Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> רע"א 166/13 אברהם חביב נגד אילנה רם
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
רע"א  166/13
 
 
לפני:   כבוד השופטת ע' ארבל
 
 
המבקש: אברהם חביב
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: אילנה רם
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של  בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 6.12.2012 בע"א 26907-06-12 שניתן
על ידי כבוד השופטים י' נועם, כ' מוסק ומ' בר-עם
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד נ' מוזבר-רז
בשם המשיבה:                       עו"ד ד' ליבנה
 
החלטה
 
 
            לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים י' נועם, כ' מוסק ומ' בר-עם), בע"א 26907-06-12 שניתן ביום 6.12.2012, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שמש מיום 15.4.2012 לפיו נתקבלה תביעה נגד המבקש לפינוי וסילוק יד.
 
1.        המשיבה הינה בעלים של חנות אשר שימשה במשך שנים בית עסק למכירת בדים. העסק נוהל על ידי אביו של המבקש שהיה דייר מוגן בנכס (להלן: הנכס). לאחר פטירת האב, בשנת 1982, הייתה אימו של המבקש לדיירת מוגנת "נגזרת" ולאחר פטירתה, בשנת 2003, המשיך המבקש להחזיק בנכס. למשיבה נודע על אודות פטירת האם רק שנים לאחר מכן. משגילתה המשיבה, לאחר ביקורה במקום ועם קבלת ממצאי חקירה של חוקר פרטי שפעל מטעמה, שהחנות מוזנחת וסגורה במשך תקופה ארוכה, הגישה תובענה לבית משפט השלום בבית שמש לפינוי המבקש מהנכס.
 
2.        בית המשפט השלום קיבל את התביעה לפינוי המבקש בהתאם לעילה המנויה בסעיף 26 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: החוק או חוק הגנת הדייר), לפיו "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו". זאת, לאחר שקבע כי המבקש חדל לחלוטין מהפעלת החנות, הוא אינו מקיים כל פעילות עסקית בחנות מזה שלוש שנים, ואף הוכח כי אין לו כל כוונה לקיים פעילות כזאת. כך נקבע בהתבסס על חומר ראיות שהוצג בפני בית המשפט כמו גם עדויות שהוכרו כמהימנות. עוד נקבע כי "משחדל המבקש לקיים בחנות עסק לממכר בדים, אין הוא זכאי עוד להגנת החוק". כמו כן, קבע בית המשפט קמא כי בעניינו של המבקש חלה גם עילת הנטישה הפסיקתית, לפיה אין להקנות לדייר את הגנת החוק מקום בו הלה "נטש" את הנכס. במצב כגון זה שבענייננו, כאשר כל מעשיו של המבקש בעסק מסתכמים בפתיחת הדלת בבוקר לדקות ספורות וכן ביקור קצר בערב, מבלי שנעשה כל שימוש ממשי בנכס, אין כל הצדקה להימנע מפינויו. לבסוף, מצא בית המשפט קמא לדחות את טענת המבקש לסעד מן הצדק. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על יסוד תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
 
3.        המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לעובדה כי הוא עבר ניתוח שמנע ממנו לעבוד בחנות. לטענתו הוגשו לבית המשפט מסמכים אשר מראים כי במועדי הביקורים שערך חוקר פרטי מטעם המשיבה בחנות, המבקש נעדר מסיבות רפואיות הכרחיות. בנוסף טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי אימץ את פרשנותו השגויה של בית המשפט השלום לסעיף 26 לחוק, לפיה ברגע שדייר מפסיק לנהל את העסק הרלוונטי במושכר הוא מפסיק להיחשב "דייר" כהגדרתו בחוק. לטענת המבקש, פרשנות נכונה לסעיף מתחשבת בשאלת המשך ניהול העסק במועד החלפת הדיירים בלבד. דהיינו, על פי הפרשנות שמציע המבקש, כיוון שהלה המשיך לנהל את העסק שניהלו אביו ואימו ביום פטירת אימו, הפך מרגע זה להיות דייר מקורי ואין הוא נותר במעמד של דייר "נגזר" אשר נדרש לעמוד בתנאי החוק. לעניין עילת הנטישה הפסיקתית טוען המבקש ראשית, כי הפסקת פעילות עסקית בשל ירידה דרסטית בדרישה למוצר אותו הוא מוכר – בדים – אינה מהווה נטישה. זאת על רקע השינויים שהתרחשו בשנים האחרונות במשק בכלל ובתעשיית הבדים בפרט. שנית, נטען כי המשיבה לא הוכיחה שאין בכוונת המבקש לנהל עסק במושכר. המבקש מוסיף ומעלה מספר טענות עובדתיות. לבסוף, טוען המבקש כי בקשתו מעלה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית הנוגעות להסתגלות עסקים לשינויים במשק, וכן לפרשנות של סעיף 26 לחוק. נוסף על כל אלו נטען כי המבקש זכאי לסעד מן הצדק לפי סעיף 132 לחוק.
 
4.        המשיבה טוענת ראשית כי סוגיית המשך ניהול עסק על ידי דייר ממשיך וסוגיית נטישת העסק נידונו זה מכבר בבית משפט זה, וכי אין ממש בטענת המערער לפיה קיים ספק בדבר פרשנות סעיף 26 לחוק. נטען כי מסקנותיו המשפטיות של בית המשפט קמא בהיבט זה נשענות על פסקי דין מנחים של בית המשפט העליון, וכן נגזרות מקביעותיו העובדתיות המבוססות היטב על חומר הראיות בתיק. הפרשנות המוצעת על ידי המבקש אינה מתיישבת עם פסיקתו של בית המשפט העליון בכל הנוגע לתנאים הדרושים לצורך הוכחת זכאות להגנת החוק. פרשנות זו גם אינה מתיישבת עם מגמת הפסיקה בדבר צמצום תחולת החוק, בפרט לגבי בתי עסק, כך לטענת המשיבה. מעבר לכך, נטען כי המבקש מלין על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר אומצו על ידי בית המשפט המחוזי, ואין מקום להתערב בהן במסגרת בקשת רשות ערעור. יתר על כן, נטען כי טענות המבקש בדבר "האטה" בתחום ניהול העסק הקונקרטי אותו ניהלו הוריו בנכס (חנות בדים) היא טענה עובדתית שלא הוכחה. לבסוף, טוענת המשיבה כי המבקש לא הניח תשתית עובדתית הנדרשת לשם קבלת סעד מן הצדק.
 
5.        לאחר עיון בכתובים שהגישו הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. מדובר בבקשת רשות ערעור לערכאה שלישית. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, ציבורית או אחרת, שההכרעה בה חורגת מעניינם של הצדדים להליך הספציפי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)) (להלן: הלכת חניון חיפה). הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית אשר חורגת מעניינם של הצדדים. טענות המבקש כולן תחומות לנסיבות ולעובדות הספציפיות של המקרה הנדון. אכן, המבקש מנסה "להתהדר" בטענה משפטית עקרונית באשר לפרשנות הנכונה של סעיף 26 לחוק. אלא שעיון בפסיקת בית משפט זה מלמד כי סוגיה זו זכתה למענה זה מכבר, ואין כל מחלוקת משפטית באשר לתחולת סעיף החוק על המבקש. בראי הפרשנות שקבע בית משפט זה לסעיף 26 לחוק, לא קיים כל ספק כי מקרהו של המבקש אינו מזכה אותו בהגנת החוק, שכן מרגע שהופסק ניהול אותו העסק אשר נוהל על ידי הדייר המקורי, בענייננו אביו של המבקש, ההגנה שמקנה הסעיף אינה ממשיכה לעמוד. בפרשת זהר נאמר מפורשות כי:
 
"המערערת זכתה להגנת החוק, אך ורק משום שהייתה אלמנתו של הדייר [...] היא הייתה מוסיפה ליהנות מהגנת החוק, כל עוד מוסיפים להתקיים לגביה התנאים המפורטים שבסעיף 26, וכל עוד לא קמה כנגדה עילת פינוי אחרת על-פי החוק [...] הגנה זו אבדה לה, מעת שחדלה לנהל במושכר את העסק שניהל המנוח" (ע"א 440/82 זהר נ' סרוג'י פ"ד לח(4) 744, 747 (1984)).
 
6.        יצוין כי גם אם קיימת הבחנה כלשהי בפסיקה בין מי שהפסיק את ניהול העסק מיד לאחר פטירת הדייר המקורי לבין מי שהפסיק את ניהול העסק מאוחר יותר, הרי שהיא פועלת בניגוד לפרשנות שמציע המבקש. שכן, בפרשת קפה נקבע כי אין לשלול הגנה מדייר נגזר אשר לא החל את ניהול העסק מיד עם פטירת הדייר המקורי, אלא בשלב מאוחר יותר. וכלשונו של בית המשפט:
 
"ניהול העסק יכול שיחל רק אחרי פטירת הדייר הקודם, כפי שגם עולה מלשון ההווה בה נקט המחוקק כאשר השתמש במילה "מוסיף" בסעיף 26 שצוטט לעיל (ע"א 362/72 נכסי בן יהודה 51 תל-אביב בע"מ נ' גטליכרמן, [3], בע' 595) ואף יתרה מזאת, אין ללמוד מהוראותיו של החוק כי מתחייב רצף בעיסוק הצמוד, מבחינת העתוי, למועד פטירתו של הדייר; ייתכנו נסיבות שבהן דרוש לבן-הזוג זמן מעבר כלשהו כדי להתאים עצמו לתנאים המוצגים בסעיף 26, ועל-כן לא ידקדקו בתי-המשפט לענין זה שבפנינו עם מי שהחל בעיסוק רק כעבור מספר חדשים מעת פטירת הדייר (ע"א 326/72, [3], הנ"ל, שם, בע' 592, 593)" (ע"א  127/77 קפה נ' לוי, ו-3 ואח', פ"מ לא(3) 455, 459).
 
           דומה אפוא כי נקודת הפטירה של הדייר המקורי אינה נקודה קריטית אשר בכוחה להגדיר את תחולת חוק הגנת הדייר, אלא שהחשיבות נעוצה בהמשכיות ניהול העסק לאורך זמן.
 
7.        כמו כן, מעלה המבקש טענה בעלת חשיבות ציבורית, לכאורה, באשר למשקל שראוי לייחס לשינויים בכלכלה בכלל, ובמשק הבדים בפרט, במסגרת סוגיית "הפסקת פעילות עסקית" העולה בעניינו. בהקשר זה אין לי אלא לחזור על האמור בפסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דן בטענה זו, ולקבוע כי הטענה הועלתה בעלמא ובלא כל ביסוס או תימוכין, ולו בשל כך אין לתת לה משקל אשר יצדיק בחינתה במסגרת רשות ערעור.
 
8.        משהובהרו עניינים אלו, ולמעלה מן הצורך, אציין כי אין גם לקבל את יתר טענות המבקש. מדובר בטענות המופנות כלפי קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, אשר מבוססות כדבעי על חומר הראיות המקיף שהוגש לבית המשפט, וכן על הערכת מהימנות העדים שהעידו בפניו. כלל ידוע הוא כי ערכאת ערעור, ובוודאי כשמדובר בגלגול שלישי, אינה מתערבת בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה המבררת, אלא במקרים חריגים ביותר (רע"א 7302/06 פרדי נ' חשין (23.10.2006); רע"א 1283/11 לוי נ' משרד הבריאות (28.3.2011)). ברי כי המקרה שלפניי אינו מן המקרים החריגים הללו. טענותיו של המבקש כולן זכו להתייחסות נכבדת בפסק דינו של בית המשפט קמא. מדובר בפסק דין מפורט ומנומק היטב, באורח הראוי לציון. על בסיס ניתוח מקיף של חומר הראיות והעדויות קבע בית המשפט מפורשות כי "יש להעדיף באופן מובהק את גרסת התביעה ועדיה, וכי אין ליתן אמון בגרסת הנתבע שהתגלעו בה סתירות של ממש, ושלא אחת הייתה מתחמקת ובלתי עניינית" (עמ' 4 להכרעת הדין). סתירות וקשיים אלו שציין בית המשפט בפתח חוות דעתו פורטו לאחר מכן בהרחבה ובאופן משכנע, ונתמכו בראיות אובייקטיביות. לבסוף, יודגש כי מקובלות עליי מסקנותיו של בית המשפט קמא מהניתוח העובדתי והמשפטי שערך.
 
           הבקשה, אפוא, נדחית. אין צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ל' בחשון תשע"ד (3.11.13).
 
                           ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב