Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 1736/17 פלוני נגד המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  1736/17
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט א' שהם
 
 
המבקש: פלוני
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: המאגר הישראלי לביטוח רכב ("הפול")
 
                                          
 
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.1.2017 ע"א 36420-01-16 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' שבח, ש' שוחט וי' אטדגי
 
                                          
 
בשם המבקש: עו"ד אריה מוסקונה
 
 
בשם המשיבה: עו"ד שלמה ברקוביץ
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט י' עמית:
 
1.        נהג ביטל את פוליסת הביטוח שהייתה לרכבו ונפגע בתאונת דרכים לאחר שהמשיך לנהוג ברכב. האם חלה הוראת 24 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת הביטוח או הפקודה)?
 
           בטרם נפנה לדיון בבקשה לגופה ועל מנת להקל על הקורא, נציג את סעיף 24 לפקודה בנוסחו המלא:
 
                           כשבטלה הפוליסה לפני המאורע
24. מבטח לא יהיה חייב לשלם לפי סעיפים 19 או 21(א) בקשר לחבות, אם לפני המאורע שגרם למוות או לחבלת הגוף שמהם נובעת החבות בוטלה הפוליסה בהסכמה הדדית או בתוקף הוראה שבפוליסה; אולם לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול; ניתנה ההודעה בדואר רשום עם אישור מסירה, יראו את התאריך המסומן באישור המסירה כתאריך מתן ההודעה (הדגשה הוספה – י"ע).
 
           מיהו 'הניזוק' עליו חל הסעיף? על כך נסבה בקשת רשות הערעור שבפנינו.
          
רקע עובדתי
 
2.        המבקש, יליד 1980, היה בעלים של אופנוע אשר בוטח על ידי המשיבה (להלן: האופנוע). ביום 17.9.2006 פנה המבקש בבקשה לבטל את פוליסת הביטוח של האופנוע. המבקש חתם על טופס הנושא את הכותרת 'בקשה להקפיא פוליסה/בקשה לביטול פוליסה'. בטופס צויינו שמו של המבקש, מספר הפוליסה ומספר הרכב, והוא כלל את ההצהרה הבאה:
 
"הנני מבקש להקפיא/לבטל (המילה לבטל הוקפה בעיגול – י"ע) את הפוליסה הנ"ל בשל מכר את האופנוע. הריני מצהיר בזאת כי החל מתאריך 17-9-06 כלי הרכב המבוטח בחברתכם על פי הפוליסה הנ"ל, לא יהיה בשימוש ולפוליסה לא יהיה תוקף כלשהו ואחריות החברה לא תחול על שום תביעה ו/או תאונה שתתרחש בכלי הרכב הרשום לעיל.
מצ"ב תעודת ביטוח מקורית"
(מילים מודגשות הוספו בכתב יד – י"ע).
 
           במועד החתימה המבקש מסר את תעודת הביטוח למשיבה. כבר למחרת היום הוציאה המשיבה המחאה לפקודת המבקש בגין החזר יחסי של דמי הביטוח, וביום 20.9.2016 נמסרה ההמחאה לסוכן ביטוח לצורך העברתה לידי המבקש.
 
3.        ביום 3.10.2006, דהיינו 16 ימים לאחר החתימה על הטופס, נפגע המבקש בתאונת דרכים. המבקש רכב על האופנוע כשמאחוריו רכובה נוסעת נוספת והוא אינו חבוש בקסדה. שוטרים שהבחינו בו הורו לו לעצור, אך המבקש לא נענה לקריאתם והמשיך בנסיעה בניסיון לחמוק מהשוטרים, תוך שהוא נוסע במהירות מופרזת, בניגוד לכיוון התנועה, כשהוא חוצה צמתים באור אדום. המרדף המשטרתי אחרי המבקש הסתיים לאחר שהמבקש התנגש בעמוד והוא והנוסעת הנוספת נחבלו קשות. בגין האירוע המתואר לעיל הוגש כנגד המבקש כתב אישום בבית משפט השלום לתעבורה והוא הורשע ביום 4.11.2012 בגין עבירות תעבורה שונות, ביניהן עבירה של נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח (ת"ד 45018-08, ולהלן: פסק הדין הפלילי). ערעור שהגיש המבקש נסב על חומרת העונש בלבד, והתקבל באופן חלקי (עפ"ת 23302-07-12) [אציין כי המבקש לא הואשם, וממילא לא הורשע, בעבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977].
 
ההליכים בפני בית משפט השלום
 
4.        המבקש הגיש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: הפלת"ד) (ת"א 18037-07). המשיבה ביקשה לדחות את התביעה על הסף בטענה כי במועד התאונה לא היה למבקש ביטוח נהיגה תקף. בעקבות הבקשה נחלקו הצדדים בשאלה אם פוליסת הביטוח בוטלה לאחר החתימה על 'בקשת הביטול', ובהנחה כי אכן בוטלה, אם נוכח הוראת סעיף 24 לפקודה הושהה הביטול כך שבעת התאונה היה למבקש ביטוח תקף.
 
           בהחלטה מיום 1.11.2009 דחה בית משפט השלום (כב' השופט ש' פרידלנדר) את הבקשה לדחיית התביעה. נקבע כי המשיבה ניסחה את הטופס עליו חתם המבקש כבקשה לביטול חוזה הביטוח ולא כהודעת ביטול, זאת בניגוד להוראות פקודת הביטוח, ובכך יצרה מצג לפיו החוזה יבוטל במועד עתידי כלשהו, לאחר שהבקשה תאושר בהחלטה של המשיבה. נקבע כי ההצהרה שבטופס לפיה החוזה מבוטל לאלתר נוגדת את לשון הטופס ואת תכליתו; העמימות שנוצרה פועלת לחובת המנסח; ואין להסיק כי המבוטח הבין שהחוזה אכן בוטל. בית המשפט הדגיש את אופיים הפטרנליסטי של דיני הביטוח וציין כי מנגנון ההשהייה הקבוע בסעיף 24 לפקודה חל גם במקרים בהם התקבלה הודעת ביטול ברורה, וכי הסכמת מבוטח לבטל חוזה על אתר לא מפקיעה את הכיסוי הביטוחי לפני המועד הקבוע בחוק. כן נקבע כי לא נמצא טעם להבחין לעניין סעיף 24 בין ניזוק שהוא מבוטח לבין ניזוק שהוא צד שלישי, ולכן השהיית הביטול למשך 21 ימים תקפה גם כלפי ניזוק-מבוטח כגון המבקש.
 
           בסופו של יום נפסק כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף שכן היה על המשיבה למסור למבקש הודעה על ביטול הפוליסה, ורק ממועד זה יחל מניין 21 הימים הקבוע בסעיף 24 לפקודה. לחלופין, זכאי הניזוק-המבוטח להגנה שבסעיף 24 לפקודה כך שהביטוח של המבקש היה בר-תוקף עת ארעה התאונה.
 
5.        משנדחתה הבקשה לדחייה על הסף, הועבר התיק לטיפולו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' סגן הנשיא י' הראל). ביום 7.12.2015 ניתן פסק דין בגדרו חויבה המשיבה לשלם למבקש סך של 1,175,209 ₪ בצירוף שכ"ט והוצאות בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה.
פסק הדין בערעור
 
6.        המשיבה ערערה על עצם חבותה והקביעה כי בעת התאונה היה הביטוח תקף. בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא השופטת י' שבח וכב' השופטים ש' שוחט ו-י' אטדגי) קיבל את הערעור וקבע כי "אין מנוס מלהתבונן על המשיב (המבקש – י"ע) כ'מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח'" ועל כן אינו זכאי לפיצוי מהמשיבה. בית המשפט המחוזי עמד על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 24 לפקודה ועל תכליתו, והגיע למסקנה כי לא ניתן לייחס למחוקק כוונה ליצור הסדר פטרנליסטי שנועד להגן גם על מבוטח שהפר את חובת הביטוח המוטלת עליו. עוד נקבע, בין היתר, כי עמדה זו מתחזקת נוכח חקיקת חוק הפלת"ד, בעוד שהרחבת 'תקופת החסד' שבסעיף 24 כך שתחול גם על נוהג ברכב שלא החזיק בביטוח תקף חותרת תחת המשטר המשפטי שנקבע בו; כי ההרחבה סותרת את לשון החוק המבחינה באופן ברור בין 'הניזוק או שאיריו' לבין 'בעל הפוליסה'; וכי היא אינה עולה בקנה אחד עם הגיונו של הסעיף, שהרי 'תקופת החסד' נדרשת למי שלא ידע על הביטול ולא למי שהודיע על הביטול מיוזמתו.
                  
7.        לאחר דברים אלו פנה בית המשפט המחוזי לבחון את הטופס עליו חתם המבקש. נקבע כי הפרשנות לפיה מדובר במעין 'הצעה' לביטול הפוליסה הדורשת הודעת קיבול מצד המשיבה מנותקת מיתר האמירות שבטופס ומהפקדת התעודה המקורית, מהן עולה באופן חד משמעי כי המבקש הודיע על סיום יחסי מבטחת-מבוטח לאלתר. עוד נקבע כי גם המבקש עצמו לא טען לתזה לפיה הביטוח ממשיך לחול עד לקבלת הודעה מהמשיבה, וכי קבלת גישה זו יוצרת מצב של ביטוח כפוי הפועל לרעת המבוטח שנותר כבול למבטחת גם אם לא נזקק עוד לביטוח. עוד נקבע, כי בנסיבות המקרה דנן, כשהמבקש הורשע בהליך פלילי בעבירה של נהיגה ללא ביטוח, הוא מושתק מלטעון אחרת, והעובדה שמסר את תעודת הביטוח למשיבה מלמדת באופן חד משמעי על הסכמתו להפסקת הביטוח.
 
בקשת רשות הערעור וטענות הצדדים
 
8.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו, ובמרכזה השאלה מיהו הניזוק עליו חלה הוראת סעיף 24 לפקודה. כל אחד מהצדדים שב ושטח בפנינו את הנימוקים התומכים באימוץ הפרשנות המוצעת על ידו, תוך שהוא תומך את עמדתו בהיסטוריה החקיקתית של הפקודה ותכליתה.
 
            כן טענו הצדדים ביחס לנסיבותיו הפרטניות של המקרה שבפנינו. המבקש טען כי חתם על בקשה לביטול הפוליסה ואין ראיה לכך שהמשיבה אכן ביטלה את הפוליסה; כי אין לקבל את הטענה שאין צורך בשליחת הודעת ביטול כשהמבוטח הוא זה שביקש לבטל את הביטוח; כי ביטול הפוליסה בדרך של החזרתה למבטחת לא מעוגן בחוק ולא עומד בתנאים הקוגנטיים שהציב המחוקק; וכי אין לתת משקל לפסק הדין הפלילי בעניינו שכן לא ניתן להסיק מההרשעה אם הפוליסה בוטלה אם לאו.
 
           המשיבה מצידה טענה כי בנסיבות העניין, כאשר המבקש הודה כי ביטל לאלתר את הביטוח, אין לנקוט בכלל פרשנות כנגד המנסח ולראות בטופס כבקשת ביטול בלבד. החתימה על הטופס והחזרת התעודה למשיבה משלימות את הליכי ביטול הפוליסה, כך שאין להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי.
 
דיון והכרעה
 
9.        אקדים אחרית לראשית ואומר כי מצאתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, אך הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.
 
           ענייננו בסעיף 24 לפקודת הביטוח ובפרט בחלקו השני של הסעיף הקובע כי "לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול".
 
           לטענת המבקש, 'הניזוק' עליו חל מנגנון ההשהייה שבסעיף 24 הוא כל אדם שנפגע עקב האירוע הביטוחי, לרבות המבוטח עצמו. מנגד סבורה המשיבה כי הניזוק הינו צד שלישי שאינו כולל את המבוטח. כעת, על מנת להכריע במחלוקת שנתגלעה, נעבור לבחון את שתי החלופות המוצעות. אפתח בבחינת לשון הסעיף ואמשיך בבחינת תכלית החקיקה, הן זו הסובייקטיבית שניתן לייחס למחוקק והן זו האובייקטיבית העולה מהפקודה.
 
לשון הפקודה
 
10.      סעיף 24 לפקודה מחיל את מנגנון ההשהייה של 21 יום על 'הניזוק ושאיריו'. על פי פשט לשונו של הסעיף ניתן לטעון כי אין להבחין בין סוגי הניזוקים, והניזוק יכול להיות כל מי שנפגע בתאונה, בין אם הוא המבוטח ובין אם אדם אחר.
 
           אלא שקריאת סעיף 24 ובחינת הפקודה בכללותה מלמדת כי המחוקק מצא להבחין בין ה'שחקנים' השונים. סעיף 24 עצמו מבדיל בין 'הניזוק ושאיריו' לבין 'בעל פוליסה', הלוא הוא המבוטח, וכפי שנאמר בסעיף: "אולם לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול".
 
           ההבחנה בין בעל הפוליסה/המבוטח לבין הניזוק מצויה בסעיפים נוספים בפקודה, כגון סעיף 20 – "אין בהוראות סעיף 19 כדי למנוע את הניזוק מלתבוע את המבטח יחד עם המבוטח"; סעיף 21(א) – "... ישלם המבטח לניזוק או לשאיריו מה שהיה חייב לשלם לפי סעיף 19 אילו היה ניתן פסק דין נגד המבוטח"; וסעיף 21(ב) – "היה ביטוח בשל חבות לנזקי רכוש ונתקיימו הנסיבות האמורות בסעיף קטן (א), ישלם המבטח לניזוק או לשאיריו מה שהיה חייב לשלם למבוטח לפי תנאי הפוליסה" (כל ההדגשות הוספו – י"ע). הבחנה לשונית זו שיצר המחוקק יכולה ללמד כי ה'ניזוק' אליו מתייחסת הפקודה אינו המבוטח, אליו מצא המחוקק להתייחס באופן מובחן.
 
11.      זאת ועוד. כזכור, סעיף 24 לפקודה נוקט במילים "לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו...". אילו המונח 'ניזוק' היה מתייחס גם למבוטח, אזי ניתן היה להסתפק באמרה כי לא יהיה לביטול תוקף, מבלי לפרט כלפי מי אין לביטול תוקף. במילים אחרות, אם כטענת המבקש הפקודה אינה מבחינה בין ניזוק שהוא צד שלישי לבין ניזוק-מבוטח, אזי השהיית ביטול הפוליסה חלה כלפי כולי עלמא (קבוצת הניזוקים בכללותם), והמילים 'כלפי הניזוק ושאיריו' מיותרות.
 
           חזקה על המחוקק כי לא השחית את מילותיו לריק. חזקה זו תומכת בשיטתה של המשיבה לפיה המחוקק הבחין בין סוגי הניזוקים ולא חלה על הניזוק-המבוטח תקופת ההשהייה. עם זאת, חזקה פרשנית זו ניתנת לסתירה, וייתכן כי ניסוח לא זהיר או דווקא רצון לבאר ולפרט הביאו לגיבוש הנוסח קיים (עע"מ 4562/15עיריית תל אביב נ' א.ש. נכסים ובנין (1989) בע"מ, פסקה 16 (‏31.1.2017); אהרן ברק פרשנות במשפט – כרך שני: פרשנות החקיקה, 599-595 (1993) (להלן: ברק)). כך, יכולה להישמע הטענה כי המילים 'כלפי הניזוק ושאיריו' נוספו על מנת להבהיר כי הגנת הסעיף חלה גם על שאריו של הניזוק ולא רק על הניזוק עצמו.
 
           לסיכום, ההבחנה הננקטת בלשון הפקודה בין בעל הפוליסה/המבוטח לבין הניזוק תומכת במידה מסויימת באימוץ פרשנותה של המשיבה. עם זאת, לשון החוק אינה קונקלוסיבית במידה כזו השוללת גם את פרשנות המבקש לפיה המילה 'ניזוק' כוללת גם את בעל הפוליסה המבוטח. לכן, נשים פעמינו כעת אל התכלית שבבסיס סעיף 24 לפקודה.
          
פרשנות תכליתית
 
12.      משנותרנו עם שתי פרשנויות לשוניות אפשריות, נאמץ את הפרשנות המשפטית המגשימה באופן מיטבי את תכלית החקיקה (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 74 (1985); ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פסקה 34 (14.5.2012)). תכלית החוק מורכבת מתכלית סובייקטיבית ואובייקטיבית: "התכלית הסובייקטיבית היא התכלית שעמדה לנגד עיני המחוקק בעת חקיקת החוק. זוהי 'כוונת המחוקק'. היא משקפת נתון היסטורי-פסיכולוגי. התכלית האובייקטיבית היא התכלית שהחקיקה נועדה להגשים בחברה דמוקרטית. זו 'מטרת החקיקה'... על התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) למד הפרשן מלשון החקיקה, מסוגה ומטיפוס הסדריה, מההיסטוריה החקיקתית ומעקרונות היסוד של השיטה" (בג"ץ 7081/93‏ בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות"‏, פ"ד נ(1) 19, 25 (1996), וראו גם עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה, פסקה 24 (2.2.2012); ברק, בעמ' 85). נבחן להלן את תכליתו של סעיף 24 לפקודת הביטוח.
 
13.      בית המשפט המחוזי והצדדים בטיעוניהם התייחסו בהרחבה להיסטוריה החקיקתית של פקודת הביטוח, ולא בכדי, שכן ניתן להיווכח על נקלה כיצד זו תורמת להבנת התכלית הסובייקטיבית של הסעיף.
 
           מקורו של סעיף 24 לפקודת הביטוח הוא בסעיף 10 לפקודת ביטוח כלי-רכב של מנוע (סיכוני צד שלישי), 1947, ע"ר 1568 תוס' 1, 41. כבר משמה של הפקודה ניתן ללמוד על מטרתה, שהובאה גם בפתח דבר החקיקה: "פקודה הבאה להתקין הגנת צדדים שלישיים בפני סיכונים הנובעים מן השימוש בכלי-רכב של מנוע". בשנת 1970 נקבע נוסח חדש לפקודה – פקודת ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), התש"ל-1970, ובהמשך, בעקבות חקיקת חוק הפלת"ד, הושמטו המילים 'סיכוני צד שלישי' מכותרתו (דברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ג-1973, ה"ח 1079, 411) (להלן: דברי ההסבר להצעת חוק הפלת"ד). בנוסחה המקורי, הפקודה אסרה על שימוש בכלי רכב מנועי ללא פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ובכך יצרה התחייבות מצד חברת הביטוח לשלם לצד שלישי עקב מאורע ביטוחי שהמבוטח נמצא אחראי לו.
 
           בספרו של דניאל פרידמן ביטוח רכב מנועי (1972) (להלן: פרידמן) מציין הכותב כי מטרת הפקודה הייתה "להבטיח שצד שלישי, אשר זכה בפסק דין, יוכל לגבות את הסכום שנפסק לטובתו" (שם, בעמ' 9). מובן כי 'צד שלישי' מתייחס לאדם התובע פיצויים מהמבוטח, שהוא אינו צד לחוזה הביטוח בעצמו (שם, בעמ' 3). מכאן שהרציונל העומד ביסוד הפקודה בכללותה הוא להגן על צדדים שלישיים שאינם בעלי פוליסות הביטוח. עוד אציין כי הפקודה קדמה לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה ביטוח) שסעיף 68 שבו מקנה לצד השלישי זכות תביעה ישירה כנגד המבטח.
 
14.      נעבור לבחינת ההוראה הרלוונטית לגופה. סעיף 10 בנוסחו המקורי עסק, על פי כותרתו, ב"חובת מבטחים למלא פסק דין על בני אדם מבוטחים בגין סיכוני צד שלישי". סעיף 10(2)(ג) החריג מחובת התשלום של המבטח מקרים בהם הפוליסה בוטלה מתוך הסכמה הדדית או מכוח תוקפה של קביעה כלשהיא הכלולה בה, עובר למאורע הביטוחי.
 
           בהמשך תוקן הסעיף, ובין היתר נוספה לסעיף 10(2)(ג) ההוראה הקובעת כי במקרים מסוימים, כשסיבת הביטול קשורה בכושרו של בעל הפוליסה לנהוג, "לא יהיה תוקף לביטול כלפי הניזוק או שאיריו אלא שבעה ימים לאחר שניתנה הודעה על ביטולה לרשות הרישוי". הוסבר כי סעיף 10 לפקודה נותן לנפגע זכות תביעה ישירה נגד המבטח, וכי השינויים שנערכו בו נועדו "לשפר את מצבו של הנפגע ולהגדיל אפשרויותיו להשיג פיצוייו מהמבטח" (דברי ההסבר לחוק לתיקון פקודת ביטוח כלי רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), התשכ"ה-1965, ה"ח 639, 136). בנוסחה החדש של הפקודה ההוראה עוגנה בסעיף 24, ובתיקון משנת 1973 שונתה לנוסחה כיום. בדברי ההסבר לתיקון נאמר בזו הלשון:
 
"סעיף 24 לפקודה קובע בחלקו הראשון, שאם לפני שאירעה התאונה, הפוליסה בוטלה בהסכמה הדדית של הצדדים או בתוקף הוראה שבה, אין חברת הביטוח חייבת לשלם לניזוק או לשאיריו. הוראה זו תואמת את כללי החוזים שאין תוקף לחוזה שבוטל. עם זאת, על מנת לשמור על זכויותיו שלהניזוק ושל שאיריו, שאינם צד לחוזה הביטוח, מורה אותו סעיף בחלקו השני...
מוצע לקבוע הוראה כללית, שלפיה לא יהיה תוקף לביטול כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה הודעה לבעל הפוליסה, וזאת בלי להתחשב בסיבת הביטול. הארכת אחריותו של המבטח לאחר ביטול הפוליסה דרושה כדי לאפשר לבעל הפוליסה להסדיר מחדש את ביטוח רכבו ולמנוע ככל האפשר נהיגה בהעדר פוליסת ביטוח..." (הדגשות הוספו – י"ע) (דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון פקודה ביטוח רכב מנועי (סיכוני צד שלישי), התשל"ב-1972, ה"ח 1009, 401)
 
           הנה כי כן, התחקות אחר תולדות פקודת הביטוח וגלגוליו השונים של סעיף 24 מראה באופן ברור כי כוונת המחוקק במונח 'ניזוק או שאיריו' היא לניזוק שהינו צד שלישי ולא למבוטח עצמו. כפי שכתב פרידמן בספרו, בהתייחסו לנוסח הסעיף דאז: "נמסרה הודעה – יהיה תוקף לביטול כלפי הניזוק או שאיריו רק כעבור 7 ימים לאחר שניתנה ההודעה. אולם בשום מקרה אין הסעיף גורע מתוקף הביטול ביחסים בין חברת הביטוח למבוטח" (הדגשה הוספה – י"ע) (פרידמן, בעמ' 149).
 
15.      המבקש שב וטען בפנינו כי פקודת הביטוח הינה חקיקה סוציאלית שמטרתה להיטיב עם ציבור המבוטחים כולו, כך שבמקרה של ספק יש לפרשה לטובת המבוטח. מדברי ההסבר שצוטטו לעיל עולה כי הארכת הכיסוי הביטוחי לאחר הביטול נועדה לתת סיפק למבוטח להתקשר בביטוח חדש ולמנוע ככל הניתן נהיגה בהעדר פוליסת ביטוח. על כן לשיטת המבקש יש לראות בסעיף 24 כחולש על מישור היחסים שבין המבטח לכולי עלמא, לרבות המבוטח עצמו. בהקשר זה הפנה המבקש, בין היתר, לת"א (שלום י-ם) 7676/04 סיסויב נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (21.1.2010) ובר"ע (מחוזי ת"א) 2420/01 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אדיר(7.2.2002), שם נקבע כי פוליסת ביטוח תאונות אישיות שבוטלה על ידי המבוטח ימים ספורים עובר לתאונה הייתה תקפה במועד התאונה. באותו מקרה הסתמך בית המשפט על סעיף מסויים בפוליסת הביטוח הנדונה וכן על סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח.
 
           לעמדתו של המבקש אכן ניתן למצוא תימוכין בסעיף 10 לחוק חוזה ביטוח הקובע, בדומה לסעיף 24 לפקודת הביטוח, מנגנון השהייה לביטול חוזה, כלהלן:
 
                  ביטול החוזה
10. (א) הודיע המבטח על ביטול החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור 15 ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול למבוטח.
(ב) הודיע המבוטח על ביטול החוזה על פי תנאיו או על פי חוק זה, מתבטל החוזה כעבור שלושה ימים מהיום שבו נמסרה הודעת הביטול למבטח.
 
 
בנוסחו המקורי קבע סעיף 10 כי הביטול משתכלל תוך 15 ימים מיום מתן ההודעה על הביטול, מבלי להבחין אם היה זה המבוטח שיזם את הביטול או המבטח. בית משפט זה, בבואו לבחון האם יש להחיל את סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח על חוזה לביטוח חיים שבוטל על ידי המבוטח, קבע כי הסעיף מהווה הוראה מעין-פטרנליסטית שנועדה להגן על המבוטח גם כאשר ביטול החוזה היה לבקשתו – "כניסתו של הביטול לתוקף מבטיחה כי המבוטח יזכה לכיסוי ביטוחי למשך פרק זמן קצר נוסף. פרק זמן זה מאפשר למבוטח לבטח עצמו אצל מבטח אחר או לחזור בו מן הביטול" (ע"א 10611/03‏ מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, פסקאות 16-15 (11.12.2006) וראו גם שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 כרך ראשון 361 (2005)).
 
16.      ואולם, ניתן להבחין בין ביטול על ידי מבוטח לבין ביטול על ידי מבטח, שכן בניגוד למבוטח, המבטח אינו זקוק להתראה מראש בדבר בטלות החוזה. גישה זו הביאה לתיקון סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח, כך שבעוד שבביטול שיזם המבטח נותרה תקופת ההשהייה על 15 יום, בביטול ביוזמת המבוטח הועמדה התקופה על שלושה ימים בלבד מיום הודעת הביטול. מעניין לציין כי בנוסח המקורי של הצעת החוק נקבע כי ביטול ביוזמת המבוטח יכנס לתוקף באופן מיידי, אך בסופו של דבר נקבעה תקופת השהייה בת שלושה ימים (ראו את הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 5) (מועד ביטול פוליסה), התשע"א-2011, ה"ח 397, 208; ירון אליאס דיני ביטוח 744 (מהדורה שלישית, 2016)).
 
           אם כן, בפרשנות שניתנה לסעיף 10 לחוק חוזה ביטוח אנחנו מוצאים תמיכה לכך שדיני הביטוח מכירים בגישה פטרנליסטית שמקנה למבוטח 'ימי חסד' בהם יוכל לכלכל את צעדיו בטרם יפקע הביטוח אותו ביקש לבטל. עם זאת, כאשר המבוטח הוא זה שמבקש לבטל את הביטוח, תקופת החסד צומצמה והועמדה על שלושה ימים בלבד. האם יש בכך כדי להשפיע על פרשנות סעיף 24 לפקודת הביטוח כך שיחול גם על הניזוק-המבוטח?
          
17.      חוק הפלת"ד הוא הצלע השלישית במשולש ההוראות הסטטוטוריות החלות על הפוליסה: הפקודה – חוק חוזה ביטוח – חוק הפלת"ד . בשלב זה נפנה אפוא לבחון את ההסדר שנקבע בחוק הפלת"ד, שנחקק כחמש שנים לאחר חקיקת הפקודה בנוסחה החדש וכשנתיים לאחר תיקון סעיף 24 על פי נוסחו כיום. בבסיס ההסדר לפיצוי נפגעי תאונות דרכים עומדת תכלית סוציאלית המושתת על שלושה יסודות מרכזיים: הטלת אחריות מוחלטת על משתמש ברכב מנועי שהיה מעורב בתאונת דרכים, לצד עיגון מנגנון של ביטוח אחריות המכסה את בעל הרכב והנוהג בו מפני חבות הנובעת מהתאונה; הבטחת פיצוי לנפגעים שאינם יכולים לתבוע פיצויים ממבטח האחריות באמצעות ביטוח סטטוטורי מהקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (קרנית); והטלת חובת ביטוח אישי המכסה את המשתמש ברכב בגין נזקי גוף שנגרמו לו עקב התאונה (רע"א 9121/00‏ לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337, 347 (2003) (להלן: עניין מנורה); יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים7-2 (מהדורה רביעית, התשע"ג) (להלן: אנגלרד)).
 
           הסדר הפלת"ד הרחיב את ההגנה לצדדים שלישיים במובן זה שכאשר נפגע זכאי לפיצויים לפי חוק הפלת"ד ואין ביכולתו לתבוע פיצויים מהמבטח, תיכנס קרנית בנעלי המבטח ותפצה את הנפגע על נזקו (סעיף 12(א)(2) לפלת"ד). אך לצד זאת, ההסדר שולל את זכאותם של נפגעים מסוימים, וביניהם "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח..." (סעיף 7(5) לפלת"ד).
 
           שלילת הזכאות נובעת משיקולים של תקנת הציבור (עניין מנורה, בעמ' 349-348; רע"א 2853/96‏ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 684 (1999) (להלן: עניין פרח)). היא מבטאת תפיסה עונשית לפיה אשמו של מי שלא מילא אחר חובתו לעשות ביטוח מצדיק את שלילת הפיצויים להם הוא זכאי על פי הפלת"ד (עניין פרח, בעמ' 688; אנגלרד, בעמ' 261; דברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), התשמ"ח-1988, ה"ח 1885, 201). סעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד אף מעגן את זכות החזרה של קרנית כלפי מי שאין לו ביטוח או שהביטוח הקיים לא מכסה את החבות הנדונה, "למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה". לא למותר לציין כי נפגעים שנשללה זכאותם לפיצויים מכוח הפלת"ד רשאים לתבוע את נזקיהם מכוח פקודת הנזיקין (ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22.2.2011)).
 
18.      חוק הפלת"ד מסייע לנו בפרשנות שיש ליתן לסעיף 24 לפקודת הביטוח (ברק, בעמ' 55-54). המשטר המשפטי שנקבע בו יכול ללמד על התכלית האובייקטיבית של סעיף 24 לפקודת הביטוח, המטרות והערכים העומדים בבסיסו כיום. הסדר הפלת"ד נועד להגן על נפגעים נטולי אשם, שלא היתה להם כל ידיעה או השפעה על קיומו של ביטוח תקף. מנגד, ועל אף התכלית הסוציאלית המובהקת שביסוד הפלת"ד, נשללת הזכאות לפיצויים מכוח הפלת"ד במקרה של נהיגה ללא ביטוח תקף, שלילה שנועדה לתמרץ נהגים למלא אחר חובתם לנהוג כאשר לרכבם ביטוח תקף. בהתחשב בערכים ובעקרונות שהפלת"ד מבקש להשיג, קשה לקבל את עמדת המבקש, כי ההגנה שבסעיף 24 לפקודה חלה גם על מבוטח שנהג בידיעה כי אין לו ביטוח בתוקף. כפי שציין בית משפט קמא, אף אני סבור כי פרשנות זו תחטא למשטר המשפטי שנקבע בחוק הפלת"ד ולתכליתו.
19.        סיכום ביניים: את דיוננו אודות הפרשנות שיש ליתן לסעיף 24 לפקודת הביטוח פתחתי בבחינת לשון הפקודה. בחינה זו העלתה כי מילות החוק על פי משמעותן הפשוטה תומכות בפרשנותה של המשיבה, הגם שלא באופן קונקלוסיבי. המשכתי בבחינת התכלית העומדת ביסוד הפקודה כפי שנלמדה מנוסחה המקורי, מהתיקונים שנעשו בה ומדברי ההסבר לחקיקה. עמדתי על הוראות חוק הקרובות לענייננו כגון סעיף 10 לחוק חוזה ביטוח והוראות חוק הפלת"ד. נוכח כל אלו וכמפורט בהרחבה לעיל מצאתי להעדיף את הפרשנות הרואה בניזוק עליו חלה ההגנה שבסעיף 24 כניזוק שהינו צד שלישי ולא ניזוק שהינו המבוטח. הטעמים העיקרים לכך הם היסטוריית החקיקה של פקודת הביטוח וההסדר הקבוע בחוק הפלת"ד, השולל זכאותו של מי שנהג ללא ביטוח.
 
20.      לא נעלם מעיני פסק דינו של בית המשפט בע"א (מחוזי-חי') 56803-07-13‏ מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עריידה (2.6.2014) (להלן: עניין עריידה) אשר דחה את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה. בפסק הדין בעניין עריידה, אין התייחסות להיסטוריה החקיקתית של הסעיף או לתכליתו, וכעולה מפסק הדין, דרך הילוכו של בית המשפט שם הייתה כדלקמן: סעיף 24 לפקודה מפנה לסעיפים 19 ו-21(א) העוסקים במצב בו ישנה 'חבות טעונת ביטוח'; 'חבות טעונת ביטוח' כהגדרתה בסעיף 1 לפקודה הינה 'חבות שיש לכסותה בפוליסה, כאמור בסעיף 3'; ואילו סעיף 3 לפקודה מתייחס הן לחבות של בעל הרכב והנוהג בו כלפי הזולת והן לחבות כלפי בעל הרכב ולנוהג בו. לכן, לשיטת בית המשפט, סעיף 24 חל גם על תביעת נהג שנפגע.
 
           דעתי שונה. ראשית יש לציין כי בנוסחה המקורי, ההגדרה של חבות טעונה ביטוח הפנתה לסעיף 3 אשר באותה העת התייחס לחבות בעל הרכב והנוהג בו כלפי צד שלישי בלבד. ההבחנה בין חבות כלפי צד שלישי (סעיף 3(א)(1) לפקודה בנוסחה כיום) לבין חבות בעל הרכב והנוהג כלפי עצמם (סעיף 3(א)(2) לפקודה), נעשתה בתיקון לפקודה בעקבות חקיקת חוק הפלת"ד בשנת 1975 (דברי ההסבר להצעת חוק הפלת"ד, בעמ' 411). לכן איך בכך כדי ללמוד על כוונת המחוקק, שקבע את מנגנון ההשהייה שבסעיף 24 עוד קודם לכן. שנית, וכפי שציין בית משפט קמא (פסקה 2 לפסק דינו של השופט י' אטדגי), אני סבור כי סעיפים 19 ו-21(א) לפקודה עוסקים במערכת היחסים שבין המבטח לניזוק שהינו צד שלישי (וראו פרידמן, בעמ' 97-95 ו-197-195). שלישית, וזה העיקר, נוכח ההיסטוריה החקיקתית של פקודת הביטוח, ובעיקר נוכח ההסדרים שנקבעו בחקיקה מאוחרת בהסדר הפלת"ד עליהם עמדתי לעיל, אני סבור כי יש לפרש את תקופת ההשהייה הקבועה בסעיף 24 כחלה על ניזוק שהינו צד שלישי לאירוע הביטוחי כמפורט לעיל.
 
21.      כאמור, סעיף 24 קובע כי "לא יהיה לביטול תוקף כלפי הניזוק או שאיריו אלא כעבור עשרים ואחד יום לאחר שניתנה לבעל הפוליסה הודעה בכתב על הביטול". עד כה התמקדנו בטענת המשיבה כי המונח ניזוק הננקט בסעיף אינו כולל את הניזוק-המבוטח אלא רק ניזוק שהינו צד שלישי. המשיבה הוסיפה, בבחינת 'למעלה מן הצורך', כי לשיטתה חובת ההודעה בכתב על ביטול הפוליסה ממנה מתחיל מניין 21 הימים חלה רק על מבטח המודיע כי בכוונתו לסיים ההתקשרות, ולא על מבוטח המבקש לבטל מטעמיו את החוזה. בהתאם, מנגנון ההשהייה מופעל רק כאשר ביטול הפוליסה נעשה ביוזמת המבטח, שהרי רק כאשר הביטול נכפה על המבוטח נדרשת לו תקופת התארגנות לצורך הסדרת ביטוח חלופי. לכן טוענת המשיבה כי כאשר יוזם הביטול הוא המבוטח, לא תינתן תקופת 'חסד' של 21 ימים אף לא כלפי צדדים שלישיים, שכן הרציונל במתן תקופת התארגנות לא חל, והפתרון הקיים עבורם הוא פנייה בתביעה לקרנית.
 
           אכן דומה כי שאלה זו לא הובהרה עד תום בפסיקה (לפסקי דין של בתי המשפט המחוזי והשלום בגדרם נקבע כי תקופת ההשהייה חלה גם מקום בו המבוטח יזם את ביטול הפוליסה ראו למשל בעניין עריידה, בפסקה ע"ו; ת"א (שלום ת"א) 16924/06 פיסטינר נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול", פסקה 17 (22.6.2006);ת"א (שלום חד') 4713/05 אבוטבול נ' אבוטבול, פסקה 20 (2.8.2010). לפסקי דין שהגיעו למסקנה שונה ראו ת"א (שלום ת"א) 34592/05 זאבי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (16.1.2007) ות"א (שלום אשד') 478/07 רווח נ' ימיני (23.1.2010)). אף כי יש ממש בטענת המשיבה, יש לזכור כי סעיף 10 לחוק הביטוח מכיר בהשהייה של ביטול חוזה גם כאשר זה נעשה ביוזמת המבוטח. מכאן שקיימת גישה המעניקה 'ימי חסד' גם למבוטח שביקש ביוזמתו לבטל את הביטוח. מכל מקום, לא מצאתי לקבוע מסמרות בסוגייה זו החורגת ממסגרת דיוננו. לענייננו, די במסקנה כי המונח 'ניזוק' לצורך סעיף 24 מתייחס רק לניזוק שהינו צד שלישי ולא לניזוק-מבוטח.
 
22.      בשולי הדברים יוער כי נוכח התמורות שחלו במשטר המשפטי לאחר חקיקת הפלת"ד, דומה כי סעיף 24 לפקודת הביטוח אינו נדרש עוד להגשמת תכליתו המקורית. עמדתי על כך שפקודת הביטוח בנוסחה המקורי נועדה להגן על צדדים שלישיים מפני סיכונים הנובעים משימוש ברכב מנועי. מנגנון ההשהייה שנקבע בסעיף 24 האריך את תוקפה של פוליסת ביטוח כלפי צדדיים שלישיים וצמצם את פרק הזמן שהם נותרו ללא כיסוי ביטוחי. כיום, נוכח ההסדר שבפלת"ד, צדדים שלישיים תמי לב שנפגעו בתאונה לא יוצאים כשידם על ראשם, ואם נמצא כי אין מבטח שחב בנזקם, נכנסת קרנית לתמונה ומשלמת את הפיצויים להם הם זכאים מכוח החוק. מכאן שהערך המוסף של סעיף 24 לפקודה, במשטר המשפטי דהיום, איננו בהארכת תוקף הכיסוי הביטוחי ובהכרעה אם יש לנפגע-צד שלישי כיסוי ביטוחי או לאו, אלא בעיקר בקביעת זהות הגורם הנושא באחריות לתשלום הכספים.
 
23.      עוד יש לציין כי נוסחו של הסעיף כיום וההבחנה בין 'ניזוק-מבוטח' לבין ניזוק שהינו צד שלישי לא נותנים מענה לכלל השאלות והסוגיות שיכולות להתעורר בבואנו ליישם את סעיף 24 לפקודה. כך למשל ניתן לטעון כי נוהג ברכב שאינו הבעלים הינו בגדר צד שלישי הנכנס בגדרי סעיף 24 לפקודה (והשוו למקרה הנדון בת"א (שלום נצ') 1337-06‏ גאנם נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (21.8.2008)). כשלעצמי, ומבלי לקבוע מסמרות אני סבור כי אם הנוהג נהג ברכב בידיעה שהרכב אינו מבוטח, אין הצדקה להחיל עליו את ההגנה שבסעיף כשם שאין הצדקה להחילה על המבוטח עצמו. היסק זה ניתן ללמוד מהוראת סעיף 7(5) לפלת"ד, שנוקט במילים "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח..." מבלי להתנות את שלילת הזכאות בכך שהנוהג הוא בעל הרכב ובעל פוליסת הביטוח בעצמו. ייתכן אפוא כי התמורות שחלו במצב המשפטי מצריכות התאמה ועדכון של ההסדר הקבוע בפקודת הביטוח, ועניין זה הוא למחוקק לענות בו.
            
מן הכלל אל הפרט
 
24.      לאחר דברים אלו ניגש לבחון את עניינו של המבקש. נוכח המסקנה כי השהיית ביטול תוקף הפוליסה שבסעיף 24 לא חלה על ניזוק-מבוטח, נסתם הגולל על טענת המבקש – המבוטח בענייננו – כי ביטול הפוליסה הושהה למשך 21 יום כך שבמועד התאונה היה לו ביטוח בר-תוקף.
 
           נותרה טענתו הראשונית של המבקש לפיה פוליסת הביטוח כלל לא בוטלה. נזכיר כי לשיטת המבקש, ביום 17.9.2006 הוא הגיש בקשה לביטול הפוליסה, ועל מנת שהביטול יכנס לתוקף היה על המשיבה לשלוח לו הודעת ביטול.
 
25.      כזכור, המבקש חתם על טופס שכותרתו 'בקשה לביטול פוליסה'. המבקש הצהיר כי הוא מעוניין לבטל את הפוליסה בשל מכירת האופנוע, כי החל מאותו היום כלי הרכב לא יהיה בשימוש וכי הפוליסה לא תהא תקפה. במועד החתימה המבקש השיב את תעודת הביטוח המקורית למשיבה והונפקה עבורו המחאה בגין החזר של הפרמיה בסך של 1,076 ₪, כאשר על ההמחאה נכתב "החזר פרמיה – ביטול". למרות כל האמור, נהג המבקש באופנוע וביום 3.10.2006 נפגע בתאונה. אציין כי המבקש עצמו לא טען כי סבר שהביטוח ממשיך לחול, וכאשר נשאל מה עמד בבסיס הודעת הביטול של הפוליסה השיב כי אינו זוכר ו"זו שאלה שאני שואל את עצמי כל הזמן, זה לא משהו שמאפיין אותי...ואין לי הסבר הגיוני שמניח את דעתי וכל יום אני שואל את עצמי כל יום, זו תאונה ששינתה את חיי מקצה לקצה...אני לא זוכר את המקרה. אני לא יכול לתת לזה הסבר. אני שואל את עצמי יום יום את השאלה הזאת, זה לא אני".
 
           בעקבות התאונה המבקש הורשע בעבירה של נהיגה ללא ביטוח, כאשר בפסק הדין הפלילי צויין כי "הנאשם לא כפר בעבירה של נהיגה ללא ביטוח תקף" (עמ' 6 לפסק הדין). המבקש טען כי פסק הדין הפלילי סותר את עצמו; כי לא הובאה ראיה לכך שנהג ללא ביטוח; כי המשיבה לא הסתמכה על פסק הדין הפלילי; וכי ממילא ניתן להביא ראיות לסתור את פסק הדין. אזכיר כי המבקש לא ערער על הרשעתו בעבירה של נהיגה ללא ביטוח, וכעולה מפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום, כתב האישום והכרעת הדין הוגשו לבית המשפט ולמבקש אף ניתנה ההזדמנות להגיש ראיות נוספות לעניין הכיסוי הביטוחי (פרוטוקול מיום 23.6.2015 בעמ' 56-55).
 
26.      במכלול הנסיבות, איני מוצא לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי ואני סבור כי המבקש מנוע מלטעון כי הפוליסה לא בוטלה כבקשתו. מעשיו והצהרותיו מעידים כי לא סבר בזמן אמת כי הפוליסה הייתה תקפה כטענתו כעת. בנסיבות המקרה אף לא מצאתי להרחיב ביתר טענות הצדדים לעניין פרשנות הטופס, החזרת תעודה הביטוח ומשמעותה.
 
 27.     סוף דבר, הערעור נדחה.
          
           בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
 
           ניתן היום, ‏ב' באלול התשע"ז (‏24.8.2017).
 
 
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
 
 
 
 
 
 
 
 _____________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב