Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 1690/14 כפיר בן אדוה נגד דואר ישראל בע"מ
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  1690/14
 
 
לפני:   כבוד הנשיא א' גרוניס
 
 
המבקש: כפיר בן אדוה, עו"ד
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: חברת דואר ישראל בע"מ
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' אטדגי) מיום 13.02.2014 בת"צ  034911-09-12
 
                                          
בשם המבקש:                        בעצמו
 
החלטה
 
 
 
1.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' אטדגי), לדחות את בקשת המבקש למחיקת תשובת המשיבה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית.
 
2.        המבקש הגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה בעילות שונות (להלן – בקשת האישור). המשיבה השיבה לבקשת האישור (להלן – התשובה). לאחר שהומצאה לו התשובה, עתר המבקש למתן צו המורה למשיבה להמציא לעיונו מסמך מסוים שנזכר באחד הנספחים לתשובה לבקשת האישור. המשיבה מצידה טענה, כי המסמך אינו ברשותה וכי עליה לפנות לצדדים שלישיים שונים על מנת לקבל העתק הימנו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' אטדגי) נעתר לבקשה למתן הצו האמור (פסקה 11 להחלטה מיום 4.11.2013, נספח ב' לבקשת רשות הערעור). בהחלטתו קבע בית המשפט, כי על המשיבה לפנות לצדדים השלישיים הרלוונטיים: משרד רואי החשבון עמו עבדה בעבר המשיבה, וגורמים במשרד האוצר. זאת, על מנת לקבל את העתק המסמך ולהעבירו למבקש לאחר מכן. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "[]רק אם וכאשר מאמצים אלה לא יוכתרו בהצלחה, ויוגש תצהיר על כך, המשיבה תהיה פטורה מלהמציאו". משהמסמך לא נמסר למבקש הגיש הוא בקשה למחיקת תשובת המשיבה. בתגובה לבקשת המחיקה טענה המשיבה, כי נעשו על ידה מאמצים רבים לאתר את המסמך מושא הצו, אך אלה לא צלחו, אף לאחר פניות לצדדים השלישיים הרלוונטיים. לפיכך טענה המשיבה, כי אין מקום למחוק את התשובה לבקשת האישור. חובה לציין, כי תגובת המשיבה נתמכה בתצהיר שנערך על ידי מי שפעל מטעמה לאיתור המסמך.
 
3.        ביום 13.2.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המחיקה. בית המשפט עמד על כך שהמשיבה תמכה את תגובתה בתצהיר, בו תוארו המאמצים לאיתור המסמך. על כן קבע בית המשפט, כי אין מקום למחיקת התשובה לבקשת האישור, בשל אי גילוי המסמך. בית המשפט הוסיף והדגיש, כי המבקש יהיה רשאי לחקור את מי שפעל מטעם המשיבה לאיתור המסמך (שתצהירו תמך בתגובה). זאת, במסגרת הדיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית. כנגד החלטה זו מופנית בקשת הרשות לערער.
 
4.        בקשת המבקש למחיקת תשובת המשיבה התבססה על הוראת תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין). תקנה זו מאפשרת לבית המשפט למחוק, לפי העניין, כתב תביעה או כתב הגנה של מי שהפר צו להשיב על שאלון, צו לגילוי מסמכים, צו לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים. בטרם אידרש לטענות המבקש לגופן, יש להתייחס לשאלה האם חלות במקרה דנא הוראותיו של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן – צו בתי המשפט). צו זה, כידוע, חוסם את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על סוגים שונים של החלטות דיוניות (לסקירת הוראותיו של הצו ראו, חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 238-233 (מהדורה שלישית, 2012)). להשקפתי, הצו מקים מחסום דיוני מוחלט להגשת בקשת רשות ערעור, במובן זה שאין כל אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על איזה מבין סוגי ההחלטות שנמנו בו (ראו, רע"א 3783/13 אי.די.בי. חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע (5.6.2013)) יצוין, עם זאת, כי קיימת מחלוקת בבית משפט זה בנוגע לאופן פרשנות הצו. הסוגיה טרם הוכרעה באופן סופי בפסיקתנו (ועל כך עמדתי בהחלטתי ברע"א 3783/13 הנ"ל).
 
5.        סעיף 1(10) לצו בתי המשפט קובע, כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון". תקנה 122 לתקנות סדר הדין, עליה נסמכה בקשת המבקש, הינה חלק מפרק ט' לתקנות סדר הדין. דעתי היא, כי ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי נכנסת בגדר החריגים המנויים בסיפה לסעיף 1(10) לצו בתי המשפט, שכן עסקינן בטענה להפרת צו עיון במסמכים שנזכרו בכתבי טענות, ולפיכך ניתן לראותה כהחלטה בעניין עיון במסמכים. ודוקו, ער אני לכך כי אין מדובר בהשגה על החלטה המורה על מתן צו לעיון, אלא בהשגה על החלטה בה נדונה טענה להפרה של צו שניתן בעבר. להשקפתי, שני המקרים המתוארים באים בגדר החריגים שנקבעו בסיפה של סעיף 1(10) לצו בתי המשפט, שכן מדובר בהחלטות "בעניין... עיון במסמכים...". משכך, איני סבור כי הוראות צו בתי המשפט חלות במקרים מסוג זה. יוער, כי בעבר נקבע על ידי בית משפט זה, כי צו בתי המשפט מונע הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה שניתנה מכוח תקנה 122 לתקנות סדר הדין (ראו, רע"א 134/11 מורד נ' מיכלובסקי (8.2.2011)). עיון בהחלטה שניתנה ברע"א 134/11 הנ"ל מלמד, כי מדובר היה שם, כנראה, בטענה להפרת צו כללי לגילוי מסמכים, וצו כאמור אינו נכלל בגדר החריגים המנויים בסיפה לסעיף 1(10) לצו בתי המשפט (להבדיל מצו לגילוי מסמך ספציפי או צו לעיון במסמכים, כמו במקרה דנא). יוער, כי למרות שתקנות סדר הדין מתייחסות בנפרד להליכי גילוי ולהליכי עיון, הרי מבחינה פרקטית הליכים אלה כרוכים ושלובים האחד בשני (ראו, רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ, פיסקה 5 (14.8.2005) (להלן – עניין פלץ)). עם זאת, דומה כי נוכח לשונה של הסיפה לסעיף 1(10) לצו בתי המשפט, קיימת חשיבות לא מבוטלת להבחנה בין הליכי גילוי כלליים להליכי גילוי ספציפיים לעניין תחולתו של צו בתי המשפט (ראו למשל, רע"א 3059/12 שדורי פרסומת מאוחדים מדיה (2003) בע"מ נ' רשות השידור, פיסקאות 12-8 (1.7.2012)). לסיכום נקודה זו, איני סבור כי צו בתי המשפט מנע את הגשת בקשת רשות הערעור דנא.
 
6.        עניין נוסף שיש להידרש אליו נוגע לתחולתה של תקנה 122 לתקנות סדר הדין על ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. בעבר, ואף לאחר חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות), לא היה קבוע הסדר סטטוטורי מיוחד לעניין גילוי ועיון במסמכים בהליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. עם זאת, בפסיקתו של בית משפט זה נקבעו כללים המאפשרים עיון וגילוי במסמכים בטרם ההכרעה בבקשת האישור. זאת, באופן מצמצם יותר בהשוואה להליכים אזרחיים "רגילים" (ראו, רע"א 10052/02 יפעת נ' דלק מוטורס, פ"ד נז(4) 513 (2003)). תקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן – תקנות תובענות ייצוגיות) הובילו לשינוי בבסיס החוקי בהקשר זה. תקנה 4(ב) לתקנות אלו קובעת, כי בית המשפט הדן בבקשת האישור יהא מוסמך ליתן צו לגילוי ועיון במסמכים, בכפוף לתנאים שונים שננקבו בתקנה. עם זאת, תקנות תובענות ייצוגיות אינן קובעות מה תהא הנפקות של הפרת צו לגילוי ועיון, והאם ניתן להטיל סנקציה דיונית על בעל דין המפר צו כאמור. מאחר שהנושא אינו מוסדר בתקנות תובענות ייצוגיות, עלינו לפנות, על כן, לתקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, המחילה את תקנות סדר הדין, בשינויים המחויבים, על כל עניין דיוני שאינו מוסדר בחוק תובענות ייצוגיות או בתקנות תובענות ייצוגיות (וראו גם, תקנה 2 לתקנות סדר הדין). דומה, כי מכוח תקנה זו ניתן להחיל את תקנה 122 לתקנות סדר הדין על הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, בשינויים המחויבים. ער אני לכך שתקנה 122 לתקנות סדר הדין מתייחסת לאפשרות של מחיקת כתב טענות עיקרי (כתב תביעה או כתב הגנה) כסנקציה על הפרה של צו לעיון וגילוי במסמכים, ואילו בשלב של הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, לא הוגשו עדיין כתבי הטענות העיקריים בהליך הייצוגי (כתב תביעה וכתב הגנה). איני רואה בכך קושי, שכן תקנות תובענות ייצוגיות מסדירות במפורש את האפשרות של גילוי ועיון בשלב בו מתבררת בקשת האישור ובטרם אמורים להיות מוגשים כתב התביעה וכתב ההגנה. מן הטעמים האמורים, איני רואה מניעה עקרונית לעשות שימוש בתקנה 122 לתקנות סדר הדין, על מנת להורות על מחיקה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית או של התשובה לבקשת האישור, לפי העניין.
 
7.        ומן הכלל אל הפרט, האם מוצדק להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי במקרה הנוכחי ולהורות על מחיקת תשובת המשיבה לבקשת האישור? דעתי היא, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. ראשית, עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה דיונית מובהקת. לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בבואה לבחון את הפעלת הסנקציה הקבועה בתקנה 122 לתקנות סדר הדין. ערכאת הערעור לא תמהר להתערב בהחלטה כגון דא (ראו והשוו, רע"א 3471/02 CHC Finance N.V.  נ' ניסים (21.5.2002)). זאת ועוד, הסנקציה הקבועה בתקנה 122, המאפשרת מחיקה של כתבי טענות בשל הפרה של צו גילוי ועיון במסמכים (וסוגי צווים נוספים), הינה יוצאת דופן בחריפותה ועל כן היא מופעלת במקרים קיצוניים בלבד (ראו, רע"א 6596/05 אירידיום בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (26.10.2005)). הכלל הוא שאין מוחקים כתב הגנה של מי שהפר צו לעיון וגילוי, אלא אם נמצא כי הנתבע פעל בזדון או תוך זלזול בבית המשפט (ראו, ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מרדכי, פ"ד מו(3) 793, 800 (1992); רע"א 7620/04 נצר נ' זהבי כימיקלים בע"מ, פיסקה 3 (5.10.2004)). ברוח דברים אלה, אין מקום, להשקפתי, למחוק כתב תביעה או כתב הגנה (או תשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית), בשל אי העברת מסמך מסוים לעיון בעל הדין השני בנסיבות דוגמת אלה שבמקרה דנא. יש לזכור, כי מי שנגדו הופנה צו העיון טוען כי אין באפשרותו לאתר את מקום הימצאו של המסמך, לאחר שהפעיל מאמצים סבירים לאיתור המסמך, וטענה זו נתמכה בתצהיר של מי שפעל לאיתור המסמך והלה מוכן להיחקר עליו (ראו והשוו, המ' 61/55 שצ'ופק נ' רפפורט, פ"ד ט 1933 (1955); השוו, לעניין הדין האנגלי, Civil Procedure Rules 31.7; וראו גם: Matthews and H.M. Malek Disclosure, (Sweet & Maxwell 2007 3rd Ed.) 168-170 וכן, Civil Procedure – A White Book Service, Vol. 1 Para. 31.7.1 (London, 2012 ed.)). ודוקו, רק במקרים קיצוניים, כאשר לא יכול להיות ספק שבעל דין אינו דובר אמת באומרו כי מסמך מסוים אינו ברשותו, יהיה מקום להפעיל את הסנקציה הקבועה בתקנה 122 לתקנות סדר הדין (ראו, עניין פלץ בפיסקה 6).
 
8.        בענייננו הודיעה המשיבה כי לא עלה בידה לאתר את המסמך שנזכר בנספח לתשובה לבקשת האישור. היא תמכה את טענתה בתצהיר מטעם אחד מעובדיה, אשר פעל לאיתור המסמך. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטה מושא בקשת רשות הערעור, כי המבקש רשאי יהיה לחקור את עורך התצהיר על גרסתו העובדתית, במהלך הדיון בבקשת האישור לגופה. המבקש חוזר וטוען בבקשת רשות הערעור, מספר פעמים, כי עסקינן בתצהיר "עלוב" ולא קביל; כי התצהיר מתבסס על עדויות שמיעה; וכי הושמטו מן התצהיר סוגיות עובדתיות חיוניות. טענות אלה הן מסוג העניינים שהמבקש יוכל להציג בחקירה נגדית ובטיעוניו לפני בית המשפט המחוזי לאחר שעדותו של המצהיר תישמע. דומה, כי אם המבקש סבור כי אין ליתן אמון בטענה שלא ניתן היה לאתר את המסמך, יוכל הוא לנסות לקעקע את הגרסה העובדתית האמורה בדרך של חקירה נגדית. כמו כן, יוכל המבקש לטעון, כי יש לייחס משקל ראייתי כזה או אחר לכך שהמסמך לא הועבר לעיונו. על רקע הכללים הנוגעים לסנקציה הקבועה בתקנה 122 לתקנות סדר הדין, ברור הוא כי אין בכל הטענות הנזכרות, שאיני מביע לגביהן כל עמדה לגופה, כדי להצדיק כבר עתה, בשלב זה, ובטרם נשמעה עדותו של המצהיר, את מחיקת התשובה לבקשת האישור. בנסיבות העניין, לא מצאתי כל קושי בכך שעדותו של המצהיר תישמע (אם המבקש יעמוד על כך) בד בבד עם שמיעת הראיות לגבי בקשת האישור לגופה.
 
9.        יוער, כי בין היתר מלין המבקש על כך שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לגביה הוגשה בקשת רשות הערעור ניתנה במסגרת "פתקית". היינו, בהחלטה המודפסת על גבי אחד מכתבי בי-דין שהוגשו. לטענת המבקש, אין מדובר בהחלטה טכנית אלא בעניין מהותי שראוי היה להתייחסות בגדר החלטה שאינה בפתקית. לא מצאתי כל בסיס לטענה זו. לא כל החלטה של בית משפט חייבת להתפרס על עמודים רבים ולכלול הנמקה ארוכה ומפורטת. בית משפט קמא אכן כתב את הדברים באופן תמציתי, אך בנסיבות העניין לא היה בכך כל פגם. בהקשר זה אציין, כי בקשת רשות הערעור משתרעת על פני 22 עמודים, הרבה מעבר לנדרש.
 
10.      בסיום הדברים חובה לציין, כי בבקשת רשות הערעור נכללו התבטאויות שהן על פני הדברים גבוליות. זאת, מבחינת ההתייחסות להחלטתו של בית משפט קמא. כך, למשל, נאמר בבקשת רשות הערעור כי החלטת בית המשפט המחוזי "עומדת בניגוד בוטה לדין" (פיסקה 14-1 לבקשה); כי קריאת ההחלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי עשויה ללמד כי "כל תפקידו של בית משפט קמא בהחלטה מסתכם בהעברת החוויה החוץ-גופא הזו לקורא..." (שם, פיסקה 10); וכי בית משפט קמא "ארג" את האמת (שם, פיסקה 18); ועוד כהנה וכהנה התבטאויות דומות שאיני רואה מקום לצטט. אילו בבקשת רשות הערעור הייתה מופיעה רק אחת מן ההתבטאויות הנזכרות ודומות להן, הייתי מתעלם מן העניין. ברם, משקוראים את הבקשה מתברר כי היא רצופה בהתבטאויות בלתי ראויות שאין מקומן בכתב טענות. בצדק ציין השופט עציוני כי "...שומה על עורך-דין לנהוג במתינות גם בהופעותיו בבתי-המשפט וגם בעריכת כתבי-טענות" (ע"א 408/77 סינבטי נ' מנהל מס שבח, מקרקעין, פ"ד לב(1) 593, 597 (1978)). ההתבטאויות של המבקש בגדר בקשת רשות הערעור, שאת חלקן הבאתי לעיל, מצדיקות לפיכך לשקול להשית על המבקש הוצאות לטובת אוצר המדינה.
 
11.      עוד יוער בשולי הדברים, כי לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקש פועל בהליך הייצוגי ב"שני כובעים": הן כתובע מייצג, הן כבא-כוחה של הקבוצה המייצגת. מאחר שטענת המשיבה בהקשר זה תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי אימנע מלהתייחס לסוגיה.
 
12.      בקשת רשות הערעור נדחית בלא שנתבקשה תשובה, ומטעם זה לא ייעשה צו להוצאות לטובת המשיבה. נוכח האמור בפיסקה 10 לעיל ינמק המבקש עד ליום 1.5.2014 מדוע לא יוטלו עליו הוצאות לטובת אוצר המדינה.
 
           ניתנה היום, י' ניסן התשע"ד (10.4.2014).
 
 
    ה נ ש י א
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב