Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"פ 4456/14 אביגדור קלנר, אורי שטרית , אהוד אולמרט ואח' נגד מדינת ישראל פסק דין 29.12.15
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
 
ע"פ 4456/14
ע"פ 4568/14
ע"פ 4735/14
ע"פ 5076/14
ע"פ 5270/14
ע"פ 5433/14
ע"פ 5496/14
ע"פ 5546/14
ע"פ 5549/14
ע"פ 5669/14
 
 
לפני:   כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט נ' הנדל
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המערער בע"פ 4456/14:              אביגדור קלנר
 
המערערת בע"פ 4568/14:           מדינת ישראל
 
המערערים בע"פ 4735/14:
 
 
 
המערער בע"פ 5076/14:
 
1. הלל צ'רני
2. הולילנד תיירות 1992 בע"מ
3. הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ
 
אורי שטרית
 
 
המערער בע"פ 5270/14:              אהוד אולמרט
 
המערער בע"פ 5433/14:              אליעזר שמחיוף
 
המערער בע"פ 5496/14:              מאיר רבין
 
המערער בע"פ 5546/14:              דני דנקנר
 
המערערת בע"פ 5549/14:           חברת הולילנד פארק בע"מ
 
המערער בע"פ 5669/14:              אורי לופוליאנסקי
 
 
  נ ג ד
 
                                                                                                  
המשיבה בע"פ 4456/14, ע"פ 4735/14, ע"פ 5076/14, ע"פ 5270/14, ע"פ 5433/14, ע"פ 5496/14, ע"פ 5546/14, ע"פ 5549/14 וע"פ 5669/14:  
 
 
 
מדינת ישראל
 
 
המשיבים בע"פ 4568/14:
 
 
 
 
1. הלל צ'רני
2. אביגדור קלנר
3. הולילנד תיירות 1992 בע"מ
4. הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ
5. חברת הולילנד פארק בע"מ
 
 
ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן) בת"פ 10291-01-12 מיום 31.3.2014 וגזרי הדין מיום 13.5.2014 ומיום 19.6.2014
 
                                          
תאריכי הישיבות:
 
 
ט' בכסלו התשע"ה
י"א בכסלו התשע"ה
י"ב בכסלו התשע"ה
ט"ז בכסלו התשע"ה
י"ח בכסלו התשע"ה
 
 (1.12.2014)
 (3.12.2014)
 (4.12.2014)
 (8.12.2014)
 (10.12.2014)
בשם המערער בע"פ 4456/14 והמשיב 4568/14:
 
 
 
עו"ד איתן מעוז; עו"ד דקלה קרני
 
 
בשם המערער 1 בע"פ 4735/14 והמשיב 1 בע"פ 4568/14:  
עו"ד גיורא אדרת; עו"ד יפעת מנור-נהרי;
עו"ד אורן אדרת
 
 
בשם המערערות 3-2 בע"פ 4735/14 והמשיבות 4-3 בע"פ 4568/14:  
 
עו"ד גיל פרידמן
 
 
 
בשם המערער בע"פ 5076/14:
 
עו"ד קנת מן
 
 
 
בשם המערער בע"פ 5270/14:
 
עו"ד נוית נגב; עו"ד איריס ניב-סבאג; עו"ד אלון ביכלר; עו"ד אלי זהר; עו"ד רועי בלכר; עו"ד ליאת ארזי
 
 
 
בשם המערער בע"פ 5433/14:
 
עו"ד אירית באומהורן
 
 
 
בשם המערער בע"פ 5546/14:
 
עו"ד ד"ר יעקב וינרוט; עו"ד יחיאל וינרוט; עו"ד עמית חדד; עו"ד אופיר חוגרי; עו"ד יורם ראב"ד; עו"ד טל שפירא; עו"ד נטע לוין
 
 
 
 
בשם המערערת בע"פ 5549/14:
 
 
בשם המערער בע"פ 5669/14:
 
עו"ד ד"ר יעקב וינרוט; עו"ד יחיאל וינרוט; עו"ד עמית חדד; עו"ד אופיר חוגרי
 
עו"ד יאיר גולן; עו"ד נחשון שוחט
 
       
 
 
בשם המשיבה בע"פ 4456/14, ע"פ 4735/14, ע"פ 5076/14, ע"פ 5270/14, ע"פ 5433/14, ע"פ 5496/14, ע"פ 5546/14, ע"פ 5549/14 וע"פ 5669/14 והמערערת בע"פ 4568/14:  
 
 
 
 
עו"ד יהונתן תדמור; עו"ד זיו אריאלי; עו"ד אתי בן דור; עו"ד נורית הרצמן; עו"ד ירון גולומב; עו"ד אביבה חפץ-נוימן; עו"ד אלעד פנחס; עו"ד עודד קם
 
 
 
 
פסק-דין
 
חלק כללי 7
השופט ס' ג'ובראן:. 7
פתח דבר. 7
תמצית כתב האישום. 8
עדות עד המדינה. 16
השופט נ' הנדל:. 37
על השוחד ועל העיוורון 37
ע"פ 4735/14 - צ'רני ואח' נ' מדינת ישראל. 51
השופט י' עמית:. 51
רקע עובדתי 51
אפיזודה א'  – הלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח ואיפוסן בספרים. 62
אפיזודה א' – דיון והכרעה. 76
אפיזודה א' – סיכום. 92
אפיזודה ב' – הלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח. 93
אפיזודה ג' – הלוואות בסך 675,000 ש"ח. 93
אפיזודה ב' –  דיון והכרעה. 104
אפיזודה ג' – הלוואות בסך 675,000 ש"ח – דיון והכרעה. 137
אפיזודות ב' ו-ג' – סיכום. 143
אפיזודה ד' – תשלום בסך 300,000 ש"ח. 148
דיון 152
ניתוח הראיות. 168
שלוש הערות לסיום הפרק. 175
שנת 2007 ואילך – תכתובות מאוחרות והסכם ההיפרדות. 178
התכתבויות מאוחרות – סיכום. 226
רישום כוזב והלבנת הון 227
תשלומים בשנת 2004. 229
אפיזודה ה – תרומות ל"יד שרה" ולמוסדות "בית מלכה". 232
דיון והכרעה. 235
(1) תרומות ל"יד שרה". 235
(2) תרומות למוסדות "בית מלכה". 247
סיכום הערעור על הכרעת הדין 262
ערעורן של הולילנד לנופש והולילנד תיירות. 268
ערעור הצדדים על גזר הדין 269
ע"פ 4456/14 - קלנר נ' מדינת ישראל. 275
השופט צ' זילברטל:. 275
רקע כללי275
הכרעת דינו של בית משפט קמא. 280
פרשת הזרע – טענות הצדדים. 296
הכרעת דינו של בית משפט קמא – פרשת הולילנד. 305
פרשת הולילנד – טענות הצדדים. 312
דיון והכרעה – מבוא. 317
הראיות הכלליות שבבסיס הרשעתו של קלנר. 323
הראיות לאירועי השוחד הספציפיים. 342
פרשת הזרע. 344
תשלום שוחד – כתב ההרשאה לתכנון348
תשלום שוחד – תמ"מ 3/5 (פארק איילון)360
פרשת הולילנד. 369
תשלום שוחד – תוספת יחידות דיור (תוספת שבס) 374
תשלום שוחד – תב"ע ו'379
סיכום. 382
ערעורה של הולילנד פארק. 383
הערעורים על גזר הדין 383
ע"פ 5496/14 - רבין נ' מדינת ישראל. 391
ע"פ 5546/14 - דנקנר נ' מדינת ישראל. 391
השופט נ' הנדל:. 391
פתח דבר. 391
פרשת קרקעות המלח – ערעורו של דני דנקנר. 392
עיקרי העובדות וההרשעה. 392
תמצית המחלוקת בתיק שלפנינו: סעיף 295 לחוק העונשין ויישומו 393
השאלה המשפטית: שוחד הנעה – אופי האיסור וגבולותיו 397
השאלה העובדתית: תכלית העברת הכספים מדנקנר לרבין 416
א. טיב פעולותיו של רבין 417
ב. נסיבות ההתקשרות בין דנקנר ורבין 422
ג. ראיות משניות נוספות. 427
סיכום: תיווך בשוחד לפי סעיף 295 לחוק העונשין431
הערה בדבר תוכן ההרשעה בבית המשפט המחוזי433
רישום כוזב במסמכי תאגיד והלבנת הון436
פרשת קרקעות המלח – ערעורו של רבין437
אחר הדברים האלה. 439
התוצאה בפרשת קרקעות המלח. 452
פרשת הולילנד – ערעורו של רבין453
עונשו של רבין458
השופט ע' פוגלמן:. 459
על ה"יש" הראייתי בתיק זה. 467
סיכום ומסקנות. 484
היפותזה חלופית סבירה. 484
העבירות הנוספות – הלבנת הון ורישום כוזב. 499
גזר הדין 500
רבין 500
דנקנר. 502
השופט י' עמית:. 505
השופט ס' ג'ובראן:. 516
ע"פ 5669/14 לופוליאנסקי נ' מדינת ישראל. 523
השופט ע' פוגלמן:. 523
הרקע המוסכם הצריך לעניין 524
דיון והכרעה. 526
היסוד העובדתי 526
תרומה – "מתת" שהיא שוחד?. 527
מניעי התורמים: מדוע תרמו צ'רני ודכנר?. 535
היסוד הנפשי565
סיכום החלק הכללי591
הכרעת הדין – סוף דבר. 603
הערעור על גזר הדין 605
חריגה ממתחם העונש ההולם. 614
חריגה ממתחם העונש ההולם – כיצד?. 626
מן הכלל אל הפרט. 627
חריגה ממתחם העונש – סיכום. 629
סוף דבר. 629
השופט נ' הנדל:. 630
ע"פ 5076/14 - שטרית נ' מדינת ישראל. 633
השופט ע' פוגלמן:. 633
הרקע המוסכם הצריך לעניין 634
דיון והכרעה. 636
עבירות השוחד. 636
היסוד העובדתי 636
היסוד הנפשי 663
עבירת הלבנת ההון ועבירת הרישום הכוזב. 672
הכרעת הדין – סוף דבר. 678
הערעור על גזר הדין 679
ע"פ 5270/14 - אולמרט נ' מדינת ישראל. 691
השופט ס' ג'ובראן:. 691
האישום הראשון – העברת 500,000 ש"ח ליוסי אולמרט על ידי עד המדינה לבקשת אולמרט. 692
דיון והכרעה – האישום הראשון699
לגופו של עניין – האם יוסי אולמרט קיבל כספים מעד המדינה?. 710
מודעותו של אולמרט להעברת כספים בסכום משמעותי מעד המדינה ליוסי732
ארבעת התרחישים החלופיים. 739
תרחיש 1: אברהם נתן ביקש מעד המדינה להעביר כספים ליוסי אולמרט. 739
תרחיש 2: יוסי אולמרט ביקש מעד המדינה להעביר לו כספים. 741
תרחיש 3: עד המדינה העביר מיוזמתו ליוסי אולמרט כספים מבלי שאולמרט ידע על כך. 744
תרחיש 4: אהוד אולמרט פנה לעד המדינה וביקש ממנו להעביר כספים לאחיו754
סיכום האישום הראשון765
האישום השני – קבלת 60,000 ש"ח לטובת כיסוי גירעונות בחירות. 766
דיון והכרעה – האישום השני 773
סיכום האישום השני795
גזר הדין796
השופט נ' הנדל:. 800
פתח דבר (שהוא גם סופו)800
האם יוסי קיבל כספים מדכנר, ואם כן – באיזה סכום?. 802
שאלת השאלות – האם אולמרט ידע על העברת כספים בסכום משמעותי מדכנר ליוסי?. 809
רקע וחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן809
הערה מתודולוגית-נורמטיבית. 811
א. סוגיית הבקשה: האם אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים לאחיו?. 816
דכנר – קווים לדמותו 817
התרחיש לפיו יוסי פנה לדכנר בבקשה לסיוע כספי823
מתי נודע לאולמרט על חומרת מצבו הכלכלי של יוסי?. 828
מערכת היחסים בין האחים. 833
ב. סוגיית הידיעה: האם אולמרט ידע על העברת הכספים מדכנר לאחיו?. 842
האפשרות שיוסי לא סיפר לאולמרט על העברת הכספים היא סבירה והגיונית. 843
האפשרות שדכנר לא סיפר לאולמרט על העברת הכספים היא סבירה והגיונית. 847
ג. "ציר הזמן". 853
על חולשתם של החיזוקים לתרחיש לפיו אולמרט ביקש מדכנר שיעביר כספים ליוסי 866
(א) עדותה של זקן866
(ב) העברת 30,000 דולר מטלנסקי ליוסי, לבקשת אולמרט. 868
העברת כספים מטלנסקי ליוסי לבקשת אולמרט איננה היקש נכון לענייננו 869
(ג) מערכת היחסים של "תן וקח" בין אולמרט לדכנר. 872
(ד) המכתב של צ'רני – ת/784. 874
(ה) פניותיו של קלנר לאולמרט בתקופה המאוחרת. 875
העדר חקירה נגדית ונפקותו 879
המסגרת הנורמטיבית הרחבה – הרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות. 883
סוף דבר. 895
השופט צ' זילברטל:. 897
השופט י' עמית:. 898
השופט ע' פוגלמן:. 906
ע"פ 5433/14 שמחיוף נ' מדינת ישראל. 910
השופט צ' זילברטל:. 910
עיקרי כתב האישום. 910
פסק דינו של בית משפט קמא. 913
טענות הצדדים בערעור. 920
טענות המערער. 920
דיון והכרעה. 924
תשלום שוחד – המחאות הסדרה הראשונה. 927
תשלום שוחד – המחאות הסדרה השנייה. 933
הגנה מן הצדק. 936
הערעור על גזר הדין938
סיכום הערעורים. 943


 
חלק כללי
 
 
השופט ס' ג'ובראן:
 
 
פתח דבר
 
"...לֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים"
(דברים טז, יט)
 
 
הליך זה ראשיתו בכתב אישום רחב היקף שעיקרו שלוש פרשיות שחיתות ציבורית חמורה. בכל אחת מפרשיות אלו היו מעורבים, כך נטען, אנשי עסקים ויזמי נדל"ן מן העבר האחד, ועובדי ונבחרי ציבור מן העבר האחר. בכתב האישום נטען כי אנשי העסקים והיזמים ביקשו לקדם אינטרסים כלכליים באמצעות הענקת טובות הנאה מופלגות לעובדי הציבור, ישירות או באמצעות מתווכים. דמות השזורה לאורכו ולרחובו של כתב האישום היא זו של עד המדינה, שמואל דכנר, אשר על פי הנטען עמד במוקד חלק נרחב מהתכניות העברייניות שיוחסו לנאשמים השונים בפרשות נושא כתב האישום. כך כתב האישום; כך גם הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את מרבית הנאשמים בחלק גדול מהאישומים שיוחסו להם.
 
          בתמצית, שלוש פרשות עמדו להכרעה בפני בית המשפט המחוזי ועומדות להכרעה גם בגדרי הערעורים שלפנינו: פרשת הולילנד, שבגדרה נטען כי שולמו סכומי שוחד שונים לנבחרי ופקידי ציבור בעיריית ירושלים לטובת קידום מיזם רחב היקף של בניית שכונת מגורים במתחם הולילנד שבירושלים; פרשת הזרע, העוסקת בטענות לתשלומי שוחד לנבחרי ופקידי ציבור כדי לקדם, בין היתר, שינוי ייעודן של קרקעות חקלאיות במטרה להשיא רווחים מרביים לגורמים המעוניינים; ופרשת תעשיות מלח, שבה יוחסה לנאשמים שונים פעילות לקידום עסקת ענק בקרקעות המצויות באזור אילת ועתלית באמצעות תשלומי שוחד.
 
          מטבע הדברים, תשומת הלב הציבורית התמקדה בפרשת הולילנד, אשר הפכה, שלא בטובתה לשם נרדף לשחיתות מוניציפלית. עם זאת, נקדים ונדגיש כבר עתה כי אין בפסק הדין של בית משפט קמא וגם לא בפסק דין זה כל קביעה בדבר סטייה מן השורה – לא בפרשת הולילנד, לא בפרשת הזרע ולא בפרשת תעשיות מלח.
 
מלכתחילה הוגש כתב אישום כנגד 16 נאשמים, אשר כולם כפרו במיוחס להם. בבית המשפט המחוזי התקיימו כ-150 ישיבות, אשר 67 מתוכן הוקדשו לחקירתו של עד המדינה, אשר הלך לעולמו בעיצומה של חקירתו הנגדית על ידי בא כוחו של המערער 8, אהוד אולמרט. שלושה נאשמים זוכו מחמת הספק. יתר הנאשמים הורשעו באישומים אשר יוחסו להם בכתב האישום וכולם, למעט הנאשם 11, אברהם אריה פיינר, מערערים בפנינו.
 
בשל היקף החומר, ריבוי הפרשיות וריבוי הנאשמים-המערערים, מצאנו לחרוג ממנהגנו, באופן שהדיון לגבי כל אחד מהנאשמים ייערך בנפרד וחוות הדעת העיקרית לגביו תיכתב על ידי אחד משופטי ההרכב. חלק מהשאלות שבעובדה ומשפט משותפות לכל הנאשמים, ומשכך, הן יידונו בחוות דעתו של אחד משופטי ההרכב, ולא נחזור על הדברים אלא ככל שהדבר יידרש על מנת לחדד עניינו הפרטני של מי מהמערערים.
 
אפתח בתיאור כללי של כתב האישום, לאחר מכן אבחן את עדותו של עד המדינה, נושא המשותף לכל המערערים שבפנינו, ובהמשך אבחן את עניינו הפרטני של המערער אהוד אולמרט, נאשם מס' 8 בכתב האישום.
 

תמצית כתב האישום

 
1.       שלוש פרשיות נפרדות עולות מכתב האישום, כולן עוסקות בקידום פרויקטים בתחום המקרקעין ברחבי הארץ באמצעות מערכת מסועפת של מתן שוחד על ידי הנאשמים-היזמים ולקיחתו על ידי שורה ארוכה של עובדי ציבור ונבחריו – גם הם נאשמים.
 
תמצית האישום הראשון – פרשת הולילנד
 
2.         אישום זה מתייחס לנאשמים הלל צ'רני, אביגדור קלנר, אמנון ספרן, שמעון גלאון, מאיר רבין, אורי לופוליאנסקי, אורי שטרית, אהוד אולמרט, שולה זקן, אליעזר שמחיוף, אברהם פיינר, חברת הולילנד תיירות 1992 בע"מ, חברת הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ וחברת הולילנד פארק בע"מ.
 
          במהלך השנים 1993-1992, בעת שחלה על מתחם הולילנד תכנית אשר התירה בניה למלונאות בלבד בהיקף של כ- 12,000 מ"ר, ניהל הלל צ'רני (להלן: צ'רני) משאים ומתנים עם רוכשים פוטנציאליים למכירת חלק מהמתחם. לאחר שמשאים ומתנים אלה כשלו, ומשזיהה צ'רני את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בניצול מתחם הולילנד, החליט לפעול להשאת רווחיו באמצעות שינוי יעוד המקרקעין במתחם הולילנד ממלונאות לבניה למגורים או בעיקר למגורים ולהאדרת זכויות הבניה בו, כך שניתן יהיה לבנות על הקרקע פרויקט מגורים גדול או למכרה כקרקע לבנייה רבת היקף למגורים (להלן: פרויקט הולילנד). לפי הנטען בכתב האישום, בראשית שנת 1994 רקם צ'רני ביחד עם שמואל דכנר, הוא עד המדינה (להלן גם: עד המדינה), איש נדל"ן עתיר ניסיון אליו התוודע במהלך המשאים ומתנים למכירת הקרקע ועמו נקשר בעקבות כך, תכנית רב שלבית לשינוי יעוד הקרקע ממלונאות לבניה למגורים בעיקר ולהגדלה ניכרת של זכויות הבניה. מדובר בתכנית שבסופו של דבר הבשילה לקידום ולאישור ארבע תכניות בניה שונות, בזו אחר זו, לאורך כעשור. את תכניתו ביצע צ'רני באמצעות שתי חברות שהקים: הולילנד תיירות 1992 בע"מ (להלן: הולילנד תיירות) שהחזיקה בזכויות במקרקעין, והולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ.
 
          החל משנת 1994 קידם צ'רני תכנית בניה חדשה, באמצעות עד המדינה כמי שמצוי בקידום הליכי תכנון ובניה. החל מתקופה זו פעל עד המדינה בשמו ומטעמו של צ'רני והחברות בבעלותו, כזרועם הארוכה, ייצג אותם בפני הרשויות והיה מוסמך להתחייב בשמם. עד המדינה היה אחראי על ריכוז ההיבטים התכנוניים ובתוך כך קבלת ההחלטות השלטוניות הדרושות לקידום ולאישור התכניות על ידי הוועדה המקומית ו/או הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (להלן: הוועדה המחוזית), לפי העניין, ואישורים נוספים שנדרשו לצורך קידום הפרויקט. כן היה עד המדינה אחראי על תיאום בין אנשי המקצוע השונים בתחום התכנון שהועסקו על ידם לבין הגורמים העירוניים וגורמי תכנון אחרים.
 
          בכתב האישום נטען כי בשל היקפו יוצא הדופן של הפרויקט אותו ביקשו לקדם, ידע צ'רני כי יזדקק לתמיכת ראש העיר, נבחרי הציבור ועובדי הציבור הבכירים האמונים על קידום ההליכים התכנוניים ואישור התכניות. במטרה לקבל את תמיכת כל הגורמים הרלוונטיים הללו לקידום ולמתן אישורים לתכניות ביחס לפרויקט הולילנד, העסיק צ'רני את עד המדינה מטעמו על מנת שיפעל מול נבחרי ועובדי ציבור שונים. לפיכך, החל משנת 1994, התפתחה בין צ'רני לעד המדינה מערכת יחסים הדוקה ומורכבת, שראשיתה בשכירת שירותיו של עד המדינה כמי שמצוי בקידום הליכי תכנון ובניה, והמשכה בשיתוף פעולה לקידום פרויקט הולילנד באמצעות מתן טובות הנאה כספיות לנבחרי הציבור ועובדיו, להם נזקקו היזמים.
 
          נטען כי במהלך תקופה זו, רקמו צ'רני ועד המדינה בצוותא, תכנית לקידום פרויקט הולילנד באמצעות מתן כספים לעובדי ציבור ונבחריו, בעד פעולתם בתפקידיהם השונים, שנועדה להשפיע עליהם ולהטותם למשוא פנים שיטיב עם היזמים שעה שהם מקבלים החלטות במסגרת מילוי תפקידיהם, וזאת על דרך קבלת תמיכתם בקידום הליכי התכנון והליכים נוספים (להלן: התכנית העבריינית).
 
          בהתאם למטרות התכנית העבריינית ולשם קידומה, רקמו צ'רני ועד המדינה שיטת פעולה באמצעותה ניתן יהיה להגשים את תכניתם הרב שלבית להקמת פרויקט הולילנד בממדים אותם תכננו. כך הם סיכמו ביניהם כי עד המדינה יעמוד בחזית מול נבחרי ועובדי הציבור באשר לאופן העברת טובות ההנאה הכספיות הנדרשות והיקפן, ויעביר את הכספים ושאר טובות ההנאה לידיהם או למקורביהם על מנת להטותם למשוא פנים. צ'רני יאשר לעד המדינה את מתן הכספים, תוך שהוא מתחייב לממנם ולכסותם וידאג להעברות כספים לעד המדינה במטרה לכסות את סכומי השוחד הנדרשים. על מנת להסוות את העברת כספי השוחד ואת צ'רני כמקור הכספים, סוכם בין צ'רני לעד המדינה כי הם יפעלו להעמדת תיעוד כוזב ויצירת כסות חשבונאית כוזבת באמצעות החברות בבעלותם. במהלך שנת 1996, על מנת לקדם את התכנית העבריינית, חברו צ'רני ועד המדינה גם עם מאיר רבין (להלן: רבין), אשר נשכר על ידם בשל קשריו החברתיים והמשפחתיים עם מקצת נבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים ובמוסדות התכנון שצפוי היה כי תהיה להם יכולת השפעה על ההחלטות במעלה דרך אישור התכניות וההקמה של הפרויקט. צ'רני ועד המדינה סיכמו עם רבין, כי יקבל כספים על מנת ליתן אותם לעובדי ציבור שונים, וזאת בנוסף לכך שיסייע בידיהם בפריטת כספים, שנועדו להעברה לנבחרי ועובדי ציבור. לצורך כך, החל משנת 1996 שימש רבין כעוזרו האישי של עד המדינה ובמקביל התפתחו גם בין צ'רני ורבין יחסי קרבה ואמון, עד שלמעשה הפך רבין איש סודם ושותפם של צ'רני ועד המדינה להגשמתה של התכנית העבריינית. החל משנת 1994 ועד שנת 2007, הוציאו צ'רני ועד המדינה בצוותא וגם יחד עם רבין, את התכנית העבריינית אל הפועל, בין היתר, באמצעות מתן שוחד למהנדס העירייה, מר אורי שטרית (להלן: שטרית), לראשי הערים שכיהנו בתקופה זו – אהוד אולמרט (להלן: אולמרט) ואורי לופוליאנסקי (להלן: לופוליאנסקי), לסגן ראש העיר, מר אליעזר שמחיוף (להלן: שמחיוף) ולחבר מועצת העיר, מר אברהם פיינר (להלן: פיינר), והכל כפי שפורט בהרחבה בכתב האישום.
 
          בתחילת שנת 2003, ולאחר שבסוף שנת 1999 רכשה הולילנד פארק בע"מ (להלן: הולילנד פארק) מידי צ'רני חלקים מהמקרקעין שייעודם שונה בעיקר למגורים, חברו גם הנאשמים אביגדור קלנר (להלן: קלנר), אמנון ספרן (להלן: ספרן), שמעון גלאון (להלן: גלאון) וחברת הולילנד פארק עם עד המדינה וסיכמו עמו, אף הם, על קידום הבניה והגדלה נוספת של אחוזי הבניה בפרויקט הולילנד באמצעות מתן טובות הנאה לנבחרי ועובדי הציבור בצמתי קבלת ההחלטות. יצויין כבר עתה, כי ספרן וגלאון זוכו מכל המיוחס להם בכתב האישום. על פי כתב האישום, צ'רני ועד המדינה ובהמשך גם קלנר, ביחד עם ספרן וגלאון, שכאמור זוכו מן המיוחס להם, פעלו באופן שיטתי ונתנו טובות הנאה כספיות, ככל הנדרש, לקידום התכניות ומימושן, לעובדי ציבור ונבחריו להם נזקקו להגשמת מבוקשם. יצויין, כי העבירות באישום זה מיוחסות גם לחברת הולילנד פארק, שגלאון וספרן היו נושאי משרה בה.
 
3.       לפי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 1999-1994 במטרה להוציא את התכנית העבריינית לפועל, פעלו צ'רני ועד המדינה כמוסכם ביניהם ונתנו כספים בדרכים שונות לנבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים. צ'רני נתן לעד המדינה מהחברות שבבעלותו סכום של 8,966,881 ש"ח על מנת שייתן כספים לנבחרי ועובדי ציבור שונים. הכספים ניתנו מצ'רני, לעיתים, בטרם העברת טובות ההנאה בפועל ולעיתים בדיעבד.
 
במקביל לקידום תכניות הבניה וההליכים התכנוניים במתחם הולילנד, פעלה הולילנד פארק, ביזמה ובהובלה של עד המדינה ורבין, להגדלת מספר יחידות הדיור בפרויקט בשיעור של 20% נוספים, מ-846 יחידות דיור ל-1,015 יחידות, וזאת ללא הגשת תכנית נוספת. בשל תנאי הסכם המכר, היתה שותפה גם הולילנד תיירות לאינטרס להגדיל את מספר יחידות הדיור. ההליכים לקבלת אישור זה מהגורמים העירוניים התנהלו במהלך המחצית הראשונה של שנת 2003, וביום 3.6.2003 התקבל "אישור עקרוני" לבקשה מהגורם המוסמך בעירייה. לשם מימוש האישור נדרשו הולילנד תיירות והולילנד פארק לבצע עבודות תשתית ופיתוח נרחבות במתחם הולילנד כולו, ובהן הקמת מבני ציבור, פיתוח שטחים ציבוריים פתוחים ובניית חניון. ביום 30.6.2005, בתום משא ומתן ארוך וכתנאי לאישורן של תכניות מק/3507ה' ו-3507ו', נחתם בין עיריית ירושלים לבין הולילנד תיירות והולילנד פארק הסכם לפיתוח מתחם הולילנד (להלן: הסכם הפיתוח). ביום 28.7.2005 המליצה ועדת הכספים בפני מועצת העיר לאשר את הסכם הפיתוח, והוא אושר סופית על ידי המועצה ביום 8.9.2005.
 
בהמשך להשתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל, ובהתאם לתכנית העבריינית שנרקמה בין צ'רני לעד המדינה, בשנים 2007-2000 נתן צ'רני טובות הנאה כספיות לנבחרי ועובדי ציבור בעיריית ירושלים, במטרה להטותם למשוא פנים בתפקידיהם, ולגייס את תמיכתם ושיתוף הפעולה שלהם בקידום הליכי התכנון והבניה בפרויקט הולילנד, תוך שינוי היעוד של יתרת המקרקעין שבבעלותו.
 
בכתב האישום מפורט גם חלקם של אותם נבחרי ועובדי ציבורי בעיריית ירושלים בפרשיית השוחד. כך, לופוליאנסקי, שנשא בתפקידים בכירים בעיריית ירושלים, הואשם בכך שקיבל תרומות לעמותת "יד שרה" מצד צ'רני ומצד עד המדינה, כמו גם "תרומה" נוספת מאת עד המדינה לישיבה המנוהלת על ידי בנו. יצויין כי לופוליאנסקי זוכה מאישום נוסף שייחס לו לקיחת שוחד בגין קבלת כספים מעד המדינה לטובת תשלום לפעילים לקראת בחירות מוניציפאליות. שטרית, שהיה מהנדס העיר ירושלים, הואשם בכך שקיבל שוחד מעד המדינה דרך העברה כספית לאחיו; באמצעות העברת תשלומים למשרד האדריכלים שבבעלותו; על ידי תשלום מצד עד המדינה לחברה שביצעה עבודה עבורו; ובאמצעות תשלום לבנק הפועלים לטובת כיסוי חובותיו של שטרית לבנק. שמחיוף, שכיהן כסגן ראש העיר ירושלים ונשא בתפקידים נוספים בעירייה, הואשם בכך שקיבל שוחד מעד המדינה דרך המחאות שהעביר לו רבין, אותן פרט שמחיוף במוסדות לגמילות חסדים. פיינר, שכיהן בתקופה הרלוונטית כחבר מועצת העיר ירושלים וועדת הכספים של העירייה, הואשם בכך שבין השנים 2006-2000 קיבל שוחד מעד המדינה ומצ'רני בדמות תרומות שהללו השיאו למוסדות "בית מלכה", בהם שימש פיינר בעבר כמנהל ובהמשך כאחראי על תחום החינוך. יצויין כי פיינר הורשע בעבירות המיוחסות לו, ובהסכמת המדינה לא הושת עליו עונש מאסר שירוצה בין כתלי בית הסוהר, וזאת בשל מצבו הרפואי הקשה. פיינר לא הגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
 
לפי הנטען בכתב האישום, במהלך השנים 2007-2000 מילא צ'רני את חלקו בתכנית העבריינית ונתן לעד המדינה כספים, באמצעות החברות בבעלותו, בסכום שלא פחת מ-4,059,555 ש"ח על מנת שייתן טובות הנאה כספיות לנבחרי ועובדי ציבור שכיהנו בשנים הללו בצמתי קבלת ההחלטות על מנת לקדם את פרויקט הולילנד, והכל כמפורט בכתב האישום.
 
תמצית האישום השני – פרשת הזרע
 
4.       אישום זה מתייחס לנאשמים קלנר, ספרן, רבין, אולמרט ושולה זקן (להלן: זקן). יצויין כבר עתה, כי ספרן זוכה מן המיוחס לו באישום זה ועל כן בחלק הבא לא נפרט על אודות חלקו של ספרן באותן פעולות.
 
          חברת הזרע הוקמה בשנת 1939 והתאגדה כחברה חקלאית פרטית בשנת 1955. מסוף שנות ה-90 ועד היום, מוחזקת הזרע באופן שווה על ידי פולאר השקעות (באמצעות חברת הבת פולאר תעשיות בע"מ) ועל ידי קיבוצים ומושבים. החל מהקמתה ועד היום, הפעילה וניהלה הזרע שש חוות חקלאיות המוחזקות על ידה, על פני שטח כולל של כ-18,000 דונם ברחבי ישראל.
 
          החל משנות ה-90 פעלה הזרע להשבחת המקרקעין בחוות המוחזקות על ידה ובהן חוות שלם, חוות מבחור וחוות יבור. פעילות זו קיבלה תנופה החל מראשית שנת 2000. קלנר כיהן כיו"ר עמית בהזרע והיה אחראי על כל תחום פיתוח הנדל"ן של החברה. מתוקף תפקידיו היה קלנר מעורב באופן מלא בתהליכי קבלת ההחלטות בהזרע ומנהל פעיל בה. החל מחודש אוגוסט 2001, כיהן מר יעקב אפרתי (להלן: אפרתי) כמנהל מינהל מקרקעי ישראל. החל מחודש פברואר 2003, כיהן אולמרט כשר התמ"ת וכממונה על המינהל, וזקן שימשה כמנהלת לשכתו. מתוקף תפקידיו אלה, עסק אולמרט גם בענייני הזרע.
 
נטען כי בהמשך לשיתוף הפעולה שהיה בין קלנר לבין עד המדינה בכל הקשור לפרויקט הולילנד, הוצע לעד המדינה, במחצית הראשונה של שנת 2001, לסייע גם בקידום תכניותיהן של הזרע וקלדש בניה לשינוי יעוד קרקעות הזרע ובנושאי נדל"ן אחרים הקשורים לחוות הזרע. עד המדינה נענה להצעה והחל מיום 27.5.2001 הועסק על ידי קלדש בניה והזרע כנותן שירותי ייעוץ לשינוי יעוד קרקעות חוות שלם. החל מיום 19.6.2001 הועסק עד המדינה על ידי הזרע כנותן שירותי ייעוץ גם בנוגע לחוות האחרות שבבעלות הזרע.
 
נטען כי במהלך המחצית השניה של שנת 2001, קלנר ונאשמים נוספים סיכמו עם עד המדינה, כי הוא יפעל ביחד עם רבין לקידום ענייני הזרע באמצעות מתן טובות הנאה כספיות לנבחרי ועובדי ציבור שהיו מופקדים מתוקף תפקידיהם על נושאים הקשורים לניצול קרקעות הזרע. לפי הנטען בכתב האישום, מכאן ואילך התפתחה מערכת יחסי שוחד שנועדה לקדם את ענייניה של הזרע בעניינים שונים בהקשר לחוות, והכל כמפורט בכתב האישום.
 
בכתב האישום נטען, כי בשנת 2002 ובשנת 2004 העבירה הזרע לעד המדינה סכומי כסף על מנת שזה יעבירם לרבין שיעבירם כשוחד לאפרתי, וזאת במטרה שאפרתי יסייע לקדם את ענייני הזרע בתוך מינהל מקרקעי ישראל. אפרתי לא הועמד לדין בפרשה זו.
 
נטען כי במהלך שנת 2003, במועד שאינו יודע, סיכם קלנר עם עד המדינה, כי יפעל לקידום ענייני הזרע גם מול אולמרט, שכיהן באותה עת כשר התמ"ת. על פי הסיכום, התחייב קלנר לתת לעד המדינה כספים, על מנת שהוא ימסרם כטובות הנאה כספיות לאולמרט, במטרה שיקדם את ענייני הזרע. אולמרט וזקן ידעו, כי במקביל לקידום פרויקט הולילנד פעל עד המדינה גם לקידום ענייני הזרע. מערכת יחסי האינטרסים שנוצרה בין אולמרט וזקן לבין עד המדינה, בכל הקשור לקידום פרויקט הולילנד בדרך של מתן וקבלת טובות הנאה כספיות, כמתואר באישום הראשון בכתב האישום, המשיכה ואפיינה את יחסיהם גם במהלך השנים 2004-2003, לאחר מעברם למשרד התמ"ת. במהלך תקופה זו, פנתה זקן, מעת לעת, לעד המדינה, כנציג הזרע, וביקשה וקיבלה מעד המדינה, בעבורה ובעבור אולמרט, טובות הנאה.
 
בהתאם לסיכום בין קלנר ועד המדינה, נתן קלנר, בשם הזרע, כספים לעד המדינה, על מנת שיתן טובות הנאה כספיות לאולמרט, במטרה להטותו למשוא פנים בתפקידו ועל מנת שיפעל לקידום ענייני הזרע במסגרת תפקידו במשרד התמ"ת. לפי הנטען בכתב האישום, בהתאם לסיכום בין קלנר ועד המדינה על מתן טובות הנאה כספיות לאולמרט, מסר קלנר לעד המדינה שיקים בסך של 406,800 ש"ח כנגדם העביר עד המדינה שתי חשבוניות כוזבות, על גביהן נכתב בכזב כי ניתנו כביכול עבור "ייעוץ", והכל כמפורט בכתב האישום.
 
לפי הנטען בכתב האישום, במהלך כהונתו כשר התמ"ת וכממונה על המינהל, פעל אולמרט במילוי תפקידו לקידום ענייניה של הזרע להשבחת המקרקעין שבבעלותה, ובתוך כך פעל לקדם את עמדות הזרע והאינטרסים של הזרע מול המינהל. יצויין, כי קלנר זוכה מהאישומים שיוחסו לו בקשר עם תשלומי השוחד לאולמרט וזקן.
 
לפי הנטען, הכספים שהעביר קלנר, בשמה של קלדש בניה ופולאר נדל"ן, לעד המדינה ורבין, אפשרו את ביצוע עבירות השוחד ושימשו לביצוען ועל כן היוו רכוש אסור.
 
תמצית האישום השלישי – פרשת תעשיות מלח
 
5.       אישום זה מתייחס לנאשמים דני דנקנר (להלן: דנקנר), רבין ואפרתי.
 
          בחודש יוני 1996 נחתם בין תעשיות מלח לבין עוזר למנהל מינהל מקרקעי ישראל מסמך שכותרתו "עקרונות להסדר מקרקעין בין מינהל מקרקעי ישראל לבין חברות המלח" (להלן: הסדר העקרונות). עיקרו של הסדר העקרונות בהסכמה של תעשיות מלח לפינוי מפעליה מקרקעות שהוחזקו על ידה באילת ובעתלית בשטח כולל של כ-3,100 דונם, וויתור על זכויותיה להמשיך ולהחזיק בקרקעות לייעוד לתעשיות מלח, וזאת תמורת זכויות והטבות ובכללן גם זכויות בקרקע לאחר שינוי יעוד למגורים, תיירות ומסחר. הסדר העקרונות קבע מתווה להסדר עתידי מפורט בין המינהל לבין תעשיות מלח. בטרם גובש ונחתם הסכם מפורט, נבדק במהלך שנת 2000 הסדר העקרונות על ידי מבקר המדינה, אשר מצא פגמים מהותיים בסדרי העבודה של המינהל לעניין נסיבות חתימתו של הסדר העקרונות וההחלטות בהתייחס אליו בהנהלת המינהל. בעקבות דו"ח מבקר המדינה האמור, הודיע המינהל, כי בטרם ייחתם ההסכם המפורט, תובא הטיוטה הסופית לדיון ואישור מועצת מקרקעי ישראל. במקביל הורה היועץ המשפטי לממשלה, כי לא יגובש נוסח סופי של ההסכם בטרם יובא בפניו.
 
לפי הנטען בכתב האישום, בשנים 2004-2002, כיהן דנקנר בתפקיד יו"ר דירקטוריון משותף בתעשיות מלח והיה שותף פעיל בניהולה. דנקנר היה בעל מניות בתעשיות מלח. בשנים 2004-2002 פעל דנקנר, בשמה של תעשיות מלח, לקדם ההסכם מול המינהל ולקבל הרשאה מהמינהל להגשת תכניות פיתוח לשינוי יעוד של קרקעות בריכות מלח בעתלית ובאילת לבניה. במהלך שנת 2002, ערך קלנר הכרות בין דנקנר למאיר רבין, אותו הציג כבעל קשרים עם אפרתי, שכיהן באותה עת כמנהל מינהל מקרקעי ישראל. לפי הנטען, בסמוך לאחר היכרותם, סיכמו דנקנר ורבין, כי רבין יקבל כספים מדנקנר, על מנת שייתן טובות הנאה כספיות לאפרתי במטרה שאפרתי יפעל לקידום ההסכם המפורט עבור תעשיות מלח. מאחר שתעשיות מלח נזקקה לכיסוי חשבונאי מתאים להוצאת הכספים לידיו של רבין, סיכמו ביניהם דנקנר ורבין, כי רבין יקבל את הכספים שנועדו לטובות הנאה כספיות לאפרתי באמצעות חברת ש.א.ד. השקעות בע"מ (שבבעלות עד המדינה) (להלן: ש.א.ד.), אשר תנפיק לתעשיות מלח חשבוניות מס כנגד כספים אלה. על פי הסיכום בין דנקנר לרבין, על גבי החשבוניות ירשם בכזב כי הוצאו בגין יעוץ מקצועי שביצעה ש.א.ד., כביכול, לתעשיות מלח. לפי הנטען בכתב האישום, בהתאם לסיכום, החל מחודש מאי 2003 ועד חודש פברואר 2004, נתן דנקנר לרבין מתעשיות מלח סכום של 1,110,164 ש"ח על מנת שייתן טובות הנאה כספיות לאפרתי. לפי הנטען, דנקנר נתן לרבין את הכספים ורבין לקח אותם על מנת לתת טובות הנאה כספיות לאפרתי, במטרה להטותו למשוא פנים בתפקידו כמנהל המינהל ובמטרה לגייס את תמיכתו ושיתוף הפעולה שלו בקידום ההסכם המפורט והאינטרסים של תעשיות מלח, והכל כמפורט בכתב האישום.

 

עדות עד המדינה

 
כיצד הפך שמואל דכנר לעד מדינה
 
6.          שמואל דכנר הפך לעד מדינה בחודש מרץ 2010, עם חתימתו על הסכם מול משטרת ישראל ורשות המסים, זאת לאחר שנים ארוכות בהן שימש בתור הציר המרכזי ברוב פרשיות השוחד הנדונות בערעורים שלפנינו. כפי שציין בית משפט קמא, דכנר לא פנה למשטרה "מפני נקיפת לב ופעימת הרוח". שרשרת ארוכה של אירועים והתרחשויות הובילה לחתימתו של דכנר על הסכם עד המדינה. בית המשפט התרשם כי דכנר פנה למשטרה לאחר ששקל ומצא כי זוהי דרך הפעולה העדיפה מבחינתו לעומת האלטרנטיבות שעמדו לרשותו. כפי שניווכח להלן, הדברים מורכבים מעט יותר.
 
7.        הורתה של הפרשה שלפנינו לפני למעלה מעשרים שנה, בחודש אפריל 1994, עת התקשר הלל צ'רני (באמצעות חברת הולילנד קורפוריישן), בעלי המקרקעין במתחם הולילנד, בחוזה העסקה עם דכנר, מומחה בתחום הנדל"ן. בחוזה התחייב דכנר לספק לצ'רני שירותי ייעוץ מקצועי בשורה ארוכה של נושאים והיבטים הקשורים בתכנון פרויקט הולילנד, שיווקו ועוד. אין חולק על תלותו של צ'רני בדכנר ועל תפקידו הדומיננטי של דכנר, אשר היה "המוציא והמביא" של הפרויקט בפן הניהולי והיה אמון על כל הקשור במגעים מול הרשויות, ועדות התכנון והגופים המקצועיים. במהלך השנים האריכו צ'רני ודכנר את ההתקשרות החוזית ביניהם, ובשנת 2005 המירו השניים את הסכם שכר הטרחה של דכנר בהסכם המקנה לו אחוזים מהפרויקט. מערכת היחסים החוזית בין צ'רני לדכנר בנוגע לפרויקט נמשכה עד לשנת 2007 ופירוט הדברים יובא בחלק העוסק בערעורו של צ'רני.
 
           בגין עבודתו ולצורך העסקת עובדים שונים, קיבל דכנר לאורך השנים שכר בסכומי עתק, המסתכם, בהערכה שמרנית, בעשרות רבות של מיליוני שקלים. חרף שכרו המופלג, דכנר, שפעל בעיקר באמצעות מספר חברות שהיו בבעלותו, נהג לאורך השנים לשוב ולבקש באופן שיטתי מקדמות על חשבון שכר טרחתו. בדומה, שב דכנר וביקש וקיבל הלוואות מהלוואות שונות במיליוני שקלים. פעמים רבות תמך דכנר את בקשותיו בתואנות כזב שונות ומשונות, בין היתר בטענה כי הוא זקוק לכספים לשם טיפול בבתו החולה, אם לצורך מימון ניתוח בחו"ל ואם לצורך ייבוא תרופות מיוחדות, וכיוצא באלה אמתלות ובדותות. לאורך השנים פעל דכנר בשיטתיות על מנת להתחמק מתשלום מס ולדחותו, ונמנע מלהוציא חשבוניות בגין כספים שקיבל. נטייתו האובססיבית של דכנר לשקר, לרמות, לזייף ולבקש כסף, שזורה לאורכו ולרוחבו של תיק זה, למן ראשיתו ועד אחריתו, והיא תלווה אותנו בדרכנו הארוכה והפתלתלה בעת שנצלול לעומקם של הערעורים שלפנינו.
 
 8.       סכומי העתק שקיבל דכנר לא הצילוהו מפני הסתבכות כלכלית. בשלב מסוים, מסיבות שלא הובררו עד תום, לאחר שהסתבך בהשקעות כושלות (בין היתר בתחומי הסחר בחפצי אומנות ותחנות הדלק) ונטל הלוואות בשוק האפור, נקלע דכנר למצוקה כלכלית קשה ביותר, הן מול נושיו הן מול רשויות המס. דכנר התקשה לעמוד בתשלומים, המחאות שנתן חזרו, תיקים בהוצאה לפועל נפתחו נגדו ומעקלים ונושי השוק האפור החלו לפקוד את ביתו. זרם בקשותיו-דרישותיו של דכנר לקבלת כספים נוספים הלך וגבר, ולצדן רמיזות ואמירות כי לאורך השנים נעשו בקשר עם הפרויקט מעשים פליליים.
 
           בעקבות כך, בשנת 2007, כרתו צ'רני ודכנר את "הסכם ההיפרדות". במסגרת הסכם זה רכש צ'רני את זכויותיו של דכנר בפרויקט תמורת סכום כולל של כ-20 מיליון שקלים (סכום זה הורכב, בין היתר, ממחיקת שורה של הלוואות שניתנו לדכנר לאורך השנים ונותרו פתוחות בספרי הולילנד). הסכם ההיפרדות נועד להביא ל"יישור קו" בין הצדדים ולאפשר להם לפנות איש איש לדרכו. אלא שדכנר, שנקלע כאמור למצוקה קשה והגיע אל עברי פי פחת, שב ופנה לצ'רני בבקשות ובתחינות לקבלת כספים נוספים, תוך השמעת איומים מרומזים ומפורשים כי במהלך הפרויקט נעשו מעשים פליליים. מצוקתו של דכנר היתה כה קשה, עד שאף פנה לבא כוחו של צ'רני, עו"ד צבי אגמון, פשט את ידו ושטח בפניו את מצוקתו, והלה נתן לו כמה אלפי שקלים לצרכיו האישיים.
 
9.        צ'רני, בעצת עו"ד אגמון, סייע לדכנר ונתן לו הלוואות על מנת לנסות ולסייע לו להיחלץ מהבור אליו נקלע. ואולם, בשלהי שנת 2008 חלה תפנית בעלילה, עת שלח דכנר, באמצעות בא כוחו עו"ד יצחקניא, טיוטת כתב תביעה לעו"ד אגמון, בא כוחו של צ'רני, נגד צ'רני. טיוטה זו זכתה בפי המעורבים לכינוי "כתב הסחיטה", ולא בכדי (להלן: כתב הסחיטה). מדובר בטיוטת כתב תביעה נגד צ'רני וחברת הולילנד תיירות, אשר הוכנה במשך חודשים ארוכים על ידי עו"ד יצחקניא ועו"ד סובל מפיו של דכנר. סכום התביעה הועמד על כ-32 מיליון שקלים. כתב הסחיטה כלל תיאורים מופלגים בנוגע לתשלומי שוחד שניתנו לגורמים שונים במשך שנים, בעיקר בנוגע לפרויקט הולילנד.
 
           בכתב הסחיטה נטען, בין היתר, כי דכנר רקם עם צ'רני מזימת שוחד למן תחילת ההתקשרות ביניהם, וכי כל תשלום שוחד נעשה באישורו של צ'רני. כתב הסחיטה כלל כשמונה עשר גורמים שקיבלו כביכול שוחד, ביניהם אולמרט, לופוליאנסקי, שטרית ושמחיוף. אל כתב הסחיטה צורפו מיני נספחים וספחי שיקים, התומכים כביכול בטענות השוחד. חשוב להבהיר כבר עתה, כי אין חולק על כך שכתב התביעה-סחיטה כלל שקרים, בדיות ואגדות פרי מוחו של דכנר. דכנר בעצמו הודה בכך ואף המדינה אינה טוענת אחרת. כך, לדוגמא, בעדותו בבית משפט קמא הודה דכנר כי גורמים רבים שנכללו בכתב הסחיטה כמי שקיבלו שוחד, ביניהם גורמים בעיריית ירושלים ובמשטרת ישראל, הם אנשים ישרים שלא קיבלו דבר, וכי בין חלק מספחי השיקים שצורפו לכתב הסחיטה, לבין הסכומים שנטען כי ניתנו כשוחד – אין דבר וחצי דבר. אם לא די בכך, הרי שדכנר אף הודה כי יצר בכתב הסחיטה דמויות דמיוניות, שכלל אינן קיימות במציאות, שכביכול קיבלו שוחד, ועל כך אעמוד בהמשך. ניכר, כי כתב הסחיטה, על שקריו וכזביו, נולד במטרה להוציא מצ'רני כספים נוספים מבלי שהדבר יגיע לפתחו של בית המשפט. ולדברי דכנר עצמו: "הייתי משוכנע שהדברים ייסגרו בלי שום דליפה החוצה, שזה ייגמר בפגישות כאלה ואחרות, בהסכם פשרה כזה או אחר, לא העליתי על הדעת שהנושא לא ייגמר" (שם, עמ' 658-657).
 
10.      אלא שדומה כי השליטה במגעים מול צ'רני וקבלת ההחלטות בנוגע לאופן ניהול ההליך, יצאו במידה מסוימת מידיו של דכנר, שמא "הופקעו" ממנו. על פי הסכם שכר הטרחה שכרת דכנר מול עו"ד יצחקניא [נ/152], הסמיך דכנר את עו"ד יצחקניא באופן בלתי חוזר לפעול לפי שיקול דעתו, לרבות בנוגע להגשת תביעה לבית המשפט, וכי לשם כך יפעל עו"ד יצחקניא מול פרקליטות המדינה לשם השגת הסדר מתאים עבור דכנר. עוד נקבע בהסכם, כי כחלק משכרו עו"ד יצחקניא יהיה זכאי לאחוזים מהסכום שיתקבל בתום ההליך (20% מהסכום שיתקבל בהסדר פשרה לפני הגשת תביעה לבית המשפט; 33% מהסכום שיתקבל לאחר הגשת תביעה). מכאן טענת חלק מהמערערים, כי העניינים התגלגלו כפי שהתגלגלו כתוצאה מהחלטותיהם של באי כוחו של דכנר, לאחר שניהול ההליך הופקע מידיו, וזאת חרף רצונו של דכנר "לסגור" את הדברים "בשקט" (כך גם העיד רבין, שנשלח על ידי דכנר לעו"ד יצחקניא בניסיון ללחוץ עליו שיסגור פשרה – פרוטוקול, עמ' 6690).
 
           לאחר שהמגעים לפשרה לא נשאו פרי, בין אם בשל סירובו של צ'רני להיעתר לדרישותיו הכספיות של דכנר ובין אם בשל התנהלותם העצמאית של עורכי דינו של דכנר, פעל עו"ד יצחקניא על פי ההסמכה שקיבל מדכנר, וכך בחודש מרץ 2010, בא לעולם הסכם עד המדינה [ת/1]. על פי ההסכם, דכנר זכה להטבות כלכליות חסרות תקדים עבור עדותו. המדינה נאותה לממן עבור דכנר, במימון ביניים, את תשלום אגרת בית המשפט, אם וכאשר יגיש לבית המשפט את תביעתו האזרחית נגד צ'רני על סך 30 מיליון שקלים. עוד הוסכם כי ככל שתתקבל תביעתו של דכנר, המדינה תהא זכאית לעשרות אחוזים מסכום התביעה לכיסוי חובות עבר של דכנר וחברותיו כלפי רשויות המס. דכנר אף סווג כ"עד מאוים" וזכה לקבל הגנה מהרשות להגנת עדים. דכנר, מצדו, התחייב בהסכם למסור "אך ורק הודעות אמת מלאות ומפורטות, ובהמשך להעיד בבית המשפט עדויות מלאות ואמיתיות בקשר לפרשות..." (סעיף 9 להסכם). כפי שניווכח להלן ובהמשך פסק הדין, דכנר, כדרכו, לא עמד בהתחייבות זו.
 
           ככלל, טובת ההנאה המובטחת לעד מדינה, ביוזמתו וביוזמת הרשות החוקרת היא חסינות מפני העמדתו לדין בגין ביצוע העבירה הנחקרת. ברם, במקרה דנן המצב שונה, שכן בהעדר כל חקירת משטרה בנושא, פנה דכנר – בעצת עורכי דינו – למשטרה והניע את גלגלי החקירה. הוא פנה למשטרה, שכן נותר חסר כל ונותרו לו חובות רבים לנושים כאלה ואחרים לרבות מהשוק האפור. דכנר מכר את כל רכושו, בתו מכרה את ביתה כדי לשלם את חובותיו לנושים. לדכנר לא נותר עוד מה למכור. פנייתו למשטרה היתה בבחינת הצלת חייו. הוא ראה במשטרה כמוצא אחרון.
 
           בעקבות עדותו של דכנר, המשטרה פתחה בחקירה סמויה סביב פרויקט הולילנד, אשר בשנת 2010 הפכה לגלויה והניבה את כתב האישום שבפנינו.
 
העדר חקירה נגדית של עד המדינה
 
11.     דכנר ניצב על דוכן העדים – כעד מדינה – באחד המשפטים המורכבים והגדולים שידעה המדינה ומסר את עדותו. לאורך כל תקופת המשפט התלונן דכנר על בעיות רפואיות. שעות לאחר שהעיד דכנר במשפט הולילנד ביום סוער במיוחד בבית המשפט, הוא הלך לעולמו.
 
          חלק מהמערערים –אולמרט, דנקנר ושמחיוף – לא הספיקו לחקור אותו בחקירה נגדית. הסוגיה המשפטית שהתעוררה בשל עובדת מותו של העד היא שאלת משקלה וקבילותה של עדות ראשית שלא נבחנה בחקירה הנגדית על ידי צד להליך. שאלה זו קשורה בטבורה בשאלת מעמדה של הזכות לחקירה נגדית ובמטרותיה.
 
12.     כידוע, לנאשם עומדת זכות חקירה נגדית של עדי התביעה. חקירה זו נחשבת לאמצעי הדיוני היעיל והחשוב ביותר לבירור האמת במשפט. תכליתה המרכזית היא לאפשר לנאשם להתמודד עם ההאשמות המופנות נגדו בדרך של העמדה במבחן את מהימנות עדי התביעה ואמינות גרסתם (ראו יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני (ב) 1577 (2009); נינה זלצמן "גביה מוקדמת של עדות, אמרה בכתב, והחקירה שכנגד בהליך הפלילי" עיוני משפט ח 584, 586 (1981) (להלן: זלצמן); John H. Wigmore, Evidence in Trials in Common Law vol. I 499-540 (1983) (להלן: Wigmore vol.I)). זכות זו משמשת אמצעי דיוני חשוב בדרך להוכחת חפותו של נאשם. חקירה נגדית מוצלחת חושפת פגמי מהימנות שבה לוקה עדות שקר, ומאפשרת לבית המשפט לקבוע עמדה נכונה באשר למשקלה הראייתי של העדות (ראו יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1942 (2009)). תכלית נוספת של חקירה זו היא השלמת עובדות ונתונים הדרושים לשם גיבוש תמונה עובדתית מלאה הנדרשת לצורך ההכרעה השיפוטית (ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273, בפסקה 4 (2003) (להלן: עניין דג'אני); בש"פ 5620/09 קורולקר נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (16.8.2009) (להלן: עניין קורולקר); John H. Wigmore, Evidence in Trials in Common Law vol. V 36-39 (1983) (להלן: Wigmore vol.V)).
 
          החקירה הנגדית במשפט הפלילי נתפסת כחלק מזכותו של אדם למשפט הוגן (Ben Emmerson, Andrew Ashworth & Alison Macdonald, Human Rights and Criminal Justice 462-63 (3rd ed. 2012)); עניין קורולקר, בפסקה 9).
 
13.     במספר מדינות בעולם, זכות זו היא אף בעלת מעמד חוקתי. כך, בארצות הברית היא נחשבת לחלק מזכותו החוקתית של אדם ל-"Due Process" (Wigmore, vol. 1, pp.499-506) וכמו כן כמבטאת את דרך מימושה של זכות העימות (Right to Confrontation) המוענקת לכל נאשם במשפט הפלילי לצורך ניהול הגנתו (זלצמן, בעמ' 587 וראו ההפניות שם בהערת שוליים 10).
 
14.     לפי סעיף 6(3)(d) לאמנת זכויות האדם האירופית, לכל נאשם במשפט פלילי זכות למשפט הוגן ובמסגרתו גם הזכות לחקירה נגדית של עדים (ראו גם:Ben Emmerson & Andrew Ashworth, Human Rights and Criminal Justice 462 (1st ed. 2001)).
 
15.     בקנדה, הזכות לחקירה נגדית נתפסת כחלק מהזכויות החוקתיות לצדק מהותי והגינות בהליכים הפליליים, לפי סעיפים 7 ו-11(d) לצ'רטר הקנדי לזכויות וחירויות אדם (ראו: Alan W. Bryant, Sidney N. Lederman & Michelle K. Fuerst, The Law of Evidence in Canada 1135 (3rd ed. 2009)).
 
16.     עמדה דומה קיימת גם בדרום אפריקה, שם זכות זו נתפסת כזכות חוקתית להתמודד עם ראיות התביעה בהליך הפלילי לפי סעיף 35(3)(I) לחוקה הדרום אפריקנית (ראו: S. E. Van Der Merwe& Pamela J. Schwikkard, Principles of Evidence 341 (2nd ed. 2002)).
 
17.     בישראל, הזכות לחקירה נגדית אינה נהנית ממעמד של זכות חוקתית. היא אינה מעוגנת בחוק יסוד. הנשיא א' ברק כתב כי "הזכות לחקירה נגדית אינה חלק מכבוד האדם" (אהרן ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 285 (1993)). עם זאת, זכות זו נחשבת לזכות דיונית מן המעלה הראשונה, המהווה כלי יעיל ביותר לגילוי האמת (בג"ץ 124/58 היועץ המשפטי נ' השופט המנהל את החקיקה המוקדמת, פ"ד יג 5, 23 (1959) (להלן: עניין היועץ המשפטי); עניין דג'אני, פסקה 4; עניין קורולקר, בפסקה 9; ע"פ 631/76 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 527 (1977); ע"פ 53/76 אבו עגוווא נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 141 (1976)).
 
           עם זאת, נקבע כי גם בהינתן חשיבותו של כלי זה, עדיין יש לבית המשפט כוח וסמכות לשלוט בהליכי המשפט ולכוונם, וכפועל יוצא גם להתערב באופן ניהול החקירה הנגדית, עד כדי הפסקתה, כאשר זו לא מגשימה את תכליותיה (וראו עניין דג'אני, בפסקה 4; זאת בדומה לדין בארצות הברית ובאנגליה, שם ניתן להגביל את החקירה הנגדית במקרים שבהם היא פוגעת בניהול תקין של המשפט או עלולה לפגוע בהם (שם)).
 
18.      עתה, עולה השאלה מהו הדין במקרים שבהם החקירה הנגדית נקטעה או כלל לא התקיימה. השופטת א' פרוקצ'יה עמדה על כך בהרחבה בעניין דג'אני, בפסקה 4:
 
"גם מקום שנפגעה הזכות לחקירה נגדית, אין לומר כי יש לפסול באורח אוטומטי עדות שניתנה אגב פגיעה כזו. העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט אם לקבל את העדות כמות שהיא, אם סבור הוא שהמטרה העיקרית של החקירה הראשית הושגה, או לפסול אותה אם הגיע למסקנה שהעדר חקירה נגדית מלאה הסב פגיעה רצינית ומהותית בבעל הדין (ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700); ע"פ 102/62 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ט"ז 1205, 1207). גם אם חרג בית המשפט בהתערבותו בחקירה מעבר למידה הראויה, תבחן ערכאת הערעור אם פגם שנפל בניהול הדיון גרם לעיוות דין לנאשם; שאם לא כן, אין בכך כדי להשפיע על התוצאה בערעור..." [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
 
          הדברים נגזרים מראייה רחבה של ההליך הפלילי ותכליותיו, כפי שעמד על כך השופט (כתוארו דאז) א' ברק בע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505, 516 (1981):
 
"ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו לקבוע חפות או אשמה. לשם כך, על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות. נהפוך הוא: הכללים הבאים לקבוע סטנדרט של ניהול משפט אשר – על פי ניסיון החיים – יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמלית על סדר כללים בענין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זיכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך כי הכללים עצמם יתנו לבית המשפט סמכות ושיקול דעת לעשות צדק...".
 
           אם כן, גישתו של בית משפט זה היא כי החקירה הנגדית כשלעצמה איננה המטרה, כי אם האמצעי להשגת התכלית של גילוי האמת ועשיית משפט צדק. הערכים המוגנים אשר להשגתם משמשת החקירה הנגדית כאמצעי, הם הזכות להתגונן וחקר האמת, והפגיעה בערכים אלו, ולא עצם הפגיעה בזכות לחקירה נגדית, היא זו שתגרור את פסילת העדות.
 
           נראה, כי גם המחוקק ביטא גישה דומה, לפיה החקירה הנגדית מהווה אמצעי יעיל לגילוי האמת אך אינה חזות הכל, עם חקיקתו של סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). סעיף זה מאפשר הגשת אמרת חוץ של אדם – מבלי שתתאפשר חקירתו בבית המשפט כלל – במקרים שבהם בית המשפט שוכנע כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלהעיד. יפים לעניין זה דברי השופט א' גולדברג בדנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חג' יחיא, פ"ד מז(3) 661 (1993):
 
"מודע אני, כחבריי שבדעת מיעוט, לחשיבותה של החקירה שכנגד, אולם מכאן ועד להעמדתה כ'זכות יסוד' המרחק רב. שאם היתה זו זכות במעלה נכבדה אשר כזאת, היעלה על הדעת לשלול אותה באותם מקרים שבהם העד מסרב להעיד ובית המשפט 'שוכנע שמנסיבות העניין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא... את נותן האמרה מלתת את העדות' (כאמור בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש]? ומה אם כן ההבדל העקרוני בין עד כזה לבין 'העד השותק' שעל-פי פירושנו חל עליו סעיף קטן(א)? ומדוע עלינו לחשוש במקרה השני דווקא את כל אותם החששות, שמעלים חבריי הנכבדים שבדעת המיעוט, כנגד קבלת האמרה? האם לא יפים דבריהם גם לגבי העד שעליו חל סעיף קטן (ב)?
[...] יש לחזור ולהבהיר, כי קבלת האמרה אין פירושה כי על בית המשפט תמיד להסתמך על האמור בה. אמרה זו כמוה ככל ראיה אחרת, ועל בית המשפט לתת לה את משקלה הראוי בהתחשב במכלול הראיות".
 
           אם כן, גם אם נפגמה החקירה הנגדית, העדות עדיין קבילה, ויש לבחון את משקלה. נקבע, בהקשר של סעיף 53 לפקודת הראיות העוסק במשקלה של עדות, כי "משמעות הוראה זו היא כי על עדות קבילה יש להעריך על פי המשקל היחסי הראוי לה בנסיבות העניין הקונקרטי. הוראה זו מתפרשת גם על עדות קבילה שנפגמה, למשל מאחר שלא עמדה במבחן החקירה הנגדית, בין בכלל, ובין באופן חלקי" (עניין קורולקר, בפסקה 12) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
 
           יפים לעניין זה דברי השופטת א' פרוקצ'יה בעניין קורולקר, בפסקה 13, בנוגע לדין עדותו של עד שלא עמדה במבחן חקירה נגדית:
 
"עדותו של עד שלא עמדה במבחן חקירה נגדית היא, אפוא, עדות שנפל בה פגם. אלא שפגם זה אינו יורד לשורש קבילותה של העדות ואינו חוסם את קבלתה כראייה הנמנית על ראיות המשפט; אלא שהפגם מחייב הערכה של משקלה של העדות בשים לב למום שנפל בה, ומצריך התייחסות למשמעות המום מבחינת אפשרות העמדת העדות במבחן האמינות, ומבחינת היכולת להניח תשתית רחבה ומלאה של נתונים אשר בלעדיה עשויים להישלל מבית המשפט פרטים רלבנטיים חשובים. החסר בחקירה הנגדית הוא חסר בעל אופי מהותי, בשים לב לחשיבותו של אמצעי ראייתי זה לבירור אמיתות גרסת העד ולחקר מלוא האמת בהליך כולו. במיוחד כך הדבר, כאשר מדובר בעד מרכזי, שעליו נשענת עיקרה של התשתית הראייתית. יחד עם זאת, גם בנסיבות כאלה, נקודת המוצא היא כי עדות העד, הלוקה בחסר של חקירה נגדית, אמורה להישקל לגופה, תוך שימת לב למום שנפל בה, ובהתייחס למשקלה היחסי, בהינתן המום האמור, על רקע התשתית הראייתית הכוללת הנובעת ממקורות ראייתיים שונים ומגוונים" [ההדגשות הוספו – ס.ג'.].
 
19.     עינינו הרואות, כי גם עדות של עד שלא עמדה במבחן חקירה נגדית איננה נחסמת כראייה בין יתר הראיות, אלא שיש להעריך את משקלה של העדות לגופה. כך גם נעשה במקרה שלנו.


חקירה נגדית שנקטעה או נשללה עקב מותו של עד
 
20.      בניתוח משקלה של עדות שנפגמה עקב חסר של חקירה נגדית, ההבחנה המקובלת היא בין מקרים שבהם האפשרות לחקירה נגדית נקטעה או נשללה מבעל-דין באשמת מי שהעיד את העד או על ידי העד עצמו (סיבות סובייקטיביות) לבין מקרים שבהם אפשרות זו נקטעה או נשללה מבעל-דין בשל "כוח עליון" כמו מות העד (סיבות אובייקטיביות) (וראו ע"פ 102/62 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 1205, 1207 (1962) (להלן: עניין יעקובוביץ); עניין קורולקר, בפסקאות 15-14; זלצמן, בעמ' 590-589). במקרים מהסוג השני, כפי שבענייננו, מופעל כלל גמיש אשר אינו פוסל את העדות ומותיר לשופט הערכאה הדיונית את שיקול הדעת ביחס למשקלה. עמד על כך השופט י' זוסמן בעניין יעקובוביץ:
 
"מי שמנע מבעל-דין שכנגד את האפשרות לבחון את מהימנותו של העד על דרך חקירה שתי-וערב, חייב לשאת בתוצאה שהעדות לא תתקבל. לא כן הוא כאשר אפשרות זו נשללה מבעל-דין שלא עקב מעשהו של מי שהעיד את העד. במקרה זה, כך אומר פרופסור ויגמור (שם), על פי מושכל ראשון אמנם דין העדות שכבר ניתנה – להימחק, אך מטעמים מעשיים אין בתי המשפט פוסקים כך, אם התחילה חקירת שתי-ערב של עד ומטרתה הושגה בדרך כלל, גם אם לא הושלמה. במקרה זה רשאי בית המשפט על-פי שיקול דעתו לקבל את העדות או לפסלה; ואין צורך לומר כי בהשתמשו בשיקול-דעת שניתן בידו, ישווה בית המשפט לנגד עיניו אם נפגע בעל-דין על-ידי כך שלא יכול היה להשלים חקירת שתי-וערב או לא. וראה תקנה 276 לתקנות הפרוצידורה אזרחית, 1938, לפיה רשאי בית-המשפט לקבל תצהיר לראיה אף בלא חקירת שתי-וערב עליו: ע"א 291/61, Tanswell v. Scurrah (1865)" (שם, בעמ' 1207) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
 
21.      גם בע"פ 2314/07 חאלדי נ' מדינת ישראל (26.1.2009) עמדתי על הצורך שלא לדבוק יתר על המידה בכללים הפורמאליים כאשר החקירה הנגדית נקטעה מסיבות אובייקטיביות, ולאפשר שיקול דעת לבית המשפט:
 
"טענתו העיקרית של המערער מכוונת לקבל עדותו של כראמה, על אף שחקירתו הנגדית לא הושלמה. כדי לעמוד על משמעותה של עובדה זו, יש לתת את הדעת על הסיבה לקטיעת החקירה הנגדית באיבה. אם זו נקטעה מסיבות אובייקטיביות, שאינן תלויות במשיבה, הרי שלבית המשפט שיקול דעת אם לקבל עדות זו, אם לאו, בכפוף לכך שלא נגרם עיוות דין לנאשם [...] בבואנו לבחון האם נגרם למערער עיוות דין, דהיינו, פגיעה מהותית בהגנתו, יש לתת את הדעת על כך שעמידת יתר על כללים פורמליים אינה משרתת את חשיפת האמת, היא תכליתו העיקרית של ההליך הפלילי" [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
 
22.      בעניין קורולקר, נדון מקרה דומה לענייננו, אשר גם בו נקטעה חקירה נגדית בשל מותו של העד. באותו מקרה, היה מדובר בסוכן משטרתי, שאמור היה להעיד אודות עסקאות סמים שביצע הנאשם, אך הלך לעולמו בשלב שלאחר מתן עדותו בחקירה ראשית ובאמצע חקירתו הנגדית. לטענת ההגנה, החקירה הנגדית נמשכה כחצי שעה בלבד ולא הגיעה לכלל בירור השאלות הנוגעות לעסקאות הסמים עצמן, ועל כן לגישתה, היה ראוי להתעלם מעדותו של הסוכן או למצער לייחס לה משקל מועט ביותר. השופטת א' פרוקצ'יה הבהירה מהו הדין בנסיבות אלו:
 
"...תתכן אפשרות נוספת והיא, כי החסר בחקירה הנגדית נובע מ'כח עליון' – למשל, מחלה קשה או פטירתו של העד, לאחר שהעיד בחקירה ראשית, היוצרים מניעה אובייקטיבית להשלמת העדות בחקירה נגדית, בלא אשם של מאן דהוא. בנסיבות אלה, על בית המשפט להעריך את משקלה של העדות כפי שנמסרה בפניו, ולשקול את 'היש' שיש בה, מול ה'אין' שבה, ולהעריכה על רקע מכלול הראיות הנוספות שהובאו, לצורך הכרעה אם יש בהן כמכלול די כדי להצביע על אחריות הנאשם בפלילים מעבר לספק סביר" (שם, בפסקה 15) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
 
 
23.      אשר על כן, מכל האמור עולה, כי כאשר מדובר בחקירה נגדית שלא הושלמה עקב סיבות אובייקטיביות, העדות מוחזקת כקבילה, ומופעל כלל גמיש המותיר לשופט הערכאה הדיונית את שיקול הדעת ביחס למשקל של העדות, בהתחשב במהות החסר של החקירה הנגדית (וראו אליהו הרנון דיני ראיות חלק ראשון 113-112 (1985); וכן עניין קורולקר, בפסקאות 17-9).
 
24.      עמדה זו מקובלת גם במדינות אחרות. באנגליה, מותו של עד בטרם נחקר בחקירה נגדית, אינה פוסלת את העדות אך עשויה להשפיע על משקלה. כאשר מדובר במשפט פלילי, לשופט נתון שיקול דעת האם להמשיך במשפט, תוך מתן הוראות מתאימות לחבר המושבעים (Peter Mirfield ET AL.,Phipson On Evidence 248 (15th ed. 2001)). כך למשל היה בעניין Stretton (R v. Stretton (1986) 86 Cr App R 7)). באותו מקרה, המתלוננת נחקרה בחקירה נגדית כשלוש שעות וחצי. בשל החמרה במצבה הבריאותי, היא לא היתה יכולה להמשיך את החקירה, והנאשם עתר להורות על זיכויו בדין בשל הפגיעה בזכותו לחקירה נגדית. השופט בערכאה הדיונית סירב לעשות כן, והנחה את חבר המושבעים להתחשב בחסר בחקירה הנגדית בעת שיכריעו אם לבסס ממצא כלשהו על עדות המתלוננת. הנאשם הורשע לבסוף בדין וערער על הרשעתו בפני בית המשפט לערעורים האנגלי. בית המשפט לערעורים קבע כי שיקול הדעת שהופעל היה נכון, בהתחשב בחקירה הנגדית החלקית שלה זכה הנאשם.
 
25.      הגישה הישראלית, המפעילה שיקול דעת ביחס למשקל העדות במקרים שבהם החקירה הנגדית נשללה מסיבות אובייקטיביות, מקובלת גם בארצות הברית (Wigmore vol. V, בעמ' 136-134; Charles T. Mccormick ,On Evidence vol. I 90 (5th ed. 1999)). עמדה דומה קיימת גם בקנדה. בעניין Yu (R. v. Yu, (2002) A.J. No. 1552 (Alta. C.A.)), הנדון בבית המשפט לערעורים של מחוז אלברטה, המתלוננת העידה בעדות מוקדמת והיתה חולה במהלך כל עדותה, בה שיתפה פעולה באופן מלא. לאחר שענתה על 271 שאלות בחקירתה הנגדית, היא נכנעה לתשישות, והמשפט יצא להפסקה של 10 ימים. במהלך הפוגה זו נפטרה המתלוננת, בטרם הושלמה חקירתה הנגדית. הערכאה הדיונית קבעה כי המתלוננת נחקרה בחקירה נגדית על היסודות ההכרחיים לשם הרשעה בעבירות והרשיע את הנאשם. ערכאת הערעור אישרה את פסק הדין ואת קביעת בית המשפט דלמטה, לפיה ביחס לנושאים אשר עליהם לא היתה הזדמנות לחקור חקירה נגדית, ישנן אופציות אחרות להטלת ספק, למשל באמצעות פנייה להודעותיה של המתלוננת במשטרה. בית המשפט קבע כי זו הלכה מבוססת שאי האפשרות לחקור עד תביעה בחקירה נגדית אינה הופכת את עדותה לבלתי קבילה. מקום בו האפקטיביות של החקירה הנגדית הוגבלה אך לא בוטלה לחלוטין, ניתן להסתפק בראיות לסתירות בגרסאות העד העולות ממקורות אחרים. כמו כן הבהיר בית המשפט, כי הזכות לחקירה נגדית אינה זכות מוחלטת והיא עשויה להיות מוגבלת מטעמים ענייניים שונים:
 
"There is no generic bar to every unfulfilled cross-examination whatever the cause. Obviously, any encroachment upon a full and finished cross-examination advanced by the use of improper questions can be stopped. Cross examination cannot encroach on defined areas of privilege. Prolix and aimless cross-examinations can be stopped and, in this era, cross-examinations that are offensive to race, gender, and other Charter criteria will not be permitted. The right to cross-examination is not always absolute nor limitless as urged by Mr. Bloos" (שם, בפסקה 7) .
 
26.      בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה ביוגוסלביה קבע עמדה דומה בעניין Martic (Prosecutor v. Martic, Case No. IT-95-11-AR73.2 (Int’l Crim. Trib. for the Former Yugoslavia Sep. 14, 2006)). באותו מקרה, עד תביעה נפטר במהלך החקירה הנגדית, והנאשם טען כי יש למחוק כליל את עדותו של אותו עד. בית הדין קבע, כי הזכות לחקירה נגדית אינה מוחלטת. ניתן להגבילה ושיקול הדעת בדבר הגבלה זו הוא של הערכאה הדיונית אשר בקיאה במכלול הנסיבות הסובבות את התיק. לעניין הטענה כי דבר זה פוגע בזכותו של הנאשם להליך הוגן, ציטט בית הדין הבינלאומי מעניין Aleksovski (Prosecutor v. Aleksovski, Case no. IT-95-14/1-AR (Int’l Crim. Trib. for the Former Yugoslavia Mar. 24, 2000)) בו נקבע, כי הזכות למשפט הוגן אינה זכות בלעדית של הנאשם, אלא גם של התביעה בהיותה מייצגת את האינטרס הציבורי. משכך, אי קיומה של חקירה נגדית לא בהכרח פוסל את העדות. יתרה מכך, נקבע כי בהתאם לכללי בית הדין, פסילת הראיות נעשית בהתאם לשיקול של איזון ערכה של הראיה אל מול הזכות למשפט הוגן. רק כאשר הזכות למשפט הוגן נפגעת באופן שהוא משמעותי ביחס לערכה של הראיה, הראיה תיפסל.
 
27.      יצויין, כי ישנן גם מדינות אשר בהן נוהגת גישה שונה. כך למשל, באוסטרליה, עדות שלא עמדה לחקירה נגדית אינה קבילה, גם אם הדבר נבע מסיבות אובייקטיביות. אולם, יש הטוענים כי בתי המשפט נכונים לנקוט עמדה פחות נוקשה במקרים שבהם החקירה הנגדית אינה בעלת חשיבות מיוחדת בנסיבות אותו עניין (וראוAndrew L. C. Ligertwood, Australian Evidence § 7.67 (1988)).
 
28.      לסיכום חלק זה, הסקירה שנערכה מלמדת, כי שיטות משפט רבות תומכות בעמדת המשפט הישראלי בסוגיית נפקות קטיעתה או שלילתה של החקירה הנגדית מסיבות אובייקטיביות. את עמדת המשפט הישראלי בסוגיה זו היטיבה לסכם השופטת א' פרוקצ'יה בעניין קורולקר, בפסקה 19:
 
"בישראל מוחזקת עדות שלא עמדה במבחן חקירה נגדית כקבילה, והיא נבחנת ב'משקפיים' של משקל. משקל זה מושפע מגורמים שונים שעשויה להיות להם השלכה על ערכה הסגולי של העדות, ובכלל זה, הטעם שבשלו נמנעה החקירה הנגדית, כאשר יש הבדל לענין זה בין מצב שבו המניעה נובעת מסיבה אובייקטיבית, לבין מצב שמקורה נובע ממעשה יזום של העד או של בעל הדין שהביאו, או מסיכול מכוון הנובע מפעולת הצד שכנגד; גורמים נוספים העשויים להשפיע על המשקל נוגעים לחשיבותה של החקירה הנגדית לבחינת מהימנות גירסת העד בנסיבות המקרה הספציפי, כגון, האם החקירה הנגדית החלה, על מה דובר בה, והאם עיקר מטרתה הושג; האם מדובר בהליך אזרחי או הליך פלילי, ועד כמה הראיות הנוספות שהובאו בהליך משתלבות ומשלימות את העדות הקטועה, ומה מקורותיהן, וכיוצא באלה עניינים (רע"פ 3904/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, פסקה 15 (2007); יעקב קדמי על הראיות, חלק שלישי, 1706-7 (2003))".
 
           אם כן, החקירה הנגדית מסייעת בגילוי חקר האמת. לפיכך, היא מחייבת שתינתן לבעל דין הזדמנות לנהל את חקירותיו בצורה אפקטיבית לאור תכליותיה השונות של החקירה הנגדית. עם זאת, פגם שנפל בעדות בשל שלילתה של חקירה נגדית או קטיעתה אינו שולל את קבילותה של העדות, אלא משפיע על משקלה של העדות בלבד. כאשר היעדרה של החקירה הנגדית נובע מסיבות אובייקטיביות, כפי שבענייננו, מופעל כלל גמיש המותיר לשופט הערכאה הדיונית את שיקול הדעת ביחס למשקלה של העדות, בהתחשב במהות החסר של החקירה הנגדית. אין לומר, כי יש לפסול באורח אוטומטי עדות שניתנה אגב פגיעה כזו. העניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט אם לקבל את העדות כמות שהיא, או שמא סבור הוא שהמטרה העיקרית של החקירה הראשית הושגה, או לפסול אותה אם הגיע למסקנה שהעדר חקירה נגדית מלאה הסב פגיעה רצינית ומהותית בבעל הדין (ראו פרשת דג'אני; ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 700 (1993); עניין יעקובוביץ', בעמ' 1207). גם אם חרג בית המשפט בהתערבותו בחקירה מעבר למידה הראויה, תבחן ערכאת הערעור אם פגם שנפל בניהול הדיון גרם לעיוות דין לנאשם (ע"פ 332/86 גינדיל נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 543, 548 (1987)).
 
29.     נראה, כי אין להשוות בין מצב שבו העד לא נחקר בהליך של חקירה נגדית כלל, למצב שבו נחקר העד חקירה נגדית באופן חלקי. עם זאת, ברי, אפוא, כי הזכות לחקירה נגדית אינה בלתי מוגבלת ויש לאזנה מול אינטרסים אחרים. משכך, בנסיבות בהן השופט סבור כי הזכות לחקירה הנגדית מומשה במידה ממשית, יהיה בכך כדי להצדיק את אי פסילת העדות הראשית.
 
 
מן הכלל אל הפרט
 
30.      בתיק שלפנינו, בטרם חקרו חלק מבאי כוח המערערים את עד המדינה בחקירה נגדית, נפטר עד המדינה, ומשכך עניין לנו במצב של חקירה נגדית שנקטעה או נשללה בשל סיבות אובייקטיביות. כאמור לעיל, מצב זה הוכר במשפט הישראלי ככזה המצדיק להותיר את שיקול הדעת לעניין משקלה של העדות לשופט היושב בדין. ואכן, לעניין המערערים שהחקירה הנגדית בעניינם נשללה בשל פטירת עד המדינה, בית המשפט המחוזי קבע כי אמנם לא ניתן לבסס ממצא ראייתי עצמאי על סמך עדותו של עד המדינה, אך יש בעדות זו כדי לשפוך אור על פסיפס הראיות (הישירות והנסיבתיות) שהובאו בפני בית המשפט בעניינו של כל אחד מהם (עמ' 30 ש' 30-21 להכרעת הדין).
 
           ואולם, חלק מן המערערים מלינים כנגד קביעתו של בית משפט קמא (בסעיף 16 להכרעת הדין), לפיה כיוון שעיקרים בעדות עד המדינה הוכחו כדבעי בראיות עצמאיות, עיקרים אלו תומכים ומייצבים את עדות עד המדינה. לטענתם, הלכה למעשה בית משפט קמא "הרים עצמו בשרוכי נעליו" מאחר ש"אבני התושבת" היו למעשה מסקנותיו שלו שהתבססו על עדות עד המדינה. מנגד, המדינה סבורה כי יש לדחות טענה זו, שכן עיקרים אלה הוכחו בראיות עצמאיות וחד משמעיות, לרבות שיקים, קבלות ומסמכים אשר נתפסו בתוך החברות המשחדות עצמן ו/או הודאות או ראשית הודאה של חלק מהמערערים.
 
31.      על מנת לעשות שימוש בעדותו של עד המדינה לעניין המערערים שלא מיצו את זכותם לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית, על בית המשפט היה להשתכנע כי התכליות שלשמן יועדה החקירה הנגדית הושגו גם בעניינם של המערערים, במלואן או ברובן. בשלב הבא, בקביעת משקלה של העדות, יש לבחון את עניינו של כל מערער ומערער בנפרד, וזאת מאחר שלכל אחד מהם יש ראיות שונות המובילות למשקל שונה של העדות.
 
32.      בתיק שלפנינו, טרם נפטר עד המדינה, הוא נחקר לא פחות מ-13 ישיבות בחקירה ראשית ו-54 ישיבות בחקירה נגדית. בסך הכל העיד עד המדינה במשך 67 ישיבות בית משפט עד למועד פטירתו ביום 1.3.2013. במהלך חקירותיו במשך שעות ארוכות הועמדו במבחן גם דברים שמסר בקשר לאותם אישומים, בהם הואשמו המערערים – אהוד אולמרט, דני דנקנר ואליעזר שמחיוף – שטרם עלה בידם לחקרו. יצויין, כי אין מצב זה דומה למצב בו היה העד נפטר מיד בתום חקירתו הראשית (וראו זלצמן, בעמ' 590). מקרה שבו מסר עד את עדותו הראשית תחת ידיעה סובייקטיבית ברורה, כי בסופה הוא מתכוון לשתוק או להימלט, אינו דומה למקרה שבו ידע העד במהלך מתן עדותו, כי הוא צפוי לעבור חקירה נגדית קשה וארוכה, אלא שבמהלכה נפטר במפתיע. זאת משום שבמצב כזה של חשש מהחקירה הנגדית, כפי שהיה בענייננו, דומה כי ישקול העד את דבריו בחקירתו הראשית ביתר שאת, ועל כן משקל דבריו רב יותר (והשוו להבחנה בין עדותו של עד שנפטר לאחר שהתקיימה החקירה הראשית ובין עדותו של עד שנפטר בטרם התקיימותה, בע"א 648/87 הסתדרות אגודת ישראל העולמית הועד הפועל נ' חברת חזקיהו בע"מ, פ"ד מד(1) 686, 694-691 (1990)).
 
         ובכל זאת, עד המדינה נחקר בחקירה נגדית על ידי באי כוחם של חלק מהמערערים (המערערים שלא הספיקו לחקור בחקירה נגדית את עד המדינה הם כאמור אולמרט, דנקנר ושמחיוף) ובשל כך בית המשפט המחוזי הספיק להתרשם מהאיש ומאישיותו בכלל ומאי אמינותו בפרט, כפי שיתואר להלן.
 
אי אמינות עד המדינה
 
33.     מהימנותו המפוקפקת של עד המדינה היתה בגדר דבר ברור וידוע בעת ניהול המשפט. ברור היה, כי עד המדינה פנה למשטרה לא מפני נקיפות לב ומצפון, אלא מתוך שיקולים הקשורים אליו וטובתו הוא, וכי הוא חתם על הסכם עד המדינה כיוון שאפשרות זו היתה טובה ועדיפה לו על פני האפשרויות האחרות שעמדו בפניו. מקורו של תיק זה בהחלטתו של עד המדינה לעשות מעשה על מנת לתבוע כספים אשר לטענתו הגיעו לו. עד המדינה העיד על עצמו מספר פעמים בעדותו בבית המשפט, כי הינו עבריין שרימה את רשויות המס, שביצע מעשים פליליים לאורך שנים, שזייף מסמכים, הונה, שיקר ושיחד באופן שיטתי פקידי ונבחרי ציבור עמם בא במגע במסגרת עבודתו, והכל לשם השגת מטרותיו. הוא היה איש שלא בחל בתרגילים כדי להשיג את מבוקשו. הוא הכיר היטב את הכוחות המניעים את גלגלי המערכות, הכלכלית והפוליטית, וידע איך להניע אותם לכל כיוון שרק רצה. במהלך עדותו, נתפס עד המדינה באי דיוקים ושקרים, בסתירות מהותיות ובזיוף מסמכים ומוצגים. לעתים הוא נמנע מלהודות בזיוף מסמך כלשהו או בשקר ששיקר, אך בבית המשפט התברר כי שיקר או זייף המסמך בסוגיה הספציפית שנחקרה. עד המדינה לימד, כי השקר שימש עבורו בבחינת כלי עבודה. הוא לא בחל בשקרים ובתחבולות. ללא חיבוטי נפש ונקיפות מצפון. הוא לא היסס לשקר ואף הציג מסמכים כוזבים גם לפרקליטים ששכר, אשר פעלו למענו.
 
34.      על דמותו ואישיותו הפתלתלה של עד המדינה עמד בית משפט קמא באריכות בהכרעת דינו. בית המשפט המחוזי קבע גם כי מדובר בעד מדינה שהינו עבריין השותף למעשי עבירה עליהם הוא העיד מתוך אינטרסים אישיים, כלכליים ואחרים. עוד נקבע, כי עד המדינה פעל לאורך שנים בנכלוליות במגעיו עם מוסדות ציבור ורשויות חוק ושלטון ובשנותיו האחרונות לא נרתע מלשקר, לזייף ולהונות לשם השגת מטרותיו. זאת ועוד, במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי נתפס עד המדינה בסתירות שונות ואי דיוקים בהודעותיו במשטרה. בנוסף נקבע, כי הוא זייף מספר מסמכים ומוצגים במטרה לנסות ולשכנע בטענותיו. בית המשפט המחוזי קבע, כי בכמה מקרים בהם הכחיש עד המדינה כי זייף מסמך כלשהו או כי שיקר לגבי דבר מה, עדותו בבית המשפט לא הותירה מקום לספק, כי אכן זייף מסמך או שיקר, באותה הסוגיה, וכי הכחשותיו שקריות אף הן (ראו עמ' 21 ש' 30-26 להכרעת הדין).
 
           כך למשל, בית המשפט המחוזי עמד על כך שעד המדינה שיקר בטענתו כי נזקק לסכומי כסף נכבדים בדחיפות בשל מחלתה הקשה של בתו. עד המדינה ביקש פעם אחר פעם כספים בשל היזקקותו כביכול לסייע לבתו הנדרשת לניתוח דחוף בחו"ל ולרכישת תרופות בעשרות אלפי דולרים בחודש. לשם הדוגמא, בעדותו דכנר עמד על כך שהלוואה מסוימת שנתן לו צ'רני בשנת 2000 נועדה לצרכי שוחד. כאשר עומת דכנר עם העובדה שבסמוך למועד מתן ההלוואה, הוא ביקש מצ'רני הלוואה אישית לצורך ניתוח שבתו צפויה לעבור בבית חולים פרטי בארה"ב, השיב דכנר כי אין קשר בין הדברים וכי לצורך הניתוח הוא "שבר חסכונות". אולם, במהלך הימים הוחוור כי בתו לא עברה ניתוח בחו"ל או בארץ ואף לא נזקקה לממן תרופות יקרות (ראו עמ' 24 ש' 22-17 להכרעת הדין). כאמור, עד המדינה לא נרתע לחזור על השקר אודות מחלתה של בתו גם בעומדו על דוכן העדים, לטענת באי כוח המערערים, אף שעה שבתו נמצאת באולם בית המשפט, תוך שעד המדינה מחווה בידו לכיוונה.
 
           רבים משקריו של דכנר הם שקרים מהותיים היורדים לשורש גרסתו (כמו הדוגמא לעיל, וכמו דוגמאות רבות נוספות הכוללות מעשי זיוף, בין היתר ביומניו האישיים ובמכתביו השונים). לעומת זאת, חלק מן השקרים הם שוליים וזניחים, באופן המעלה תמיהה מה ראה דכנר להפריחם לחלל האוויר או להעלותם על הכתב, שמא מדובר בשקרן פתולוגי או באדם שהשקר והאמת התערבבו אצלו יחדיו לבלי היכר. כך, למשל, "כתב הסחיטה" (שהוא כאמור טיוטת כתב תביעה שאמורה היתה להיות מוגשת לבית המשפט המחוזי בירושלים) כולל בתחילתו את תמצית קורות חייו של דכנר, ובין היתר נאמר שם כי בין השנים 1983-1978 כיהן דכנר כפרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב. בחקירתו במשטרה מיום 7.4.2010 אישר דכנר פרט זה (ר' פסקה 15 להכרעת דינו של בית משפט קמא). למותר לציין כי מדובר בפרט ביוגראפי שהוא בדיה גמורה. בבית המשפט העיד דכנר כי מעולם לא שימש כפרופסור מן המניין. נמצא, כי עד המדינה ציין בנחישות רבה בבית המשפט, כי הגם שהדברים רשומים שחור על-גבי לבן, הוא לא אמר ששימש פרופסור באוניברסיטת תל-אביב והוא לא יודע מדוע ולמה נרשמו הדברים. צרתו, כך קבע בית המשפט המחוזי, היא שמול הכחשה נמרצת זו ניצב מוצג שהוכן על ידי פרקליטיו, ובו צוין: "במקביל, בין השנים 1978-1983 שימש התובע כמרצה, פרופ' מן המניין, למנהל עסקים וחשבונאות באוניברסיטת תל-אביב". עד המדינה לא ידע להסביר מדוע שורבב שקר זה ומה היה המניע שהובילו לציין נתון שקרי זה במוצג. בית המשפט המחוזי עמד על כך כי גם לאחר שנחתם עמו הסכם עד מדינה, לאחר שהודיע בכתב ובעל פה, כי בכוונתו לדבר אמת על פי החובה שנטל על עצמו בהסכם עד המדינה, ציין עד המדינה בחקירתו במשטרה, כפי שהוזכר לעיל, כי שימש בשנים האמורות כמרצה, פרופסור מן המניין. בהתייחסותו לדברים אלה העיד דכנר בבית המשפט, כי במהלך החקירה במשטרה לא שם לב לפרט זה שהופיע במוצג האמור, ולדבריו, הראיה שבכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידו מיום 3.1.2012 לא צוין הנתון (עמ' 25 ש' 30-11 להכרעת הדין).
 
           כדוגמא נוספת לשקרים חסרי תוחלת של עד המדינה – בסיכום ישיבה מיום 4.1.2010, בה נכחו, בין היתר, פרקליט המדינה, ראש אגף חקירות במשטרה, דכנר ועורכי דינו, מתואר הרקע של דכנר ונאמר כי הוא למד מיקרו-ביולוגיה במכון ויצמן [נ/10, סעיף 22]. בעדותו הכחיש דכנר כי אמר זאת בישיבה (עמ' 725 לפרוטוקול).
 
           דוגמא נוספת לאי אמינותו של עד המדינה ניתן למצוא בעדותו הבלתי עקבית בנושא החזרת כספי השוחד על ידי צ'רני. לדברי עד המדינה, עד שנת 1999 העביר לו צ'רני את החזרי תשלומי השוחד בדרך הלוואות, ובשנים 2003-2000 השתנתה השיטה והחזרת כספי השוחד על ידי צ'רני נעשתה כנגד חשבוניות. יתר על כן, לדברי עד המדינה, עד שנת 2005-2004 רוב כספי השוחד הוחזרו לו על ידי צ'רני, ומאז נאלץ הוא לשאת בתשלומים לבדו. הסכומים שהוציא ולא הוחזרו לו על ידי צ'רני הסתכמו ב-3-2 מיליון ש"ח (עמ' 773 ש' 3 לפרוטוקול). במהלך חקירתו הנגדית אישר עד המדינה, כי נהנה משכר של 1.5% מעלות הפרויקט, ולהערכתו יכול שהסכום אותו קיבל הסתכם בכמיליון דולר. בעדותו בבית המשפט ביום 8.7.2012 ציין אחרת, וטען כי לא הרוויח דבר מהולילנד, אלא אפילו הוציא כספים מכיסו, וזאת לדבריו משום שה-1.5% שצ'רני שילם לו הועברו לאחד מהעובדים שקיבל מיליון ש"ח עבור עבודתו. משהונחו הדברים בפניו, השיב עד המדינה כי יכול שטעה אך בכוונתו לבדוק זאת (עמ' 728 לפרוטוקול).
 
           הזכרנו את "כתב הסחיטה" (ת/404) שבסופו של יום הוליך את דכנר, אם ביוזמתו-שלו ואם ביוזמת פרקליטיו, אל המשטרה. עד המדינה עצמו אישר, כי "כתב הסחיטה" שהכין הינו שקרי ובין חלקים הרשומים בו לבין המציאות – אין ולא כלום. עד המדינה אישר, כי ייחס קבלת שוחד לקציני משטרה למרות שלא קיבלו כל שוחד והוסיף שמות קצינים שכלל אינם קיימים. הוא אישר, כי נספחים שלמים ב"כתב הסחיטה" הינם שקריים מתחילתם ועד סופם. הוא אישר, כי "שירבב" שמות של אנשים כאילו קיבלו שוחד, למרות שלא קיבלו. עד המדינה הסביר, כי הנספחים של "כתב הסחיטה" שקריים (עמ' 653 ש' 11 לפרוטוקול). כך למשל הסביר עד המדינה, כי דודו אמסלם לא קיבל שוחד, ונספח "יז" על הספח הקשור לדודו אמסלם הינו שקרי. קובי ברטוב נרשם כמי שקיבל שוחד, למרות שעד המדינה הסביר שלא ידוע לו כי ברטוב קיבל שוחד (עמ' 654 ש' 21-13 לפרוטוקול). דוגמא נוספת שנתן עד המדינה היא סגן ראש העירייה, יעקב אבישר, אשר לדברי עד המדינה לא קיבל שוחד ולא סייע ליזמים, זאת למרות הדברים שרשומים עליו ב"כתב הסחיטה" (עמ' 655 ש' 3 לפרוטוקול). כך גם לגבי קובי סדן, שרשום אודותיו בסעיף 85 ל"כתב הסחיטה" שקיבל שוחד, אולם לא קיבל דבר (עמ' 655 ש' 20 לפרוטוקול). חגי רגב, עוזר הגזבר, שרשום לגביו בסעיפים 78-77 ל"כתב הסחיטה" שקיבל שוחד, זאת למרות שלא קיבל דבר (עמ' 656 ש' 16 לפרוטוקול). לאלה מתווספים עוד רבים אחרים, אשר מופיעים ב"כתב הסחיטה" כאילו קיבלו שוחד, למרות שלדברי עד המדינה עצמו, הם לא קיבלו כל שוחד והמסמך שקרי. כך לדברי עד המדינה: "זה הכל שקר אני מאוד מצטער על כך" (עמ' 658 ש' 23 לפרוטוקול). עד המדינה הסביר, כי הכין את "כתב הסחיטה" השקרי מן הטעם ש: "...הייתי אידיוט, אני יודע למה? כי באותו זמן הייתי נואש לחלוטין, כפי שהעדתי. מצבי הכספי היה גרוע ביותר ואני מאוד לא רציתי להגיע למצב שאני אצטרך לפנות למשטרה עם כל המשמעויות, אני רציתי בכל כוחי להגיע לאיזה שהוא הסדר, הייתי מוכן כל שקר להגיד ולעשות, העיקר להגיע להסדר. אני מאוד מצטער על כל שקר או נזק שגרמתי. אני הבעתי את זה מההתחלה, מההתחלה אמרתי את הדברים האלה" (עמ' 650 ש' 30 – עמ' 651 ש' 2 לפרוטוקול). עד המדינה טען, כי היה משוכנע ש"כתב הסחיטה" ת/404 יישאר רק אצל עורך דינו וכי דבר לא יצא מכל זה, אלא שהכל יסתיים רק בזה (עמ' 651 ש' 8 לפרוטוקול).
 
          דוגמא נוספת לאי אמינותו של עד המדינה ניתן למצוא במוצג ת/30 – שהינו מסמך שנכתב בכתב ידו של עד המדינה, אשר הוגש בפרשת התביעה במהלך חקירתו הראשית כראיה מזמן אמת, התומכת בגרסתו של עד המדינה כי העביר כספים ליוסי אולמרט על פי בקשת אולמרט. מסמך זה נמצא בדיעבד כמזויף. עד המדינה העיד בחקירה ראשית לגבי ת/30 כאילו מדובר במסמך אותנטי. כך לדבריו: "זה סיכום שרשמתי על פגישה שהייתה לי עם הלל צ'רני, וביחס לפגישתי עם אולמרט ולבקשתו של אולמרט עבור אחיו יוסי..." (עמ' 119 לפרוטוקול). עד המדינה העיד, כי ת/30 נכתב ביום 3.10.2002 ובאותו היום נפגש עם אולמרט אשר ביקש כי יועברו לאחיו 500,000 ש"ח, הכל ככתוב במוצג ת/30 (עמ' 1215 ש' 23 – עמ' 1216 ש' 20 לפרוטוקול).
 
לאחר פטירתו של עד המדינה, לאחר שלא התאפשר לבא כוחו של אולמרט לחקרו בחקירה נגדית, הוכיחה ההגנה כי מדובר במסמך מזויף, שכן בתאריך המצוין במסמך אולמרט שהה בחו"ל (נ/436). בבית משפט קמא, המאשימה אף היא לא חלקה על כך שמדובר במסמך "שנערך בדיעבד" כלשונה על ידי דכנר (סעיף 424 לסיכומי המאשימה). אין ספק, כי גם במסמך זה פגע עד המדינה באמינותו והוכיח שוב, כי לא ניתן לסמוך על דבריו.
 
           וזה לא המסמך היחיד שזויף. דכנר גרם לבאי כוח המדינה להגיש לבית המשפט מסמכים מזויפים נוספים והוא אף העיד, כאמור, דברי כזב בבית המשפט. כך למשל, לקראת חקירתו של דכנר במשטרה, הוא זייף את מסמך ת/16. במסמך זה, שנכתב לכאורה ביום 10.11.1998, יום הבחירות לרשויות המקומיות, עדכן דכנר את צ'רני כי העביר לעמותה לבחירתו מחדש של אולמרט לראשות עיריית ירושלים שנים-עשר שיקים ע"ס 5,000 ש"ח כל אחד. במכתבו פירט דכנר שמות של שמונה מתוך שנים-עשר ה"תורמים" (בכללם חתניו, בנותיו, בן-דודו ונהגו), ושאל את צ'רני אם ירצה להחזיר שיק לכל אחד מהתורמים בנפרד, או שמא יעדיף לעשות זאת באמצעות דכנר. על גבי המכתב הוסיף דכנר את תשובתו הלכאורית של צ'רני מיום 12.11.1998, ולפיה הוא מעדיף את האפשרות השניה. בבית המשפט העיד דכנר כי העביר את השיקים לידי שולה זקן באמצעות נהגו כבר באותו היום או ביום שלמחרת, וכי בשל הדחיפות לא הספיק לבקש מצ'רני את הסכומים מבעוד מועד, ולכן כתב לצ'רני את ת/16 (עמ' 4278 ש' 9 – עמ' 4279 ש' 3 לפרוטוקול; עמ' 4223 ש' 13-1 לפרוטוקול). אלא שבדיעבד, לאחר בחינת הכרטסת המפרטת את שמות התורמים לעמותה ואת סכומי התרומות (נ/375) ("כרטסת התרומות"), התברר כי מבין שמות האנשים שתרמו ביום הבחירות, לא מוזכר אף אחד מהשמות המנויים בת/16. חלקם אינם מופיעים כתורמים כלל, וחלקם מופיעים כמי שתרמו בשנים אחרות ואף בסכומים אחרים.
 
           אכן, המדינה שהגישה את ת/16 כראיה במשפט במהלך עדותו של דכנר, עמדה בתחילת הדרך על כך שמדובר במסמך אותנטי. ואולם, לאחר שהתברר שמדובר במסמך מזויף, הודתה המאשימה כי "במהלך שמיעת ההוכחות בתיק הצביעה ההגנה על פרטים שגויים שרשם דכנר בת/16, ובכלל זה מועד כתיבת המסמך ונסיבות כתיבתו". והנה שוב התברר, כי ת/16 הוא מסמך מזויף, שלא נכתב בזמן אמת, אלא הוכן על ידי דכנר לקראת חקירת המשטרה במטרה לקבל מעמד של עד מדינה, והזיופים המפורטים בו נועדו לשרת את מטרתו.
 
35.      דוגמאות רבות נוספות הובאו בפני בית המשפט המחוזי, אשר כולן הוכיחו באופן ברור וחד משמעי, כי עדותו של עד המדינה הינה עדות בעייתית ומורכבת עד מאוד, אשר ניתן לאמץ אותה כהווייתה רק בחלקים בהם היא נתמכת בראיות חיצוניות.
לפיכך קבע בית המשפט המחוזי, כי עדות זו מחייבת נקיטת משנה זהירות ועל כן מצריכה חיזוק משמעותי, אולם אין מדובר בעדות בלתי קבילה או עדות שמשקלה שואף לאפס, אלא בעדות שבכוחה לגבש ממצאים במשפט כאשר היא נתמכת בראיות נוספות (עמ' 26 ש' 13-1 להכרעת הדין). קביעה זו של בית המשפט המחוזי נכונה ביחס לאותם מערערים שהספיקו לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית בטרם הלך לעולמו.
 
36.      קביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס למשקל עדות עד המדינה לגבי המערערים: אהוד אולמרט, אליעזר שמחיוף ודני דנקנר, אשר לא הספיקו לחקור את עד המדינה בחקירה נגדית, מקלה עם המערערים אף יותר. לגביהם קבע בית המשפט המחוזי את הדברים הבאים:
 
"אין בכוחה של עדות עד המדינה לגבי הנאשמים הנ"ל, לגבש לבנה בחומת הרשעת מי מהנאשמים הנ"ל. עדות עד המדינה תשמש, בעניין הנאשמים הנ"ל, להארת התמונה העובדתית שהוכחה, ולהסרת מיני כתמים... (עמ' 30 להכרעת הדין).
 
...הנני לקבוע כי עדות עד המדינה, גם שעובתה בבית-המשפט ונתחזקה בראיות אובייקטיביות, הרי בעניינם של נאשמים 8, 9, 10, 11, 12 ו-13, אין בכוחה לשמש אבן בפסיפס אבני ראיות המאשימה. עם זאת, יש בעדות עד המדינה כדי להסיר 'אבק טענות', שביקשו הנאשמים לכסות בהם האירועים. יש בכוחה של עדות עד המדינה להבריק ולהאיר הפסיפס העובדתי הנסיבתי המושלם, שנבנה בבית-המשפט" (עמ' 494 להכרעת הדין) [ההדגשה הוספה – ס.ג'.].
 
37.      גם המדינה הבינה וידעה, כי עדותו של עד המדינה אינה בבחינת כזה ראה וקדש. אדרבא, המדינה עצמה למדה במהלך חקירותיו הרבות של עד המדינה במשטרה, כי לא ניתן להסתמך על דבריו, אלא רק כאשר נתמכים הם בראיות נוספות, חיצוניות. לפיכך, טענה המדינה כי הגישה כתב אישום רק כנגד נאשמים אשר נגדם קיימות ראיות נוספות, שבכוחן, לגרסתה, לתמוך בצורה ממשית בעדות עד המדינה. המדינה טענה, כי בחרה שלא להאשים עובדי ציבור בכירים בעבירות חמורות מאחר שחומר הראיות שנצבר בעניינם היה מבוסס בעיקרו על עדות עד המדינה.
 
38.      עד מדינה, מעצם טיבו וטבעו, בהיותו שותף לעבירה שניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה, מצריך נקיטת זהירות בעת בחינת אמינות גרסתו. מכאן קביעת המחוקק כי אין להרשיע על פי עדותו היחידה של עד מדינה, אלא אם יש בחומר הראיות תוספת ראייתית מסוג סיוע (סעיף 54א לפקודת הראיות). מנגד, נוכח המאפיינים הייחודיים של עבירת השוחד כעבירה המתבצעת במחשכים, המחוקק הנמיך את הרף הראייתי בעבירה זו, כך שרשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדותו היחידה של שותף לעבירה (סעיף 296 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). סעיף זה הוא בבחינת lex specialis לגבי הוראת סעיף 54א לפקודת הראיות, ולכן ניתן להרשיע בעבירת שוחד גם על יסוד עדות יחידה של עד מדינה (ע"פ 385/87 תלאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 140, 149-147 (1989); ע"פ 7921/11 ואנונו נ' מדינת ישראל בפסקה 26 (24.8.2015)).
 
           בית משפט קמא היה ער לקושי האינהרנטי בגרסתו של דכנר ולשקריו הרבים, ואף פירט בהכרעת דינו שורה ארוכה של דוגמאות בהן הותירו הסניגורים את דכנר "ערום ועריה" (פסקה 15 להכרעת הדין). על רקע זה, הציב בית משפט קמא מעין תמרור אזהרה לגבי האופן בו יש להתייחס לעדותו של דכנר. במילותיו: "עדותו של עד המדינה הינה עדות מורכבת ובעייתית עד מאוד. לא ניתן לסמוך ולהישען על עדותו של עד המדינה כשהיא עומדת לעצמה. עדותו של עד המדינה מחייבת זהירות וקפדנות מיוחדת" (פסקה 17 להכרעת הדין). עם זאת, בית המשפט לא התייחס לעדותו של דכנר כאל בטלה, אלא קבע כי "מדובר בעדות שיש בכוחה לקבוע ולעגן ממצאים במשפט במקום בו העדות מחוזקת ונתמכת בצורה ממשית" (שם). נראה, כי אזהרתו של בית משפט קמא בנוגע לקפדנות והזהירות הנדרשות בהתייחסות לדבריו של דכנר היא במקומה.
 
           לאור האמור לעיל לגבי השקרים והזיופים של דכנר, אף במהלך חקירתו במשטרה ושמיעת עדותו, גם בכובעו כעד מדינה, לא ניתן שלא לקבל את הרושם כי דכנר הוא עד מדינה חריג עד מאוד. דכנר עשה כל שלאל ידו בכדי להשיג את מטרותיו הוא, גם במחיר של שקרים וזיופים. השקר היה נר לרגליו. הוא לא בחל בשום אמצעי, בשום שקר, על מנת לקדם את האינטרסים האישיים והכלכליים שלו. הוא רימה, שיקר וזייף מכל הבא ליד. מדובר באדם, שלא היסס לזייף מסמכים, אשר היו עשויים חלילה להוביל אנשים חפים מפשע אל מאחורי סורג ובריח. מדובר באדם שהפך לעד מדינה. לאור שקריו הרבים עד מאוד, גם בחקירותיו במשטרה וגם על דוכן העדים, להשקפתנו לא ניתן היה להסתמך על דבריו, אלא בהישען על ראיות חיצוניות-עצמאיות נוספות. לכן בנסיבות ספציפיות אלה, יש להחיל על עדותו מבחן מחמיר יותר מהמבחן הקבוע בחוק ובפסיקה. נושא זה יידון בחוות הדעת השונות תוך מתן דגשים שונים לפי העניין. כפי שניווכח בהמשך פסק הדין, נקודה זו היא בעלת חשיבות יתרה לחלק מהערעורים שלפנינו.
 
39.      אשר למערערים שבאי כוחם לא חקרו את עד המדינה בחקירה נגדית –אולמרט, דנקנר ושמחיוף – לכל אחד מהם ראיות שונות, ונראה כי יש לבחון את הראיות הקשורות לכל מערער ומערער בנפרד. אני סבור, כי בשל העובדה שמדובר בעד מדינה שנמצא בשקרים וזיופים מרובים, בעד מדינה שהשקר כאמור היה עבורו כלי עבודה, ובשל העובדה שלמערערים לא ניתנה ההזדמנות מן המעלה הראשונה לחקור עד מדינה שכזה בחקירה נגדית, נסיבות אלה מצדיקות להתעלם מעדותו של עד המדינה כליל או לכל היותר ליתן לעדותו משקל מינימאלי בלבד עד כדי אפסי, והכל כפי שאסביר להלן בחלק העוסק בעניינו של נאשם 8, אולמרט.
 
           עתה נעמוד בקצרה על יסודות עבירת השוחד, שהיא שעומדת ביסוד חלק ניכר מן הפרשות הנדונות כאן.
 
 
 

השופט נ' הנדל:

 
על השוחד ועל העיוורון
 
1.            המשפט העברי רואה בחומרה יתירה את נטילת השוחד. הכתוב מצווה על נושאי המשרה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג, ח; השוו דברים טז, יט). זו אמת המידה הראויה עבור נבחרי הציבור ופקידי השלטון. למעשה, ניתן לראות באיסור על נטילת שוחד חלק מן הציווי הכללי ללכת בדרכי הבורא. הכתוב מעיד כי הבורא מנהיג את עולמו במידת המשפט והיושר, "לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דברים י, יז). אף יהושפט, ממלכי יהודה במאה ה-9 לפני הספירה, הכריז "כִּי אֵין עִם אֲדׂנָי אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד" (דברי הימים ב יט, ז). בהקשר זה נכון להזכיר את תפיסת המשפט העברי לפיה הליכה בדרכי הבורא – "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) – היא הליכה בדרך היושר והצדק. כביכול כללים אלו אף מנחים את הבורא – "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט, אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד).
 
          אכן, לאורך ההיסטוריה לא תמיד הקפידו מנהיגי הציבור לציית לאיסור הברור על שוחד. למשל, הכתוב מעיד שבניו של שמואל הנביא לא הלכו בדרכי אביהם, אלא לקחו שוחד והטו משפט (שמואל א ח, ג). הנביאים, אשר הזהירו את העם מפני התפשטותו של הריקבון המוסרי, הקדישו דברי תוכחה רבים כנגד נטילת שוחד. הנביא ישעיהו פונה אל ממלכת יהודה ומתרה בה כי "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, כג; ה, כב-כג). אף הנביא מיכה הוכיח את ממלכת יהודה על כך ש"רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ, וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ, וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ" (מיכה ג, יא).
 
          ההלכה הכירה היטב את חולשת האדם בכל הקשור לקבלת שוחד, ובהתאם לכך החמירה בדין ודרשה הקפדה מלאה על איסור השוחד ועל ההרחקה ממנו. אין מקום לפשרות או אפילו ליצירת מקרי גבול מלאכותיים. הודגש כי אין להגביל את עבירת השוחד לכסף בלבד: "תנו רבנן ושוחד לא תקח, אינו צריך לומר שוחד ממון אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור. מדלא כתיב בצע לא תקח" (בבלי, כתובות קה, ע"א). המונח "שוחד דברים", כפי שהסביר הרב שמשון רפאל הירש, "הוא לא רק בכסף, כי גם על ידי איזו טובת הנאה אחרת, כמו דיבור חן, חנופה וכדומה שזה גם כן עוון פלילי" (חורב, פרק יא – עדות ומשפט, סימן ב). על הדיין להתרחק אפילו מדברים שהם בבחינת "אבק שוחד". כך, למשל, מסופר בתלמוד על בעל דין שביקש לשחד את ר' ישמעאל בן ר' יוסי. ר' ישמעאל דחה את ההצעה, אך התלמוד מעיד כי הצעת השוחד – על אף שנדחתה – גרמה לר' ישמעאל להרהר שמא צודק בעל הדין בתביעתו. בשל כך הכריז ר' ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה" (שם, ב). ממילא מובן מדוע נקבע בתלמוד שאין להצדיק את השוחד בטענה שהוא לא השפיע על התוצאה: "ושוחד לא תקח. מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי - הרי כבר נאמר (דברים טז, יט) לא תטה משפט, אלא אפי' לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה תורה ושוחד לא תקח" (בבלי, כתובות קה, ע"א).
 
          בכוחו של השוחד לעוות את שיקול הדעת גם של הגדול בתורה ובמשפט: "כי השוחד יעור עיני חכמים - אפילו חכם גדול ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב, ויסלף דברי צדיקים - אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת" (שם). הייתי מוסיף כי זהו העיוורון שבעיוורון: מקבל השוחד לא תמיד מודע לכך שראייתו ושיקול דעתו נפגעו. הוא איננו רואה את אשר הוא מחויב לראות. רבא, מחכמי התלמוד, אמר כי נותן השוחד ומקבלו הופכים למעין גוף אחד, "ואין אדם רואה חובה לעצמו" (שם, ב). השוחד יוצר, אפוא, אחווה מסוכנת בין הנותן למקבל. "מהו שוחד? שהוא חד" (שם). ומפרש רש"י: "שהוא חד - הנותן והמקבל נעשים לב אחד".
 
          הדרישה מהמנהיג היא למלא אחר איסור השוחד אף בקיצוניות. בפרשת קורח, משה אומר לקב"ה בכעס – תוך שהוא מתייחס לבני ישראל: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם" (במדבר טז, טו). מסביר רש"י: "אפילו כשהלכתי ממדיין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו חמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי". ללמדנו שהמנהיג צריך להימנע מליטול מהציבור אפילו את מה שעל-פי כל אמת מידה הוא זכאי ליטול. באופן דומה לכך, שמואל אומר לעם (שמואל א, יב, ג): "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי... וְאָשִׁיב לָכֶם". ומפרש רש"י: "כשהייתי הולך מעיר לעיר לשפוט אותם על עסקי צורכיהם הייתי הולך על החמור שלי והיה לי ליטול משלהם". התרופה נגד השוחד היא הרחקה ממנו. קבלת אבק שוחד או שוחד "קטן" מפלסת את הדרך לקראת קבלת שוחד "בינוני" ושוחד "גדול". העיוורון מחריף. היטיב להציג את הדברים הרב נתן בן צבי פינקל – הסבא מסלבודקה, מראשי תנועת המוסר ומייסד ישיבת "חברון", אשר נפטר לפני כ-90 שנה:
 
"דבר זה מדברי חז"ל המובאים במאמרנו אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המידות והדעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי תלים של רעיונות ודעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון" (אור הצפון, חלק ב).
 
          יושם אל לב כי מקורות רבים מופיעים לא בספרי הדין של המשפט, אלא בספרי החיים. עסקינן במקרים שהתרחשו בפועל אצל מנהיגי וראשי עם ישראל. מעניין לציין שהעיסוק ההלכתי בענייני שוחד מתמקד לא רק בדיינים. כפי שציין חברי השופט א' רובינשטיין, הדברים יפים בעיקרם אף לעובדי הציבור באשר הם. על אלו ואלו מוטלת החובה הציבורית הבסיסית של "והייתם נקיים מה' ומישראל" (ע"פ 8585/05 שאלון נ' מדינת ישראל (13.9.2006); ראו נחום רקוברשלטון החוק בישראל 93-91 (תשמ"ט); אביעד הכהן "קופה של שרצים: הדחת איש ציבור מכהונתו בשל התנהגות שאינה הולמת" פרשת השבוע 126 (תשס"ג); וראו גם ע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 221 (1989)).
 
          בהקשר דומה ציין חברי, השופט ס' ג'ובראן, שהאיסור בדבר ניגוד עניינים אצל עובדי ציבור במשפט העברי מורכב משלושה מעגלים. המעגל החיצון הינו חובתו של כל אדם להתרחק מחשד הבריות. המעגל האמצעי עניינו האיסור שמוטל על נאמנים, לאו דווקא עובדי ציבור, להימצא במצב של ניגוד עניינים. המעגל הפנימי מתייחס באופן ספציפי לעובדי ציבור, אשר כמוהם כדיינים (ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל (29.10.2007)).
 
          המשפט העברי אסר לא רק על שוחד לדיין, אלא גם לעובדי הציבור ונבחריו. כפי שנקבע בהלכה על ידי הרב יחיאל אפשטיין בספרו ערוך השולחן, אשר פורסם בתחילת המאה הקודמת: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים בצורכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על ידי לקיחת שוחד" (חושן משפט ט, א; וכן ראו דבריו של תרומת הדשן, מחכמי אשכנז במאה ה-15, בספרו פסקים וכתבים, סימן ריד).
 
          הנה כי כן – ההיסטוריה מלמדת אותנו לקח חשוב: לקיחת השוחד היא תרבות רעה וממאירה. היא נכרכת עם עוולות מוסריות נוספות - עיוות דין, הונאת הציבור, ופגיעה בבניה החלשים ביותר של החברה. התיקון לעתיד לבוא כולל מנהיג אשר "נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד" (ישעיהו לג, טו). זו גם דמותו האידיאלית של מי שיזכה לגור באוהלו של בורא עולם, אותו איש אשר "כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח" (תהילים טו, ה).
 
          חשוב להבין גם כי ריקבון השוחד, ככל ריקבון, איננו נעצר בקרב שכבת המנהיגות הבכירה. כפי שלמדונו חז"ל, "פני הדור כפני הכלב" (בבלי, סנהדרין צז, א). ובניסוח אחר: רמה מוסרית ירודה של קבוצת מנהיגי הציבור – משקפת ומעצימה את המצב המוסרי הקשה של האומה כולה. האמון בעובדי הציבור נפגם. וכפי שכתב בעל ה"חזון איש", ר' אברהם ישעיהו קרליץ (המאה ה-20):
 
"אף אם יסכים האדם על גדלות חכמתו של החכם, לא יחייב את נפשו לשמוע אליו, אחרי שימצא לתלות את הוראתו באיזה נגיעה [...]. ועל ידי זה קם דור ששופט את שופטיו, וכל איש הישר בעיניו יעשה [...]. וכל אוירה של העיר, ולפעמים אוירה של כל הארץ, מתמלאה שוט לשון, קטטות ומריבות" (חזון איש, פרקי אמונה ובטחון, פרק ג, אות ל).
         
2.            עבירות השוחד משובצות כיום בתוך פרק ט לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), שכותרתו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט". בין היתר נקבעו בפרק זה עבירות שקשורות לשיבוש עשיית משפט (סימן א'), העלמת עבירות (סימן ב') ותקיפת שוטרים (סימן ג'). ואכן, מיקום "גיאוגרפי" זה של עבירת השוחד בתוך חוק העונשין איננו מקרי. הוא מצביע על הערכים המרכזיים שעליהם מבקשות עבירות השוחד להגן: טוהר המידות של עובדי הציבור; פעילותו התקינה של המנהל הציבורי; ואמון הציבור. פגיעה בערכים אלו – כמוה כפגיעה בסדרי השלטון והמשפט. המכנה המשותף של ערכים אלו הוא עובד הציבור. הוא שחקן מרכזי ביסודות העבירה. נוכחותו שזורה לכל אורך הפרק המכיל את עבירות השוחד.
 
          שלושת הערכים שלובים, כמובן, זה בזה. עובדי הציבור נדרשים לפעול בהגינות וביושר לטובת האינטרס הכללי של תושבי המדינה. במצב הרצוי, הציבור הרחב מאמין כי כך אכן נוהגים אלו המכונים עובדי ציבור. אמון זה הוא תנאי הכרחי לקיומם של חיי חברה תקינים, ולהתנהלות הסדירה של המשטר הדמוקרטי. שוחד, לעומת זאת, עלול להביא לכך שעובד הציבור יפעל לקדם אינטרסים פרטיים. התפשטותה של תרבות השוחד מדרדרת, ואף בצעדי ענק, את איכות השירות הציבורי ואת האמון שהציבור הרחב רוחש לעובדי הציבור. מכאן הצורך לקבוע איסור פלילי ברור על עבירות השוחד, בגלגוליהן השונים. יש להבטיח כי עובד הציבור יגשים את תפקידו כנדרש, ויפעל על פי הכללים ואמות המידה הראויות (ע"פ 6785/09 זוארץ נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (2.2.2011); ע"פ 3856/13 גוני נ' מדינת ישראל (3.2.2014); מרדכי קרמניצר "האם חסרי עבירות אנחנו? על הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 13), תש"מ-1980" משפטים יג 159 (1984)).
 
3.            השוחד נועד כאמור להגן על סדרי השלטון במדינה. לצדו נקבעו בחוק איסורים נוספים, כגון עבירת מרמה והפרת אמונים – סעיף 284 לחוק, וגניבה בידי עובדי ציבור – סעיף 390 לחוק. המטרה הכללית היא להיאבק בביטוייה המעשיים של השחיתות השלטונית. בית משפט זה עמד פעמים רבות על חומרתה של תופעה זו. הודגש כי גילויי שחיתות מכל סוג שהוא מטילים אות קין על מצחו של השירות הציבורי כולו. נגזר מכך כי נדרש להפעיל ענישה משמעותית, אשר תרתיע מפני כל אפשרות לביצוע של עבירות אלו (ע"פ 267/13 מדינת ישראל נ' לוי (23.6.2013); ע"פ 3609/14 מדינת ישראל נ' אלסין (20.10.2014)). ואכן, המאבק בשחיתות השלטונית תוך הרשעת בכירים בעבירות שוחד – עבר תחנות רבות. נציין כאן מספר דוגמאות בולטות.
 
          פרשת הדיסקונטאים עסקה בקבוצת אנשי עסקים ונושאי משרה בבנק דיסקונט, אשר הורשעה בהרצת ניירות ערך. אנשי העסקים היו רוכשים מניות ואגרות חוב, ונושאי המשרה השתמשו בכספי הלקוחות כדי להזרים ביקושים פיקטיביים לניירות במטרה להעלות את שווי השוק שלהם באופן מלאכותי. על הרקע הזה הורשעו הנאשמים, בין היתר, בעבירות של מתן שוחד ולקיחתו (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481 (1997)).
 
          בפרשת אריה דרעי, מי שכיהן בתפקידים ציבוריים בכירים – עוזר שר הפנים, מנכ"ל משרד הפנים, ולבסוף שר הפנים – הורשע בלקיחת שוחד מעמותת "לב בנים". נקבע, בין היתר, כי בעמותה שררה "אווירת שוחד": קבוצת אנשים שאחד מחבריה עלה לגדולה, והיא תומכת בו על מנת שהוא יתמוך בה. ובלשון פסק הדין: "מה שהתחיל כפרויקט רוחני של החזרת אנשים בתשובה, הסתאב במקום כלשהו לאורך הדרך והפך למוקד של מתן שוחד" (ע"פ 3575/99 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 721 (2000)).
 
          בעניין יקירביץ' הורשע מי שהיה מנהל המחלקה לניתוחי לב בבית החולים איכילוב בשורת עבירות, ובהן גם לקיחת שוחד. זאת לאחר שנקבע כי הוא התנה במספר הזדמנויות מתן טיפול רפואי על ידו בבית החולים איכילוב בקבלת תשלום מהמטופלים. זאת על אף שאיכילוב הינו בית חולים ממשלתי-עירוני, אשר אסור לנהל בו שירות רפואי פרטי מכל סוג (ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל (30.04.2007)). בדומה לכך, בעניין לחמן הורשע בלקיחת שוחד מי שהיה מנהל מחלקת יולדות בבית החולים הממשלתי יוספטל באילת. נקבע כי הוא דרש תשלומים מיולדות, על מנת להיות נוכח בעת הלידה באופן "פרטי" (ע"פ 2567/97 לחמן נ' מדינת ישראל (5.11.1998)).
 
          בעניין שלמה בניזרי, השר בניזרי קיבל מאיש העסקים סלע טובות הנאה בעלות ערך כספי ניכר ביותר, בתמורה לקידום ענייניו במסדרונות השלטון. על הרקע הזה הורשע בניזרי בעבירה של לקיחת שוחד לפי סעיף 290(א) לחוק. נפסק כי כדי להתמודד עם נגע השחיתות "לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצדן של העבירות בתחום זה" (ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל (24.6.2009)).
 
          בפרשת רשות המיסים הורשע איש העסקים יורם קארשי, בין היתר, בעבירות של מתן שוחד ומרמה והפרת אמונים. קארשי ניצל את קשריו במשרדי הממשלה על מנת להשפיע על מינויים בצמרת רשות המיסים, ולהטות את ההחלטות המקצועיות המתקבלות בה. בית משפט זה גזר על קארשי 12 חודשי מאסר בפועל. הובהר כי העבירות בהן הורשע קארשי הן עבירות שחיתות חמורות, והוא היה עמוד התווך של אחת מפרשיות השחיתות הקשות ביותר שהתגלו עד לאותה עת בישראל. בית המשפט ציין כי "המאבק על קיומו של שלטון תקין, ההגנה על טוהר השירות הציבורי וקיומו של מנגנון ציבורי שיזכה לאמון הציבור, הוא אחד מהמאבקים החשובים של החברה הישראלית כיום" (ע"פ 8430/11 מדינת ישראל נ' קארשי (15.2.2012)). באותה פרשה הורשע גם ג'קי מצא, מי שהיה אז מנהל רשות המיסים, בעבירה של סיוע לשוחד. מצא נפגש עם קארשי ואחרים על מנת לקדם את מינויו לתפקיד הבכיר, וזאת מתוך ידיעה כי יהא עליו לסייע בעתיד על ידי הפעלת השפעתו ברשות המסים וקידום עובדים. מצא נידון ל-12 חודשי מאסר בפועל (ע"פ 2144/11 מצא נ' מדינת ישראל (20.06.2011)).
 
4.            החומרה היתרה של עבירות השוחד מתבטאת אף בהיבטים המעשיים של חוק העונשין ויישומו בפסיקה. ניתן להצביע בהקשר זה על ארבעה היבטים מרכזיים, אשר משקפים את יחסם הקפדני של המחוקק ושל בתי המשפט כלפי גילויי שחיתות ככלל ועבירות שוחד בפרט. כוונתי להרחבת היסוד העובדתי של עבירות השוחד; הטלת איסור מיוחד על "עבירות נגזרות"; קביעת רף ראייתי חריג; והחמרת הענישה.
 
          א. הרחבת היסוד העובדתי – ה"עבירה העיקרית", מטבע הדברים, עניינה לקיחת שוחד ונתינתו (סעיפים 290 ו-291 לחוק בהתאמה). כפי שעולה מלשון החוק, היסוד העובדתי של עבירת השוחד כולל שלושה רכיבים: הראשון, מי שלקח את השוחד הוא עובד ציבור. השני, הדבר שקיבל עובד הציבור – המתת – הוא שוחד. השלישי, לקיחת השוחד היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור. יש להראות קשר סיבתי עובדתי בין המתת לבין הפעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור, וכן ידיעה בדבר קיומו של קשר סיבתי זה. היסוד הנפשי של עבירת השוחד הוא מודעות או עצימת עיניים ליסודות העובדתיים של העבירה (עניין אטיאס, פסקה 8 ו-32; ע"פ 846/12 ויטה נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (19.6.2013)). אלו הם יסודותיה של עבירת השוחד העיקרית – לקיחת שוחד ונתינתו.
 
          באשר לרכיב הראשון, מודגש בחוק כי אין נפקא מינה אם תפקידו של מקבל השוחד היה של שררה או של שירות; קבוע או זמני; כללי או לעניין מסוים; ואם מילויו היה בשכר או בלי שכר, בהתנדבות או תוך קיום חובה. כמו כן נקבע כי גם מי שהוא עובד בתאגיד המספק שירות לציבור - נחשב עובד ציבור (סעיף 290(א)(2); השוו: סעיף 34כד לחוק). יישום מעניין של הדברים הוא בעניין כהן, שם מדובר היה בעובד של חברת אבטחה פרטית, אשר הוצב כמאבטח בלשכת מנהל האוכלוסין. המאבטח נהג להכניס אנשים ללא תור תמורת תשלום. נפסק בדעת הרוב כי המאבטח נחשב לעובד ציבור, ולפיכך יש להרשיע אותו בלקיחת שוחד. צוין כי חברת האבטחה היא תאגיד המספק שירות לציבור, וכי המאבטח החזיק בפועל בכוח רב ונחזה כמי שמשמש עובד ציבור (ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (19.11.2007)). בדומה לכך, בעניין גולדמן המערער היה חבר הוועד של האגודה השיתופית בישוב טל-אל. הוא הורשע בלקיחת שוחד. במסגרת הערעור הובהר כי המערער היה חבר ועד באגודה השיתופית שאינה גוף מסחרי, אלא תאגיד המספק שירות לציבור, ולכן, הוא עובד ציבור (ע"פ 10735/04גולדמן נ' מדינת ישראל (20.2.2006)). בעניין מרקדו, שהוזכר לעיל, הואשמו בעבירות שוחד מי ששימשו כמנהלי השקעות בקרנות נאמנות. נקבע כי יש לראות בקרנות נאמנות "תאגיד המספק שירות לציבור". זאת משום שהן מספקות שירות חיוני לציבור, וחבות בחובת נאמנות מוגברת כלפי ציבור המשקיעים. אגב, בשנת 2008 - במסגרת תיקון מס' 99 - התווסף איסור על מתן שוחד לעובד ציבור של מדינה זרה. צוין בחוק שהאיסור מתייחס לכל נושא משרה או ממלא תפקיד ברשות המחוקקת, ברשות המבצעת או ברשות השופטת (סעיף 291א לחוק).
 
          הרחבת היסוד העובדתי מתבטאת אף ביתר רכיבי העבירה. כך, באשר לרכיב השני, המחוקק נקט בהגדרה מרחיבה של המתת במסגרת סעיף 293(1): "כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת". באשר לרכיב השלישי, "בעד פעולה הקשורה במילוי תפקידו", הובהר כי אין נפקא מינה אם השוחד היה בעד עשיה או בעד חדילה, השהיה, החשה, האטה, העדפה או הפליה לרעה; בעד פעולה מסוימת או כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל; בעד פעולה של הלוקח עצמו או בעד השפעתו על פעולת אדם אחר; ואם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו, או בעד פעולה שעובד הציבור היה חייב לעשותה על פי תפקידו (סעיף 293 לחוק). בנוסף נקבע בחוק כי גם מי שהוא מועמד לתפקיד, או שהוטל עליו תפקיד אך עדיין לא התחיל במילויו – כמוהו כממלא את התפקיד. כמו כן הודגש שהאיסור חל גם אם לוקח השוחד לא עשה או אף לא התכוון או לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה (סעיף 294(ג)-(ד)).
 
          עקרונות אלו יושמו, למשל, בעניין טרייטל. המערער שם שימש כפקיד מס הכנסה בבאר-שבע ובאשקלון, והורשע בלקיחת שוחד. זאת לאחר שנמצא כי הוא נהג להפנות חלק מן הנישומים ליועץ מס מסוים, ובתמורה קיבל מאותו יועץ מס מחצית משכר הטרחה ששילמו הלקוחות. הודגש במישור הכללי, ובהתאם לאמור בחוק העונשין, כי לצורך הרשעה בשוחד - אין זה משנה אם המקבל ביצע פעולה שהוא לא היה מוסמך לעשות, ואף אם הוא לא היטיב בפועל עם נותן השוחד. עצם נטילת השוחד, ללא קשר לאופן הגשמת התפקיד הציבורי שבעדו הוא ניתן, משחיתה את מידותיו של השירות הציבורי ופוגעת בתדמיתו בעייני הציבור (ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (12.03.2009); ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 281, 300 (1979)). דוגמה נוספת היא ענייןריטבלט, שם אחד המעורבים ששמו כהן שימש כיו"ר ועדת המכרזים של חברת החשמל. כהן הגיע לסיכום עם בעלי חברה פרטית, לפיה הוא ידאג לקידום עסקיהם בתמורה לקבלת טובות הנאה. על רקע זה הורשע כהן בלקיחת שוחד. בית משפט זה דחה את הערעור, תוך שהודגש כי לפי לשון החוק די בכך שהשוחד ניתן "כדי להטות למשוא פנים בדרך כלל", ואין צורך בהוכחה כי מקבל השוחד נתן בפועל תמורה (ע"פ 7593/08 ריטבלט נ' מדינת ישראל (1.9.2009)).
 
          ב. עבירות נגזרות – נתינת שוחד ולקיחתו היא, כאמור, "העבירה העיקרית". לצד זאת נקבעו בחוק איסורים נוספים כנגד עבירות שניתן לכנות "עבירות נגזרות". כך, למשל, הוטל איסור על תיווך בשוחד – סעיף 295. לסעיף זה, אשר עומד בלב ערעוריהם של דנקנר ורבין, אתייחס להלן בפירוט. בקצרה ייאמר כי מדובר במצב בו נותן השוחד יוצר קשר עם מתווך, ומבקש ממנו לשחד עבורו עובד ציבור. העבירה חלה על עצם ההתקשרות בין נותן השוחד לבין המתווך, אף אם בסופו של יום המתווך לא פנה אל עובד הציבור. דוגמא נוספת ל"עבירה נגזרת" היא הקביעה בחוק לפיה מי שביקש שוחד, אף אם בקשתו לא נענתה - כמוהו כלוקח שוחד; ומי שמציע או מבטיח שוחד, אף אם הצעותיו נדחו – כמוהו כנותן שוחד (סעיף 294(א)-(ב)). מבחינה עיונית המשמעות היא שמתן שוחד או בקשת שוחד מהווים – כל אחד מהם – עבירה מושלמת. עבירת השוחד איננה תלויה בהשגת היעד, אלא די בנסיעה במסלול.
         
          הדברים יושמו, למשל, בעניין ג'רייס: שוטר ביצע חיפוש במשרדו של המערער, עורך דין במקצועו, ומצא חומר מפליל. במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה פנה המערער לשוטר וביקשו שיאמר שביצע חיפוש ברכב ולא מצא דבר, ובתמורה יעביר המערער לידיו כסף. המערער הורשע, תוך שהודגש כי על פי החוק "המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה כמוהו כנותן שוחד" (ע"פ 2126/05 ג'רייס נ' מדינת ישראל (26.06.2006)). דוגמה נוספת היא עניין בלדב, שם פעל המערער יחד עם ראש עיריית חדרה במטרה להקים קואליציה בעירייה. במסגרת המגעים הובטחו כספים לחלק מן השותפים העתידיים. על הרקע הזה הורשע בלדב במתן שוחד. נקבע, בין היתר, כי הרשעה בעבירה של הצעה למתן שוחד – משתכללת גם אם השוחד בפועל לא ניתן, ואפילו אם בשעה שהוצעה ההצעה לא הייתה כוונה לתתו. הטעם לכך הוא שהפיתוי הנעוץ בהצעת השוחד עלול כשלעצמו להניע את עובד הציבור לבצע פעולה אסורה שדבק בה כתם של שחיתות (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל (10.2.2010)).
 
          ג. הנמכת הרף הראייתי – נקודה נוספת עניינה הרף הראייתי הנדרש להרשעה. נקבע כי "במשפט על עבירה לפי סימן זה רשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדות אחת, אף אם זו עדות של שותף לעבירה" (סעיף 296). זאת להבדיל מן הרף הראייתי הרגיל, ולפיו עדות שותף דורשת לכל הפחות דבר לחיזוקה. הטעם לכך, כפי שצוין בעניין עציוני, הוא שעבירות השוחד מתבצעות בדרך כלל "במחשכים ובאין רואה, תוך מידור מרבית הסובבים והפחתת מספר המעורבים למינימום הנדרש על מנת למזער את הסיכוי לחשיפת העבירות". בשל כך ההרשעה תתבסס לרוב על ראיות נסיבתיות, אשר ינותחו גם לאור "שורת ההיגיון" ו"ניסיון החיים" (ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (24.1.2011); ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מז(3) 821, 829 (1993)).
 
          ד. ענישה מחמירה – העונש המירבי בגין לקיחת שוחד עומד על 10 שנות מאסר בפועל, ו-7 שנים בגין מתן שוחד. בעבר הרף היה נמוך יותר, והוא הועלה במסגרת תיקון מס' 103 לחוק, אשר קבע גם קנסות מוגדלים בגין עבירות השוחד. כיום הקנס עומד על פי חמישה מהקנס הקבוע בסעיף 61(א)(4) לחוק (או פי עשרה מקנס זה אם מדובר בתאגיד), או פי ארבעה משווי טובת ההנאה שהנאשם השיג או התכוון להשיג על ידי העבירה – הגבוהה מבין שתי האפשרויות. מטרת התיקון הייתה לשקף את החומרה היתירה אשר גלומה בלקיחת שוחד, ולפגוע במוטיבציה הכלכלית של אלו הזוממים לרקוח עסקאות שוחד (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 108) (החמרת הענישה בעבירות שוחד), התש"ע-2009, ה"ח 465). יושם אל לב כי המחוקק מחמיר ברכיב המאסר עם מקבל השוחד יותר מאשר נותן השוחד. עמדה זו משקפת את המיקוד בעובד הציבור.
 
          בית משפט זה גילה נוקשות רבה בבואו לגזור את עונשם של אלו שהורשעו בעבירות שוחד. כך, נקבע כי מי שהורשע בשוחד – ראוי לו שירצה מאסר בפועל לתקופה ממשית (ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל (18.10.2004)). בנוסף נקבע כי אף אם מדובר בעובד ציבור ללא עבר פלילי – אין בנתון זה כשלעצמו כדי להצדיק הקלה בעונש, שהרי "בדרך כלל הנתון של העדר עבר פלילי הוא מטיבה ומטבעה של עבירת השוחד; חזקה על עובד ציבור שעד אשר הוא נכשל בהפרת אמון ונטילת שוחד, מדובר באדם נורמטיבי" (ע"פ 10369/04 אנידג'ר נ' מדינת ישראל (3.2.2005)). הודגש כי עבירת השוחד היא "אם כל חטאת בהשחתת מידותיו של שירות ציבורי", וצריך שיתקיימו נסיבות מיוחדות מאוד כדי שנותן השוחד לא ירצה מאסר מאחורי סורג ובריח (ע"פ 3961/08 רוחן נ' מדינת ישראל (22.10.2008)). כמו כן צוין כי אין להירתע מנקיטת "אמצעי ענישה קשים ומורגשים היטב כלפי כל מי שעולה על דרך השוחד – אם כנותן, אם כלוקח ואם כמבקש, ואם כמתווך" (ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה, פ"ד כז(2) 610, 613 (1973); ע"פ 5806/13 מדינת ישראל נ' בן גיאת (17.6.2014)). בענישה על עבירות מסוג זה יש לבכר את האינטרס הציבורי על פני שיקולים אחרים, ולהעניק משקל רב להרתעה הכללית מפני מתן שוחד ולקיחתו (עניין גלעד, פסקה 37 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס; ע"פ 1676/14 אבו חייה נ' מדינת ישראל (26.6.2014); עניין קארשי; ע"פ 10627/06 יהושע נ' מדינת ישראל(8.5.2007)). כל זאת על אף שהחוק לא קובע עונש מינימום בגין עבירת השוחד.
 
5.            להשלמת התמונה, מעניין יהיה להשקיף על הדברים גם מנקודת מבט כלכלית. כדי שהדברים יובנו ביתר בהירות וקלות – אוסיף זאת: התיאוריה הכלכלית של המשפט, מטבעה, שמה דגש על פרשנות המציאות לפי היבטים של רווח והפסד, ושל תועלת מול נזק. אין היא נוקטת בהכרח גישה ערכית בכל שלבי הניתוח. לעניות דעתי, התיאוריה הכלכלית מתאימה יותר – או פחות – לפי הנושא המשפטי או התופעה העבריינית הקונקרטיים. באשר לעבירת השוחד, תרומתו של הניתוח הכלכלי היא בהבנת התופעה מנקודת מבט שרחוקה מלהיות מובנת מאליה.
 
          מחקרים שונים הציגו תזה אפשרית של "שחיתות יעילה". על פי קו זה השחיתות מאפשרת ליזמים לזרז הליכים ביורוקרטיים, או לעקוף מדיניות ממשלתית שגויה. השחיתות גם משקפת מעין תחרות יעילה בין יזמים על משאב ציבורי: הזוכה בתחרות הוא היזם אשר יפיק את התועלת המרבית מן המשאב, ולשם כך הוא מוכן לשלם את השוחד הגבוה ביותר. במילים אחרות: השחיתות מגדילה את היעילות, כי היא מאפשרת ליזם שיש לו אינטרס גדול דיו - להתגבר על חוסר היעילות של עובד הציבור או הפוליטיקאי (ראו למשל:Andrei Shleifer & Robert W. Vishny, Politicians and Firms, 109 Quarterly Journal of Economics 995 (1994)).
 
          התזה שהוצגה מתבססת, כנראה, על כך שהמגזר הציבורי מתאפיין מטבעו בחוסר יעילות. הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות: למשל מחסור בכוח אדם, או קיומו של מנגנון שנועד לשמר עקרונות משפטיים חשובים אך בד בבד מאט את קצב העבודה. השחיתות, על פי התיאוריה שהוצגה, היא מעין מזור לבעיה זו. הקושי הוא שמתקיימים מעין יחסי גומלין בין השניים: עובד ציבור עלול לייצר קשיים ביורוקרטיים, או לחלק את המשאבים שבסמכותו בצורה לא יעילה, מתוך ידיעה שיש יזמים אשר יסכימו לשלם שוחד על מנת להתגבר על הקשיים ולגייס את המשאבים לטובתם. במילים אחרות, האפשרות לשלם שוחד ולהשפיע לרעה על עובדי הציבור – מעודדת ומשמרת את אותם כיסים של חוסר יעילות במגזר הציבורי (ראו: Toke S. Aidt, Economic Analysis of Corruption: A Survey, 113 The Economic Journal 632 (2003)).
 
          בנוסף, יש שהצביעו על כך שהמבנה ההיררכי של השירות הציבורי עלול להעצים עוד יותר את בעיית השוחד. נניח שעבור פעולה מסוימת נדרש להוציא רישיון ממשרד ממשלתי. הוצאת הרישיון כרוכה בסחבת ביורוקרטית ממושכת. כתוצאה מכך נוצר כר פורה לשוחד, שהרי יש אנשים שיסכימו לשלם שוחד עבור הרישיון. כך עבודת הנפקת הרישיון הופכת לעבודה מבוקשת, ואנשים יהיו מוכנים לשלם שוחד כדי להתמנות לתפקיד של מנפיק הרישיון, דהיינו לזכות בתפקיד של עובד ציבור. בהמשך לכך יהיו אנשים שישלמו שוחד על מנת להתמנות לתפקיד שבסמכותו למנות את מנפיק הרישיון, וכן הלאה. במילים אחרות, העלות החברתית של השוחד – מוכפלת פי כמה, כי עובדי ציבור בכל דרגה ירצו להתקדם תמורת שוחד (Arye Hillman & Elyakim Katz, Hierarchical Structures and the Social Costs of Bribes and Transfers, 34 Journal of Public Economics 129 (1987) ).
 
          תרומה נוספת של הניתוח הכלכלי מתבטאת בסוגיית הענישה. כך, למשל, נטען כי יש לקשור בין התועלת השולית שמפיקים מקבל השוחד והנותן לבין רמת הענישה. במילים אחרות – יש ליצור מדרג ענישה, אשר יכלול החמרה בעונש ככל שהשוחד הסב לעבריינים תועלת גדולה יותר (Susan Rose-Ackerman,The Law and Economics of Bribery and Extortion, 6 Annual Review of Law and Social Science 217 (2010)).
 
6.            פתחנו את הסקירה הכללית במשפט העברי. ראוי לסיים עמו. אבהיר בהמשך את הצורך בנקיטת זהירות בדרך של פיתוח הדין הישראלי. להשלמת התמונה נכון יהא להצביע על שתי נקודות.
 
          ראשית, דיו הדין איננה תופסת את כל הנייר. המאבק נגד השחיתות חייב לכלול תפיסות חברתיות, מוסר וחינוך. ההצדקה איננה רק עקרונית אלא גם מעשית. בספר משלי נאמר: "אֶבֶן חֵן הַשֹּׁחַד בְּעֵינֵי בְעָלָיו, אֶל כָּל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַשְׂכִּיל" (יז, ח). הפירוש הוא: "למה הדבר [השוחד] דומה? לאבן, בכל מקום שנופלת – שוברת" (תנחומא, בראשית כז, סימן ח). ואוסיף: רסיסי האבן פוגעים בחברה, במעורבים ובבלתי-מעורבים. זו מחלה ממארת. הדין חייב להתקדם בנושא. אך הוא איננו עומד לבדו.
 
          שנית, המשפט העברי – בהיותו דין דתי – ממזג בין דין למוסר, בין הוראות משפטיות לבין פסיכולוגיה של נפש האדם. בנושא השוחד, הובן היטב כי יש לקבוע סטנדרטים גבוהים ביותר ובלתי מתפשרים. אינני אומר כי ניתן כיום לאמץ את כל כללי חז"ל בנידון, כחלק מן המשפט הישראלי. דרך המלך בכגון דא היא התפתחות, ולא מהפכה. ועדיין המשפט העברי עשוי לסייע לנו בהצגת הרקיע שאליו יש לשאוף. ברוח זו נביא את הדברים העמוקים שכתב הסבא מסלבודקה בספרו אור הצפון, בפרק שכותרתו "סילוף השוחד". הודגש שם שהאיסור נועד לאנשים רגילים ולגדולי העם גם יחד. כך גם לגבי צמרת ההנהגה הפוליטית והרוחנית של עם ישראל בתקופת קדם – המלך והכהן. ההקפדה על התרחקות מכל ניגוד עניינים – תולדה של עבירת השוחד – מצאה את ביטויה בכלל שנקבע בתלמוד לפיו אין מושיבין בבית דין שדן בעיבור השנה לא מלך ולא כוהן גדול (בבלי, סנהדרין יח, ע"ב). בתקופה זו בית הדין היה קובע את עיבור השנה על סמך עדי ראייה. ומה הטעם למניעות של מלך וכהן גדול? "מלך משום אפסניא, וכהן גדול משום צינה". המלך איננו מעוניין להוסיף תשלום מזון ומשכורת לצבא. הכהן הגדול מחויב לטבול בהיותו יחף בבית המקדש, ומעדיף מן הסתם שחודש תשרי יהיה מוקדם יותר בתקופת הקיץ. הסבא מסלבודקה מסביר שמלך ישראל, אשר עונה על אמות המידה של חוכמה ובעל מידות טובות, וכל האחריות מוטלת על כתפיו – "פסול לדון בעיבור השנים מפני שהוא חשוד על עיוות הדין. ולמה יעוות את הדין? משום שעל ידי זה ירוויח חודש אחד ממשכורת חילותיו". דהיינו, העלאת תקציב הביטחון בכ-8%. ואילו הכהן, שמסמל את הקדושה בעם, מנוע מלדון בעיבור השנה "מפני הנגיעה. ומה הנגיעה? שדעתו לא תוטה לעבר את השנה משום הקור בזמן שהוא טובל ביום הכיפורים חמש טבילות, והרי הקור לא גדול ביותר בארץ ישראל אף בחודש מרחשוון, ובשעת הצורך היו מטילים מים חמים לתוך המקווה. ובכל זאת יש חשש שגם נגיעה פחותה זו תעוור את עיני הכהן הגדול ותטה את דעתו" (אור הצפון, חלק ב, עמ' קנה-קסב).
 
          צא ולמד מהי דרגת הרגישות לתופעה האנושית של שוחד וניגוד עניינים. חז"ל לא קבעו זאת תוך התעלמות מהמצב האנושי, אלא דווקא בגללו. הם לא היססו לבקר אף את גדולי האומה. למשל, הם מסבירים כי יצחק העדיף את עשו ולא הבין את אופיו בשל השוחד שהיה כרוך בהתנהגותו – "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (בראשית כה, כח; מדרש תנחומא שם לפרשת תולדות). האידיאל נועד לשרטט כיוון במלחמה המתמדת נגד השחיתות. התופעה איננה, איפוא, חדשה. אף בספרות השו"ת לדורותיה מצויות דוגמאות שונות לתופעה של מתן שוחד על מנת להשיג משרת רבנות (ראו למשל הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר, חלק ז, חושן משפט א; הרב אברהם בורנשטיין – חותנו של הרבי מקוצק – בשו"ת אבני נזר, יורה דעה תס"ח; וכן ספרו החדש של חיים שיין באר שחת: המקורות ההיסטוריים של השחיתות הישראלית פרקים ו-ז (2015)). חיוני שהדין הישראלי יתפתח גם תוך התאמה לחברה על פי מקומה וזמנה.
 
7.            מילה אחרונה בסקירה הכללית: בחינת ביצוע השוחד כעבירה לפי חוק העונשין – מצויה במגרש של המשפט הפלילי. לאחרון תכליות וכללים משלו. אחד מהמרכזיים שבהם הוא מניעת הרשעתו של החף מפשע. מכאן שעם כל החשיבות הציבורית שיש למלחמה בשחיתות, וההכרה במנגנון שמקל על הוכחת העבירה (למשל: די בעד אחד שהוא שותף לעבירה), עדיין נאשם בעבירה זו הוא ככל הנאשמים. נטל ההוכחה רובץ על התביעה. נותר ספק סביר – יש לזכות את הנאשם.
 
           לאחר שאמרנו זאת, נפנה לדון בכל ערעור וערעור בנפרד.

ע"פ 4568/14 - מדינת ישראל נ' צ'רני ואח'
ע"פ 4735/14 - צ'רני ואח' נ' מדינת ישראל
 
 
פסק-דין
 
השופט י' עמית:
 
 
רקע עובדתי
 
1.        המערער 1 בע"פ 4735/14, הלל צ'רני (להלן: צ'רני), באמצעות המערערת 2 בע"פ 4735/14, הולילנד תיירות 1992 בע"מ (להלן: הולילנד תיירות), היה בעל זכויות במקרקעין הידועים בכינויים "מתחם הולילנד" (להלן גם: המקרקעין), המתפרשׂים על פני שטח של כ-121 דונם בדרום-מערב ירושלים. במקרקעין שכן בשעתו מלון הולילנד, ובסמוך לו ניצב הדגם המפורסם של ירושלים מימי בית שני. בראשית שנות ה-90, ייעוד המקרקעין היה מלונאות.
 
           בשנת 1992, כאשר פרויקט הולילנד החל קורם עור וגידים, הקים צ'רני שתי חברות: את הולילנד תיירות ואת המערערת 3, הולילנד שירות לנופש (ישראל) בע"מ (להלן: הולילנד לנופש). נציין כי בשנת 1996 הולילנד תיירות נכנסה בנעליה של חברת "הולילנד קורפוריישן" הרשומה בארה"ב (אשר הוקמה על ידי סבו של צ'רני ואשר צ'רני כיהן כמנכ"ל שלה), והיא זו שהקרקע היתה בבעלותה (לפעולה זו התייחס צ'רני כאל "גיור" הולילנד מחברה אמריקאית לחברה ישראלית, ונטען כי הליך "הגיור" היה סבוך מבחינה חשבונית ומיסויית). באשר להולילנד לנופש, זו הוקמה במטרה להביא לשינוי ייעוד המקרקעין כך שחלקם ייועד למגורים. לדברי ההגנה, הולילנד לנופש הוקמה משיקולי מס על מנת לשמש "חברה ביצועית" של הולילנד תיירות בעלת הקרקע. אל שתי החברות – הולילנד תיירות והולילנד לנופש – אתייחס יחדיו להלן כאל חברות הולילנד.
 
2.        בשלבים ראשונים של הדרך היה בדעת משפחת צ'רני למכור את המקרקעין, אך משקיבלה המשפחה סכום כסף ניכר עבור הרכוש שנגזל מהמשפחה בגרמניה והוחזר למשפחה בתחילת שנות התשעים, הוחלט כי המשפחה עצמה תפתח את הקרקע הפרטית שבבעלותה. לשם קידום הפרויקט המדובר, התקשר צ'רני בחודש אפריל 1994, בשם חברת הולילנד קורפוריישן, במעין "הסכם משולש" עם חברת א. אפשטיין ובניו בע"מ (להלן: אפשטיין) ועם עד המדינה, מר שמואל דכנר (להלן: דכנר). על פי ההסכם [ת/2], אפשטיין התחייבה לספק לצ'רני שירותים של ניהול התכנון של הפרויקט ושירותי תיאום ופיקוח על הבניה, דהיינו, הפן ההנדסי של הפרויקט. מערכת היחסים בין צ'רני לאפשטיין אינה מענייננו, כך שאין צורך להרחיב לגבי פרטי ההסכם ביניהם.
 
           בחלקו השני של ההסכם המדובר התקשר צ'רני עם דכנר, שהיה ידוע כבעל מומחיות רבה בתחום הנדל"ן, וכמי שאף כיהן בעברו כמנכ"ל חברת אזורים. על פי ההסכם, דכנר התחייב לספק לצ'רני שירותי ייעוץ מקצועי, הכוללים, בין היתר: השתתפות בגיבוש הפרוגרמה התכנונית, עסקית ושיווקית של הפרויקט; הצגת הפרויקט לנבחרי ציבור ולרשויות השונות; טיפול בהכנת הבקשות להיתרים; תיאום ניהול החשבונות של הפרויקט ביחד עם אפשטיין ורואי החשבון של צ'רני; טיפול בנושאים פיננסיים-כלכליים-שמאיים, לרבות היבטים בנקאיים ומציאת מקורות מימון; טיפול בהבאת משקיעים וליוויים; ניהול משא ומתן לגבי הפחתת מיסים והיטלים, בדגש על היטל השבחה; וליווי השיווק של הפרויקט לכל שלביו (סעיף 5.2 להסכם).
          
           בין הצדדים הוסכם כי בעבור שירותיו, דכנר יהא זכאי לתמורה בסך 1.5% מסכום העלות הכוללת של הפרויקט. נציין כי על פי ההסכם, עלותו הזמנית של הפרויקט, כפי שהוערכה על ידי הצדדים בעת כריתת ההסכם, היתה 700$ X 120,000 מ"ר, ובסך הכל 84 מיליון דולר (סעיף 9.1.5 להסכם). באשר לאופן תשלום שכרו של דכנר, הוסכם כי חלק הארי של השכר (1.2% מעלות הפרויקט) ישולם בצורה של תשלומי ביניים שוטפים פרוסים על פני 24 חודשים (תקופת תכנון הפרויקט המשוערת), ואילו היתרה (0.3% מעלות הפרויקט) תשולם ב-60 תשלומים חודשיים שווים בהתאם לתקופת ביצוע הפרויקט המשוערת (סעיף 9.5 להסכם). על פי מנגנון חישוב התשלומים השוטפים הקבוע בחוזה (המבוסס על עלות הפרויקט המשוערת), דכנר היה זכאי ב-24 החודשים הראשונים לתשלום חודשי של 33,600$ על חשבון התמורה הכוללת (1.2% X 84,000,000 X 0.8 לחלק ב-24 חודשים).
 
           באשר לתקופת החוזה, נקבע כי אם תקופת הביצוע תסתיים לפני תום 60 חודשים, יהא דכנר זכאי ליתרת שכרו. ואילו אם הביצוע יתארך אל מעבר ל-60 חודשים, הצדדים יסכמו ביניהם את דרך ואופן התשלומים, ובלבד שסך התשלומים של יתרת השכר לא יעלו על 0.3% מסכום העלות הכוללת. נציין כי צ'רני התחייב לשאת בכל ההוצאות והתשלומים מכל סוג שהם בגין הפרויקט, ללא יוצא מן הכלל (סעיף 10.1 להסכם).
 
           כך נפתח פרק היחסים בין הלל צ'רני לשמואל דכנר בקשר לפרויקט הולילנד, יחסי יזם-מנהל פרויקט. צ'רני – יזם, בעל הון, ללא ניסיון קודם בתחום המקרקעין, המבקש להפוך את ייעודם של חלק מן המקרקעין שבבעלותו ממלונאות למגורים, ודכנר – איש מקצוע עתיר ניסיון, בקיא ורגיל בהליכי תכנון ובניה, אשר נשכר לצורך סיוע בקידום הפרויקט. אין חולק על תפקידו הדומיננטי של דכנר בפרויקט. מבחינתו של צ'רני, דכנר היה אמון על כל הקשור במגעים מול הוועדות והגופים המקצועיים: "מזה דכנר התפרנס, מלשבת מול הועדות ומול הגופים המקצועיים הקשורים לדבר ולהביא את דברי הפרויקט ולתאם או לנצח על העבודה הקשורה בכך" (הודעתו של צ'רני במשטרה ת/499 שורות 158-156). גם המהנדס יואב סרנה, שניהל את חברת אפשטיין, העיד כי לדכנר היה תפקיד "מאד דומיננטי" וכי הוא נכנס בנעליו של המזמין בכל הקשור לפרוגרמה היזמית והשיווקית (פרוטוקול, עמ' 5108). יצויין כי חלק גדול מהפעילות הפיננסית ביצע דכנר באמצעות חברות המצויות בבעלותו, ביניהן: ש.א.ד. השקעות בע"מ (להלן: ש.א.ד.), אמיאור יזמות והשקעות בע"מ (להלן: אמיאור), יוסיפו-לי שרותי ניהול בע"מ (להלן: יוסיפולי), חברת אלקסיר יזום נדל"ן בע"מ (להלן: אלקסיר) וחברת אבגד יזמות והשקעות בע"מ (להלן: א.ב.ג.ד). כפי שהעיד רואה החשבון של חברותיו, ארז קומורניק, היה זה דכנר שהחליט היכן לרשום ואיך לסווג כספים שהתקבלו וחשבוניות שהוצאו (פרוטוקול, עמ' 8989). עוד נציין כי דכנר שימש כדירקטור בהולילנד לנופש (פרוטוקול, עמ' 5683).
 
3.        כבר באותה שנה החל דכנר לפעול לקידומה של תב"ע 3507ג' (להלן: תב"ע ג'), לשם שינוי ייעוד המקרקעין כך שיכללו גם שטחים למגורים, תוך הגדלת נפח זכויות הבניה ומתן אישור לבניה לגובה, לרבות הקמת בתי מלון חדשים במתחם [ת/4]. מבני המגורים המתוכננים כללו בסך הכל 846 יחידות דיור.
 
           התיק של תב"ע ג' נפתח בעירייה בחודש ינואר 1995, ובחודש ספטמבר 1995 המליצה הוועדה המקומית לוועדה המחוזית להפקיד את התכנית, לאחר שהוחלט שההתנגדויות תישמענה בפני הוועדה המחוזית. ההליכים מול הוועדה המחוזית נמשכו כשלוש שנים, ותב"ע ג' אושרה לבסוף בשנת 1999. בסמוך לכך, בחודש אוקטובר 1999, אושר על ידי ועדת הכספים של עיריית ירושלים הסכם בין הולילנד תיירות לבין העיריה בנוגע לשיעור היטל ההשבחה בגין התכנית, וזה הועמד על סך של 25 מיליון דולר (20 מיליון דולר לאחר היוון) [ת/126].
 
4.        ביום 6.12.1999, בחלוף כחמש שנים וחצי מיום כריתת ההסכם הראשון בין צ'רני לדכנר, התקשרו השניים בהסכם חדש לתקופה של 5 שנים, מיום 1.1.2000 ועד ליום 31.12.2004 (עם אופציות להפסיקו קודם לכן), ולפיו ישלם צ'רני לדכנר שכר חודשי של 50,000$ בתוספת מע"מ [ת/136]. בתמורה התחייב דכנר לפעול לקידום כל הנושאים הקשורים לפרויקט, ובכללם טיפול בהתקשרות העתידית עם חברת קלדש בניה בע"מ (להלן: קלדש), אשר באותה העת החזיקה באופציה לרכישת חלק מהמקרקעין; מציאת שותפים אלטרנטיביים במידת הצורך; השגת היתרי בניה; מציאת משקיעים; טיפול בפיתוח האתר; טיפול בשינוי ייעוד המלונות הצפוניים למגורים או למלונות דירות; וטיפול בנושאי המיסוי. במסגרת ההסכם התחייב דכנר לשאת בעלות שכרו של כל עוזר שיימצא לנכון לקידום הפרויקט (סעיף 3 לחוזה).
 
5.        ביום 28.12.1999, בסמוך לאחר אישורה של תב"ע ג' ואישור הסכם היטל ההשבחה, העבירה הולילנד תיירות לידי חברת אלונר את זכויותיה בחלקות שייעודן שונה למגורים ואת זכויותיה במחצית מחלקת המלון הדרומי. על פי החוזה, תמורת העברת הזכויות קיבלה הולילנד תיירות סך כולל של 105 מיליון דולר: באשר למחציתו האחת של הסכום, נקבע כי כ-20 מיליון דולר וכ-20 מיליון ש"ח ישולמו במועד החתימה, וחלקים נוספים מן התמורה ישולמו במועדים מאוחרים יותר; ובאשר למחציתו השניה של הסכום, התחייבה אלונר להעביר לידי הולילנד תיירות 18.5% מן התמורה העתידית אשר תתקבל ממכירת כל דירה. באשר להוצאות הפיתוח, הוסכם כי אלונר תשא ב-60% מהן וכי הולילנד תיירות תשא ב-40% הנותרים [ההסכם בין הולילנד תיירות לאלונר – ת/9]. לימים שונה שמה של חברת אלונר ל"הולילנד פארק בע"מ", היא המערערת בע"פ 5549/14 (להלן: הולילנד פארק).
 
           כך נוצר מצב בו מתחם הולילנד הוחזק במשותף על ידי שניים – חלקו על ידי צ'רני באמצעות הולילנד תיירות, וחלקו האחר על ידי הולילנד פארק. נציין כי החל משנת 2000, לאחר העברת חלק מן הזכויות במתחם לידי הולילנד פארק, הועסק דכנר גם כמייצג של הולילנד פארק בפני הגורמים העירוניים ורשויות התכנון, זאת לצד השירותים שסיפק דכנר לצ'רני ולחברות שבבעלותו.
 
6.        למען שלמות התמונה, נקדים מעט את המאוחר ונציין כי האחזקות בהולילנד פארק התחלקו כדלקמן: 60% על ידי חברת פולאר נדל"ן (20% ישירות על ידי פולאר נדל"ן ו-40% באמצעות חברת הבת קלדש); 30% על ידי חברת קרדן נדל"ן; ו-10% על ידי לאומי השקעות בע"מ. עוד נציין כי חברת פולאר נדל"ן היא חברת-בת של פולאר השקעות בע"מ, בה כיהן אביגדור קלנר, המערער בע"פ 4456/14, בתור מנכ"ל ויו"ר דירקטוריון בין השנים 2007-1996 (קלנר כיהן כיו"ר דירקטוריון גם בחברת הבת פולאר נדל"ן, ובחברה הנכדה קלדש). עוד נזכיר, כי לפי האמור בכתב האישום, פולאר השקעות בע"מ היא גם חברת האם של פולאר תעשיות בע"מ, אשר החזיקה במחצית מחברת הזרע. פרטים אלה אינם נוגעים במישרין לערעורו של צ'רני, אולם יש בהם כדי ליתן לקורא מבט ממעוף הציפור לגבי התשתית העובדתית הרלוונטית לחלק מיתר הערעורים המונחים לפנינו. לשם הבהירות, הדברים מתוארים בתרשים הבא:
 
 
 צ'רני

הולילנד לנופש
פולאר השקעות
הולילנד תיירות
                                                                
                                                                                               

   פולאר נדל"ן
תיבת טקסט: פולאר תעשיות                                                         

 
 
 


קלדש
                                                         

 
 
 
 

                              (20%)                       (40%)         קרדן (30%)   לאומי (10%)

 
 
 
 
 

                                                                                                 
תיבת טקסט: חברת הזרעתיבת טקסט: מתחם הולילנד                                                                                                   (50%)
 
 
 
כאמור, הדברים לא הובאו אלא למען שלמות התמונה, ונידרש אליהם בהמשך הדרך במסגרת הדיון בערעורו של קלנר.
 
7.        ובחזרה למישור היחסים שבין צ'רני לדכנר.
 
           בשנת 2000 פעלו הולילנד תיירות והולילנד פארק (באמצעות קלדש בכינויה דאז כחברת אלונר) לקידום תכנית מק/3507ד' (להלן: תב"ע ד'), שהיא תכנית מפורטת בסמכות הוועדה המקומית אשר מכוחה ניתן להוציא היתרי בניה. בחודש יוני 2001 פורסמה התכנית ברשומות למתן תוקף.
 
           במקביל, בתחילת שנת 2000, פעלה הולילנד תיירות לקידומה של תכנית 3507ו' (להלן: תב"ע ו'), שהיא תכנית המצויה בסמכות הוועדה המחוזית ועניינה שינוי ייעוד השטח של המלונות הצפוניים למגורים. יצויין כי גם הולילנד פארק פעלה לקידום תכנית זו. ההליכים הרשמיים בעניינה של התכנית נפתחו בחודש יוני 2003, ובחודש ינואר 2005, לאחר שמיעת התנגדויות, אישרה הוועדה המחוזית את התכנית בכפוף לחתימה על הסכם פיתוח וכתב התחייבות. בהתאם לתכנית, אושרה הקמתם של ארבעה בנייני מגורים נוספים חלף שני בתי המלון המתוכננים על פי תב"ע ג'. ביום 30.6.2005 נחתם הסכם הפיתוח בין עיריית ירושלים להולינד תיירות והולילנד פארק, וביום 8.9.2005 אישרה מועצת העיר את המלצת ועדת הכספים לאשר את הסכם הפיתוח. תב"ע ו' נכנסה לתוקף באופן רשמי בחודש נובמבר 2005.
 
           בחודש ינואר 2006 כרתה הולילנד תיירות הסכם מכר עם קבוצתLakewood Investment Holdings Limited (להלן: לייקווד) למכירת הקרקעות שייעודן שונה למגורים על פי תב"ע ו' ומחצית מחלקת המלון הדרומי תמורת 30.5 מיליון דולר [נ/29]. באותה תקופה טיפל דכנר בנושא היטל ההשבחה בגין תב"ע ו' (לגביו הוסכם בין לייקווד להולילנד תיירות כי האחרונה היא שתשא בו), וביום 30.5.2006 אושר כי שיעור היטל ההשבחה יעמוד על 11,312,400 ש"ח. נציין כי לייקווד לא עמדה בחלק מהתחייבויותיה על פי ההסכם, ובשלב מסוים הולילנד תיירות אף שלחה לה הודעה על ביטול החוזה [נ/29 מיום 6.10.2006]. בסמוך לכך, ביום 1.11.2006, כרתו הצדדים תוספת שניה להסכם והולילנד חזרה בה מביטולו. על פי ההסכם החדש, נידר חברה לבניין ולפיתוח בע"מ (להלן:נידר) ערבה לכל התחייבויותיה של לייקווד [נ/30, עמ' 5]. בהמשך הדברים נתייחס לעסקה זו כאל עסקת נידר.
 
8.        ביני לביני, בתחילת שנת 2005, עם תום תקופת חוזה ההעסקה השני בין צ'רני לדכנר, נקשרו השניים בהסכם העסקה שלישי. בהסכם זה נקבע כי ההסכמים הקודמים בקשר לשכר טרחתו של דכנר בטלים, וכי דכנר יהא זכאי ל-10% מתקבולי הולילנד תיירות (שהיא עצמה היתה זכאית ל-18.5% מתקבולי הולילנד פארק), בהתאם לקצב הבניה והגבייה ועד תום הפרויקט [ת/140]. נציין כי המסמך, אשר נכתב בכתב ידו של דכנר, אוחז שורות ספורות בלבד ואינו נושא תאריך.
 
           במקביל, בין השנים 2006-2003, פעלה הולילנד פארק לקידום תכנית מק/3507ה' (להלן: תב"ע ה') המצויה בסמכות הוועדה המקומית, אשר עניינה, בין היתר, ניוד שטחי בניה, הגדלת מספר הקומות המירבי (מבלי להגדיל את גובה הבניה המירבי) והגדלת מספר יחידות הדיור. התכנית אושרה בחודש פברואר 2006.
 
9.        אין חולק כי לאורך השנים ביקש דכנר מצ'רני סכומים רבים מעבר למגיע לו על פי ההסכמים. ואכן, סכומים רבים הועברו לדכנר על ידי צ'רני, חלקם בדרך של שכר טרחה וחלקם בדרך של הלוואות אשר נרשמו בספריהן של חברות הולילנד (והדברים יפורטו בהמשך). בשנת 2007 ביקש דכנר כספים נוספים מצ'רני, ובחודש מאי באותה שנה, בעיצומה של התכתבות בין השניים (אשר גם היא תפורט בהמשך), שלח דכנר לצ'רני מסמך אשר קיבל את הכינוי "מכתב פירוט העלויות" [ת/147], בו ביקש להתחשבן עם צ'רני וליישר קו בנוגע לסכומים המגיעים לו לטענתו. בסמוך לאחר דברים אלו, ביום 25.7.2007, כרתו השניים הסכם אשר זכה לכינוי "הסכם ההיפרדות" [ת/150], על פיו רכש צ'רני את יתרת זכויותיו של דכנר בפרויקט (10% מתקבולי הולילנד תיירות) תמורת 5 מיליון ש"ח + מע"מ; הסבה של הלוואה לדכנר בסך 4 מיליון ש"ח לתמורה; ומחיקת יתרת המקדמה העומדת לזכות הולילנד תיירות. אל פרטי ההסכם, כמו גם אל נסיבות חתימתו לגביהן חלוקים הצדדים, נתייחס בהרחבה בהמשך הדברים.
 
           הסכם ההיפרדות כשמו כן הוא, נועד להביא לסיום ההתקשרויות בין הצדדים כך שצ'רני ודכנר יפנו איש איש לדרכו, אולם ההסכם לא השיג את מטרתו. לא חלפו חודשים ספורים, ודכנר, אשר סבר כי מגיעים לו כספים נוספים, שב ופנה לצ'רני על מנת לקבלם. ואכן, גם לאחר הסכם ההיפרדות הועברו כספים לדכנר. כך, למשל, בחודש נובמבר 2007 הלווה צ'רני לדכנר (באמצעות הולילנד תיירות) סכום של 2.7 מיליון ש"ח [ת/398]. אלא שבשלב מסוים, על רקע דרישותיו של דכנר לקבלת כספים נוספים, היחסים בין השניים עלו על שרטון, ובחודש נובמבר 2008 שלח דכנר לעורך דינו דאז של צ'רני, עו"ד צבי אגמון, טיוטת כתב תביעה (אשר כונתה על ידי ההגנה "כתב הסחיטה") אשר נוסחה עבורו על ידי עורך דינו אמנון יצחקניא [ת/404]. בכתב התביעה-סחיטה פירט דכנר שורה ארוכה של תשלומי שוחד אשר העביר כביכול לאישי ציבור בעיקר בקשר לפרויקט הולילנד. עוד טען דכנר כי עִדכן באופן שוטף את צ'רני לגבי נחיצותה של כל "הוצאה מיוחדת" וכי הלה אישר הוצאות אלה מראש ומימן חלק מהן. דכנר טען בכתב התביעה כי תיעד את עיקר מהלכיו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, ביומנים שניהל מדי יום ביומנו ובמסמכים נוספים [במאמר מוסגר: נעיר כבר עתה כי בהמשך הדרך דכנר עצמו הודה כי חלקים מהתיאורים המופיעים בכתב התביעה הוא בדה מלבו. בנוסף, אין חולק כי חלק מהרישומים המופיעים ביומניו של דכנר הם שקריים וכי לא ניתן להתבסס על האמור בהם (הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, עמ' 23). אין תימה אפוא כי בסופו של דבר לא הוגשו כתבי אישום נגד חלק מהאישים המוזכרים בכתביו של דכנר]. בין הצדדים התנהלו מגעים אשר לא הבשילו לכדי הסדר, ובסופו של דבר פנה דכנר למשטרה וביום 23.3.2010 חתם על הסכם עד מדינה [ת/1].
 
10.      תיארנו לעיל, בתמצית שבתמצית וממעוף הציפור, את מסגרת הזמנים הרלוונטית, הרקע התכנוני והמערכת ההסכמית בין צ'רני לדכנר, למן שנת 1994 ועד להתפוצצות הפרשה בשנת 2010. אל מרבית העניינים נשוב ונידרש ביתר פירוט בהמשך הדברים, ולא הבאנו את שהבאנו אלא כדי להעמיד לנגד עיני הקורא את המסד העובדתי השלדי, על מנת שהדיון שלהלן, בשעה שיקרום עור וגידים, ייעשה בהֶקשר ובקונטקסט הכולל של הדברים ושל לוחות הזמנים.
 
           אין מחלוקת על כך שלאורך השנים דכנר קיבל מצ'רני סכומים נכבדים מעבר לתמורה אשר היה זכאי לה על פי חוזי ההעסקה. כך, במהלך שנות התשעים שולמו לדכנר כשכר טרחה כ-37 מיליון ש"ח (!!!), סכום שלכאורה גבוה בהרבה מהסכום לו היה דכנר זכאי על פי הסכם ההעסקה הראשון. אך המאשימה לא חלקה על כך כי העברות הכספים המדוברות, המסתכמות כאמור בעשרות מיליוני שקלים, הן העברות כספים לגיטימיות, ומשכך, הנושא לא נתלבן כלל בבית משפט קמא. על טיבן של יתר העברות הכספים ועל מודעותו של צ'רני לשימושים שנעשו בהם, ניטשת המחלוקת העיקרית בין המדינה לבין צ'רני. האם, כטענות המדינה ודכנר וכפי שקבע בית משפט קמא, שימשו כספים אלו לצורך תשלומי שוחד בידיעתו של צ'רני? או שמא, מנקודת מבטו של צ'רני, אין המדובר אלא בהעברות כספים לגיטימיות בצורת הלוואות ומקדמות אשר הועברו לדכנר לבקשתו.
 
           והערה נוספת בטרם נמשיך בדרכנו. בית משפט קמא לא נדרש לשאלה אם הייתה סטיה מן השורה בכל הפרשה שבפנינו, דהיינו, אם בגין תשלומי השוחד הנטענים, המשוחדים היטו את החלטותיהם לטובת הפרויקט באופן שלא היה נעשה אילולא תשלומי השוחד הנטענים (כך, למשל, נטען על ידי ההגנה כי לא הייתה כל הגדלה של אחוזי הבניה או קיצור של לוחות הזמנים של התכניות במיוחד בהתחשב בכך שמתחם הולילנד הוא קרקע פרטית, כך שנחסך הזמן הרב הכרוך, ברגיל, במעורבותו של מינהל מקרקעי ישראל. בהקשר זה ראו ת/845 – מכתבו של צ'רני מיום 1.12.1996 אל ראש העיריה אהוד אולמרט, בו הוא מלין על פרסומי כזב, לטענתו, הקשורים לפרויקט, וחותם את מכתבו ב"כבוד רב ובהרבה כאב"). בית משפט קמא, אף הנחה את הצדדים, בשלב מסויים של הדיון, שלא להידרש לנושא זה, שהצריך ככל הנראה הרחבת הדיון לנושאים תכנוניים מובהקים. משכך, נלך אף אנו בעקבות הצדדים ובית משפט קמא, ולא נידרש לנושא זה.
 

כרעתו של בית משפט קמא

 

11.      בהתחשב בכך שהדברים יידונו ממילא בפרוטרוט במסגרת פרק הדיון וההכרעה, וכדי שלא לייגע את הקורא שלא לצורך, נמנע מהקדשת פרקים נפרדים לתיאור מפורט של הכרעת דינו של בית משפט קמא וטענות הצדדים. חלף זאת, נציג להלן באופן "טלגרפי" את העבירות בהן הורשע צ'רני. את פירוט הדברים נותיר, כאמור, לדיון בערעורו של צ'רני לגופו.

 

12.      ארבע הן העבירות בהן הורשע צ'רני. האחת – מתן שוחד למתווך לפי סעיף 295(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) (ריבוי עבירות); השניה – מתן שוחד לעובד ציבור לפי סעיף 291 לחוק (ריבוי עבירות); השלישית – רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק (שתי עבירות);והרביעית – הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (עבירה אחת) (להלן: חוק איסור הלבנת הון).

 

           העבירות בהן הורשע צ'רני מתייחסות למספר "אפיזודות" של העברות כספים, למן אמצע שנות ה-90 ועד שנת 2006. ואלו הן האפיזודות המדוברות בסדר כרונולוגי:

 

           א.      1999-1996 – העברות כספים לדכנר בסך כולל של כ-8.9 מיליון ש"ח אשר שימשו את דכנר למתן שוחד לעובדי ציבור. ההעברות סווגו בספרים בתור "הלוואות", והוסוו בהמשך באמצעות סיווגן מחדש כהלוואת בעלים אשר נפרעה בהמשך על ידי צ'רני. יצויין כי בגין אפיזודה זו הורשע צ'רני אך בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, באשר עבירת השוחד, ככל שבוצעה בשנים אלה, התיישנה.

 

           ב.      2001-2000 – הלוואות לדכנר בסך של כ-2.8 מיליון ש"ח לצורך תשלומי שוחד, והסוואתן מאוחר יותר בדרך של "גילום" הכספים (ועל כך – בהמשך).

 

           ג.      2005 – הלוואות לדכנר בסך 675,000 ש"ח לצורך תשלומי שוחד. יצויין כי אפיזודה זו לא נכללה בכתב האישום, וצ'רני הורשע בה מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ).

 

           ד.      יולי 2005 – תשלום בסך 300,000 ש"ח לדכנר לצורך תשלומי שוחד לקראת אישור הסכם הפיתוח.

 

           ה.      2006-2000 – מתן שוחד ללופוליאנסקי בדרך של מתן תרומות לארגון "יד שרה" בסך כולל של 1,250,000 ש"ח בשנת 2000; ומתן שוחד לפיינר, אשר כיהן בתקופה הרלוונטית כחבר מועצת העיר ירושלים וועדת הכספים של העירייה, בדרך של מתן תרומות למוסדות "בית מלכה" בראשם עמד בעבר, בסך כולל של 680,000 ש"ח בין השנים 2006-2000.

 

           בגין העברות הכספים לדכנר בשנות ה-90 (סעיף א' לעיל) הורשע צ'רני ברישום כוזב במסמכי תאגיד; בגין העברות הכספים לדכנר משנות ה-2000 ואילך (סעיפים ב'-ד' לעיל) הורשע צ'רני בתשע עבירות של תשלום שוחד למתווך ובעבירה אחת של רישום כוזב במסמכי תאגיד; ובגין התרומות ל"יד שרה" ו"בית מלכה" (סעיף ה' לעיל) הורשע צ'רני בעשר עבירות של מתן שוחד לעובד ציבור. בנוסף לכך, הורשע צ'רני בעבירה אחת של הלבנת הון בגין הפקדת כספי שוחד בחברותיו של דכנר במסווה של שכר טירחה או הלוואות. יש לציין כי צ'רני זוכה מחמת הספק מעבירות של מתן שוחד למתווך בגין העברות כספים לדכנר בשנת 2004 בסך של 2,552,520 ש"ח.

 

           בגין כלל העבירות הושתו על צ'רני העונשים הבאים: 5 שנות מאסר, מתוכן 3.5 שנים לריצוי בפועל; קנס בסך 2 מיליון ש"ח או שנתיים מאסר תמורתו; וחילוט רכוש בשווי מיליון ש"ח. מכאן ערעורו של צ'רני, המכוּון הן נגד הכרעת הדין הן נגד גזר הדין.

 

הערה מקדימה

 

13.      מנינו לעיל את האפיזודות השונות בעטיין הורשע צ'רני, הנפרשׂות על פני תקופה של כעשר שנים. בערעורו תוקף צ'רני את הרשעתו בכל אפיזודה ואפיזודה, וטוען כי לדידו העברות הכספים היו כולן לגיטימיות. נשים אפוא פעמינו לדון בערעורו של צ'רני לגופו. את הדיון בכל אפיזודה נערוך באופן הבא: ראשית נתאר את התשתית העובדתית והראייתית הרלוונטית, נמשיך בתיאור הכרעתו של בית משפט קמא, ונסיים בדיון בטענותיהם של צ'רני והמדינה ובהכרעה בהן.

 

           כפי שצויין בפרק הכללי בפתח פסק הדין (פסקה 38), הרף הראייתי בעבירת השוחד הונמך על ידי המחוקק לנוכח מאפייניה הייחודיים כעבירה המתבצעת במחשכים. כיום רשאי בית המשפט להרשיע בעבירת שוחד על יסוד עדותו היחידה של שותף לעבירה, אף כאשר בעד מדינה עסיקנן. ודוק: הנמכת הרף הראייתי בעבירת השוחד לא באה לשנות את עקרון היסוד במשפט הפלילי, לפיו אין להרשיע אדם אלא אם הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר. במקרה שבפנינו, דכנר הוא שותף לעבירה שהוא גם עד מדינה, כך שבמישור העקרוני ניתן היה להרשיע על סמך עדותו בלבד, ולמיצער, להחיל עליו את דרישת הסיוע כנדרש לגבי עבירות אחרות. אלא שדכנר רחוק עד מאוד מלהיות עד מדינה רגיל. לאור דרך הילוכו של דכנר לאורך השנים, מעשי הזיוף והשקרים הרבים מספור בהם נתפס לפני ואחרי שקיבל מעמד של עד מדינה, לא ניתן להתבסס על עדותו כנקודת מוצא שיש למצוא לה ראיות מסייעות. נשוב ונעמיד נגד עינינו את תמרור האזהרה שהציב בית המשפט המחוזי בפתח דבריו: "עדותו של עד המדינה הינה עדות מורכבת ובעייתית עד מאוד. לא ניתן לסמוך ולהישען על עדותו של עד המדינה כשהיא עומדת לעצמה. עדותו של עד המדינה מחייבת זהירות וקפדנות מיוחדת" (עמ' 29 להכרעת הדין). בית משפט קמא התבטא, בהקשר של נאשמים שלא הספיקו לחקור את דכנר בחקירה נגדית, כי לגביהם אף לא ניתן לראות את עדותו של דכנר כלבנה בחומת ההרשעה. בחינת הראיות לאור עדותו של דכנר טומנת בחובה סכנה להטיה קוגניטיבית אל הפרשנות המרשיעה. לכן, וכפי שציין חברי השופט ג'ובראן, לא ניתן להסתמך על דבריו של דכנר ללא ראיות חיצוניות-עצמאיות נוספות, ולכל היותר ניתן לייחס לעדותו תוספת קלה לחומר הראיות. בבואנו לדון בערעורו של צ'רני – שכפי שיפורט להלן לבש ברובו צורה של "תיק חשבונאי", שבבסיסו הניסיון להתחקות אחר טיבן של העברות כספיות כאלה ואחרות שנרשמו בספרים – עלינו אף לנקוט משנה זהירות, לעטות על פנינו מעין מסכה המסתירה מעינינו את עדותו של דכנר, ולבחון את ערעורו של צ'רני לאור יתר הראיות המצויות בתיק. ההתבססות על דבריו של דכנר יכולה להיעשות אך לאחר מכן, מקום בו לא עלה בידי ההגנה לספק הסבר חלופי סביר שהוא בעל אחיזה בחומר הראיות.

 

           בפן הדיוני אציין כי דכנר מסר הודעות רבות בחקירתו במשטרה (בסיכומי ההגנה בבית משפט קמא נטען כי מדובר בלמעלה מ-80 הודעות), אך אלו לא הוגשו כמוצגים, על אף שדכנר נחקר עליהם בבית המשפט, וכשלעצמי, אין לי אלא להצר על כך (לביקורת על דרך זו ראו יצחק עמית "על הצורך בשינוי בהליך הפלילי" הסניגור 83 (2/2004)). בהקשר לחקירותיו הארוכות של דכנר במשטרה, אציין כי ההגנה הלינה על כך שעל אף בקשותיו של צ'רני, נמנעה המשטרה לערוך עימות בינו לבין דכנר.

 

           והערה נוספת בפן הראייתי. ידועה ההלכה לפיה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של בית משפט קמא. אך כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שהרלוונטיים לענייננו הם: כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות, וכאשר מדובר במסקנות להבדיל מעובדות (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל בפסקה 19 והאסמכתאות שם (8.9.2011)). במקומות בהם מצאנו להתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא, עשינו זאת מקום בו הכרעת הדין מבוססת על היסקים ושיקולי הגיון וסבירות שמקורם בנרטיב המרשיע פרי עדותו של דכנר.

 

 

אפיזודה א' (1999-1996) – הלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח ואיפוסן בספרי הולילנד

 

14.      טרם נידרש לאפיזודה זו לגופה, נשוב ונזכיר כי בכל הקשור למאורעות שנות התשעים, צ'רני הורשע אך בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, באשר עבירות השוחד, ככל שבוצעו בשנים אלו, התיישנו. על אף האמור, הצדדים, ובית משפט קמא בעקבותיהם, הקדישו פרק נרחב לדיון במאורעות שנים אלה. דומה כי כל צד ביקש להיבנות מאירועי התקופה האמורה לצורך ביסוס התזה שלו: המדינה ביקשה לאמץ את גרסת עד המדינה ולהראות כי דפוס הפעולה של העברות כספים מצ'רני לדכנר למטרות שוחד, אפיין את מערכת היחסים בין השניים למן ראשיתה ועד אחריתה (בבחינת תחילתו מעיד על המשכו). מנגד, צ'רני טען כי כל הכספים שהעביר לדכנר היו למטרות כשרות, וממילא לא ניתן להסיק מהעברות הכספים בשנות התשעים, כי נפל פסול כלשהו בהעברות הכספים בשנים שלאחר מכן. ובמילים אחרות, אף שצ'רני כלל לא הואשם בעבירת השוחד בגין העברות הכספים בשנים אלו, המדינה, ובעקבותיה צ'רני ובית משפט קמא, ייחסו להן חשיבות רבה, בבחינת "רקע" אשר עשוי לשפוך אור על טיב מערכת היחסים שבין השניים באותן שנים ובשנים העוקבות.

 

15.      ולגופם של דברים. לגרסתו של דכנר, הוא וצ'רני נקטו שיטת פעולה בה נרשמו הכספים ששימשו למתן שוחד בספרי חברות הולילנד כהלוואות. זאת בשונה מהעברות הכספים הלגיטימיות (בסך של כ-37 מיליון ש"ח), אשר נרשמו בספרי חברות הולילנד ובספרי חברותיו של דכנר כשכר טרחה ובגינן אף הוצאו חשבוניות כחוק.

 

           בבסיס האפיזודה של שנות התשעים, ניצבת שורה של הלוואות שנרשמו על שם דכנר בספרי הולילנד לנופש בסך כולל של כ-9 מיליון ש"ח. כך, בריכוז יתרות הולילנד לנופש מיום 19.12.1999 ישנן ארבע הלוואות פתוחות לדכנר בסכומים הבאים: 6,448,265 ש"ח, 438,462 ש"ח, 1,654,326 ש"ח ו-425,828 ש"ח, ובסך הכל: 8,966,681 ש"ח [ת/687ב]. אל סכומים אלה, אשר הועברו מצ'רני לדכנר בין השנים 1999-1996, התייחסו הצדדים ובית משפט קמא כאל 8.9 מיליון ש"ח, וכך נתייחס אליהם גם אנחנו. יש לציין כי הסכומים המדוברים אינם משקפים ארבע הלוואות שניתנו בין השנים 1999-1996, אלא עשרות הלוואותששיעורן נע בין 75,000 ש"ח ל-600,000 ש"ח, אשר מצטברות לסכום (קרן) של כ-8.09 מיליון ש"ח [ת/677, ת/677א-ד].

 

16.      אין חולק כי הלוואות אלה "אופסו" בשנת 1999 בספרי הולילנד לנופש, וכי הדבר נעשה בסמוך לפני מכירת חלק מהמתחם. ניתן להניח כי הדבר נעשה במטרה למצוא פתרון לסכום שהצטבר עד ל-8.9 מיליון ש"ח. על איפוס ההלוואות ניתן ללמוד מטיוטת מאזן של הולילנד לנופש מיום 31.12.1999, שם מופיעות תחת העמודה של שנת 1998 בשורה של "Loans Receivable" הלוואות בסכום של 8,839,840 ש"ח. לעומת זאת, בעמודה הסמוכה של שנת 1999 הלוואות אלו אינן מופיעות כלל [ת/134א]. הלוואות אלה "אופסו" על ידי קיזוז של 750 אלף דולר יתרת זכות של בעלי המניות וכן על ידי הפקדה של 1,450,000$ לחשבון הולילנד לנופש (ת/682). [במאמר מוסגר נציין כי השאלה אם צ'רני הביא סכומים אלה כ"כסף מהבית" לא הובררה עד תום]. לעניין זה ולמהותה של פעולת "האיפוס", ניסתה ההגנה להציג שורה של הסברים אליהם נתייחס להלן. החשוב לענייננו, שבסופו של דבר, אף צ'רני עצמו אינו מתכחש כיום לעצם פעולת האיפוס (פרוטוקול, עמ' 5915 שורות 11-10), והמחלוקת נסבה בעיקרה על הנסיבות שאפפו את פעולת האיפוס ועל הסיבה בגינה אופס חובו של דכנר.

 

17.      כפי שמתואר בהכרעת דינו של בית משפט קמא (עמ' 33), בהתייחסותו של דכנר לכספי שנות ה-90, דכנר העיד כי חשש מפני ביקורת של רשויות המס אשר תגרור חיוב בתשלום מס עבור אותן "הלוואות" אשר שימשו לדבריו לתשלומי שוחד. לכן, לדבריו, הוא ביקש מצ'רני לגלם את הסכומים (קרי, להעביר לדכנר מיליוני שקלים נוספים שאותם דכנר היה צפוי לשלם בתורו לרשויות המס), כדי שדכנר יוציא חשבוניות מס בהתאם ובכך יכשיר כביכול את ההעברות. ואולם, לטענת דכנר, צ'רני התנגד לכך, שכן משמעות הדבר היתה תשלום של 9 מיליון ש"ח נוספים, הפעם לטובת רשויות המס. חלף זאת, הורה צ'רני על זיכוי חשבונו האישי בהולילנד לנופש, וחיוב החשבון בהולילנד תיירות (פרוטוקול, עמ' 246). דכנר טען כי "הלוואות" אלה ניתנו מבלי שנכרת הסכם בגינן, וכי ההלוואות אופסו מבלי שקוזזו כלל מהשכר החודשי שקיבל מצ'רני.

 

           נקדים מעט את המאוחר ונספר לקורא כי בית משפט קמא התבסס על דבריו של דכנר, וקבע כי רצונו של צ'רני לחסוך העברה נוספת של מיליוני שקלים לדכנר, היא שהקימה את הצורך "למחוק" את אותן הלוואות של 8.9 מיליון ש"ח. בית משפט קמא עמד על כך שדכנר מעולם לא החזיר הלוואות אלו ומעולם לא נדרש לעשות כן; כי צ'רני מעולם לא פעל להפחתת סכומי ההלוואות על חשבון מיליוני השקלים ששולמו לדכנר באותן שנים; וכי דכנר לא נדרש להוציא כנגד סכומים אלו חשבוניות. בית המשפט הוסיף כי העובדה שדכנר לא הוציא חשבוניות בגין סכום של כמעט 9 מיליון ש"ח, "לעצמה מאמתת את גרסתו", וכי צ'רני "לא היה מעלה על דעתו לוותר על ניכוי 'הוצאה' בסדר גודל כזה" אילו דובּר היה בתשלומים לגיטימיים (פסקה 22, עמ' 41 להכרעת הדין). לנוכח האמור, בית המשפט קבע כי פעולת האיפוס, "מעבר להיותה ראיה בולטת לאחריותו של צ'רני לביצוע עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, יש בה לאשש את עדותו של עד המדינה על מיליוני השקלים שהועברו אליו מצ'רני לצורך תשלומי שוחד..." (שם, ההדגשות הוספו – י"ע). הנה כי כן, מעצם מחיקת ההלוואות ואי הוצאת חשבוניות על ידי דכנר הסיק בית משפט קמא על תשלומי שוחד בהתאם לדברי עד המדינה. לדעתנו, היסק זה אינו מתחייב, ומכאן המסקנה המזכה אליה הגענו בסוף הילוכנו לגבי האפיזודה הראשונה. אך הקדמנו את המאוחר ונחזור לתחילת המסלול.

 

18.      אף שכיום צ'רני מכיר בפעולת האיפוס, לא אלה היו פני הדברים בתחילת הדרך. כך, בחקירתו במשטרה טען צ'רני כי החובות של דכנר נסגרו רק בשנת 2007, וכששב ונשאל מדוע אופס החוב בספרי הולילנד, השיב "אין לי מושג כי אצלי ההלוואות מופיעות". צ'רני אף לא זכר חובות של דכנר בסדר גודל של 8.9 מיליון ש"ח, וכשהתבקש לפרט כמה "הלוואות אישיות" ביקש דכנר לאורך השנים, השיב צ'רני כי אינו זוכר, וכי "הדבר היחיד שאני יכול להפנות אותך זה מה שראית בחקירה של חוב של דכנר בערך 3 מיליון ש"ח במצטבר עד סוף 2001" [ת/489 שורות 398-341; ת/490 שורות 110-107]. ממילא, צ'רני לא זכר כי ההלוואות בסכום של כ-8.9 מיליון ש"ח אופסו.

 

           לעניין זה עומת צ'רני עם מכתב מיום 14.12.1999 שכתב לו כביכול דכנר [ת/135]. במסמך זה העלה דכנר על הכתב הסכמה אליה הגיעו כביכול השניים, בנוגע לסגירת יתרת החובה של דכנר בספרי הולילנד בגין "תשלומים שונים" ל"גורמים שונים", ביניהם א"א ו-א"ל (אהוד אולמרט ואורי לופליאנסקי – י"ע) שהוצאו באישורו של צ'רני בהיקף של 10 עד 15 מיליון ש"ח. צ'רני השיב לחוקריו כי אינו מכיר את המכתב ואינו מזהה את חתימתו, ומכל מקום, אינו מכיר חוב של דכנר בסדר גודל כזה, באשר חובותיו של דכנר, כך לדברי צ'רני, הסתכמו ב-2 עד 3 מיליון ש"ח [ת/489, שורות 398-341]. חשוב לציין כי מכתב זה פוברק ככל הנראה על ידי דכנר, ודומה כי לא בכדי בית משפט קמא נמנע מלייחס לו משקל כלשהו בהכרעת דינו, ואף המדינה בעיקרי הטיעון מטעמה לא מצאה לנכון להתבסס עליו (ואפנה לעניין זה לחקירתו הראשית של צ'רני בנושא המסמך – פרוטוקול עמ' 5709-5701). ממילא, אף אנחנו נתעלם מהאמור בו, ולא הבאנו את הדברים אלא כדי להצביע על תגובתו של צ'רני, אשר טען בעקביות כי כלל לא זכר את פעולת האיפוס ואת דבר קיומן של הלוואות בסדרי הגודל המדוברים.

 

19.      בחקירתו במשטרה עומת צ'רני עם מכתב שנכתב על ידו לחשָב חברות הולילנד, רו"ח אלי חסון, בו הורה לו להסב את הלוואותיו של דכנר להלוואת בעלים. וכך נאמר במכתב [ת/681]:

 

"לאלי

יש להתיחס להלוואות לשמואל דכנר כאל הלוואת בעלים באמצעות שמואל דכנר.

החוב צריך להיות של בעלים וכך צריך להופיע במחשב, בחשבוניות ובכל הרשומות.

את ברזילי/שמשון נעדכן בהמשך.

אין יותר חוב לשמואל דכנר (אם ניתן לתקן דוחות של 98 לרשות – נא לעשות כך)".

 

           צ'רני השיב כי אינו זוכר שכתב מכתב זה ואינו יודע לומר לאלו הלוואות המכתב מתייחס. צ'רני אף לא ידע להסביר מדוע כתב את המכתב ומדוע לקח על עצמו הלוואות של דכנר בסכומים כאלה. עם זאת, צ'רני זיהה את כתב ידו ואישר כי המכתב נכתב על ידו, ככל הנראה בשנת 1999. עוד יצויין כי צ'רני היה ער לבעייתיות העולה מהמכתב, באשר לא זו בלבד שלכאורה נטל על עצמו את חובותיו של דכנר, אלא לכאורה עולה מהמכתב כי עדכן את רוה"ח החיצוניים (ברזילי/שמשון) רק בדיעבד (ת/490, שורות 195-170). צ'רני הסכים עם חוקרי המשטרה כי מדובר בשאלה "קרדינאלית", בהוסיפו:

 

"אני מסכים למה שאתם אומרים, אני לא מנסה לברוח מהבעיה אלא אנסה להתמודד בעתיד עם בעיה זו. אני משדר לכם שיש פה נושא מאוד בעייתי שהוא בניגוד גמור לרוח ספרי החשבונות של הולילנד ולכן אני לא בורח מהבעיה" (ת/490, חקירה מיום 9.4.2010, שורות 206-204).

 

           בהמשך חקירתו צ'רני הודה כי על פי הרישומים מדובר באיפוס חובו של דכנר, ואף הודה כי הוא יודע "שזה נראה רע מאוד". עם זאת, צ'רני עמד על כך שאינו זוכר מה הסיבה שהובילה למחיקת החוב, כי אינו רוצה "לשלוף" תשובה, וכי עליו לבדוק את הספרים של השנים הרלוונטיות ולשאול את רואה החשבון (ת/491, שורות 60-55). אחת האפשרויות שהעלה צ'רני היתה כי "ייתכן וזה קשור להתחשבנות בנושא שכר טרחה שמגיע לו בשל הפרויקט שהסתיים. יתכן ויתכן שלא. אני צריך להתמודד עם המסמך הזה אבל אין בין זה לבין תשלומי שוחד ולא כלום" (ת/490, שורות 213-210). אפשרות נוספת שהעלה צ'רני היתה כי מדובר בבונוס שניתן לדכנר לאחר המכירה לאלונר (ת/502, שורות 313-308).

 

20.      רו"ח חסון פעל בהתאם להוראתו של צ'רני, ולשם כך נפתחה בספרי הולילנד לנופש כרטסת בשם "הלוואת בעלי מניות" שמספרה 5001000, שם נרשמו ארבעת הסכומים הנ"ל המרכיבים את הסך של 8.9 מיליון ש"ח. רו"ח חסון דיווח על כך בכתב לצ'רני [ת/683]. לעניין פעולתו של חסון הבהיר צ'רני בחקירתו במשטרה כי אין לו כל טרוניה כלפי חסון, שכן האחריות היא שלו ואילו חסון בסך הכל מילא אחר הוראותיו (ת/490 שורות 254-250, 281-273).

 

21.      בעדותו בבית משפט קמא, ביקש צ'רני להבהיר כי בכל הנושא הקשור ל-8.9 מיליון, הוא אינו יכול להעיד מזיכרון פוזיטיבי שלו, אלא על בסיס ניסיונות לשחזר את שאירע. עוד ביקש צ'רני להדגיש כי יש להשקיף על הסכום של 8.9 מיליון לא כעל סכום העומד בפני עצמו, אלא כעל "אפס קצהו" של עלות הפרויקט הכוללת העומדת על כ-200 מיליון ש"ח (פרוטוקול, עמ' 5688). לגופם של דברים, צ'רני העיד כי מדובר בסכומים שניתנו בסופו של דבר לדכנר כשכר טרחה, לאור הגידול בפרויקט ועבור פועלו של דכנר בנושאים קשורים כגון הפחתת היטל ההשבחה. על הבחירה להעביר את הכספים בדרך של מתן הלוואות, העיד צ'רני כי היתה זו בקשה של דכנר. באשר לסיבות העומדות מאחורי בקשה זו, העיד צ'רני כי ניתן להעלות השערות שונות, שהרי מדובר בסכומים שהוא קיבל מעבר להסכם הפורמאלי, כך שייתכן שדכנר רצה להסתיר את הכספים מעיני הרשויות או מעיניה של שותפה עסקית שהיתה לו באותה תקופה (פרוטוקול, עמ' 5686-5685).

 

           לעניין האיפוס, צ'רני העיד כי ההלוואות הועמדו לדכנר בשעתו על ידי הולילנד לנופש (בה כיהן דכנר כדירקטור), ואילו בשנת 1999 התקבלה החלטה שהולילנד לנופש תחדל לפעול וכי והפעילות הקשורה לפרויקט תועבר להולילנד תיירות. על רקע זה, היתה בעייתיות שהולילנד תיירות (שדכנר הוא "זר" לה) תיקח על עצמה הלוואות בסדר גודל כזה. לכן, משרדו של רואה החשבון החיצוני, מיכאל ברזילי, העלה את האפשרות שההלוואות שניתנו לדכנר תוסבנה להלוואות בעלים (פרוטוקול, עמ' 5689). וכך, על פי הצעתו של רו"ח ברזילי, צ'רני נתן את הוראתו לרו"ח חסון להסב את ההלוואות ל"הלוואת בעלים". יצויין שבחקירתו הנגדית, כאשר נשאל צ'רני לגבי ההסבר האמור, צ'רני הבהיר כי הוא אינו יודע מה הסיבה לביצוע הפעולה (פרוטוקול, עמ' 5925), ונזכיר את דבריו בפתח עדותו כי מדובר בניסיון לספק הסברים בדיעבד ולא בזכרון פוזיטיבי.

 

22.      בחקירתו הנגדית שב צ'רני על עמדתו כי הכספים הועברו לדכנר כהלוואות שהן בבחינת מקדמות על חשבון שכר טרחה, לפי בקשתו של דכנר ובהתאם להסכמי ההלוואה שנכרתו ביניהם. לעניין האיפוס, צ'רני העיד כי מדובר היה בהמחאת חוב, להבדיל ממחילת חוב. דהיינו, צ'רני לקח על עצמו את החוב של דכנר ומאותו רגע דכנר היה חייב לו אישית כספים, לגביהם הם התחשבנו בשנת 2000 (פרוטוקול, עמ' 5909).

 

עדויות רואי החשבון

 

23.      בעניין האיפוס העידו בבית משפט קמא שלושה רואי חשבון: רו"ח חסון, חשב חברות הולילנד; רו"ח שמשון אורדן, אשר שימש שותף במשרדו של רו"ח ברזילי עד לחודש מאי 2000 (ואליו חזר כשכיר בשנת 2007); ורו"ח הלל שטיינברגר, גם הוא שותף במשרדו של ברזילי, אשר טיפל בענייניו של צ'רני וחברותיו החל מחודש מאי 2000. נציין כי חסון ואורדן העידו מטעם התביעה, ואילו שטיינברגר העיד מטעם ההגנה.

 

           בטרם נתייחס לעדויות רואי החשבון, נקדים ונציין כי קיים קושי לא מבוטל לחלץ מהן שורה תחתונה ברורה, ואף סניגורו המלומד של צ'רני, עו"ד אדרת, התבטא בפנינו במהלך הדיון כי הוא עצמו "לא יצא" מהגרסאות של רואי החשבון (פרוטוקול, עמ' 16 שורה 37). בדונו בעדויות רואי החשבון, בית משפט קמא אף קבע לגביהם ממצאי מהימנות, אשר כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. מכל מקום, עדויותיהם של רואי החשבון היוו נדבך בהרשעתו של צ'רני, ואף אנו איננו פטורים מלדון בעיקריהן. נעשה זאת בקצרה.

 

24.      עדותו של רו"ח חסון – רו"ח חסון העיד בחקירתו הראשית כי צ'רני ביצע "הסבת חוב", ובמילותיו: "החברה הייתה חייבת כסף לבעלים, שמואל דכנר היה חייב כסף לחברה, והסבת חוב אומרת ששמואל דכנר לא חייב לחברה, חייב לבעלים ובמקביל החברה לא חייבת לבעלים, וזה נקרא הסבת החוב" (פרוטוקול, עמ' 4647 שורות 28-26). חסון אישר כי הבעלים הזרימו כסף לכיסוי חלק מהסכומים (שם, עמ' 4666-4665), אולם הוסיף בהמשך חקירתו הראשית, בתשובה לשאלת בית המשפט, כי ההלוואות אמנם נסגרו כפי שהורה צ'רני, אולם לדעתו, "אחרי שבאו רואי החשבון הפעולה תוקנה", וייתכן שרו"ח ברזילי "לא קיבל" את הפעולה (פרוטוקול, עמ' 4655 שורה 32, עמ' 4468-4667).

          

25.      בחקירתו הנגדית שב חסון ואישר כי צ'רני לקח על עצמו את חובו של דכנר, וכי הדברים מצאו את ביטויים בספרים באופן שקוף וגלוי (פרוטוקול, עמ' 4777). בהמשך חקירתו, אישר רו"ח חסון את דברי הסניגור כי רו"ח ברזילי (רוה"ח החיצוני) לא קיבל את פעולת ההסבה וביטל אותה. חסון הסכים עם הצעתו של הסניגור כי במקום פעולת הסבת החוב, בשנת 1999, במסגרת העברת כל פעילותה של הולילנד לנופש להולילנד תיירות, הועברו הלוואות דכנר בסך 8,791,528 ש"ח לסעיף של "עלויות פרויקט" במאזן של הולילנד לנופש [ת/134 עמ' 4] (פרוטוקול, עמ' 4790-4787). כשנשאל רו"ח חסון על ידי בית משפט קמא מדוע לא סיפר בחקירתו הראשית על ביטול הפעולה, השיב רו"ח חסון כי נשאל בחקירתו הראשית לגבי חיוב וזיכוי הכרטיסים מבלי שהוצגו לו המאזנים, וכי גם בחקירתו במשטרה לא הראו לו כרטיסים ומאזנים (שם, עמ' 4792, 4821).

 

           בחקירתו החוזרת שב רו"ח חסון על עמדתו כי ההלוואות עברו לסעיף ההוצאות של הולילנד לנופש. לדבריו, רק כך ניתן להסביר את ההוצאות, שהרי בשנת 1999 כבר לא היו הוצאות בהולילנד לנופש, משזו נמכרה להולילנד תיירות (פרוטוקול, עמ' 4817, 4828). רו"ח חסון אישר כי אם יציגו לו הוצאות אחרות שהיו להולילנד נופש בשנת 1999 שאינן נוגעות להלוואות דכנר לשנת 1998 – הוא ישנה את דעתו (שם, עמ' 4819).

 

26.       עדותו של רו"ח אורדן – רו"ח שמשון אורדן עבד במשרדו של רו"ח ברזילי (רואה החשבון החיצוני) עד חודש מאי 2000, והוא שטיפל בתיקי הולילנד עד למועד עזיבתו. יצויין כי אורדן טיפל גם בדו"ח של שנת 1999, אולם הדו"ח נחתם לאחר שעזב את המשרד. בשנת 2007 חזר אורדן למשרדו של ברזילי, ומעדותו של שטיינברגר עולה כי אורדן כבר אינו רו"ח במשרד, לאחר שפרש בשנת 2013.

 

           אורדן העיד בחקירתו הראשית כי סכומים שהועברו לחברותיו של דכנר תמורת חשבונית סווגו כהשקעה בפרויקט, ואילו סכומים שהועברו מבלי שניתנה חשבונית תמורתם (ואשר אינם חוב שוטף שאמור להיפרע בתוך פרק זמן של שבועות ספורים), סווגו בסוף השנה כהלוואה (פרוטוקול, עמ' 5553). לשאלת בית המשפט, אישר רו"ח אורדן כי הבין שדכנר לא רצה להוציא חשבוניות על כל הסכומים שקיבל באותו זמן, מאחר שרצה לדחות את מועד תשלום מס ההכנסה. לדבריו, סיווג הסכומים כהלוואות פירושו שדכנר אמור לפרוע את ההלוואה בעתיד, אם בכסף אם בשווה כסף, קרי באמצעות מתן חשבונית על שירותים שסיפק (שם, עמ' 5556-5555).

 

           אורדן נשאל בחקירתו הראשית מתי, אם בכלל, צ'רני או חסון עדכנו אותו שיתרות החוב בכרטיסי דכנר הועברו לכרטיס הלוואת בעלי מניות. תשובתו של אורדן היתה "זה כמו לשאול אותי מתי הפסקתי להכות את אשתי" (פרוטוקול, עמ' 5570). כשנשאל אורדן למה כוונתו, השיב כי לא עודכן בכך אי פעם וכי אין כל סיבה שידע על כך. ובתשובה לשאלת בית המשפט:

 

"ת. לא ראיתי פה כרטיס הלוואת בעלי מניות.

ש. ראית דבר כזה?

ת. מר גולומב [בא כוח המדינה – י"ע] שאל אותי מתי עדכנו אותך מתי העבירו יתרת דכנר לבעלי מניות, אני לא יודע שהעבירו לבעלי מניות, לא ראיתי פה שום דבר שאומר לי דבר כזה, אינני זוכר ששמעתי אי פעם כזה דבר ואני אינני יודע שזה נכון, אז מה אני יכול להגיד חוץ מאשר אינני יודע?" (פרוטוקול, שם).

 

27.      אורדן נשאל בחקירתו הראשית כיצד התאפסו הלוואות דכנר, והשיב כי אינו יודע, אך העלה מספר אפשרויות והן: דכנר שילם את החוב; דכנר הביא חשבוניות; החוב הועבר להולילנד תיירות. בתשובה לדבריו של בא כוח המדינה כי בעלי המניות הביאו כסף מבחוץ ופרעו את הלוואות דכנר, השיב אורדן כי אינו יודע וכי אינו יכול לקבוע זאת על סמך החומר שלפניו (פרוטוקול, עמ' 5574-5571). אורדן העיד כי אינו זוכר שפסל פעולה של העברת הלוואות דכנר לבעלי מניות והזרמת כספים לשם פירעונן, והוסיף כי אינו יודע אם הדבר התרחש בפועל ו"לא נראה לי שהייתי שש לדבר כזה", שכן אם לדכנר יש בעיות צריך לרשום את ההלוואות כחוב אבוד (שם, עמ' 5575).

 

           אורדן הוסיף כי לאחר החקירה במשטרה, כשעבר על החומר, הוא מצא סכום של כ-9 מיליון ש"ח שהועבר להולילנד תיירות תחת "עלויות פרויקט" (זאת בדומה לדברים שמסר חסון בעדותו). בתגובה, בא כוח המדינה הציג בפניו כי עלויות הפרויקט בסך 8,791,528 ש"ח מורכבות משני סכומים שאינם קשורים להלוואת דכנר [ת/744א + ת/744ב], ואורדן אישר את הדברים (שם, עמ' 5578-5576). בהמשך העיד אורדן כי הוא מנסה להעלות השערות להיכן נעלם החוב של דכנר, ואישר כי קיים קושי לומר שהחוב של דכנר אופס בשל היותו חוב אבוד, שהרי דכנר השתכר 50 אלף דולר לחודש באותה תקופה.

 

           בהמשך עדותו המשיך אורדן לטעון כי "תחושתו" היא שהלוואות דכנר נמצאות תחת עלויות הפרויקט. לעניין זה הפנה אורדן לסכום של 8,852,197 ש"ח המופיע ברישום פנימי שערך בשעתו ("טופס פחת") [נ/35(2)]. אורדן העיד כי המסמך הגיע ממחשבי החברה, אולם כשנשאל לפשר הכיתוב "נ/35(1)" המופיע על גבי המסמך, אישר כי קיבל את המסמך מהלל שטיינברגר (פרוטוקול, עמ' 5588). בהמשך, לאחר שעיין בדו"ח של הולילנד תיירות לשנת 1999, אישר אורדן כי הוא אינו יכול לקשור בין הסכום של 8,852,197 להולילנד תיירות (שם, עמ' 5591).

 

28.      בחקירתו הנגדית העיד אורדן כי בסופו של דבר, הוא אינו יכול לקבוע מה בדיוק קרה עם הלוואות דכנר. לשאלת הסניגור האם יש פסול עקרוני בתזה לפיה הבעלים נוטל על עצמו את ההלוואות של דכנר, השיב אורדן כי מבחינה חשבונאית אין בכך פסול (פרוטוקול, עמ' 5601).

 

29.      עדותו של רו"ח שטיינברגר – כפי שצוין, רו"ח שטיינברגר הוא שחתום על הדו"ח של הולילנד לנופש לשנת 1999 (פרוטוקול, עמ' 8789), ממנו נשקפת פעולת האיפוס של הלוואות דכנר. שטיינברגר העיד כי ההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח שניתנו לדכנר כהלוואות מבלי שהוצאו כנגדן חשבוניות, הועברו להולילנד תיירות כהוצאות של הפרויקט, ובכך הוקטנה חבות המס של החברה. שטיינברגר הוסיף כי היה ברור שההוצאה הזו בעייתית, מאחר שאין כנגדה חשבוניות מס מצד דכנר או חברותיו (פרוטוקול, עמ' 8797). במילים אחרות, את החוב של דכנר ראו כחוב שלא יוחזר, מעין חוב אבוד, ועל כן לא ניתן היה לסווג אותו כ"נכס" של החברה (קרי, להותירו כ"הלוואה") אלא כהוצאה. דא עקא, שבהעדר חשבונית קיים קושי לסווגו כהוצאה. לכן, לדברי שטיינברגר, כוונתם היתה לדווח על כך כהוצאה, מתוך מחשבה שדכנר יוציא חשבוניות בהמשך, כך ש"על פני הזמן החשבוניות ירדפו אחרי ההוצאה" (פרוטוקול, עמ' 8799). [במאמר מוסגר: אין מחלוקת על כך שבסופו של דבר, הולילנד ורשויות המס הגיעו להסדר פשרה בנוגע לסכום המס הגלובאלי שישולם]. בתשובה לשאלת בית המשפט, השיב שטיינברגר כי אם מדובר בהלוואה שצפויה להיות מוחזרת, אין לרשום אותה כהוצאה. אולם אם להלוואה אין מועד פירעון ואין כוונה להשיב אותה, לא ניתן להמשיך ולהציג אותה כנכס של החברה, ויש לראותה כהוצאה, אם כהוצאה תמורת מתן שירות, אם כחוב אבוד (פרוטוקול, עמ' 8814).

 

           בקשר לפירעון הלוואות דכנר, שטיינברגר העיד כי על פי הרישומים יש להסיק שהכסף הועבר על ידי הולילנד תיירות (ככל הנראה מתוך התמורה שנתקבלה ממכירת הקרקע לאלונר), ולא מכספים פרטיים שהוזרמו על ידי צ'רני ומשפחתו (פרוטוקול, עמ' 8808-8804, 8814). עם זאת, בית המשפט חזר והבהיר במהלך החקירה כי אינו רואה חשיבות להבחנה אם הכסף הוזרם ישירות על ידי צ'רני או על ידי הולילנד תיירות, ובסופו של דבר בא כוח המדינה הסכים כי גם מבחינתו אין הבדל (פרוטוקול, עמ' 8827).

 

עיקרי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא

 

(1) רישום הכספים כהלוואות

 

30.      לאחר שפירט את עדויותיהם של דכנר, צ'רני ורואי החשבון, פנה בית משפט קמא לדון בסוגיות שבמחלוקת. בית המשפט פתח את הדיון בדחייה גורפת של השערותיו של צ'רני באשר לסיבה בגינה נרשמו העברות הכספים כהלוואות – ובהן: רצונו של דכנר להסתיר מאפשטיין את העובדה שהוא מקבל כספים נוספים; רצונו של דכנר להימנע מדיווח על הסכומים לרשויות ולהימנע מתשלום מס; והסתרת ההכנסות משותפתו העסקית של דכנר. בית משפט קמא כינה השערות אלה "אפשרויות קש" (עמ' 38), בהוסיפו כי בהסבריו הנ"ל הודה צ'רני כי הספרים של חברות הולילנד אינם משקפים בהכרח רישומים אמיתיים.

 

           בית המשפט דחה את טענת ההגנה כי ההלוואות ניתנו על פי הסכם מסגרת אשר נחתם בין הולילנד לדכנר בשנת 1996 [נ/19]. בית המשפט קבע כי דכנר לא פרע הלוואות אלה ולא נתבקש לעשות כן. עוד הפנה בית המשפט לשני הסכמי הלוואה ספציפיים מחודשים ינואר ואפריל 1998 [ת/678, ת/679]. לדברי בית המשפט, אילו נ/19 היה הסכם מסגרת, לא היה כל צורך בשני ההסכמים הנ"ל. בית המשפט הוסיף כי סכומי ההלוואות בסך 9 מיליון ש"ח לא קוזזו מ"נהר" הכספים שהוזרמו לדכנר באותן שנים, וכי דכנר לא נדרש להוציא חשבוניות עבור הלוואות אלו, בניגוד ליתר הסכומים שהועברו לו. לעניין זה קבע בית המשפט כי "העובדה שעד המדינה לא הוציא חשבוניות על סכום משמעותי של כמעט 9 מיליון ש"ח, לעצמה מאמתת את גרסתו", וכי גרסתו של צ'רני "אינה עומדת במבחן של השכל הישר", שכן הוא "לא היה מעלה על דעתו לוותר על ניכוי 'הוצאה' בסדר גודל כזה (לו דובר באמת בשכר טרחה ובתשלומים לגיטימיים אחרים)!" (עמ' 41, ההדגשות הוספו – י"ע).

 

(2) פירעון שיקים

 

31.      בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לסוגיה נוספת הקשורה לתקופה הנ"ל, אשר עניינה פירעון לכאורה של שיקים שנתן עד המדינה כבטחונות להלוואות שקיבל. מדובר בשבעה שיקים של דכנר אשר ניתנו לפקודת הולילנד לנופש ותוארכו כל אחד ליומו האחרון של כל חודש מינואר ועד יולי 1999 [נ/77]. בית המשפט הפנה לעניין זה לדבריו של דכנר, אשר טען כי שיקים אלו הוצגו "כדי להראות שכאילו זה בכל זאת הלוואה אמיתית... השיקים האלה לא נפרעו" (פרוטוקול, עמ' 1148, כמובא בעמ' 42 להכרעת דינו של בית משפט קמא). עיון בשיקים האמורים מעלה כי שישה מהם הם ע"ס 265,000 ש"ח, אחד ע"ס 257,850 ש"ח ואחד ע"ס 1,261,850 ש"ח, ובסך הכל כ-3.1 מיליון ש"ח.

 

           בית המשפט קבע כי חלק מההלוואות שניתנו לדכנר ולחברת אמיאור שבשליטתו נפרעו באמצעות שיקים אלה, כאשר במקביל דוּוח לרואה החשבון החיצוני כי דכנר החזיר כ-3 מיליון ש"ח מסך ההלוואות שנטל [נ/36(2)]. בד בבד, בית המשפט קיבל את גרסת המדינה כי באותו היום שאחד מהשיקים ע"ס 265,000 ש"ח נפרע, דכנר קיבל מהולילנד שיק כנגדו באותו סכום, כך שבכרטסת הפנימית של הולילנד לנופש חובו של דכנר נותר 8.9 מיליון ש"ח. יתר חמשת השיקים ע"ס 265,000 ש"ח שמסר דכנר לא נפרעו, וגם השיק ע"ס 257,850 ש"ח אשר הופקד בבנק לא נפרע. באשר לשיק בסך 1,261,845 ש"ח, הרי שניתן כנגדו שיק באותו הסכום בצירוף מע"מ לזכות חברת אלקסיר שבשליטת דכנר, אשר הוציאה כנגדו חשבונית. שני שיקים אלה תוארכו ליום 28.2.1999, אולם לבקשתו של דכנר אשר נענתה על ידי צ'רני [ת/696], השיקים לא נפרעו במועדם ונפרעו לבסוף רק ביום 20.12.1999.

 

           בית משפט קמא קבע כי בכך שרו"ח חסון לא קשר את שני השיקים בסך 1,261,845 ש"ח, הוא למעשה אישר את הדיווח הכוזב לרואי החשבון החיצוניים לפיו כביכול ניתנו על ידי דכנר שיקים לפירעון חלק מההלוואות, מה שהוביל לרישום כוזב בספרי החברה (עמ' 43 להכרעת הדין). לעניין זה הפנה בית המשפט לעדותו של רו"ח אורדן, אשר אישר שההערה בדו"חות החברה לפיה ניתנו בטחונות של כ-3 מיליון ש"ח, נכתבה על ידו [נ/36(2). אציין כי מוצג זה נשמט משום מה מדיסק המוצגים שהוגש לנו, אך הוא נמצא בתיק המוצגים של בית משפט קמא]. אורדן העיד כי אינו זוכר אם השיקים נפרעו (שהרי תאריך הפירעון שלהם היה לפני החתימה על הדו"ח), אולם לדבריו, קשה להאמין שהם היו חותמים על הדו"ח הכספי ביודעין שהשיקים שמסר דכנר לא נפרעו (פרוטוקול, עמ' 5563).

 

           על בסיס דברים אלו, בית משפט קמא קבע כי מעבר לדיווח הכוזב לרואי החשבון, שהוביל לרישום כוזב בספרי החברה, יש במתואר כדי "להדגיש גרסתו הנכוחה של עד המדינה", ולפיה "כספי ה'הלוואה', שהינם כספים שהועברו לו למטרת שוחד, לא הוחזרו על ידו, והתצוגה בספרי החברה הינה כוזבת ומכזיבה" (עמ' 44 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה – י"ע).

 

(3) פעולת האיפוס

 

32.      לעניין פעולת האיפוס, בית המשפט המחוזי אימץ את גרסתו של דכנר, ולפיה הוא חשש מביקורת של רשויות המס אשר תאלץ אותו לשלם מס בגין ה"הלוואות" שניתנו לו. כזכור, לדברי דכנר, הוא ביקש מצ'רני "לגלם" את הסכומים, קרי להעביר אליו תוספת של מיליוני שקלים, כדי שהוא, דכנר, יוכל להוציא חשבוניות. בית המשפט התבסס על דברים אלה, בקבעו כי צ'רני "ביקש לחסוך העברה נוספת של מיליוני שקלים לעד המדינה, ומכאן קם הצורך לבצע את אותה פעולת 'איפוס'/'העלמה'/'מחיקה' של 8.9 מיליון ש"ח". בית המשפט קבע כי "פעולה זו, מעבר להיותה ראיה בולטת לאחריותו של צ'רני לביצוע עבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, יש בה לאשש את עדותו של עד המדינה על מיליוני השקלים שהועברו אליו מצ'רני לצורך תשלומי שוחד..." (עמ' 41 להכרעת הדין, ההדגשה במקור – י"ע).

 

           בהמשך דבריו, בהקשר זה ממש, התייחס בית משפט קמא להשערה שהעלה צ'רני, ולפיה הדרך של המחאת החוב מדכנר לבעלי החברה "הועלתה כפי הנראה על ידי דכנר עצמו עם אישור תכנית ג', כשהיה ברור לו ששלטונות המס יבדקו את ספרי הולילנד וימצאו הלוואה של כ-8.9 מ' ש"ח לנותן שירותים, יפנו לאותו נותן שירותים (דכנר) לברר האם מדובר בהלוואה או בשכר – דבר שאינו נוח לדכנר ולכן העלה אפשרות להמחאת החוב" (עמ' 45 להכרעת דינו של בית משפט קמא, המצטט מסיכומי צ'רני). בית המשפט ראה בדברים אלה תימוכין לגרסתו של דכנר, בקבעו כי "דברים נחרצים אלה מתיישבים לחלוטין עם עמדת המאשימה, כמו גם עם דברי עד המדינה בעדותו בבית המשפט" (שם, ההדגשה הוספה – י"ע).

 

           בית המשפט המחוזי זקף לחובתו של צ'רני מספר אמירות נוספות. כך, בית המשפט התייחס לעדותו של צ'רני כי שוחח עם משרד רואי החשבון בנושא האיפוס בהזדמנות הראשונה לאחר תום מעצרו (צ'רני לא זכר מועד מדויק, אם היה זה בתום מעצר הבית, או בסמוך לאחר מכן בחודשים יוני-אוגוסט). לעניין זה הביע בית משפט קמא תמיהתו, מדוע ביקש צ'רני ללבן את סוגיית האיפוס עם משרד רואי החשבון מיד לאחר שחרורו, אם, כדברי צ'רני, מדובר בנושא טכני שנעלם מזכרונו? בהקשר זה ציטט בית המשפט את תשובתו של צ'רני: "חבל שהשאלה הזאת לא מופנית למאשימה" (פרוטוקול, עמ' 5906), בהעירו כי מדובר ב"תשובה המעצימה התמיהה" (עמ' 48 להכרעת הדין).

 

           עניין נוסף שזקף בית המשפט לחובתו של צ'רני הוא "הודאתו" בפני חוקרי המשטרה, כי "מחילת חוב עשיתי בעוונותיי או יותר נכון בפשעיי" (ת/505 שורות 102-101). בית המשפט דחה את גרסתו של צ'רני כי אמר את הדברים בבדיחות הדעת וזקף אותם לחובתו. בית המשפט הוסיף כי צ'רני לא הסביר בבית המשפט את ההטיה הנשקפת מהמסמכים של משרד רואי החשבון, ואת המצג שהועבר לרואי החשבון ולפיו דכנר פרע לכאורה את ההלוואות.

 

           לבסוף, בית המשפט דחה את גרסתו של צ'רני לפיה פעולת האיפוס נעשתה על פי הצעתו של רו"ח ברזילי, בקבעו שהדברים עומדים בסתירה למכתב שכתב צ'רני לחסון בו נאמר "את ברזילי/שמשון נעדכן בהמשך" [ת/681]. בנוסף, בית המשפט לא השתכנע מדברי צ'רני מדוע היה צורך לתת לדכנר הלוואות בשעה שקיבל סכומי כסף גבוהים הרבה מעבר להסכם ההעסקה שנכרת עמו.

 

(4) עדויות רואי החשבון

 

33.      ואלו, בקצרה, קביעותיו של בית משפט קמא בנוגע לעדויות רואי החשבון:

 

           את דיונו בעדותו של רו"ח חסון, פתח בית המשפט במילים הבאות: "רואה החשבון אלי חסון התייצב בבית המשפט כמי שגמר אומר בליבו לתמוך בגרסת מעסיקו, ברם ככל שנתפתחה עדותו כך נצטיירה בבית המשפט ההתרחשות הנכוחה" (עמ' 51 להכרעת הדין). בית המשפט ציין כי עדותו של חסון בחקירתו הראשית מתיישבת עם גרסתו של דכנר בדבר מחיקת ההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח. ואולם, לדברי בית המשפט, בחקירתו הנגדית "חל מהפך" בגרסתו וניכר היה שהוא מבקש בכל מאודו ליישב את עדותו עם גרסתו של צ'רני, מעסיקו עד עצם היום הזה. בפרט, בית המשפט ציין כי לראשונה בעדותו בבית המשפט, חסון אישר בחקירתו הנגדית את הצעתו של עו"ד אדרת כי רואה החשבון החיצוני פסל את פעולת הסבת החוב. כן הזכיר בית המשפט את דבריו של חסון בחקירתו הנגדית כי ההלוואות נרשמו כ"עלויות פרויקט". בית המשפט לא קיבל את הסברו של רו"ח חסון כי לא העיד על כך קודם לכן מאחר שלא נשאל לגבי המאזן וכי המאזן לא הוצג לו. בית המשפט תיאר את עדותו של חסון כ"מרוטה ומעורערת מיסודה", וקבע כי הוא היה מודע לפעולה "לכל צידי צדדיה". בית המשפט דחה את הגרסה לפיה פעולת הסבת החוב נפסלה על ידי משרדו של רו"ח ברזילי, וקבע כי הפעולה לא נדונה על ידי משרדו של רו"ח ברזילי, וכי גרסה זו הוצגה על ידי רו"ח חסון לראשונה בחקירתו הנגדית במענה להצעתו של ב"כ צ'רני (עמ' 53-52 להכרעת הדין, ההדגשה בקו במקור – י"ע). בית המשפט זקף לחובתו של חסון את העובדה שלא ידע להסביר מדוע דווחה הוצאה לגיטימית על הפרויקט (הלוואות דכנר) מבלי שנתקבלה בגינה חשבונית, ובנוסף זקף לחובתו את העובדה שהעלה טענת התיישנות בעת חקירתו במשטרה (עמ' 56 להכרעת הדין).

 

           באשר לעדותו של רו"ח אורדן, ציין בית המשפט את דבריו הנחרצים לפיהם לא ידע דבר על העברת היתרות לכרטיס הלוואת בעלי מניות. עוד הזכיר בית המשפט את ההשערות שהעלה אורדן בנוגע לאיפוס, וקבע כי אורדן עצמו שלל אותן בהמשך, לרבות הדברים ש"כאילו עלו וצפו מתהום נשייתו" בנוגע לאפשרות שההלוואות הועמסו בתור עלויות פרויקט (עמ' 58 להכרעת הדין). כן הזכיר בית המשפט את המסמך שהציג רו"ח אורדן במהלך עדותו לאחר ההפסקה, בנוגע לעלויות הפרויקט. אורדן טען כי מקורו של המסמך במחשבי החברה, אולם מאחר שהמסמך היה מסומן כמוצג על ידי בית המשפט, התברר כי הוא קיבל אותו מרו"ח שטיינברגר.

 

             לבסוף, בדונו בעדותו של רו"ח שטיינברגר, בית המשפט קבע כי הלה ניסה "במיני תילים של הערכות" להסביר כי הלוואות דכנר נסגרו על ידי הולילנד תיירות (ולא ישירות על ידי צ'רני), וזאת בשל "המשמעות הדרמטית כביכול" להזרמת כספים ישירות על ידי צ'רני. כן קבע בית המשפט כי שטיינברגר חזר בו מהערכתו כי ההלוואות הועמסו על סעיף ההוצאות. לבסוף, בית המשפט התייחס למכתב שכתב שטיינברגר לבקשת צ'רני [נ/548], בו הסביר כי רישום החוב תחת בעלי המניות של הולילנד אינה הצגה נאותה, וכי האופן הראוי הוא להציג זאת כהוצאה של החברה [נ/548]. בית המשפט ציין כי עדותו של שטיינברגר, ולפיה ביטול פעולת הסבת החוב על ידי משרד רו"ח ברזילי נעשתה בתיאום עם דכנר, אינה מתיישבת עם גרסתו של צ'רני; כי דכנר לא נחקר על כך; וכי רו"ח ברזילי לא זומן לעדות. בית המשפט היה שותף אפוא למסקנתה של המדינה כי "מוצג נ/548, שאינו נושא עמו כל תאריך, התקבל בשלב מאוחר, בלשון זהירה" (עמ' 67 להכרעת הדין).

 

34.      על רקע כל האמור לעיל, בית המשפט קבע כי "עדות עד המדינה בסוגיית 'איפוס'/'מחיקה'/'העלמה' של 8.9 מיליון ש"ח מהספרים אוששה במלואה", וכי ניסיונותיהם של צ'רני ורואה החשבון מטעמו "לסובב בכחש 'פעולה חשבונאית' זו", מערערת עוד יותר את גרסתו של צ'רני. בד בבד נקבע כי הוכחה אחריותו של צ'רני לביצוע פעולה העולה כדי רישום כוזב במסמכי הולילנד לנופש (שם).

 

           בהמשך פסק הדין, בית המשפט קבע כי אילו הלוואות אלו היו שכר טירחה כטענת צ'רני, הן היו מועברות לחברותיו של דכנר ולא אליו אישית; כי דכנר קיבל למעלה מ-30 מיליון ש"ח מעבר לסכומים שהיו זכאי להם על פי חוזה ההעסקה (כ-10 מיליון ש"ח) מבלי שניתן לכך הסבר מספק; כי הלוואות אלו לא נפרעו; וכי הסכם המסגרת בין הולילנד לדכנר משנת 1996, בו הוסכם כי יועמדו לדכנר הלוואות על חשבון תשלום אפשרי עתידי [נ/19], מתיישב עם גרסת השוחד של דכנר, לפיה סוכם בינו לבין צ'רני על תשלום שוחד באמצעות הכספים שהועברו כהלוואות (עמ' 90 להכרעת הדין).

 

אפיזודה א' – דיון והכרעה

 

35.      כפי שציינו בפתח הדברים וכפי שעולה מהסקירה דלעיל, המדינה (וההגנה ובית משפט קמא בעקבותיה), הקדישו בשלב הראיות מאמצים רבים לבירור פרשת מתן ההלוואות בשנות ה-90 ואיפוסן בשנת 1999, על אף שצ'רני כלל לא הואשם בעבירת השוחד בגין שנים אלו, אלא אך בעבירה של רישום כוזב. זאת, בשל רצונה של המדינה לבסס באמצעות פרשה זו את תזת השוחד שהעלה דכנר, בבחינת רקע לפרשיות השוחד של שנות ה-2000. ובמילים אחרות, אם גרסתו של דכנר בנוגע לשנות ה-90 היא נכונה, אזי עשוי הדבר לשמש אינדיקציה לאמיתות גרסתו בנוגע להעברות הכספים בשנים שלאחר מכן, בבחינת תחילתו מעיד על המשכו. בסיכומיה בבית משפט קמא אף הבהירה המדינה מפורשות שחשיבות הדברים נובעת מהיותם "כלי להבנת מערכת היחסים בין דכנר לצ'רני כבר מראשיתה", דהיינו "האם ביחסי שוחד עסקינן או ביחסים לגיטימיים" (פסקה 213 לסיכומי המדינה בבית משפט קמא).

 

           מן הטעם הזה, הרחבנו גם אנחנו לגבי התשתית הראייתית הרלוונטית וקביעותיו של בית משפט קמא, למען תעמוד לנגד עינינו התמונה המלאה בבואנו לבחון את טענות הצדדים.

 

36.      ניתוח הכרעתו של בית משפט קמא לגבי הלוואות שנות ה-90 מעלה כי היא מורכבת משני נדבכים הכרוכים זה בזה: האחד – מה טיבן של ההלוואות? האם, כטענת דכנר והמדינה, מדובר בכסות לתשלומי שוחד, או שמא, כטענת צ'רני, מדובר במקדמות על חשבון שכר טירחה? והשני – מה טיבה של פעולת האיפוס ומה עומד מאחוריה? ודוק: בכל האמור בנדבך הראשון וכפי שפורט לעיל, בית משפט קמא אימץ את גרסת עד המדינה כי ההלוואות ניתנו לצורך תשלומי שוחד. בכך הונח המסד להכרעה בנדבך השני ולקביעה כי פעולת האיפוס נועדה לכסות על העברות הכספים ו"להעלים" את "חובו" של דכנר, ומכאן קצרה הדרך להרשעה ברישום כוזב.

 

37.      קשה להתעלם מכך שפרשיית ההלוואות ואיפוסן מעוררת תמיהות של ממש. בראש ובראשונה, יש להפנות לדבריו של צ'רני עצמו, ולא לחינם ציטטנו לעיל מהדברים שמסר בחקירתו במשטרה. כזכור, בחקירתו צ'רני כלל לא זכר את ההלוואות האמורות, וממילא לא זכר את "איפוסן". עובדה זו כשלעצמה מעלה תהייה. גם בהתחשב בכך שחלפו למעלה מעשר שנים ממועד מתן ההלוואות ועד לחקירתו של צ'רני במשטרה, הרי שמדובר בלמעלה מ-30 הלוואות שניתנו לדכנר בין השנים 1999-1996, בסכום מצטבר (קרן) של כ-8 מיליון ש"ח. סכום זה, כשלעצמו, עולה על השכר הכולל לו היה זכאי דכנר על פי הסכם ההעסקה הראשון, כפי שהעריכו הצדדים בתחילת הדרך. ניתן לתהות אפוא כיצד צ'רני, אשר התכונן לקראת חקירתו במשטרה, כלל לא זכר את דבר קיומן של ההלוואות, וכל שזכר הוא הלוואות בסדר גודל של 3-2 מיליון ש"ח.

 

           תמיהה נוספת, אשר זכתה להדגשה יתרה בהכרעת דינו של בית משפט קמא, היא עצם מתן ההלוואות לדכנר בשנים אלו. על פי הסכם ההעסקה הראשון, דכנר היה אמור לקבל סכום של 1.26 מיליון דולר המשקף שכר טרחה של 1.5% X 84 מיליון דולר עלות הפרויקט. אין חולק שדכנר קיבל כ-37 מיליון ש"ח (!!!) באותן שנים, אך מקובל על התביעה כי המדובר בתשלומים לגיטימיים, שדכנר הוציא בגינן חשבוניות. מדוע אפוא התעורר הצורך להעניק לדכנר בנוסף לשכר עתק זה גם הלוואות בסכום של כ-9 מיליון ש"ח? ומדוע ההלוואות לא קוזזו מאותם עשרות מיליונים שניתנו לדכנר כתמורה לגיטימית? בית משפט קמא ייחס משקל רב גם לעובדה שדכנר לא נדרש לפרוע הלוואות אלו, כמו גם לעובדה שלא ניתנו כנגדן חשבוניות.

 

           ובכלל, התיאוריות השונות שהעלתה ההגנה בעיצומו של ההליך בנוגע לפעולת האיפוס, מוקשות כשלעצמן. כך, למשל, התיאוריה שהוצגה לחסון בחקירתו הנגדית על ידי עו"ד אדרת – ולפיה הלוואות דכנר הועמסו בתור "עלויות פרויקט" בסך 8.79 מיליון ש"ח לאחר שפעולת הסבת החוב נפסלה על ידי ברזילי – הופרכה, לאחר שהוברר שהסכום הנ"ל מורכב מעלויות פרויקט שאינן קשורות להלוואות. הוא הדין לגבי התחושה שהביע אורדן בחקירתו הנגדית, ולפיה סך של 8.85 מיליון ש"ח אשר הופיע תחת "עלויות פרויקט" הוא המשקף את הלוואות דכנר בסך 8.9 מיליון ש"ח. והנה, לא זו בלבד שאורדן הודה בהמשך עדותו כי לא ניתן לקשור בין שני הסכומים, אלא שהתברר בהמשך כי הספרה הראשונה היא ככל הנראה 6 ולא 8, כך שמדובר בסכום של 6.85 מיליון ש"ח שאינו קשור להלוואות דכנר [נ/35(3); פרוטוקול עמ' 5944-5943]. אף לא למותר להזכיר את ממצאי המהימנות שקבע בית משפט קמא בנוגע לרואי החשבון, כמו גם את העובדה שאורדן בעדותו לא ידע לומר דבר על הסבת החוב להלוואת בעלים. נקודה נוספת אשר לא זכתה למענה הולם של ההגנה היא סוגיית השיקים שנתן דכנר כביכול להבטחת ההלוואות, ופירעון חלק מהם כנגד הזרמת סכומים לדכנר או חברותיו, ועמדנו על הדברים לעיל.

 

38.      מנגד, וחרף התמיהות דלעיל, חלק מן המסקנות בהכרעת דינו של בית משפט קמא אינן מתחייבות, וניתן להרהר אחריהן.

 

           מסקנתו של בית המשפט כי העובדה שדכנר לא הוציא חשבוניות בגין ההלוואות "לעצמה מאמתת את גרסתו" (עמ' 41 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה – י"ע), אינה מסקנה מתחייבת. ניתן לחשוב על סיבות הגיוניות נוספות בגינן נמנע דכנר מלהוציא חשבונית, ובראש ובראשונה הימנעות מתשלום מס. אי הוצאת חשבוניות במועד אפיינה את פעילותו של דכנר, כפי שעולה גם מהתנהלותו מול קלדש. דכנר "להטט" לאורך השנים בין החברות הרבות שבבעלותו, ובשלב מסויים הפסיק לשלם מס הכנסה ואף הפסיק לדווח למס הכנסה. זאת ועוד. המסקנה כי אי הוצאת חשבוניות על ידי דכנר מאמתת את גרסת השוחד, עומדת בסתירה לדבריו של דכנר עצמו (פרוטוקול, עמ' 3456) אשר אף הוזכרו על ידי בית משפט קמא בהמשך הכרעת דינו (עמ' 94) והוכתרו בתור נתון משמעותי לתיק זה– ולפיהם העובדה שהוא לא הוציא חשבונית אינה אומרת בהכרח שמדובר בכספי שוחד. קשה להפריז בחשיבות הדברים, באשר קביעתו של בית משפט קמא כי אי הוצאת חשבונית מאמתת כשלעצמה את גרסתו של דכנר, עמדה במידה רבה בבסיס מסקנתו כי ההלוואות שימשו כסות לכספי שוחד.

 

           ובכלל, דכנר טען כי בשנות התשעים שילם שוחד בהיקף של 15-10 מיליון ש"ח. כך נטען על ידו גם בכתב התביעה-סחיטה (ת/404), שם נכתב כי במשך השנים שקדמו לשנת 2002 "נצטברו 'הוצאות מיוחדות' ... בהיקף של כ-15 מיליון ש"ח, אלא שבגין אלה נעשתה התחשבנות בין הנתבע 1 [צ'רני – י"ע] ובין התובע [דכנר – י"ע] ואין התובע מלין עליהם" (פסקה 56.1 לכתב התביעה-סחיטה). ולא רק זאת, אלא שדכנר פיברק בדיעבד מסמך בכתב ידו נושא תאריך 14.12.1999 [ת/135] בו הוא כותב כביכול לצ'רני כי עם אישור התב"ע ומכירת זכויות הבניה לאלונר "הוסכם לסגור את יתרת החובה שלי בספרי הולילנד והחברות האחרות, בהקשר לתשלומים השונים שבוצעו באישורך ובהסכמתך לגורמים השונים (א"א, מ"ח, א"ל, ב"צק, וכד') המסתכמת מעל 10 עד 15 מיליון ש"ח".

 

           לכאורה המדובר במסמך מפליל מאין כמותו, הכולל את שמותיהם של חלק מהנאשמים והאחרים (א"א הוא אהוד אולמרט, מ"ח הוא מתיתיהו חותה, א"ל הוא אורי לופליאנסקי), אך לא בכדי המדינה לא הסתמכה עליו בפנינו, ובסיכומיה בבית משפט קמא כתבה כי "השאלה המונחת בפני בית המשפט אינההאותנטיות של ת/135". כך גם בית משפט קמא, שאך מזכיר את המסמך בהקשר לטענת ההגנה כי המדובר במסמך מפוברק (עמ' 50 להכרעת הדין). החשוב לענייננו הוא ארבע התמיהות הבאות: ראשית, העובדה כי דכנר נוקב בטווח של 15-10 מיליון ש"ח, כביכול 5 מיליון ש"ח הינם עניין של מה בכך, מעוררת תמיהה כשלעצמה, ואינה מתיישבת עם הדקדקנות היתרה בה ייחס תשלומים של אלפי שקלים (לעיתים ברמת פירוט של שקלים בודדים – כפי שעוד יפורט בהמשך) כאלה ואחרים לפלוני ואלמוני. שנית, בהמשך טען דכנר – לטענת ההגנה במהלך חקירתו במשטרה כשהוצג לו הדבר – כי אין מדובר בסכום של 15-10 מיליון ש"ח והכוונה ל-8.9 מיליון ש"ח שניתנו כהלוואות. שלישית, כפי שדכנר לא ידע לומר למי ניתנו כספי שוחד בהיקף של 15-10 מיליון ש"ח, הוא גם לא ידע לומר למי נתנו כספי שוחד בסכום של 8.9 מיליון ש"ח. ולבסוף, הקלות בה דכנר "זורק" סכומים כמו 15-10 מיליון ש"ח, ממיר אותם לאחר מכן ב-8.9 מיליון ש"ח ואינו יודע למי לייחס את כספי השוחד על פי שתי הגרסאות, אינה מתיישבת עם גרסתו של דכנר לתיעוד של כל הוצאה והוצאה של כספי שוחד. היא אף לא מתיישבת עם גרסתו כי כבר בשנת 1994, עם תחילת עבודתו עם צ'רני, סוכם שכל תשלומי השוחד ישולמו בתיאום ובאישור מראש של צ'רני.

 

39.      בית משפט קמא דחה את גרסת ההגנה כי פעולת האיפוס נעשתה על פי הצעת רואה חשבון ממשרד ברזילי, וקבע כי בעניין זה צ'רני "סטה מאורחותיו" והעיד עדות שקר. למסקנה זו הגיע בית המשפט על בסיס מכתב ת/681, בו הורה צ'רני לרו"ח חסון להסב את חובות דכנר להלוואת בעלים. כזכור, במכתב זה כתב צ'רני "את ברזילי/שמשון נעדכן בהמשך", ומכאן הסיק בית המשפט כי היה זה צ'רני שהחליט על כך ללא מעורבות רו"ח ברזילי (עמ' 50 להכרעת הדין). כאמור, בית המשפט דחה גם את גרסתו של רו"ח חסון בחקירתו הנגדית, לפיה היה זה משרדו של רו"ח ברזילי אשר הורה לבסוף על ביטול פעולת הסבת החוב.

 

           שתי קביעותיו של בית משפט קמא אינן חפות מקשיים. באשר לקביעה הנחרצת כי צ'רני העיד שקר בכך שמסר שהיה זה רעיון של ברזילי, הרי ששוב,היה זה דכנר בעצמו שהעיד בחקירתו הראשית כי הרעיון לחייב את חשבונו של צ'רני ומשפחתו היה של רו"ח ברזילי (פרוטוקול, עמ' 246). דברים אלו אינם מתיישבים עם מסקנתו של בית משפט קמא כי הפעולה מעולם לא נדונה על ידי משרדו של ברזילי. נוסיף ונעיר, כי אם אכן צדק דכנר בכך שהיה זה רעיון של ברזילי, דומה כי יש טעם מסוים בסברה כי מכתבו של צ'רני לחסון [ת/681] עשוי לשקף הוראה לבצע פעולה בהתאם לעצתו של ברזילי, לגבי ביצועה יעדכנו את ברזילי בהמשך (פרוטוקול, עמ' 5903). גם כאן קשה להפריז בחשיבות הדברים, שכן ל-ת/681 ולהנחה שפעולת הסבת החוב לא נדונה על ידי משרדו של ברזילי, ניתן משקל רב על ידי בית משפט קמא, והיא שימשה בסיס לממצאי המהימנות שנקבעו בנוגע לצ'רני, חסון ורואי החשבון החיצוניים.

 

           ואם כבר במהימנותו של חסון עסקינן, אזי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, גרסת חסון כי היה זה משרדו של ברזילי שדחה לבסוף את פעולת ההסבה, לא הועלתה על ידו לראשונה בחקירתו הנגדית, אלא נאמרה על ידו במפורש גם בחקירתו הראשית בשעה שנחקר על ידי בא כוח המדינה, ובמילותיו: "אחרי שבאו רואי החשבון הפעולה תוקנה", וייתכן שרו"ח ברזילי "לא קיבל" את הפעולה (פרוטוקול, עמ' 4655 שורה 32, עמ' 4468-4667). חשוב להזכיר כי בית משפט קמא ביסס את מסקנתו בדבר חוסר מהימנותו של חסון במידה רבה על השינוי שחל כביכול בין גרסתו בחקירה הראשית לגרסתו בחקירה הנגדית. אציין כי במהלך עדותו של רו"ח חסון, בית משפט קמא התיר לבא כוח המדינה לחקור את העד באופן מדריך, בניגוד לכללי החקירה הראשית של עד תביעה. בית המשפט קבע כי שינוי סדרי הדין יישקל על ידו בשלב שקילת הראיות (פרוטוקול, עמ' 4707), אולם עניין זה לא בא זכרו בפסק הדין.

 

40.      בית המשפט זקף לחובתו של צ'רני מספר אמירות, והדברים פורטו לעיל. כשלעצמי, איני משוכנע כי יש באמירות אלו כשלעצמן כדי לשמש תימוכין לתזת השוחד או כדי לחתור תחת גרסתו של צ'רני. כך, למשל, בית המשפט הביע תמיהתו מדוע ביקש צ'רני ללבן את סוגיית האיפוס עם רואה החשבון לאחר מעצרו, אם אמנם מדובר כדבריו בנושא טכני. על כך השיב צ'רני "חבל שהשאלה הזאת לא מופנית למאשימה", ובהקשר זה קבע בית משפט קמא כי מדובר ב"תשובה המעצימה התמיהה" (עמ' 48 להכרעת הדין, ההדגשה בקו במקור – י"ע). אלא שעיון בתשובותיו של צ'רני עשוי להסביר היטב מדוע השיב כפי שהשיב. צ'רני הבהיר בעדותו כי לאורך כל החקירות הארוכות במשטרה, הנושא היחיד שהוא כלל לא זכר היה נושא האיפוס, ולכן היה חשוב לו להבין מרו"ח שטיינברגר מה עמד מאחורי הפעולה ולכן הזדרז לשאול אותו על כך (פרוטוקול, עמ' 5906). לאורך עדותו, צ'רני אף שב והטיח בבא כוח המדינה שהתביעה נטפלת לנושא האיפוס שהוא נושא טכני ושולי, אך ורק בשל חוסר היכולת למצוא ראיות בנושא השוחד. על רקע זה, מובנת תשובתו הנ"ל של צ'רני, שכן לשיטתו, היה מקום להפנות למאשימה את השאלה מה ראתה להקדיש מאמצים כה רבים לחקירת סוגיית האיפוס.

 

           בדומה, ובניגוד לבית משפט קמא, איני סבור כי התבטאותו של צ'רני בפני חוקריו כי "מחילת חוב עשיתי בעוונותיי או יותר נכון בפשעיי" (ת/505 שורות 102-101) מלמדת על הודאה מצידו בביצוע עבירה כלשהי (עמ' 48 להכרעת הדין). הלוא על עצם העובדה שצ'רני נטל על עצמו את חובו של דכנר בספרי הולילנד אין כיום חולק. דבריו הנ"ל של צ'רני נאמרו אגב דיון באותנטיות של החתימות המופיעות על גבי אחד המסמכים שהציג דכנר, ואיני רואה כיצד ניתן להסיק מדברים אלה, הודאה בדבר מה, מעבר לעצם מחילת החוב.

 

41.      הקדמנו ואמרנו כי את גרסת דכנר אין לקבל כנדבך מרכזי שעליו "רוכבות" הראיות האחרות. אלא שלמקרא הכרעת דינו של בית משפט קמא, עשוי להתקבל הרושם כי גרסת דכנר אומצה בתור נקודת מוצא. כך, למשל, בית המשפט אימץ את גרסת דכנר כי הוא חשש מביקורת של רשויות המס ועל כן ביקש מצ'רני לגלם את הסכומים אולם צ'רני העדיף לקחת את ההלוואות על עצמו כדי לחסוך תשלום מס. בכך, קבע בית המשפט, יש כדי "לאשש את עדותו של עד המדינה על מיליוני השקלים שהועברו אליו מצ'רני לצורך תשלומי שוחד" (עמ' 41 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה – י"ע). לטעמי, גם כאן מדובר במסקנה אשר רחוקה מלהיות נקייה מספקות. בחירתו של צ'רני לטול על עצמו את ההלוואות עשויה אמנם להתיישב עם תזת השוחד, אך בה במידה היא עשויה להתיישב עם מחיקת חוב אשר אין בינה לבין שוחד דבר וחצי דבר. פעולת האיפוס כשלעצמה והרצון להימנע מתשלום מס בשיעור של מיליוני שקלים, אין בהם כדי לצבוע את הכספים בהכרח בצבעים של שוחד, ואף אם הם מתיישבים עם גרסתו של עד המדינה, אין בהם כדי להוכיחה ואין בהם כדי לשלול הסברים אחרים. ובקיצור, נוכח הזהירות היתרה בה יש להתייחס לדבריו של דכנר, אין לקבל את גרסתו לפיה הלוואות=שוחד כראיה עצמאית העומדת בפני עצמה. הבור אינו מתמלא מחוליתו, ואם אנו "מנטרלים" את גרסתו של דכנר, הרי שלא ניתן לקבל את הקביעה כי פעולת האיפוס כשלעצמה מאששת את תזת השוחד.

 

         בדומה, בית המשפט ציטט מעמדת ההגנה, אשר העלתה השערה כי רעיון המחאת החוב מדכנר לבעלי החברה נבע מחששו של דכנר מפני בדיקה של רשויות המס. בהתייחסו לכך, קבע בית המשפט כי "דברים נחרצים אלה מתיישבים לחלוטין עם עמדת המאשימה, כמו גם עם דברי עד המדינה בעדותו בבית המשפט" (עמ' 45 פסק הדין, ההדגשה הוספה – י"ע). אכן, דברים אלה בהחלט מתיישבים עם גרסתו של דכנר, ככל שהיא נוגעת לרצון להימנע מתשלום מס. ברם, יש להישמר מפני "קפיצה לוגית" הקושרת בין הרצון להימנע מתשלום מס לבין תזת השוחד. במילים אחרות, העובדה שהצדדים פעלו כפי שפעלו כדי להימנע מתשלום מס, אינה מהווה כשלעצמה חיזוק לתזת השוחד.

 

           קיצורו של דבר, שמסקנתו של בית משפט קמא כי אי הוצאת חשבונית והחשש של דכנר מפני רשויות המס, מאמתות את גרסתו של דכנר כי ההלוואות משקפות תשלומי שוחד – אינה מסקנה מתחייבת. מול מסקנה זו ניתן להציב את תזת ההגנה, בבחינת תרחיש חלופי אשר הסתברותו לאור מסכת הראיות היא "'סובסטאנטיבית ולא אפסית'" (ע"פ 3636/12 שוויקי נ' מדינת ישראל, פסקה ב' לפסק דינו של השופט רובינשטיין והאסמכתאות שם (20.10.2013) (באשר לקושי הטמון במסקנה כי אי הוצאת חשבונית מאמתת את גירסת השוחד, ראו גם פסק דינו של חברי השופט זילברטל בעניינו של קלנר, פסקה 59).

 

42.      גרסתה של ההגנה בקליפת אגוז היא כי סכום ההלוואות שהצטבר נועד להתקזז כנגד הפרשי שכר שהגיעו לדכנר עם סיום תב"ע ג'. ובמילים אחרות, ההלוואות ניתנו לדכנר כמקדמות על חשבון שכר טרחה עתידי לו היה זכאי. לביסוס טענתה הפנתה ההגנה להסכם ההלוואה נ/19 שכרתו צ'רני ודכנר ביום 30.1.1996, אשר זו לשונו [נ/19, ההדגשות הוספו – י"ע]:

 

"מאחר והולילנד קורפ' התחייבה לשלם למר דכנר אחוז מסוים מערך הפרויקט העתידי, ומאחר וחישוב תשלומי הביניים הסתמך על ערך פרויקט נמוך מערך הפרויקט הנוכחי, ומאחר והפרויקט העתידי טרם אושר וטרם קיבל תוקף, סוכם כדלהלן –

 

הולילנד קורפ יעמיד למר דכנר הלואה/הלואות לפי שיסוכם בין הלל צ'רני לבין מר דכנר על חשבון תשלום אפשרי עתידי בגין תכנית בעלת תוקף.

 

מר דכנר יפרע הלואות אלו, לפי התנאים שינקבו, מיד בהגיע מועד סיכום תשלום ההולילנד אליו (קרי קבלת תוקף) או תוך חצי שנה מיום קבלת ההלואה המוקדם מבין השניים.

 

ההלואה/הלואות תהינה צמודות למדד, ועל הריבית בלבד יתוסף מע"מ כנגד חשבונית. למר דכנר הזכות לפרוע הלואות אלו מוקדם יותר, באתראה של שבוע מראש.

[...]

הלואה ראשונה לפי הסכם זה

תאריך 1.2.96

סכום – 200,000 ש"ח (מאתיים אלף ש"ח)".

 

           הסכם זה, על פי פשוטו, עולה בקנה אחד עם גרסתו של צ'רני כי ההלוואות המדוברות ניתנו לדכנר כמקדמות על חשבון שכר טרחה עתידי. נקודת הזמן בה נכרת ההסכם והשתלשלות הדברים לאחר מכן עשויות גם הן להצביע על אמיתותו של ההסכם. כפי שפורט בראשית הדברים, התיק של תב"ע ג' נפתח בעירייה בחודש ינואר 1995, ובחודש ספטמבר 1995 המליצה הוועדה המקומית לוועדה המחוזית להפקיד את התכנית. הסכם נ/19 הנ"ל נכרת בסמוך לאחר מכן, בחודש ינואר 1996. לכאורה, הדברים מתיישבים עם טענת ההגנה כי הצדדים צפו את אישורה הקרוב של תב"ע ג' והגדלת נפח הפרויקט, ועל כן הניחו כי התמורה לה יהא זכאי דכנר צפויה לגדול באופן משמעותי.

 

43.      אינדיקציה לכך שהצדדים סברו באותה העת שהפרויקט עומד לפני אישור אנו מוצאים בלשון ההסכם עצמו, בו נקבע כי תקופת ההלוואה היא עד מתן תוקף לתכנית או חצי שנה מיום מתן ההלוואה, המוקדם מבין השניים. אינדיקציה נוספת אנו מוצאים בהסכם שכרת דכנר עם אביגדור קלנר ביום 8.1.1996, כשלושה שבועות לפני נ/19. בהסכם זה התחייב דכנר לספק לקלדש שירותי ייעוץ למשך 5 שנים לאחר מתן תוקף לתב"ע, תמורת מיליון דולר [ת/6], והדברים מלמדים על צפי של הצדדים לאישורה הקרוב של התכנית.

 

           לבסוף, נזכיר כי תב"ע ג' אושרה סופית בסוף שנת 1999, והרי לך התקופה המדויקת אשר בראשיתה החלו ההלוואות להינתן לדכנר ובסופה הן אופסו והפכו לשכר טרחה.

 

44.      כאמור, דכנר טען כי מדובר בהסכם פיקטיבי אשר נועד לשמש כסות לכספים שהועברו כשוחד. בית משפט קמא אימץ כאמור את עמדתו של דכנר, תוך שהוא מתבסס על שלשה נימוקים עיקריים: האחד – דכנר לא נדרש להשיב הלוואות אלה; השני – אם אכן מדובר בהסכם מסגרת כטענת צ'רני, מדוע היה צורך לכרות שני הסכמי הלוואה ספציפיים במועד מאוחר יותר? [ת/678, ת/679]; והשלישי – עבור עשרות ההלוואות שניתנו לדכנר לא נחתם כל הסכם ספציפי. על בסיס זה קבע בית משפט קמא כי "עד המדינה דייק בדבריו" (עמ' 41-40 להכרעת הדין).

 

45.      דעתי שונה, ושוב עלי להידרש לפער בין הממצאים העובדתיים שמנה בית משפט קמא לבין מסקנתו כי מדובר בכסות לתשלומי שוחד.

 

           ראשית, ובדומה לדברינו לעיל, העובדה שדכנר לא נדרש להשיב הלוואות אלה, אף שהיא עשויה להתיישב עם טענתו כי מדובר בכסות לתשלומי שוחד, היא מתיישבת באותה במידה עם טענת ההגנה כי מדובר במקדמות על חשבון שכר טירחה. במילים אחרות, כשם שניתן להסיק כי אי השבת הכספים מלמדת על שוחד, כך ניתן להסיק כי לא היה מקום להשיבם מאחר שמדובר בשכר טירחה לו היה זכאי דכנר בסופו של דבר לנוכח הגידול בהיקף הפרויקט. ההנחה כי אי השבת הכספים מלמדת על שוחד, לוקה אפוא בהנחת המבוקש.

 

           אמנם, אין לכחד כי לשון ההסכם קובעת מועד פירעון, ודומה כי לכך כיוון בית משפט קמא בציינו שדכנר מעולם לא נדרש להשיב כספים אלה. ברם, המסקנה כי יש בכך כדי ללמד על היות ההסכם פיקטיבי, מתעלמת ממטרת ההסכם והגיונו. כזכור, ההסכם קבע במפורש כי מדובר בהלוואות הניתנות על חשבון שכר טירחה עתידי. ברי אפוא כי בבסיס ההסכם עמדה ההנחה כי ככל שדכנר יהיה זכאי לשכר טירחה עתידי, הוא לא יידרש להשיב את ההלוואות, שהרי זו מטרתן, לשמש שכר טירחה. ייתכן אפוא כי הכספים הועברו בצורה של הלוואות לבקשת דכנר, על מנת להימנע מתשלום מס. ההגנה הפנתה בעניין זה לשורה של עדויות לפיהן דכנר נהג לבקש מקדמות על חשבון שכר טירחה עתידי ונמנע במקרים רבים מלהוציא חשבונית במועד כדי לדחות את תשלום המס (עדותו של רו"ח ארז קומורניק, ששימש כרואה החשבון של החברות בשליטתו ובבעלותו של דכנר, פרוטוקול עמ' 8989; הודעתה של שרון פוחס, מזכירתו של דכנר, בחקירתה במשטרה, ת/711 עמ' 47; עדותו של רו"ח אורדן, פרוטוקול עמ' 5555). מכל מקום, העובדה שדכנר לא נדרש להחזיר את ההלוואות אינה מלמדת בהכרח על פיקטיביות ההסכם. [במאמר מוסגר: על נטייתו של דכנר לבקש מקדמות אנו יכולים ללמוד מהעובדה שאפילו מהמדינה הוא ביקש מקדמות על חשבון המגיע לו מכוח הסכם עד המדינה (מוצג נ/85 מיום 27.7.2010)].            

 

           דברים אלו כוחם יפה גם לגבי הנימוק השלישי של בית משפט קמא המוזכר לעיל. כפי שצוין, בית המשפט קבע כי העובדה שלא נחתמו הסכמים ספציפיים בנוגע לכל הלוואה והלוואה, מלמדת ש-נ/19 היה הסכם פיקטיבי. לטעמי, כשם שהדברים מתיישבים עם תזת השוחד, כך הם מתיישבים עם טענת ההגנה כי מדובר היה בכספים העתידים להפוך לשכר טירחה אשר דכנר לא יידרש להשיבם. בהקשר זה, בל נשכח כי ההלוואות נרשמו ותועדו בספרי הולילנד, כך שאין מדובר בהעברות כספים אשר לא ניתן לעקוב אחריהן, אלא בסכומים אשר תועדו במדויק ובמדוקדק ואשר נשאו הפרשי הצמדה וריבית לאורך השנים, כך שניתן היה להתקזז בגינם בסוף הדרך.

 

           ובכלל, ניתן לתמוה. אם בכספי שוחד עסקינן, מדוע החברות הקפידו לתעד במדוייק את הסכומים? ואם תאמר כי הכוונה הייתה לנכות את כספי השוחד כהוצאה מוכרת, הרי שלא ניתן היה לעשות זאת מבלי שדכנר הוציא חשבונית מס כדין, כפי שעשה לגבי שכר טרחה בהיקף של כ-37 מיליון ש"ח ששולם לו במהלך שנים אלה.

 

46.      בית המשפט הפנה לשני הסכמי הלוואה ספציפיים מאוחרים ל-נ/19 אשר נכרתו בין צ'רני לדכנר [ת/678, ת/679]. בית המשפט קבע כי אילו נ/19 היה הסכם מסגרת, לא היה טעם בכריתת שני הסכמי הלוואה ספציפיים המאוחרים לו.

 

           וזה תוכנם של שני ההסכמים: ת/678 הוא הסכם הלוואה מיום 2.1.1998 בין הולילנד לנופש לבין חברת אמיאור על סך 235,000 ש"ח למשך 6 חודשים. בהסכם נקבע כי ההלוואה היא על חשבון תקבולים עתידיים הצפויים לחברת אמיאור, וכי היא צמודה למדד + ריבית שנתית של 4% + מע"מ;

 

           ת/679 הוא הסכם מיום 27.4.1998 בין הולילנד לנופש לבין דכנר על סך 215,000 ש"ח. גם הלוואה זו היא צמודה + 4% ריבית (+מע"מ על הריבית), אולם לא נקבע לה מועד פירעון. יצויין כי הלוואה זו אינה נושאת חתימה של צ'רני, אלא רק חותמת של הולילנד לנופש וחתימה של דכנר.

 

47.      לטעמי, אין להסיק מקיומם של הסכמים אלה כי נ/19 היה הסכם פיקטיבי אשר נועד להסוות תשלומי שוחד, וזאת מן הטעמים הבאים:

 

             ראשית, שני ההסכמים נערכו כשנתיים לאחר כריתתו של נ/19, ובשונה מ-נ/19 אשר נערך בין הולילנד קורפוריישן לבין דכנר, שני ההסכמים נכרתו ביןהולילנד לנופש לבין דכנר ואמיאור.

 

           שנית, ת/678 הוא הלוואה אשר ניתנה לחברת אמיאור. מטבלת ההלוואות שהגישה המדינה, ואשר מסכמת את 34 ההלוואות המרכיבות את הסכום של 8.9 מיליון ש"ח [ת/677], עולה כי זו ההלוואה היחידה שלא נרשמה על שם דכנר באופן אישי, מה שעשוי להסביר את קיומו של ההסכם.

 

             שלישית, ועיקרו של דבר. שתי ההלוואות הספציפיות מושא ת/678 ו-ת/679 נכללות בגדרן של 34 ההלוואות אשר נרשמו בספרי הולילנד ו"אופסו" בסוף שנת 1999 [ת/677]. מה אפוא הרבותא בכך שהן ניתנו לדכנר ואמיאור על פי הסכם ספציפי? במילים אחרות: מבחינה מהותית, שתי הלוואות אלה אינן נבדלות מיתר 32 ההלוואות, והן כולן מצטברות יחד ל-8.9 מיליון ש"ח אשר "אופסו" בסוף שנת 1999. משעה שדינן של שתי ההלוואות שניתנו לדכנר על פי הסכם ספציפי כדינן של יתר 32 ההלוואות שניתנו על פי נ/19, איני רואה כיצד הראשונות מלמדות שהאחרונות הן "פיקטיביות".

 

48.      ובחזרה לגרסת ההגנה. אין חולק כי היקף הפרויקט ועלותו היו גדולים לאין ערוך מכפי ששיערו הצדדים בתחילת הדרך. אף אין חולק כי עצם הגידול הצפוי בהיקף הפרויקט יצר מצב בו צ'רני עתיד להיות חייב לדכנר הרבה מעבר לסכום לו היה זכאי דכנר על פי הסכם ההעסקה הראשון. כפי שדכנר אישר (פרוטוקול, עמ' 2208), הפרויקט צמח מ-120,000 מ"ר ל-312,000 מ"ר, ובחישוב פשוט לפי הנוסחה שנקבעה בהסכם ההעסקה הראשון, דכנר היה זכאי אפוא לתוספת של כ-2 מיליון דולר (1.5% X 192,000 מ"ר X 700$ = 2,016,000$). נוסיף כי היה זה דכנר עצמו שטען בכתב הסחיטה שבזכות פועלו צמח הפרויקט ל-320,000 מ"ר שטחי בניה (ת/404 בפסקה 20).

 

           האם ניתן לשלול את טענת ההגנה כי ה-8.9 מיליון ש"ח ניתנו לדכנר כנגד 2 מיליון הדולר להם היה זכאי עקב הגידול בפרויקט? לטעמי התשובה על כך שלילית. אכן, סימן שאלה נותר מרחף מעל גרסה זו, בפרט לנוכח סכומי העתק (כ-37 מיליון ש"ח) שהועברו לדכנר לאורך שנים אלה כנגד חשבוניות, וזאתבנוסף להלוואות המדוברות בסך 8.9 מיליון ש"ח. ואולם, נקודת המוצא בבית משפט קמא היתה כי עשרות מיליוני השקלים ששולמו לדכנר כנגד חשבוניות מס, משקפים תשלומים לגיטימיים. כך התבטא במפורש בא כוח המדינה, בציינו כי הסך של כ-37 מיליון שקלים הוא "סכום כולו שגם לשיטתנו הינו לגיטימי"(פרוטוקול, עמ' 5890), וכך הניח בית משפט קמא (שם, עמ' 5951). ניתן לתהות מדוע נמנעה המדינה מלהעמיק חקר בנקודה זו בנסותה לבסס את תזת השוחד, אולם בנסיבות אלו, משעה שאין טענה כי הסכום של 37 מיליון ש"ח שולם שלא כדין, אין זה המקום והשעה לערער על הנחה זו. באספקלריה זו, יש טעם בטענת ההגנה כי משעה ששולמו לדכנר סכומים רבים מעבר להסכם ההעסקה, אין בסיס לקביעה שהסכומים שלא הוצאה כנגדם חשבונית (קרי, ההלוואות המדוברות) שימשו לצורך תשלום שוחד.

 

49.      תזת השוחד בנוגע לכספי ההלוואות אינה מתיישבת עם העובדה שדכנר עצמו התקשה להסביר למי עברו הסכומים המדוברים. כך, בחקירתו הנגדית, בתשובה לשאלותיו העיקשות של עו"ד אדרת, השיב דכנר כי הוא מסרב להיגרר לדבר שהוא לא יכול להוכיח (בנוגע לשוחד ששולם כביכול לאולמרט), ובאופן כללי הוא אינו יכול לזכור "מי ביקש מה, מי ביקש כמה... אני לא מסוגל לזכור בסכומים האלה שהתגלגלו אז, כמה, איך, מתי כל אחד ואחד קיבל. אני אמרתי מהתחלה, כפי שהעדתי שאני בערך עשיתי חשבון של כולם, אני אמרתי מהתחלה שאין לי את החלוקה, אני מהתחלה אמרתי שאני לא יכול לזכור ושאין לי מעבר לזה נתונים, או שיאמינו, או שלא יאמינו, זה הכל" (פרוטוקול, עמ' 2222, 2227).

 

           דבריו אלה של דכנר מעוררים תמיהה בלשון המעטה. מהתנהלותו של דכנר לאורך השנים ניכר בבירור כי מדובר באדם אשר הקפיד לתעד את הדברים כמעט באופן אובססיבי (כאשר הדבר שירת את האינטרס שלו, דכנר אף דאג לא אחת "ליצור תיעוד בדיעבד" כמו המסמך ת/135 הנזכר לעיל). נזכיר בהקשר זה את כתב התביעה-סחיטה, שם דכנר טען מפורשות כי תיעד היטב את פגישותיו עם צ'רני ואת מסכת הדיווחים וקבלת האישורים לתשלום 'הוצאות מיוחדות', וכי "את עיקר מהלכיו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, תיעד התובע [דכנר – י"ע] ביומנים שניהל מדי יום ביומו, במהלך כל השנים. כל פגישה, כל דרישה, כל דיווח וכל תשלום מתועדים היטב ביומנים אלה ובמסמכים נוספים" (סעיפים 56.4-56.3 לכתב התביעה-סחיטה). לטעמי, את חוסר יכולתו של דכנר לפרט כדבעי למי העביר וכמה העביר מתוך כספי ההלוואות, יש לזקוף לחובתו של דכנר ולא לחובתו של צ'רני. טענתו של דכנר כי "אינו מעוניין להיגרר לדבר שהוא אינו יכול להוכיח", אינה משכנעת כלל וכלל, שהרי כאשר דכנר שיקר וזייף, הוא לא היסס לעשות כן והדברים ידועים ופורטו לעיל. ובכלל, מלאכת הזיוף וההונאה של דכנר עסקה גם בהתרחשויות שאירעו כביכול בשנות ה-90. כך, למשל, בחקירתו במשטרה הציג דכנר מסמך [ת/16] אשר כביכול שלח לצ'רני ביום 10.11.1998, ובו פירט רשימה של 12 אנשים שלכאורה תרמו 5,000 ש"ח לאגודה לבחירתו מחדש של אולמרט לראשות עיריית ירושלים. בסוף המכתב שאל דכנר את צ'רני "האם ברצונך להחזיר שיק לכל אחד מהם בנפרד או באמצעותי? אם דרך החברה כנגד חשבונית, יש להכפיל הסכום". מכתב זה, על פניו, משקף דברים חמורים, המלמדים כי צ'רני מימן תרומותיהם של צדדים שלישיים לאולמרט. אלא שכפי שפירטו בסיכומיהם בבית משפט קמא סניגוריו של אולמרט (עמ' 29-27) וסניגוריו של צ'רני (פסקה 78), מדובר במכתב מזויף, ואף המדינה הודתה כי "במהלך שמיעת ההוכחות הצביעה ההגנה על פרטים שגויים שרשם דכנר ב-ת/16, ובכלל זה מועד כתיבת המסמך ונסיבות כתיבתו" (עמ' 314 לסיכומיה בבית משפט קמא). אף בית משפט קמא, בהפנותו ל"סיכומיו היסודיים של פרקליט נאשם 8", מנה מסמך זה תחת פירוט שורה של דוגמאות בהן "הותירו הסנגורים המלומדים את עד המדינה ערום ועריה... נתפס עד המדינה במיני סתירות, כמו גם בזיוף מיני מסמכים ומוצגים..." (פסקה 15 להכרעת דינו).

 

           ודוק: צ'רני הורשע בתשלום שוחד למתווך, כך שהעובדה שדכנר לא ידע להצביע על אופן חלוקת כספי השוחד (כמו גם ההנחה כי דכנר לא עשה בפועל שימוש במלוא כספי ההלוואות לצרכי שוחד אלא שילשל הכספים לכיסו), אינה שוללת כשלעצמה את התזה כי צ'רני העביר לדכנר כספים לצורך תשלום שוחד. גם העובדה שאין סמיכות זמן ומקום בין העברת הכספים לדכנר לבין השימוש בכספים על ידי דכנר למתן שוחד – אינה שוללת את קיומה של עבירת השוחד. ברם, בהתחשב בנסיבות ובמאפיינים של האישים המעורבים והתנהלותם לאורך השנים, יש בכך כדי להחליש את גרסתו של דכנר. ובכלל, דכנר אינו חשוד בכך שלא חשף את כל מעללי השוחד ככל שנעשו על ידו, או שהוא מבקש "לחפות" על אנשים שקיבלו שוחד, שהרי לשיטתו הסגיר את ידידו הטוב קלנר וטרח וירד לפרטים של אלפי שקלים שתרם לאולמרט. קשה להלום כי דכנר לא זכר למי העביר סכומי שוחד בהיקף של 8.9 מיליון ש"ח. ואם תאמר כי דכנר "הלעיט" את צ'רני בסיפורי בדים אודות תשלומי שוחד בהיקף של כ-9 מיליוני ש"ח, הרי שתזה זו לא הועלתה על ידי המאשימה, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הנרטיב שבבסיס גרסת דכנר, כי כל תשלומי השוחד תואמו עם צ'רני ואושרו על ידו.

 

50.      העיסוק בסוגיית ה"איפוס" של ההלוואות הוא במידה רבה נגזרת של ההכרעה לגבי טיבן של ההלוואות. דהיינו, משעה שבית משפט קמא הסיק כי תשלומים שניתנו כהלוואות שימשו כסות לתשלומי שוחד, קצרה הדרך למסקנה כי פעולת האיפוס נועדה "להסוות" את ההלוואות ולהעלימן, באופן העולה כדי רישום כוזב. ואולם, משהגענו למסקנה כי לא ניתן לבסס את תזת השוחד בנוגע להלוואות שנות ה-90, פעולת האיפוס מוארת באור אחר.

 

           פעולת האיפוס, כפי שתואר בהרחבה לעיל, הביאה לכך שצ'רני נטל על עצמו את חובו של דכנר. כך נותר דכנר ללא חוב, מאחר שחובו הומחה ונפרע על חשבון צ'רני (בין אם באמצעות קיזוז יתרות זכות שעמדו לזכותו בהולילנד תיירות, ובין אם באמצעות הזרמת הון פרטי – הדברים כאמור לא בוררו עד תום). על קביעה זו גם ההגנה אינה חלוקה. אולם משאיננו יכולים לשלול את גרסת ההגנה כי ההלוואות היוו מקדמות על חשבון שכר טירחה, הרי ש"איפוסן" יכול להתיישב עם תזת ההגנה, שהרי ברי כי איש לא ציפה מדכנר להשיב את הכספים שקיבל כשכר טירחה. אף ניתן להרהר שמא יש בדברים כדי להסביר מדוע צ'רני, בעת חקירתו במשטרה, לא זכר הלוואות אלה. שאם מלכתחילה ראה בהן שכר טירחה שאמור להישאר אצל דכנר, ניתן להבין מדוע לא קישר בין הסכומים לבין ההלוואות לגביהן נשאל על ידי החוקרים. דברים אלה עשויים להתיישב עם פנייתו של צ'רני לרו"ח שטיינברגר עם תום חקירתו במשטרה, על מנת שיזכיר לו ויסביר לו את טיב הפעולה שבוצעה, ושמא כך נולד המכתב שכתב עבורו שטיינברגר, בו נאמר כי רישום החוב של דכנר תחת בעלי המניות של הולילנד אינה הצגה נאותה וכי האופן הראוי הוא להציג זאת כהוצאה של החברה [נ/548].

 

           אכן, ניתן לתמוה מדוע צ'רני לא דרש מדכנר חשבוניות עבור סכומים אלה, ועמדנו על החשיבות היתירה שבית משפט קמא ייחס לכך בעת שקבע כי מדובר בתשלומי שוחד. גם כאן, ניתן לקבל את טענת ההגנה כי יש לשער שדכנר ביקש לדחות את מועד הוצאת החשבוניות, וכבר עמדנו על כך שהיתה זו פרקטיקה מקובלת מצדו של דכנר. בהמשך, נכרת הסכם בין הולילנד לשלטונות המס בו הוסכם על תשלום סכום גלובאלי מוסכם, כך שלשיטת ההגנה כבר לא היה בהצגת חשבוניות כדי להעלות או להוריד.

 

           בעניין זה ביקשה ההגנה להגיש בשלב הערעור ראיה אשר נשמטה ככל הנראה מהתיק בבית משפט קמא, המהווה הוכחה כי הסכום של 8.9 מיליון ש"ח הוצג לשלטונות המס. אף שאי הוצאת חשבונית במועד איפוס ההלוואות (בגין מחילת חוב) מעורר תהייה, איני רואה להיעתר לבקשת ההגנה בשלב זה. כפי שהובהר לעיל, איננו סבורים כי די בכך כדי לצבוע את הכספים בצבעים של שוחד. הדברים פורטו לעיל ואין צורך לשוב עליהם.

 

           אפשרות נוספת בגינה צ'רני נטל על עצמו את חובו של דכנר, יכולה להיות קשורה ביחסים ביניהם. מבלי להידרש לפסיכולוגיה של היחסים, צ'רני ראה בדכנר אשף בענייני נדל"ן, והוא הפקיד בידיו את כל הטיפול בענייני הולילנד (ראו לעניין זה דבריו של סרנה, המנהל של חברת אפשטיין, אשר העיד כי צ'רני לא הבין בנדל"ן והיה תלוי בו ובדכנר לחלוטין ונתן בהם אמון מלא (פרוטוקול, עמ' 5116)). הסכומים ששילם צ'רני לדכנר עולים בהרבה על הסכומים שדכנר היה אמור לקבל על פי הסכמי ההעסקה, וכפי שעולה מחומר הראיות, דכנר היה אמן בהוצאת כספים מאנשים בתירוצים ובאמתלות שונות (ונפנה שוב לדבריו של סרנה, אשר העיד כי "דכנר, אחד הדברים הלא טובים שלו, הוא היה מניפולטור גדול שגם הפעיל את קסמיו על הלל והוציא מהלל את הכספים שרצה להוציא" (שם, עמ' 5118)). ייתכן כי צ'רני החליט "לבלוע את הגלולה" כל עוד דכנר עושה את שלו ו"מספק את הסחורה", נוכח סכומי הכסף העצומים שהפרויקט אמור היה להניב בעקבות אישור תב"ע ג'.

 

51.      סוגיה אשר נותרה פתוחה היא סוגיית השיקים. בית משפט קמא קבע כי דכנר נתן שיקים להולילנד כביכול להבטחת ההלוואות, אולם רוב השיקים לא נפרעו, וכנגד אלה שנפרעו הוזרמו סכומים זהים מהולילנד לזכות דכנר או חברותיו. כך, בין היתר, שיק ע"ס 1,261,845 ש"ח נמסר מדכנר להולילנד ותוארך ליום 28.2.1999, וכנגדו ניתן שיק מהולילנד תיירות לזכות חברת אלקסיר (שבבעלות דכנר) ע"ס 1,470,000 ש"ח (סכום המשקף 1,261,845 + מע"מ בשיעור של 214,514 ש"ח). לבקשת דכנר השיקים לא נפרעו במועדם [ת/696], ושני השיקים נפרעו לבסוף ביום 20.12.1999.

 

           בנוסף, אין חולק כי ההערה שהופיעה בסעיף 7 למאזנה של הולילנד לנופש לשנת 1998 [נ/36(2)] לא היתה מדויקת. כך, תחת הלוואות ("Loans Receivable") שניתנו ל-Project Advisors בסך 8,839,840 ש"ח, נכתב כי 3 מיליון ש"ח מתוך הסכום מובטח באמצעות שיקים. רו"ח אורדן אישר בעדותו כי הערה זו כוּונה ככל הנראה לשיקים של דכנר שנועדו לכיסוי ההלוואות (פרוטוקול, עמ' 5562), וכי הוא שרשם את ההערה וחתם על הדו"ח. לדבריו, בעת חתימת הדו"ח, בחודש יולי 1999, לא שונתה ההערה (אף שבדיעבד ידוע לנו שהשיקים לא נפרעו), מאחר שככל הנראה עניין השיקים נבדק הרבה לפני מועד חתימת הדו"ח. לדבריו, אילו ידע בדיעבד שהשיקים לא נפרעו לאחר ה-31.12.1998, הוא לא היה כותב שהם מובטחים על ידי שיקים דחויים והיה משמיט את ההערה בביאור הנ"ל (פרוטוקול, עמ' 5536, 5604).

 

           בממצאים העובדתיים בנוגע לאי פירעון השיקים ולרישום במאזנה של הולילנד לנופש אין להתערב, ודומה כי אף ההגנה אינה חולקת עליהם. בית משפט קמא קבע על בסיס דברים אלה, כי מעבר לדיווח הכוזב לרואי החשבון החיצוניים, שהביא לרישום הכוזב בספרי החברה, יש בכך "כדי להדגיש גרסתו הנכוחה של עד המדינה. כספי ה'הלוואה', שהינם כספים שהועברו לו למטרות שוחד, לא הוחזרו על ידו, והתצוגה בנושא בספרי החברה הינה כוזבת ומכזיבה" (עמ' 44 להכרעת הדין).

 

52.      אלא שעמדנו על כך שאי החזרת ההלוואות על ידי דכנר, אינה מלמדת כשלעצמה כי מדובר בכספים שהועברו לו מלכתחילה למטרות שוחד. ממילא, אין בעצם העובדה שהשיקים לא נפרעו כדי לבסס את תזת השוחד, ואין בה כדי לשלול את תזת ההגנה כי מדובר במקדמות על חשבון שכר טירחה. רו"ח חסון אף העיד בחקירה חוזרת כי השיקים של דכנר היו לביטחון, ולא היו אמורים להיפרע, וכי הוא הבין שמדובר היה בהלוואה על חשבון שכר טירחה (פרוטוקול, עמ' 4717, 4837). עם זאת, אין לכחד כי עניין השיקים מעורר סימני שאלה. כך, למשל, אם מדובר היה במקדמות על חשבון שכר טירחה אשר דכנר לא אמור היה להשיב בעתיד, לשם מה נועדו השיקים? ומדוע שניים מהשיקים נפרעו ובד בבד הוזרם כנגדם סכום זהה (בצירוף מע"מ)?

 

           סימני שאלה אלה בנוגע לשיקים לא התפוגגו, ובכלל, השאלה מה ראו הצדדים להפקיד שיקים נותרה בלתי פתורה. עם זאת, איני סבור כי די בכך כדי לבסס מסקנה כי כספי ההלוואות נועדו לצרכי שוחד. הניסיון להיבנות מהפקדת השיקים ופירעונם על מנת לקבוע כי פרקטיקה זו נועדה להסוות תשלומי שוחד, הוא במידה רבה ספקולטיבי. באותה מידה ניתן לפרש את מתן השיקים, כמו את כל התנהלות הצדדים בנושא ההלוואות, כניסיון של דכנר לחמוק מתשלום מס, תוך שיתוף פעולה מצידו של צ'רני והולילנד שמחלו על החוב.

 

           כזכור, בגין אפיזודה זו הורשע צ'רני אך ורק בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, שכן לגבי עבירות השוחד הנטענות, חלפה תקופת ההתיישנות. אלא שהטענה כי בוצעה עבירה של רישום כוזב התבססה כל כולה על התזה כי כספי ההלוואות נועדו לצרכי שוחד ונרשמו בספרים כפי שנרשמו כדי להסוותם. בא כוח המדינה עצמו התבטא כך בבית המשפט (פרוטוקול, 5748), ואף בית משפט קמא בסכמו את העבירות בהן הורשע צ'רני, קבע כי ההרשעה ברישום כוזב היא בגין מתן הוראה על ידי צ'רני "לרשום את כספי השוחד בסך 8.9 מיליון ש"ח כ'הלוואות' לעד המדינה בדו"ח הכספי של נאשמת 15 לשנת 1999" (עמ' 143, פסקה 59 ז' להכרעת הדין). על כך אין להתפלא, שכן העבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק דורשת "כוונה לרמות", ופשיטא כי הרצון להסוות תשלומי שוחד משקף "כוונה לרמות". ואולם, כעת, משהגענו למסקנה כי אין לשלול לחלוטין את טענת ההגנה כי הכספים שימשו מקדמות על חשבון שכר טירחה שלא הוצאה בגינן חשבונית, אין לומר כי ההערה השגויה במאזנה של הולילנד לנופש נכתבה "בכוונה לרמות". טענה שכזו לא הועלתה, ומשכך נשמט הבסיס תחת הרשעתו של צ'רני בעבירה של רישום כוזב, ודין ערעורו בנקודה זו להתקבל.

 

           לאור זאת, איני נדרש לטענת ההגנה כי בשנת 1999 לא היה כלל רישום כוזב במאזני הולילנד, בעוד שבשנת 1998, התשלומים הוצגו כהלוואות, ואילו בשנת 1999 התשלומים פשוט "נעלמו" מהמאזן לאחר שהוסבו לכרטיסו של צ'רני. לטענת ההגנה, מאחר שהעבירה של רישום כוזב התיישנה ככל שהיא נוגעת למאזן 1998, המאשימה ייחסה עבירה זו למאזן שנת 1999, אך דווקא בשנה זו, אין כל רישום לגבי ההלוואות, ואף ניתן כאמור ללמוד מהמאזן עצמו כי ההלוואות "נעלמו".

 

 
אפיזודה א' – סיכום
 
53.      כפי שפתחנו ואמרנו בתחילתו של הדיון, העיסוק האינטנסיבי בבית משפט קמא בפרשת ההלוואות של שנות ה-90 ואיפוסן, נעשה במטרה לשפוך אור על מערכת היחסים בין צ'רני לדכנר.
 
           לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, מצאנו כי לא ניתן לקבוע שההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח שניתנו לדכנר שימשו כסות לתשלומי שוחד. אף שמסקנתו של בית משפט קמא היא אפשרית ועשויה להתיישב עם עדותו של דכנר ועם חומר הראיות, אין היא הכרחית ואין בה כדי לשלול את גרסת ההגנה כי מדובר במקדמות על חשבון שכר טירחה עתידי, כאשר בסופו של יום דכנר לא יכול היה או סירב להוציא חשבוניות. בהקשר זה דחינו את הנחתו של בית משפט קמא כי אי הוצאת חשבונית על ידי דכנר, כשלעצמה, מאששת את תיאוריית השוחד וכי הסכם ההלוואה בין הצדדים הוא הסכם פיקטיבי. עוד עמדנו על קשיים מובנים בגרסתו של דכנר, לרבות האופן בו "זרק" בתחילה מספר של 15-10 מיליון ש"ח וחוסר יכולתו להצביע למי נתן שוחד ובאלו סכומים. בהקשר זה, וברוח דבריו של בית משפט קמא כי אין להתבסס על דברי דכנר אלא כלבנה במבנה הראיות, רשמנו "הערת אזהרה" כי אין לקבל את גרסתו של דכנר כנקודת מוצא מתוך חשש שגרסה זו עלולה לעוות את פרשנות הממצאים והראיות האובייקטיביים. באספקלריה זו, אילולא עדותו של דכנר, לא ניתן היה לקבוע כי הלוואות = שוחד.
 
           אכן, אין לכחד כי גרסת ההגנה אינה נקייה, ונותרו סימני שאלה מרחפים ממעל לה, ובעיקר סוגיית פירעון השיקים של דכנר והזרמת הכספים כנגדם והעובדה שהחוב הוסב אל צ'רני אישית. ואולם, אין בתמיהות אלה כדי לשמוט את הקרקע תחת גרסתו של צ'רני, שלא זכר פרטים רבים בנוגע לשנות ה-90, והבהיר שוב ושוב כי תשובותיו הן בגדר השערות ובבחינת ניסיון לספק הסברים בדיעבד, בחלוף 16-10 שנים (!!!) מהאירועים, על בסיס ספרי הולילנד והחומרים הרלוונטיים. ולבסוף, נזכיר שוב כי צ'רני כלל לא הואשם בעבירת השוחד בגין תקופה זו, באשר זו התיישנה. בנסיבות אלו, אין לזקוף לחובתו של צ'רני את העובדה שלא זכר את כל פרטי הפרטים.
 
           יודגש כי התיישנות האירועים אינה מונעת מבית המשפט לבררם ולהסיק כי בוצעו עבירות בשנים אלה. בתי המשפט נוהגים לא אחת להרחיב לגבי אירועים שהתיישנו כרקע להתרחשויות מושא כתב האישום (ראו, למשל, ע"פ 2326/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.3.2012)). אולם משהגענו למסקנה כי לא הוכח שההלוואות היו מסווה לתשלומי שוחד בשנים אלה, אין בכך כדי להעלות או להוריד למקרה שלפנינו.
 
           לנוכח מסקנה זו, נשמט הבסיס תחת ההרשעה בעבירה של רישום כוזב, ודין הערעור בנקודה זו להתקבל.
 
 
אפיזודה ב' – 2001-2000 – הלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח
אפיזודה ג' – אפריל-מאי 2005 – הלוואות בסך 675,000 ש"ח
 
54.      נקדים ונזהיר כי עשרות העמודים להלן, עלולים להשרות שעמום על הקורא, באשר עיקרם ב"בוכהלטריה" תוך התחקות אחר מספרים והתחשבנויות, שמאחוריהם, לשיטת המדינה, מסתתרים תשלומי שוחד, בעוד שלשיטת ההגנה, מדובר בהלוואות שניתנו לדכנר. לטובת הקורא שאצה דרכו ומבקש לעשות קפיצת הדרך, נקדים ונספר כי גם לגבי אפיזודות אלה הגענו למסקנה כי דין הערעור להתקבל.
 
           אין חולק כי בשנים 2001-2000 (לאחר העברת פעילותה של הולילנד לנופש להולילנד תיירות) ובשנת 2005 נרשמו בספרי הולילנד תיירות מספר הלוואות על שם דכנר. ההלוואות פורטו בטבלת אקסל של רו"ח חסון [ת/137] (להלן: טבלת האקסל), ונביא את החלקים הרלוונטיים במתכונתם המקורית:
 

 
           כפי שניתן לראות, בשנים 2001-2000 נרשמו על שם דכנר שש הלוואות שסווגו כולן בתור "הלוואה אישית". סכום ההלוואות הכולל בשנים אלו עמד על 2,823,280 ש"ח, ולמען הנוחות נלך בדרכם של הצדדים ובית משפט קמא ונתייחס אל הסכום במעוגל כאל 2.8 מיליון ש"ח. עוד ניתן לראות כי בשנת 2005 ניתנו לדכנר שלוש הלוואות נוספות בסכום כולל של 675,000 ש"ח. אין חולק כי כל ההלוואות הנ"ל נותרו פתוחות עד לסגירתן בשנת 2007, עת כרתו הצדדים את הסכם ההיפרדות. שש ההלוואות בשנים 2001-2000 ושלוש ההלוואות בשנת 2005 הן ההלוואות עליהן נסבות אפיזודות ב' ו-ג', ולמען הנוחות נדון בשתיהן תחת פרק זה.
 
           על גבי טבלת האקסל הנ"ל [ת/137] הוסיפו הצדדים בהמשך תכתובות שונות בכתב יד, והיא הוגשה לבית משפט קמא בגלגוליה השונים [ת/98, ת/138, ת/154ב, ת/875ג, נ/225א]. אל גרסאות אלה של הטבלה והרישומים המופיעים על גבי חלקן נחזור ונתייחס להלן. נציין כי הלוואות דכנר תועדו במדוקדק בספרי הולילנד ונפתחה בגינן כרטסת מסודרת [ת/754].
 
55.      העיסוק באפיזודה ב' כרוך בניתוח שורה ארוכה של מוצגים אליהם הפנו הצדדים. בית משפט קמא ביסס הכרעתו על מוצגים אלה, והכרעת דינו כוללת התייחסויות למרבית המוצגים הרלוונטיים, אך שלא על פי סדר כרונולוגי. למען בהירות התמונה, נפתח את הדיון בתיאור כרונולוגי של התכתובות העיקריות והשתלשלות העניינים באותן שנים, ועם הקורא הסליחה על אריכות הדברים.
 
           נזכיר כי ביום 6.12.1999, עם תום תקופת חוזה ההעסקה הראשון, כרתו דכנר וצ'רני (בשם הולילנד תיירות) חוזה העסקה שני למשך חמש שנים (2004-2000) [ת/136]. על פי ההסכם, שאף הוא נוסח על ידי דכנר ובכתב ידו, דכנר היה זכאי לשכר חודשי בסך 50,000$ תוך שהוא מתחייב לשאת בעלות שכרו של כל עוזר שימצא לנכון (למעט השתתפות צ'רני בעלות אחת המזכירות).
 
           (-) ביום 4.1.2000, כחודש לאחר כריתת חוזה ההעסקה השני, פנה דכנר לצ'רני במכתב בו סיפר כי בתו עתידה לעבור הליך רפואי מציל חיים בעלות של 700,000$. וכך ניסח דכנר את הדברים [נ/83]:
 
"הלל,
הואיל וישבו אצלי כשצילצלת לא יכולתי לדבר בנושא הבא:
אני שולח את אדית [בתו של דכנר – י"ע] ל-Sloan Catering [צ"ל Sloan Kettering – בית חולים לטיפול וחקר הסרטן בניו יורק – י"ע] כ'קרש הצלה' אחרון. הטיפול/ניתוח גם כולל תרופות[?] וכד' עולה לי 700,000$+. 70% מהנ"ל משולם מראש.
אני אסיר תודה אם תקדים לי התשלום עבור ינואר-אפריל 2000, כנגד חשבוניות ש.א.ד. 100,000$ ו"אמיאור" (100,000$).
[...]
תודה מראש,
נ.ב: אם לא תוכל – אנא תודיעני. תודה".
 
           חשוב להדגיש כבר עתה כי אין חולק על כך שבתו של דכנר, אף שהיתה חולה בתקופה מסוימת, לא עברה כל טיפול או ניתוח בחו"ל ולא נזקקה לתרופות יקרות, כי דכנר רימה את צ'רני, פשוטו כמשמעו, כי מדובר ב"מסמך של רמאי", וכי דכנר "העז להשתמש במחלה הקשה שתקפה את בתו האהובה כמנוף להשגת כספים להם נזקק" (דברי בית משפט קמא, בפרוטוקול בעמ' 5956 ובהכרעת דינו בעמ' 17).
 
          (-) על פי רישומי העברות הכספים, בקשתו של דכנר נענתה באופן מיידי וכבר למחרת היום הועברו לש.א.ד. ולאמיאור סך של 100,000$ כל אחת (=412,000 ש"ח) [נ/83ב, נ/83ג].
 
          (-) ביום 15.2.2000 הקדים צ'רני לדכנר שכר טרחה בגין ארבעה חודשים נוספים והעביר לו שיק על סך 200,000$ (=810,000 ש"ח). על השיק, אשר ניתן מהולילנד תיירות לש.א.ד, נכתב כי מדובר בשכר טרחה עבור חודשים מאי-אוגוסט 2000 [נ/1-83].
 
          (-) בחלוף כחודש נוסף, ביום 22.3.2000, שב דכנר ופנה לצ'רני במכתב בזו הלשון: "בהמשך להצעתך הנדיבה לעזור לי בתקופה קשה זאת עבורי, אם אמנם יש באפשרותך, אודה לך אם תעביר לחשבון ש.א.ד. השקעות בע"מ ... סך של 150,000$ [ול]חשבון "אמיאור"... סך של 50,000$. בזה, ישולם כל שכ"ט לשנת 2000. לדאבוני, ההוצאות בגין בתי הן מעל ומעבר לכל מה שחשבתי, אני מקווה ומתפלל שהמאמצים הנעשים יצליחו, גם אם להארכת חייה..." [נ/83א].
 
          (-) גם בקשה זו נענתה על ידי צ'רני באופן מיידי, וביום 23.3.2000 הועברו לש.א.ד. 150,000$ (=600,000 ש"ח) ולאמיאור 50,000$ (=200,000 ש"ח) [נ/83ב, נ/83ג]. [הערה: תשלום הסך של 600,000$ במצטבר אכן משקף שכר טרחה של שנה בהתאם לחוזה ההעסקה השני].
 
          (-) בסמוך לכך, ביום 13.4.2000, חתמו צ'רני ודכנר על הסכם הלוואה בסך 1,215,000 ש"ח (=300,000$). על פי תנאי ההסכם המודפס על נייר מכתבים של הולילנד, ההלוואה ניתנה על ידי הולילנד תיירות לתקופה של חצי שנה, עם אפשרות לפירעון מוקדם בכל עת ואפשרות הארכה לפי דרישה. עוד נקבע כי ההלוואה תהא צמודה למדד ותשא ריבית שנתית של 10% [נ/78]. הלוואה זו היא ההלוואה הראשונה המופיעה בטבלת האקסל.
 
          (-) על פי האמור בטבלת האקסל, ביום 31.8.2000 ניתנה ההלוואה השניה המופיעה בטבלה בסך 200,000 ש"ח, וביום 14.11.2000 ניתנה ההלוואה השלישית בסך 450,000 ש"ח. סך ההלוואות שנרשמו לחובת דכנר בשנת 2000 עמד על 1,865,000 ש"ח.
 
           (-) כחצי שנה לאחר מכן, בחודש מרץ 2001, כתב צ'רני לאלי חסון מזכר אשר הנדון שלו הוא "ש.א.ד גמר תכנית מפורטת", ובו ביקש להעביר לדכנר הלוואה אישית בסך 40,000$ לפי שער של 4.15 ובנוסף להעביר לש.א.ד 50,000$ באותו שער [ת/755]. הלוואה זו לדכנר היא ההלוואה הראשונה בטבלת האקסל בשנת 2001 (18.3.2001) בסך 166,000 ש"ח (פרוטוקול, עמ' 5957).
 
           (-) ביום 3.4.2001 ניתנה לדכנר הלוואה אישית נוספת בסך 295,000 ש"ח (=70,000$) (ההלוואה החמישית בטבלת האקסל) [צילום השיק – ת/756]; וביום 13.5.2001 ניתנה ההלוואה האחרונה לשנה זו (השישית בטבלה) בסך 497,280 ש"ח (=120,000$). בספח השיק של הלוואה זו נכתבה המילה "שכט" אשר נמחקה בקו, ומתחתיה נכתב "יעוץ מיסוי" ו-"הלוואה" [ת/757].
 
           (-) ממוצגים ת/159, ת/159א-ב (מכתב מדכנר לאלי חסון, רישומים של אלי חסון ורישומי הולילנד) עולה כי ביום 15.7.2001 ניתנה לדכנר הלוואה אישית נוספת בסך 400,000 ש"ח. הלוואה זו אינה כלולה בסך של 2.8 מיליון ש"ח, והיא ככל הנראה הועברה בהמשך על שם אמיאור [ת/701] ונסגרה בשנת 2005 [נ/81].
 
56.      עד כאן פירטנו את התכתובות בתקופת מתן ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח בין השנים 2001-2000, ומכאן ואילך נפרט חלק מהתכתובות הרלוונטיותהמאוחרות לה:
 
           (-) ביום 6.11.2001 כתב חסון לצ'רני מכתב בו פירט סכומים שונים שניתנו כהלוואות על ידי הולילנד תיירות. צ'רני השיב בכתב ידו על גבי המכתב של חסון כדלקמן [ת/160]: את ההלוואה לדכנר ע"ס 1,215,000 ש"ח סיווג צ'רני כהלוואה אישית והורה להשאיר אותה; לגבי ארבע הלוואות נוספות מתוך השש המופיעות בטבלת האקסל – 450,000ש"ח (110,000$); 295,000ש"ח (70,000$); 497,280ש"ח (120,000$) ו-166,000 ש"ח (40,000$) – סימן צ'רני ü והורה לחסון "להוסיף 5% לשנה + מע"מ ולהתקזז מול ה-750 להודיע לי כמה קוזז" (ההדגשה בקו במקור – י"ע). לגבי מספר הלוואות נוספות סימן צ'רני X והוסיף "לא זכורות לי ההלוואות [או "כהלוואות" – י"ע] – לבדוק". יצויין שבין אותן הלוואות נמנית ההלוואה בסך 200,000 ש"ח מיום 31.8.2000 (המופיעה בתור ההלוואה השניה בטבלת האקסל כ"הלוואה אישית" של דכנר), וכן ההלוואה בסך 400,000 ש"ח מיום 15.7.2001 שהוזכרה לעיל ואשר צ'רני לא הואשם בגינה בתשלום שוחד והיא אינה נכללת בטבלת האקסל.
 
           (-) ביום 14.11.2001 כתב דכנר לצ'רני מספר מכתבים קצרים [ת/155]. נקדים ונציין כי ההגנה טענה לגבי מוצג זה – אשר שימש בסיס להכרעתו של בית משפט קמא – כי מדובר באסופת מסמכים שונים שחלקם או כולם הוחדרו על ידי דכנר לחומר החקירה במהלך חקירת המשטרה. על טענה זו עומדת ההגנה גם בערעור, ועוד נשוב ונתייחס לכך בהמשך. בשלב זה נציין כי באחד המכתבים הנכללים במוצג זה, כתב דכנר לצ'רני את הדברים הבאים:
 
"(א) יש 'למחוק' גם החוב שלי של 600,000 ש"ח – זה חלק מהכספים ששולמו ל
(ב) ללא כל קשר לתרשומתי הנפרדת, על 'אמיאור' לגלם לעניות דעתי הסכום ולהוציא חשבונית, הטפול הנוכחי יעורר שאלות רבות ומיותרות.
(ג) אנא התייחסותך לתרשומת הנפרדת והחלטתך האם להשאיר הרשומים כפי שהם או לשנותם ברוח ההצעה המובאת שם. מבחינת 'תזרים מזומנים' – תוספת. מבחינה מיסויית – הכרה בכל סכום ההוצאה. מבחינת 'שינה' – כולנו נישן יותר טוב".
 
           במכתב נוסף מאותו היום אשר נכלל במוצג ת/155 התייחס דכנר לסכומים נוספים (שלא נרשמו על שמו כהלוואות אישיות בטבלת האקסל), אשר לדבריו:
 
"'נמחקו' בספרי 'הולילנד' (כנגד הלוואת בעלים) בסוף שנת 2000. אין אפשרות 'למחוק' החוב בספרי החברות – כי משמעותו תשלום מס מלא על-ידי. כן ניתן להוציא חשבוניות (+גילום). מחד – מגדיל ההוצאה הכספית; מאידך ההוצאה מוכרת [...] הנ"ל 'נקי' לחלוטין".
 
 
           (-) ביום 2.12.2001 כתב דכנר לחסון מכתב בו פירט את החשבון "לסגירת כל היתרות האישיות (למעט הלוואה שתישאר) ביום 31.12.2001 בהתאם למוסכם" [ת/159]. במכתב זה פירט דכנר אלו חשבוניות תוצאנה על ידי חברותיו ("אלקסיר", "אבגד", ו"אמיאור" או "ש.א.ד."), והוסיף כי כנגד החשבוניות ינוכו סכומים שונים, ביניהם חמש מתוך שש ההלוואות שנרשמו על שמו בטבלת האקסל. ההלוואה היחידה אשר לא מוזכרת במכתבו היא ההלוואה הראשונה משנת 2000 בסך 1,215,000 ש"ח.
 
57.      כפי שצויין, בסופו של דבר ההלוואות נותרו פתוחות ונסגרו לבסוף רק בשנת 2007. ביני לביני, שב דכנר וביקש מצ'רני להקדים לו תשלומי שכר טרחה, ובשנת 2004 שב חסון ופנה לצ'רני בעניין ההלוואות, והכל כמפורט להלן:
 
           (-) ביום 1.12.2003 פנה דכנר לצ'רני וביקש להקדים תשלום שכר טרחה בגין חודשים ינואר-פברואר 2004 וכלשונו "מאוד אודה לך אם תוכל לשחרר לי שכ"ט ינואר ופברואר 2004 כעת, לאור ההוצאות הגבוהות ביותר שיש לי החודש להבאת כל הנושאים לגמר" [נ/220]. על גבי מכתב זה הורה צ'רני לאלי חסון להיענות לבקשת דכנר ולתאם עם ארז (קומורניק, רואה החשבון של חברות דכנר) קבלת חשבוניות לקראת אמצע החודש.
 
           (-) ביום 9.3.2004 כתב חסון מכתב לדכנר בו נאמר כי יתרת כרטיס ההלוואות שלו עומדת על 2.8 מיליון ש"ח. אל המכתב צורף תדפיס של מספר הלוואות [ת/701].
 
           (-) למחרת, ביום 10.3.2004, השיב דכנר לחסון בכתב יד על גבי מכתבו של חסון, וציין כי "הנ"ל ניתנו בגין ייעוץ מיוחד שניתן מעבר לשכ"ט החודשי. זאת בשל העסקת גורמים שונים לקידום השנויים בתב"עות. יש לחייב בנ"ל את ש.א.ד. השקעות בע"מ, שתוציא חשבוניות בהקשר, בתוספת ת.ב.ע." [ככל הנראה צ"ל "בתוספת מע"מ" – י"ע]. בתשובתו ביקש דכנר מחסון לתקן הרישום אחרי תיאום עם צ'רני [ת/701 הנ"ל].
 
           (-) ביום 21.3.2004 כתב חסון מכתב לרואה החשבון ולמנהלת החשבונות של דכנר, בו נאמר: "סוכם כי עבור תשלומים שקיבל שמואל 2,823,280 ש"ח יקבל מע"מ ביום שיוציא חשבונית ל-15 לחודש לאחר מכן. נא לתאר את החשבונית והוצאתה כשכ"ט ע"י ש.א.ד כמו שסוכם עם שמואל [ת/702].
 
58.      חלפה שנה נוספת ודכנר טרם הוציא חשבונית עבור הסכומים שקיבל, כך שההלוואות נותרו פתוחות בספרי הולילנד. מכאן אנו מגיעים להלוואות שניתנו לדכנר בשנת 2005, ומאחר שהדברים נכרכו יחדיו בהכרעת דינו של בית משפט קמא תחת "הלוואות שנות ה-2000", נדון בהם גם אנחנו תחת פרק זה. נשוב ונזכיר כי טענת המדינה כי ההלוואות בסך 675,000 ש"ח שניתנו בשנת 2005 נועדו לתשלומי שוחד – לא נכללה בכתב האישום, ובית משפט קמא הרשיע את צ'רני בגין הלוואות אלה מכוח סעיף 184 לחסד"פ. עוד יצויין כי צ'רני הואשם במתן שוחד גם בגין העברות כספים בשנת 2004, אולם בית משפט קמא זיכה אותו מאישום זה, ולא זה המקום לפרטו. נעבור אפוא להלוואות שניתנו בשנת 2005.
 
           (-) ביום 3.3.2005 פנה דכנר במכתב נוסף לצ'רני בנוגע למצבה של בתו באלו המילים [ת/754ב]:
 
"הלל שלום,
אדית עברה אתמול את כל הבדיקות... והבדיקות העלו שמאז שהחלו בטפול בארה"ב בינואר השנה – נעצר הגידול הסרטני; משמע, הכדורים שהיא מקבלת משפיעים לטובה.
לאור זאת, קיבלתי אישור לייבא ב-DHL כדורים נוספים מארה"ב (כולל חומרים אחרים) לתקופה של עוד 3 חודשים החל מעכשיו ועד סוף מאי.
עלות הטפול לשלשת החודשים האלה 130,000$, מזה חסרים לי לתקופה של 3 שבועות כ-50,000$ (שעבדתי דירתנו לבנק, אך עד קבלת הכסף, רישום המשכנתא וכד' חולפים שבועיים-שלשה).
אודה לך אם תעמיד לרשותי הסכום הנ"ל ובמקביל אעביר לאלי חסון שיק שלי לעוד 3 שבועות לכסוי/פרעון.
לדאבוני, ההוצאות העצומות של החודשים האחרונים עבור אדית רוששו לא רק אותי, כי אם את המשפחה – ולכן פנייתי זאת.
תודה מראש – בין אם תוכל להיענות לבקשתי ובין אם לאו. בברכה".
 
           אין צורך לשוב ולציין כי מדובר, שוב, בתיאורים שקריים חסרי בסיס אשר מעידים כמאה עדים על דרכו של דכנר לפרוט על מיתרי ליבו של צ'רני כדי להוציא ממנו כספים נוספים.
 
           (-) צ'רני נענה לבקשתו של דכנר, וביום 6.3.2005 נתן לו הלוואה בסך 200,000 ש"ח כנגד שיקים עתידיים (בטבלת האקסל של חסון תחת הכיתוב "שמואל פרטי" נכתב "החזר 4*50,000 בכספת לא הופקדו" [ת/138]). צ'רני אישר בעדותו כי הלוואה זו נפרעה בהמשך אותה שנה על ידי דכנר באמצעות השיקים שנתן (פרוטוקול, עמ' 5978).
 
           (-) לפי האמור בטבלת האקסל, כעבור חודש, ביום 6.4.2005, נרשמו על שם דכנר שתי הלוואות נוספות בסך של 250,000 ש"ח כל אחת.
 
           (-) ביום 13.4.2005 חתמו צ'רני בשם הולילנד תיירות ודכנר על הסכם הלוואה נוסף בסך 200,000$ בשער 4.385 (=877,000 ש"ח), בריבית שנתית של 6% (+ מע"מ על הריבית) [הסכם מודפס ת/138ב] [הערה: מאחר שההסכם מודפס יש להניח כי נערך על ידי צ'רני, בעוד שדכנר נהג לכתוב את ההסכמים, המסמכים והתזכירים בכתב ידו. אין חולק כי הלוואה זו היתה הלוואת אמת (ראו, בין היתר, פרוטוקול עמ' 5987; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 81).
 
           (-) ביום 17.5.2005 כתב דכנר מכתב לחסון בו ביקש להעביר אליו 175,000 ש"ח, בציינו כי הדבר תואם עם צ'רני. על גבי מכתב זה כתב צ'רני לחסון "נא להעביר אליו ההלוואה ביום חמישי" [ת/138א]. ואכן, כפי שניתן לראות בטבלת האקסל תחת הכותרת "שמואל פרטי" [ת/137], סכום של 175,000 ש"ח נרשם כהלוואה על שם דכנר ביום 22.5.2005.
 
59.      הנה כי כן, בסך הכל הועברו לדכנר בשנת 2005 הלוואה בסך 50,000$ שהוחזרה; הלוואה בסך 877,000 ש"ח שאין חולק כי היא הלוואת אמת (אשר נסגרה בשנת 2007); והלוואות נוספות בסך 675,000 ש"ח (250,000X2 + 175,000 ש"ח) שנסגרו גם הן ב-2007.
 
60.      ציינו לעיל כי צ'רני ודכנר ערכו רישומים בכתב יד על גבי טבלת האקסל. בשל החשיבות היתרה שיוחסה לדברים בבית משפט קמא, עוד נשוב ונביאם במתכונתם המקורית ונבחן את גלגוליה השונים של הטבלה. בשלב זה נסתפק בציון העובדה שבית משפט קמא הסתמך על רישומיו המאוחרים של דכנר על גבי טבלת האקסל (בשנת 2005) כדי לבסס את הכרעתו בנוגע להלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח שניתנו בין השנים 2001-2000.
 
           עוד הזכרנו לעיל כי הלוואות אלה בסך 2.8 מיליון ש"ח ו-675,000 ש"ח בצירוף מע"מ נסגרו בסופו של דבר בשנת 2007 כנגד חשבונית, ועל כך אין חולק. ובכלל, שנת 2007 היוותה שנת סיום היחסים שבין צ'רני לדכנר, בעיצומה כרתו כאמור את הסכם ההיפרדות. בשנה זו (ולאחריה) התכתבו הצדדים ביניהם, בין היתר גם בנוגע להלוואות המדוברות. לתכתובות אלה הוקדש פרק נפרד בהכרעת דינו של בית משפט קמא תחת הכותרת "מסמכים המלמדים על נטילת אחריות של נאשם 1" (עמ' 140-118 להכרעת הדין). החשוב לענייננו, שמסקנתו של בית משפט קמא בדבר אשמתו של צ'רני בגין ההלוואות המדוברות, התבססה בעיקרה על ממצאים ונימוקים שאינם כוללים את התכתובות המאוחרות של שנת 2007 ואילך. לתכתובות אלו הוקדש כאמור פרק נפרד בשלב מאוחר יותר בפסק הדין. לפיכך, נלך בדרכו של בית משפט קמא ונבחן את קביעותיו בנוגע להלוואות אלה לאור החומרים המתוארים לעיל. לתכתובות המאוחרות משנת 2007 ואילך אשר שימשו תימוכין מאוחרים למסקנתו המרשיעה של בית משפט קמא, וכן לנסיבות סגירת ההלוואות במסגרת הסכם ההיפרדות – נשוב בהמשך.
 
עיקרי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא
 
61.      בדומה לאפיזודת הלוואות שנות ה-90, עיון בהכרעת דינו של בית משפט קמא מלמד על אימוץ גורף של גרסת דכנר, ולפיה כל הסכום של 2.8 מיליון + 675,000 ש"ח הם כספים שהועברו לצורך שוחד. נעמוד על עיקרי הדברים בקצרה:
 
           (-) בית המשפט פתח את הכרעתו בכך שדכנר לא נדרש להשיב הלוואות אלה או לשלם בגינן ריבית והצמדה; כי לא ניתנו כנגדן בטחונות; וכי למעט הלוואה אחת לא נערכו לגביהן הסכמי הלוואה, ואילו הסכם ההלוואה היחיד שנערך (לגבי ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח) הוא על פניו הסכם למראית עין. בדומה לאפיזודת שנות ה-90, גם כאן הביע בית המשפט תמיהה מדוע לא קוזזו ההלוואות משכרו השוטף של דכנר.
 
           (-) בית המשפט קבע כי רישומו של דכנר על גבי ת/701, ולפיה הכסף ניתן בגין ייעוץ מיוחד והעסקת גורמים מעבר לשכר הטרחה החודשי, הוא רישום "המעיד בעד עצמו", וכי הדברים "מאששים" את גרסת דכנר, שהרי לפי הסכם ההעסקה השני דכנר היה אמור לשאת בעלות שכרם של עוזריו (עמ' 69 להכרעת הדין, ההדגשות הוספו – י"ע). בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי העדר תגובה מצד צ'רני וחסון בזמן אמת, אשר לא טרחו לפנות לעד המדינה ולשאול אותו "על איזה ייעוץ אתה מדבר?!", "מתיישב להפליא עם גרסתו של עד המדינה" (שם, עמ' 73).
 
           (-) אין זה סביר שצ'רני העמיד לדכנר הלוואות נוספות, לאחר שהאחרון לא החזיר את ה-8.9 מיליון ש"ח שקיבל כהלוואה בשנות ה-90.
 
           (-) אם לגרסת צ'רני מדובר בהלוואות לגיטימיות, מדוע כל שביקש תמורתן הוא חשבוניות? במילותיו של בית משפט קמא: "נאשם 1 נתן כסף ותמורתו ביקש 'נייר'?!" (עמ' 72 להכרעת הדין, ההדגשה בקו במקור – י"ע).
 
           (-) בית המשפט קבע כי בקשתו של חסון מהנהלת החשבונות של דכנר שיתארו את החשבונית כשכר טירחה [ת/702], מהווה הוראה לבצע רישום כוזב, ולדברי בית המשפט: "מכשעוסקים ב'שחור' כל המתגלגל ועוטף מזדהם ב'שחור'" (שם).
 
           (-) בית המשפט אימץ את טענת המדינה כי כל ההלוואות המדוברות הן הלוואות ש"גולמו", דהיינו שצ'רני העביר לדכנר גם את סכום מס ההכנסה בגינן, על מנת לאפשר לדכנר לדווח עליהן למס הכנסה מבלי שיינזק. הוכחה לכך מצא בית המשפט ברישומו של דכנר על גבי ת/98, שם כתב "הלוואות אלו ניתנו בשעתו בגין 'התשלומים' השונים שנעשו ולכן גולמו; לכשתהיה הכנסה יותר גדולה – תוצאנה חשבוניות. הדבר תואם בשעתו עם אלי". בכך, קבע בית המשפט, "עד המדינה יצק בזמן אמת את תמונות המצב, תמונת מצב שעל-פי המסמכים לא הייתה כלל נתונה במחלוקת בין הצדדים". בית המשפט הוסיף כי עצם העובדה שצ'רני נדרש "לגלם" סכומי כסף מלמדת שמדובר בעסקה שהצדדים ביקשו להסתירה, וכי "גילום כספי ה'הלוואה' מבסס עדות עד המדינה בנושא" (עמ' 74, ההדגשה בקו במקור – י"ע). כן קבע בית המשפט כי הדברים שכתב חסון על גבי טבלת האקסל "כי מדובר בהלוואות אישיות ש'גולמו', בצירוף דבריו של דכנר, "מעידים בעד עצמם ומעגנים עדות עד המדינה בבית המשפט" (עמ' 78 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה – י"ע).
 
           (-) בית המשפט הפנה ל-ת/755, אשר כותרתו "ש.א.ד. גמר תכנית מפורטת", בו הורה צ'רני לחסון להעביר לדכנר הלוואה אישית בסך 40,000$ וכן להעביר לש.א.ד 50,000$. בית המשפט קבע כי צ'רני הסכים בעדותו כי לא מדובר בהלוואה סוציאלית בשל מצבה של בתו של דכנר, אלא בתשלום לצורך קידום תב"ע ד'. בית המשפט ראה במוצג זה "חץ נוסף בשבכת גרסתו המחוררת של נאשם 1" (עמ' 75 להכרעת הדין).
 
           (-) לגבי ההלוואה הראשונה בטבלת האקסל בסך 1,215,000 ש"ח (=300,000$), בית המשפט דחה את טענת צ'רני כי היא ניתנה לבקשת דכנר עבור הניתוח לבתו. בית המשפט קבע כי עלות הניתוח, לדברי דכנר, היתה 700,000$, אולם באותה נקודת זמן צ'רני כבר הקדים לדכנר את מלוא שכר טרחתו לשנת 2000 בסך 600,000$, כך שדכנר יכול היה לדרוש רק עוד 100,000$.
 
           (-) בית המשפט קבע כי משנתבקש דכנר להנפיק חשבוניות, הוא עשה כן רק לאחר שהסכום גולם על ידי צ'רני. בית המשפט הוסיף כי "אין מחלוקת כי הסכומים גולמו" (עמ' 79, ההדגשה הוספה – י"ע), בהפנותו לדברים שכתב חסון על גבי טבלת האקסל. כן ציין בית המשפט כי אין מחלוקת שהחשבוניות לא יצאו על הסכום בתוספת הגילום, אלא רק על הסכום המקורי.
 
62.      מכאן פנה בית המשפט להציג "כיצד קוזזו, או בלשון המאשימה 'הועלמו', ה'הלוואות' שהועברו לעד המדינה לצורך תשלום שוחד בפעולה החשבונאית של קיזוז באמצעות 'הלוואות בעלים'" (שם). נפרט את הדברים.
 
           (-) בית המשפט הפנה ל-ת/160, שם כתב צ'רני לחסון "לקזז" את הסכומים שהועברו לדכנר כנגד "ה-750". בית המשפט קבע כי הדבר מלמד שאין מדובר בהלוואות, אלא בהעברות כספים שצ'רני ביקש להעלים, בדומה לפעולה שננקטה לגבי ה-8.9 מיליון ש"ח בסוף שנות ה-90.
 
           (-) בית המשפט הפנה למסמכי ת/155 (לגביו טענה ההגנה כי הוחדר לחומר החקירה על ידי דכנר), וקבע כי הוא "על פניו כולו בשלמותו אומר שוחד". נקבע כי מדובר במסמך בו דכנר העלה בפני צ'רני דרכי פעולה אפשריות להסתרת הכספים שהועברו לו לצרכי שוחד. דכנר כתב לצ'רני כי על מנת למחוק את הסכומים מספריו, יש לגלם את כספי ההלוואה, קרי שצ'רני יעביר לדכנר סכומים נוספים. בית המשפט קבע כי דברים אלה "מדברים בעד עצמם... סותרים לחלוטין כל גרסתו של נאשם 1 מראשיתה ועד סופה ומאמתים גרסת עד המדינה לעניין התשלומים הנ"ל". בית המשפט ציין כי אף שאיפשר לצ'רני לבחון את הדברים ולהשיב עליהם בישיבה הבאה, צ'רני התקשה לספק הסבר. בית המשפט דחה את טענת צ'רני כי ת/155 הוא אסופת מסמכים שאינם מסתדרים האחד עם השני ושהאותנטיות שלהם מוטלת בספק.
 
63.      ברוח דבריו בנוגע להלוואות בשנים המוקדמות, בית המשפט ציין כי גם ההלוואות בשנת 2005 בסך כולל של 675,000 ש"ח ניתנו ללא הסכם הלוואה ומבלי שניתנו בטחונות לפירעונן.
 
           בית המשפט התייחס להלוואת האמת בסך 200,000 ש"ח שדכנר קיבל בחודש מרץ 2005 (כחודש-חודשיים לפני ההלוואות בסך 675,000 ש"ח), וציין כי ארבעת השיקים שנתן דכנר להבטחת החזרתה אכן שימשו לפירעונה. בית המשפט ציין כי שיקים אלו לא שימשו לפירעון הלוואותיו הקודמות של דכנר משנת 2001-2000, ומכאן הסיק כי הלוואות אלו לא היו הלוואות אמת, בניגוד להלוואה בסך 200,000 ש"ח.
 
           לבסוף, בית המשפט ציין כי ההלוואה בסך 877,000 ש"ח (=200,000$) שניתנה לדכנר בחודש אפריל 2005 – אשר אין חולק כי היא הלוואת אמת – קוזזה בהמשך הדרך בחודש מרץ 2007 מחובותיו של דכנר, זאת להבדיל מההלוואות בסך 2.8 מיליון ו- 675,000 ש"ח, מה שמלמד שאלו האחרונות שימשו כשוחד.
 
אפיזודה ב' – דיון והכרעה
 
64.      לא לחינם הארכנו בתיאור השתלשלות העניינים והתשתית הראייתית. עשינו זאת על מנת לספק לקורא תמונה מלאה, ככל הניתן, המאפשרת להביט על הדברים בהקשרם הרחב, לבחון את האירועים במסגרת הזמנים הנכונה, וכדי להבטיח שפירוט הכרעתו של בית משפט קמא והדיון בערעור לגופו לא ייתפשו בעיני הקורא כ"מנותקים" מכל הקשר.
 
           כפי שצוין, עיון בקביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא מלמד על אימוץ גורף של גרסת דכנר ועמדת המדינה, לצד דחייה גורפת של גרסת צ'רני. בשלב זה, עלינו לשוב ולהציב נגד עינינו את תמרור האזהרה עליו עמדנו בראשית דברינו (פסקה 13 לעיל). המורכבוּת האינהרנטית בעדותו של עד המדינה והקשיים המהותיים בנוגע למהימנותו, בלשון המעטה, מחייבים נקיטת משנה זהירות בהתייחסות לגרסתו. אין לנו אלא לשוב ולעטות על פנינו את אותה "מסיכה" המסתירה מעינינו את עדותו של דכנר, ולבחון את הדברים לאור יתר הראיות המצויות בתיק. כפי שניווכח, נקודה זו מציפה קושי מסוים החוזר ועולה בחלק מהנמקותיו של בית משפט קמא, בהן הוטעם כי מוצג מסוים או התנהגות מסוימת של צ'רני "מתיישבים" עם עדותו של דכנר (ראו, למשל: עמ' 73 בנוגע לאי התייחסותו של צ'רני לדברי דכנר כי "הנ"ל ניתן בגין ייעוץ מיוחד"; עמ' 74 בנוגע ל-ת/755 בו הורה צ'רני לחסון להעביר לדכנר 40,000$ לאחר אישור תב"ע ד'). כפי שהדגשנו בפרק שעסק בהלוואות שנות ה-90, לא ניתן להתבסס על עדותו של דכנר כנקודת מוצא, ועל מנת לבסס הרשעה לא די בכך שממצאים מסוימיםמתיישבים עם עדותו, ככל שיש לממצאים אלה הסבר חלופי.
 
           אקדים ואומר כי לאחר בחינה מדוקדקת של הדברים, איני שותף למסקנתו הנחרצת של בית משפט קמא לפיה יש לאמץ באופן גורף את גרסתו של דכנר. להלן פירוט הדברים.
 
65.      בדוננו בהלוואות שנות ה-90, ציינו כי העיסוק האינטנסיבי בבית משפט קמא באירועי שנים אלו, נעשה מבחינת התביעה, כבסיס המאיר את מערכת היחסים המושחתת מלכתחילה בין צ'רני לדכנר. אלא שמצאנו, בניגוד לבית משפט קמא, כי לא ניתן לקבוע באופן קונקולוסיבי כי ההלוואות בסך 8.9 מיליון ש"ח שניתנו לדכנר שימשו כסות לתשלומי שוחד. לדברים אלה השלכה לדיון בהלוואות שנות ה-2000, שכן כעת, בניגוד לבית משפט קמא, איננו בוחנים את אירועי שנים אלו כ"המשך" לפרשת שוחד שהחלה בשנות ה-90, אלא כהלוואות העומדות לעצמן.
 
           מכאן, למשל, הבעייתיות בנימוק שהציג בית משפט קמא בחלקו הראשון של דיונו בנוגע להלוואות שנות ה-2000, שהתבסס על קביעותיו לגבי ה"הלוואות" בסך 8.9 מיליון ש"ח [המרכאות במקור – י"ע], ועל התזה כי הלוואות אלה "לא הושבו" על ידי דכנר ו"אבדו עקבותיהם בספרים" (עמ' 69 להכרעת הדין). בית המשפט תמה כיצד צ'רני המשיך "להלוות" לדכנר כספים נוספים בשנות ה-2000, לאחר שהלה לא השיב את הלוואות שנות ה-90. מכך הסיק בית המשפט כי גם הלוואות שנות ה-2000 אינן הלוואות אמת, ומכאן קצרה הדרך לאמץ את גרסתו של דכנר כי מדובר בשוחד.
 
           אולם, לאחר שדחינו את המסקנה לפיה אין ספק כי הלוואות שנות ה-90 ניתנו כשוחד, ממילא אין באותן הלוואות כדי לצבוע את הלוואות שנות ה-2000 בצבעים של שוחד. ככל שאנו מבקשים להשליך משנות ה-90 אל שנות ה-2000, שמא היפוכו של דבר הוא הנכון, וכשם שבשנות ה-90 אין לשלול את האפשרות שצ'רני ודכנר נקטו פרקטיקה של מתן הלוואות שהפכו בשלב מסויים לשכר טרחה שלא הוצאו חשבוניות בגינו, כך עשו גם בשנות ה-2000. ובקיצור, יש להישמר מפני "כדור שלג קונספטואלי" תוך הסקת מסקנות ממסקנות מוקדמות הנוגעות לאירועי שנים עברו.
 
66.      בבואנו לשרטט את "ציר הזמן" ולפרט את התשתית הראייתית בצורה כרונולוגית, הקדמנו והזכרנו את הסכם ההעסקה השני שנחתם בין הצדדים למשך חמש שנים, מראשית שנת 2000 ועד סוף שנת 2004 [ת/136]. כזכור, על פי ההסכם, דכנר היה זכאי לשכר חודשי בסך 50,000$ תוך שהוא נוטל על עצמו לשאת בעלות העסקתו של כל עוזר שימצא לנכון.
 
           בית משפט קמא פתח את הכרעתו בהתייחסות למוצג ת/701, שהוא מכתב תשובה של דכנר לרו"ח חסון מיום 10.3.2004, למעלה מארבע שנים לאחר החתימה על הסכם ההעסקה השני. במכתב זה התייחס דכנר להלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח וכתב כי "הנ"ל בגין ייעוץ מיוחד שניתן מעבר לשכ"ט החודשי, זאת בשל העסקת גורמים שונים לקידום השינויים בתב"עות".        בית המשפט קבע בעניין זה כדלקמן:
 
"אמור מעתה, רישום של עד המדינה המעיד בעד עצמו. עד המדינה רשם בצורה ברורה שלא מדובר בהלוואה ולא בהעברת כסף דומה להלוואה. עד המדינה ציין כי מדובר בתשלומים שנמסרו לו למטרת העסקת גורמים שונים...." (עמ' 69 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור – י"ע).
 
           משאמר דברים אלו, הפנה בית המשפט להסכם ההעסקה השני [ת/136], וקבע כי לאור התחייבות דכנר בהסכם זה כי יעסיק על חשבונו הבלעדי כל עוזר שימצא לנכון, הרי ש-
 
"הדברים שנרשמו על ידי עד המדינה בכתב ידו בעמוד השני של מוצג ת/701 מאששים גרסת עד המדינה כי ההתכתבות מלמדת על תשלומי שוחד ותו לא. עד המדינה לא יכול היה לציין ולבקש תשלומים, שהינם על פי ההסכם אמורים להיות על חשבונו" (שם, ההדגשות הוספו – י"ע).
 
           כתימוכין נוספים למסקנתו הוסיף בית המשפט את דבריו בנוגע לשנות ה-90 עליהם עמדנו לעיל.
 
67.      איני יכול לקבל את דרך הילוכו של בית משפט קמא.
 
           אכן, על פי הסכם ההעסקה השני, דכנר התחייב לשאת בעלות שכרם של עוזריו. אלא שמכאן ועד המסקנה כי כל אימת שדכנר ביקש החזר על תשלומים שהעביר לגורמים שונים, פירוש הדבר החזרים עבור תשלומי שוחד – ארוכה הדרך.
 
           בית משפט קמא פתח במשפט שנכתב על ידי דכנר בשנת 2004, שלוש-ארבע שנים לאחר מתן ההלוואות, חזר לאחור בזמן להסכם ההעסקה שנכרת בשלהי 1999, והסיק מהרישום המאוחר, לאור ההסכם המוקדם, על מתן שוחד. אלא שאצל דכנר אין מוקדם ומאוחר, ובבואנו לנסות להתחקות אחר טיב ההלוואות שניתנו לדכנר, שומא עלינו להתחיל מההתחלה. לטעמי, בחינת הדברים על פי הרצף הכרונולוגי אינה מובילה בהכרח למסקנתו של בית משפט קמא.
 
68.      נבחן תחילה את ההלוואה הראשונה המופיעה בטבלת האקסל. זו, כזכור, ניתנה לצ'רני ביום 13.4.2000 וסכומה עמד על 1,215,000 ש"ח (=300,000$). למען הבהירות, נשוב ונתייחס בקצרה לאירועי אותם ימים.
 
           בחודש דצמבר 1999 חתמו צ'רני ודכנר על הסכם ההעסקה השני. לא חלפו מספר ימים, ודכנר פנה במכתב תחינה לצ'רני בו גולל את סיפור הבדים בנוגע לניתוח שבתו עתידה לעבור בחו"ל, אשר עלותו, כך על פי דכנר, כ-700,000$ (=כ-2.8 מיליון ש"ח). במכתב זה ביקש דכנר מצ'רני כי יקדים לו 200,000$ משכר טרחתו (שכר חודשים ינואר-אפריל 2000), וצ'רני נענה לבקשתו באופן מיידי. בחלוף כחודש וחצי הקדים צ'רני לדכנר 200,000$ נוספים.
 
           לא חלף חודש נוסף, ודכנר שב ופנה לצ'רני וביקש, כלשונו, "בהמשך להצעתך הנדיבה לעזור לי בתקופה קשה זאת עבורי", להקדים לו 200,000$ נוספים, ובכך להשלים את העברת מלוא שכר הטירחה לשנת 2000. כזכור, דכנר סיים את מכתבו במילים הבאות: "לדאבוני, ההוצאות בגין בתי הן מעל ומעבר לכל מה שחשבתי, אני מקווה ומתפלל שהמאמצים הנעשים יצליחו, גם אם להארכת חייה..." [נ/83א]. גם בקשה זו נענתה על ידי צ'רני באופן מיידי.
 
           שלשה שבועות לאחר מכן, ביום 13.4.2000, חתמו צ'רני ודכנר על הסכם ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח (=300,000$), היא ההלוואה הראשונה המופיעה בטבלת האקסל.
 
69.      צ'רני טען כי ההלוואה הנ"ל ניתנה לדכנר במענה לבקשותיו לצורך השלמת עלות הניתוח של בתו בסך 700,000$. בית משפט קמא דחה את גרסתו של צ'רני ממספר נימוקים מרכזיים (מלבד רישומו המאוחר של דכנר משנת 2004 אשר הוזכר לעיל): ראשית, בניגוד לאמור בהסכם ההלוואה [נ/78], ההלוואה לא נשאה ריבית והצמדה ולא נפרעה במועד; שנית, צ'רני לא הסביר מדוע העביר לדכנר 300,000$, שהרי כבר הוקדמו לדכנר מלוא תשלומי שכר הטירחה לשנת 2000 (600,000$), כך ש"לכל היותר יכול היה עד המדינה לדרוש אך 100 אלף דולר נוספים" לצורך השלמת עלות הניתוח (עמ' 77 להכרעת הדין).
 
           נימוק נוסף, אשר אינו ייחודי להלוואה זו, נוגע להעדר התייחסות בזמן אמת מצדו של צ'רני לדברים מאוחרים של דכנר בנוגע להלוואה זו והלוואות אחרות. בפרט, כיצד ייתכן שבשנת 2004, לאחר שדכנר כתב לחסון כי ההלוואות הן "בגין ייעוץ מיוחד שניתן מעבר לשכר טרחה חודשי, זאת בשל העסקת גורמים שונים..." [ת/701], צ'רני לא "קפץ" והטיח בדכנר "על איזה ייעוץ אתה מדבר?!" (עמ' 73 להכרעת הדין).
 
70.      כשלעצמי, לא זו בלבד שאיני סבור כי יש בטעמים דלעיל כדי לצבוע את ההלוואה בצבעים של שוחד, אלא שחומר הראיות מצביע על כך שמדובר בהלוואת אמת.
 
           הרקע הברור למתן ההלוואה הוא מכתבו של דכנר בנוגע לניתוח היקר שבתו עתידה לעבור. מהמכתב ניתן להבין כי דכנר, כפי שהציג את הדברים בפני צ'רני, לא היה מסוגל לשאת בעלות הניתוח, והוא ביקש הקדמות של שכר הטירחה על רקע מצבה של בתו. במכתבו מחודש מרץ 2000, דכנר אף התייחס במפורש להצעתו הנדיבה של צ'רני לעזור לו בתקופה קשה זו עבורו, וביקש הקדמה נוספת של שכר טירחה. במבט ראשון, ניתן כמובן להרהר מדוע בכלל נדרש דכנר להלוואות ומקדמות, כמי שהשתכר עשרות מיליוני שקלים בשנות ה-90, וניתן היה לצפות כי יוכל לעמוד בהוצאה של כמה מאות אלפי דולרים. תהייה זו נותרת בלתי פתורה (לנוכח האמור בתכתובות מאוחרות יותר, ככל הנראה דכנר הסתבך בשוק האפור לאחר שהשקיע את כספו באופן ספקולטיבי). מכל מקום, אין חולק כי המצג השקרי שהציג דכנר כלפי צ'רני היה כי הוא נזקק לסיוע כלכלי בשל "מצבה הרפואי הקשה" של בתו, וכי צ'רני נענה לבקשותיו באופן מיידי.
 
             החשוב לענייננו, שזהו הרקע למתן ההלוואה הראשונה בטבלת האקסל בסך 300,000$, שניתנה בסמוך לכך ממש. מועד מתן ההלוואה משתלב היטב עם מועד בקשותיו של דכנר עבור בתו ועם נכונותו של צ'רני לסייע. בהקשר זה, מרתקת במיוחד עדותו של דכנר, שבעדותו עמד על כך שהסכום של 300,000$ לא ניתן לצורך מימון עלות הניתוח, וכי לצורך נשיאה בעלות הניתוח הוא שבר חסכונות (פרוטוקול, עמ' 2243-2235). דא עקא, שהניתוח המדובר לא היה ולא נברא, וממילא לא נשברו כל חסכונות כדי לממנו. אם דכנר לא נרתע, הפעם בכובעו כעד מדינה, להמשיך לשקר על דוכן העדים אודות ניתוח דמיוני שלא היה ולא נברא, איני סבור כי ניתן לעשות "פלגינן דיבורא" בגרסתו לגבי ייעוד הסכום שקיבל מייד בסמוך לאחר בקשתו למימון הניתוח. לטעמי, יש אפוא קושי רב לקבל את דבריו של דכנר כי הסכום של 300,000$ ניתן על ידי צ'רני כשוחד, ויש בדברים כדי להטיל צל כבד על גרסתו.
 
           זאת ועוד. במכתבו של דכנר לחסון מיום 2.12.2001, ביקש דכנר לסכם את "החשבון לסגירת כל היתרות האישיות (למעט הלוואה שתישאר) ביום 31.12.2001" [ת/159]. במכתב זה מנה דכנר, בין היתר, חמש מתוך שש ההלוואות המופיעות בטבלת האקסל לשנים 2001-2000, אותן ביקש לנכות לאחר שיוציא חשבוניות. ההלוואה היחידה שלא נמנתה היא ההלוואה הנ"ל בסך 300,000$, והדברים עולים בקנה אחד עם המילים "למעט הלוואה שתישאר" שכתב דכנר בפתח מכתבו הנ"ל. על פני הדברים, ניתן לראות בכך אינדיקציה חזקה לתפישתו של דכנר באותה העת כי מדובר בהלוואה אשר ניתנה לו בתור הלוואה אישית מובהקת, ובשל כך לא ביקש "להסב" אותה לשכר טרחה כנגד הוצאת חשבונית. הדברים מתיישבים גם עם רישומו של צ'רני מזמן אמת [ת/160], אשר כתב ליד הלוואה זו את המילים "הלוואה אישית להשאיר". לטעמי, פשט הדברים בצירוף מועד מתן ההלוואה והרקע לנתינתה, מתיישבים היטב עם טענת צ'רני כי ההלוואה ניתנה לדכנר בזיקה לניתוח-כביכול של בתו.
 
71.      לא מצאתי ביתר ההנמקות שנמנו בהכרעת דינו של בית משפט קמא תימוכין לכך שהלוואה זו ניתנה כשוחד. העובדה שסכום ההלוואה לא נשא ריבית והצמדה, אין בה כדי להפוך את הסכם ההלוואה להסכם למראית עין וכמסווה לשוחד. גם ההלוואה בסך 877,000 ש"ח (=200,000$) שניתנה לדכנר בשנת 2005, היתה אמורה לשאת ריבית שנתית של 6% [ת/138ב]. הלוואה זו – אשר אין חולק כי היתה הלוואת אמת – לא נשאה ריבית בסופו של דבר, ואיש לא טען כי הדבר מעיד על כך שמדובר בהסכם למראית עין או כי מדובר בשוחד (ראו, למשל, פרוטוקול עמ' 5987; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 81).
 
           הוא הדין לגבי הנמקת בית משפט קמא כי "לכל היותר יכול היה עד המדינה לדרוש אך 100 אלף דולר נוספים" (עמ' 77 להכרעת הדין), קרי, כי דכנר "יכול היה לדרוש" מצ'רני רק את הפער בין מחיר הניתוח (700,000$) לבין שכר טרחתו לשנת 2000 (600,000$). אלא שאין מדובר ב"דרישה" כלל וכלל, אלא תחילה בבקשות להקדמת שכר טירחה ובהמשך בקבלת הלוואה. איני רואה הכיצד הקדמת שכר הטירחה לשנת 2000 חוסמת את דרכו של דכנר לבקש הלוואה או לבקש מקדמות על חשבון שנים עתידיות. ובקיצור, אין בנימוק זה כדי לחזק את טענת השוחד.
 
           בדומה, לא ניתן לקבל את הנמקת בית משפט קמא כי העובדה שצ'רני לא קיזז את ההלוואות משכרו השוטף של דכנר, מלמדת על היותן כסות לשוחד. הרי אין חולק כי על פי בקשותיו של דכנר, שהתבססו על "מצבה הקשה" של בתו, חלק גדול משכר טרחתו הוקדם לו. בנסיבות אלו, ממה אמור היה צ'רני לקזז את ההלוואות? האם היה עליו לעכב לדכנר שכר טירחה עתידי עד אשר יחזיר את ההלוואות? האם היה על צ'רני להתעלם ממצבה הקשה של בתו כפי שתואר על ידי דכנר? (וכפי שנראה להלן, דכנר עשה שימוש רב במצבה של בתו כאמתלה לבקשת מקדמות והלוואות). לטעמי, הנמקה זו מבוססת על פרשנות בדיעבד בהתעלם מנסיבות מתן ההלוואות כפי ששררו בזמן אמת.
 
72.      בית משפט קמא נתן משקל לכך שצ'רני לא "קפץ" מיד והטיח בדכנר מדוע הוא טוען כי ההלוואות ניתנו עבור תשלומים מיוחדים. מדובר למעשה באימוץ דבריו של דכנר, אשר בנסותו לבסס את טענתו כי מדובר בשוחד, העיד כי –
 
"ה-1.215 מיליון מופיע באקסל כבר בשנת 2005 או 2006, כבר אז אני כותב להלל צ'רני שהכסף הזה הוא על חשבון ההתחשבנותבינינו בגין הוצאות מיוחדות. זאת אומרת עבור שוחד. מאותה עת עד להתחשבנות סופית בשנת 2007 לא קפץ מר צ'רני וצעק איך אתה מעז לומר דבר כזה, מה זה שייך בכלל להגיד שזו הוצאה מיוחדת בגין שוחד?" (פרוטוקול, עמ' 2239; וראו גם חקירתו הראשית, פרוטוקול בעמ' 256).
 
           תהייה זו, אשר אומצה כאמור על ידי בית משפט קמא, הגיונה בצידה. עם זאת, ניתן גם ניתן להשיב עליה וליתן לה הסבר חלופי למסקנה כי מדובר בשוחד, ונזכיר את טרונייתו של צ'רני כי "יש נטיה במשפט הזה לייחס לי קופצנות יתרה" (פרוטוקול, עמ' 5856), ובנקודה זו אנו מתחברים ליתר ההלוואות שניתנו בשנים אלה ולתרשומות המאוחרות של דכנר.
 
73.      כפי שפורט לעיל, מלבד ההלוואה הראשונה בסך 300,000$, חמש ההלוואות הנוספות בשנים 2001-2000 עליהן נסבה אפיזודה זו מסתכמות בכ-400,000$ (כ-1.6 מיליון ש"ח), סכום שהינו שווה ערך לשכר טרחה בגין שמונה חודשי עבודה. עוד חשוב לשוב ולהזכיר כי מלוא שכר הטרחה של דכנר לשנת 2000 בסך 600,000$ הוקדם לו, לבקשתו, על רקע מצבה של בתו וצרכיו האישיים.
 
           בנסיבות אלו, האם התזה של ההגנה כי מנקודת מבטו של צ'רני, ההלוואות שימשו את דכנר עבור בתו וגם לצרכים הקשורים בפרויקט – היא בלתי סבירה? ודוק: השאלה הצריכה לענייננו איננה אם דכנר השתמש בפועל בכספים לצרכי שוחד, אלא אם ניתן לייחס לצ'רני מודעות לכך שהכספים שהעביר לדכנר נועדו לשמש אותו לתשלום שוחד.
 
74.      כאמור, בית משפט קמא הסיק כי ההלוואה האישית שניתנה לדכנר אינה "הלוואת אמת", מאחר שמלוא שכר טרחתו של דכנר (לשנת 2000) הוקדם לו, ולכן הוא לא יכול היה "לדרוש" מצ'רני סכומים נוספים (מעבר ל-100,000$). כן ניתן משקל לכך שנוכח התחייבותו של דכנר לשאת על חשבונו את עלות העסקתם של אחרים, לא ייתכן שההלוואות שימשו אותו לשם "העסקת גורמים שונים", שכן לא היה זכאי לדרוש תשלומים שאמורים היו להיות על חשבונו. על רקע זה, הסיק בית המשפט כי הדברים מאששים את גרסו של דכנר כי ההתכתבות מלמדת "על תשלומי שוחד ותו לא".
 
           כפי שציינתי, איני שותף למסקנתו הנחרצת של בית משפט קמא. לטעמי, הקדמת שכר הטרחה לדכנר והסכם ההעסקה השני עשויים להביא למסקנההפוכה מזו של בית משפט קמא. יש טעם בטענה כי דווקא בקשותיו של דכנר מצ'רני להקדים לו את מלוא שכר הטרחה בשל מצבה של בתו, מסבירות מדוע קיבל מצ'רני הלוואות נוספות; ודווקא התחייבותו של דכנר בהסכם ההעסקה השני לשאת בעלות שכרם של עובדים נוספים, היא המסבירה מדוע נדרש כביכול להלוואות אלו. שהרי מנקודת מבטו של צ'רני בזמן אמת, דכנר "ניצל" את מלוא שכר טרחתו לשנת 2000 עבור בתו וצרכיו השוטפים, ואך טבעי שיזדקק לכספים נוספים למטרות הקשורות גם בעבודתו ובהעסקת הגורמים הנוספים. אף היקף הסכומים המדוברים, כ-400,000$ על פני שנתיים, העולים כדי 30% משכר טרחתו של דכנר לתקופה זו, מתיישבים לכאורה עם מסקנה זו.
 
           דווקא הקדמת שכר הטרחה ומתן ההלוואה בשל מצבה הרפואי של אדית, עשויים להסביר מדוע כביכול נזקק דכנר להלוואות נוספות, אם לצרכיו האישיים ואם לצורך עבודתו וקידום הפרויקט. ודוק: אלה גם אלה יכולות להיות הלוואות "לצרכים לגיטימיים", ועיון מדוקדק בעדותו של צ'רני מלמד כי כך העיד בנוגע להלוואות בשנים אלו, ובמילותיו: "יש הלוואות אישיות אלה ויש הלוואות מסוג אחר, לכל כיוון ההלוואות שדכנר קיבל הוא קיבל לצרכים לגיטימיים" (פרוטוקול, עמ' 5961). ממילא, העובדה שחלק מן ההלוואות נקשרו לפעולות הקשורות בקידום הפרויקט (והפכו לבסוף לשכר טרחה), אינה עומדת בסתירה לגרסתו של צ'רני.
 
           בית משפט קמא זקף לחובתו של צ'רני את הרישומים המופיעים בשני מוצגים: האחד – ת/755 – מזכר מחודש מרץ 2001 אשר כותרתו "ש.א.ד גמר תכנית מפורטת", בו הורה צ'רני לחסון להעביר לדכנר הלוואה אישית ע"ס 40,000$ ו-50,000$ לש.א.ד; והשני – ת/757 – ספח שיק של הלוואה בסך 120,000$ (497,280 ש"ח) מיום 13.5.2001 (היא ההלוואה השלישית והאחרונה בטבלת האקסל לשנת 2001), בו נמחקה המילה "שכ"ט" ותחתיה נכתבו המילים "ייעוץ מיסוי" ו"הלוואה". על בסיס האמור במוצגים אלה, בית המשפט קבע כי אין מדובר ב"הלוואות סוציאליות" בשל מצבה של בתו של דכנר, וכי הדבר הוא בבחינת "חץ בשבכת גרסתו המחוררת" של צ'רני (עמ' 76-75 להכרעת הדין). אלא שכפי שציינו, קיומה של זיקה בין חלק מן ההלוואות לבין עניינים הקשורים בקידום הפרויקט, לא זו בלבד שאינו עומד בניגוד לדבריו של צ'רני, אלא מתיישב עמם. יתרה מכך. דווקא מחיקת המילה "שכ"ט" מ-ת/757 עשויה לתמוך בגרסת ההגנה לגבי אופן סיווג ההלוואות בספרי הולילנד.
 
75.      תימוכין נוספים לכך ש"הלוואה אישית" אינה בהכרח שוחד, ניתן למצוא בהנחייתו של דכנר לחסון מדצמבר 2001 [ת/159 הנ"ל]. במכתב זה ביקש דכנר לסגור את "כל היתרות האישיות" כנגד הוצאת חשבוניות, ובגדרן של יתרות אלה נכללה גם הלוואה בסך 400,000 ש"ח מיום 15.7.2001 (אשר אינה כלולה ב-2.8 מיליון ש"ח). עיון ברישומיו של חסון ובספרי הולילנד מעלה כי הלוואה זו אכן נרשמה על שם דכנר באופן אישי [ת/159א-ב] (וככל הנראה הועברה בהמשך לכרטיס אמיאור [ת/701 עמ' 2] ונסגרה בשנת 2005, ביחד עם שתי הלוואות אישיות נוספות שניתנו לדכנר באמצעות אמיאור בסך 512,000 ש"ח ו-345,000 ש"ח [נ/81 בו מודיעה דניאלה בשם אמיאור כי הסכום של 1,257,000 ש"ח – המהווה סיכום של שלושת הסכומים הנ"ל – "שנובע מהלוואה אישית של דכנר נסגר בשנת 2005". תשומת לב הקורא כי אין להתבלבל עם ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח לגביה טענה המאשימה כי המדובר בשוחד]. החשוב לענייננו, שאיש לא טען מלכתחילה כי הלוואה אישית זו היא שוחד, ודכנר עצמו אף מסר תחילה כי מדובר בהלוואות אמת אך בשלב מסוים בעדותו "נזכר" והפך את גרסתו וטען כי גם הלוואות אלה שימשו לשוחד (ראו בין היתר, פרוטוקול, עמ' 2232-2231, 2320-2319; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 78). עצם העובדה שדכנר עצמו סבר תחילה כי מדובר בהלוואת אמת – אף שזו נרשמה כ"הלוואה אישית" ואף שהיא נכרכה על ידו ב-ת/159 ביחד עם חמש מתוך שש ההלוואות בטבלת האקסל – מלמדת כי גם לשיטתו לא כל "הלוואה אישית" ניתנה כשוחד. אף ניתן להרהר שמא עצם כריכתה על ידי דכנר עם יתר ההלוואות מלמדת היפוכו של דבר, כי גם יתר ההלוואות אינן שוחד. לא למותר לציין כי שלוש הלוואות אלה בסכום כולל של 1,257,000 ש"ח לא נכללו בכתב האישום והמאשימה לא ביקשה להרשיע בגינן.
 
76.      זאת ועוד. רו"ח חסון העיד כי הסיווג "הלוואה אישית" בטבלת האקסל נעשה על ידו ביחס לתשלומים שניתנו לפקודת דכנר אישית, וכי הרישום נותר כך עד שדכנר החזיר את הכספים או הוציא בגינם חשבונית. בית המשפט לא קיבל את דבריו, בציינו כי היה על חסון לסווג את התשלומים על פי מהותם, ולא על פי השאלה אם הוצאה בגינם חשבונית אם לאו (עמ' 71-70 להכרעת הדין). אכן כך ראוי לעשות מבחינה חשבונאית, אך השאלה בנוגע לאישום בשוחד אינה אם הדרך בה סיווג חסון את התשלומים היא נכונה מבחינה חשבונאית, אלא אם ניתן להסיק מכך כי מדובר בכספים שהועברו על ידי צ'רני כשוחד. לאחר שעיינתי בעדותו של חסון וביתר חומר הראיות, לא שוכנעתי בכך.
 
           ראשית, חומר הראיות מתיישב עם עדותו של חסון כי הסיווג "הלוואה אישית" בטבלת האקסל נעשה על ידו, ולא היה "שם קוד" שנֶהֱגַה על ידי צ'רני עבור תשלומי שוחד. כך, לדוגמא, ועמדנו על הדברים לעיל, כאשר צ'רני התייחס להלוואות של דכנר בשנים אלו [ת/160], הוא סימן רק אחת מהן בתור "הלוואה אישית" – זו הראשונה בסך 1,215,000 ש"ח. כל היתר לא כונו על ידי צ'רני "הלוואות אישיות", והדברים מתיישבים עם האמור לעיל כי היה זה חסון שהצמיד את הסיווג "הלוואה אישית" ליתר ההלוואות בטבלת האקסל אשר ניתנו לפקודת דכנר באופן אישי.
 
           שנית, הפרקטיקה של סיווג תשלום בתור "הלוואה" עד למועד החזרתה או עד מתן חשבונית, מתיישבת עם דרך הילוכו של דכנר שהעדיף להימנע מהוצאת חשבונית בזמן אמת ועל כן העדיף להימנע מסיווג התשלומים כשכר טרחה ולהותירם רשומים בתור "הלוואה". תימוכין ברורים לכך ניתן למצוא במכתב ששלח דכנר לחסון ביום 19.11.2001, בו התייחס למספר תשלומים שניתנו לש.א.ד (אשר לא נטען לגביהם כי הם שוחד), ושם כתב לחסון כי "תיאמתי הסכומים בספרי ש.א.ד. והם יוצגו ב-31 בדצמבר 2001 כהלוואה ואילו בינואר, פברואר, מרס 2002 תוצאנה חשבוניות בגינם" [נ/424]. דברים אלה מתיישבים לחלוטין עם עדותם של צ'רני וחסון בדבר סיווג התשלום כ"הלוואה" בספרי הולילנד למשך "תקופת הביניים" עד הוצאת החשבונית (פרוטוקול, עמ' 5961-5959), ומלמדים כי אין כל זיקה הכרחית בין אופן סיווג התשלומים כ"הלוואה" לבין תזת השוחד.
 
           תימוכין נוספים לרצון דכנר להימנע מסיווג התשלום כשכר טרחה ניתן לראות ב-ת/757 אשר הוזכר לעיל, שהוא ספח השיק של ההלוואה האחרונה לשנת 2001 בסך 497,280 ש"ח (120,000$). כפי שצוין, בספח זה נמחקה המילה "שכ"ט" ותחתיה נכתבו המילים "ייעוץ מיסוי" ו"הלוואה". על פניו, הדבר מתיישב עם רצונו של דכנר להימנע מסיווג התשלום כשכר טרחה כדי להימנע מתשלום מס. ובכלל, הימנעותו של דכנר מהוצאת חשבונית במועד כדי לדחות את תשלום המס היתה פרקטיקה מקובלת מבחינתו, כמעט מן המפורסמות, וכבר עמדנו על הדברים לעיל (ראו בפרק העוסק בהלוואות שנות ה-90, שם הוזכרו שלל העדויות אשר אישרו כי דכנר נמנע במקרים רבים מלהוציא חשבונית במועד כדי לדחות את תשלום המס – רו"ח ארז קומורניק, פרוטוקול עמ' 8989; שרון פוחס, ת/711 עמ' 47; רו"ח אורדן, פרוטוקול עמ' 5555).
 
           לסיכום, ההסבר בנוגע לאופן סיווג התשלומים כהלוואות הוא סביר בעיניי ומתיישב עם חומר הראיות. בית המשפט דחה בהקשר זה את הסברו של חסון כי המשיך לקרוא להלוואה "הלוואה אישית" אף שידע שהיא עתידה להפוך בהמשך הדרך לשכר טרחה עם הוצאת החשבונית, בציינו "לשמוע ולא להאמין. יושם אל לב, מדובר ברואה חשבון!" (עמ' 71 להכרעת הדין). ברם, כפי שהובהר, השאלה העומדת על הפרק אינה טיב עבודתו של רו"ח חסון, שפעל על פי דרישותיו של דכנר לסווג בינתיים את התשלומים כהלוואות, אלא אם ניתן להסיק מאופן הרישום כי מדובר בשוחד. כפי שציינתי, איני משוכנע בכך כלל וכלל.  
 
           עמדנו לעיל על הסברים אפשריים הנוגדים את מסקנותיו הנחרצות של בית משפט קמא בנוגע לטיבן של ההלוואות. אף ראינו הבחנה מסוימת של הצדדים בין ההלוואה האישית הראשונה בטבלת האקסל בסך 1,215,000 ש"ח לבין חמש ההלוואות הנותרות. עניין זה מוביל אותנו לשתי נקודות נוספות אשר זכו להדגשה יתרה בהכרעת דינו של בית משפט קמא: האחת –מוצג ת/160 אשר כבר הוזכר לעיל, והשניה – תזת הגילום.
 
77.      מוצג ת/160 הוא רשימה ששלח חסון לצ'רני בשנת 2001 הכוללת פירוט של הלוואות שנתנה הולילנד לדכנר וחברותיו, ועליה התייחסויות של צ'רני להלוואות. כזכור, צ'רני ציין ליד ההלוואה הראשונה משנת 2000 בסך 1,215,000 ש"ח את המילים "הלוואה אישית להשאיר". לגבי חמש הלוואות נוספות (אשר ארבע מתוכן הן חלק מה-2.8 מיליון ש"ח ואחת מהן ניתנה לאמיאור) סימן צ'רני ü והורה לחסון "להוסיף 5% לשנה + מע"מ ולהתקזז מול ה-750 להודיע לי כמה קוזז" (ההדגשה בקו במקור – י"ע).        
 
           לאחר שפירט את עדותו של חסון בעניין זה, קבע בית המשפט כדלקמן:
 
"צא וראה, נאשם 1 בכתב ידו מורה לרואה החשבון שאצלו, רואה החשבון אלי חסון, 'לקזז' 'תשלומים' שהועברו לעד המדינה, וכונו על ידם כ'הלוואות' כנגד כספים שהופקדו על ידו כ'הלוואת בעלים'.
מוצג ת/160, מלמד כי לא מדובר כלל בהלוואות, אלא מדובר בהעברות כספים אותם ביקש נאשם 1 להעלים מהספרים בדרך הפעולה שננקטה לגבי 8.9 מיליון הש"ח, כמפורט לעיל.
לאמור, מוצג ת/160 מעגן עדות עד המדינה ומערער עד יסוד גרסתו של נאשם 1 בבית המשפט" (עמ' 81 להכרעת הדין, ההדגשות בקו במקור – י"ע).
 
           מסקנות אלו של בית משפט קמא מעוררות קושי מסוים. ראשית, וכפי שבית המשפט ציין במפורש, מסקנתו כי מדובר בכספים שצ'רני ביקש "להעלים" התבססה על מסקנתו בנוגע להלוואות שנות ה-90. דא עקא, וחזרנו ועמדנו על כך לעיל, שאיננו שותפים למסקנותיו של בית משפט קמא בנוגע להלוואות שנות ה-90, באשר לא ניתן לשלול את האפשרות שהלוואות אלה משקפות שכר טרחה ש"אופס" מטעמי מס, לאחר שדכנר לא הוציא חשבוניות מס בגינן. ממילא, אין לומר כי הוראתו הנ"ל של צ'רני לחסון נועדה "להעלים" את ההלוואות באותה הדרך שננקטה בנוגע להלוואות שנות ה-90.
 
           שנית, ולגופם של דברים, ב-ת/160 הנ"ל צ'רני הורה לחסון להוסיף להלוואותיו של דכנר ריבית שנתית של 5% ומע"מ. אילו ביקש צ'רני להעלים את הלוואותיו של דכנר מהספרים, מה טעם יש בהוספת 5%? שהרי הוספת הריבית פירושה הוראה של צ'רני להגדיל את חובו של דכנר ובכך להגדיל את הסכום שיקוזז מ"ה-750", כאשר הכוונה לסכום הלוואת הבעלים של משפחת צ'רני בחברה. לטעמי, ההוראה להוסיף 5% דווקא עשויה להצביע על כך שבזמן אמת ההלוואות נתפשו כהלוואות אמת שעל דכנר להחזיר.
 
           לבסוף, חשוב להזכיר כי בסופו של דבר ההלוואות של דכנר לא הוחזרו על ידו ולא קוזזו כנגד הלוואת בעלים כלשהי, אלא נותרו פתוחות בספרים למשך 6 שנים נוספות עד לשנת 2007. עובדה זו כשלעצמה מעוררת תהייה עד כמה תזת "העלמת החובות" אכן מתיישבת עם חומר הראיות.
 
78.      ודוק: אין לכחד כי הערותיו של צ'רני על המסמך ת/160 כפשוטן מתיישבות עם הטענה כי צ'רני ביקש לקזז את חובותיו של דכנר כנגד הלוואת הבעלים. כך גם הבין את הדברים רו"ח חסון בחקירתו הראשית כשהוצג לו מכתבו של צ'רני (פרוטוקול, עמ' 4733). מנגד, צ'רני טען בערעור דנן כי הוראתו לחסון היתה כי לאחר גביית ההלוואה מדכנר, יש לקזז את התמורה שתתקבל כנגד הלוואת הבעלים בסך 750,000$ שהוזרמה לחברה, דהיינו להשיב את הכסף לבעלים כנגד פירעון ההלוואה. טענה זו, על פניה, יכולה להתיישב עם ההוראה להוסיף להלוואה 5% ומע"מ על הריבית.
 
           עולה אפוא כי ניתן לפרש את הוראתו של צ'רני במספר דרכים. צ'רני אכן נקט לשון "קיזוז", מה שעשוי להתיישב עם טענת המאשימה כי הייתה כוונה לקזז את חובותיו של דכנר כנגד הלוואת הבעלים כפי שנעשה, לטענתה, בהלוואות שנות ה-90. מנגד, הדברים אינם מתיישבים עם ההוראה להוסיף להלוואות ריבית, ואף לא עם מצב הדברים בפועל, שהרי בסופו של דבר ההלוואות נותרו פתוחות וגלויות בספרים למשך מספר שנים. לכן, יש קושי להתבסס על מוצג ת/160 כשלעצמו כדי לקבוע נחרצות כי צ'רני ביקש "להעלים" את ההלוואות. מסקנתו של בית משפט קמא כי "מוצג ת/160 מעגן עדות עד המדינה ומערער עד יסוד גרסתו של נאשם 1 בבית המשפט" אינה מתמודדת עם הקשיים דלעיל, וככזו אינה יכולה לעמוד.
 
           ועיקרו של דבר. אפילו טעיתי במסקנתי, ובהנחה כי הייתה כוונה להעלים את ההלוואות, הרי שאין בכך להוכיח כי ההלוואות היו מסווה לכספי שוחד. כפי שייתכן שהלוואות שנות ה-90 אופסו והועלמו מטעמי מס, מהסיבה שדכנר לא הוציא חשבוניות מס וצ'רני סירב לגלם את הסכומים, כך ייתכן שצ'רני ביקש "להעלים" את הלוואות שנות ה-2000 מטעמי מס דומים. כל זאת, בהנחה שאינה מקובלת עלינו, כי הוכח שאכן הייתה כוונה להעלים את ההלוואות.
 
           עם זאת, כפי שיפורט להלן, אין בדברים כדי להפיג לחלוטין את סימני השאלה המרחפים מעל התנהלות הצדדים בנוגע להלוואות המדוברות, והדברים מובילים אותנו ל"תזת הגילום" שנטענה על ידי המדינה ואומצה על ידי בית משפט קמא.

תזת הגילום

 

79.      תזת הגילום היא תזה נפתלת, ועיון מדוקדק בטענות הצדדים מעלה כי כל צד התייחס לתזה זו באופן שונה.

 

           תזת הגילום לא בא זכרה בכתב האישום, בו נטען כי בשנת 2007 צ'רני ודכנר סיכמו כי דכנר יוציא חשבונית בגין ההלוואות המדוברות על מנת לאפס את יתרת החובה (סעיף 295 לכתב האישום). בדיון בבית משפט קמא, המדינה טענה כי בשונה מהלוואות שנות ה-90 שבהן סכומי השוחד לא גולמו מראש, הרי שמשנות ה-2000 "סכומי השוחד כבר נצטרפו אליהם סכומי גילום המס", כך שדכנר "כבר קיבל [מצ'רני] גם את הסכום שהוא יצטרך להעביר למס הכנסה" (פרוטוקול, עמ' 5958). מדברים אלה ניתן היה להבין כי שש ההלוואות המדוברות כבר כללו את סכומי גילום המס. כך גם התייחסה ההגנה לתזת הגילום, כאילו הסכום גולם מלכתחילה (במובן של הכפלתו) בעת העברתו לדכנר, כך שהסכום של 2.8 מיליון ש"ח מגלם בתוכו תשלומי מס (פסקאות 23.5-23.4 לעיקרי הטיעון).

 

           ואולם, כפי שעולה מסיכומי המדינה בבית משפט קמא, בהמשך היא טענה כי כספי ה"גילום" הועברו על ידי צ'רני לדכנר בשלב מאוחר יותר, לא בד בבד עם מתן ההלוואות עצמן. עוד טענה המדינה כי דכנר אכן הוציא חשבונית, אך לא על מלוא הסכום אלא רק על סכום הגילום עצמו (סיכומיה בבית משפט קמא, פסקה 338; סיכומיה בערעור, פסקאות 148-147). נציין כי ההגנה עמדה על טענתה כי לא נעשה כל גילום של מס הכנסה, וכי "הגילום" היחיד היה תשלום המע"מ בעת סגירת ההלוואות בשנת 2007.

 

80.      בית משפט קמא אימץ את טענת המדינה וקבע כי משנתבקש דכנר להנפיק חשבוניות, הוא עשה כן "רק לאחר שהסכום גולם" על ידי צ'רני; כי "אין מחלוקת כי הסכומים גולמו, כמצוין לעיל על ידי רואה החשבון חסון (ראו למשל הרשום על ידו ב-ת/138)"; וכי "החשבוניות יצאו לא על הסכום בתוספת הגילום אלא אך ורק על הסכום המקורי" (עמ' 79 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור). מהכרעת דינו של בית משפט קמא עולה כי הוא קיבל את טענת המדינה כי כספי הגילום הועברו לדכנר בשלב מאוחר יותר.

 

           מעיון בפסק הדין עולה כי הכרעתו של בית משפט קמא בנוגע לתזת הגילום התבססה על שלשה אדנים עיקריים. האחד, רישומו של חסון בטבלת האקסל; השני, פנייתו של דכנר לצ'רני לגלם הסכומים, ובפרט מוצג ת/159 ומוצג ת/155 אשר זכה להתייחסות נרחבת בפסק הדין (שעל מידת האותנטיות שלו ניטשת מחלוקת בין הצדדים); והשלישי, רישומיו של דכנר בכתב יד על גבי טבלת האקסל בשנת 2005.

 

           בטרם נפנה לבחון את הבסיס הראייתי של תזת הגילום, חשוב לציין כי בניגוד להדגשתו של בית משפט קמא כי "אין מחלוקת כי הסכומים גולמו", הדבר בהחלט שנוי במחלוקת בין הצדדים, וצ'רני התבטא מפורשות בעדותו כי "כל סיפור הגילום הוא עורבא פרח, דבר לא גולם..." (בין היתר, פרוטוקול בעמ' 5959). אין לקבל אפוא כנתון כי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח "גולמו". גם אמירתו של בית משפט קמא כי "החשבוניות יצאו לא על הסכום בתוספת הגילום אלא אך ורק על הסכום המקורי" אינה מדוייקת, באשר לשיטת המאשימה החשבוניות יצאו אך ורק על סכום הגילום, בעוד שהסכום המקורי נותר "עירום" ללא חשבונית.

 

81.      הזכרנו כי הכרעתו של בית משפט קמא התבססה במידה רבה על רישומו של רו"ח חסון על גבי טבלת האקסל. וכך קבע בית המשפט:

 

"סך הכסף שהועבר לעד המדינה בשנים 2001-2000 (שישה תשלומים בסך 2,823,280 ש"ח) הינו הלוואות ועל פי הרישום של רואה החשבון חסון, הינן: "הלוואות אישיות שגולמו בחברות, זו היתרה שנשארה.

[...]

 

כמצוטט לעיל, חסון רשם, ליתר דיוק הדפיס על גבי ת/138, כי מדובר בהלוואות אישיות ש'גולמו'.

 

לאמור, מוצג ת/98, המחובר ל-ת/138, מעידים בעד עצמם ומעגנים עדות עד המדינה בבית המשפט" (עמ' 78 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור – י"ע).

 

           הנה כי כן, בית המשפט קבע כי רו"ח חסון כתב בטבלת האקסל כי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח הן הלוואות אישיות שגולמו. דא עקא, וכפי שטענה ההגנה בערעורה, התבססותו של בית משפט קמא על רישומו של רו"ח חסון על גבי טבלת האקסל אינה מדויקת. עיון בטבלת האקסל מעלה כי רו"ח חסון לא כתב לגבי שש ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח כי הינן "הלוואות אישיות שגולמו", אלא כי "היו הלוואות אישיות שגולמו בחברות, זו היתרה שנשארה". ללמדך, כי היו הלוואות קודמות שגולמו בחברות, ומכאן טענת ההגנה כי שש ההלוואות המדוברות – היתרה שנשארה בסך 2.8 מיליון ש"ח – לא גולמו. יש להדגיש כי רו"ח חסון לא נחקר בבית המשפט על המשפט המדובר, כך שקיים קושי של ממש לחלץ מהדברים ממצא לגבי שש ההלוואות. קשה אפוא להסיק מהמשפט המדובר כשלעצמו על "גילום" ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח ועל היותן כסות לתשלום שוחד. עם זאת, אין פירוש הדבר כי משפט זה אינו מתיישב עם תזת הגילום, ועוד נשוב אל הדברים להלן.

 

82.      מכאן פנה בית המשפט לדון במוצג ת/155,        הנדבך העיקרי השני בהכרעתו לגבי תזת הגילום. מוצג זה כולל מספר מכתבים מדכנר לצ'רני מנובמבר 2001, מספר חודשים לאחר שניתנה ההלוואה השישית והאחרונה בטבלת האקסל. בית המשפט קבע לגבי מוצג זה כי הוא "על פניו כולו בשלמותו אומר שוחד" (עמ' 81 להכרעת הדין).

 

           הזכרנו לעיל כי בין הצדדים ניטשת מחלוקת בנוגע לאותנטיות של המסמך. לטענת ההגנה, מדובר במסמכים שהוחדרו על ידי דכנר לקלסר בעיצומה של חקירת המשטרה, בין אם במזיד ובין אם בהיסח הדעת. לעניין זה האריכה ההגנה לגבי אופן סימון המוצג ונמרורו (פסקאות 125-124 לסיכומים בבית משפט קמא), ועל טענותיה היא עומדת גם בערעור דנן (פסקה 28 לעיקרי הטיעון). בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לטענות אלה (עמ' 84-83 להכרעת הדין), ולאחר שבחן את עדויותיהן של קצינות המשטרה, רפ"ק גלוטמן ורפ"ק גרוסבך, דחה את טענת ההגנה, באומרו כי טענתה נובעת מהבנתה שמדובר במוצג "בדמות 'מוקש' שיש בו כדי להחריב יסודות בגרסת נאשם 1" (עמ' 83).

 

           מקובלת עלי טענת ההגנה כי מוצג ת/155 מורכב מאסופת מסמכים אשר הקשר ביניהם אינו ברור לחלוטין. הדברים ניכרים בבירור מהמסמכים עצמם, אשר חלקם אינם מתוארכים ונחזים כרישומים עצמיים של דכנר, חלקם מתוארכים אך לא ממוענים לאיש, וחלקם ממוענים לצ'רני. אף לא נעלמה מעיניי הטענה כי דכנר עצמו הודה כי זייף חלק מהמסמכים – שנתפסו בקלסר הולילנד ביחד עם ת/155 – לצרכי רמייה של מס הכנסה (פרוטוקול, עמ' 2326-2307, ובפרט 2325-2323), וגם לא נעלמה מעיניי טענת ההגנה כי בהקשרים אחרים במהלך חקירתו במשטרה דכנר החדיר חומרים לחומרי החקירה (ראו חקירתה של רפ"ק איריס ברק בנוגע לת/30 הקשור ליוסי אולמרט – פרוטוקול, עמ' 6938-6936). הדברים אכן מעוררים תהייה וחשש של ממש וממחישים שוב כי צריך להישמר עד מאוד מפני עדותו של דכנר, כמי שאינו נרתע מזיוף מסמכים בעיצומה של חקירה משטרתית כשהוא כבר חובש כובע של עד מדינה. למרות זאת, איני רואה להרהר אחר קביעתו של בית משפט קמא בדבר אותנטיות המסמך. זו התבססה כאמור על עדויותיהן של קצינות המשטרה, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, ועל כן לא מצאתי טעם לסטות מקביעה זו. בין כך ובין כך, וכפי שיפורט להלן, מאחר שאני מסופק האמנם יש במוצג זה כדי "להחריב" יסודות גרסתו של צ'רני, אין לדבר נפקות של ממש.

 

83.      ולגופו של מוצג. מוצג ת/155 מורכב ממספר מסמכים: תרשומת אחת של דכנר שאינה ממוענת לאיש ואינה נושאת תאריך; תרשומת נוספת של דכנר שאינה ממוענת לאיש ונושאת את התאריך 14.11.2001; ושני מכתבים נפרדים הממוענים לצ'רני, גם הם מיום 14.11.2001.

 

           ברוח דבריו של צ'רני בעדותו, אני נכון להניח כי המכתבים שמוענו אליו הובאו לעיונו, הגם שהעיד כי אין לו זכרון פוזיטיבי בנוגע לכך (פרוטוקול, עמ' 5984). באשר לתרשומות של דכנר אשר לא מוענו לאיש, גם אם נניח כי נשלחו על ידי דכנר למשרדי הולילנד, לכל הפחות קיים ספק האמנם הובאו לעיונו של צ'רני. איני סבור אפוא כי ניתן, כְּמובן מאליו, לקבוע על בסיסם ממצא בנוגע למודעותו של צ'רני בנוגע לשימושים שעשה דכנר בכספים, ויש להתמקד, לטעמי, במסמכים שמוענו אליו. אם כן, נעמוד על תוכן הדברים בקצרה, ונבחן האמנם יש בדברים כדי ללמד על רצונו של צ'רני "להעלים" את ההלוואות באופן המצביע על מודעותו לכך שהן שימשו לצרכי שוחד.

 

           נזכיר כי תאריך שליחת המכתבים, ה-14.11.2001, הוא בחלוף ימים ספורים מיום כתיבתו של ת/160 אשר הוזכר לעיל, בו הורה צ'רני לחסון להוסיף להלוואות דכנר 5% ריבית ולקזז מול ה-750 – הוראה אשר אין חולק כי לא בוצעה.

 

           ואלה עיקריו של המכתב האחד (מתוך השניים) הממוען לצ'רני מתוך ת/155:

 

"הלל,

בהמשך לתרשומתי ובנפרד, ולאור ישיבתי עם אלי, הריני להעלות על הכתב, למען הסדר הטוב איך אני רואה ההתחשבנות בינינו, בהקשר ל. הסכום ששולם: K575$ (K500$ הסכם + K75$ בונוס).

                                    K100$

הכסף שולם כדלקמן ונרשם כהלוואה אישי[ת] שלי ו/או לחברות (הטפול החשבונאי באם נעש[ה] בסוגריים)".

 

           בסמוך לכך מפרט דכנר במכתבו שתי הלוואות – האחת ע"ס 200,000 ש"ח מיום 31.8.2000 על שם דכנר (ההלוואה השניה בטבלת האקסל), והשניה ע"ס 345,000 ש"ח מיום 25.9.2000 על שם אמיאור (שאינה מופיעה בטבלת האקסל). דכנר ממשיך כדלקמן:

 

"לאור זאת:

(א) יש 'למחוק' גם החוב שלי של 600,000 ש"ח – זה חלק מהכספים ששולמו ל

(ב) ללא כל קשר לתרשומתי הנפרדת, על 'אמיאור' לגלם לעניות דעתי הסכום ולהוציא חשבונית; הטפול הנוכחי יעורר שאלות רבות ומיותרות.

(ג)  אנא התייחסותך לתרשומת הנפרדת והחלטתך האם להשאיר הרשומים כפי שהם או לשנותם ברוח ההצעה המובאת שם. מבחינת 'תזרים מזומנים' – תוספת. מבחינה מסויית – הכרה בכל סכום ההוצאה. מבחינת 'שינה' – כולנו נישן יותר טוב".

 

           כפי שצוטט בראשיתו של המכתב דלעיל, הוא נפתח במילים "בהמשך לתרשומת", ובסעיף (ג) למכתב דכנר כותב לצ'רני "אנא התייחסותך לתרשומת הנפרדת". בעדותו, כפי שצוטטה על ידי בית משפט קמא (עמ' 79 להכרעת הדין), הסביר דכנר כי אותה "תרשומת נפרדת" היא המכתב הנוסף שמוען לצ'רני מתוך ת/155, בו כתב דכנר כדלקמן:

 

"הלל,

במסגרת נקוי החשבונות בספרי הולילנד ובספרים שלי, להלן עוד נקודה שיש לתקן/לטפל:

בשעתו התקבלו הכספים הבאים עבור 'שלב ב'' (375,000$):

ע"י אמיאור 512,000 ש"ח (סכום זה נמחק והועבר להלוואת בעלים בהול' שירותי נופש ב-22/12.00)

ע"י ש. דכנר 409,000 ש"ח (סכום זה 'נמחק' בספרי [ההמשך אינו ברור – י"ע]

שני הסכומים: 512,000 ש"ח, 240,000 ש"ח 'נמחקו' בספרי 'הולילנד' (כנגד הלוואת בעלים) בסוף שנת 2000.

אין אפשרות 'למחוק' החוב בספרי החברות – כי משמעותו תשלום מס מלא על-ידי.

כן ניתן להוציא חשבוניות (+גילום). מחד – מגדיל ההוצאה הכספית; מאידך ההוצאה מוכרת [...] הנ"ל 'נקי' לחלוטין.

כנ"ל באשר ל-170,000 ש"ח ול-208,000 ש"ח בשנת 2001.

אנא החלטתך גם לאור האמור בתזכירי על שיחתי" (ההדגשות בקו במקור – י"ע).

 

           הנה כי כן, המסגרת של שני המכתבים הנ"ל היא פנייה של דכנר לצ'רני, בה ביקש "לעשות סדר" בהתחשבנויות ביניהם. בפרט, ביקש דכנר מצ'רני שימחוק לו חלק מהחובות שנותרו פתוחים וידאג לכך שהוא לא ייאלץ לשלם מס מלא על סכומים שנרשמו בספריו כהלוואות, שכן אין אפשרות למחוק את ההלוואות בספריו מבלי לשלם עליהן מס.

 

84.      על פני הדברים, המכתבים של דכנר אכן מעוררים סימני שאלה של ממש. די להצביע על כך שבמכתב הראשון המוזכר לעיל, המשפט הראשון של דכנר קטוע ומסתיים במילים "ההתחשבנות ביננו, בקשר ל", ובהמשך אותו מכתב מתייחס דכנר לחוב שלו בסך 600,000 ש"ח שלדבריו "זה חלק מהכספים ששולמו ל". עוד כותב דכנר כי "הטפול הנוכחי יעורר שאלות רבות ומיותרות", ובסוף דבריו מפנה למכתב השני שם המליץ להוציא חשבונית בגין הסכומים (+גילום) – מה שיאפשר להם "לישון יותר טוב" (ההדגשות הוספו – י"ע).

 

           המדינה הרחיבה עוד לגבי התנהלותם של צ'רני ודכנר בנוגע להלוואות המוזכרות בסך 512,000 ש"ח שניתנה לאמיאור והלוואה בסך 409,000 ש"ח שניתנה לדכנר (שאינן כלולות ב-2.8 מיליון ש"ח). לטענתה, הלוואות אלו נסגרו כנגד הלוואת בעלים בחודש דצמבר 2000 [כרטסות הולילנד – ת/759, ת/760], מה שמתיישב עם רישומיו של דכנר על גבי ת/155. אלא ש"טיפול" זה לא פתר לדכנר את הבעיה החשבונאית, שכן הסכומים נותרו פתוחים בספריו, ומכאן בקשתו מצ'רני ב-ת/155 לגלם את הסכומים, בקשה אשר לדברי המדינה נענתה בהמשך. עוד הפנתה המדינה להסכמים שנכרתו לכאורה בין הולילנד לאלקסיר, אמיאור וש.א.ד ביום 19.11.2001 [ת/156-ת/158], המשקפים הצעה של דכנר כי כנגד העברת סכומי הגילום תוצאנה חשבוניות על ידי חברותיו של דכנר כביכול בגין עבודות שונות שבוצעו, מה שיאפשר לצ'רני לזקוף את העברת סכומי הגילום כהוצאות בספריו. כך, נאמר בהסכמים אלה כי תוצאנה חשבוניות בגין "השגת אישור להקמת מלון דירות במתחם הולילנד" [ת/156], "השגת אישור לשינוי ייעוד במתחמים הצפוניים" [ת/157] ו"השגת אישור ומקום חלופי להעברת דגם בית שני" [ת/158]). יצויין כי בא כוח המדינה התייחס בבית המשפט להסכמים אלה כאל הסכמים פיקטיביים (פרוטוקול, עמ' 5973).

 

בהנחה שמכתביו של דכנר הם אכן אותנטיים, האם יש בדברים כדי ללמד כי בזמן אמת צ'רני העביר את ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח לדכנר בתור שוחד וביקש לאחר מכן "להעלים" את קיומן של ההלוואות מספרי הולילנד, כפי שקבע בית משפט קמא? לטעמי,     אף שדבריו הסתומים של דכנר קשים לעיכול ועל פני הדברים מעוררים חשד רב, ואף שצ'רני התקשה להסביר בבית משפט קמא את התכתובות האמורות (פרוטוקול, עמ' 5973-5971, 5984), התשובה על כך שלילית. אפרט.

 

85.      נזכיר תחילה את המסגרת הדיונית. כזכור, האישום מושא דיוננו נסב על שש ההלוואות המופיעות בטבלת האקסל שניתנו לדכנר בין השנים 2001-2000 בסך כולל של 2.8 מיליון ש"ח. ככל שהמכתבים המדוברים הכלולים ב-ת/155 אכן נשלחו, הדבר נעשה בחודש נובמבר 2001, מספר חודשים לאחר שניתנה ההלוואה האחרונה מתוך שש ההלוואות המדוברות.

 

           והנה, עיון בשני המכתבים הנ"ל ששלח, ככל ששלח, דכנר לצ'רני, העוסקים בסכום כולל של כארבעה מיליון ש"ח (כמיליון דולר), מעלה כי זולת הלוואה אחת בסך 200 אלף ש"ח מיום 31.8.2000 המוזכרת במכתב הראשון, כל יתר ההלוואות אינן קשורות כלל להלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח. למרות זאת, בית משפט קמא אימץ את דבריו של דכנר כי גם הסכום בסך 575,000$ המוזכר במכתב הראשון ניתן כשוחד מעבר ל-2.8 מיליון ש"ח (עמ' 80 להכרעת הדין). הקושי הוא, שאף שהתנהלות צ'רני ודכנר לגבי ההלוואות שאינן מופיעות בטבלת האקסל אומרת דרשני, צ'רני כלל לא הואשם בגינן בעבירה כלשהי, והמדינה אף לא ביקשה להרשיעו לגביהן מכוח סעיף 184 לחסד"פ (וזאת בניגוד לבקשתה בנוגע להלוואות בסך 675,000 ש"ח בשנת 2005 – אליהן נתייחס בהמשך דברינו). בנסיבות אלו, משעה שמכתבים אלה מתייחסים ברובם המכריע להלוואות שצ'רני לא הואשם בגינן בדבר, איני שותף לקביעתו הנחרצת של בית משפט קמא כי "עד המדינה מסר תשובותיו נכונה" בציינו כי מדובר בסכומים שניתנו כשוחד בנוסף ל-2.8 מיליון ש"ח (שם). לפנינו דוגמה לגרסה משתנה של עד המדינה על דוכן העדים, תוך "סיפוח" תשלומים נוספים לתשלומי השוחד הנטענים, כך שבוודאי קשה לראות את תשובותיו "כנכונה" בלשון בית משפט קמא. כמו כן, מתקשה אני לבסס על מכתבים אלה ממצא בנוגע להלוואות מושא דיוננו, ואיני נכון לבצע "היקש" או "גזירה שווה" שכזו על בסיס השערות. ולא רק זאת, אלא שכפי שציין בית משפט קמא, דכנר לא פירט למי שולמו תשלומי השוחד כביכול בסכום של 575,000$.

 

           ובכלל, עצם הרישום של דכנר כי "הטפול הנוכחי יעורר שאלות רבות ומיותרות" וכי גילום הסכומים יאפשר להם "לישון יותר טוב", אינו מלמד בהכרח על שוחד. בה במידה, ניתן לשער כי התנהלותם של הצדדים מול שלטונות המס (ולמצער התנהלותו של דכנר, אשר כזכור הודה בעדותו כי רימה את מס הכנסה), היא שעלולה היתה לעורר "שאלות מיותרות" ולהדיר שינה מעיניהם. מכל מקום, החשוב לענייננו, שאין ללמוד מההלוואות המוזכרות במכתב כי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח מושא דיוננו ניתנו כשוחד או כי ביקשו "להעלימן" מהספרים.

 

86.      בנקודה זו מגיעים אנו למוצג ת/159, העומד גם הוא בבסיס תזת הגילום. אך בטרם נצלול למספרים ולמוצגים, מאחר שהדברים סבוכים, נציג בתמצית שבתמצית את התזה הסופית של המדינה בדבר גילום בדיעבד (להבדיל מהתזה שהציגה בתחילת הדרך בדבר גילום מלכתחילה):

 

           (-) דכנר קיבל הלוואות אישיות כמסווה לשוחד בסך 2.8 מיליון ש"ח;

           (-) סכום המס בגין הלוואות אלה לא גולם בעת מתן ההלוואות;

           (-) בשלב מסוים, דכנר הציע לצ'רני לגלם את סכומי המס וכן להוסיף מע"מ, ודכנר מצידו יוציא חשבוניות כנגד מלוא הסכומים (הלוואות+גילום) באמצעות חברותיו (אלקסיר, א.ב.ג.ד, ואמיאור או ש.א.ד);

           (-) צ'רני נענה לבקשתו של דכנר והעביר לו את סכומי הגילום;

           (-) דכנר הוליך שולל את צ'רני והוציא חשבוניות רק בגין סכומי הגילום (ולא בגין מלוא סכומי ההלוואות+גילום), וכך נותרו ההלוואות עצמן "ערומות" ופתוחות בספרים, שכן לא הוצאו כנגדן חשבוניות.

 

           נקדים ונאמר, כי בסופו של דבר באנו לכלל מסקנה כי לא ניתן לאמץ תזה זו משורה של טעמים, בין היתר מאחר שהיא אינה מתיישבת עם דבריו של דכנר עצמו כי הצעת הגילום שהעלה לא התקבלה. נפרט.

 

           נפתח עם מוצג ת/159. מוצג זה הוא מכתב מדכנר לחסון מיום 2.12.2001 (כשבועיים וחצי לאחר ת/155 הנ"ל). במכתבו פנה דכנר לחסון במילים אשר כבר ציטטנו לעיל, ובו פירט את "החשבון לסגירת כל היתרות האישיות (למעט הלוואה שתישאר) ביום 31 בדצמבר 2001, בהתאם למוסכם" (ההדגשה הוספה – י"ע).

 

           במכתב זה פירט דכנר לחסון אלו חשבוניות תוצאנה על ידי חברותיו ("אלקסיר", "אבגד", "אמיאור" או "ש.א.ד."), תוך שהוא מציין אלו סכומים ינוכובעת התשלום שיינתן כנגד החשבוניות. למען הבהירות, נביא כדוגמא את הסעיף הראשון במכתבו:

 

"(1) 'אלקסיר' תוציא חשבונית ע"ס 1,795,000 ש"ח + מע"מ בגין 'שכ"ט להשגת אישורים להקמת מלון דירות, בנוסף למלון רגיל במגרש 3 (עד הוצאת היתר בניה)'. (בגין הרבית שהצטברה על החובות יש להוסיף הסכום המקביל לחשבוניות שלי לפי הנחייתך).

מהסך הנ"ל ינוכו בעת התשלום הסכומים הבאים ששולמו לי: 31/8.00 – 200,000 ש"ח; 14/11.00 – 450,000 ש"ח; 'אמיאור' במקביל תחזיר את החוב ע"ס 345,000 ש"ח שקיבלה ב-25/9.00".

 

           כפי שניתן לראות, דכנר כותב כי אלקסיר תוציא חשבונית בסך 1,795,000 ש"ח, ומהתשלום שיינתן כנגד החשבונית ינוכו שלשה סכומים, ביניהם סכומי שתיים מן ההלוואות בטבלת האקסל (200,000 ש"ח מיום 31.8.2000; 450,000 ש"ח מיום 14.11.2000).

 

           מכתבו של דכנר כלל שני סעיפים נוספים. בסעיף (2) כתב דכנר כי חברת א.ב.ג.ד תוציא חשבונית ע"ס 1,682,000 ש"ח+ מע"מ, כאשר מהסך הנ"ל ינוכו שלוש ההלוואות הנותרות בטבלת האקסל (166,000 ש"ח מיום 19.3.2001; 295,000 ש"ח מיום 3.4.2001; 497,280 ש"ח מיום 13.5.2001);   ובסעיף (3) נאמר כי חברת אמיאור או ש.א.ד תוציא חשבונית ע"ס 690,000 ש"ח, ממנה תנוכה הלוואה בסך 400,000 ש"ח (שאינה מופיעה בטבלת האקסל). נשוב ונציין כי ההלוואה היחידה מבין שש ההלוואות שאינה מוזכרת כלל במכתבו של דכנר היא ההלוואה הראשונה משנת 2000 בסך 1,215,000 ש"ח.

 

           אם כבר פירטנו את תוכנו של ת/159, נזכיר את מוצג ת/159א – רישום בכתב יד של רו"ח חסון מאותו היום (2.12.2001), בו חישב את הסכומים על פי הצעתו הנ"ל של דכנר. כך, למשל, רשם אלי חסון בנוגע לסעיפים (1) ו-(2) במכתבו הנ"ל של דכנר:

 

    

 

           לאור האמור בשני מוצגים אלו, טענה המדינה כי דכנר ביקש לסגור את ההלוואות שנותרו פתוחות על שמו (למעט ההלוואה הראשונה בסך 1,215,000 ש"ח), וזאת באמצעות הוצאת חשבונית בגין סכומי ההלוואות + סכומי הגילום. חישוב הסכומים מעלה כי תוספת הגילום שביקש לכאורה דכנר עמדה על כ-43% מהסכום הכולל. כך למשל, על פי סעיף 2 למכתבו של דכנר, בגין שלוש ההלוואות בטבלת האקסל שניתנו לדכנר בשנת 2001 בסך כולל של 958,280 ש"ח, הולילנד תעביר תשלום נוסף של 723,270 ש"ח (כך שבסך הכל ישולמו לדכנר 1,682,000 ש"ח), או אז יוכל דכנר להוציא חשבונית עבור הסכום הכולל. תוספת זו בסך 723,720 ש"ח מהווה 43% מתוך הסכום הכולל, וכך, על פי המדינה, עבדה שיטת הגילום.

 

87.      בנקודה זו חל פיתול נוסף בעלילה. צ'רני העיד, כזכור, כי לא היה שום גילום, ואף דכנר עצמו, בעדותו הראשית, העיד כי "צ'רני לא רצה לגלם את הסכום" וכי בסופו של דבר הצעת הגילום שלו לא נתקבלה והסכומים נותרו פתוחים עד שנת 2007 (פרוטוקול, עמ' 289-283). גם רו"ח חסון אישר בחקירתו הראשית כי הצעת דכנר לא התממשה בסוף (פרוטוקול, עמ' 4739). מכאן ניתן להבין את טענת ההגנה כי תזת הגילום נעדרת בסיס, שהרי ההלוואות נסגרו לבסוף בשנת 2007 כנגד חשבונית בצירוף מע"מ בלבד, ללא כל תוספת גילום של מס ההכנסה (או בלשון ההגנה: תוספת המע"מ היא היא הגילום).

 

           הקושי הוא, שבניגוד לתמונה שעלתה מדברי דכנר וחסון ולפיה הצעתו של דכנר לא נתקבלה, בסיכומיה בבית משפט קמא הפנתה המדינה לשני מוצגים נוספים, המצביעים לכאורה על כך שהולילנד אכן העבירה לדכנר את סכומי הגילום. כך, לפי האמור במוצג נ/209, אשר לדברי המדינה "מרכז את כרטיס חברת אלקסיר בהולילנד", ביום 27.12.2001 (כשלושה שבועות וחצי לאחר ת/159) הועבר לדכנר תשלום בסך 1,145,000 ש"ח בתוספת מע"מ בסך 305,150 ש"ח (פעולות 56-55); ולפי האמור ב-ת/699 (כרטסת א.ב.ג.ד בהולילנד) העבירה הולילנד באותו היום 723,720 ש"ח (בניכוי מס במקור בסך 21,711 ש"ח), ובחודש ינואר 2002 הועבר סכום המע"מ בסך 286,137 ש"ח (בניכוי מס במקור בסך 8578 ש"ח) (עמ' 15, פעולות 4-2).

          

           עוד טענה המדינה כי ממוצגים אלה עולה כי עבור התשלום לא.ב.ג.ד, דכנר המציא חשבונית ביום 6.1.2002, אולם רק ע"ס 1,009,660 ש"ח, קרי בגין סכום הגילום בלבד (ולא ע"ס 1,682,000 ש"ח כפי שהתחייב ב-ת/159). בדומה, המדינה טענה כי בגין התשלום לאלקסיר, דכנר המציא חשבונית רק כעבור למעלה משלוש שנים, ביום 21.9.2004, ושוב – רק בגין הגילום ע"ס 1,293,026 ש"ח.

 

88.      עניין זה מחזיר אותנו לרישומו של חסון על גבי טבלת האקסל, שם כתב לצד שש ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח כי "היו הלוואות אישיות שגולמו, זו היתרה שנשארה". ציינו לעיל כי בית משפט קמא שגה כאשר ייחס לחסון את המילים "הינן הלוואות אישיות שגולמו". ואולם, אם נבחן את רישומו של חסון באספקלריה של טענת המדינה כי סכומי הגילום הועברו לדכנר, אזי הערתו של חסון מוארת באור אחר.

 

           במילים אחרות, לשיטת המדינה, דכנר הציע שצ'רני יעביר לו את סכומי הגילום, ואילו הוא-דכנר יוציא חשבונית כנגד מלוא הסכום (הלוואה + גילום). צ'רני אכן פעל בהתאם להצעה והעביר לדכנר את סכומי הגילום, אולם דכנר הוציא חשבונית רק כנגד סכומי הגילום, בניגוד להתחייבותו להוציא חשבונית כנגד מלוא הסכום. במצב שנוצר, בהתחשב בכך שלא הוצאה כל חשבונית כנגד ההלוואות עצמן בסך 2.8 מיליון ש"ח, הן נותרו פתוחות בספרים. ומכאן דבריו של חסון כי "היו הלוואות אישיות שגולמו, זו היתרה שנשארה".

 

89.      למען שלמות התמונה, נזכיר בקצרה את המשך התכתובות של הצדדים בנוגע להלוואות אלו מהשנים 2000-2001, תכתובת המתנהלת בשנת 2004:

 

           (-) 9.3.2004 – ת/701 – מכתב מחסון לדכנר בו נאמר כי יתרת כרטיס ההלוואות שלו עומדת על 2.8 מיליון ש"ח.

 

           (-) 10.3.2004 – ת/701 – דכנר משיב לחסון כי "הנ"ל ניתנו בגין ייעוץ מיוחד שניתן מעבר לשכ"ט החודשי. זאת בשל העסקת גורמים שונים לקידום השנויים בתב"עות. יש לחייב בנ"ל את ש.א.ד. השקעות בע"מ, שתוציא חשבוניות בהקשר, בתוספת ת.ב.ע." [צ"ל "בתוספת מע"מ" – י"ע]. בתשובתו ביקש דכנר מחסון לתקן הרישום אחרי תיאום עם צ'רני.

 

           (-) 21.3.2004 – ת/702 – מכתב מחסון לרואה החשבון ומנהלת החשבונות של דכנר, בו נאמר: "סוכם כי עבור תשלומים שקיבל שמואל 2,823,280 ש"ח יקבל מע"מ ביום שיוציא חשבונית ל-15 לחודש לאחר מכן. נא לתאר את החשבונית והוצאתה כשכ"ט ע"י ש.א.ד כמו שסוכם עם שמואל".

 

           כשלעצמי, איני סבור כי מוצגים ת/701 ו-ת/702 תורמים להבהרת התמונה. אם נלך לשיטת ההגנה ונניח כי לא הועברו סכומי הגילום לדכנר, אזי המוצגים תומכים בגרסתה כי ההלוואות נסגרו כנגד חשבונית בתוספת מע"מ בלבד. מנגד, המוצגים יכולים להתיישב גם עם טענת המדינה, שהרי אילו סכומי הגילום כבר הועברו, ממילא כל שנותר על מנת לסגור את ההלוואות הוא להוציא חשבונית כנגד סכומי ההלוואות עצמן (בתוספת מע"מ). עם זאת, ניתן להרהר כיצד זה לא טרחו דכנר וחסון להזכיר, ולו במילה, את נושא הגילום, אף שאלה הן ההלוואות שלשיטת המדינה גולמו.

 

90.      נקודה זו מובילה אותנו לנדבך השלישי בהכרעתו של בית משפט קמא שעניינו רישומיו של דכנר על גבי טבלת האקסל. בכך אנו מתקדמים בזמן לשנת 2005, עת הוסיף לכאורה דכנר את רישומיו בכתב יד על גבי הטבלה.

 

           אלא שהפנִייה לרישומיו של דכנר על גבי טבלת האקסל משנת 2005 והניסיון להסיק מכוחם ממצא לגבי טיב ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח שניתנו לדכנר בשנים 2001-2000, כפי שעשה בית משפט קמא, מחייבים אותנו להעמיד לנגד עינינו את השתלשלות העניינים הרלוונטית בשנת 2005, ולו לשם שלמות התמונה ובהירותה. אשר על כן, נתאר בקצרה את שאירע בשנת 2005, ומאחר שהדברים נסקרו בראשית הדיון באפיזודה זו, נעשה זאת בקצרה. בד בבד, משעה שנמצאנו מניחים את התשתית הרלוונטית לשנת 2005, ננצל את ההזדמנות ונידרש גם להלוואות בסך 675,000 ש"ח לגביהן הורשע צ'רני מכוח סעיף 184 לחסד"פ.

 

91.      כזכור, עצרנו הילוכנו ב-ת/701 ו-ת/702 מחודש מרץ 2004, שם השיב דכנר לחסון כי הוא יוציא חשבונית כנגד ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח בתוספת מע"מ. בינתיים חלפה שנה נוספת, חשבונית לא הוצאה וההלוואות נותרו פתוחות בספרי הולילנד.

 

           (-) והנה, ביום 3.3.2005, פנה דכנר במכתב נוסף לצ'רני בנוגע למצבה של בתו, בו ביקש הלוואה של 50,000$, כנגדה הציע להעביר שיק לפירעונה[ת/754ב כפי שצוטט בפסקה 58 לעיל]. צ'רני נענה לבקשתו של דכנר באופן מיידי, וביום 6.3.2005 העביר לו 200,000 ש"ח. הלוואה זו אכן נפרעה בהמשך.

 

           (-) בחלוף חודש ימים, ביום 6.4.2005, נרשמו על שם דכנר שתי הלוואות נוספות בסך 250,000 ש"ח כל אחת, ואלה נרשמו בטבלת האקסל.

 

           (-) כעבור שבוע, ביום 13.4.2005, חתמו צ'רני ודכנר על הסכם הלוואה נוסף בסך 200,000$ (=877,000 ש"ח) בריבית שנתית של 6% [ת/138ב]. כפי שניווכח להלן, הלוואה זו, אשר אין חולק כי הינה הלוואת אמת, נרשמה גם כן בטבלת האקסל (ראו, למשל, פרוטוקול עמ' 5987; סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 81).

 

           (-) ביום 17.5.2005 כתב דכנר מכתב לחסון בו ביקש להעביר אליו 175,000 ש"ח, בציינו כי הדבר תואם עם צ'רני. על גבי מכתב זה כתב צ'רני לחסון "נא להעביר אליו ההלוואה ביום חמישי" [ת/138א]. ביום 22.2.2005 נרשמה הלוואה זו בטבלת האקסל. הלוואה זו, ביחד עם שתי ההלוואות בסך 250,000 ש"ח כל אחת מיום 6.4.2005, מצטרפות לכדי 675,000 ש"ח, הוא הסכום בגינו הורשע צ'רני.

 

           אם נסכם את אירועי שנת 2005, הרי שבסך הכל הועברו לדכנר הלוואה בסך 50,000$ (=200,000 ש"ח) שהוחזרה; הלוואת אמת בסך 200,000$ (=877,000 ש"ח) אשר נסגרה בשנת 2007; והלוואות נוספות בסך 675,000 ש"ח (250,000X2 + 175,000 ש"ח) שנסגרו גם הן ב-2007.

          

92.      הזכרנו לעיל כי טבלת האקסל של רו"ח חסון [ת/138] עברה מספר "גילגולים", במובן זה שהוספו על גביה רישומים בכתב יד על ידי צ'רני ודכנר. אף ציינו כי קיימות מספר גרסאות לתוספות מאוחרות אלה. בשל החשיבות שייחס בית משפט קמא לרישומים שנוספו על גבי הטבלה, נביא את הדברים במתכונתם המקורית, ונפתח ב-ת/98, אשר תוארך על ידי דכנר ליום 17.5.2005:

 

 

 

 

           כאמור, רישומיו של דכנר על גבי הטבלה מתוארכים ליום 17.5.2005 (אותו היום בו ביקש את ההלוואה בסך 175,000 ש"ח). ואולם, יש לציין כי לטענתו של צ'רני דכנר זייף את התאריך והדברים נכתבו מאוחר יותר (פרוטוקול, עמ' 5985, 5990).

 

           ולגופם של דברים: בהתייחסו להלוואות שנות 2001-2000, הוסיף דכנר את המילים הבאות (הכיתוב בעט השחור העבה בצדו השמאלי העליון של הדף):

 

"הלל שלום – להלן הערותי/הארותי לנ"ל – בחלקן הותאמה[?] בשעתו עם אלי חסון: הלוואות אלו ניתנו בשעתו בגין 'התשלומים' השונים שנעשו ולכן גולמו; לכשתהיה הכנסה יותר גדולה תוצאנה חשבוניות. הדבר תואם בשעתו עם אלי. בודאי לקראת סוף השנה" (ההדגשה הוספה – י"ע).

 

           ניתן להניח שבדבריו כי "הדבר תואם בשעתו עם אלי", כיוון דכנר לדברים שהוא כתב לחסון ביום 10.3.2004 על גבי ת/701 (ראו לעיל), שם כתב לגבי ההלוואות כי הן ניתנו בגין ייעוץ מיוחד וכי ש.א.ד תוציא חשבונית בתוספת מע"מ, וביקש מחסון לתקן הרישום אחרי תיאום עם צ'רני.

 

           באשר לשתי ההלוואות בסך 250,000 ש"ח שניתנו ב-2005, כתב דכנר "הלוואה זאת היא ל-7-6 חודשים וניתנה לבן של...". (אל הלוואות אלה נשוב ונתייחס להלן, במסגרת הדיון בהלוואות בסך 675,000 ש"ח שניתנו לדכנר בשנת 2005).

          

           עוד חשוב לציין כי בתחתית המסמך, מתחת לטבלה, הוסיף צ'רני בכתב יד סכום של 200,000$. בתשובתו כתב דכנר ליד משפט זה את המילים: "קיים הסכם בהקשר". דומה כי הכל מסכימים שהכוונה להלוואה בסך 877,000 ש"ח המוזכרת לעיל (ראו גם עמ' 87 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי) [הערה: בחלקה האמצעי של הטבלה ישנם תשלומים משנת 2004 שהועברו לחברת "אמיאור" של דכנר אשר טרם התקבלה לגביהם חשבונית. כפי שצוין, צ'רני זוכה מעבירת השוחד בגין העברות הכספים בשנת 2004, כך שהתשלומים בשנה זו אינם נוגעים במישרין לענייננו].

 

93.      בחלוף כחודשיים, ביום 25.7.2005, העביר דכנר לצ'רני העתק נוסף של טבלת האקסל אשר הועברה לו לדבריו על ידי חסון, עם רישומים נוספים שלו על גביה [ת/875ג]:

 

 

          

           השוואה בין טבלה זו לבין גרסתה הקודמת מעלה מספר שינויים הנוגעים לשנת 2005: מחיקתה של ההלוואה בסך 200,000 ש"ח מחודש מרץ 2005 (לאחר שזו נפרעה); התווספותה של ההלוואה בסך 877,000 ש"ח; והתווספותה של ההלוואה בסך 175,000 ש"ח. כפי שניתן לראות, בהתייחסותו לשתי ההלוואות שנוספו – זו בסך 877,000 ש"ח וזו בסך 175,000 ש"ח – כתב דכנר "למעט הגידול בהלוואות שניתנו ל-2 גורמים חיצוניים (עד סוף שנה זאת) – לא התחדש דבר". נציין כי מסמך זה נתפס בקלסרים של הולילנד (עמ' 78 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי).

 

94.      לא ניתן לסיים את הצגת גלגוליה של טבלת האקסל, מבלי להזכיר את מוצג נ/225א שנתפס במשרדו של עו"ד יצחקניא, בא כוחו של דכנר, שניסח עבורו את כתב התביעה-סחיטה:

 

 

           עיון מדוקדק בגרסה זו מעלה כי קיימות בה תוספות בכתב יד אשר אינן נמצאות ביתר טבלאות האקסל. כך, למשל, לגבי שתי ההלוואות בסך 250,000 ש"ח משנת 2005, נוספו המילים "אם ברצונך לדרוש – עשה זאת ישירות עם האבא". תוספת מאוחרת נוספת ניתן לראות בתחתית המסמך, שם התייחס דכנר להלוואה בסך 200,000$ והוסיף את המילים "וידוע לך היטב למי שולם". חשוב להבהיר כי גם המדינה מסכימה שמוצג זה כולל תוספות שלא נכתבו בזמן אמת(פרוטוקול, עמ' 5990), ולמעשה גם דכנר עצמו הודה שחלק מהדברים נוספו על ידו בשלב מאוחר יותר (פרוטוקול, עמ' 2364-2363). ובעברית צחה, המדובר בזיוף. שוב, לפנינו דוגמה לזהירות המופלגת בה יש להתייחס לא רק לדבריו של דכנר אלא גם למסמכים עליהם התבסס בעדותו ובהודעותיו.

 

95.      ובחזרה לדיוננו בנוגע לתזת הגילום. האם ניתן להסיק מחומר הראיות ורישומיו של דכנר על גבי הטבלה כי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח אכן גולמו? ואם הן אכן גולמו, האם ניתן להסיק מכך כי שימשו לשוחד?

 

           אלמנטים שונים בחומר הראיות מושכים לכיוונים מנוגדים בכל הקשור לתזת הגילום. כך, מן העבר האחד, קשה להתעלם מכך שרישומיו של דכנר על גבי ת/98 מתיישבים היטב עם תזת הגילום. המשפט בו כתב דכנר כי "הלוואות אלו ניתנו בשעתו בגין 'התשלומים' השונים שנעשו ולכן גולמו", וכי "הדבר תואם בשעתו עם אלי", עולה לכאורה בקנה אחד עם תזת המדינה כי בדצמבר 2001 הועברו לדכנר סכומי הגילום. בנוסף, כפי שפורט לעיל, תזת הגילום מתיישבת עם המוצגים אליהם הפנתה המדינה בסיכומיה בבית משפט קמא, מהם ניתן לכאורה ללמוד על העברת חלק מכספי הגילום לדכנר.

 

           מנגד, לא לחינם הצגנו לעיל את גלגוליה של טבלת האקסל, שכן עיון מדוקדק ברישומיו של דכנר מעלה כי יש קושי רב להסתמך על האמור בהם, וזאת בלשון המעטה. כך, למשל, מרישומו של דכנר על גבי ת/875ג מיום 25.7.2005, עולה בבירור כי דכנר התייחס אל שתי ההלוואות בסך 877,000 ש"ח ו-175,000 ש"ח כאל "גידול בהלוואות שניתנו ל-2 גורמים חיצוניים". דא עקא, שאיש אינו חולק על כך שההלוואה בסך 877,000 ש"ח היתה הלוואת אמת, וממילא ברור שדבריו של דכנר בהקשר זה, ונסיונו לצבוע הלוואה לגיטימית בצבעים של שוחד, הם חסרי שחר.

 

             במאמר מוסגר: לפנינו דוגמה נוספת לזהירות היתרה בה יש להתייחס לדבריו של דכנר ולמסמכים שעברו תחת ידיו. ובכלל, בהנחה כי הרישום של דכנר בת/875ג נעשה בזמן אמת, מדוע דכנר צובע את ההלוואה הלגיטימית שקיבל בצבעים מסתוריים של "הלוואות שניתנו ל-2 גורמים חיצוניים"? ואם צ'רני היה ער לרמזים אלה הכיצד לא הגיב עליהם, שהרי היה מדובר בהלוואת אמת לכל הדעות? אחת משתיים: ייתכן כי צ'רני לא שם לב לכל רישום ורישום בכתב ידו של דכנר שטווה את חוטיו, ולכן לא הגיב, ואזכיר את דברי רבין בהקלטת השיחה בינו לבין עו"ד יצחקניא כי "שמואל במכתבים אלוף, אני אומר לך, זה הצרה שלו, הוא מוציא מכתבים בלי הגבלה [...] ואני אומר לך שמואל בעייתי במכתבים" [ת/479, עמ' 14]. אפשרות שניה היא, כפי שנראה בהמשך, כי בחודש יולי 2005 – שמא כבר בחודש מאי 2005 לאור הרישום ב-ת/98, שתוארך על ידי דכנר ליום 17.5.2005 – צ'רני כבר היה מודע לכך שדכנר משחד גורמים שונים.

 

           אף מהרישום של דכנר בנוגע להלוואות 2005 כי "הלוואה זו היא ל- 7-6 ח' חודשים שניתנה לבן של...", קשה להסיק ממצא של ממש. זאת, שכן דכנר טען כי מדובר בכסף שהעביר לטובת ה"כולל" של בנו של לופוליאנסקי. כאשר עימת אותו הסניגור עם העובדה שהכסף שהועבר ל"כולל" המדובר הסתכם רק ב-40,000 ש"ח ואף סכום זה הועבר בשנת 2007 ולא בשנת 2005 [ת/97], דכנר לא זכר סכומים או מועדים אחרים והתקשה לספק תשובה בעניין זה (פרוטוקול, עמ' 2366-2365). קשה להפריז בחשיבתו של שקר זה, שיכול להטיל צל גם על המועד בו נכתבו הדברים. ולבסוף, לא למותר להזכיר את התוספות המאוחרות של דכנר על גבי נ/225, שם הוסיף בתחתית העמוד לגבי ההלוואה בסך 200,000$ את המילים "וידוע לך היטב למי שולם", זאת אף שדכנר עצמו הודה כאמור כי מדובר בהלוואת אמת.

 

           עולה מהאמור, כי יש קושי רב להסיק מרישומיו של דכנר על גבי הטבלה ממצא לגבי טיב ההלוואות, שכן לא ניתן לחלוק על כך שלפחות חלק מן הרישומים הם שקריים ומזוייפים.

 

96.      הקושי להסתמך על רישומיו של דכנר מתחזק לנוכח דבריו שלו עצמו. כפי שהוזכר, דכנר עצמו העיד כי הצעת הגילום שהעלה לא נתקבלה על ידי צ'רני (גם המדינה בהגינותה ציינה זאת בסיכומיה בבית משפט קמא; וראו פרוטוקול, עמ' 284-283, 2308). כך גם העיד חסון, והדברים אף מתיישבים עם העובדה שהלוואות אלה נותרו פתוחות בספרים במשך 7-6 שנים מיום נתינתן. דומה אפוא כי דבריו של דכנר לצ'רני כי הטיפול "יעורר שאלות רבות ומיותרות" וכי קבלת הצעתו לגלם את הסכומים תאפשר להם "לישון טוב יותר" [ת/155], לא הותירו רושם רב על צ'רני, אשר לא חשש להותירן פתוחות עד לסגירתן בהסכם ההיפרדות בשנת 2007. ספק עד כמה עובדה זו, כשלעצמה, מתיישבת עם קביעתו של בית משפט קמא בנוגע ל"העלמת" ההלוואות על ידי צ'רני.

 

           התחבטתי אם ניתן לקבוע כי אכן הועברו לדכנר סכומי הגילום בשלב מאוחר יותר, לאחר מתן ההלוואות עצמן, וזאת בהתבסס על העברות הכספים בספרי הולילנד אליהם הפנתה המדינה בסיכומיה בבית משפט קמא [מוצגים נ/209 ו-ת/699]. התחבטות זו גוברת לנוכח התעלמותה של ההגנה מתזה זו וממוצגים אלה, אף שהדברים אומצו על ידי בית משפט קמא (עמ' 85 להכרעת הדין) [ההגנה התמודדה עם תזת הגילום כביכול מדובר בגילום הסכומיםמלכתחילה, דהיינו שה-2.8 מיליון ש"ח כבר כללו את סכום הגילום. ההגנה לא התמודדה עם הטענה בדבר העברת כספי הגילום בדיעבד, בשלב מאוחר יותר, ודומה כי בנושא זה התנהל "שיח של חרשים" בין ההגנה למאשימה].

 

           בסופו של דבר, לא בלי התלבטות, בהתחשב בכך שהטענה הועלתה על ידי המדינה אך בסיכומיה ולא בכתב האישום; בהתחשב בכך שרו"ח חסון וצ'רני לא נחקרו על העברות הכספים שנטען כי נעשו לצורך גילום בדיעבד של סכומי ההלוואות המסתכמים ב-2.8 מיליון ש"ח; ובהתחשב בכך שטענה זו אינה מתיישבת עם דבריו של דכנר עצמו כי הצעת הגילום שהעלה לא התקבלה – בהתחשב בכל אלה, לא שוכנעתי כי ניתן לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת כי תזת הגילום בדיעבד בוססה, והתקשיתי לאמץ את טענת המדינה כי הפעולות הספציפיות בהנהלת החשבונות של הולילנד עליהן הצביעה אכן משקפות העברה של כספי הגילום. איני סבור אפוא כי ניתן לשלול את גרסת ההגנה כי הלוואות אלה נסגרו לבסוף בשנת 2007 כנגד חשבונית בצירוף מע"מ בלבד.

 

97.      ועיקרו של דבר.

 

           אף אם טעיתי במסקנתי, ובשלב מסוים אכן הועברו לדכנר סכומי הגילום, איני סבור כי די בכך כדי להצביע בהכרח על תשלומי שוחד. הסיבות לגילום הסכומים יכולות להיות מגוונות, בחלקן לגיטימיות ובחלקן לא, וקשה להתעלם מן האפשרות המתיישבת עם חומר הראיות, כי התנהלותו הבעייתית של דכנר – אשר ביקש לאורך השנים הלוואות ומקדמות רבות מספור, נמנע באופן עקבי מהוצאת חשבוניות בזמן, ואף הסתבך במיני תרמיות למיניהן אל מול שלטונות המס – היא שעמדה בבסיס בקשותיו לגלם את ההלוואות, והיא שדרבנה את צ'רני "לטפל" אחת ולתמיד באי הסדרים החשבונאיים שנוצרו עקב כך (כאמור, צ'רני שב ודחה את הטענה כי גילם לדכנר את המס בגין הלוואותיו). מכל מקום, החשוב לענייננו, כי בין תזת הגילום לבין תזת השוחד קיים פער, כך שאף לו היתה נדחית גרסתו של צ'רני בנוגע לגילום הסכומים, לא היה בדבר כשלעצמו כדי להוכיח את הטענות בדבר שוחד. איני שותף אפוא לדבריו הנחרצים של בית משפט קמא, אשר הדגיש כי "אין ולא יכולה להיות" משמעות אחרת לגילום מלבד רצונם של הצדדים להסתיר את העסקה (עמ' 74 להכרעת הדין), ולמסקנתו כי יש בגילום סכומי מס כדי לבסס את עדותו של דכנר כי מדובר בשוחד.

 

           בטרם נפנה לסכם את מסקנותינו בנוגע לאפיזודה זו, נשלים את הדיון בהתייחסות להלוואות משנת 2005 בסך675,000 ש"ח בגינן הורשע צ'רני על פי סעיף 184 לחסד"פ.

 

 

אפיזודה ג': אפריל-מאי 2005 – הלוואות בסך 675,000 ש"ח – דיון והכרעה

 

98.      מעניין להיווכח כי בדומה להלוואות שנת 2000, גם ההלוואות בשנת 2005 ניתנו מייד בסמוך לאחר שדכנר פנה במכתב לצ'רני בו שטח בפניו את מצבה הקשה כביכול של בתו. במכתב זה [ת/754ב המצוטט לעיל בפסקה 58] גולל דכנר בפני צ'רני סיפור נוגע ללב בנוגע לצורך לייבא תרופא מיוחדת עבור בתו בעלות של 130,000$, ותיאר את המצוקה הכלכלית אליה נקלעו הוא ומשפחתו בשל הטיפול בה, ובמילותיו: "לדאבוני, ההוצאות העצומות של החודשים האחרונים עבור אדית רוששו לא רק אותי, כי אם את המשפחה – ולכן פנייתי זאת". דכנר ביקש במכתבו "רק" כ-50,000$, והציע לתת שיק דחוי לפירעון ההלוואה.

 

           צ'רני נענה לבקשתו באופן מיידי והעביר לו 200,000 ש"ח, ודכנר אכן נתן שיקים לפירעון ההלוואה. כחודש לאחר מכן העביר לו צ'רני את שתי ההלוואות הנוספות בסך 250,000 ש"ח כל אחת, בגינן הורשע כאמור במתן שוחד.

 

99.      כשלעצמי, התקשיתי להתעלם מ"צירוף המקרים" בין מכתבי דכנר בנוגע לבתו לבין ההלוואות האישיות שניתנו לו. בדומה למסקנתי בנוגע להלוואה משנת 2000 בסך 1,215,000 ש"ח, אני מתקשה לשלול מכל וכל את הקשר בין בקשתו של דכנר בגין מצבה של בתו לבין שתי ההלוואות בסך 250,000 ש"ח. בעיניי, דווקא המכנה המשותף בין הלוואות שנת 2000 והלוואות שנת 2005, הוא העשוי להצביע על כך שמנקודת מבטו של צ'רני מדובר היה בהלוואות אמת.

 

           זאת ועוד. אין חולק כי בחקירתו במשטרה דכנר טען במספר הזדמנויות כי ההלוואות בסך 675,000 ש"ח הן הלוואות אמת (סיכומי המדינה בבית משפט קמא, פסקה 397). אלא שלאחר מכן, בעדותו בבית המשפט, דכנר חזר בו וטען כי התבלבל בין הלוואות אלה להלוואה בסך 877,000 ש"ח. שינוי הגרסאות של דכנר מעורר קושי לבסס על דבריו ממצא עובדתי פוזיטיבי כי מדובר בשוחד.

          

           ואם לא די בכל האמור לעיל, בא דכנר עצמו והסביר בצורה ברורה כי ההחלטה לעשות שימוש בכספי ההלוואות הנ"ל לצרכי שוחד היתה שלו: וכך העיד בחקירתו הראשית בנוגע להלוואות אלה, ונביא את הדברים כלשונם:

 

"ש. לשאלת בית-המשפט, למה הסכמת לוותר על הסכומים ששילמת לאורי שטרית?

ת. לא הסכמתי לוותר, באותה עת אני הייתי חייב אישית סכום מסוים למר צ'רני, שזה היה כרוך בכסף שהוא נתן לי הלוואה, זה היהכ-600-700 אלף שקל.

ש. אני מפנה אותך שוב למסמך ת/137 יש סכום ב-2005 שעוד לא דיברנו עליו, שלושה סכומים שמגיעים לכדי 675 אלף שקלביחד, סך הכל היתרה עם הסכומים מ-2000 ו-2001 היא 3.498 מיליון.

ת. בהתחלה היה מדובר שזה יהיה חשבון אישי.

ש. מה מזה חשבון אישי?

ת. הלוואה אישית כאילו. ובסוף זה הפך לחלק מההתחשבנות עם מר צ'רני ביחס לשטרית וללופוליאנסקי. ש. תסביר.

ת. מאחר ואני העברתי להם כספים, כל העת, ללופוליאנסקי ולשטרית, ומר צ'רני לא החזיר לי את הכסף הזה, הודעתי שאני רואה ב-675 אלף האלה כחלק מהכספים של שטרית ולופוליאנסקי שקיבלתי כאילו ממר צ'רני על חשבון, שהוא כיסה לי, עשיתי קיזוז" (פרוטוקול, עמ' 271).

 

           הנה כי כן, דכנר עצמו אישר כי הסכום של 675,000 ש"ח ניתן לו כהלוואה אישית, והוא, על דעת עצמו, החליט לקזז אותו מסכומים שהיה חייב לצ'רני כנגד הסכומים שהעביר לטענתו לשטרית ולופוליאנסקי.

 

           קשה להפריז בחשיבות הדברים. לפנינו הודאה של דכנר כי הלוואות שניתנו לו כהלוואות אישיות "הוסבו" על ידו בדיעבד לכספים שהוא אינו נדרש להשיב לצ'רני, לאחר שהחליט, על דעת עצמו, לקזזם מתשלומי שוחד ששילם לטענתו לשטרית ולופוליאנסקי. דומה כי יש בדברים כדי לשפוך אור על התנהלותו הכללית של דכנר, אשר השתמש בכספי הלוואות אישיות שניתנו לו – בין היתר עבור "בתו החולה" – כדי לשחד לדבריו פקידי ציבור, ולאחר מכן פעל מול צ'רני כדי "להסב" אותן לשכר טרחה. במילים אחרות, לאחר שדכנר נכשל בניסיונו להתאים סכומים שקיבל למשוחדים ספציפיים, הוא נטל שרירותית סכומים שקיבל וייחס אותם בדיעבד לתשלומים ששילם לדבריו כשוחד. החשוב לענייננו, שגם לשיטתו של דכנר הלוואות אלה ניתנו תחילה כהלוואות אישיות. ממילא, איני סבור כי ניתן לייחס לצ'רני מודעות בזמן אמת לכך שהן ניתנו לצרכי שוחד. נזכיר עוד כי לפי הסכם ההעסקה השלישי, דכנר היה זכאי לאחוז מסוים מתקבולי הולילנד תיירות, וממילא היה בעל אינטרס ישיר בהצלחת הפרויקט (וראו גם דבריו של רבין בשיחתו המוקלטת עם עו"ד יצחקניא, כי דכנר הרבה פעמים שילם לאחרים בלי קשר לצ'רני, שכן היה להם (לדכנר ורבין) אינטרס בקידום הפרויקט – ת/479, עמ' 25). לנוכח דבריו לעיל, לא ניתן לשלול כי דכנר פעל לשחד פקידי ציבור על דעת עצמו, ולאחר מכן ביקש להתקזז על כך מול צ'רני.

 

           ובכלל, מדוע דכנר היה צריך להקדים ולשלם על חשבונו כביכול? דכנר טען כי נאלץ לשאת במימון בשל קשיים כספיים של צ'רני (ראו, לדוגמה, סעיפים 121-120 לכתב התביעה-סחיטה (ת/404), שם נטען כי מתישהו בשנים 2005-2004 אזלו לצ'רני ולהולילנד המזומנים והוא ביקש מדכנר שלפי שעה יממן תשלומי השוחד מכיסו). לא רק שלטענה זו אין שמץ ביסוס (כדוגמה, רק בשנת 2004 תרמה משפחת צ'רני למעלה מ-10 מיליון ש"ח (2.4 מיליון דולר) לאוניברסיטת בן גוריון, מתוך כ-25 מיליון ש"ח (כ-6.58 מיליון דולר) שתרמה בין השנים 2004-2001 [נ/414]). טענת דכנר בדבר קשיים כספיים של צ'רני, היא מגוחכת בהתחשב בכך שלשיטת המדינה, דכנר קיבל בחמש השנים 2005-2000 סכום של כ-35 מיליון ש"ח. מנגד, הוכח כי דווקא דכנר היה כל העת בקשיים כספיים. ההוכחות לכך רבות, ואפנה, כדוגמאות בלבד, לבקשת דכנר אל פולאר ביום 17.10.2002 להלוואה של 150,000$ לצרכים אישיים דחופים (נ/84), לבקשת דכנר מצ'רני להקדים לו את התשלום של חודש נובמבר 2002 ליום 15.9.2002 (נ/97), ולבקשתו מיום 1.12.2003 להקדים לו את שכר טרחת ינואר-פברואר 2004 (נ/219).

 

100.    וליתר הנמקותיו של בית משפט קמא: בית המשפט ציין כי ההלוואות בסך 675,000 ש"ח נרשמו כהלוואה מבלי שנחתם הסכם הלוואה ומבלי שניתנו ביטחונות לפירעונן. כן הזכיר בית המשפט את אופן סגירת ההלוואות אלה בהשוואה להלוואות האמת. לדבריו, הלוואת האמת בסך 200,000 ש"ח מחודש מרץ 2005 נפרעה על ידי דכנר בשיקים דחויים, והלוואת האמת בסך 877,000 ש"ח מחודש אפריל 2005 "קוזזה" בשנת 2007. לעומת זאת, בית משפט קמא ציין כי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח ו-675,000 ש"ח לא "קוזזו", מה שמלמד כי מדובר ב"הלוואות שהינן תשלומי שוחד" (עמ' 88 להכרעת הדין).

 

           כהוכחה לכך שההלוואה בסך 877,000 ש"ח "קוזזה", הפנה בית המשפט לגרסה נוספת של טבלת האקסל משנת 2007 [מוצג ת/154ב], ולמען הבהירות נציג את חלקה הרלוונטי:

 

 

           כפי שניתן לראות, בטבלה הנ"ל ההלוואה בסך 877,000 ש"ח אינה מופיעה, זאת בניגוד לטבלה באחת מגרסאותיה הקודמות [ת/875ג], ולדברי בית משפט קמא הדבר משמש תימוכין למסקנה כי הלוואה זו "קוזזה".

 

101.    אומר בקצרה כי לא מצאתי בנימוקים אלה הוכחה לכך שהלוואות אלה ניתנו על ידי צ'רני כשוחד. ראשית, העובדה שדכנר פרע אי אלו הלוואות לאורך השנים או נתן בטחונות לפירעונן, אינה מלמדת כי כל הלוואה שלא נפרעה היא שוחד. טענה הגיונית לא פחות היא כי דכנר עצמו, שנטל כל כך הרבה הלוואות מצ'רני, חש צורך לפרוע את חלקן, ולו כדי שצ'רני ימשיך להלוות לו כספים. חשוב לציין כי ההצעה ליתן שיקים להבטחת פירעון ההלוואה בסך 200,000 ש"ח היתה של דכנר עצמו [ת/754ב], ואיני סבור כי יש לזקוף לחובתו של צ'רני את נכונותו לקבל בטחונות ואת עצם הפקדתם של השיקים.

 

           בעניין זה איני שותף למסקנתו של בית משפט קמא כי העובדה שהשיקים של דכנר לא שימשו לפירעון הלוואותיו הקודמות של דכנר משנת 2001-2000, אלא שימשו לפירעון ההלוואה בסך 200,000 ש"ח משנת 2005, מלמדת כי אלה הראשונות לא היו הלוואות אמת ואילו זו האחרונה כן היתה הלוואת אמת. לטעמי, אין מקום למסקנה נחרצת זו, נהפוך הוא. כזכור, היה זה דכנר עצמו שהציע במכתבו להפקיד שיקים לפירעון הלוואה זו, וצ'רני נענה לכך. הסברה כי היה על צ'רני לעשות שימוש בשיקים אלו על מנת לפרוע הלוואות בסכומים אחרים שניתנו ארבע וחמש שנים קודם לכן, וכי הימנעותו מכך מלמדת כי אותן הלוואות היו שוחד, היא מרחיקת לכת.

 

           אכן, כפי שציין בית משפט קמא, ניתן לתהות מה ראו הצדדים לערוך הבחנה בין הלוואות שונות, אשר בגין חלקן נערך הסכם הלוואה בכתב ובגין חלקן לא נערך הסכם. ואולם, איני רואה כיצד ניתן להסיק מכך מהי הלוואת אמת ומהו תשלום שוחד. כך, למשל, לגבי ההלוואה בסך 200,000 ש"ח לא נערך הסכם, ואין חולק כי היא הלוואת אמת. מנגד, ההלוואה בסך 1,215,000 ש"ח משנת 2000 ניתנה על פי הסכם בכתב [נ/78] והדבר לא מנע מבית משפט קמא להסיק כי מדובר בשוחד. רוצה לומר, כי תהייתו של בית משפט קמא היא אמנם במקומה, אולם קיומו או העדרו של הסכם אינם משמשים אמת מידה מתאימה במקרה דנן לקבוע איזו היא הלוואת אמת ואיזו אינה הלוואת אמת.

 

102.    באשר לטענה כי ההלוואה בסך 877,000 "קוזזה" מחובותיו של דכנר, בעוד שיתר ההלוואות לא קוזזו – הרי שטענה זו אינה עולה בהכרח מחומר הראיות. אסביר את הדברים בקצרה.

 

           מחומר הראיות עולה כי בשנת 2007, ה"סגירה" מול דכנר נעשתה במספר שלבים. כזכור, לאחר תום הסכם ההעסקה השני חתמו דכנר וצ'רני על הסכם העסקה שלישי ואחרון המקנה לדכנר זכות לתקבולים בשיעור של 10% מתקבולי הולילנד תיירות עד תום הפרויקט [ת/140]. בחודש מרץ 2007, מספר חודשים לפני הסכם ההיפרדות, ניתנה לדכנר לבקשתו מקדמה על סך 5 מיליון ש"ח. סכום זה הורכב משלשה חלקים: 2.6 מיליון ש"ח מקדמה + 877,000 ש"ח הלוואה שהוסבה למקדמה + שלשה תשלומים חודשיים ע"ס חצי מיליון ש"ח כל אחד. תיאור זה מתיישב עם דברים שכתב צ'רני לדכנר כחודש מאוחר יותר בהודעת דוא"ל מחודש אפריל 2007 [ת/716(1), אליו נשוב בהמשך כשנידרש לתכתובות המאוחרות שנערכו בין הצדדים בשנת 2007].

 

           עם קבלת הסכום בחודש מרץ 2007, הוציא דכנר חשבונית ע"ס 3,477,000 ש"ח בתוספת מע"מ, המשקף 2.6 מיליון ש"ח + 877,000 ש"ח. דברים אלה מתיישבים עם הקבלה והחשבונית שהוציא דכנר באמצעות חברת ש.א.ד [ת/138ג], וכן עם האמור בטבלת האקסל בגרסתה הנ"ל, בה מפורטים בחלקה התחתון "תשלומים ע"ח שכט 03/07" בסך 3,477,000 ש"ח וכן 1,525,000 ש"ח – וביחד כ-5 מיליון ש"ח. כאמור, סכום זה ניתן מספר חודשים לפני הסכם ההיפרדות, דהיינו בטרם הסכימו הצדדים לסיים את ההתקשרויות ביניהם.

 

           בחלוף מספר חודשים, בחודש יולי 2007, נכרת הסכם ההיפרדות. על פי ההסכם, צ'רני רכש את זכויותיו של דכנר בפרויקט, בין היתר תמורת סגירת ההלוואות הפתוחות שלו. מספר חודשים לאחר מכן, בחודשים ספטמבר ונובמבר 2007, הוציא דכנר חשבונית אחת בסך 3,000,000 ש"ח וחשבונית נוספת בסך 498,280 ש"ח בתוספת מע"מ [ת/153, ת/153א]. צירוף שני הסכומים (3,498,280 ש"ח) הוא זהה לצירופן של ההלוואות מושא דיוננו בסך 2,823,280 ש"ח + 675,000 ש"ח. סכומן המצורף של ההלוואות מופיע במפורש בטבלת האקסל.

 

103.    הנה כי כן, הן ההלוואה בסך 877,000 ש"ח והן ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח + 675,000 ש"ח נסגרו בשנת 2007 כנגד חשבוניות. הראשונה בחודש מרץ 2007 (לטענת ההגנה כחלק ממקדמות שניתנו לדכנר), והאחרונות בהמשך אותה שנה ע"ח התמורה שניתנה לדכנר על פי הסכם ההיפרדות (פרוטוקול, עמ' 5992-5987).

 

           דומה אפוא כי הטענה לפיה ההלוואה בסך 877,000 ש"ח "קוזזה" בעוד שיתר ההלוואות לא קוזזו, מתבססת על כך שהראשונה נסגרה בחודש מרץ כנגד מקדמות, בעוד שהאחרונות נסגרו במסגרת הסכם ההיפרדות. ובמילים אחרות, בשעה שצ'רני שילם לדכנר מקדמות בחודש מרץ 2007, מדוע ראה לנכון "לקזז" מהן את ההלוואה בסך 877,000 ש"ח ולא את ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח + 675,000 ש"ח? לחלופין, מדוע לא צירף את ההלוואה בסך 877,000 ש"ח ל-2.8 מיליון ש"ח + 675,000 ש"ח שנסגרו בהסכם ההיפרדות?

 

           לטעמי, יש דמיון מסוים בין טענות אלה לבין הטענה שדחינו לעיל בנוגע לשיקים שנתן דכנר ששימשו לפירעון הלוואתו בסך 200,000 ש"ח. במילים אחרות, טענות אלה אכן עשויות להתיישב עם התזה כי זו היתה הלוואת אמת ואלה היו שוחד, אולם בה במידה ניתן לטעון כי הדבר חסר משמעות, וכי בשורה התחתונה מדובר בסגירת כל הלוואותיו הפתוחות של דכנר כנגד הוצאת חשבונית. אף ניתן להבין את תשובתו של צ'רני, אשר השיב לבא כוח המדינה כי אילו בחודש מרץ 2007 היה הופך את ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח למקדמות, היו טוענים כנגדו כי ניסה להסתירן (פרוטוקול, עמ' 5992). אין לשלול אפוא את טענת ההגנה כי לא מדובר בקיזוז סלקטיבי, אלא שההלוואות נלקחו בחשבון בעת סגירתן כחלק מן התמורה שהועברה לדכנר, זו כמקדמה בחודש מרץ, ואלה כתמורה על פי הסכם ההיפרדות.

 

           לסיום הדיון בטענת הקיזוז, אזכיר כי בית משפט קמא התבסס על טבלת האקסל הנ"ל [ת/154ב] בקבעו כי ההלוואה בסך 877,000 ש"ח קוזזה. אלא שעיון בטבלה מעלה כי תוכנה עשוי להתיישב עם טענת הגנה כי האמור בטבלה בנוגע להלוואות אלה משקף את מצב הדברים שבין מרץ 2007 לספטמבר 2007, קרי לאחר שההלוואה בסך 877,000 ש"ח נסגרה (כחלק מה-3,477,000 ש"ח), ולפני שההלוואות מושא דיוננו בסך 3,498,000 ש"ח נסגרו. הדברים מתיישבים עם האמור בחלקה התחתון של הטבלה – שם הוגדר הסכום של 3,477,000 ש"ח וסכום המע"מ בתור "תשלומים ע"ח שכט 03/07", וכן מתיישבים עם האמור במרכזה – שם נותרו ההלוואות בסך 3,498,000 ש"ח פתוחות וכתוב לידן "לקבל חן להוסיף מע"מ". איני רואה אפוא כיצד ניתן להסיק מהדברים כי הטיפול בהלוואות היה שונה באופן המלמד כי זו היתה הלוואת אמת ואלה היו שוחד.

 

אפיזודות ב' ו-ג'  סיכום

 

104.    אפיזודה ב': 2.8 מיליון ש"ח בשנים 2001-2000 – פתחנו את דיוננו בסקירה כרונולוגית של השתלשלות העניינים העובדתית בשנים הרלוונטיות. נוכחנו לדעת כי הרקע למתן ההלוואות בשנת 2000 היה מכתבו של דכנר לצ'רני בו גולל את סיפור הבדים בנוגע לניתוח שבתו צפויה לעבור, והתקשינו לשלול את הקשר בין המכתב למתן ההלוואות. אף שהיו אלה המדינה (ובית משפט קמא בעקבותיה) אשר ביקשו לכרוך את כל שש ההלוואות שניתנו בשנים אלה יחדיו, מצאנו הבחנה מסוימת בין ההלוואה הראשונה בסך 1,215,000 ש"ח אשר דומה כי נתפשה על ידי הצדדים כהלוואה אישית מובהקת, לבין יתר ההלוואות. פנינו אפוא לבחון אם ניתן לשלול את האפשרות כי יתר ההלוואות ניתנו גם הן לצרכים לגיטימיים, ומצאנו כי סיווג ההלוואות כ"הלוואות אישיות" אינו עומד בסתירה לקיומה של זיקה בין חלק מההלוואות לבין עבודות הקשורות בפרויקט. בניגוד לבית משפט קמא, מצאנו כי דווקא התחייבותו של דכנר בהסכם ההעסקה השני לשאת בעלות שכרם של גורמים המועסקים על ידו, היא העשויה להסביר מדוע נדרש כביכול להלוואות כדי להוציא הוצאות הקשורות בפרויקט, שכן מנקודת מבטו של צ'רני בזמן אמת, כל שכרו של דכנר הוקדם לו לצורך הטיפול בבתו.

          

           עמדנו על כך שהעובדה שבגין חלק מההלוואות לא נערך הסכם בכתב, וכן העובדה שלא נגבתה ריבית בגין ההלוואות, אין בה כדי להצביע על כך שהלוואות מסוימות לא היו הלוואות אמת. זאת, שכן אין חולק כי היו הלוואות אמת שגם לגביהן לא נערך הסכם בכתב ולא נגבתה ריבית. בדומה, דחינו את הטענה כי אי קיזוז ההלוואות משכרו השוטף של דכנר מלמד על היותן שוחד, בין היתר בהתחשב בכך שחלק גדול משכר טרחתו של דכנר הוקדם לו לבקשתו על רקע מצבה הנטען של בתו.

 

105.    לאחר שבחנו את המוצגים השונים, לרבות מכתביו של דכנר שכתב לכאורה לצ'רני, התכתבויות בין דכנר לחסון, ורישומים על גבי טבלת האקסל – מצאנו כי אין באמור בהם כדי לבסס קביעה מעל ספק סביר כי בעת שצ'רני העביר את ההלוואות לדכנר הוא עשה כן מתוך מודעות לכך שחלק מן הכספים נועדו לשמש לצרכי שוחד.

 

           בהקשר זה דנו בפרוטרוט בתזת הגילום של המדינה אשר אומצה על ידי בית משפט קמא – ולפיה על פי הצעתו של דכנר, צ'רני העביר לו, בנוסף לסכומי ההלוואות, את סכומי גילום מס ההכנסה שהוא עתיד היה לשלם לכשיוציא חשבונית. עמדנו על סימני השאלה המרחפים מעל גרסת ההגנה, בפרט לנוכח העובדה שהיא לא התמודדה עם תזת הגילום כפי שנטענה על ידי המדינה (אלא התייחסה אליה כביכול מדובר בגילום מלכתחילה, קרי שסכומי ההלוואות כבר כללו את גילום המס). בסופו של דבר, מצאנו, לא בלי התלבטות, כי אף שיש תימוכין מסוימים לתזת הגילום בחומר הראיות וברישומיהם של דכנר וחסון, לא ניתן לקבוע כממצא פוזיטיבי שהסכומים אכן גולמו. זאת, בפרט בהתחשב בכך שדכנר עצמו העיד כי הצעתו לצ'רני לגלם את הסכומים לא נתקבלה; בהתחשב בעדותו של חסון כי הצעתו הנ"ל של דכנר לא יצאה אל הפועל; בהתחשב בעובדה שצ'רני וחסון לא נחקרו לגבי חלק מהראיות אליה הפנתה המדינה בסיכומיה; ובהתחשב בכך שלא ניתן לבסס דבר על רישומיו של דכנר על גבי טבלת האקסל, בהיות חלקם שקרים גמורים. לבסוף, ועיקרו של דבר, ציינו כי אף אם חלק מן הסכומים אכן גולמו, ספק אם היה בכך כדי להוכיח כי מדובר בתשלומי שוחד שהצדדים ביקשו להסתיר.

 

106.    אפיזודה ג': 675,000 ש"ח בשנת 2005 – בדומה לתחילת שנות ה-2000, גם הלוואות אלה ניתנו בסמוך לאחר שדכנר שלח מכתב לצ'רני בו שטח את תחינותיו לקבל הלוואה בגין מצבה הנטען של בתו, וגם כאן התקשינו לשלול את הקשר בין הדברים.

 

           הזכרנו כי דכנר עצמו מסר במשטרה כי מדובר בהלוואות אמת. כן הדגשנו כי בעדותו בבית המשפט, לאחר שחזר בו מדבריו במשטרה, הבהיר דכנר כי הלוואות אלה ניתנו לו על ידי צ'רני כהלוואות למטרות אישיות, והיה זה הוא שהחליט על דעת עצמו "להסב" הלוואות אלה לשכר טירחה כנגד תשלומי שוחד שהעביר כביכול לשטרית ולופוליאנסקי. כאמור, די בדברים אלה כדי ללמד כי אף לשיטתו של דכנר, מנקודת מבטו של צ'רני בזמן אמת מדובר היה בהלוואות אמת. אף העלנו את התהייה שמא הדברים עשויים להצביע על שיטת עבודה של דכנר, אשר קיבל הלוואות אישיות והחליט, על דעת עצמו, להסב אותן לשכר טירחה כנגד שוחד ששילם לגורמי ציבור, שמא ללא ידיעתו של צ'רני על כך.

 

107.    ברוח האמור לעיל בנוגע ל-2.8 מיליון ש"ח, קבענו כי העובדה שלא נערך הסכם בכתב בגין ההלוואות ולא נגבתה בגינן ריבית, אין בה כדי להעיד על טיבן של ההלוואות, אם לגיטימיות הן אם לאו. עוד הזכרנו כי אין לסמוך על רישומיו של דכנר על גבי טבלת האקסל, תוך שמצאנו כי דכנר עצמו התקשה להסביר חלק מרישומיו (ראו האמור בנוגע למילים "ניתנו כהלוואה לבן של" שדכנר רשם על גבי הטבלה, פסקה 95 סיפא לעיל).

 

           לבסוף, דנו בטעת הקיזוז בעת סגירת ההלוואות בשנת 2007, ומצאנו כי אין בהבחנה בין אופן סגירת ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח + 675,000 ש"ח לבין אופן סגירת הלוואת האמת בסך 877,000 ש"ח, כדי להוכיח כי אלו הראשונות לא היו הלוואות אמת.

          

108.    מספר הערות לפני סיום: כפי שציינו, הצעותיו השונות של דכנר לגלם את הסכומים ונסיונותיו לשכנע את צ'רני כי הטיפול בספרים "יעורר שאלות רבות ומיותרות" וכי קבלת הצעתו תאפשר להם "לישון טוב יותר" [ת/155], ככל הנראה לא הותירו רושם רב על צ'רני. הא ראיה, שההלוואות נותרו פתוחות בספרים במשך שנים עד שנסגרו בשנת 2007. עובדה זו מציבה סימן שאלה מעל תיאוריית "העלמת ההלוואות" אשר ניתנו כביכול כשוחד כפי שאומצה על ידי בית משפט קמא.

 

           בנוסף, בדומה להלוואות שנות ה-90, גם כאן דכנר לא ידע לספק תשובה מניחה את הדעת מהו בדיוק השימוש שעשה בהלוואות לצרכי שוחד. בנוגע להלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח, דכנר העיד כי מלבד כ-800,000 ש"ח שהועברו כתרומה ליד שרה, הוא "אינו יכול להצביע במדויק" ו"אינו יכול לזכור" (פרוטוקול, עמ' 2305-2303). בהקשר זה אפנה למוצג נ/343 שהוא רישום בדיעבד בכתב יד של דכנר, שאותו הציג דכנר במהלך חקירתו הנגדית, ובו העלה על הכתב את סכומי השוחד שקיבל לטענתו. ברישום זה מופיעים, בין היתר, כל הסכומים נשוא האישום לגבי שנים 2001-2000 בסכום כולל של 2,823,280 ש"ח, והנה, לצד רישומים אלה כותב דכנר כלהלן:

 

"הכספים שימשו בין היתר, לביצוע תשלומי השוחד ללופוליאנסקי (באמצעות יד-שרה) וראה שם ס' 2+1 (סה"כ סעיפים אלה 842,359 ש"ח, כולל 77,057 ש"ח עבור רכישת ארון קודש לבית הכנסת של יד-שרה)".

 

           ובעמ' 9-8 מפרט דכנר שורה של תשלומים בשיקים דחויים בסכום כולל של 671,357 ש"ח ששולמו על ידו ל"יד שרה" בשנים 2002-2000 לגביהם נרשם:

 

 "תשלומים ל'יד שרה' בגינם נמצאו השיקים שנפרעו, ושכוסו ע"י 'הולילנד תיירות'";

 

           וכן שורה של תשלומים בשיקים דחויים בסכום כולל של 171,000 ש"ח ששולמו בשנת 2003 לגביהם נרשם:

 

 "תשלומים נוספים ליד-שרה שבוצעו על ידי, תוך כסויים על-ידי הלל צ'רני".

 

           וכן שורה של תשלומים בשיקים דחויים בסכום כולל של 255,000 ש"ח ששולמו בשנים 2007-2006 לגביהם נרשם:

 

 "תשלומים ליד-שרה שבוצעו על ידי (באמצעות חב' 'אלקסיר') וכוסו על ידי הולילנד פארק".

 

           הבה נבחן מסמך זה. ראשית, ניתן היה לצפות כי דכנר, שתכנן כל כך הרבה זמן מראש את עדותו ורישומיו, יידע לפרט לאן ולמי הלך הכסף, אך מתוך סכום כולל של 2.8 מיליון ש"ח דכנר מפרט רק לגבי 842,359 ש"ח. שנית, הפירוט מתייחס רק לסכומים שניתנו ל"יד שרה", אך כפי שיפורט בהמשך, צ'רני תרם ישירות ל"יד שרה" סכום של 1.25 מיליון ש"ח, והוא לא נדרש לשם כך להשתמש בשירותיו של דכנר. ולא רק זאת, אלא שבאותה תקופה צ'רני אף "הסתכן" בכך שסירב לבקשת תרומה של "יד שרה" בסכום של מיליון דולר והסתפק בתרומה של כמיליון ש"ח כפי שיפורט בהמשך. מדוע, אם כך, לא תרם צ'רני ישירות את סכום השוחד לו טוען דכנר ברישום זה? ומדוע שצ'רני שתרם ל"יד שרה" בגלוי 1.25 מיליון ש"ח בשנת 2000 יתרום באותה שנה בהסתר, באמצעות דכנר, ארון קודש? מה עוד שגם בשנים 2003-2001 שלאחר מכן נערכו אירועים של מתנדבי "יד שרה" במלון הולילנד ובמימון הולילנד (מוצגי ת/822). שלישית, דכנר אהב לקבל קרדיט והשתתף באירועי התרמה והנצחה לבני משפחתו, הוא התפאר והתגאה בתרומותיו ל"יד שרה" בכלל ובארון הקודש שתרם לבית הכנסת ב"יד שרה" בפרט והנצחת בני משפחתו בבית הכנסת, כך שלא היה מקום לייחס תרומה זו לצ'רני. מובן כי דכנר גם הכניס את התרומות שלו לספריו לצרכי מס. ולבסוף, האם הגיוני שדכנר קיבל מצ'רני מספר הלוואות בסכומים נכבדים לצרכי שוחד, אך "פרס" את תשלומי השוחד בסכומים קטנים בשיקים דחויים ל"יד שרה" לאורך שלוש שנים? לא רק שאין בכך כל הגיון, הדברים אף לא מתיישבים עם המתווה של דכנר, של תיאום מראש כביכול של תשלומי שוחד.

 

           ברוח דברינו בנוגע להלוואות שנות ה-90 (פסקה 49 לעיל), קשה להתעלם מהקושי שמעוררים דבריו של דכנר. המאשימה לא חלקה על כך כי בשנות התשעים דכנר קיבל כ-37 מיליון ש"ח בגין הפרויקט כסכומים לגיטימיים. המאשימה טענה כי בשנים 2004-2000 קיבל דכנר 35 מיליון ש"ח כסכומים לגיטימיים (ת/699). צירוף שני סכומים אלה מגיע ל-72 מיליון ש"ח. על רקע סכומים אדירים אלה, הסכום של 2.8 מיליון ש"ח שניתן כהלוואות מתגמד, ועצם הניסיונות הכושלים של דכנר לייחד ולזהות מתוך ההלוואות אלה שקיבל בשנים 2004-2000 סכומים מסוימים לצרכי שוחד עבור פלוני או אלמוני הוא בעייתי, שהרי בסכומי העתק שקיבל לצורך קידום הפרויקט יכול היה להשתמש לצורך תשלום שוחד "על חשבונו". ובכלל, חלק נכבד מחקירותיו של דכנר במשטרה ובבית המשפט הוקדש לניסיונותיו של דכנר לפצל או "לחלץ" סכומי שוחד מתוך סכומים לגיטימיים ששולמו לו. מכל מקום, עמדנו על כך שדכנר היה "מתעד אובססיבי" והוא עצמו אמר לצ'רני כי יש בידו תיעוד מדוקדק של כל ההעברות. גם במסמך שכתב לעו"ד יצחקניא (נ/226) שבו התיימר דכנר לפרט למי וכמה נתן שוחד, הוא כתב ברישא כי "הקבלות והמסמכים בגין כל תשלום יימסרו לפי דרישה" ובסיפא של המסמך "תשלומים שונים (קבלות ונתונים יסופקו לפי דרישה)". ואכן, דכנר סיפק "לפי דרישה" קבלות ונתונים שהשתנו כל הזמן על פי גרסאותיו המשתנות. לא למותר לציין כי כנגד חלק מהדמויות המפורטות במסמך לא הוגש כתב אישום והן אפילו לא זומנו כעדים, ורשימת מקבלי השוחד השתנתה על פי גרסאות דכנר מספר פעמים (כך, ברשימה שבמסמך נ/226 לא נזכר שמו של אולמרט). אף נוכחנו לדעת כי דכנר לא בחל ב"יצירת תיעוד בדיעבד" (מונח מכובס לזיוף) כאשר סבר שהדבר משרת את האינטרס שלו (וראו כדוגמה את טבלת האקסל באחד מגלגוליה המאוחרים – מוצג נ/225א). קשה אפוא לאמץ לפתע את גרסתו ולהניח לטובתו כי זכרונו בגד בו ותיעודו אבד לו, ובנסיבות דנן יש לזקוף את חוסר יכולתו להיזכר לחובתו, ולא לחובתו של צ'רני. אמנם, כפי שהבהרנו בנוגע להלוואות שנות ה-90, אין בעובדה שדכנר לא ידע להצביע על אופן חלוקת כספי השוחד כדי לשלול את היותן של ההלוואות בבחינת שוחד, שהרי בתשלום שוחד למתווך עסקינן, ובכך כמובן צדק בית משפט קמא. ברם, לנוכח הנסיבות כפי שפורטו לעיל, יש בדברים כדי להטיל צל כבד על מהימנותו של דכנר ולעורר ספק באשר לאמיתות גרסתו.

 

           ולבסוף, נוכח סכומי העתק הלגיטימיים ששולמו לדכנר, מה היה לצ'רני להסתבך בתיעוד מרשיע ומדוקדק של הלוואות שמאחוריהן מסתתרים תשלומי שוחד? איני רואה בכך כל היגיון, ולו רצו הצדדים להעביר ביניהם תשלומי שוחד במחשכים, ניתן לחשוב על דרכים אחרות שלא היו מותירות אחריהן שובל חשבונאי שנשרך ותועד משך שנים בספרי הולילנד, ואציין כי בית משפט קמא לא התייחס לכך בהכרעת דינו.

 

109.    סיכומו של דבר, לאחר ניתוח חומר הראיות כפי שפורט לעיל, לא ניתן לקבוע מעל ספק סביר כי ההלוואות המדוברות בסך 2.8 מיליון ש"ח ו-675,000 ש"ח ניתנו על ידי צ'רני לדכנר בתור תשלומי שוחד. כפועל יוצא, הקביעה כי אופן רישום ההלוואות בספרים מהווה רישום כוזב במסמכי תאגיד, גם היא אינה יכולה לעמוד. בנסיבות אלו, אין צורך להידרש לטענת ההגנה כי ההרשעה בנוגע הלוואות בסך 675,000 ש"ח (הרשעה מכוח סעיף 184 לחסד"פ) נתקבלה מבלי שמוצתה חקירתו הנגדית של דכנר.

 

           עם זאת, חשוב להזכיר כי בכך לא תם דיוננו בקשר לאפיזודות אלה, ועוד נשוב ונתייחס אליהן בהמשך הדרך כאשר נידרש לתכתובות המאוחרות של צ'רני ודכנר. כפי שצוין, תכתובות אלה זכו לפרק נפרד בחלקו האחרון של הכרעת דינו של בית משפט קמא בעניינו של צ'רני, וכך נדון בהן גם אנחנו.

 

 

אפיזודה ד' – יולי 2005 – תשלום בסך 300,000 ש"ח

 

110.    כפי שתואר לעיל, ההלוואות בסך 675,000 ש"ח שנדונו בפרק הקודם ניתנו בחודשים אפריל-מאי 2005. האפיזודה מושא פרק זה התרחשה אך כחודשיים-שלשה לאחר מכן, בחודש יולי 2005, עת נענה צ'רני לבקשתו של דכנר ושילם לו 300,000 ש"ח.

 

           כדרכנו, נפתח בתיאור התשתית העובדתית.        אך תחילה, בטרם נתקדם קמעה בציר הזמן ונפרט את חומר הראיות, נעמוד בקצרה על הרקע התכנוני הרלוונטי.

 

111.    כזכור, בחודש דצמבר 1999 התקשרו הולילנד תיירות וחברת אלונר (לימים הולילנד פארק) בהסכם למכירת הזכויות בחלק ממתחם הולילנד. בהסכם נקבע כי הוצאות הפיתוח תתחלקנה בין השתיים בשיעור של 60:40 (לפירוט הדברים ראו פסקה 5 לעיל).

 

           בחלוף כחמש שנים, בחודש ינואר 2005, אישרה הוועדה המחוזית את תב"ע ו' (אשר קודמה בשעתה על ידי הולילנד תיירות) בכפוף לחתימה על הסכם פיתוח וכתב התחייבות. כעבור כחצי שנה, ביום 30.6.2005, חתמו עיריית ירושלים, הולילנד תיירות והולילנד פארק על הסכם הפיתוח [ת/14]. בהסכם נקבע כי הוא כפוף לאישורן של ועדת הכספים של העירייה ומועצת העירייה (סעיף 55 להסכם).

 

           ביום 25.7.2005 שלח אלי שמחיוף (המערער בע"פ 5433/14), אשר כיהן באותה עת בתפקיד סגן ראש העיר ויו"ר ועדת הכספים, מכתב ליו"ר הוועדה המחוזית, בו ציין כי בכוונתו לכנס את ועדת הכספים ביום 28.7.2005 ולהביא לאישורה את ההסכם. שמחיוף הוסיף במכתבו כי "האישור הוא פורמאלי לאור העובדה שההסכם הוכן על ידינו, ולאור האמור אין לנו התנגדות לשחרור התוכנית" [ת/103, העתק המכתב הועבר לצ'רני – ת/103א]. ואכן, ביום 28.7.2005 התכנסה ועדת הכספים והמליצה בפני מועצת העיר לאשר את הסכם הפיתוח [ת/130ב, עמ' 3].

          

112.    בנקודה זו מגיעים אנו לתכתובות בין דכנר לצ'רני, ומפאת חשיבות הדברים, נביאם במלואם, ככתבם וכלשונם.

 

           (-) למחרת ישיבתה של ועדת הכספים, ביום שישי ה-29.7.2005, שלח דכנר לצ'רני את המכתב הבא [ת/142]:

 

"הלל בוקר טוב,

אתמול אחה"צ אישרה ועדת הכספים את הסכם הפיתוח – ביום א' בבוקר נקבל את הפרטיכל החתום שיועבר לוועדה המחוזית:

אני שוב ביום א' בבוקר בעיריה בי-ם לדאוג לחתימה ו/או לכינוס מועצת העיר וכבר בשבוע הבא לאישור ההסכם במידה והיועצים המשפטיים איתם נפגשתי אתמול ימשיכו 'לעשות צרות', כפי שנהגו עד כה.

אני ניפגש ביום א' עם כל מי שצריך (ולא צריך), כולל חברי המועצה, הגזבר, ראש העיר, מהנדס העיר, וכו' וכו'.

כפי שהבטחתי לך – אדאג שהכל יסתיים טרם נסיעתי עם אדית.

לאור כל ההתפתחויות – והריצות והעצבים והבקשות שלי להשלמת הנושא – התחייבתי כלפי כל הנוגעים בדבר (גם לשם הסדרת החתימה) לשלם ביום א' K75$ (ולא K40$ כפי שדיברת עם מאיר (רבין – י"ע)).

איני יכול הפעם – לדאבוני – להקדים כספים מכיסי בהקשר, וכדי לסיים פעם לתמיד הדבר אבקש להעביר הסך הנ"ל לחשבון 'אמיאור' – כדי שאוכל ביום א' לפרוט ולמשוך ולשלם.

בברכה,

דכנר

נ.ב. – טופס 4 – 2 הדירות – נחתם".

 

           (-) אין חולק כי צ'רני קיבל את המכתב לידיו (פרוטוקול, עמ' 5755-5753) ובו ביום השיב לדכנר באלו המילים [ת/143]:

 

"לשמואל

קבלתי המכתב.

יטופל ביום ראשון מתוך תקווה שזהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי.

להשתמע".

 

           (-) למחרת היום, בשבת ה-30.7.2005, שלח דכנר מכתב תשובה לצ'רני, בו כתב כדלקמן [ת/144]:

 

"הלל שבת שלום,

אתה צודק ב-100%!!! זה בלתי אפשרי – יתכן ולי אף יותר מאשר לך, לאור ההסדר הקיים בינינו מחודש ינואר השנה בהקשר לשכ"ט, שקיבלתי ברצון.

כדי לעמוד בהתחייבויותי, בעיקר המוסריות ובהבטחותי כלפי 'הולילנד תיירות', אני מפסיד מדי חודש עשרות רבות של אלפי ש"ח והגעתי לכך שאני לוקח לכסוי הנ"ל מדי חודש הלוואות בשוק האפור. כדי להבטיח ש'הכל ידפוק' (אישור התכניות, היטלי ההשבחה, 'תפעולית'), הנני מעסיק כעת באופן חודשי קבוע ומשלם מדי חודש שכר וכד' לבאים:

שרון פוחס (למרות הבטחותיך – לא השתתפת כלל ב'הוצאות')

מאיר רבין (+ מכונית + אחזקתה וטלפון וכד')

ישראל יקר (+  "   +   "      ") עד 15/8.05

משה שמעוני

אורי שיטרית – שכר חודשי (+השכרת מכונית [למשך 4 חודשים – בעת שלילת רשיון נהיגה גם נהג])

ברוך יוסקוביץ – חלקי; חלק אחר משולם על-ידך.

זאת מעבר ל'קבלני משנה' ולעובדים חלקיים.

וכן תשלומים ל'ספקים' שונים שאין אני בכלל מביא לידיעתך. מכאן – שהודעתי כבר למאיר שאם לא גומרים החודש – אני מרים ידיים בהקשר לכל הפרויקט בלאו הכי טעיתי בהערכת קצב התקבולים ומשמעות הדבר מבחינתי – אך זאת בעייתי.

בברכה".

 

           כפי שניתן לראות, מבין ששת האנשים המועסקים על ידי דכנר כפי שנמנו על ידו במכתב, מופיע במקום החמישי שמו של אורי שטרית.

 

           (-) למחרת היום, ביום ראשון ה-31.7.2005, הועברו לחשבון יוסיפולי 300,000 ש"ח [ת/145]. צ'רני אישר בעדותו כי מדובר בהיענות לבקשתו של דכנר ב-ת/142 הנ"ל להעברת 75 אלף דולר (פרוטוקול, עמ' 5755).

 

           (-) להשלמת התמונה, נציין כי בתחילת ספטמבר 2005 נערכה פגישה משולשת דכנר-שטרית-צ'רני במשרדו של שטרית ביפו. צ'רני העיד כי הפגישה נערכה לבקשת דכנר או שטרית בנושא השוק הסיטונאי בתל אביב, אליו ביקשו לגייס את צ'רני. לדבריו, הפגישה ארכה כרבע שעה, ולא עסקה בפרויקט הולילנד (פרוטוקול, עמ' 5865-5864). גם שטרית העיד כי הפגישה עסקה בשוק הסיטונאי (שם, עמ' 7348). עם זאת, צ'רני אישר כי בפתח הפגישה הוחלפו מילים ספורות בנוגע להולילנד – כי שטרית בירך אותו על תב"ע ו', וכי הוא אמר לשטרית שהתנגדותו לתב"ע ו' הסבה לו נזק ישיר (שם). דברים אלה מתיישבים עם רישומו הלאקוני של צ'רני בכתב יד מהפגישה [ת/836].

 

113.    נשוב לרגע להיבט התכנוני, ונציין כי בסמוך לאחר מכן, ביום 8.9.2005, קיבלה מועצת העיר את המלצת ועדת הכספים לאשר את הסכם הפיתוח [ת/130ג]. ביום 21.9.2005 פורסמה תב"ע ו' למתן תוקף, וביום 30.11.2005 נכנסה לתוקף [ת/166].

 

עיקרי ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא

 

114.    בית המשפט קבע כי "מוצג ת/142 מדבר בעד עצמו" וכי "למעט המילה 'שוחד' נרשם במכתב זה הכל מכל"; כי דכנר ציין במפורש כי "התחייב בפני הגורמים המצוינים במכתב לשלם 300 אלף ש"ח ולא 160 אלף ש"ח"; וכי מדובר בתשלומים המשולמים במזומן (עמ' 97 להכרעת הדין, ההדגשות בקו במקור – י"ע).

 

           באשר למכתב התשובה של דכנר (ת/144), קבע בית המשפט כי דכנר "הסיר כפפות ואצטלות ודיבר אל נאשם 1 בשפה גלויה ולא מעט בוטה. עד המדינה ציין בפני נאשם 1, ובכתב, כי הינו משלם מדי חודש בחודשו שכר חודשי למהנדס העיר, אורי שטרית. עד המדינה ציין כי הינו נושא בתשלומי השכרת מכונית ונהג לנאשם 7. זאת, בנוסף לתשלומים אחרים המצוינים על-ידו עלי כתב" (עמ' 98 להכרעת הדין, ההדגשות בקו במקור – י"ע).

 

115.    בית המשפט דחה את גרסתו של צ'רני בעדותו כי סבר שמדובר בכספים שנועדו לתשלום משכורות לעובדיו של דכנר. בית המשפט העיר כי "מדובר בתגובה מבישה", וכי צ'רני "לא סבר, ולו לרגע, כי עד המדינה ביקש ממנו להקדים תשלומים עבור משכורות" (שם). עוד קבע בית המשפט כי צ'רני לא ידע להסביר את אופן תגובתו למכתב המתואר, וכי תגובותיו בזמן אמת – קרי העדר התייחסות קונקרטית לדבריו של דכנר לגופם, כמו גם תשובתו ב-ת/143 כי "זהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי" – מעידות שהכיר את המכתב על כלל משמעותו.

 

           כן ציטט בית המשפט באריכות מהודעותיו של צ'רני בחקירתו במשטרה, וקבע כי דבריו הם בבחינת הודאה כי ידע בזמן אמת על שום מה ביקש ממנו דכנר את הסכום המדובר. בית המשפט ציין כי נענה לבקשת הסניגור, ובנוסף להודעותיו של צ'רני עיין בתמלילי החקירה, אך לא מצא כי יש בהם כדי לשנות ממסקנתו ודחה את נסיונו של צ'רני לסגת מדבריו במשטרה.

 דיון

 
116.    מוצגים ת/142–ת/144 המצוטטים לעיל שימשו עוגן מרכזי בהרשעתו של צ'רני ובניסיון לבסס את תזת השוחד של המדינה, ואין להתפלא כי הצדדים הרחיבו טענותיהם לגבי תוכנם ואופן פרשנותם. מן העבר האחד – המדינה ראתה במכתבים אלה "אקדח מעשן", ראיה מוצקה לביסוס קשר השוחד צ'רני-דכנר-פקידי ציבור, ומן העבר השני – ההגנה הקדישה מאמצים רבים בניסיון להסביר מדוע אין בדברים כדי ללמד על מודעותו של צ'רני לכך שדכנר ביקש את הכספים למטרות שוחד.
 
           על פני הדברים, שלושת המסמכים אכן נושאים מסר פלילי. כך, בת/142 כמצוטט לעיל, כותב דכנר לצ'רני כי "התחייבתי כלפי כל הנוגעים בדבר (גם לשם הסדרת החתימה)..." ומבקש ממנו להעביר בדחיפות 75,000$ "כדי שאוכל ביום א' לפרוט ולמשוך ולשלם". בהתחשב בעשרות מיליוני השקלים ששילם צ'רני לדכנר, תמיהה היא מדוע השיב כי הוא מעביר את הכסף "מתוך תקווה שזהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי", ולכך יש להוסיף את אזכורו של שטרית כאחד ממקבלי התשלומים בת/144.
 
           על אף זאת, אני נכון להניח כי אילו היו מוצגים ת/142-ת/144 עומדים כשלעצמם, ספק אם ניתן היה לראות בהם "אקדח מעשן" המוכיח תשלומי שוחד או מודעות מצדו של צ'רני לתשלומים מסוג זה, וניתן לחלוק על מסקנתו של בית משפט קמא כי המסמך "מדבר בעד עצמו" והוא "כולו בשלמותו אומר שוחד". זאת, נוכח הטעמים הבאים:
 
           (-) מוצגים ת/142-ת/144 לא נזכרו כנספח בכתב התביעה-סחיטה, מה שמעורר את השאלה מדוע העדיף דכנר לכלול בכתב התביעה שקרים בוטים ומסמכים מפוקפקים, במקום לצרף מכתב זה.
 
            (-) בעיני צ'רני, ניתן היה לראות מכתב זה כדרישת תשלום נוספת של דכנר, אחת מני רבות, באמתלה שעליו לשלם לעובדים שהעסיק וההוצאות הרבות בהן הוא נושא עקב כך, ואין חולק כי דכנר העסיק אנשים רבים בפרויקט והיו לו הוצאות גבוהות לשכר עובדיו (עמ' 794 וכן עמ' 1411-1410 לפרוטוקול, שם טוען דכנר כי מלבד תשלומים לפרילנסרים שונים, הוא שילם מדי חודש 20,000 ש"ח לשרון פוחס, 50,000 ש"ח למאיר רבין, 25,000 ש"ח לישראל יקר, 15,000 ש"ח לבן ציון קריגר, 8,000 ש"ח לעופר לוי, ו-17,000 ש"ח לעצמו, סכומים אשר אינם כוללים תוספות שונות). הא-ראיה כי למרות שדכנר ביקש בת/142 כי התשלום יועבר לחברת אמיאור, הועבר הכסף לחשבון יוסיפולי, ככל הנראה מאחר שזה היה החשבון ממנו נהג דכנר לשלם משכורות. גם המלים בסיפא של המכתב "לפרוט ולמשוך ולשלם" המעידות על תשלום מזומן, אינן מתיישבות עם דברי דכנר ועם נוהגו, לגרסתו-שלו, לשלם את השוחד בשיקים, והן יכולות להתפרש כתשלום שכר לעוזריו הרבים של דכנר, כמו רבין.
 
           (-) לא ניתן לתלות בעצם שרבוב שמו של אורי שטרית במכתב התשובה של דכנר – במקום החמישי מתוך ששה מקבלי שכר שמתוכם חמישה הם לגיטימיים (ת/144) – מודעות מצדו של צ'רני לכך שהכסף יועד לשוחד. לא למותר לציין כי אין חולק שדכנר לא מימן רכב ונהג לשטרית ומדובר בבדותא נוספת מבית מדרשו של דכנר. העובדה כי צ'רני לא הגיב כלל על שמו של שטרית יכולה להתפרש במספר דרכים: כי צ'רני אכן ידע שדכנר משחד את שטרית תוך שדכנר מלעיט את צ'רני בבדותות על מימון רכב ונהג; כי צ'רני לא שם לב לשמו של שטרית במסמך; כי גם חמשת העובדים האחרים שפורטו במסמך עבדו עם דכנר לא רק בנושא הולילנד אלא גם בנושאים נוספים, וצ'רני סבר כי אף שטרית עובד עם דכנר בפרויקטים אחרים מחוץ לירושלים (כפי שמשתמע מדבריו של צ'רני לחוקר שהקליט אותו בשיחה "אוף דה רקורד" – ת/512ג עמ' 16); או שצ'רני סבר כי שטרית עובד על פרויקטים פרטיים מכוח האישור העקרוני שניתן לו (פרוטוקול, עמ' 5864-5863). בהקשר זה אציין כי המכתב כולו נסב על ישיבת ועדת הכספים שאישרה את הסכם הפיתוח מושא ת/144, ואשר לשטרית לא היה קשר אליה; כי בנקודת זמן זו כבר קצה נפשו של צ'רני בבקשותיו של דכנר לכספים נוספים והוא פשוט התעלם מהאמור במסמך. לכך יש להוסיף את טענתו של צ'רני בעדותו כי ראה את ת/144 רק ביום ראשון, לאחר שרו"ח חסון כבר מילא אחר הוראתו של צ'רני להעביר לדכנר את ה-300,000 ש"ח, כך שמבחינתו, לאמור במכתב זה ממילא לא הייתה משמעות אופרטיבית. כזכור, צ'רני השיב לדכנר ביום שישי, דכנר שלח את ת/144 למשרדי הולילנד בפקס ביום שבת, ורו"ח חסון מילא אחר הוראתו של צ'רני והעביר את הכסף ביום ראשון (פרוטוקול, עמ' 5755, 5757). עם זאת, אציין כי רו"ח חסון לא נחקר בנקודה זו.
 
           (-) ולבסוף, לצ'רני היה זמן די והותר להתכונן לחקירתו, וכאמור, הוא אף הגיע לחקירה עם קלסר מלא בניירת. אילו האפיזודה של המכתב ת/142 הייתה כה דרמטית מבחינתו, היה מן הסתם זוכר אותה ומכין עצמו לנושא זה, ולא מסתבך כל כך בתשובותיו בחקירה כפי שיפורט להלן.
 
           אולם, גם אם נקבל כי המוצגים ת/142-ת/144 אינם קונקלוסיביים מבחינת פרשנותם לאור האמור לעיל, הקושי, מבחינתו של צ'רני, הוא שמוצגים אלו אינם עומדים לעצמם בבסיס ההרשעה באפיזודה זו. מכתב התשובה של צ'רני (ת/143) והודעותיו במשטרה מהווים חלק בלתי נפרד מחומר הראיות. אלה, כפי שנראה להלן, מביאים למסקנה כי כאשר צ'רני העביר את הכספים לדכנר, הוא היה מודע לכך שלדברי דכנר הכספים אמורים לכאורה לשמש לצרכי שוחד. נפרט את הדברים.
 
תמלילי החקירה
 
117.    הערה מקדימה: הצדדים חלוקים על הדרך בה יש לפרש את דבריו של צ'רני בחקירתו במשטרה. המדינה ובית משפט קמא ראו בדברים הודאה מצדו בכך שהכספים יועדו לשוחד, ואילו ההגנה הפנתה לחלקים מהתמלילים וההודעות וטענה כי אין לפרש את הדברים כהודאה. עוד טענה ההגנה לקיומם של פערים בין חלק מהודעותיו של צ'רני במשטרה לבין תמלילי החקירה. על רקע זה, לנוכח עמימות מסוימת הנשקפת מחלקים מהודעותיו של צ'רני במשטרה, ועל מנת להבטיח שדבריו של צ'רני ינותחו באופן המיטבי, עיינתי גם בתמלילים וצפיתי בקטעים מן התקליטורים המתעדים את החקירה במשטרה. להלן יובאו קטעים מתוך התמלילים, והיכן שישנם פערים אזוטריים בין הציטוטים המובאים להלן לבין האמור בתמלילים עצמם, הדבר נובע מתיקון הדברים על בסיס צפייה בתקליטור.
 
           בחקירתו מיום 11.4.2010, כאשר הוצג לצ'רני לראשונה מוצג ת/142, טען צ'רני כי המכתב אינו זכור לו וכי הסיטואציה אינה זכורה לו (עמ' 36-33 לתמליל החקירה – ת/491א(1)). או-אז הוצג לו מכתב התשובה שלו לדכנר (מוצג ת/143), וצ'רני השיב כי "על פניו זה לא נראה סיטואציה נוחה לי... מעבר לזה אין לי כרגע מה להגיד". בשלב זה נשאל צ'רני שוב ושוב אם היה מודע לכך שבקשתו של דכנר היתה לקבלת כספים לצורך תשלומי שוחד. על כך השיב צ'רני כי "משתמע מהדברים שידעתי" (עמ' 39 לתמליל).
 
           בסמוך לכך התנהלו חילופי הדברים הבאים בין החוקרים לצ'רני:
 
"חוקר 2: הלל ידעת או לא ידעת זו השאלה.
צ'רני: מה ידעתי?
חוקר 2: ידעת שאתה משלם שוחד שהכסף הזה הוא בשביל שוחד? ידעת או לא ידעת?
צ'רני: ידעתי שזה מה ששמואל אומר לכאורה.
[...]
חוקר 1: אתה רוצה כמה דקות לחשוב עם עצמך?
צ'רני: לא.
[...]
חוקר 2: שאלה: זאת אומרת לפי מה שאתה אומר עכשיו, ידעת בעשרים ותשע לשביעי 2005 שכתבת את המכתב לשמואל שאתה מעביר כסף לשמואל בשביל שישלם לאותו גורם בעירייה?
צ'רני: לא.
חוקר 2: זה מה שאתה אומר.
צ'רני: לא. ידעתי ששמואל מבקש כסף וכותב שהוא אמור לשלם כספים. לא ידעתי" (שם, עמ' 40).
 
           ובהמשך:
 
"צ'רני: אני לא הודיתי אני לא מודה בכלום, אני אומר שאני העברתי כסף לבקשתו של שמואל.
[...]
חוקר 1: מה אתה מבין? אני שאלתי אם אה מבין שאתה מודה פה, אני מבין שמה?
צ'רני: מבין שהעברתי כספים לבקשתו של שמואל משום ששמואל לחוץ וניתן ומשתמע מן המכתב אם אתה רוצה שאני רואה פה שהכספים יועדו
חוקר 2: לשוחד.
צ'רני: לגורמים בעירייה לתשלומים לא לגיטימיים, תשלומי שוחד. אבל מעבר לזה אני לא יודע כלום" (שם, עמ' 41).
 
 
118.    בשלב זה שאל החוקר את צ'רני מדוע השיב לדכנר במכתב התשובה שלו כי הוא מקווה "שזהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי" (ת/143):
 
"חוקר 2: מדוע כתבת לו לשמואל... שאתה מקווה... שזהו זה כי אחרת ציטוט זה הופך לבלתי אפשרי, למה?
צ'רני: כי כפי שניתן להבין מהאינטליגנציה שלי הסיפור הזה מריח רע מאוד. אני אומר לו מר דכנר מה אתה רוצה ממני כספים, זה בלתי אפשרי.
חוקר 2: די נו נפלת תפסיק יאללה אתה רוצה להודות בהכל?
צ'רני: לא, אני לא רוצה להודות בכלום.
[...]
חוקר 1: אז מה אתה אומר? אז מה כן? זה לא נכון מה שאני אומר? אתה כשאתה אומר לו זהו זה כי אחרת זה הופך לבלתי אפשרי, זה אומר שנמאס לך כבר לשלם כי שמואל כבר לקח ממך כספים לשחד כל מיני אנשים ופה נמאס לך.
צ'רני: שמואל לקח ממני כספים כמקדמות וכהלוואות אישיות ודיברנו על זה בעבר. כשאני אומר לו שזהו זה כי זה הופך לבלתי אפשרי מכתב מן הסוג הזה הופך לבלתי אפשרי את כל העניין
חוקר 1: מה? מה? עוד פעם את המשפט האחרון. מה הופך להיות?
צ'רני: מכתב מן הסוג הזה שלכאורה מרמז על תשלומים לא לגיטימיים, במילים שלך תשלומי שוחד, הופך את כל המעורבות לבלתי אפשרית.
[...]
חוקר 1: תסביר לי את זה אני לא מבין את זה... אני חוזר על המשפט שלך ותנסה להסביר לי אותו: שמואל לקח ממני כספים כמקדמות וכהלוואות אישיות וכשאני אומר לו שזה בלתי אפשרי אז מכתב מן הסוג הזה שלכאורה מרמז
צ'רני: לא לא לא. שמואל לקח ממני מקדמות והלוואות אישיות. תמחק את מה שכתבת שם בהתחלה. ... מכתב מן הסוג הזה
חוקר 2: שמדבר על שוחד
צ'רני: שמדבר על שוחד ושאני לכאורה נענה לו
חוקר 2: ואני נענה לו, לא לכאורה, אני נענה לו
צ'רני: שאני נענה לו, הופך את מעורבותי בפרויקט
חוקר 2: לפלילית
צ'רני: עזוב רגע פלילית, לבלתי אפשרית.
חוקר 1: מה זה לבלתי אפשרית? אני לא מבין מה זה אומר?
צ'רני: בלתי אפשרית זה אומר שאני לא עובד כך.
[..]
צ'רני: אני לא עובד בצורה של מתן שוחד.
 
[...]
 
חוקר 2: במקרה הזה, במקרה הזה הוא מתכוון שילמת שוחד?
צ'רני: במקרה הזה העברתי כסף לשמואל.
חוקר 2: בשביל שישלם שוחד?
צ'רני: שלדבריו נועד [כאן קוטע אותו החוקר ואומר "רגע רגע רק שנייה אני כותב..."].
[...]
חוקר 1: אני אומר לך ותענה לי בבקשה לעניין, שקשה לך להודות שאתה משלם שוחד וקשה לך להודות שייתכן וסטית מכללי ההתנהגות או הנורמות המוסריות עליהם גדלת בעצתו של דכנר, אבל זה מה שעשית, אתה שילמת שוחד.
צ'רני: במקרה הזה ניתן להבין בכך, אני לא מודה אלא אני פשוט אומר בקול ברור שניתן להבין את זה בצורה כזאת. לגבי מקרים אחרים או קודמים שדיברנו עליהם בעבר אני מכחיש כל דבר בעניין" (שם, עמ' 44-42).
 
           חשוב לומר שלאורך חקירתו, חרף הפצרותיהם החוזרות והנשנות של החוקרים, צ'רני נמנע מלהודות כי העביר את הכספים לדכנר כדי שישלם שוחד, אלא הקפיד לומר כי כך ניתן להבין מהתכתובות. צ'רני גם חזר וביקש שלא להוסיף בעניין זה. לדבריו: "יש פה מצב לא נוח. אני מעדיף לא להרחיב עליו את הדיבור בשלב זה... אני אומר שפרט למקרה שמוצג פה, וגם לגביו אני לא מודה כלום, אלא אני מודה אם אתה רוצה בעובדות, סליחה לא בעובדות אלא מודה בניירת ולא בעובדות" (עמ' 47-46 לתמליל).
 
119.    בהמשך התייחסו החוקרים שוב לתשובתו של צ'רני לדכנר (ת/143), בה כתב "זהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי":
 
"חוקר 1: [...] אתה אומר לו בפירוש זאת לא הפעם הראשונה שאתה מודע לזה, זה לחלוטין לא הפעם הראשונה שאתה מודע לזה שהוא משלם תשלומים כאלה... אתה פשוט אומר I've had enough. נמאס לי לשלם כסף. יכול להיות שדברים לא זזו כמו שדכנר הבטיח לך, אבל אתה אומר בפירוש נמאס לי לשלם ולצאת פה פראייר.
צ'רני: זאת פרשנות שאני לא מקבל. אלא אני בא ואומר שמה שבלתי אפשרי זה שהוא כותב לי לכאורה תשלומי שוחד, כי זה לא היה קודם.
חוקר 1: מה זה בלתי אפשרי אבל? למה זה בלתי אפשרי?
צ'רני: כי הוא יודע שאני לא עובד בשוחד.
[...]
חוקר 2: מה שאתה אומר זה הפעם הזאתי בסדר, יותר אין, זהו נגמר. כי זה הופך לבלתי אפשרי. זה מה שאתה אומר. נכון? זה מה שאתה אומר.
צ'רני: נניח. אני רוצה עוד... נניח. [...] אתה יודע מה? בשביל להקל עלי ולהקל עליכם מבחינה זאת שים את זה בצד, נתקדם או לא נתקדם, אני אצטרך למצוא את התגובה שלי לסיפור הזה מן הסתם" (שם, עמ' 50-49).
 
           בהמשך התייחס צ'רני פעם נוספת לאופן בו הבין את דבריו של דכנר בזמן אמת:
 
"צ'רני: הסיפור של ה-29 [ת/142 מיום 29.7.2005]
חוקר 1: שממנו עולה לדבריכם, אני אכתוב בדיוק את מה שאתה רוצה אתה תבין כמה זה שטות.
צ'רני: שידעתי על תשלום השוחד המתוכנן, אין כבר חשיבות לעניין אם דכנר עדכן אותי אחר כך או לא, הקשר או העניבה היא מה-29 ליולי.
חוקר 1: רגע רגע
חוקר 2: זאת אומרת, שאלה. זאת אומרת מרגע זה אתה מודה שהלכת אחרי דכנר?
צ'רני: לא.
חוקר 2: לפחות מרגע זה.
צ'רני: לא.
חוקר 2: אתה אמרת קודם, אמרת לנו שהיו שלבים שבסוף
צ'רני: לא, אני מודה שבמקרה ספציפי זה
חוקר 2: ידעתי שאני משלם שוחד
צ'רני: בקשתו של דכנר היתה ברורה.
חוקר 1: אני אפילו לא רושם את זה, נו.
חוקר 2: לא, אני מודה שברגע...
צ'רני: לא, אני לא רוצה להשתמש במילים האלו.
חוקר 2: מה שאמרת
חוקר 1: תגיד אתה מה שאתה רוצה. אין לזה משמעות.
חוקר 2: שברגע ספציפי זה
צ'רני: שברגע ספציפי זה
חוקר 2: בקשתו של דכנר אלי היתה ברורה לי.
צ'רני: בקשתו הספציפית הזאת היתה ברורה" (שם, עמ' 59).
 
120.    בשלב מסוים במהלך חקירתו של צ'רני, שב צ'רני ואמר כי ברצונו להתייעץ בנושא עם סניגורו, עו"ד גיורא אדרת. במילותיו: "זאת הפעם הראשונה שיש מצב לכאורה, לכאורה אני עוד פעם אומר, שיש מצב שאין לי ממש תשובה ואני צריך את גיורא ואין מה לעשות מעבר לזה" (שם, עמ' 72). בשלב מסוים התקיימה הפסקה לארוחת צהריים, במהלכה נפגש צ'רני עם עו"ד אדרת. וכך נפתחה החקירה בתום ההפסקה:
 
"חוקר 2: לאחר שהתייעצת עם עורך דין גיורא אדרת, אתה רוצה לומר משהו?
צ'רני: אני רוצה להגיד... שבעצה אחת עם עורך דיני גיורא אדרת ובבושה גדולה, אני מודה בסיפור הזה של ה-30-29 ביולי, שלמרות שקיבלתי מכתב משמואל שהייתי אמור להעיף לכל הרוחות, נעניתי לו בלי לשאול, לא הרמתי מילה
חוקר 1: לא הרמתי מילה?
צ'רני: לא הרמתי מילה, לא אמרתי, לא הגבתי, אישרתי לו
חוקר 2: לשלם שוחד, נכון?
צ'רני: אישרתי לו את התשלום. לא ידעתי בזמן ההוא אם באמת ישלם או לא ישלם, זה גם לא משנה. תכתוב שזה גם לא משנה. מבחינתי קו הרוויה של שמואל הגיע לסופו. קו הרוויה של דרישות שמואל ממני היו לקראת סופן... הגיע לסופו או לנקודת רוויה, ורציתי רק לסיים את העניין של אישור הפרויקט. לא ידעתי ב-30 לחודש באם שמואל נפגש עם מישהו או לא נפגש, באם שילם או לא שילם. אבל זה כאמור לא משנה דבר.
חוקר 2: אז מה שאתה אומר לנו עכשיו זה שאתה מודה בזה שידעת שהכסף שאתה מעביר לשמואל לפי דברי שמואל הולך לגורמים בעירייה
צ'רני: אני מודה בזה... [צלצול טלפון סלולארי של החוקר]
חוקר 2: רגע, הלו...
צ'רני: אני מודה בזה שיכולתי להבין מדבריו של שמואל שהכסף הולך לאנשי עירייה ובין אם האמנתי לו או לא האמנתי לו אין לזה משמעות. אני חוזר על זה ששמואל לא טרח לעדכן אותי ב-30 לחודש באם שילם למי שילם וכמה שילם.
[...]
 
חוקר 1: אתה אומר בעצם, בין הדברים שלך אתה אומר בעצם שהיו מקרים דומים קודמים ששולם כסף כשוחד וב-31 ליולי 2005 הגעתי לדבריך לרוויה.
צ'רני: לא. [...] לא, לא, לא, מה שאני אומר זה שאני הגעתי לרוויה מהדרישות של שמואל שמבחינתי עד לרגע זה היו דרישות שלו למטרות שלו הלגיטימיות. זאת הפעם הראשונה שהוא כותב לי פה עובדי עירייה א' ב' ג' ד' כסף.
[...]
חוקר 2: זאת לא הפעם הראשונה, חבל שנביך אותך, אתה גם אומר שהוא דרש כסף לשוחד גם קודם על זה ופה נמאס לך זה מה שאתה אומר.
צ'רני: אני אומר שהוא דרש כסף לעצמו כל הזמן ופה נמאס לי. פה הוא גם כותב לשוחד זה בכלל כבר לא מעניין אותי אני כאילו אומר לו יאללה קח ולך.
חוקר 2: נחזור למטרה אליה שולם הכסף לפי שמואל דכנר ממכתבו אליך מיום 29 7 05 גם עבור החתימה על הסכם הפיתוח. תגובתך.
צ'רני: להערכתי זה רק עבור החתימה על הסכם הפיתוח. זה מה שהוא כותב. ... לא הייתה לי שום אפשרות לבדוק כמובן כל דבר אחר זה כבר לא שינה, הסכם הפיתוח היה דבר האחרון שצריך היה לסיים מול העירייה, ובין אם נעשה שימוש באותם שלוש מאות אלף שקל לתשלום עבור הסכם הפיתוח או לתשלום אחר זה בעצם לא משנה.
חוקר 2: למה?
צ'רני: כי ברגע שנעניתי לדרישה של שמואל לשלם עבור הסכם הפיתוח
חוקר 2: אלה הם הגורמים בעירייה
צ'רני: אלה הגורמים בעירייה עבור הסכם הפיתוח, אין משמעות אמיתית היום לעובדה שניתן היה לחשוב שזאת עוד דרך להוציא ממני כספים, העברתי לו את הכסף, לא מחיתי [...] ובזה למעשה מסתיים העניין" (שם, עמ' 78-76).
 
 
121.    למחרת היום, ביום 12.4.2010, נחקר צ'רני ארוכות שוב, ונביא מקצת הדברים הרלוונטיים לאפיזודה זו (ת/492א(1)):
 
"צ'רני: [...] אני הגעתי אתמול מהבחינה הזאת לנקודה ששמתם לי מראה מול הפנים ואמרתם לי תראה אתה פושע.
חוקר 2: לא אמרנו לך שאתה פושע
[...]
צ'רני: ... אני לא משנה את עדותי, אני לא משנה את לוחות הזמנים. 2005 מבחינתי... מבחינתכם, שהיא נקודת שבירה, דרך אגב היא לא נקודת שבירה שנמשכת היא נקודת שבירה אחת, היא לא נקודת שבירה נמשכת היא נקודת שבירה אחת נקודתית, אבל היא למעשה הופכת אותי לפושע. כבר לא יעזור כלום. ואני מרגע זה רוצה להסתלק מדכנר. ולכן שאני אומר לך ב-2007 בהסכם מימון הסופי אני לא מתעמת איתו על אותם 4 מיליונים, מכתב פירוט העלויות, .. זה לא מכיוון שאני יודע שהוא שילם אותם בשוחד, אתה יודע מה, עד היום, אפילו היום אני משוכנע שלפחות 75% מזה הוא לקח לכיסו... זה מתוך זה שאני כבר מעריך על סמך מה שקרה בעבר עם ה-300 אלף שקל שיש סיכוי, סיכוי לא מילה טובה, היא מילה חיובית, שיש אפשרות שחלק מזה הלך לשוחד. וזה כל כך מקומם אותי כנגדי... שאני אומר לו קח
חוקר 1: כנגדי, כלומר כלפי עצמי כאילו?
צ'רני: כנגדי, כנגדי, כן... שאני אומר לו הנה 4 מיליון קח ולך אני לא מתעמת איתך בכלל, וזה כבר לא משנה" (שם, עמ' 10-8).
 
           יצויין כי כשהוצגו דברים אלו לצ'רני בחקירתו הנגדית, הוא טען לגביהם כי "אני אומר דברים שאין להם שחר, ולהערכתי גם החוקרים מבינים שכל החצי עמוד או העמוד בתמליל זה דברים חסרי שחר וחסרי היגיון שנאמרים מחוסר שליטה מוחלט" (פרוטוקול, עמ' 5842). בסיכומיה בבית משפט קמא טענה ההגנה כי הדברים שמסר צ'רני הם "קטע לא ברור שנראה שנבע מעייפות, בלבול ולחץ" (פסקה 246).
 
122.    ביום החקירה הבא, ה-13.4.2010, ביקש צ'רני להציג לחוקר מספר נקודות ("לבצע השלמות") בנוגע לנושאים שעלו בשני ימי החקירה הקודמים. לדברי ההגנה בסיכומיה, "הדבר נעשה אחרי הלילה הראשון בו אפשרו לו לישון כראוי – כפי שעולה מדבריו" (פסקה 247 לסיכומיה בבית משפט קמא). הנקודה החמישית שביקש צ'רני להציג נגעה לאפיזודה דנן. וכך פתח צ'רני את דבריו לגבי נקודה זו:
 
"צ'רני: אני חוזר בי כאן בחקירה מהודאתי לגבי שוחד של 300 אלף שקל... ומתנצל בפני עורך דיני שהבאתי אותו לכאן. העברתי 300 אלף שקל לשמואל והייתי, כפי שאמרתי, נפשית במצב שאני מכיר בזה שהסכום הזה עלול לשמש כשוחד. אולם מרגע זה הכנסתם אותי החוקרים למעין מארב באל"ף ואני פסעתי לתוכו. הראיתם לי ביומניו של דכנר בתאריך מתאים שהגיע לשמחיוף, נכון? ומסר לו שיקים. לא הראיתם לי את השיקים, לא אמרתם לי באיזה סכום מדובר, ולא שכנעתם אותי שאלו שיקים שיתנו לשמחיוף עבור שמחיוף השני... שמחיוף האח שאיתו דכנר
חוקר: לא הבנתי, מי זה שמחיוף האח?
צ'רני: זה מופיע בקלסר שלי, בקלסר הכחול... שמחיוף האח... שעובד עם שמואל בפרויקט אחר, אולי זה בשבילו?
חוקר: אוקיי, זה חדש לי.
צ'רני: זה מופיע אצלי בקלסר, לא קראתם אותו.
[...]
צ'רני: ויותר מזה, וגם אני מדגיש את הנקודה, יומניו של שמואל, כל כולם, לא נתפסו על ידכם בתאריך כלשהו בעבר. יומניו של שמואל הובאו לכם בצורה כזאת או אחרת על ידי יצחקניא או שמואל, לאחר שבשנים האחרונות היו אצלם ולא אצלכם, ומן הסתם יכלו לעבור תיקונים אצלם ולהיות ערוכים בעי"ן ומטופלים כך שישמשו את מטרתם שנועדה אך ורק להפללה... לפיכך לא ניתן להתייחס לשום רשומה של היומנים האלה ברצינות הראויה לפני שהיומנים ייבדקו על ידי מומחים..." (ת/493(א), עמ' 22-20).
 
           בשלב מסוים נכנס החוקר הנוסף לחדר, עבר על הודעתו של צ'רני ופנה אליו כדלקמן:
 
"חוקר 2 [מצטרף]: אוקיי. אני לא מבין על מה בדיוק את חוזר בעצמך. תקשיב, גם כעת אתה מודה שהעברת את הכסף לדכנר ושהיית נפשית במצב שהכרת בזה שהסכום אמור לשמש כשוחד לגורמים בעירייה.
צ'רני: יכול לשמש
חוקר 2: זה מה שאתה אמרת
צ'רני: יכול לשמש
חוקר 2: אמרתי אמור לשמש
צ'רני: אוקיי
חוקר 2: מה שאני ציטטתי זה מה שאמרת
צ'רני: כן, ועכשיו אני אומר יכול לשמש.
חוקר 2: כל מה שאתה חולק כעת הוא על הראיה שהוצגה לך מתוך יומנו של דכנר – רישום מתאריך 31 ל-7 05, לפיו שמואל מסר שיקים לשמחיוף ואתה טוען שאולי הוא נתן לאח של שמחיוף, נכון?
צ'רני: נכון
חוקר 2: תשובה: זה נכון. אז אתה לא חוזר בעצמך
צ'רני: ועוד איך אני חוזר בי. אני חוזר בי. נכונות נפשית או הכרה נפשית בעובדה שסכום זה יכול להיות מיועד לשוחד כבר קיימת. נקודת השבירה שם.
חוקר 2: שוחד כבר קיימת.
צ'רני: אבל יש פתגם שאומר...
חוקר 2: רק שנייה נקודת השבירה
צ'רני: נקודת השבירה לכאורה קיימת, או קיימת
חוקר 2: אתה מדבר על נקודת השבירה שלך מול המעשים של שמואל?
צ'רני: על נקודת השבירה שלי מול שמואל
חוקר: נקודת השבירה שלי מול המודעות שלו
חוקר 2: לא מול המודעות, נקודת השבירה שלי כן לגבי המודעות שלי למעשים שעשה שמואל
צ'רני: למעשים שייתכן ששמואל עשה.
חוקר 2: רע מאד זה נשמע רק שתדע.
צ'רני: בסדר גמור.
חוקר: לא, אתה תקשיב, אל תדבר יותר אתה רק עושה לעצמך עוד נזק.
צ'רני: אין בעיה אין בעיה.
חוקר: הלל, הלל, תאמין לי אנחנו לא רוצים את רעתך.
צ'רני: אין בעיה, עזוב זה לא משנה כבר
חוקר: נקודת השבירה שלי לגבי המעשים שייתכן ששמואל עשה
צ'רני: קיימת. אבל בפועל, בין אמר ועשה – ת"ק פרסה.
חוקר: מה?
צ'רני: יש משפט כזה.
חוקר 2: איך?
חוקר: תג פרסה?
צ'רני: בין אמר באל"ף
חוקר: ועשה בעי"ן
צ'רני: ת"ק פרסה.
חוקר: תג?
צ'רני: ת"ו קו"ף – ת"ק פרסה.
חוקר 2: ת"ק פרסה? אני לא מכיר האמת. משפט מחוזי.
צ'רני: דהיינו, שמואל סיפר סיפור, לחץ אותי, נלחצתי... נשברתי... מגיע לי עונש... אבל הכסף לשמחיוף שהגיע, לפי היומן שאני לא מכיר בו, לא מכיר במהימנותו, או שהוא כסף שוחד או שלא. או שהוא 300 אלף או שלא. את זה אני אומר עכשיו. שהפרקליט יחליט מה הוא מוציא מזה" (שם, עמ' 26-23).
 
[...]
 
"צ'רני: יש פה שני דברים שונים. שמואל אומר: הלל אני צריף כסף לשוחד. אני נשבר, אני אומר לו קח כסף, אני מודע נפשית לאפשרות שזה יכול להיות שוחד.
חוקר 2: נו
צ'רני: יפה. שמואל לוקח את הכספים האלה כן או לא ועושה בהם כרצונו.
חוקר 2: זה לא לאפשרות. אם אתה משתמש גם במינוח הזה שאתה נשבר באותה תקופה, אתה נשבר ממשהו שאתה יודע שהוא מסריח, זה הכוונה.
צ'רני: לא, אני נשבר
חוקר 2: אחרת על מה אתה נשבר, לא היית נשבר, זה לא ששמואל לחץ עליך סתם תביא לי כסף לאיזה צרכים פרטיים שלי ואתה נשבר
צ'רני: לא, שמואל בא ואומר לי: הלל, אני צריך מיד כסף לשוחד כי אני נוסע, אם לא אין לך הסכם פיתוח. אני בשלב הזה נשבר. אתה רוצה שאני אגיד שאני לא נשבר שוחד? אני נשבר מהדרישה? מה זה חשוב. שמואל שבר אותי ברגע הזה, העברתי לו כסף. עד פה – אמרתי. עכשיו, על סמך הסיפור הזה שאני העברתי
חוקר 2: כן
ועל סמך היומנים של שמואל
חוקר 2: כן
צ'רני: ועל סמך כל חדרי החקירות אולי, אני לא יודע
חוקר 2: כן
צ'רני: אתם באים ואומרים: הלל, הודית בשוחד 300 אלף שקל
חוקר 2: כן
צ'רני: ואני אומר בולשיט" (שם, עמ' 29-28).
 
           בסמוך לכך אומר החוקר לצ'רני "what's done is done", מה שנעשה בעניין הזה נעשה, וכי צ'רני במעשיו נתן גושפנקא למעשיו של דכנר. צ'רני, בתגובה, מבקש להציג לחוקרים שאלה:
 
"צ'רני: שאלה
חוקר 2: כן
צ'רני: סתמית
חוקר 2: כן
צ'רני: אל תענה לי
חוקר 2: כן
צ'רני: אתה מבקש ממני 300 אלף שקל לשוחד. אוקיי? אני נותן לך שלוש מאות אלף לשוחד.
חוקר 2: נגמר.
צ'רני: רגע, עצור
חוקר 2: נגמר
צ'רני: רגע, תעצור
חוקר: אתה גם אמרת את זה, אני לא יודע אם הוא שילם, לא עידכן אותי. אמרת את זה
צ'רני: עצור. אתה לוקח את ה-300 אלף שקל
חוקר 2: נותן אותם, תקשיב, לאשתי נותן את הכסף.
צ'רני: נותן למשפחה זה שוחד או לא שוחד?
חוקר: זה שוחד מבחינתך" (שם, עמ' 30-29).
 
           לסיכום נקודה זו, מציגים החוקרים לצ'רני את הפרפראזה הבאה:
 
"חוקר: דכנר נפגש איתו, באותו יום ראשון ה-31 לשביעי עם שמחיוף ועם אנשים נוספים מהעירייה שפועלים עבור פרויקט הולילנד, ושילם להם כספי שוחד נקודה. הוא נסמך על האישור שלך שאתה מעביר לו כסף למטרות אלו. אכן העברת לו כסף כפי שראית ואף הודית בכך. אתה עצמך אמרת בעצמך שהמעשה כבר נעשה על ידך, כלומר העברת הכסף לדכנר והמודעות שלך שמדובר בתשלומי שוחד עבור בין היתר חתימה על הסכם הפיתוח. מה התגובה שלך?
צ'רני: התגובה היא
חוקר: אתה רוצה להגיד שלפי היומן אולי זה הלך לאח של שמחיוף?
צ'רני: ... אל"ף, כן. בי"ת כל, היומן שלו... לא כתוב כמה... לא כתוב למה... לא כתוב למי... לא כתוב לאיזה שמחיוף... ולא כתוב עבור מה. ואני אומר, שדכנר פעל עבור דכנר, ושאין לראות, לטעמי, שאני לא משפטן ולא רואה חשבון ולא כלום, בהודאה שלי על העברת כסף, עם נכונות, מתוך לחץ או אהבה או מה שתרצו, לתשלום שוחד, כתשלום שוחד בפועל. ואני אתן לעורכי הדין לריב ביניהם על העניין הזה. קטונתי" (שם, עמ' 32-30, ההדגשה בקו מסמלת הדגשה בעל-פה של צ'רני בחקירה – י"ע).
 
123.    את התייחסותנו לדבריו של צ'רני במשטרה, נסיים בהפניה לדברים שמסר בחקירתו מיום 9.5.2010 בנוגע לקרע שאירע בינו לבין דכנר:
 
"הנושא השני הוא נושא הקרע עם דכנר שלגביו מסרתי גרסה לקונית אך מלאה ואני אוסיף כך: מקיץ 2005 דכנר ממודר. לאחר ההתכתשות המילולית ביננו באוגוסט 2005 בנושא התשלום שהעברתי לדכנר וההערות שלו, ואני מדבר בעיקר על המכתב מיום 30.7.2005 שבו דכנר עונה לי בהמשך להתכתבות ביננו ביום 29.7.2005, ודכנר כותב לי שהוא 'מחזיק' את מהנדס העיר באמצעות כספים שהוא לקח מהשוק האפור. משלב זה בעצם דכנר מודר מבחינתי" [ת/509 שורות 38-33].
 
           דברים דומים מסר צ'רני בהמשך בחקירתו ביום 27.5.2010:
 
"תשובה: לא פניתי. בשלב הזה בשנת 2007 לא האמנתי לדכנר למה שהוא כתב כי הוא ממודר אצלי מסוף 2005. הוא כבר שרוף.
שאלה: למה בכלל דכנר מערב אותך בגביית החובות מהשניים?
תשובה: דכנר מערב אותי בכל. אני לא ידעתי מכספים שהוא נתן לשטרית וללופוליאנסקי ולא ידעתי מהחוב שלהם. במסמך של דכנר מיום 30.7.2005 שם דכנר כתב לי שהוא לקח כספים מהשוק האפור והוא מחזיק את שטרית. זה מה שדכנר כתב. לדעת אני לא יודע כלום" [ת/510 שורות 225-219].
 
           עד כאן הבאנו באריכות מדבריו של צ'רני בחקירתו במשטרה. להלן נתייחס בקצרה לדברים שמסר צ'רני בעדותו בבית המשפט.
 
עדות צ'רני בבית המשפט
 
124.    בחקירתו הראשית, כנשאל צ'רני לגבי מכתבו של דכנר (ת/142) העיד צ'רני כי התרגל לכך שדכנר ביקש ממנו כסף, כי הוא "מכיר את הבקשות של דכנר בסוף כל חודש", וכי הוא "משוכנע, ואני משוכנע גם היום שהכספים האלה נועדו לתשלומי המשכורות של דכנר". צ'רני הוסיף כי קריאת המכתב כבקשה לתשלום שוחד היא נכונה לשנת 2013, אולם בשנת 2005 לא זו היתה התמונה. מכל מקום, לדברי צ'רני, המכתב הכעיס אותו שכן "הבקשות השונות, התחינות, הסיפורים, זה כבר בלתי אפשרי", ולכן השיב לו במכתב קצר ונזעם (ת/143), אך נענה לבקשתו והעביר לו את הכסף (פרוטוקול, עמ' 5756-5754).
 
           באשר למכתב התשובה של דכנר (ת/144) בו כתב דכנר כי הוא משלם לאורי שטרית משכורת חודשית, צ'רני העיד כי לא היתה לו כל סיבה לחשוב שקורה משהו לא תקין מבחנה משפטית בכל מה שקשור לאורי שטרית, גם אם בדיעבד הוא סבור שהיה עליו להיות זהיר יותר (בחקירתו הנגדית אף אמר כי נדלקה אצלו "נורית אדומה" שמיד כבתה – פרוטוקול, עמ' 5864). לדברי צ'רני, הנושא הקשה והרציני יותר שעולה ממכתבו של דכנר, היה נושא השוק האפור שדכנר הזכיר במכתבו (פרוטוקול, עמ' 5759-5757).
 
           עוד העיד צ'רני באופן ספציפי לגבי החקירות שנערכו בימים 11-13.4.2010 בנוגע ל-ת/142-ת/144. לטענתו, החקירות נערכו לאחר שלא ישן במשך מספר ימים מאחר שהסוהרים היו מעירים אותו מדי שעה, כך שהגיע לחקירה כשהוא "ממוטט". צ'רני העיד על עצמו כי הוא הזדהה עם החוקרים וניסה לסייע להם מאחר שידע שאין לו מה להסתיר, ולא התווכח או רב אתם. צ'רני העיד כי הוא לא משפטן ואינו מייחס חשיבות לכל מילה שהוא אומר, אלא ניסה לשתף פעולה עם החוקרים (פרוטוקול, עמ' 5817-5816). וכך הוסיף צ'רני:
 
"ההצלחה הגדולה של החוקרים באותן 48 שעות שהם מצליחים להפנות אותי נגדי, כי אם יש מישהו שאני לא קל איתו ומתחשבן איתו עד הסוף זה אני עצמי, וכשהחוקרים מצליחים לשכנע אותי באותה תקופת זמן קצרה שדכנר אמנם שילם שוחד, ותראה את המכתבים ואת היומנים ותראה מה אמרו אחרים, אני יוצא כנגד עצמי, וזה מבחינה זו הצלחה של החוקרים כי אני אומר כמה מילים קשות על עצמי. ואחרי יום וחצי כזה, כי הסיפור נמשך באותו היום ולמחרת החוקרים עושים טעות פטאלית ונותנים לי לישון לילה, אני ישן בלילה שבין ה-12 ל-13.
[...]
... אבל בלילה הזה אני ישן ואני מגיע בחזרה לחקירה ואני רבותיי אני עכשיו רוצה לחזור על לפחות 7 נושאים שדיברנו עליהם בחקירות הקודמות ומבחינתי מבלי להיכנס במילים של בית משפט פלילי, אני חוזר בי מכל מה שאני אומר, בין אם אני חוזר בזה בצורה שהפרקליטות רוצה לראות ובין אם אני חוזר בצורה שאני רוצה, אני לא רואה בזה בכלל חזרה אלא אני רואה בזה תיקון של נושא" (שם, עמ' 5817, 5819).
 
125.    בחקירתו הנגדית נשאל צ'רני מתי הבין או נזכר שהכספים שדכנר ביקש נועדו לתשלום משכורות, שהרי לא טען זאת מול החוקרים ולו פעם אחת. על כך השיב צ'רני כי החוקרים לא שאלו אותו שאלה כזו, אלא "נחתו עלי באינתיפאדה של מספר שעות, אחרי ימים של חוסר שינה" והתייחסו למסמך כאל שוחד, מבלי שהשאלה של תשלומים לגיטימיים עלתה כלל (שם, עמ' 5829-5828). בהמשך העיד צ'רני כי הכספים שביקש דכנר לא הגיעו לו על פי הסכם ההעסקה (שכן באותו שלב ההסכם שהיה בתוקף היה הסכם ההעסקה השלישי, המקנה לדכנר זכות לקבל 10% מתקבולי הולילנד תיירות ותו לא), ולכן הוא (צ'רני) התעצבן והשיב לדכנר "זהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי" (שם, עמ' 5830, 5835-5834). צ'רני שב על עמדתו כי חשב שהכספים נועדו לתשלום משכורות לעובדיו של דכנר, וטען כי בעת החקירה הוא הודה שמשתמע מן המכתב שמדובר היה בשוחד, וזאת לאחר שהחוקרים "הכניסו לו לראש" שהיה שוחד ולאחר ש"קנה את הסיפור הזה במהלך 48 שעות" (שם, עמ' 5836).
 
           צ'רני נשאל לגבי דבריו בחקירה במשטרה מיום 11.4.2010 לאחר שהתייעץ בהפסקה עם עו"ד אדרת, ולפיהם "בעצה אחת עם עורך דיני גיורא אדרת ובבושה גדולה, אני מודה בסיפור הזה של ה-30-29 ביולי, שלמרות שקיבלתי מכתב משמואל שהייתי אמור להעיף לכל הרוחות, נעניתי לו בלי לשאול, לא הרמתי מילה". לדברי צ'רני, ההתייעצות עם עו"ד אדרת נמשכה דקות ספורות מבלי שהחומר היה לנגד עיניהם, וכי ההודאה היא בנוגע לעצם העברת ה-300 אלף ש"ח, אך אין מדובר בהודיה לגבי תשלום שוחד (שם, עמ' 5840). צ'רני נשאל מדוע, אם אכן מדובר בכספים למטרות לגיטימיות, נוצר לדבריו "קרע" בינו לבין דכנר בעקבות מכתביו של דכנר. על כך השיב צ'רני כי הסיבה לכך היתה מעורבותו של דכנר עם השוק האפור, וכי היה מידור בינו לבין דכנר, לא כעס (שם, עמ' 5844, 5862).
 
עיקר טענות ההגנה בערעור
 
126.    בתמצית, ההגנה טוענת כי יש לקרוא את התכתובות ת/142-ת/144 באספקלריה של יחסי סוחט-נסחט, ואילו בית משפט קמא קרא אותה בהסתמך על דברי דכנר וכהמשך לקביעותיו בדבר שוחד בשנים קודם לכן; כי יש להבין את תשובתו של צ'רני ב-ת/143 כביטוי לתרעומת שלו כלפי דכנר בשל דרישת דכנר לקבל כספים מעבר להסכם שכר הטירחה; כי אין להסיק מעצם תוכנם של מכתבי דכנר כי מדובר בשוחד, כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי ת/142 "מדבר בעד עצמו", וכן שגה בדרך בה פירש את ת/144; כי לא יעלה על הדעת שצ'רני היה "נשבר" מדרישת דכנר לתוספת של 35 אלף דולר, אילו מדובר היה במערכת יחסים שכללה תשלום שוחד במיליונים רבים במשך שנים; כי לא הוכח כי הסכום המדובר הועבר למאן דהו לאחר שהועבר לחשבונותיו של דכנר; כי צ'רני לא האמין לדכנר, אלא הניח כי הכסף יוזרם לכיסו של דכנר כחלק מהמרמה והסחטנות של דכנר אליהן הורגל, ועל כן לא נתגבש אצל צ'רני היסוד הנפשי הדרוש; וכי את אמירותיו של צ'רני במשטרה כי "יכול היה להבין" שמדובר בשוחד, יש לפרש על רקע הלחץ הפסיכולוגי בו היה נתון בחקירה, ומכל מקום, צ'רני לא "הודה" בדבר, שכן ההכרה הנפשית לכך שהכספים יכולים היו לשמש כשוחד באה אליו רק בשלב החקירה.
 
ניתוח הראיות
 
127.    לאחר עיון מדוקדק בתמלילי חקירתו של צ'רני במשטרה וצפייה בקטעים מסרטי החקירה, לא שוכנעתי בטענות ההגנה, אך גם איני מקבל את האופן בו תוארו הדברים על ידי בית משפט קמא. אסביר.
 
           למקרא הכרעת דינו של בית משפט עולה כי הוא אימץ את תזת המדינה, ולפיה התכתובת המדוברת בין דכנר לצ'רני (ת/142-ת/144) היא בבחינת המשך ישיר למסכת השוחד רחבת ההיקף אשר תחילתה בשנים קודמות. כך, בהתייחסו לתשובתו של צ'רני לדכנר (ת/143) כי "זהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי", קבע בית המשפט כי "הנאשם 1 [צ'רני] קץ בתשלומי השוחד שאינם מסתיימים, ענייניו בעירייה באותה תקופה, כך הנאשם 1, נסתיימו ותשלומי השוחד נמשכים, לכן גמר אומר: 'זהו-זה'" (עמ' 100 להכרעת הדין, ההדגשות הוספו –י"ע).
 
           אלא שלאור מסקנתנו בפרקים הקודמים כי מודעותו של צ'רני לתשלומי השוחד בשנים עברו לא הוכחה מעבר לספק סביר, ובהמשך ל"הערת האזהרה" שרשמנו בדבר הצורך להישמר מפני "כדור שלג קונספטואלי" (פסקה 65 לעיל), לא ניתן להשקיף על אפיזודה זו כעל "המשך" של פרשיית שוחד אשר נרקמה בין צ'רני לדכנר בשלב מוקדם יותר. משכך, איני יכול לקבל את קביעתו הנ"ל של בית משפט קמא ולפיה תשובתו של צ'רני לדכנר (ת/143) ביטאה את חוסר סבלנותו ותסכולו מהתמשכותם של תשלומי השוחד "שאינם מסתיימים".
 
           עם זאת, המכתבים ת/142 ו-ת/144 אינם עומדים לעצמם, ולנגד עינינו עומדות התייחסויותיו של צ'רני עצמו לבקשתו של דכנר – הן תשובתו בזמן אמת (ת/143), והן ובמיוחד הדברים שמסר בחקירתו במשטרה. צירופם של דברים אלה אינו מותיר מקום לספק סביר באשר למודעותו של צ'רני בזמן אמת למטרה לשמה נתבקש להעביר לדכנר את הכספים. במילים אחרות, למשמע דבריו של צ'רני בחקירה, ברור כי מנקודת מבטו בזמן אמת, הוא העביר לדכנר את ה-300 אלף ש"ח מתוך הכרה והבנה בכך שלדבריו של דכנר הכסף נועד לתשלומי שוחד. נעמוד להלן על הדברים, ומאחר שדבריו של צ'רני בחקירתו במשטרה כבר פורטו לעיל בהרחבה יתרה, נסתפק בהתייחסות ממוקדת לחלקים הרלוונטיים.
 
128.    נספר כי צ'רני היה עצור משך 15 יום במהלכם נגבו ממנו 10 הודעות (חקירתו הנגדית של רפ"ק ליאור וייס, פרוטוקול בעמ' 8919). לטענת צ'רני, דבריו ביומיים הראשונים של החקירה (11-12.4.2010) בנוגע לתכתובת הנ"ל היו תוצאה של חקירה מגמתית ומניפולטיבית, לאחר שהחוקרים "התישו אותו נפשית ופיסית" ו"שטפו לו את המח עם 'שוחד' עד שגרמו לו להסכים שניתן היה להבין שהכסף הולך לשוחד" (פסקאות 42.8-42.9 לעיקרי הטיעון). טענה זו אני מתקשה לקבל. מצפייה בסרטי החקירה עולה כי צ'רני שיתף פעולה עם חוקריו, וזאת יש לזקוף לזכותו, והתמונה המתקבלת היא כי היה צלול וחד, זהיר במילותיו, ואף דקדק עם החוקרים לגבי תוכן ההודעות בשעה שנכתבו על ידם. מכל מקום, אף אם הייתי נכון להניח לטובתו של צ'רני כי ביומיים הראשונים היה מותש וכו', לא היה בכך כדי להושיעו, שכן דווקא דבריו ביום החקירה השלישי, ה-13.4.2010, בהם "חזר בו" לכאורה מהדברים שמסר ביומיים הראשונים לאחר שנתנו לו לישון בלילה, מבססים מודעות מצדו בזמן אמת לכך שדכנר ביקש את הכסף למטרות שוחד.
 
129.    צ'רני הקפיד פעם אחר פעם לדחות את הטענה כי העביר לדכנר כספי שוחד בשביל שהלה ישלם לגורמים בעירייה, והבהיר כי "משתמע" וכי "ניתן להבין" מהתכתובת כי הוא ידע שדכנר מתכוון לשוחד (בין היתר, ת/491א(1), עמ' 39, 41, 44, 47-46). ואולם, בשורה של מקומות אחרים הבהיר צ'רני כי בזמן אמת אכן הבין מדבריו של דכנר כי הוא מתכוון לשוחד, אולם הוא לא ידע אם אכן דכנר ישלם שוחד אם לאו ודכנר לא עדכן אותו "אם שילם למי שילם וכמה שילם" (שם, עמ' 77). כך, כאשר נשאל צ'רני אם ידע שהכסף שהוא משלם הוא בשביל שוחד, השיב צ'רני "ידעתי שזה מה ששמואל אומר לכאורה" (שם, עמ' 40). בהמשך דבריו הודה צ'רני באופן מפורש כי "אני מודה שבמקרה ספציפי זה בקשתו של דכנר היתה ברורה... שברגע ספציפי זה בקשתו הספציפית הזאת היתה ברורה" (שם, עמ' 59). התרשמות מהדברים בהקשרם הכולל אינה מותירה מקום לספק כי במילים "רגע ספציפי זה" התכוון דכנר לשנת 2005 בעת שקיבל את המכתב, ולא למועד החקירה בשנת 2010. כאמור, לצד דברים אלה, הקפיד צ'רני לומר כי לא ידע בזמן אמת אם דכנר באמת ישלם (שם, עמ' 76).
 
130.    הסבריו של צ'רני למכתב התשובה שלו לדכנר (ת/143) מחזקים את הדברים. כך, כאשר התבקש צ'רני להסביר מדוע השיב לדכנר "זהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי", השיב צ'רני כי "כפי שניתן להבין מהאינטליגנציה שלי הסיפור הזה מריח רע מאוד". כאשר התעקשו החוקרים שיסביר את דבריו, השיב צ'רני כי "מכתב מהסוג הזה שלכאורה מרמז על תשלומים לא לגיטימיים, במילים שלך תשלומי שוחד, הופך את כל המעורבות שלי לבלתי אפשרית", שהרי "אני לא עובד בצורה של שוחד" (שם, עמ' 43-42). בהמשך דבריו דחה צ'רני את פרשנותו של החוקר, ולפיה מכתב התשובה של צ'רני מלמד על כך שזו לא היתה הפעם הראשונה בה היה מודע לכך שדכנר משלם שוחד. צ'רני השיב כי "זאת פרשנות שאני לא מקבל. אלא אני בא ואומר שמה שבלתי אפשרי זה שהוא כותב לי לכאורה תשלומי שוחד, כי זה לא היה קודם". לשאלת החוקר מדוע זה "בלתי אפשרי", השיב צ'רני "כי הוא [דכנר] יודע שאני לא עובד בשוחד" (שם, עמ' 49). בהמשך שב צ'רני והסביר כי "הגיע לרוויה" מדרישותיו של דכנר, "שמבחינתי עד לרגע זה היו דרישות שלו למטרות שלו הלגיטימיות. זאת הפעם הראשונה שהוא כותב לי פה עובדי עירייה א' ב' ג' ד' כסף" (שם, עמ' 76).
 
           הטענה שהעלה צ'רני בבית המשפט – ולפיה השיב לדכנר כפי שהשיב משום שדכנר לא היה זכאי לעוד כספים על פי הסכם ההעסקה השלישי – לא בא זכרה בחקירתו במשטרה. אף קשה לקבל את טענתו של צ'רני כי לא טען זאת בפני החוקרים מאחר שאלו יצאו מנקודת הנחה כי מדובר בשוחד, וכי הוא עצמו שוכנע בכך עקב מניפולציות חקירתיות, שטיפת מוח, עייפות וכיו"ב. אילו צ'רני היה סמוך ובטוח כי מעולם לא העביר לדכנר כסף אשר נועד לדברי דכנר למטרות שוחד – יש להניח כי היה עומד על כך. כאמור, ההתרשמות מחקירתו של צ'רני מעלה כי כאשר רצה, ידע להתעקש היטב על עמדתו.
 
131.    דבריו של צ'רני בנוגע ל"נקודת השבירה" מול דכנר מהווים חיזוק נוסף לדברים. כזכור, ביום החקירה השני בנושא זה (12.4.2010), הסביר צ'רני כי התכתובות עם דכנר היוו עבורו "נקודת שבירה אחת נקודתית", כי מרגע זה רצה "להסתלק מדכנר". לדברי צ'רני, מן הטעם הזה לא התעמת עם דכנר בנוגע לסכומים שהלה ביקש בשנת 2007 במכתב פירוט העלויות, שכן "אני כבר מעריך על סמך מה שקרה בעבר עם ה-300 אלף שקל... שיש אפשרות שחלק מזה הלך לשוחד. וזה כל כך מקומם אותי כנגדי, שאני אומר לו קח... הנה ארבעה מיליון קח אני לא רוצה להתעמת אתך" (ת/492א(1), עמ' 10-9). אף כאן לא שוכנעתי מטענת צ'רני כי דבריו נאמרו מתוך עייפות, בלבול או לחץ.
 
132.    כזכור, ביום החקירה השלישי (13.4.2010), ביקש צ'רני "לחזור בו" מהודאתו ולהסביר את דבריו, לאחר שלטענתו נתנו לו לישון בלילה, ועל כך חזר בעדותו בבית המשפט: "למחרת החוקרים עושים טעות פטאלית ונותנים לי לישון, אני ישן בלילה שבין ה-12 ל-13... ואני מגיע בחזרה לחקירה... אני חוזר בי מכל מה שאני אומר... אני לא רואה בזה בכלל חזרה אלא אני רואה תיקון של נושא (פרוטוקול, עמ' 5817, 5819).
 
           עיון מדוקדק בדבריו של צ'רני וצפייה בתקליטור מעלה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי צ'רני לא ביקש לסגת מדבריו כי הכיר בזמן אמת בכך שדכנר מבקש כסף לצרכי שוחד, אלא ביקש להבהיר כי הוא דוחה את טענת החוקרים כי הכסף אכן הועבר על ידי דכנר כשוחד לשמחיוף (או לגורמים אחרים). זאת, שכן לדברי צ'רני לא ניתן לסמוך על יומניו של דכנר, וייתכן שהכסף הועבר על ידי דכנר בצורה לגיטימית לאחיו של שמחיוף אשר עבד עם דכנר על פרויקט אחר [בדיעבד נתברר כי צ'רני צדק בנקודה זו, הכיתוב ביומן של דכנר לגבי השוחד לשמחיוף נתברר כמזוייף (נ/102) ובפועל לא שולם כסף לשמחיוףואף המדינה נמנעה מלייחס עבירה לשמחיוף ביחס לתשלום זה משלא נמצאו ראיות לבססו (סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 407). למעשה גם כאן לא הוכח לאן הלך הכסף].
 
133.    ניכר מחילופי הדברים בין החוקרים לצ'רני כי קיים ביניהם מעין "קצר" בתקשורת. החוקרים נסמכים על דבריו המפורשים של צ'רני כי היה מודע בזמן אמת שדכנר ביקש את הכסף למטרות שוחד, ורואים בכך הודאה מצדו של צ'רני. ואילו לדידו של צ'רני, כל עוד לא הוכח כי בפועל דכנר עשה שימוש בכסף למטרות שוחד, לא ניתן להאשים אותו (את צ'רני) בשוחד, גם אם בזמן אמת היה מודע לכך שדכנר ביקש את הכספים למטרות שוחד. נפרט:
 
           צ'רני פותח את דבריו במילים "אני חוזר בי כאן בחקירה מהודאתי לגבי שוחד של 300 מאות אלף שקל", אולם באותו משפט מוסיף ומבהיר כי "העברתי 300 אלף שקל לשמואל והייתי, כפי שאמרתי, נפשית במצב שאני מכיר בזה שהסכום הזה עלול לשמש כשוחד".
 
           אלא שלאחר חילופי דברים כמצוטט לעיל, שב החוקר ואומר לצ'רני: "אז אתה לא חוזר בעצמך", וצ'רני משיב:
 
"ועוד איך אני חוזר בי. אני חוזר בי. נכונות נפשית או הכרה נפשית בעובדה שסכום זה יכול להיות מיועד לשוחד כבר קיימת. נקודת השבירה שם... נקודת השבירה שלי מול שמואל... למעשים שייתכן ששמואל עשה... אבל בפועל, בין אמר ועשה ת"ק פרסה" (ת/493א(1) עמ' 25-24).
 
 
           הדברים חדים וברורים. צ'רני הודה בכך שהכיר בזמן אמת בעובדה שהכסף יכול להיות מיועד לשוחד, אולם הבהיר כי "בפועל, בין אמר ועשה – ת"ק פרסה". דהיינו, לתפישתו של צ'רני, העובדה שדכנר אמר שהוא זקוק לכסף לצורך תשלום שוחד, אינה מלמדת כי בפועל הוא אכן עשה שימוש בכסף לצרכי שוחד.
 
134.    החוקרים וצ'רני ממשיכים לנהל דין ודברים. צ'רני שב ומסביר לחוקר: "שמואל אומר: הלל אני צריף כסף לשוחד. אני נשבר, אני אומר לו קח כסף, אני מודע נפשית לאפשרות שזה יכול להיות שוחד". החוקר בתגובה מסביר לצ'רני כי התיאור שמסר אינו משקף מודעות "לאפשרות" שזה יכול להיות שוחד, אלא מודעות מלאה לשוחד. בשלב זה נראה כי מתחוור לצ'רני כי קיים פער בין תפישתו לבין תפישתם של החוקרים, והוא פונה אל החוקר בשאלה:
 
"צ'רני: שאלה
חוקר 2: כן
צ'רני: סתמית
חוקר 2: כן
צ'רני: אל תענה לי
חוקר 2: כן
צ'רני: אתה מבקש ממני 300 אלף שקל לשוחד. אוקיי? אני נותן לך שלוש מאות אלף לשוחד".
 
           החוקר, בתגובה, קוטע את צ'רני ועונה לו בצורה נחרצת:
 
"חוקר 2: נגמר!
צ'רני: רגע, עצור
חוקר 2: נגמר!
צ'רני: רגע, תעצור
חוקר: אתה גם אמרת את זה, אני לא יודע אם הוא שילם, לא עידכן אותי. אמרת את זה
צ'רני: עצור. אתה לוקח את ה-300 אלף שקל
חוקר 2: נותן אותם, תקשיב, לאשתי נותן את הכסף.
צ'רני: נותן למשפחה זה שוחד או לא שוחד?
חוקר: זה שוחד מבחינתך!" (שם, עמ' 30-29).
 
           בתגובה לכך מגיב צ'רני בתנועת גוף וידיים הנחזות כמשקפות תסכול. בסמוך לכך, כאשר מסכמים החוקרים נקודה זו, אומר צ'רני את הדברים הבאים (ציטוט הדברים כמקשה אחת עם סימני פיסוק נעשה על בסיס הצפייה בתקליטור):
 
"ואני אומר, שדכנר פעל עבור דכנר. ושאין לראות, לטעמי, שאני לא משפטן ולא רואה חשבון ולא כלום, בהודאה שלי על העברת כסף, עם נכונות, מתוך לחץ או אהבה או מה שתרצו, לתשלום שוחדכתשלום שוחד בפועל. ואני אתן לעורכי הדין לריב ביניהם על העניין הזה. קטונתי" (שם, עמ' 32-31, ההדגשה בקו מסמלת הדגשה בעל פה של צ'רני).
 
           דברים אלה, אשר נאמרו ביום החקירה השלישי, לאחר שצ'רני ישן ו"חזר בו" מהודאתו, אינם מותירים מקום לפרשנות. צ'רני אישר כי העביר כסף לדכנר מתוך נכונות לתשלום שוחד (בין אם מתוך לחץ ובין אם מתוך אהבה וכו'), אלא שלשיטתו, אין לראות בנכונות לתשלום שוחדכתשלום שוחד בפועל. מדובר, אם כן, במחלוקת משפטית בין צ'רני לחוקרים באשר להגדרתה של עבירת השוחד. ואכן, צ'רני מסיים את דבריו בכך שהוא כבר יתן "לעורכי הדין לריב ביניהם על העניין הזה. קטונתי".
 
           עולה מהאמור, כי הסבריו של צ'רני ביום השלישי, הדברים מהם ביקש "לחזור בו" והדיוקים שביקש לחדד ולהוסיף בנוגע למודעותו, דווקא הם מבססים את המסקנה כי בשעה שהעביר את הכסף לדכנר, עשה כן מתוך מודעות לכך שהכסף יכול לשמש כשוחד.
 
135.    כפי שצוין, בעדותו בבית משפט קמא צ'רני חזר בו מדבריו בחקירה במשטרה וטען כי בזמן אמת סבר לתומו שדכנר מבקש את הכסף לצורך תשלום משכורות לעובדיו.
 
           לאמיתו של דבר, צ'רני הציג שלוש גרסאות: האחת – בחקירתו במשטרה, בה אישר כי הבין בזמן אמת את דבריו של דכנר כבקשה לצורך תשלום שוחד, והעביר את הכסף מתוך הכרה בכך שדכנר יכול לעשות שימוש בכסף למטרה זו (תוך כפירה בכך שהכסף אכן שימש בפועל למטרות שוחד); השניה – בעדותו בבית משפט קמא, בה טען כי סבר שדכנר מבקש את הכסף עבור משכורות לאנשים שהעסיק; והשלישית – בערעור דנן, בו טוען צ'רני כי יש לקרוא את התכתובת "באספקלריא של יחסי סוחט-נסחט" וכי לא האמין לדברים שכתב דכנר ב-ת/142 אלא חשב שהכספים יזרמו לחשבונו של דכנר כחלק משיטת ה"ניצול" של דכנר (פסקאות 34, 37.6 לעיקרי הטיעון). גרסתו של צ'רני בעדותו בבית משפט קמא וגרסתו בערעור דנן הן גרסאות עובדתיות חלופיות, שכן או שסבר בזמן אמת שהכסף נועד לתשלום משכורות, או שהבין שדכנר מבקש זאת לצרכי שוחד אך לא האמין לו. זו גם זו אינן עולות בקנה אחד עם דבריו בחקירתו במשטרה. אף לא למותר לציין כי דכנר, שנחקר נגדית 24 ישיבות על ידי בא כוחו של צ'רני, לא נחקר כלל על המסמכים ת/142-ת/144 וממילא לא הועלתה בפניו התזה כי התשלום נועד למשכורות.
 
           בית משפט קמא דחה את הגרסה שהציג צ'רני בבית המשפט וכינה אותה "מבישה" (עמ' 100 להכרעת הדין). אף אני שותף למסקנה כי צ'רני לא סיפק הסבר מניח את הדעת לפערים המשמעותיים בין גרסתו במשטרה לבין יתר הגרסאות. לטעמי, יש קושי רב בכך שצ'רני כלל לא העלה בחקירתו במשטרה את הטענה כי הבין את מכתבו של דכנר כבקשה לתשלום משכורות. קשה להלום שצ'רני, שהתכונן לחקירתו באופן יסודי, היה מודה, וחוזר מודה פעם אחר פעם, שבזמן אמת בקשתו של דכנר היתה ברורה, ומספר לחוקרים על "השבר" שנוצר בעקבותיה ביחסו כלפי דכנר, אלמלא היה יסוד לדברים. כפי שכבר ציינתי לעיל, לאחר צפייה בתקליטורי החקירה של צ'רני, איני מקבל את הטענה כי דבריו נבעו מתוך לחץ ובלבול. נהפוך הוא. צ'רני היה חד וצלול ודייק בדבריו באופן מעורר התפעלות. צ'רני גם לא העלה בחקירתו גרסה כי לא שם לב לכך שדכנר שרבב את שמו של שטרית בת/144.
 
           ודוק: צ'רני מבחינתו לא הודה בתשלום שוחד. צ'רני הודה כי בזמן אמת ניתן היה להבין מהמכתב ת/142, והוא עצמו הבין מהמכתב, כי דכנר דורש כסף בטענה שהוא משתמש בכסף לתשלום שוחד.
 
           בניגוד לטענת המדינה (פסקאות 100-99 לעיקרי הטיעון), טענתו של צ'רני כי לא האמין לדכנר, הועלתה על ידו גם בחקירה במשטרה, למצער מבין השיטין, שם טען כי "אני מודה בזה שיכולתי להבין מדבריו של שמואל שהכסף הולך לאנשי העירייה ואם האמנתי לו או לא האמנתי אין לזה משמעות" (ת/491א(1), עמ' 77), וכי "אין משמעות אמיתית היום לעובדה שניתן היה לחשוב שזאת עוד דרך להוציא ממני כספים לעצמו" (שם, עמ' 79). דברים אלה נאמרו על ידי צ'רני ביום החקירה הראשון מתוך השלושה, אך גם אם אניח לזכותו כי בזמן אמת הוא אכן היה מסופק אם דכנר יעשה שימוש בכסף לצרכי שוחד או ישלשל את הסכום (למצער חלק ממנו) לכיסו, הרי שהוא עצמו הבהיר כי היה ער לכך שהכסף יכול לשמש לצרכי שוחד. ובמילים אחרות, גם אם צ'רני לא העביר את הכספים לדכנר מתוך רצון או כוונה שדכנר יעבירם כשוחד לגורמים בעירייה, הוא עשה כן מתוך מודעות לאפשרות שהם ישמשו בפועל למטרה זו. די בכך כדי לבסס את היסוד הנפשי הנדרש לשם השתכללות העבירה של מתן שוחד, שהיא עבירה התנהגותית הטעונה יסוד נפשי של מודעות, לפחות בדרך של עצימת עיניים (ע"פ 1224/07 בלדב נ' מדינת ישראל, פסקה 39 (10.2.2010) (להלן: עניין בלדב)). לעניין זה דינה של עבירת מתן שוחד למתווך אינו שונה (סעיף 295(ג) לחוק), שכן "אין בלשון 'על מנת' המופיעה בסעיף כדי להצביע על יסוד נפשי של כוונה" (ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל, פסקה 58 (24.6.2009) (להלן: עניין בניזרי)). דברים אלה יפים הן למתווך עצמו והן לנותן השוחד למתווך.
 
           נדגיש: העובדה שבסופו של דבר המדינה לא ייחסה את קבלת הסך של 300 אלף ש"ח (או חלקו) לפקיד ציבור פלוני כשוחד, כמו גם האפשרות כי דכנר כלל לא עשה שימוש בכסף למטרות שוחד אלא שילשל את הסכום לכיסו – אין בהן כדי להעלות או להוריד לעניין אשמתו של צ'רני. משעה שצ'רני העביר לדכנר כסף מתוך הכרה בכך שדכנר ביקש את הכסף למטרות שוחד, ומתוך הבנה שהכסף יכול לשמש כשוחד עבור גורמים בעירייה – השתכללה מבחינתו של צ'רני העבירה לפי סעיף 295(ג) לחוק העונשין. קביעתו של בית משפט קמא כי נתגבשו יסודות עבירת מתן שוחד למתווך בגין אפיזודה זו – נותרת אפוא בעינה.
 
שלוש הערות לסיום הפרק
 
136.    בטרם נפנה לפרק הבא, אבקש להעיר מספר הערות העולות מניתוח אפיזודה זו על פי הרצף הכרונולוגי של האירועים וכהמשך לדיון באפיזודות הקודמות.
 
           א.      האפיזודה של ה-300,000 ש"ח היא היחידה שעלה בידי המאשימה לקשר לתשלומי שוחד, ואף זאת, לא בנקל. אולם מעניין לציין כי גם לגבי סכום זה, לא עלה בידי המאשימה לייחס סכום זה לתשלומי שוחד ספציפיים. גרסתו של דכנר בעניין זה היתה רוויית סתירות ובלתי עקבית בעליל: בחקירה הראשית טען כי שילם כ-70-50 אלף ש"ח לשמחיוף, כ-140-120 אלף ש"ח לשטרית, וכל היתר לתשלום מסים (פרוטוקול, עמ' 344); בחקירתו הנגדית טען כי העביר 50 אלף ש"ח לשטרית (שם, עמ' 1294); ובהמשך אמר כי 120 אלף ש"ח הועברו לשמחיוף ו-44 אלף ש"ח לשטרית (שם, עמ' 1302). יצויין כי דכנר נקלע לסתירות בעדותו בנוגע למועד בו שילם לשמחיוף ולרישומים שערך ביומנו הפרטי, ואין להתפלא כי המדינה נמנעה מלייחס עבירה לשמחיוף ביחס לתשלום זה משלא נמצאו ראיות לבססו (סיכומי המדינה בבית משפט קמא, עמ' 407).
 
           ב.      300 אלף השקלים מושא דיוננו הועברו לדכנר כשלושה-ארבעה חודשים בלבד לאחר שהועברו לו שלוש ההלוואות בסך 675,000 ש"ח בהן עסקנו באפיזודה הקודמת. והנה, למרבה ההפתעה, בניגוד גמור להתנהלות הצדדים לגבי שלוש ההלוואות הנ"ל (ובניגוד גמור גם להתנהלותם לגבי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח), דכנר לא ביקש את 300 אלף השקלים בתור הלוואה והסכום אף לא נרשם כהלוואה בספרי הולילנד.
 
           עובדה זו מעוררת תמיהה. הרי אילו, כטענת המדינה, נקטו הצדדים שיטת פעולה מובנית ועקבית של רישום תשלומי השוחד כהלוואות, מה ראו הצדדים להימנע מלרשום את 300 אלף השקלים בתור הלוואה, שלושה-ארבעה חודשים בלבד לאחר שרשמו שלוש הלוואות-שוחד בסך 675,000 ש"ח?
 
           במילים אחרות: מצאנו כי 300 אלף השקלים נועדו, לדברי דכנר, לצרכי שוחד, וכי כך הבין זאת צ'רני בזמן אמת. אף על פי כן, התשלום לא סווג בספרים כהלוואה, והצדדים אף לא התחשבנו לגביו בהמשך הדרך במסגרת הסכם ההיפרדות. התנהלות זו שונה ביסודה מהתנהלות הצדדים לגבי ההלוואות הקודמות (2.8 מיליון + 675,000 ש"ח), אשר חלקן ניתנו אך חודשים ספורים קודם לכן. מה עמד אפוא בבסיס התנהלותם השונה של הצדדים?
 
           לטעמי, "חוסר העקביות" של הצדדים בעניין זה אינו דבר של מה בכך. פער זה בהתנהלות הצדדים מעורר קושי של ממש לגזור גזרה שווה בין ההלוואות הקודמות לבין 300 אלף השקלים העומדים בלב האפיזודה דנן. לפנינו אינדיקציה נוספת המנוגדת לתזת המאשימה כפי שאומצה על ידי בית משפט קמא, לפיה הלוואות=שוחד, באשר היא אינה מתיישבת עם התנהלות הצדדים. הנה כי כן, בנוגע ל-300 אלף השקלים אשר הוכח כי נתבקשו על ידי דכנר לצרכי שוחד, לא נרשמה כל הלוואה, חרף סמיכות הזמנים בין תשלום זה לבין מתן ההלוואות הקודמות.
 
           ג. צ'רני ודכנר עבדו יחדיו משנת 1994, כאשר דכנר "מפגיז" את צ'רני בעשרות ומאות תכתובות בכתב ידו באותה תקופה, וכפי שציין רבין בשיחה המוקלטת עם עו"ד יצחקניא, דכנר הוא אלוף במכתבים. משך כ-11 שנה, אף לא בתקופה החשובה ביותר טרום אישור תב"ע ג' (שנטען כי הגדילה את אחוזי הבניה), איננו מוצאים תכתובת נוסח זו שבחודש יולי 2005 (ת/142, ת/144). ניתן היה לצפות כי בתוך הררי התכתובות והמסמכים מתקופה זו, יאותרו רמזים ו"אקדחים מעשנים" נוספים, שהרי דכנר לא טען שסוכם על נוהל "בטחון שדה" בינו לבין צ'רני. בת/144 הוא אף נוקב בשמו המפורש של שטרית מבלי להשתמש בראשי תיבות. דומה כי יש בכך כדי לתמוך בתזה של צ'רני, כי "זאת הפעם הראשונה שהוא כותב לי פה עובדי עירייה א' ב' ג' ד' כסף", קרי, הפעם הראשונה שצ'רני מבין כי דכנר עושה שימוש לא לגיטימי בכספים המועברים אליו, ומכאן תגובתו "מקווה שזהו-זה אחרת זה הופך לבלתי אפשרי". ואכן, צ'רני בחקירתו במשטרה הסביר כי לדידו, מכתבו של דכנר (ת/142) המדבר על שוחד הפך את מעורבותו-שלו בפרויקט לבלתי אפשרית, מאחר שהוא (צ'רני) אינו עובד בצורה של מתן שוחד.
 
           עמדנו על כך שתשובה זו של צ'רני היא בעוכריו, שכן היא מחזקת את המסקנה כי הבין בזמן אמת שדכנר מבקש את הכספים לצרכי שוחד, באופן המביא לגיבושו של היסוד הנפשי הנדרש לשם השתכללות העבירה. אלא שתשובתו של צ'רני, אינה מתיישבת עם התזה הכללית של המאשימה בנוגע למערכת היחסים המושחתת ארוכת השנים ששררה לכאורה בין צ'רני לדכנר. לשיטת המדינה, כפי שאומצה על ידי בית משפט קמא, צ'רני ודכנר ניהלו מנגנון מתוחכם שראשיתו בשנות התשעים, באמצעותו הועברו מיליונים רבים של שקלים בתור שוחד למען קידום פרויקט הולילנד. תזה זו עשויה להתיישב עם תשובתו של צ'רני לדכנר (ת/143) בנוסח "עד כאן". אך היא יכולה להתפרש גם באופן הפוך לחלוטין. כל שביקש דכנר הוא העברה של 35 אלף דולר נוספים, העברה שהיא בבחינת דבר שבשגרה במסגרת מערכת היחסים המושחתת-כביכול שבין השניים. במונחים של כשמונים מיליון ש"ח שלטענת המדינה שולמו לדכנר על ידי צ'רני באמצעות חברות הולילנד עד לאותו מועד (37 מיליון ש"ח לגיטימיים בשנות התשעים + 8.9 מיליון ש"ח הלוואות בשנות התשעים + 35 מיליון ש"ח בשנים 2004-2000), הסכום של 35 אלף דולר משול לטיפה בים. מדוע צ'רני מצא לנכון להבהיר לדכנר שהוא מקווה ש"זהו-זה משום שאחרת זה הופך לבלתי אפשרי"? מדוע היתה בקשה זו בבחינת הקש ששבר את גב הגמל? יש בכך לחזק את דברי צ'רני בחקירתו במשטרה כי בנקודה זו הבין לראשונה את כוונתו של דכנר.
 
           כאן אנו מתחברים שוב לכרונולוגיה של הדברים: כזכור, דכנר כתב לצ'רני את ת/142 ביום 29.7.2005, וצ'רני השיב לו (ת/143) בו ביום.
 
             ארבעה ימים בלבד לפני כן, ביום 25.7.2005, דכנר כתב לצ'רני על גבי טבלת האקסל את הערתו בנוגע ל"גידול בהלוואות שניתנו ל-2 גורמים חיצוניים" (ת/875ג) אשר הזכרנו בדוננו באפיזודה הקודמת (פסקה 93 לעיל). כחודשיים בלבד לפני כן כתב דכנר לצ'רני על גבי טבלת האקסל כי חלק מהסכומים המופיעים בה הם "הלוואה ל-6-7 חודשים שניתנה לבן של..." (ת/98, פסקה 92 לעיל). והנה, באספקלריה זו, כאשר בוחנים את תשובתו של צ'רני ב-ת/143 כהמשך כרונולוגי ישיר לתכתובות של דכנר על גבי טבלת האקסל, הדברים עשויים לכאורה לשקף את התובנה שחלחלה אצל צ'רני כי דכנר פועל בדרכים בלתי לגיטימיות. מכאן תשובתו לדכנר כי הוא מקווה ש"זהו-זה". באספקלריה זו, ניתן להבין את דבריו של צ'רני במשטרה כי אותה נקודת זמן היוותה עבורו "נקודת שבירה" ביחסו כלפי דכנר. ובקיצור, ניתן להשקיף על ת/142 כהמשך לרישומו של דכנר ארבעה ימים קודם לכן (וכהמשך לרישומו כחודשיים קודם לכן), ובכך להסביר את התובנה שחלחלה אצל צ'רני כי דכנר נוקט שיטות פעולה בלתי לגיטימיות.
 
137.    אין בכך כדי להשליך על מסקנתנו בדבר אשמתו של צ'רני בגין האפיזודה של העברת 300 אלף השקלים. ואולם, דומה כי יש בהם כדי להאיר באור אחר, שעל פניו אינו נטול היגיון, את שאלת מודעותו של צ'רני למטרות שלשמן שמשו ההלוואות והכספים שנתן לדכנר בשנים קודם לכן. כאמור, הדברים מתיישבים עם התוצאות השונות אליהן הגענו בנוגע לאפיזודות הקודמות, שם מצאנו כי מודעותו של צ'רני לא הוכחה למעלה מספק סביר.
 
           בתום דיוננו בנוגע לאפיזודות ב'+ג' (הלוואות בסך 2.8 מיליון + 675,000 ש"ח), הערנו כי עוד נשוב ונידרש אליהן כאשר נבחן את התכתובות המאוחרות בין צ'רני לדכנר שנערכו בשנים שלאחר מכן. בית משפט קמא התייחס לתכתובות אלה תחת פרק נפרד לקראת תום הכרעת דינו בעניינו של צ'רני, אותו הכתיר בשם "מסמכים המלמדים על נטילת אחריותו של נאשם 1" (עמ' 118 להכרעת הדין). אל פרק זה נפנה כעת.
 
שנת 2007 ואילך – תכתובות מאוחרות והסכם ההיפרדות
 
138.    לאחר שבחנו את חומר הראיות בנוגע להלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח ו-675,000 ש"ח, מצאנו כי אין בו כדי לבסס מעל ספק סביר את תזת השוחד. כעת נבחן אם יש בתכתובות של הצדדים מספר שנים לאחר מתן ההלוואות, כדי ללמד על כוונותיו והתנהלותו של צ'רני בזמן אמת. דהיינו, האם חילופי הדברים המאוחרים בין צ'רני לדכנר מלמדים על הבנתו של צ'רני (בעת שהדברים נכתבו) כי דכנר עשה שימוש בכספים למטרות שוחד? ככל שהתשובה על כך חיובית, האם ניתן להעתיק הבנה זו אחורה בזמן ולמקמה במועדים בהם נתן צ'רני את ההלוואות?
 
139.    נשוב לרגע לרקע העובדתי. הזכרנו בפתח הדברים כי בחודש ינואר 2006 נקשרה הולילנד תיירות בהסכם מכר עם קבוצת לייקווד למכירת חלקים ממתחם הולילנד תמורת כ-30 מיליון דולר. עסקה זו אמורה היתה להיות מושלמת בתוך מספר חודשים, אולם התעכבה בכחצי שנה והושלמה בחודש מרץ 2007 (פרוטוקול, עמ' 5766). באותה עת עמד בתוקפו הסכם ההעסקה השלישי בין צ'רני לדכנר [ת/140], על פיו דכנר היה זכאי ל-10% מתקבולי הולילנד תיירות בהתאם לקצב הבניה והגבייה עד תום הפרויקט.
 
           חלקו של דכנר הוערך בסדר גודל של 25-20 מיליון ש"ח שעתידים היו להתקבל במהלך מספר שנים (עדות צ'רני, פרוטוקול בעמ' 5768; דברי דכנר לצ'רני במוצג ת/716(2) אשר ידון להלן). אין חולק כי בחודש מרץ 2007, נענה צ'רני לבקשת דכנר ונתן לו מקדמה בסך של 5 מיליון ש"ח ע"ח תקבולים עתידיים. כפי שהזכרנו בדוננו באפיזודות ב' ו-ג', מקדמה זו הורכבה מהסכומים הבאים: 2.6 מיליון ש"ח מקדמה + 877,000 ש"ח הלוואה שהוסבה למקדמה + 1.525 מיליון ש"ח (פסקה 102 לעיל). לגבי מקדמה זו לא נטען כי היא נגועה בחוסר חוקיות כלשהו, ומוסכם כי מדובר בתשלום לגיטימי (עמ' 126 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי). נעיר בהקשר זה, כי לדברי דכנר בכתב התביעה-סחיטה, מקדמה זו בסך 5 מיליון ש"ח ניתנה לו "על חשבון חלקו בתקבולים עתידיים", וכי "באותה עת נרשם התשלום כ'הלוואה'" עד שנמחק על פי הסכם ההיפרדות (סעיף 156.2 לכתב התביעה-סחיטה). בין אם מדובר בתיאור מדויק ובין אם לאו, עולה כי אף לשיטתו של דכנר, מקדמות ע"ח תקבולים עתידיים נרשמו בספרי הולילנד כהלוואות. לפנינו הוכחה נוספת השומטת את הקרקע תחת התזה "הלוואות=שוחד".
 
140.    ומכאן לתכתובות המאוחרות עליהן נסב פרק זה.
 
           (-) ביום 26.4.2007 בשעה 07:29 שלח צ'רני לדכנר את הודאת הדוא"ל הבאה [ת/716(1)]:
 
"שמואל שלום
מכתבתך בנושא המקדמות מאד מטריד אותי.
עם סיום המכירה האחרונה, ולאור הצרכים הגבוהים שלך העברתי לך מקדמה של 2.7 מיליון ש"ח לערך, אליה הוספתי כמקדמה את 900 אלף השקלים שקיבלת כהלוואה לפני שנתיים או יותר – ללא כל ריבית.
לבקשתו של ישראל [הכוונה לישראל יקר שהועסק על ידי דכנר – י"ע] הוספתי שלושה תשלומים חודשיים של חמש מאות אלף ש"ח כל אחד, ובסך הכל כחמישה מיליון שקלים ועוד מעמ.
סכום זה מייצג תקבולים של 50 מיליון שקלים מאלונר – וכפי שאתה רואה, למעט בחודש שעבר שבו הופשר בניין 6 – תקבולים אלו יתקבלו במשך כשנתיים, אולי שלוש.
אין כל סיכוי לתשלומים נוספים בשלב זה – ואת זאת אמרתי לישראל באופן ישיר.
אני גם מאוד מבקש שלא תפנה אלי בנושא זה משום שההרגשה שלי אינה טובה בהקשר זה.
גם כך יושבים לי במאזן סכומים ניכרים ששולמו לך, כולל מע"מ וטרם הוצאה חשבונית בגינם, שלא לדבר על הלוואות מהלוואות שונות.
בברכה – הלל".
 
           נציין כי המכתב "בנושא המקדמות" המוזכר במשפט הראשון (אשר הודעת הדוא"ל הנ"ל נשלחה בתגובה אליו), לא אותר ואינו מהווה חלק מחומר הראיות. לדברי צ'רני, מדובר במקדמות שדכנר נאלץ לשלם לרשויות המס לאחר שהסתבך עמן ונקלע למשבר כלכלי חמור.
 
           (-) בחלוף כשעתיים משליחת הודעת הדוא"ל הראשונה, בשעה 09:19, שלח צ'רני לדכנר הודעת דוא"ל נוספת [ת/146] אשר נפתחה במילים "בהמשך למכתב הקודם". בהודעה זו העלה צ'רני בפני דכנר מספר נושאים עליהם דיברו בעבר אשר יכולים "לסייע בהעצמת תקבולים או זירוזם", תוך שהוא מפרט את היקף העסקאות הצפוי ושיעור העמלה שתשולם עבור התיווך. בשורת הסיום של הודעת הדוא"ל כתב צ'רני: "אם תוכל לגבות החובות מאורי את אורי – תוכל לשמור את התמורה כמקדמה נוספת – כרגע זה נראה לי אבוד".
 
           (-) בו ביום השיב דכנר לצ'רני מכתב בפקס בן שלשה עמודים [ת/716(2)]:
 
"הלל שלום,
תודה על תשובתך המהירה לפנייתי.
אין בכוונתי להתווכח איתך על דבר, ביחוד לאור כל העזרה שהושטת לי משך כל השנים ובוודאי לאחרונה ואני מוכיר [כך במקור – י"ע] ומודה כל שעשית.
 
עם זאת, רק למען הסדר הטוב וכדי להעמיד דברים בפרופורציה הנכונה, להלן מספר נקודות שייתכן ונעלמו ממך בעת כתיבת תשובתך:
 
(א) בהתאם להסכם הקיים בינינו אני זכאי לקבלת 10% מהתקבולים שיתקבלו מ'פולאר נדל"ן' – אמנם על פני שנים. בהנחה ש'פולאר' תמלא חלקה בהסכם – הרי שעפ"י הדוחות ליום 31.12.2006 יתרת התקבולים הצפויה על ידי, כאמור על פני 6-5 שנים הבאות, כ-22 מ' ש"ח ובנכוי המקדמה שקיבלתי – כ-17 מ' ש"ח (או כל סכום אחר שתחפוץ, אבל בודאי הרבה הרבה מעל ה-5 מ' ש"ח מקדמה). זאת בלי להביא בחשבון ה-10% בגין[?] המגרשים הצפוניים.
(ב) חלק גדול מהסכומים שאני עדיין בחובה בגינם – מצריכים התחשבנות, ואתה אף ביקשת בשעתו להשאיר בינתיים את ה'סטטוס-קוו' מהסיבות הידועות לך, שלא כאן המקום לפרתם [כך במקור – י"ע]. 
בכל אופן – תוכל לקבל פרוט ההוצאות עד לאגורה האחרונה, בכל עת שתחפוץ, בין ממני ובין מארז קומורניק. 
די אם אציין, ואני מקווה שמתוך ההיכרות שלנו משך שנים גם תאמין לי – שבחשבון הסופי הסכומים שהוצאתי עולים בהרבה על התקבולים על חשבון, הכלולים בספרים.
(ג)  אתה מיוזמתך הודעת לי שתקבע הבונוס המגיע לי בגין מכירת המגרשים הצפוניים + 1/2 המגרש הדרומי. מעולם לא שאלתיך כמה ומעולם לא שאלתיך אם ומתי תשלם: אני מניח שהנ"ל נכלל במקדמה של 5 מ' ש"ח. אם לא – גם כן טוב. (זאת ללא קשר לשכ"ט של 10% שעדיין לא שולם).
 
בכל אופן הנ"ל רק לצרכי הבהרה של נקודות מספר בתשובתך ושוב תודה על הכל".
 
נ.ב.
אגב, אתה היית זה שהציע נכוי חלקי מדי חודש ולכן כתבתי מה שכתבתי. כמובן שמותר לשנות הדעה.
שוב תודה, בברכה,
 
נ.ב. נוסף
למיטב ידיעתי, עפ"י מה שמסרת לי בשעתו, הבטחת 'בונוס' כלשהו למאיר, על כל שעשה מעל ומעבר למקובל. מאחר ולא שמעתי ממך וממנו אני מניח שהסדרת ישירות איתו הנושא.
בברכה".
 
           נציין כי לטענת ההגנה מדובר במסמך מפוברק, וכראיה לכך באישור הפקס [ת/716(3)] מופיעה רק הפסקה הראשונה למכתבו של דכנר (עד המילים "כל שעשית"), בעוד שברגיל, אישור הפקס אמור לכלול את כל העמוד הראשון של המסמך. לפיכך, אילו ת/716(2) היה נשלח לצ'רני במלואו, אישור הפקס צריך היה לכלול את כל הטקסט בעמוד הראשון, דהיינו עד למילים "המגרשים הצפוניים" בסוף סעיף א' למכתב. אלא שכנגד זאת הציגה המדינה אישורי פקס המעידים על כך שהועברו שלושה עמודים [ת/716(4)].
 
141.    בטרם נפנה לבחון את דבריו של בית משפט קמא ולנתח את שלושת המוצגים, הערה קצרה בנוגע אליהם. בית משפט קמא דן תחילה ב-ת/716(1) ו-ת/716(2) ובמשמעות העולה מהם, ורק לאחר מכן פנה לדון בנפרד ב-ת/146 ובמוצגים נוספים. לטענת ההגנה, בית משפט קמא שגה בכך, שכן ת/146 מהווה המשך ל-ת/716(1), ואילו ת/716(2) נשלח בתגובה לשניהם. דהיינו, מבחינה כרונולוגית סדר הדברים הוא ת/716(1) – ת/146 – ת/716(2).
 
           כשלעצמי, לא מצאתי נפקות רבה בשאלה אם ת/146 נשלח לפני או אחרי ת/716(2). להלן פירוט הדברים, ולמען הנוחות אדון תחילה במוצגי ת/716 כפי שעשה בית משפט קמא, ולאחר מכן אפנה ל-ת/146.
          
142.    דיונו של בית משפט קמא במוצגי ת/716 היה קצר, וכך קבע:
 
"צא ולמד, התכתבות, המדברת בעד עצמה. התכתבות המשתזרת בעדותו של עד המדינה. ההתכתבויות סבות סביב אותן הלוואות, ששימשו אצטלה לתשלומי שוחד, הלוואות שלא הושבו לנאשם 1, וזה מעולם לא דרש השבתן. עד המדינה, מטבע העולם, לא העביר חשבוניות" (עמ' 119 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור –י"ע).
 
 
          כן דחה בית המשפט את טענת הזיוף שהעלתה ההגנה בנוגע ל-ת/716(2), בהפנותו לעדותו של צ'רני בבית המשפט כי אינו זוכר באופן פוזיטיבי מה היה בזמן אמת (פרוטוקול, עמ' 5776).
 
143.    ראשית, נשוב ונעמיד לנגד עינינו את השאלה הטעונה הכרעה בפרק זה: האם על בסיס התכתובות המאוחרות משנת 2007 ואילך, ניתן לבסס ממצא בדבר מודעות של צ'רני בזמן אמת (קרי בעת מתן ההלוואות) כי ההלוואות נועדו לצרכי שוחד? ודוק: יש להבחין בין מודעותו של צ'רני בשנת 2007 בדיעבד לאפשרות שבשנים קודמות דכנר עשה שימוש בכספים לצרכי שוחד, לבין מודעותו בזמן אמת בעת שנתן לדכנר את ההלוואות. זוהי הבחנה קרדינאלית, באשר מודעות של צ'רני בדיעבד, מספר שנים לאחר מתן ההלוואות, לא די בה כשלעצמה כדי לגבש את היסוד הנפשי הדרוש לשם השתכללות העבירה.
 
           באספקלריה זו, איני שותף כלל לקביעתו הנחרצת של בית משפט קמא כי התכתובת בשני מוצגים אלה – ת/716(1)-ת/716(2) – "מדברת בעד עצמה", ואיני רואה כיצד ניתן לחלץ מהדברים ממצא המוכיח מה היה הלך רוחו של צ'רני מספר שנים קודם לכתיבת הודעת הדוא"ל.
 
           אציין כי האופן בו הציב בית משפט קמא, זה לצד זה, את ה"התכתבות המדברת בעד עצמה" כ"התכתבות המשתזרת בעדותו של עד המדינה", משקף במידה מסוימת את הדיסוננס העולה לסירוגין מהכרעת דינו, הקושר בין ממצאים המתיישבים עם עדותו של דכנר, לבין ממצאים המוכיחים את גרסתו של דכנר. ברם, כפי ששבנו והדגשנו, התיישבות/השתזרות הראיות עם עדותו של דכנר לחוד, והממצאים שניתן לקבוע על פיהן לחוד. דהיינו, העובדה שראיות מסוימות מתיישבות עם גרסתו של דכנר, לא די בהן כדי להוכיח את אמיתותה ככל שיש לאותן ראיות הסבר חלופי סביר.
 
144.    ולגופם של דברים. צ'רני טען בעדותו כי הרקע להודעת הדוא"ל ששלח לדכנר היה קשייו של דכנר מול רשויות המס והמקדמות שנאלץ לשלם למס הכנסה לאחר שנקלע לצרות כלכליות. לדברי צ'רני, הודעתו לדכנר ב-ת/716(1) באה לאחר שנמאס לו מבקשותיו החוזרות והנשנות של דכנר לקבל כסף, בפרט בהתחשב בכך שדכנר כבר קיבל די והותר מקדמות ע"ח שכר הטירחה (כזכור, כחודש לפני שליחת ת/716, בחודש מרץ 2007, דכנר קיבל מקדמות בסך 5 מיליון ש"ח). דבריו של צ'רני ב-ת/716(1) כי "אין כל סיכוי לתשלומים נוספים בשלב זה – ואת זאת אמרתי לישראל באופן ישיר", מתיישבים עם טענתו כי דכנר שב וביקש ממנו עזרה כספית באופן חוזר ונשנה, בעצמו ובאמצעות שליחים, ומכאן תשובתו הנחרצת לדכנר. [יצויין כי בית משפט קמא ציטט את הודעת הדוא"ל באופן שגוי, ובמקום "אין כל סיכוי לתשלומים נוספים בשלב זה", ציטט "אין כל סיכום לתשלומים נוספים בשלב זה"].
 
           אף אם נניח כי דכנר עשה שימוש בכספי ההלוואות של שנות ה-2000 לצרכי שוחד; ואף אם נניח כי בשנת 2007, בעת שצ'רני כתב לדכנר את הודעת הדוא"ל, הוא כבר היה מודע לאפשרות שדכנר עשה בכספים שימושים בלתי לגיטימיים; ואף אם נדחה את טענת צ'רני כי ת/716(2) פוברק על ידי דכנר; ואף אם נדחה את טענתו של צ'רני כי "הרגשתו הלא טובה" נבעה מהמיאוס שחש כלפי בקשותיו החוזרות ונשנות של דכנר – גם אם נניח את כל אלה לחובת צ'רני, איני רואה כיצד ניתן לקבוע על פי האמור במוצגי ת/716 כי בזמן אמת, בעת מתן ההלוואות, צ'רני היה מודע לכך שמדובר בהלוואות שהן בבחינת "אצטלה לתשלומי שוחד", כלשונו של בית משפט קמא.
 
           בה במידה, ניתן לטעון כי הבנתו המאוחרת של צ'רני כי דכנר עשה בכספים שימוש בלתי לגיטימי – הבנה שהתעוררה אצלו בחודש יולי 2005 או שמא בחודש מאי 2005 – היא שהובילה ל"הרגשתו הלא טובה" ולהתייחסותו להלוואות הפתוחות כאל "הלוואות מהלוואות שונות". ניסוח זה ניתן לפרשו כהבעת ספקנות מסוימת, שמא חשש מסוים מצדו של צ'רני בנוגע לשימוש שנעשה בכספי ההלוואות. שהרי אילו מלכתחילה נועדו ההלוואות לשמש לצרכי שוחד כחלק ממזימה שרקמו צ'רני ודכנר, ואילו היה זה צ'רני שביקש להשאירן פתוחות בספרים במשך שנים (כפי שעולה מדברי דכנר ב-ת/716(2)), מה פשר "הרגשתו הלא טובה" של צ'רני בעניין ה"הלוואות מהלוואות שונות" אשר נותרו פתוחות בספריו, הרגשה אשר מנעה ממנו לתת לדכנר כספים נוספים מעבר להסכם שכר הטירחה?
 
145.    כזכור, היה זה צ'רני עצמו שטען בחקירתו במשטרה כי ביולי 2005, בעת שדכנר ביקש ממנו את 300 אלף השקלים (שנדונו בפרק הקודם), הוא חווה "נקודת שבירה" בהבינו את דרכי פעולותיו של דכנר. על רקע "נקודת שבירה" זו, שאירעה כשנה וחצי לפני התכתובות ב-ת/716, ייתכן שניתן להסביר את "הרגשתו הלא טובה" של צ'רני בשעה שדכנר שב וביקש ממנו פעם נוספת כספים מעבר למגיע לו על פי ההסכם, ובשעה ש"הלוואות מהלוואות שונות" עדיין נותרו פתוחות בספרים.
 
           זאת ועוד. מדבריו של דכנר ב-ת/716(2) עולה כי הוא הפציר בצ'רני לקבל פירוט מלא של כל ההוצאות, בין ממנו ובין מארז קומורניק (רואה החשבון של חברותיו של דכנר). ואולם, אם אכן מדובר בתשלומי שוחד, כיצד יוכל ארז קומורניק לסייע בפירוט ההוצאות? היה זה דכנר עצמו שהעיד כי קומורניק לא ידע על תשלומי השוחד (פרוטוקול, עמ' 847), ואף בא כוח המדינה קיבל את דבריו של קומורניק כי דכנר מעולם לא סיפר לו על שוחד (שם, עמ' 9001). קומורניק אף העיד כי כלל לא נחקר במשטרה על פרשת הולילנד, אלא רק פעם אחת על הסדר השומה של דכנר (פרוטוקול, עמ' 8990-8989) [הערה: קומורניק העיד כי היה מקרה אחד לגביו דכנר סיפר לו בדיעבד, הרבה אחרי שנסגרו השומות, שהוא שיחד גורם ברשויות המס (שם, עמ' 8990, 9000). לכאורה לפנינו אינדיקציה נוספת לדרכיו המושחתות של דכנר שלאו דווקא קשורות ליחסיו עם צ'רני]. החשוב לענייננו, שאיש לא טען כי קומורניק ידע על תשלומי השוחד, וממילא קשה להסביר כיצד יכול היה למסור לצ'רני פירוט מלא על אודותם. עוד נזכיר כי לגבי ההלוואות בשנים 2001-2000 דכנר נכשל בנסיונו להראות למי שולם הסכום של 2.8 מיליון ש"ח, וטען רק לסכום של כ-843,000 ש"ח ששולמו ל"יד שרה", סכום הכולל גם את התרומה לארון הקודש.
 
           קיצורו של דבר, שאיני סבור כי יש במוצגי ת/716 כדי ללמד על מודעותו של צ'רני בזמן אמת כי ההלוואות נועדו לצרכי שוחד.
 
146.    בשונה ממוצגי ת/716, מוצג ת/146 שנשלח לדכנר כשעתיים לאחר ת/716(1) כלל התייחסות מפורשת להעברת כספים ללופוליאנסקי ושטרית. כך, בסופה של הודעה זו כתב צ'רני לדכנר "אם תוכל לגבות החובות מאורי את אורי – תוכל לשמור את התמורה כמקדמה נוספת – כרגע זה נראה לי אבוד".
 
           צ'רני אישר בעדותו כי בביטוי "אורי את אורי" הכוונה לשטרית ולופוליאנסקי (פרוטוקול, עמ' 5773). לדבריו, דכנר סיפר לו בדיעבד, בשנת 2007, כי ההלוואות האישיות שצ'רני נתן לו בשנת 2005 בסך 675,000 ש"ח לצורך טיפול בבתו וכו', הועברו על ידו לשטרית ולופוליאנסקי כהלוואות. וכך העיד צ'רני:
 
"באיזה שלב בראשית 2007, אומר לי דכנר – הלל, קבלתי ממך בעבר כספי הלוואה לטפל בבתי, ונתתי אותו בהלוואות לאורי את אורי. אני חוזר אין דבר כזה, אבל נמשיך לשיטת דכנר, ואז אני עונה לו – אם אתה רוצה עוד כספים, תגבה, ואם לא – אל תגבה. אבל זה אבוד מבחינתי, זה לא מעניין הכסף אצלך" (פרוטוקול, עמ' 5871).
 
           עוד הוסיף צ'רני, כי בשנת 2007 הוא וחברותיו כבר לא היו מעורבים בהליכי תכנון כלשהם, ואילו שטרית כבר לא היה מהנדס העיר, כך שלא היתה לו סיבה להיבהל מדבריו של דכנר.
 
147.    בדונו במוצג ת/146 בית משפט קמא היה נחרץ מאד. בית המשפט ציטט מדבריו של צ'רני במשטרה, שם הודה צ'רני כי מדובר במשפט בעייתי אשר נראה "מאד מטומטם". בכך, קבע בית המשפט, צ'רני "לא התכחש, למעשה, למשמעות המפלילה הזועקת מתוך ההתכתבות בשנת 2007 בינו לבין עד המדינה" (עמ' 120 להכרעת הדין, ההדגשה בקו במקור – י"ע).
 
           עוד העיר בית המשפט כי "בבית המשפט [צ'רני] כבר גרס אחרת", דהיינו שצ'רני לא היה עקבי בגרסתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. בית המשפט דחה את טענת צ'רני כי דכנר סיפר לו בדיעבד, בשנת 2007, שהוא השתמש בכספי ההלוואות האישיות שניתנו לו בשנת 2005 והעמידן לרשות לופוליאנסקי ושטרית כהלוואות:
 
"הסנגור המלומד ציין בסיכומיו בכתב כי מדובר בשנת 2007, כאשר נאשם 1 כבר לא היה מעורב בהליכי אישור של פרויקט כלשהו בירושלים, ומבחינתו ראה בסיפורי עד המדינה אך תירוץ שלא להחזיר ההלוואה, ותו לא. הסנגור המלומד הוסיף: 'גם אם נניח כי מתכתובת זו עולה כי הלל נחשף לכך שדכנר שילם שוחד לשטרית או ללופוליאנסקי (אנו מכחישים זאת), הרי שאין במודעות מאוחרת כדי להטיל על הלל אחריות למתן השוחד' (סע' 293 עמ' 115, סיכומי נאשם 1).  
 
דברים אלה נכונים לו היו עומדים בפני עצמם.
צרת התבטאויותיו של נאשם 1, שהינן משתזרות בכלל מארג ראיות המאשימה, המשקפים מודעותו של הנאשם, כוונתו ופעילותו יחד עם עד המדינה, כמפורט לעיל, לאורך השנים קודם לכן וחודשים אחר-כך (עמ' 122 להכרעת הדין, ההדגשה הוספה – י"ע).
 
           בסמוך לכך סיכם בית המשפט את מסקנתו בנוגע למוצג זה:
 
"צא ולמד, על-פי גרסת נאשם 1, נתן הלוואה בסך 675 אלף ש"ח לעד המדינה בשל מחלת בתו, עד המדינה השתמש בכסף זה לתשלום שוחד לנאשם 6 ולנאשם 7. הדבר הובא לידיעתו והוא דמם במקומו. נאשם 1 לא העיר לעד המדינה, בטח לא נזף בו ולא כיהה בו על-כך שניצל את תומתו וסיבך אותו בתשלום שוחד לעובדי ציבור נכבדים וידועים. כל שהיה לנאשם 1 לענות לעד המדינה, ובכתב, משתקף ב-ת/146 במייל שנשלח על-ידו: "אם תוכל לגבות את החובות מאורי את אורי – תוכל לשמור את התמורה כמקדמה נוספת – כרגע זה נראה לי אבוד".
המכתבים שבדיון מדברים בעד עצמם. מדובר בהתכתבות המשקפת מצב דברים ידוע ומוכר לשני הצדדים. עד המדינה שיחד את נאשמים 6 ו-7 בידיעתו של נאשם 1. כל המחלוקת בין השניים, על מי לשאת במימון תשלום השוחד. זה ותו לא. בחקירתו במשטרה זיהה נאשם 1 המכשול שהוצב לפניו, ובכנותו ציין: "אין לי מה להגיד על המשפט הבעייתי הזה ואני אצטרך להתמודד עם הבעייתיות שלו... זה נראה מאוד מטומטם מה שכתבתי, אני לא רוצה להתייחס לזה כרגע" (צוטט לעיל, ת/510 ש' 274-266).
 
אמור מעתה, מודעותו של נאשם 1 להתנהלותו של עד המדינה ברורה" (שם, ההדגשות כולן במקור – י"ע).
 
148.    אין חולק כי המשפט שכתב צ'רני לדכנר מלמד על מודעותו לטענתו של דכנר כי העביר כספים כהלוואה לשטרית ולופוליאנסקי, כפי שהודה צ'רני בעצמו. לנוכח דבריו של צ'רני במשטרה כפי שצוטטו על ידי בית משפט קמא, אף אין חולק כי צ'רני מסר בחקירה שמדובר במשפט "בעייתי" ו"מטומטם".
 
           בית משפט ראה בדברים אלה של צ'רני במשטרה משום "העדר התכחשות" ל"משמעות המפלילה הזועקת מתוך ההתכתבות בשנת 2007". ברם, על מנת לקבל את התמונה המלאה, יש להביא את דברי צ'רני בחקירתו במשטרה קודם לדברים אלה [ת/510] ונביא אותם במלואם:
 
"ש: מי זה אורי את אורי?
ת: מה שדכנר כתב לי כלומר אורי לופוליאנסקי ואורי שטרית.
ש: כלומר בתשובתך אתה 'מתערבב' ומדבר עם דכנר על קיזוז כספים שמגיעים לו כלומר אתה יודע שדכנר שילם לאורי לופוליאנסקי ואורי שטרית כספים?
ת: אומר לי דכנר שיש לו כספים שהוא לכאורה שילם ולא גבה ואני אומר לו שיגבה אותם ואין בזה שום פסול.
ש: אבל אתה באופן מובהק קושר בין החובות של 'אורי את אורי' להתחשבנות שלך מול דכנר ומדבר על לראות בגביית החוב כמקדמה נוספת. תגובתך.
ת: אני לא מקבל את הפרשנות שלך.
ש: אבל אתה כתבת את זה?
ת: אני לא מקבל את הפרשנות. אני אומר לדכנר שאם הוא יגבה את הכסף שישמור אותו לעצמו.
ש: אבל אתה לא רק אומר לו שישמור לעצמו אלא כותב לו שהכסף ישמש כמקדמה על חשבון הכספים שמגיעים לדכנר מהולילנד. תגובתך.
ת: אני מקבל את הכיתוב הלא נוח מבחינתי אבל דוחה את הטענה הזאת.
ש: אתה בעצם מודה פה בכתב שאתה יודע שדכנר שיחד את שטרית ולופוליאנסקי?
ת: לא. מה פתאום. אני מודה שהניסוח שלי לא טוב.
ש: אמרת כרגע שהכיתוב שלך במייל לדכנר שהוא יגבה את החובות מאורי את אורי היה בתגובה למה שדכנר כתב לך באותו נספח 43 ואני מפנה אותך לתאריך כתיבת המייל שהינו מ-26.4.2007 ואילו נספח 43 הוא מה-13.5.2007 כך שמה שאתה אומר לא הגיוני בכלל ומצביע על מודעות קודמת שלך לחובות של אורי את אורי כתוצאה מתשלומי שוחד ששילם להם דכנר עבור הולילנד.
תשובה: אני חוזר ואומר שלגבי שטרית יש את המסמך מה-30.7.2005 שבו דכנר כותב שהוא לוקח כספים בשוק האפור ומתחזק את שטרית. בין אם זה נכון או לא נכון זה כתוב לי ב-2005. עכשיו אני עושה הפסקה וקופץ ל-2007 אחרי מכירת הקרקע לויינשטיין ב-3.2007 שלאחריה דכנר מפציץ אותי בפקסים ובמכתבים אישיים ושולח אליי את ישראל יקר וטוען שמצבו הכספי קשה, שיש לו חובות ומספר גם על לכאורה חובות של השניים האלה. זה כבר אחרי מרץ 2007 והתגובה שלי היא כמו שפה. אם תגבה תגבה. אני מודה שהמשפט שכתבתי במייל הוא בעייתי בשבילי כי הוא מדבר לכאורה על קיזוז החובות מהתחשבנות בין דכנר להולילנד. אין לי מה להגיד על המשפט הבעייתי הזה ואני אצטרך להתמודד עם הבעייתיות שלו.
ש: מדוע אתה מסרב או מפחד לומר את האמת שבמייל הזה אתה בעצם מורה לדכנר עצמו לגבות מלופוליאנסקי ושטרית את החובות שנוצרו להם כלפיו בגין תשלומי שוחד ששילם וכך יתקזז מול הולילנד?
ת: זה נראה מאד מטומטם מה שכתבתי. אני לא רוצה להתייחס לזה כרגע" (ת/510, שורות 273-232, ההדגשות הוספו – י"ע).
 
           הנה כי כן, בחקירתו במשטרה צ'רני הכחיש במפורש כי ידע שדכנר שיחד את לופוליאנסקי ושטרית. לדבריו, על רקע מכתבו של דכנר משנת 2005 [ת/142 בנוגע ל-300 אלף השקלים, בו כתב כי הוא משלם שכר חודשי לשטרית], ובעקבות דבריו של דכנר בשנת 2007 כי יש ללופוליאנסקי ושטרית חובות כלפיו, צ'רני השיב לו "אם תגבה – תגבה". לדברי צ'רני, משמעות המשפט היא שכפתרון למצוקה הכספית של דכנר, ככל שדכנר יוכל לגבות את החובות מ"אורי את אורי" הוא יוכל לשמור את הכסף אצלו כמקדמה. עולה, אפוא, כי בניגוד לדברי בית משפט קמא, צ'רני גילה עקביות בדבריו במשטרה ובעדותו בבית המשפט והתכחש מפורשות למשמעות המפלילה של הדברים.
 
           ומזוית נוספת: במצב הדברים הרגיל, שוחד משולם לא יוחזר, ואם בתשלומי שוחד לשטרית וללופליאנסקי עסקינן, מדוע צ'רני ממליץ לדכנר לגבות מהשניים חוב? גם בכך יש כדי לחזק גרסת צ'רני כי הגיב לדברי דכנר שסיפר לו כי השניים חבים לו כסף.
 
149.    כאמור, מסקנתו של בית משפט קמא בנוגע למשמעותו המפלילה של מוצג ת/146 נתמכה במספר נימוקים נוספים. בית המשפט הסכים כי מוצג ת/146 כשלעצמו אין בו כדי לבסס ממצא באשר למודעותו של צ'רני בזמן אמת, אלא שלדבריו: "צרת התבטאויותיו של נאשם 1 שהינן משתזרות בכלל מארג ראיות המאשימה, המשקפים מודעותו של הנאשם, כוונתו ופעילותו יחד עם עד המדינה, כמפורט לעיל, לאורך השנים קודם לכן וחודשים אחר-כך".
 
           מדבריו של בית משפט קמא עולה כי בבואו לקבוע כי מוצג ת/146 משנת 2007 מלמד על מצבו התודעתי של צ'רני בזמן אמת, בית המשפט התבסס עלמסקנות קודמות שלו בדבר פעילותם המשותפת של צ'רני ודכנר בשנים קודם לכן. אך כבר עמדנו על כך שאיננו שותפים לחלק גדול ממסקנותיו של בית משפט קמא בנוגע להלוואות שניתנו בשנים 2001-2000 ו-2005, משלא שוכנענו כי מזימת השוחד בין צ'רני לדכנר כפי שגולל דכנר בוססה בחומר הראיות, בהינתן הסבר חלופי אפשרי. ממילא לא ניתן להשתמש במסקנות לגבי ההלוואות בשנים הנ"ל, כאינדיקציה ראייתית להלך רוחו ומודעותו של צ'רני בזמן אמת במהלך שנים אלה. השאלה העומדת על הפרק היא אם צ'רני היה מודע בזמן אמת לכך שההלוואות נועדו לשמש לצרכי שוחד, וכפי שציינו לעיל בהקשר אחר, ממצאיםהמתיישבים עם מסקנה זו לחוד, וממצאים המוכיחים מסקנה זו לחוד. משעה שדבריו של צ'רני עשויים להתיישב עם המסקנה שידע על ההלוואות לשטרית ולופוליאנסקי רק בדיעבד, לא ניתן לבסס באמצעותם מודעות של צ'רני בזמן אמת.
 
150.    אף איני מקבל את הנמקתו של בית משפט קמא ולפיה העובדה שצ'רני "דמם במקומו" ולא "נזף" בדכנר, מלמדת כי מדובר היה ב"מצב דברים ידוע ומוכר לשני הצדדים" וכי "כל המחלוקת בין השניים, על מי לשאת במימון תשלום השוחד. זה ותו לא".
 
           ושוב, הדברים עשויים להתיישב עם תזת השוחד, ואף לעלות בקנה אחד עם כיתובו של דכנר על גבי טבלת האקסל בשנת 2005 ("הלוואה זאת היא ל-7-6 חודשים וניתנה לבן של..." [ת/98]). אלא שאיני סבור כי ניתן, על בסיס האמור במוצג ת/146, לשלול את גרסתו של צ'רני כי דכנר סיפר לו על ההלוואות לשטרית ולופוליאנסקי בדיעבד. אף אם נדחה את טענת צ'רני כי סבר לתומו שלא ראה כל פסול בהעמדת הלוואות לשטרית ולופוליאנסקי באותה תקופה, איני רואה כיצד ניתן לדלג הישר למסקנה כי צ'רני ידע בעת מתן ההלוואות לדכנר כי הן נועדו לצרכי שוחד. נשוב ונזכיר – וקשה להפריז בחשיבותה של נקודה זו לענייננו – כי צ'רני עצמו הודה במשטרה ששנת 2005 היוותה עבורו נקודת שבר לאחר שהבין שדכנר פועל בדרכי שוחד. על רקע זה, אם בשנת 2007 דכנר הציף את צ'רני במכתבים ובקשות לקבלת כספים נוספים, בעצמו ובאמצעות שליחים, וסיפר לו שהלווה כספים לשטרית ולופוליאנסקי – מה הפלא שצ'רני הטיח בו שהוא מוזמן לגבות את חובותיו מהשניים? ומה הפלא שלא "נזף" בו? שהרי ייתכן כי לא היה מדובר ב"חדשות" מבחינתו. מה עוד, שהיה זה דכנר עצמו שהעיד כי השתמש על דעת עצמו בכספי הלוואות של שנת 2005 לצורך העברתם לשטרית ולופוליאנסקי (לעיל, פסקה 99).
 
           במילים אחרות, תגובתו של צ'רני לדכנר מתיישבת עם גרסתו כי קצה נפשו בבקשותיו החוזרות ונשנות לקבלת כספים, ואף מתיישבת עם האפשרות כי ידע על תשלומי השוחד בדיעבד, החל מיולי 2005 (למעט התשלום בסך 300 אלף ש"ח אשר נדון בפרק הקודם, לגביו היה מודע בזמן אמת). אפשרות זו עשויה להסביר היטב מדוע לא מצא לנכון להתעמת עם דכנר על שהעמיד את כספי ההלוואות האישיות לטובת שטרית ולופוליאנסקי, ומכל מקום, אין בעובדה שצ'רני לא נזעק ו"נזף" בדכנר כדי לבסס מודעותו של צ'רני בזמן אמת. ואף אם נניח כי נחשף מתכתובת זו לכך שדכנר שילם שוחד לשטרית או ללופוליאנסקי, מה שאינו עולה לטעמי מהתכתובת, הרי שאין בכך כדי להשליך לאחור לגבי מודעותו של צ'רני בזמן אמת.

מכתב פירוט העלויות והסכם ההיפרדות
 
151.    ביום 13.5.2007, כשבועיים לאחר תכתובות ת/716 ו-ת/146, שלח דכנר לצ'רני את המכתב אשר זכה בהמשך לכינוי "מכתב פירוט העלויות", בו כתב כדלקמן [ת/147]:
 
"הלל שלום,
 
בהמשך לתזכירים השונים שהוחלפו בינינו אודות ההתחשבנות ארוכת השנים וכן בהמשך לתזכיר שקיבלתי בנדון מאלי חסון, המצ"ב לנוחיותך, החלטתי 'לנקות' השטח – כדי למנוע התחשבנויות וטענות הדדיות בעתיד.
 
הסכום הרשום לחובתי בספרי 'הולילנד' ליום 31 בדצמבר 2006 עמד על 3,498,280 ש"ח. כפי שכבר כתבתי לך הסכומים שהוצאו על-ידי בגין, בגלל ועבור 'הולילנד' עלו בהרבה על הסך הנ"ל והסתכמו עד היום בסך של 6,519,374 ש"ח – בגינם אף פעם לא התחשבנו.
 
אינני דורש אגורה נוספת על שקיבלתי בהקשר בעבר במזומן. בגין כל שקל ברשימה המפורטת המצ"ב המסתכמת בסכום דלעיל יש לי קבלות, חתימות, תאריכים, וכד' וכד' ועם גמר ההתחשבנות אעביר לך כל החומר או אשמידו – לפי הוראותיך. על כל שהוצאתי מסרתי לך ודיווחתי לך בעת מעשה, גם אם לא נכנסתי לנתונים המפורטים והמדוייקים; זאת אם אופלל וכדי להרחיק ממך הסיכונים ככל שאפשר.
 
כדי, כאמור, לסגור פעם ולתמיד כל ההתחשבנויות אבקש כדלקמן:
א.   להוציא חשבוניות על הסך של 4,624,576 ש"ח בתנאים שהוצעו ע"י ארז/דניאלי לאלי חסון; זאת כדי למנוע כל בדיקות/טענות/כד' של הרשויות.
ב.    להעביר ממני אליך את יתרת החוב של 3,498,280 ש"ח כנגד היתרה שהוצאתי בגין 'הולילנד' בסך של 6,519,374 ש"ח. בזאת ייסגר גם החוב הכלול דלעיל של אורי לופוליאנסקי בסך 100,000$ ושל אורי שטרית בסך 40,000$ (הכלול במספריו של אלי – אך לא ברשימתי – בסך 675,000 ש"ח). אני לא הצלחתי לגבות החוב; מבחינתי איני מתנגד שאתה תגבה אותו ישירות (ואזי הפער על שהוצאתי למען 'הולילנד' מכיסי רק יגדל).
ג.    אפשרות חליפית – סגירה נגד חשבונית; דבר לא מומלץ על-ידי, מאחר ותצטרך במקרה כזה לגלם הסכום. אולם, כאמור, כרצונך.
 
יש כאלה שבוודאי היו רואים בי אידיוט/מטומטם/טיפש על ש'הקאתי' חזרה סכום כה מהותי מעבר למה שקיבלתי כדי לקדם עניניה של 'הולילנד'. אני לא מצטער על כל שהוצאתי ועשיתי כדי שפרויקט 'הולילנד' יצליח והייתי נוהג שוב באותה צורה. יתכן ונעשו שגיאות בדרך, אך בסה"כ נראה לי שהפרויקט במתכונתו לא היה מצליח בכל דרך אחרת.
 
באשר לשכ"ט ששולם במרס 2007: (א) הוצאו בהקשר כל החשבוניות; (ב) עד כה הוחזר מהמקדמה הנ"ל סך של כ-667,000 ש"ח, מתוך ה-10% מהתקבולים מ'פארק' [לא ברור] בהתאם להסכם שבינינו. טרם קיבלתי אג' ע"ח המגרשים הצפוניים.
 
בברכה".
 
 
           נציין כי חלק מן הסכומים המוזכרים על ידי דכנר במכתב זה, מבוססים על יתרות החובה של דכנר המופיעות בטבלת האקסל [ת/137]: הסך של 3,498,280 ש"ח משקף את ההלוואות שניתנו בשנים 2001-2000 בסך 2,823,280 ש"ח, בצירוף ההלוואות שניתנו בשנת 2005 בסך 675,000 ש"ח; והסכום של4,624,576 ש"ח סוכֵם את התשלומים משנת 2004 שניתנו לחברת "אמיאור" של דכנר (3,913,002 ש"ח מע"מ בסך 711,754 ש"ח), בגינן זוכּה צ'רני בבית משפט קמא מאישום השוחד.
 
152.    למחרת היום, ביום 14.5.2007, השיב צ'רני לדכנר במכתב הבא [ת/148] (יצויין כי איכות המכתב אינה גבוהה, ונביא להלן את החלקים הרלוונטיים המובָנים):
 
"ערב טוב שמואל
ראשית מעט סדר במספרים.
 
מקדמה שקיבלת במרץ 07 גובתה בחשבוניות מלאות, ומתחילה להיות מקוזזת. לצערי לא די מהר, אבל זה תמיד עבד לאט. מבחינתי הנושא הזה מסודר.
[לא ברור] את בקשותיך לגבי סיום עניין החשבוניות החסרות. (2004)
לצערי אין באפשרותי היום להוסיף למקדמות הקיימות את ה-20% שביקשת (לו היה מדובר רק על מקדמה נוספת[?] בגובה המע"מ הייתי יכול, משום שזהו סכום שחוזר). מדובר על כ-800 אלף ש"ח שכרגע אין לי.
לכשתהייה האפשרות – נעשה זאת משום שהעניין אינו טוב.
 
לגבי הסעיף הכבד יותר – הרעיון אינו ברור לי כלל ועיקר. אני לא יודע איך מעבירים חובות שמופיעים במאזן בלי שזה ייחשב לך הכנסה בל מקרה – בנטו.
 
בכל אופן – לצערי לא רלוונטי לשלב הזה. יטופל בהמשך.
 
[...]
 
לגבי מאיר – קיבלתי את מכתבו הראשון, וגם עותק מהשני.
אין לי בעייה לדבר איתו, אבל בודאי לא לקבל מכתבים ועוד איומים מרומזים.
מעבר לכך – שיחליט לעשות כרצונו. ...".
 
           נעיר כי בדבריו של צ'רני בסוף תשובתו הנ"ל, בהם התייחס למכתבו של רבין, התכוון צ'רני למכתב התפטרות ששלח באותה העת רבין לדכנר עם עותק לצ'רני, בו טען כי מגיע לו גמול על עסקת לייקווד וכלל איומים מרומזים בנוגע לפעילות בלתי חוקית שביצע לכאורה דכנר בפרויקט. נציין כי בשלב מאוחר יותר שלח רבין כתב התראה לפני תביעה נגד צ'רני על סך 7-6 מיליון ש"ח, ובעצת עורך דינו של צ'רני, עו"ד אגמון, התפשרו הצדדים על מיליון ש"ח, שאמורים היו להיות משולמים בשתי פעימות. בהמשך, משהבין צ'רני כי רבין העביר את הכסף לדכנר, הוא ראה בכך הונאה מצד דכנר ורבין, ולכן נסוג מההסכם וסירב להעביר את חצי מיליון השקלים הנותרים (ת/507 שורות 347-275; פרוטוקול בעמ' 6041-6040).
 
153.    מוצג ת/147, אשר זכה כאמור לכינוי מכתב פירוט העלויות, כונה על ידי בית משפט קמא "פצצה מתקתקת" (עמ' 124 להכרעת הדין). בית משפט קמא דחה את גרסתו של צ'רני כי המכתב היה הזוי מבחינתו ומטורף בעליל וכי העדיף להשליכו לפח. בית המשפט ציין כי צ'רני, שהוא אדם מכובד, משכיל ועתיר זכויות, "לא היה מעלה על דעתו להשליך לפח מכתב המערב אותו בתשלומי שוחד של סכומי עתק", אשר נשלח אליו על ידי מי שהועסק על ידו במשך שנים רבות. צ'רני, כך לפי בית משפט קמא, "זיהה את ה'פצצה המתקתקת' ופעל מולה בזהירות על-מנת לפרקה ולמנוע התפוצצותה על כל סביבתה" (עמ' 124-123 להכרעת הדין).
 
           בית המשפט קבע כי יש במכתב פירוט העלויות כדי להאיר את התנהלות עד המדינה ותשלומי השוחד, כי "המכתבים העידו על מצב דברים ששרר בין צ'רני לדכנר", וכי התנהגותו של צ'רני "מתיישבת להפליא עם גרסתו של עד המדינה" (עמ' 125 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף כי צ'רני לא דחה את תוכנו של מכתב פירוט העלויות "ולו במעט", אלא אימץ את המודל הכלול בו בבואו לכרות את הסכם ההיפרדות, ובפועלו זה צ'רני "אישש גרסתו של עד המדינה".
 
           בהתייחס לתשובתו של צ'רני ב-ת/148, בית המשפט קבע כי צ'רני השיב לדכנר לגופו של עניין מבלי להתנער מהדברים. כן התייחס בית המשפט לדבריו של צ'רני בנוגע למאיר רבין (הפיסקה האחרונה ב-ת/148 המצוטטת לעיל) בקבעו כדלקמן:
 
"יהיו הדברים אשר יהיו, ביום 14.5.07 תיאר נאשם 1 (מוצג ת/148), למעשה, מצב דברים לפיו נאשם 5 [מאיר רבין – י"ע] ועד המדינה סברו שבכוחם לסחוט ממנו מיליוני ש"ח נוכח מאות אלפי השקלים ששילם כתשלומי שוחד במהלך קידום פרויקט הולילנד.
שוב, נאשם 1 לא ניתק קשרים ולא השליך הסוחטים ממנו והלאה.
נאשם 1 המשיך התנהלותו המשותפת עם עד המדינה. לאחר ימים לא ארוכים הוסיף וחתם על הסכם עם עד המדינה, בו התחייב להעביר לו עוד מיליוני ש"ח.
 
אמור מעתה, גרסתו של עד המדינה נכוחה"
(עמ' 128 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור – י"ע).
 
 
154.    ביום 3.6.2007, בחלוף כשלשה שבועות לאחר תכתובת ת/147-ת/148, שלח דכנר מכתב לצ'רני בו כתב לו את הדברים הבאים (ת/161, אשר התאריך המופיע עליו הוא 3-4 ביוני 2007):
 
"הלל שלום,
1.    סטיוארט סיפר לי על פגשתו איתך; תודה שקיבלת אותו לשיחה – אך הדבר נעשה על דעתו בלבד מבלי לבקש רשותי. אם היה מבקש הייתי אומר לו לא להיפגש איתך; עדיין יש לי קצת גאווה עצמית ומשתדל להסתדר לבד, ככל שניתן.
2.    תודה על שהסכמת, כפוף לפתרון בעיות מס אפשריות, למתן הסכומים[?] לשחרור/שעבוד תקבולים עתידיים. בשלב זה אין מה לעשות עם הנ"ל – ממילא איש לא מוכן לקנות ממני החוב / להלוות לי כסף נגדו.
3.    באשר לשיחתו של ארז עם אלי בהקשר להוצאות החשבוניות והתכתבותנו בהקשר – אלה שביקרו אצלנו לפני כשנה וחצי-שנתיים הזמינו עצמם שנית. מאד לא רצוי, לדעתי, להיכנס כעת אצלנו ואצלכם לבקורים, שיחות, הסברים וכד'. גם לאור כל שקרה לאחרונה. לכן חזר ארז על בקשתו/הצעתו לסגירת הנושא – ולשם כך נחוץ הסך של K800. אם הדבר לא מתאפשר – נצטרך להתמודד בעתיד הקרוב עם דברים שהייתי מעדיף לשכוח מהם.
4.    לחלוטין לא מקובלת עלי אמירתו של אלי שחלק מה-5 מ' היה בגין החזר הוצאות המס.. זכור לך בוודאי, ואני מרגיש היטב ביותר עד העצם היום הזה השפעת התשלום של 2.98 מ', המהווה חלק מה-6.4 מ' שיש לך פרוט מלא אודותיו (וכנגדו עומד חוב של כ-3.1 מ').
אם הסכום של 5 מ' כולל ההחזר בגין 'המס' ששילמתי – אזי המקדמה שקיבלתי אינה עולה על 2 מ'; ואם המקדמה היא 5 מ' – אזי לא קיבלתי דבר בגין מה ששולם על ידי בגין ועבור..."
 
           (-) ביום 5.6.2007 השיב צ'רני לדכנר במכתב בו נאמרו, בין היתר, הדברים הבאים (ת/149 – יצויין כי מכתב זה איכותו ירודה גם כן, ונביא את הקטע הרלוונטי):
 
"שמואל שלום
תודה על המכתב.
אני מבקש לחזור על הצעתי מאתמול, משום שנדמה לי שלא הובנה – או שאני לא הבנתי את ארז.
1.    המקדמה ששולמה, כל החמישה מיליון, פתרו בעיות מסוימות, לא פתרו עדיין את בעיית החשבוניות הפתוחות מ-2004, את בעיית ההלוואה אישית ואת ההוצאות שהיו לך כנגדן – כפי שכתבתי בעבר, נושא זה יטופל בהמשך הדרך, לא בהכרח בקרוב...".
 
 
           בהמשך המכתב הסביר צ'רני לדכנר כי הגדלת המקדמה לשם תשלום סך של 800 אלף השקלים בו נקב דכנר במכתבו תחייב הוצאת חשבונית על ידי דכנר וכן תשלום מקדמה של 20% על חשבונית זו. צ'רני הציע לדכנר להעביר לו עשרה תשלומים בסך 100 אלף ש"ח על חשבון תקבולים עתידיים (באמצעות הגדלת המקדמה בסך 5 מיליון שצ'רני קיבל בחודש מרץ 2007), כאשר סכומים אלה ישמשו אך ורק לשם תשלום המקדמות והמע"מ, ובתנאי שדכנר יוציא חשבונית על כל הסכום בתוספת מע"מ בטרם יועבר לו הכסף. [להבהרת הדברים נציין כי לדברי צ'רני, הסכום של 800 אלף ש"ח הוא סכום שרשויות מס הכנסה דרשו מדכנר, אשר נדרש לשלם מקדמות למס הכנסה בשיעור של 20% מכל חשבונית שיוציא משום שלא שילם מס על שנים קודמות (פרוטוקול, עמ' 5791-5790). דברים אלו מתיישבים על פניהם עם תשובתו של צ'רני ב-ת/149 הנ"ל].
 
155.    וכך פתח בית משפט קמא את התייחסותו למוצגים ת/161 ו-ת/149:
 
"הנה נא, מסמכים המעידים על רשת העסקאות האפלות שנעשו בשנים עברו על ידי עד המדינה ונאשם 1.
עד המדינה רשם לנאשם 1 כי אם הסכום בסך 5 מ' כולל החזר מסים, ששילם עד המדינה, אזי אין בסכום זה לכסות את התשלומים,ששילם עד המדינה בגין ועבור...
נאשם 1 אישר לעד המדינה ובכתב כי הבעיות טרם נפתרו. עד המדינה טרם העביר חשבוניות פתוחות משנת 2004 והעיקר: 'בעיית ההלוואה האישית ואת ההוצאות שהיו לך כנגדן'. נאשם 1 הודה במכתב זה כי עליו לכסות ולהעביר לעד המדינה כספים נוספים עבור מה? עבור 'הלוואות' ו'הוצאות שהיו לך כנגדן'.
לאמור, נאשם 1 הודה במכתבו זה לעד המדינה כי עליו להעביר לו כספים שזה שילם כשוחד.
לא ניתן להבין את הדברים אחרת"
(עמ' 129 להכרעת הדין, ההדגשות כולן במקור – י"ע).
 
 
           בית המשפט דחה את טענת צ'רני כי כאשר כתב את שכתב בנוגע ל"הוצאות" שהיו לדכנר כנגד ההלוואות, הוא התכוון להוצאות האישיות הרפואיות של דכנר. בית המשפט קבע כי פרשנות זו, לפיה צ'רני הסכים להעביר לדכנר כספים נוספים בהמשך להלוואה אישית שהעניק לו, אינה מתיישבת עם התמונה שנחרטה לפניו. את דבריו סיכם בית משפט קמא במילים "אמור מעתה, יש ממש בגרסת עד המדינה" (שם, עמ' 130).
 
156.    ביום 25.7.2007, כשבעה שבועות לאחר תכתובות ת/161 ו-149, כרתו צ'רני ודכנר את הסכם ההיפרדות [ת/150]. להבדיל מההסכמים בכתב יד שנוסחו על ידי דכנר, הסכם ההיפרדות המודפס נוסח על ידי צ'רני, ואופן ניסוחו מתיישב עם טענת צ'רני כי מדובר למעשה בטיוטת הסכם שנערכה על ידו והוצגה לדכנר (פרוטוקול, עמ' 5798). לדברי צ'רני, הרעיון לגבש הסכם היפרדות נולד בעקבות דבריו של דכנר במכתב פירוט העלויות, שם ביקש כזכור לסגור אחת ולתמיד את כל ההתחשבנויות. וזו לשונו של הסכם ההיפרדות (השגיאות במקור – י"ע):
 
"הסדר כספי
 
1.    תיירות תרכוש את יתרת 'זכויותיו האפשריות' של שמואל בפרויקט ההולילנד תמורת
א.   חמישה מיליון ש"ח ב20 תשלומים עוקבים של 250 אלף ש"ח
ב.    המע"מ הנדרש להשלמת החשבוניות שטרם הוגשו
 
בסך הכל כחמישה מיליון ושמונה מאות אלף ש"ח
[...]
החשבונית תוצא על ידי ארז במהלך יולי, והמעמ ימסר לו ב15.8
 
2.    הולילנד תקבל את הצעתו של שמואל להפוך ההלוואה העומדת בסך ארבעה מיליון שקלים לתמורה בפועל וזאת באמצעות המשך תשלום מיליון שקלים שסוכם עליו שישולם לשיעורין, והוספת המעמ הנדרש. (תוספת של 25%)
שמואל יוציא חשבונית על סכום זה – ארבעה מיליון ש"ח + מעמ – וחשבונית זו תקזז את 'מכתב פירוט העלויות'.
חשבונית זו תוצא אף היא במהלך יולי – והמעמ ימסר ב 15.8.
 
3.    יתרת המקדמה העומדת היום לזכותו של הולילנד תמחק.
שמואל יוציא להולילנד מכתב האומר שקיבל מהולילנד את כל המגיע לו בעד עבודות הייעוץ בפרויקט ההולילנד, ואין לו כל תביעה נוספת וההסדרים הכספיים מול הולילנד מולאו עד תומם.
 
הסדר משפטי
 
שמואל יחתום על הצהרה נוטריונית שאותה ימסור להולילנד כדלקמן:
 
1.    ההסדר הכספי בין שמואל דכנר וחברותיו לבין ההולילנד מוצה עד תומו והולילנד שילמה את כל המגיע לשמואל על כל הפרויקט, לרבות בנינים שטרם נבנו /שווקו, וזאת בכפוף לכל ששני הצדדים ממלאים את חלקם כפי שמופיע בדף העליון.
2.    שמואל מתחייב, בשמו ובשם חברותיו, לתקופת צינון של חמש שנים מפרויקט ההולילנד כולו, מסיוע בייעוץ, תכנון...
3.    שמואל מצהיר כאן, בשמו ובשם חברותיו, שבמהלך כל שנות פעילותו בהולילנד, עבד לפי מיטב יכולתו ושפיטתו המקצועית, מילא אחר הוראות כל דין, ובמיוחד דיני התכנון והבנייה.
שמואל ניווט והוביל את הפרויקט בדרכו שלו, ולמרות שקיבל גיבוי מלא – לא הוכתבו לו מהלכים כלשהם ולא הוכתבו לו יועצים שלא רצה לעבוד אתם.
שמואל ממשיך ומצהיר שכל שמועה שקיימת, או שנדמה היה שקיימת שבוצעו מהלכים שאינם כשורה בהרצת פרויקט הולילנד אינה נכונה, הופה כנראה על ידי חורצי לשון הרע, וממילא אין לשמואל כל קשר להפצתה".
 
           נעיר כי על נסיבות חתימתו של הסכם ההיפרדות ישנה מחלוקת בין הצדדים. צ'רני טען כי היה זה דכנר שקפץ על ההצעה כמוצא שלל רב ואף אץ-רץ לו להחתים נוטריון [ת/150א], ואילו דכנר טען כי נעשק וכי ההסכם נכפה עליו. בית משפט קמא לא נדרש לנקודה זו, וגם אנו איננו נדרשים לכך. נציין רק כי טענת דכנר לפיה צ'רני כפה עליו את ההסכם ועשק אותו – ספק אם עולה בקנה אחד עם דברים שכתב לצ'רני מספר חודשים לאחר מכן, בהם הודה לצ'רני מעומק הלב על עזרתו וכינה אותו "חסיד אומות העולם" [נ/21 מיום 7.11.2007]. גם מאיר רבין, בשיחה שהוקלט משוחח עם עו"ד יצחקניא, סיפר כי "שמואל אז נישק את הלל מאה פעם על ההסכם הזה" [ת/479 עמ' 15].
 
157.    בית המשפט המחוזי התייחס תחילה לחשבוניות שהוציא דכנר על פי הסכם ההיפרדות. כך, ביום 25.7.2007, הוא יום חתימת ההסכם, הוציא דכנר חשבונית ע"ס 4,624,756 ש"ח "בגין עבודות 2013-2008", המשקפת תשלום מע"מ כפול בגין הקרן של ההלוואות [ת/151]; וביום 24.9.2007 הוציא דכנר חשבונית ע"ס 3,465,000 ש"ח בגין "שירותים לשנים 2010-2008" [ת/153]. בית משפט קמא קבע כי "מדובר בחשבוניות פיקטיביות, אין מחלוקת בין הצדדים כי לאחר הסכם ההיפרדות נסתיימו יחסי העבודה, יחסים עסקיים וכל קשרי עבודה אחרים בין עד המדינה לבין נאשם 1". כן קבע בית המשפט כי צ'רני היה מודע לפעילותו הבלתי חוקית, וכי "לדידו הודאתו בדיווח כוזב לרשויות המס הינו כאין וכאפס למיוחס לו על ידי המאשימה; רישום הבא להעלים ולהסתיר תשלומי שוחד של מיליוני שקלים" (עמ' 132-131 להכרעת הדין).
 
           לגופו של הסכם ההיפרדות, בית המשפט קבע כי "מכתב פירוט העלויות" היה חלק בלתי נפרד מהסכם ההיפרדות, ולמעשה צ'רני הצהיר בהסכם ההיפרדות "באותיות של קידוש לבנה כי התשלומים ששילם עד המדינה כשוחד מוכרים על-ידו". באשר לסיפא של ההסכם ולהצהרתו של דכנר כי פעל כחוק, בית המשפט קבע כי דברים אלה הוצהרו למעשה על ידי צ'רני שערך את המסמך, וכי צ'רני "הצהיר, למעשה, על כלל מודעותו לפעולותיו הבלתי חוקיות של עד המדינה באופן ישיר ובאמצעות 'יועצים'. אמור מעתה, נאשם 1 היה מודע לתשלומי השוחד ששולמו על-ידי עד המדינה". בית המשפט סיים את דבריו במילים "צא ולמד, מוצג ת/150 משמש תמיכה ועוגן לעדותו של עד המדינה בבית-המשפט. אמור מעתה, גרסתו של עד המדינה מאומתת מסמך אחר מסמך" (שם, עמ' 133-132).
 
158.    פירטנו עד לכאן את האמור במוצגים ת/147, ת/148, ת/149, ת/150 ו-ת/161 ואת קביעותיו של בית משפט קמא ביחס אליהם. כפי שניתן להיווכח, בית משפט קמא מצא במוצגים אלה תימוכין משמעותיים לתזת "מזימת השוחד" ולמודעותו של צ'רני בזמן אמת לכך שההלוואות נועדו לצרכי שוחד.
 
           אכן, קשה להתעלם מתחושת חוסר הנוחות המתעוררת למקרא ההתכתבויות בין צ'רני לדכנר. אף על פי כן, ולא בלי התלבטות, איני שותף למסקנתו של בית משפט קמא כי יש במוצגים אלה כדי ללמד על מודעותו של צ'רני בזמן אמת כי ההלוואות שנתן לדכנר נועדו למטרות שוחד. אפרט.
 
159.    ניכר מדבריו של בית משפט קמא כי ייחס משקל רב לעובדה שצ'רני לא נזדעק ולא התקומם כנגד דכנר, לנוכח רמזיו העבים של האחרון כי עשה בכספים שימושים בלתי לגיטימיים. ואכן, "אדישותו" של צ'רני כפי שבאה לידי ביטוי בתגובותיו לדכנר מעוררת סימני שאלה ואומרת דרשני. ואולם, על רקע השתלשלות העניינים אשר פורטה בפרקים הקודמים, דומה כי יש להישמר מפני יצירת זיקה הכרחית בין האופן בו הגיב צ'רני לדכנר בשנת 2007, לבין הניסיון ללמוד על מצבו התודעתי של צ'רני מספר שנים קודם לכן בעת שנתן את ההלוואות. עמדנו על הדברים לעיל בנוגע למוצגים הקודמים (פסקה 150 לעיל) ונשוב ונבחן את הדברים בקצרה בקשר לתוכנם של המוצגים דנן.
 
           נזכיר תחילה את הנתונים הרלוונטיים. בשנת 2007 נותרו לחובתו של דכנר וחברותיו מספר סכומים פתוחים בספרי הולילנד [כאמור בטבלת האקסל – ת/137]: סך של 3,498,280 ש"ח (סכום המורכב מהלוואות אישיות שניתנו בשנים 2001-2000 בסך 2,823,280 ש"ח + הלוואות אישיות משנת 2005 בסך 675,000 ש"ח – אשר נדונו כולן בפרקים הקודמים); וסכום של 4,624,756 ש"ח בגין תשלומי שנת 2004 שניתנו לחברת "אמיאור" של דכנר (סכום המורכב מקרן בסך 3,913,002 ש"ח + מע"מ בסך 711,754 ש"ח). נשוב ונציין כי בנוגע לאישומים בגין תשלומי 2004 צ'רני זוּכּה בבית משפט קמא.
 
           במכתב פירוט העלויות, דכנר כתב לצ'רני כי כנגד הסכום העומד לחובתו בספרי הולילנד בסך 3,498,280 ש"ח, הוא הוציא מכיסו לטובת הולילנד סכום של 6,519,734 ש"ח בגינו הוא וצ'רני מעולם לא התחשבנו. חשוב לציין כבר עתה כי רשימת ההוצאות המפורטת בסך 6,519,734 ש"ח שהזכיר דכנר במכתבו לא נמצאה ביחד עם ת/147. אמנם, בשלב מאוחר יותר, בשנת 2008, כחלק מכתב התביעה-סחיטה שהכין דכנר נגד צ'רני ואחרים, דכנר העביר לעו"ד יצחקניא רשימה של הוצאות שוחד-כביכול המסתכמת באותו הסכום בדיוק: 6,519,734 ש"ח [נ/226]. ואולם, דכנר עצמו אישר בעדותו כי מדובר ברשימה מפוברקת, ולדבריו כבר לא זכר באותה העת כמה שילם ולמי (פרוטוקול, עמ' 2368-2367). שוב, לפנינו הוכחה הן לדרך התנהלותו של דכנר והן לכך שבניגוד לטענתו שהכל "מתועד וממוסמך" הוא לא יודע כמה שילם ולמי.
 
           וחזרה לענייננו. למעשה, הצעתו האופרטיבית של דכנר במכתב פירוט העלויות כללה את הרכיבים הבאים: ראשית, צ'רני יקח על עצמו את החוב של דכנר בסך 3,498,280 ש"ח כנגד ההוצאות-כביכול של דכנר בסך 6.5 מיליון ש"ח; ושנית, דכנר יוציא חשבונית עבור תשלומי 2004 כדי לסגור אותם בספרי הולילנד.
 
160.    לעניין תשלומי שנת 2004, צ'רני הסביר בעדותו כי אילו רצה דכנר להוציא חשבונית כנגדם, הוא לא היה זקוק לצ'רני לשם כך. אלא שמאחר שדכנר כבר קיבל בשעתו את הסכומים לרבות מע"מ (כפי שאכן עולה מטבלת האקסל) מבלי שהעביר את הדרוש לשלטונות מע"מ, ומאחר שבשנת 2007 הוא נותר בחוסר כל לאחר שנקלע למצוקה כלכלית קשה ו"צרך" את כל הסכומים שהועברו לו, דכנר ביקש מצ'רני לשלם לו את סכום המע"מ פעם נוספת כדי שיוכל להוציא חשבונית וכדי להצילו מהסתבכות מול שלטונות המס. (נציין כבר עתה כי במסגרת הסכם ההיפרדות, צ'רני אכן "ספג" זאת והעביר לדכנר סכום נוסף של מע"מ, ולדברי צ'רני אשר לא נסתרו, הסכום הועבר ישירות לשלטונות מע"מ ולא לידי דכנר, על מנת להבטיח שהמע"מ ישולם כנדרש ומתוך הבנה שכסף שיגיע לידי דכנר ייבלע (פרוטוקול, עמ' 5789-5786)).
 
           בית משפט קמא זקף לחובתו של צ'רני את העובדה כי שילם את המע"מ פעם נוספת (עמ' 131 להכרעת הדין). כשלעצמי, לנוכח העובדה כי צ'רני זוּכּהמכל ההאשמות הקשורות לתשלומי שנת 2004, התקשיתי לקבל קביעה זו. משעה שאף אליבא דבית משפט קמא לא הוכח כי מדובר בהלוואות בלתי לגיטימיות, איני סבור כי נכונותו של צ'רני, כחלק מהסכם ההיפרדות והתנתקותו מדכנר, לשלם עבור דכנר את המע"מ פעם נוספת, יש בה כדי לתמוך בתזת השוחד. מה עוד, שאין חולק על התהום הכלכלית אליה נקלע דכנר באותם ימים ועל התגייסותו של צ'רני לסייע לדכנר מול רשויות המס. [בהקשר זה אציין כי בניגוד לדבריו של בית משפט קמא (שם), מחומר הראיות עולה כי מע"מ כפול שולם בגין תשלומי שנת 2004, ולא בגין כספי ההלוואות בסך 3,498,280 ש"ח. אכן, מחיקת הלוואות אלו כנגד חשבוניות נעשה בשתי פעימות, אולם האחת הייתה ע"ס 3 מיליון ש"ח בצירוף מע"מ [ת/153], והשניה ע"ס 498,280 בצירוף מע"מ ת/153א], כך שאין מדובר בתשלום מע"מ כפול].
 
161.    ובאשר לסכום בסך 3,498,280 ש"ח: מחד גיסא, אדישותו הנחזית של צ'רני לדבריו של דכנר, אשר כתב כי דיווח לצ'רני על הוצאותיו בעת מעשה והרחיק ממנו סיכונים למקרה שיופלל, אכן מעוררת תמיהה. צ'רני לא התקומם כנגד דכנר, אלא התעלם מהדברים והתייחס להלוואות תוך שהוא משיב לו בלאקוניות כי "הרעיון אינו ברור לי כלל ועיקר. אני לא יודע איך מעבירים חובות שמופיעים במאזן בלי שזה ייחשב לך הכנסה ב[כ]ל מקרה – בנטו" (ת/148). על פניה, תגובתו "העניינית" של צ'רני אכן מתיישבת עם האפשרות כי לא הופתע מדבריו של דכנר מאחר שהיה שותף למזימת השוחד.
 
           מאידך גיסא, יש טעם מסוים בטענתו של צ'רני כי לא מצא להתייחס לדבריו ה"הזויים" והמטורפים של דכנר. באותה תקופה דכנר נקלע לקשיים כלכליים חמורים ולבעיות מול רשויות המס (ושמא גם מול השוק האפור, כפי שעוד יתואר בהמשך), והציף את צ'רני במכתבים ופניות, בעצמו ובאמצעות שליחים, בניסיון לקבל כספים נוספים. בנסיבות אלו, ומהיכרות עם דרכיו של דכנר כפי שמשתקפת מחומר הראיות, קשה להלום שדכנר היה "מוותר" על "חוב" לזכותו בסך 6.5 מיליון ש"ח תמורת מחיקת חוב שלו בסך 3.5 מיליון ש"ח. אף קשה להניח כי דכנר הוציא מכיסו מיליוני שקלים לאורך השנים מנדיבות לבו, מעבר לנדרש, מבלי שטרח להתחשבן בגינם מול צ'רני (וכבר נוכחנו לדעת כי דכנר ידע לעמוד היטב על "זכויותיו" ולפרט לצ'רני סכומים קטנים בהרבה שהוציא פן יצא חלילה בחסרון כיס). לבסוף, דומה כי חוסר יכולתו של דכנר לפרט את הסך של 6.5 מיליון ש"ח והודאתו כי פיברק את הרשימה ששלח לעו"ד יצחקניא, מתיישבים על פניהם עם הלך רוחו של צ'רני שפטר את המכתב של דכנר כמכתב הזוי ומטורף (פרוטוקול, עמ' 5777).
 
162.    ועיקרו של דבר. מן העבר האחד ניצבת גרסת ההגנה לפיה צ'רני כלל לא ידע על תשלומי השוחד בשנת 2007 בעת כתיבת תשובתו לדכנר, ומן העבר השני עומדת טענת המדינה כי צ'רני היה שותף למזימת השוחד למן הרגע הראשון. שתי גרסאות אלה ממוקמות על קצוות מנוגדים של הספקטרום. בית משפט קמא אימץ כאמור את טענת המדינה, בין היתר לנוכח מסקנתו כי ההתכתבויות של צ'רני ודכנר משנת 2007 מעידות לכאורה על הבנה-הסכמה של צ'רני כי דכנר עשה שימוש פסול בכספי ההלוואות. דהיינו, כי "שוויון הנפש" של צ'רני כלפי טענות השוחד של דכנר -> מעיד על מודעותו של צ'רני לתשלומי השוחד -> מפריך את טענתו כי כלל לא היה מודע לתשלומי השוחד -> מוכיח את מודעותו של צ'רני לכל תשלומי השוחד בזמן אמת.
 
           במהלך לוגי זה טמון, לדעתי, קושי מסוים. דחיית גרסתו של צ'רני כי בשנת 2007 הוא כלל לא היה מודע לתשלומי השוחד, אינה יכולה להוביל באופן אוטומטי למסקנה כי היה שותף למזימת השוחד מלכתחילה. עולה מהאמור, כי אף אם נצעד בדרכו של בית משפט קמא ונדחה את גרסתו של צ'רני כי כלל לא היה מודע בשנת 2007 לתשלומי השוחד, לא די בכך כדי לקבוע כי מודעות זו היתה שרירה וקיימת גם בראשית שנות ה-2000 ובשנת 2005 בעת מתן ההלוואות לדכנר.
 
163.    בינות לקצוות קשת הספקטרום קיימים "תרחישי ביניים" לפיהם צ'רני אמנם היה מודע לאפשרות כי כספי ההלוואות שימשו את דכנר לתשלום שוחד, אולם מודעות זו באה לו בדיעבד. אפשרות אחרת היא, שצ'רני היה מודע בזמן אמת לכך שחלק מהכספים שהעביר לדכנר נועדו לדברי דכנר לצרכי שוחד (וכך מצאנו בנוגע ל-300 אלך השקלים בסוף יולי 2005), אולם לאו דווקא הכספים שהועברו לדכנר במסגרת ההלוואות המדוברות.
 
           לטעמי, ניתוח מדוקדק של התכתובות וחומר הראיות הרלוונטי, אינו שולל את האפשרות שתגובותיו של צ'רני ו"אדישותו" כלפי טענותיו של דכנר, נבעו מן הטעם שבאותה עת הוא כבר הכיר בכך שלדברי דכנר הכספים שימשו לשוחד. דברים אלה אף עולים במישרין מדבריו של צ'רני עצמו בחקירתו במשטרה. עמדנו על הדברים לעיל ונשוב ונעמוד על עיקרם בקצרה.
 
164.    נזכיר כי לאחר דיון לגבי הלוואות 2001-2000 בסך 2.8 מיליון ש"ח וההלוואות בסך 675,000 ש"ח בשנת 2005, מצאנו כי לא הוכח מעל ספק סביר כי צ'רני היה מודע בזמן אמת לכך שהכספים נועדו לשמש לצרכי שוחד. בד בבד, מצאנו כי בכל האמור בהעברת 300 אלף השקלים בחודש יולי 2005 – הוכחהמודעותו של צ'רני לכך שלדברי דכנר הכספים נועדו לצרכי שוחד.
 
           כזכור, היה זה צ'רני עצמו שהודה כי יולי 2005 היווה נקודת שבר עבורו. רוצה לומר, כי בעת חילופי הדברים בין דכנר לצ'רני בשנת 2007, צ'רני כבר היה מודע לכך שלדברי דכנר נעשה בעבר שימוש פסול בכספים שהועברו לו. ודוק: נקודת השבר שתיאר צ'רני נבעה מהשתלשלות העניינים בינו לבין דכנר בנוגע ל-300 אלף השקלים שהלה ביקש. אף הודאתו של צ'רני במשטרה כי בעת העברת הכסף לדכנר הוא הכיר בכך שלדברי דכנר הכסף נועד לשוחד – התייחסה אך ורק לאפיזודת 300 אלף השקלים, אשר היתה כאמור ההעברה האחרונה בגינה הואשם צ'רני בתשלום שוחד לדכנר.
 
           על רקע זה, ובהתחשב במסקנתנו כי חומר הראיות שפורט בפרקים הקודמים אין בו כדי לבסס מודעות מצדו של צ'רני בזמן אמת כי כספי ההלוואות בסך 2.8 מיליון ש"ח + 675,000 ש"ח נועדו לצרכי שוחד, איני סבור כי אדישותו של צ'רני בשנת 2007 לרמזיו העבים של דכנר בנוגע להלוואות הנ"ל, די בה כדי להוכיח כי צ'רני היה מודע בעת מתן ההלוואות כי בכוונתו של דכנר לעשות בהן שימוש למטרות שוחד. ובמילים אחרות: אף שאדישותו של צ'רני לדבריו של דכנר מתיישבת עם התזה כי הם היו שותפים לעבירה למן תחילת הדרך, אין בכך לשלול את ההסבר החלופי, כי בשנת 2007 צ'רני כבר הכיר באפשרות שדכנר עשה בעבר שימושים בלתי לגיטימיים בכספי ההלוואות שקיבל, בין היתר על רקע נקודת השבר שאירעה בשנת 2005 בעקבות אפיזודת 300 אלף השקלים, לה היה מודע צ'רני בזמן אמת, ואשר למעשה, קיבלה את אישורו בעצם התשלום. אלא שבין הכרה בדיעבד בשנת 2007 באפשרות כי כספי ההלוואות שימשו לשוחד, לבין הכרה בזמן אמת שלכך הם נועדו – קיים פער של ממש. לטעמי, לפער זה אין מענה מספק בחומר הראיות ובהכרעת דינו של בית משפט קמא אשר בכוחו לשלול את ההסבר החלופי האמור.
 
           ובכלל, בדומה להנמקותיו בנוגע למוצגים קודמים, בית משפט קמא שב והסביר בנוגע לתכתובות הנ"ל כי התנהגותו של צ'רני "מתיישבת להפליא" עם גרסתו של דכנר. דא עקא, וכבר עמדנו על הדברים לעיל, שלא דינה של ראיה המתיישבת עם עדותו של דכנר כדינה של ראיה המוכיחה אותה. בהתחשב בקושי המובנה להתבסס על גרסתו של דכנר, לא ניתן להסתפק בראיות המתיישבות עם גרסתו מקום בו ניתן להצביע על אפשרות חלופית סבירה אחרת. כפי שכבר צוין, קושי זה הוא בבחינת "מוטיב חוזר" בהכרעת דינו של בית משפט קמא.
 
           עוד נזכיר את דברי דכנר עצמו כי הוא החליט לזקוף ולייחס תשלומים ששולמו לו על ידי צ'רני לתשלומים שהוא שילם ללופולינאסקי ולשטרית: "מאחר ואני העברתי להם כספים, כל העת, ללופוליאנסקי ולשטרית, ומר צ'רני לא החזיר לי את הכסף הזה, הודעתי שאני רואה ב-675 אלף האלה כחלק מהכספים של שטרית ולופוליאנסקי שקיבלתי כאילו ממר צ'רני על חשבון, שהוא כיסה לי, עשיתי קיזוז" (פרוטוקול, עמ' 271). הדברים מתיישבים גם עם טרונייתו של דכנר במכתב ת/147 הוא "מכתב פירוט העלויות:
 
"יש כאלה שבוודאי היו רואים בי אידיוט / מטומטם / טיפש על ש'הקאתי' חזרה סכום כה מהותי מעבר למה שקיבלתי כדי לקדם עניניה של 'הולילנד'. אני לא מצטער על כל שהוצאתי ועשיתי כדי שפרויקט 'הולילנד' יצליח והייתי נוהג שוב באותה צורה. יתכן ונעשו שגיאות בדרך, אך בסה"כ נראה לי שהפרויקט במתכונתו לא היה מצליח בכל דרך אחרת".
 
           מהאמור לעיל משתמע כי דכנר מלקה על עצמו שהוציא יותר ממה שקיבל "כדי לקדם ענייניה של הולילנד", שמא על דעת עצמו.
 
165.    "תרחישי הביניים" עליהם עמדנו מאירים באופן אחר את התכתובות ת/161 ו-ת/149 והסכם ההיפרדות. כזכור, ב-ת/161 הודה דכנר לצ'רני על שהסכים לשחרר תקבולים עתידיים [הכוונה כנראה למקדמה בסך 5 מיליון ש"ח ששולמה לו בחודש מרץ 2007], בציינו כי איש אינו מוכן לקנות ממנו את החוב או להלוות לו כסף כנגדו [במאמר מוסגר: דבריו אלה של דכנר מעידים על כך שהוא היה מעוניין במכירת זכויותיו בפרויקט, מה שמתיישב עם גרסתו של צ'רני כי היה זה דכנר ש"קפץ" על המציאה, נענה מיד להסכם ההיפרדות ואף ביקש לשים עליו חותמת נוטריונית]. בסוף דבריו שב דכנר והתייחס למקדמה, והלין כי לא מקובלת עליו אמירתו של אלי [הכוונה כנראה לרו"ח אלי חסון] כי חלק מה-5 מיליון ש"ח היה בגין החזר הוצאות המס, שכן "אזי לא קיבלתי דבר בגין מה ששולם בגין ועבור..." (ההדגשה הוספה – י"ע).
 
           תשובתו של צ'רני התאפיינה באותה נימה עניינית שליוותה את תשובותיו הקודמות. לדבריו, "המקדמה ששולמה, כל החמישה מיליון, פתרו בעיות מסוימות, לא פתרו עדיין את בעיית החשבוניות הפתוחות מ-2004, את בעיית ההלוואה אישית ואת ההוצאות שהיו לך כנגדן – כפי שכתבתי בעבר, נושא זה יטופל בהמשך הדרך, לא בהכרח בקרוב..." (ההדגשה הוספה – י"ע).
 
           בית משפט קמא ראה בשני מכתבים אלה "מסמכים המעידים על רשת העסקאות האפלות שנעשו בשנים עברו על ידי עד המדינה ונאשם 1", וקבע כי צ'רני "הודה במכתבו זה כי עליו להעביר לו כספים שזה עתה שילם כשוחד. לא ניתן להבין את הדברים אחרת" (ההדגשה בקו במקור – י"ע).
 
166.    אכן, ברוח הדברים שאמרנו בנוגע לתכתובות הקודמות, תשובתו הלאקונית-עניינית של צ'רני לדכנר קשה לעיכול, ועל פניה, כשהיא עומדת לעצמה, היא מתיישבת עם מסקנתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בהודאה של צ'רני כי עליו לכסות לדכנר הוצאות "בגין ועבור...". אך האם יש להסיק מכך כי מדובר במסמכים המעידים על "עסקאות אפלות" שרקמו צ'רני ודכנר? האם, כפי שקבע בית משפט קמא בנחרצות, "לא ניתן להבין את הדברים אחרת"? לטעמי, אף אם נדחה את טענת ההגנה כי כוונתו של צ'רני במילים "ההוצאות שהיו לך כנגדן" היא להוצאות הרפואיות ששימשו אמתלה לדכנר לקבלת ההלוואות, ואף אם נניח כי צ'רני הבין היטב כי דכנר התכוון להוצאות שהוציא כביכול כשוחד – איני סבור כי ניתן להסיק מהדברים על שיתוף פעולה פלילי בין השניים שנולד למן הרגע הראשון או על מודעות של צ'רני לתשלומי השוחד בזמן אמת.
 
           קריאה זהירה של דברי צ'רני וניתוחם לאור התנהלות הצדדים בפועל, מעלה כי מלבד לאקוניות ו"ענייניות", תשובותיו של צ'רני ב-ת/148 וב-ת/149 מתאפיינות בדבר נוסף והוא חוסר היענות לבקשותיו של דכנר. כך, ב-ת/148 צ'רני כתב כי "הרעיון אינו ברור לי כלל ועיקר", וב-ת/149 צ'רני השי