של הטענה המקדמית. כך או כך, אדגיש כי ככל שבחר בעל הדין לפצל את טענותיו לשני שלבים ושני כתבי בית דין, אזי עליו להביא בחשבון את המגבלות הקבועות בחוק ובתקנות הבוררות, ובמילים אחרות: העלאת הטענה המקדמית כי המסמך שאישורו מתבקש כלל אינו מהווה "פסק בוררות" אינה פוטרת את המבקש מהמגבלות הקבועות בחוק ובתקנות בדבר המועד והאופן שבו עליו להעלות את טענותיו החלופיות לביטול פסק הבוררות.  
 
(ג)         לגופו של עניין, צדק בית המשפט המחוזי בדחותו בנסיבות העניין את טענת המבקש כי כלל לא מדובר ב"פסק בוררות". בפסיקת בית משפט זה נקבע כי "הטענה שמסמך מסוים שהוגש לבית המשפט לאישור כלל אינו "פסק בוררות" שניתן לאשרו או לבטלו הינה טענה חריגה אשר ראוי שתישמע רק במקדים נדירים בהם התשתית העובדתית, ובראש ובראשונה לשון המסמך, מאפשרת מרחב טיעון (ומרחב פרשנות) בדבר אופי המסמך כפסק בוררות... ככלל, על בית המשפט להישמר מפני טשטוש גבולות שבין טענת חוסר סמכות (הכלולה במפורש בחוק הבוררות כעילת ביטול) לבין הטענה שאין בכלל "פסק בוררות" (שאינה כלולה במפורש בחוק הבוררות, כאמור), במיוחד לאור העובדה שהאחרונה אינה כפופה למסגרת הזמנים הקבועה בחוק הבוררות" [רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) בפסקה 20 (להלן: עניין איבגי) (ההדגשות הוספו – י.ד.)]. לא בכדי בפסיקת בית משפט זה ניתן למצוא מקרים בודדים שבהם התקבלה טענה זו, אשר המשותף להם הוא שבשניהם המסמך שאישורו התבקש כ"פסק בוררות" היה מנוסח בדרך של המלצה או שלא כלל הוראה אופרטיבית כלשהי [ראו והשוו: עניין הלוי; ע"א 49/89 מרצ'ל נ' איס, פ"ד מה(4) 828 (1991); עניין איבגי בפסקאות 20-19].
 
             סבורני כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי המסמך במקרה דנן אינו נכנס, אף לא בדוחק, בגדרי אותם מקרים חריגים. לשונו של המסמך במקרה דנן הינה ברורה ואינה מותירה מקום למרחב טיעון ופרשנות בדבר אופיו כ"פסק בוררות". המסמך אמנם לא הוכתר בכותרת "פסק בוררות", אך מעיון בתוכנו עולה כי רו"ח ליברמן ציין במפורש כי מונה כבורר על ידי הצדדים, וכי הוא ניסח בלשון ברורה את קביעתו בשאלת חלוקת ההוצאות, והניסוח אינו מלמד על כך שמדובר בהמלצה או בחוות דעת בלבד אלא בהוראה אופרטיבית הניתנת להוצאה לפועל. די בכך כדי לדחות את הטענה, ובצדק עשה כך בית המשפט המחוזי.
 
(ד)         אשר לטענה כי במקרה דנן כלל לא היה בין הצדדים הסכם בוררות בר תוקף, סבורני כי לא היה מקום שבית המשפט המחוזי ידון בטענה זו בנסיבות העניין, מכיוון שהמבקש לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זו, המבוססת על עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק הבוררות, אינה כפופה למגבלת הזמנים הקבועה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות, ולכן ניתן להעלותה בכל עת. בית המשפט המחוזי צדק בנקודה זו, בשים לב להוראה המפורשת שבסעיף 27(ד) לחוק הבוררות [ראו גם: אוטולנגי בעמ' 1128-1127]. עם זאת, הגם שלא חלה על טענה זו מגבלת זמן, עדיין מדובר בטענה לקיומה של עילה לביטול פסק הבוררות בהתאם לאחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, וככזו עדיין חלה עליה המגבלה הפרוצדוראלית בדבר אופן העלאתה במסגרת בקשת ביטול פסק בוררות (שיש להגישה ב"דרך המרצה"), ולא במסגרת "תגובה" לבקשת אישור פסק הבוררות. במילים אחרות, המבקש רשאי היה להעלות טענה זו במועד שבו הועלתה על ידו במקרה דנן, אך לא באופן שבו הועלתה, ודי היה בכך כדי לדחותה על הסף.
 
             כך או כך, משראה בית המשפט המחוזי לנכון לדון בטענה זו ולדחותה לגופה, אציין כי גם קביעתו בנקודה זו מקובלת עלי. יש לתמוה הכיצד יכול המבקש לטעון כי לא נכרת בין הצדדים הסכם בוררות במקרה דנן, בשים לב להסכם הכתוב שנחתם בין הצדדים ביום 2.12.2010, שבו נכלל במפורש סעיף בוררות (סעיף 10 להסכם), ובשים לב גם להודעת הדוא"ל ששלח המבקש לרו"ח ליברמן עם העתק למשיב ביום 21.3.2012, ובה הוא מציין בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי הצדדים הסכימו שהוא ישמש כ"בורר יחיד" ביניהם בשאלת ההוצאות. סבורני כי מדובר בתשתית עובדתית שלא מותירה ספק בדבר קיומו של הסכם בוררות. לא למותר לציין בנקודה זו כי המבקש הינו עורך דין במקצועו, ומשכך יש להניח כי הוא מודע היטב למשמעות של המילים בהן בחר להשתמש. זאת ועוד, ראוי להזכיר בנקודה זו כי בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש כי ההסכם בוטל, בקבעו כי הטענה נטענה בעלמא וללא כל פירוט.
 
18.        הנה כי כן, סבורני כי אין הצדקה למתן רשות ערעור במקרה דנן, וממילא מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופן.
 
19.        נוכח כל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות המשיב בהליך זה בסך 5,000 ש"ח.
 
             ניתנה היום, ‏ט' בטבת התשע"ה (‏31.12.2014).
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב