Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"פ 4456/14 אביגדור קלנר ואח' נגד מדינת ישראל
 
בבית המשפט העליון
 
 
ע"פ  4456/14
ע"פ  4568/14
ע"פ  4735/14
ע"פ  5076/14
ע"פ  5270/14
ע"פ  5433/14
ע"פ  5496/14
ע"פ  5546/14
ע"פ  5669/14
 
 
לפני:   כבוד השופט נעם סולברג
 
 
המערער בע"פ 4456/14:
המערערת בע"פ 4568/14:
המערער בע"פ 4735/14:
המערער בע"פ 5076/14:
המערער בע"פ 5270/14:
המערער בע"פ 5433/14:
המערער בע"פ 5496/14:
המערער בע"פ 5546/14:
המערער בע"פ 5669/14:
אביגדור קלנר
מדינת ישראל
הלל צ'רני
אורי שטרית
אהוד אולמרט
אליעזר שמחיוף
מאיר רבין
דני דנקנר
אורי לופוליאנסקי
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה בע"פ 4456/14,
בע"פ 4735/14, בע"פ 5076/14, בע"פ 5270/14, בע"פ 5433/14, בע"פ 5496/14, בע"פ 5546/14 ובע"פ 5669/14:
המשיב בע"פ 4568/14:
מדינת ישראל
 
 
 
 
הלל צ'רני
 
                                          
בקשות לעיכוב ביצוע גזרי-הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"פ 10291-01-12 מיום 13.5.2014 ומיום 19.6.2014 שניתנו על-ידי השופט ד' רוזן
 
 
תאריך הישיבה:                  ט"ז באלול התשע"ד         (11.9.2014)
 
בשם המערער בע"פ 4456/14:     עו"ד איתן מעוז; עו"ד דקלה קרני
בשם המערערת בע"פ 4568/14:  עו"ד ג'ואי אש; עו"ד אריה פטר; עו"ד יהונתן תדמור; עו"ד אביה חפץ-נוימן
בשם המערער בע"פ 4735/14:     עו"ד גיורא אדרת; עו"ד יפעת מנור-נהרי;
                                                      עו"ד אורן אדרת; עו"ד גיל פרידמן
בשם המערער בע"פ 5076/14:     עו"ד פרופ' קנת מן; עו"ד ניצן וולקן
בשם המערער בע"פ 5270/14:     עו"ד נוית נגב; עו"ד איריס ניב-סבאג;
                                                      עו"ד אלון ביכלר; עו"ד אלון וינשטין;
                                                      עו"ד אלי זהר; עו"ד רועי בלכר; עו"ד ירון ליפשס;
                                                      עו"ד ליאת ארזי; עו"ד אלעד כהן
בשם המערער בע"פ 5433/14:     עו"ד אירית באומהורן; עו"ד נתנאל דגן
בשם המערער בע"פ 5496/14:     עו"ד שמואל קליין; עו"ד דריה גולדין;
                                                      עו"ד יובל גבעון
בשם המערער בע"פ 5546/14:     עו"ד ד"ר יעקב וינרוט; עו"ד עמית חדד
בשם המערער בע"פ 5669/14:     עו"ד יאיר גולן; עו"ד נחשון שוחט
 
בשם המשיבה בע"פ 4456/14,
בע"פ 4735/14, בע"פ 5076/14,
בע"פ 5270/14, בע"פ 5433/14,
בע"פ 5496/14, בע"פ 5546/14
ובע"פ 5669/14:                      עו"ד ג'ואי אש; עו"ד אריה פטר; עו"ד יהונתן תדמור; עו"ד אביה חפץ-נוימן
 
 
החלטה
 
 
 
1.        מסכת קשה של שחיתות נחשפה בפרשת "הולילנד". על פרטיה עמד בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד' רוזן) בהכרעת הדין, על רוב חומרתה עמד בגזרי הדין. פרשות נוספות של קלקול והשחתה נכרכו באותו עניין. המערערים נדונו לתקופות מאסר שבין 3 לבין 7 שנות מאסר בפועל, מאסר-על-תנאי, קנסות כספיים בסכומים שנעים בין מאות אלפי ₪ לבין 2 מיליון ₪, וחילוט רכוש בשווי עד מיליון ₪.
 
2.        המערערים הגישו ערעורים על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ובד בבד ביקשו לעכב את ביצוע גזר הדין – חלקם במה שנוגע למאסר ולקנס הכספי, חלקם רק בנוגע למאסר – עד למתן פסק דין בערעורים. כמו כן הוגשו בקשות בקשר לחילוט רכוש.
 
3.        בבקשותיהם לעיכוב ביצוע גזרי הדין הפנו המערערים לערעורים שהגישו על פסיקת בית המשפט המחוזי, ושם טענות למכביר, רבּוֹת מספוֹר. אכן, בית המשפט המחוזי נדרש בהרחבה רבה לפרטי פרשת "הולילנד" ולפרשות האחרות שהובאו לפניו (16 נאשמים, כ-150 עדים, כ-9,000 עמודי פרוטוקול, כ-750 עמודי פסק דין). ברם, ככלל, ערעור לא נועד להתחיל את המסע מבראשית, אלא אך לאפשר למערער לטעון כי לדעתו שגתה הערכאה הדיונית, ולנסות לשכנע בַּמֶּה. חלק מן הטענות בערעורים אינו נושא אופי ערעורי, לא אוכל לפורטן, כי רבּוֹת הן. גם אין צורך בכך משום שבגדרי החלטה זו אתמקד במקצת הנושאים שעלו בערעורים, רק אֵלו שיש בהם כדי להכריע את הכף בשאלה שעל הפרק בשלב זה, שהוא מעין גשר בין פסק הדין של הערכאה הדיונית לבין פסק הדין של ערכאת הערעור: האם לעכב את ביצוע גזרי הדין עד למתן פסק דין בערעורים, אם לאו?
 
4.        באי-כוח הצדדים התמקדו בטיעוניהם בשיקולים שנִמנו בפרשת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241 (7.6.2000)): חומרת העבירות; נסיבות ביצוען; תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עבר פלילי והתנהגות במהלך המשפט; נסיבות אישיות; חלוף הזמן ועוד. רבים דשו בהלכת שוורץ מאז הינתנה, רשימת השיקולים הנ"ל אינה 'סגורה', אך זוהי ההלכה הפסוקה המחייבת בכגון דא.
 
5.       בטרם אכנס בעובי הקורה, יהא זה מעניין, גם מועיל, להפנות לדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין יג, א): "מִי שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לְמִיתָה – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִבֵּית דִּין, וְאֶחָד עוֹמֵד עַל פֶּתַח בֵּית דִּין וְהַסּוּדָרִין [=מטפחות להניף בהן] בְּיָדוֹ, וְהַסּוּס רָחוֹק מִמֶּנּוּ, וְהַכָּרוֹז יוֹצֶא לְפָנָיו: פְּלוֹנִי יוֹצֶא לֵהָרֵג בְּמִיתָה פְּלוֹנִית עַל שֶׁעָבַר עַל עֲבֵרָה פְּלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בִּזְמָן פְּלוֹנִי, וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי עֵדָיו – מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹ זְכוּת, יָבוֹא וִילַמֶּד. אָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמֶּד עָלָיו זְכוּת – זֶה מֵנִיף בַּסּוּדָרִין, וְזֶה הָרוֹכֵב עַל הַסּוּס רָץ וּמַחְזִיר אֶת הַנִּדּוֹן לְבֵית דִּין. אִם נִמְצָא לוֹ זְכוּת, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ; וְאִם לָאו, יַחְזֹר וְיֵצֵא לַהֲרִיגָה.
אָמַר הוּא עַצְמוֹ, יֵשׁ לִי לְלַמֶּד עַל עַצְמִי זְכוּת – אַף עַל פִּי שְׁאֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, מַחְזִירִין אוֹתוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה: שֶׁמֶּא מִפְּנֵי הַפַּחַד נִסְתַּתְּמוּ טְעָנוֹתָיו; וּכְשֶׁיַּחְזֹר לְבֵית דִּין, תִּתְיַשַּׁב דַּעְתּוֹ וְיֹאמַר טַעַם. הִחְזִירוּהוּ, וְלֹא נִמְצָא מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – מוֹצִיאִין אוֹתוֹ פַּעַם שְׁלִישִׁית.
אָמַר בַּשְּׁלִישִׁית, יֵשׁ לִי לְלַמֶּד עַל עַצְמִי זְכוּת – אִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – מַחְזִירִין אוֹתוֹ, אַפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים. לְפִיכָךְ מוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁשּׁוֹמְעִין דְּבָרָיו בַּדֶּרֶךְ: אִם יֵשׁ בִּדְבָרָיו מַמָּשׁ, מַחְזִירִין אוֹתוֹ; וְאִם לָאו, אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ".
עינינו הרואות, אמת-מידה שמציע לנו המשפט העברי. מי שנדון למיתה, ובדרכו לביצוע גזר הדין טוען כי יש בידו ללמד זכות על עצמו, אם יש ממש בדבריו, מחזירים אותו לבית הדין. פעם-פעמיים מסתפקים בדבריו-שלו, יותר מכך – יש צורך בשני תלמידי חכמים שמלווים אותו בדרך לביצוע גזר הדין, שומעים את דבריו, ועליהם להחליט "אם יש בדבריו ממש", שאז מחזירים אותו לבית הדין. ענייננו שונה כמובן (לא בעונש מיתה עסקינן, אלא "רק" במאסר; לא במעין 'עיון חוזר' באותה ערכאה, אלא בערעור לערכאה גבוהה; גם לא תלמיד-חכם בוחן את טיבן של הטענות החדשות, ויש הבדלים נוספים). אך לצורך הדיון נוכל לשווֹת לנגד עינינו את דברי רש"י בפירושו למילים "ובלבד שיהא ממש בדבריו" (משנה, סנהדרין ו, א): "קצת ראיה הדומה לזכות".
 
6.        אקדים ואומר, כי למִקרא בקשות המערערים ותגובת המשיבה שבכתב, הכרעת הדין וגזרי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי, ולמִשמע טיעוני באי-כוח המערערים ובאי-כוח המשיבה בעל-פה, החלטתי להעתר לבקשות במה שנוגע לעונשי המאסר, ולדחותן במה שנוגע לקנסות הכספיים. כמו כן, החלטתי להעתר לבקשת המערערת בע"פ 4568/14 (מדינת ישראל) בעניינו של הלל צ'רני, לעיכוב ביצוע השבת הרכוש; וכן גם לבקשת המערער בע"פ 5270/14 (אהוד אולמרט) באשר לעיכוב ביצוע צו החילוט, בהסכמת המשיבה, כפי שנעשה לגבי שאר המערערים, כמתחייב בדין.
 
7.        אמת נכון הדבר, וכטענת באי-כוח המשיבה, חומרת העבירות ונסיבות ביצוען הריהן שיקול חשוב לצדד בעמדתה, שלא להורות על עיכוב ביצוע גזרי הדין. גם אורכן של תקופות המאסר שנגזרו על המערערים נזקף לחובתם. ברם, במשפט בלתי שגרתי עסקינן, לא רק מפאת רוב חומרתן של עבירות השוחד והנלווֹת אליהן, ושל השחיתות הבוטה שפגיעתה רעה עד מאד, אלא גם מחמת היקפו הגדול של המשפט ומורכבותו הרבה.
 
8.        אכן, אינטרס ציבורי חשוב הוא אכיפה מיידית של גזר דין. הדעת אינה נוחה כלל לראות מי שהורשע בדינו, נדון למאסר, והוא מסתובב חופשי ברחובה של עיר. לא בכדי הדגיש ב"כ המשיבה היבט זה, את המגמה להבטיח את אֵמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט. הציבור מצפה כי מי שהואשם, הורשע, ונשלח לרַצוֹת את עונשו בבית הסוהר, אכן יִמָּצֵא לאלתר מאחורי סורג ובריח. ברם, אמון הציבור מותנה גם בהקפדה על זכויותיהם של נאשמים ומורשעים בפלילים. מאסר שמתברר בדיעבד כבלתי-מוצדק פוגע כמובן בפרט, אך הוא גורע גם מאֵמון הציבור בשלטון החוק ובמערכת המשפט. זכות ערעור העניק החוק למערערים, ושׂוּמה לאפשר להם למצות זכותם זו.
 
9.        באי-כוח המערערים טענו בערעוריהם נגד מסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין על סמך ראיות נסיבתיות. אמנם מרבית טענות המערערים הן בעניינים של עובדה, חלקן באצטלה משפטית, חלקן מתפלמסות עם קביעות של מהימנות, אך מקצתן מעלות שאלות של משפט. יש טעם בטענתם של באי-כוח המשיבה על כך שבדרך כלל נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שבהכרעת הדין, בשל יתרונה של הערכאה הדיונית על פניה, בהתרשמותה מכלי ראשון מן הנאשמים, העדים והראיות כולן; להבדיל מערכאת הערעור שניזונה בעיקר מן הכתובים.
 
10.      אף-על-פי-כן, הערעורים אינם ערעורי-סרק. גם אם על פני הדברים נראים עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי מבוססים, וגם אם הַעֲרָכָה סבירה לעת הזאת היא כי המערערים, רובם ככולם, אכן יְרַצוּ בסופו של דבר עונשי מאסר לתקופות משמעותיות, הרי שישנן בפי המערערים כמה טענות – כלליות ופרטניות – הראויות להישמע. העיקריות הן אלה:
          (א)     בעייתיות בעדותו של עד המדינה שמואל דכנר: לא כל דבריו קוֹשְט אִמְרֵי אמת, טובות הנאה שקיבל, תפקידו בפרשה כיוזם וכנותן השוחד, תחבולות שתִיחבל, ופטירתו בעיצומה של חקירתו הנגדית על-ידי בא-כוח המערער בע"פ 5270/14 (אהוד אולמרט) ובטרם נחקר בחקירה נגדית על-ידי באי-כוח המערערים בע"פ 5433/14 (אליעזר שמחיוף) ובע"פ 5546/14 (דני דנקנר). בית המשפט המחוזי ראה אמנם נכוחה את הבעייתיות הנ"ל והרשיע רק כאשר נמצאו תימוכין לעדותו של דכנר. ברם, לאור טענות המערערים, עניין הוא לבית משפט זה בשלב הערעור לוודא שהתימוכין היו חזקים דיים.
          (ב)     תופעת ה'מאכער' לעניינם של סעיפים 295 (ב) ו-(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); והאם הוא מתווך לשוחד, קרי, האם הוא בא בגדר "המקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת שיניע, בעצמו או על ידי אחר, עובד הציבור... למשוא פנים או להפליה..."(ס"ק ב). ועוד זאת: תקדימיות הרשעתו של 'מאכער' בעבירה לפי סעיף 295(ב).
          (ג)      הרשעתו – "לחלופין" – של המערער בע"פ 5496/14 (מאיר רבין): "לפי סעיף 295(א) לחוק, או לחילופין לפי סעיף 295(ב) לחוק, על כך ש[רבין] קיבל כספי שוחד בסך של כ-1.3 מיליון ₪ מ[דנקנר], לצורך העברתם כדמי לא ייחרץ ל[מנהל מינהל מקרקעי ישראל] או על מנת להניע[ו] למשוא פנים" (פסקה 150 להכרעת הדין). האם הרשעה "לחלופין" אפשרית, ומהם יחסי הגומלין בין הסעיפים הנ"ל? עניין זה קשור גם למערער בע"פ 5546/14 (דני דנקנר), בקשר לסעיף 295(ג) לחוק, והרשעה על-פיו בנסיבות חלופיות (סעיף 295(א) או (ב)).
          (ד)     מה בין תרומה לבין שוחד? שוחד כתרומה לעמותה דוגמת "יד שרה", ולא לכיסו של מקבל השוחד. משמעות הדבר לעניין ההרשעה, בעיקר באשר לחזקת המוּדעוּת של מקבל כספי השוחד; וכן גם לעניין העונש.
          (ה)     הנפקויות הנובעות מאי-הוכחת התמורה שהתקבלה עבור כספי השוחד או הסטייה מן השורה – בין היתר לעניין היסוד הנפשי הנדרש בעבירות השוחד וכן לחומרת הענישה. כמו כן, מסלול השוחד: סכומי הכסף שהועברו והנמענים.
          (ו)      הסתמכות על ראיות נסיבתיות, כאשר יש בנמצא הסברים חלופיים. אמנם מרבית הראיות הנסיבתיות לא שִמשו אלא כחיזוק לעדותו של עד המדינה דכנר, ובית המשפט המחוזי בחן אותן בקפידה. ברם, מקצת הטענות הפרטניות באשר לעוצמת החיזוקים הללו ולמסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי ראויות לעיון. כך, למשל, נטען נגד קביעות לפיהן הימנעות מהוצאת חשבונית הריהי תימוכין לכך שמדובר בשוחד; נטען נגד הסתמכות על ממצאים עובדתיים שהתיישנו לצורך ביסוס הרשעה; נטען על אופי הקשרים בין הנפשות הפועלות – קשרי עבודה וקשרים חברתיים – ולאו דווקא מושחתים.
 
11.      המערערים אינם עשויים מקשה אחת מבחינת טיב הראיות, העבירות והעונשים. גם נסיבותיהם האישיות שונות. חלקם במצוקה כספית, לחלקם דאגות אישיות ומשפחתיות, חלקם אינם עוד צעירים, יש מי שמצב בריאותו בכי רע, למרביתם זכויות רבות בעברם, וכולם מטבע הדברים חרדים מן המאסר. לא כל הטענות בנושאים הנ"ל יפות לכולם, וניתן לכאורה לרדת לרזולוציה שבה תֵעשה הבחנה בין המערערים השונים לעניין סיכוייהם בערעורים. ברם, בחינת המכלול וטענות נוספות שהועלו מעלה קשרי גומלין והשלכה הדדית אפשרית של טענות בערעור אחד על משנהו. גם ההיקף הגדול של המשפט, המורכבוּת הניכרת של הפרשה, ריבוי הפרטים, שפע הראיות, הרכיבים הרבים שבהכרעת הדין, כאמור, הם צד שווה לגבי כל המערערים. לפיכך החלטתי כי דין אחד יהיה לכולם במה שנוגע לעיכוב ביצוע גזר הדין.
 
12.      הרכב מורחב של חמישה משופטי בית משפט זה נקבע לדון בערעורים. הא למדנו גם מכאן, על כובד משקלם. נסיבות העניין חייבו זאת. הערעורים צריכים להיות אפקטיביים. כך מתחייב על-פי שורת הדין ומראית פני הצדק. ימים במאסר אינם הדירים, ולבטח עלינו למנוע חשש שמא יסתבר בדיעבד – אחרי פסק הדין בערעורים – כי מי מן המערערים ישב בבית הסוהר לחינם.
 
13.      להבדיל מן המאסר, שלגביו את הנעשה אין להשיב, הרי שקנס כספי ניתן להשבה. הקנסות הכספיים שהשית בית המשפט המחוזי הם בשיעור ניכר – בין מאות אלפי ₪ לבין 2 מיליון ₪, כאמור, וזהו רכיב משמעותי מאד בגזרי הדין. הקנסות לבטח מכבידים על המערערים, חלקם טוענים שלא יוכלו לשאת בתשלומם. שניים – אליעזר שמחיוף (המערער בע"פ 5433/14) ואורי לופוליאנסקי (המערער בע"פ 5669/14) לא עמדו בנטל להוכיח שמצבם הכלכלי אינו מאפשר להם לשאת בתשלום הקנס; אחד – מאיר רבין (המערער בע"פ 5496/14) טען בשפה רפה ולא שכנע; ואחר – אביגדור קלנר (המערער בע"פ 4445/14), אכן נתון כנראה במצוקה כספית קשה. אך אף אחד מהם לא פנה אל המרכז לגביית קנסות בבקשה לפריסה או לדחיית תשלום הקנסות, בהתאם לסמכות שלפי סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995.
 
14.      על כל פנים, בעניין הזה – המָמוֹני – דומני כי יש לבכּר את האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של העונש. אם יסתבר בדיעבד – בפסק הדין בערעורים – שקנס או חלקוֹ שולמו על-ידי מי מן המערערים שלא בצדק, יוּשב סכום הכסף למשלמוֹ. בנושא הזה ראיתי להבחין כאמור – לצורך עיכוב הביצוע – בין הפגיעה בחירות (במאסר), לבין הפגיעה בקניין (קנס כספי). לא הרי זו כהרי זו.
 
15.      אותו הלך-מחשבה הביאני להעתר לבקשת המדינה (המערערת בע"פ 4568/14) לגבי המשך עיכוב ביצוע השבת הרכוש להלל צ'רני (המשיב בע"פ 4568/14). אחרי הרשעתו, לא עומדת לו עוד, לצ'רני, חזקת החפות, וממילא לא יוכל להיבנות ממה שנפסק בעניין גאווי, שם נדון עניינם של נאשמים אשר זוכּו במשפטם (בש"פ 10290/09 מדינת ישראל נ' גאווי (7.1.2009)). שם גם לא הוגש ערעור מטעם המדינה, להבדיל מענייננו שבו ערערה, ועל פני הדברים יש ממש בטענותיה לעניין החילוט. זאת ועוד, הרציונאל שעמד בבסיס הסעד הזמני בתקופת המשפט להחזקת רכושו של צ'רני לשם הבטחת החילוט, כאשר עמדה לימינו חזקת החפות, תקֵף כפליים כעת בשלב הערעור לגבי מלוא הסכום הכספי של העבירה, כאשר חזקת החפות ממנו והלאה. גם לא נראה שיגרם לצ'רני נזק ממשי ולבטח לא בלתי הפיך מהמשך העיכוב עד למתן פסק דין בערעור, וגם לא נטען לכך. לעומת זאת, שחרור נכסיו בשלב זה עלול לסכל אפשרות להוציא מן הכוח אל הפועל את פסק הדין בערעור, אם וכאשר יתקבל ערעורה של המדינה, וכזכור, מדובר בנכסים שנעברו בהם עבירות שצ'רני הורשע בביצוען.
 
16.      חרף חומרתם הרבה של המעשים ושל העבירות, הרי שאין לומר כי נשקפת מן המערערים מסוכּנוּת כלפי הציבור. אין עבר פלילי למרבית המערערים (ולאלה שיש, למצער, אין זה עבר פלילי המלמד על מסוכנות), התנהגותם במשפט היתה תקינה, הם היו משוחררים במהלכו, ואין חשש ממשי להישנות מעשי-העבירה בתקופת עיכוב הביצוע. כיוצא בזה, תנאים וערבויות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, מבטיחים במידה שיכולה להניח את הדעת את התייצבותם של המערערים בבית המשפט, ולריצוי העונש בבוא המועד ובהתאם לפסק הדין בערעורים.
 
17.      המזכירות תקבע את הערעורים לשמיעה בתוך שלושה חודשים. בהתחשב בכך, לא צפוי שתקופת עיכוב ביצוע עונשי המאסר תהיה ארוכה יתר על המידה.
 
18.      החלטתי אפוא להעתר לבקשת המערערים במה שנוגע לרכיב המאסר שבגזרי הדין של בית המשפט המחוזי – ביצוע עונשי המאסר יעוכב עד למתן פסק דין בערעורים;
החלטתי לדחות בקשה של חלק מן המערערים במה שנוגע לרכיב הקנס שבגזרי הדין של בית המשפט המחוזי – אין הצדקה לעיכוב ביצוע תשלום הקנסות הכספיים.
 
 
           ניתנה היום, כ' באלול התשע"ד (15.9.2014).
 
 
    ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב