Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"פ 1385/12 פלוני נגד מדינת ישראל
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
 
 
ע"פ  1385/12
ע"פ  1408/12
 
 
לפני:   כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט ח' מלצר
  כבוד השופט נ' הנדל
 
 
המערער בע"פ 1385/12 והמשיב בע"פ 1408/12: פלוני
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה בע"פ 1385/12 והמערערת בע"פ 1408/12: מדינת ישראל
 
                                          
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי  בחיפה מיום 2.1.2012 בתפ"ח 9677-05-10 שניתן על ידי כבוד השופטים: י' אלרון – נשיא, מ' גלעד ומ' רניאל
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ו בתשרי התשע"ה       (20.10.2014)
 
 
בשם המערער בע"פ 1385/12 והמשיב בע"פ 1408/12: עו"ד איברהים חורי
 
 
בשם המשיבה בע"פ 1385/12 והמערערת בע"פ 1408/12: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ס' ג'ובראן:
 
  1. ערעורים מזה ומזה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא י' אלרון והשופטים מ' גלעד ומ' רניאל) בתפ"ח 9677-05-10 מיום 19.9.2011 (הכרעת הדין) ומיום 2.1.2012 (גזר הדין) בגדרו הורשע המערער בשורה של עבירות אלימות ומין שנעברו כלפי בני משפחתו; הושת עליו עונש של 10 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי; והוא חויב בתשלום פיצויים למתלוננת בסך של 50,000 ש"ח. המערער משיג על הרשעתו ועל חומרת עונשו (ע"פ 1385/12), ואילו המשיבה מערערת על קולת עונשו (ע"פ 1408/12).
 
כתב האישום
 
  1. ביום 5.5.2010 הוגש נגד המערער כתב אישום ובו שישה אישומים. בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי במועדים הרלוונטיים היו המערער והמתלוננת נשואים והתגוררו יחד בביתם באום אל פאחם ולהם שלוש בנות: דו' בת ה-8 (להלן: דו'), די' בת ה-6 (להלן: די') ו-מ' בת ה-3 (להלן: מ') (להלן תיקראנה: הבנות).
 
  1. האישום הראשון – אישום זה ייחס למערער עבירות של חבלה חמורה אשר ביצע במתלוננת בנסיבות מחמירות, פציעתה בנסיבות מחמירות, תקיפתה, גרימת חבלות של ממש בה ואיום עליה בפגיעה בגופה. עוד יוחסו למערער באישום זה עבירות של תקיפת הבנות, בהיותו אחראי עליהן, וגרימת חבלות של ממש להן. אפרט להלן את סעיפי אישום זה.
 
           במהלך שמונה השנים עובר להגשת כתב האישום, נהג המערער להכות את המתלוננת בראשה, בפניה, ובגופה, בין היתר באמצעות מקל. כן, נהג הוא לחנוק אותה ולאיים עליה שיהרוג אותה, שיגרש אותה מהארץ ושייקח ממנה את הבנות, בהיותה תושבת זרה. עוד נטען, כי המערער נהג להכות את בנותיו דו' ו-די' בראשיהן ובגופן.
 
           במהלך חודש פברואר בשנת 2010 או בסמוך לכך, השליך המערער על המתלוננת עציץ, לעיני הבנות, ופגע בגבה. כתוצאה מהמכה, נשבר העציץ (להלן: אירוע זריקת העציץ).
 
           ביום 5.12.2009, הכה המערער את המתלוננת באמצעות כבל חשמל בידיה, בגבה ובאוזניה עד זוב דם. המערער המשיך להכותה באמצעות מקל בידיה וברגליה ובאמצעות ידיו בראשה (להלן: אירוע הפגיעה בכבל חשמל).
 
           ביום 26.2.2010, לנגד עיניהן של הבנות, דחף המערער את המתלוננת בעוצמה לאחור והמתלוננת נפלה על גבה. לאחר מכן, על פי הנטען, נטל המערער תנור חשמלי דלוק והצמידו לגבה עד שחולצתה נשרפה. די', שצפתה בנעשה, הוציאה את תקע התנור מהחשמל. המערער תפס את שיערה של המתלוננת והכה אותה, בין היתר, באמצעות מקל ברגליה, נשכב עליה וחנק אותה בצווארה עד כי התקשתה לנשום והוא חדל מחניקתה רק כאשר הצליחה להימלט ממנו (להלן: מקרה התנור החשמלי).
 
  1. האישום השני – אישום זה ייחס למערער עבירות אינוס, מעשי סדום, תקיפה וחבלה שביצע במתלוננת; וכן התעללות נפשית בבנותיו בהיותו אחראי עליהן, ביצוע מעשים מגונים ב-דו' ו-מ', שהינן קטינות שטרם מלאו להן 14 שנים, ואיומים בפגיעה בגופן של הבנות. להלן אפרט את סעיפי אישום זה.
 
           במספר הזדמנויות, במועדים שאינם ידועים למשיבה, דרש המערער מן המתלוננת לקיים עמו יחסי מין ומשסירבה היה תופס בשערה, גורר אותה למזרון בסלון, מפשיטה בכוח ובועל אותה בניגוד לרצונה תוך שהיא מתנגדת, בוכה ומתחננת שיחדל ממעשיו, וזאת עד אשר היה מגיע לסיפוק מיני. בחלק מן המקרים, ביצע המערער את מעשי האינוס במתלוננת לנגד עיני הבנות למרות תחנוני המתלוננת שיחדל ממעשיו ושהבנות צופות.
 
           בשני מקרים, ביצע המערער במתלוננת מעשי סדום, בכך שהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה בכוח למרות התנגדותה והפצרותיה שמדובר במעשים הנוגדים את השקפת עולמם הדתית.
 
           ביום 22.1.2010 או במסוך לכך, אמר המערער ל-דו': "התחת שלך גדל ושווה לשכב איתך". המערער הוריד את מכנסיה ואת תחתוניה של דו' ונגע בישבנה תוך שהוא אומר: "רק עוד שנתיים". בהמשך, על פי הנטען, צעקה המתלוננת על המערער בעקבות מעשיו כלפי דו', ובתגובה השיב לה: "אני אמרתי לך שאני עוד אאנוס את שלושתן אך לא עכשיו, שיהיו גדולות יותר". בהמשך, סטר המערער למתלוננת בפניה, נטל מקל והכה אותה באמצעותו בידה הימנית. כתוצאה מכך, נזקקה היא לטיפול רפואי וחבישת יד.
 
           כשבוע לאחר האירוע המתואר בסעיף לעיל, אמר המערער ל-דו' כי הוא רוצה לאנוס אותה. בסמוך לאחר מכן, יצא המערער מהמקלחת כשהוא עירום ונכנס לחדרן של הבנות, בו שהתה אותה עת דו'. בתגובה, החלה דו' לצעוק והמתלוננת נחלצה לעזרתה. המערער אמר למתלוננת: "לא עכשיו אני רוצה לשכב איתה... עוד שנתיים". עוד נטען כי התעללות המערער במתלוננת ובבנות הביאה את דו' להצטייד בסכין, ובליל אותו יום לנסות ולעשות בו שימוש נגד המערער. בנוסף נטען כי במספר הזדמנויות ליטף המערער את דו' בישבנהּּ ובחזהּ לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים.
 
            במספר הזדמנויות, שכב המערער ליד מ' ואמר לה "בואי נעשה דברים שפלים כמו שאני ואימא עושים". עוד נטען כי המערער היה מוריד את מכנסיה של מ' ונוגע בה, תוך שהוא משמיע קולות וגונח.
 
           במספר הזדמנויות, הסתובב המערער בבית ליד הבנות כשהוא עירום.
 
  1. האישום השלישי – ביום 6.4.2010, דקר המערער את בנו מנישואיו הראשונים – מ' ח' יליד 1992 (להלן: הבן), באמצעות סכין שנעץ בגבו. כתוצאה מכך, נזקק הבן לטיפול רפואי ותפירת החתך בגבו.
 
  1. האישום הרביעי – במהלך חודש ינואר 2010 או בסמוך לכך, פנתה המתלוננת בבקשת סיוע לעובדת סוציאלית בעיריית אום אל פחם, בשם היאם מחמיד (להלן: היאם). היאם התקשרה למערער בניסיון לסייע למתלוננת וביקשה שיגיע למשרדה. המערער בתגובה איים על היאם כי אם תגיע לביתו "יקרה דבר לא טוב".
 
  1. האישום החמישי – במהלך חודש פברואר 2010 או בסמוך לכך, הגיע המערער לבית גרושתו שהינה "בת משפחה" כהגדרת סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין ובעט ברגלה.
 
  1. האישום השישי – במסגרת חקירת העבירות נשוא כתב אישום זה, נערך ביום 25.4.2010 עימות בין המתלוננת למערער. בתחילת העימות, עת היו המערער והמתלוננת לבדם בחדר החקירות, פנה המערער למתלוננת מספר פעמים וביקש שתבטל את התלונה נגדו.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
 
  1. המערער כפר בכל האישומים נגדו והעלה טענה מקדמית של חוסר סמכות שיפוט לפיה, מאחר שעד ליום 24.12.2007 בני הזוג התגוררו בכפר עאנין, אשר נמצא מחוץ למדינת ישראל, לא ניתן להחיל את הסמכות האקסטריטוריאלית של מדינת ישראל על העבירות המיוחסות לו לפני אותו מועד. בית המשפט המחוזי דחה את טענת חוסר הסמכות וקבע כי בני הזוג היו נשואים עוד לפני יום 24.12.2007 והתגוררו באום אל פחם וכי מכל מקום, העבירות המיוחסות למערער בוצעו כולן בעת שהמערער והמתלוננת היו נשואים וגרו בישראל.
 
  1. בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מהאישום השישי וכן מביצוע מעשים מגונים ב-מ' והרשיע אותו בשאר האישומים. אפרט להלן את הקביעות המרכזיות של בית המשפט המחוזי ביחס לכל אישום ואישום.
 
  1. האישום הראשון – בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בכל פרטי אישום זה. בהכרעת דינו התבסס בית המשפט על עדותה של המתלוננת באשר לעבירות האלימות כלפיה וכלפי בנותיה. חיזוק לגרסתה, מצא בית המשפט בעדויות הרבות שהובאו מטעם המשיבה; בעדותו של העד מטעם ההגנה מר מוחמד ג'בארין; בדברי המערער בעימות, בהקלטה שהוקלטה על ידי המתלוננת ובעדותו; ובתמונות הפגיעות הרבות בה. מנגד, בית המשפט דחה את גרסת המערער וקבע כי היא נסתרה מיניה וביה ועל ידי ראיות חיצוניות. אפרט מיד.
 
  1. גרסת המתלוננת – המתלוננת מסרה בהודעתה הראשונה במשטרה וגם בעדותה בפני בית המשפט המחוזי שהיא חוותה אלימות שהחלה לדבריה לפני שמונה שנים מיום הגשת כתב האישום, ושהרקע לאלימות המערער כלפיה היה עבודתה בניקיון בתים ורצונו לקחת את הכסף שהשתכרה, בעוד שהמערער לא עבד. בעדותה בבית המשפט, העידה היא כי המערער היה מכה אותה בראשה ובגופה באגרופיו ובאמצעות מקל של מגב וכבלים.
 
           ביחס לאירוע זריקת העציץ – האירוע עלה לראשונה מדבריה של דו' לחוקרת הילדים, כאשר מסרה כי המערער הכה את אמה עם עציץ ושעל פניה נותרו סימנים. בהודעתה החמישית, עת נתבקשה המתלוננת לתאר את אירוע זריקת העציץ, היא סיפרה כי העציץ פגע בגבה והותיר סימן וכי הבנות היו עדות לאירוע. על אותם דברים חזרה היא בעדותה בפני בית המשפט המחוזי.
 
           ביחס לאירוע הפגיעה בכבל חשמל – בעדותה בבית המשפט המחוזי העידה המתלוננת כי ביום הולדתה של די', היא ביקשה כסף מהמערער כדי לקנות דברים ליום ההולדת. המערער ענה כי הוא לא אוהב שמבקשים ממנו כסף, חנק אותה, והכה אותה, בין היתר, באמצעות כבל על אוזניה וידיה. לדבריה, בשל צעקותיה החל השכן לדפוק בדלת והמערער לא פתח לו בטענה כי אשתו בלי בגדים. לאחר שהמערער פתח את הדלת, נכנסה מירוות – חברתה של המתלוננת ושכנתה (להלן: מירוות) ואמרה לשכן להזמין אמבולנס, והוא עשה כן.
 
           ביחס למקרה התנור החשמלי – בהודעתה הראשונה במשטרה, מסרה המתלוננת כי המערער תקף אותה, הצמיד את התנור כשהוא דולק אל גבה, בעודה יושבת להאכיל את הילדות. כתוצאה מכך, חולצתה נשרפה ו-די' הוציאה את כבל התנור מהחשמל. היא סיפרה גם כי המערער חנק אותה ונתן לה מכה עם אלה ברגל והיא נפלה על הרצפה והוא נשכב עליה. המתלוננת חזרה על דבריה בפני בית המשפט המחוזי. היא העידה כי המערער תקף אותה לאחר שביררה אתו איפה הכסף שהניחה כדי להאכיל את הבנות. לדבריה, המערער שבר את ידו כתוצאה מהמכות שנתן לה.
 
  1. גרסת מירוות – מירוות ליוותה את המתלוננת בחלק מהאירועים האלימים ומיד אחריהם. המתלוננת ביקשה ממירוות לצלם אותה כאשר נפגעה מאלימות המערער וזו נענתה לבקשותיה. מירוות מסרה לחוקר שישה דיסקים ועליהם צילומים של חבלות שגרם המערער למתלוננת, והמשיבה הציגה תמונות אלה לבית המשפט. מירוות תיארה בהרחבה את עבירות האלימות שביצע המערער במתלוננת שלהן הייתה עדה, והעידה על הודאתו של המערער בפניה בהכאת המתלוננת בחלק מהאירועים. היא העידה גם כי יום אחד שמעה את המערער מאיים על המתלוננת שאם תתלונן למשטרה יגרש אותה מחוץ למדינה וייקח ממנה את הבנות. מירוות סיפרה גם בהודעתה במשטרה על תלונות הבנות בפניה שהמערער מכה אותן. היא מסרה כי המערער הודה בפניה שהוא הרביץ ל-די' משום שהרגיזה אותו, כן העידה כי יום אחד כשהיא הייתה בביתם היא ראתה את המערער מכה את דו'.
           ביחס לאירוע הפגיעה בכבל חשמל – מירוות מסרה בהודעתה השנייה במשטרה כי מעט לפני יום הולדתה של הבת די', היא שמעה צעקות; הבנות פנו אליה ואמרו כי אביהן מכה את אמן, לאחר מכן המערער הגיע אליה בעצמו כדי שתעזור למתלוננת שנחבלה באוזן. מירוות מסרה גם כי היא צילמה את החבלות לפי בקשת המתלוננת, ומסרה את הצילומים לחוקר.
 
           ביחס למקרה התנור החשמלי – בעדותה בבית המשפט מסרה מירוות כי ביום 26.2.2010 בערב היא הגיעה לביתה של המתלוננת לאחר שזו התקשרה אליה שתפנה למשטרה ולאחר שדו' הגיעה לביתה ואמרה לה שאביה "רצה לשים את התנור החשמלי על אמא". אך היא העידה שכאשר היא הגיעה לביתה של המתלוננת, לא הבחינה שחולצתה שרופה.  
 
           בית המשפט המחוזי קבע כי עדותה של מרוות, בצירוף הצילומים שצילמה והגישה, מתיישבת עם גרסת המתלוננת, תומכת בה ומחזקת באופן ממשי את טענתה בכל הנוגע לאירוע הפגיעה בכבל חשמל ואירוע הפגיעה בתנור.
 
  1. גרסות דו' – דו' נחקרה על ידי חוקרת הילדים גב' חילו (להלן: חוקרת הילדים). חוקרת הילדים אסרה את העדתה של דו' מתוך חשש מהשלכות העדתה על מצבה הנפשי. חוקרת הילדים התרשמה כי דו' בעלת רמה ורבאלית מותאמת לגילה, יצרה עמה קשר במהרה ושיתפה פעולה בשיחה. חוקרת הילדים כתבה כי דו' דיווחה על אלימות פיזית מתמשכת מצד המערער כלפיה וכלפי אמה ואחיותיה.
 
           לגבי אלימות מצד המערער כלפיה, צוין כי דו' דיווחה על אלימות מתמשכת, הדגימה את הפעולות המהותיות, אולם לא מסרה אירועים ספציפיים והמלל שמסרה נותר דל. משכך, התקשתה חוקרת הילדים להעריך את מהימנות עדותה בחלק זה.
          
           לגבי אלימות מצד המערער כלפי המתלוננת, דו' הזכירה בחקירתה את המקרה בו המערער הצמיד לגופה של המתלוננת תנור חשמלי, וכי די' הוציאה את הכבל מהחשמל. כן הזכירה כי אביה הכה את אמה באמצעות עציץ על פניה. חוקרת הילדים ציינה כי דו' תיארה את הפרטים לגבי החלקים המהותיים והפריפריאליים של האירוע תוך שהיא מדגימה. אולם, המלל שמסרה נותר דל ולא מספיק מפורט לשם ניתוח מהימנות עדותה.
 
  1. גרסת די' – די' נחקרה על ידי חוקרת הילדים. חוקרת הילדים אסרה את העדתה של די' מתוך חשש מהשלכות העדתה על מצבה הנפשי. בחלק המקדים של השיחה התרשמה החוקרת מרמה ורבאלית מותאמת לגילה, אך ציינה כי בחלק המהותי של השיחה רמת הריכוז שלה הייתה נמוכה.
 
           לגבי אלימות מצד האב כלפיה, די' מסרה שאביה הכה אותה בראשה, וזה קרה יותר מפעם אחת. די' לא מסרה דבר כשנתבקשה לספר על פעם ספציפית. חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מהימנות עדותה של די' לגבי אלימות האב כלפיה, מאחר שעדותה נותרה דלה ובלתי מפורטת.
 
           לגבי אלימות מצד האב כלפי המתלוננת, כשחוקרת הילדים שאלה את די' האם מישהו "שרף" את אמה, היא ענתה בחיוב והוסיפה כי אביה שרף את אמה בסכין. כשנשאלה האם מישהו הרביץ לאמה במקל, ענתה בחיוב והצביעה על אזור הפנים. כשנשאלה האם מישהו עשה לאמה דם באוזן, ענתה כי אביה. לגבי שלושת המקרים סירבה די' לפרט. חוקרת הילדים התקשתה להעריך את מהימנות העדות. אך העידה כי לא הייתה אינדיקציה שהילדה ממציאה ולכן קיימת סבירות נמוכה שהיא בדתה את הדברים.
 
  1. גרסת מ' – מ' נחקרה על ידי חוקרת הילדים. חוקרת הילדים אסרה את העדתה של מ' בשל גילה הצעיר מאד; החשש כי לא תבין את מעמד בית המשפט; וחשש מהשלכות העדתה על מצבה הנפשי. חוקרת הילדים התרשמה כי מ' נראית כפי גילה, וכי בחלק המהותי לא מסרה מלל רב ולרוב השאלות ענתה בשלילה. כמו כן, לא תמיד ענתה לעניין השאלות שעליהן נשאלה.  
 
           מ' דיווחה על אלימות מצד אביה כלפי אמה. מסרה שהיה ריב ושאביה הרביץ לאמה בראשה ובגופה, והוסיפה שהוא הרביץ לה עם ברזל ועם מקל. חקירתה הסתיימה לאחר מספר דקות משום שהיא קמה מהכיסא, יצאה מהחדר וסירבה להישאל שאלות נוספות.
 
           בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שצפה והאזין לקלטות העדויות, כי מה שנאמר על ידי הבנות הוא דברי אמת המעידים על אירועים אלימים שהבנות היו עדויות להן ואף חוו בעצמן. נקבע כי עדות הבנות מתאפיינות בתום ובספונטאניות, וכי הן מספרות חוויות אישיות ולא דברים שאמרו או הדריכו אותן להגיד.
 
  1. עדויות נוספות – מטעם המשיבה העידו עדים נוספים אשר עדויותיהם חיזקו את גרסת המתלוננת. כך למשל, העיד מרווח אגבאריה, בעל חנות המכולת הצמודה לביתם של המערער והמתלוננת (להלן: בעל המכולת) כי ראה את המתלוננת פצועה והמערער הודה בפניו בכך שהכה אותה במקל. בית המשפט קבע כי עדות זו אמינה עליו וכי היא מחזקת את עדות המתלוננת לגבי אירוע יום ההולדת. בית המשפט מצא חיזוק לגרסת המתלוננת בכל הנוגע לאירוע מיום 26.2.2010 ושבירת המקל אגב הכאת המתלוננת גם בעדותו של עד ההגנה מר מחמוד ג'בארין (להלן: מר ג'בארין), אשר העיד כי המערער הודה בפניו שהרביץ למתלוננת.
 
  1. הודאת המערער בפני המתלוננת – בזמן שהמערער והמתלוננת נשארו לבד בחדר החקירות, המערער הודה בביצוע חלק מהעבירות המיוחסות לו וחזר וביקש מהמתלוננת כמה פעמים שתבטל את התלונה נגדו בטענה שהוא "לא [י]עשה את זה עוד פעם". גם בשיחת טלפון בין המתלוננת למערער, אותה הקליטה המתלוננת, נשמע המערער מודה בחלק גדול מהמיוחס לו (להלן: הקלטת).
 
  1. האישום השני – כאמור, עניינו של אישום זה בעבירות אונס, מעשי סדום, תקיפה וחבלה שביצע המערער במתלוננת, וכן בהתעללות נפשית בבנותיו בהיותו אחראי עליהן, ביצוע מעשים מגונים ב- דו' ו-מ', שהינן קטינות שטרם מלאו להן 14 שנים, ואיומים בפגיעה בגופן של הבנות. להלן אפרט את הקביעות המרכזיות של בית המשפט המחוזי ביחס לאישום זה.
 
  1. ביחס למעשים כלפי המתלוננת, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער ביצע את העבירות המיוחסות לו בסעיפים א ו-ב לאישום השני והרשיע אותו בביצוע מעשי אונס, מעשי סדום, תקיפה ואיום כלפי המתלוננת. בהכרעת דינו התבסס בית המשפט המחוזי על עדותה של המתלוננת אשר נמצאה אמינה עליו. חיזוק לעדותה מצא בית המשפט המחוזי ב"הודאות במקצת" של המערער ובשקריו, בעדות דו', ובמצבה הנפשי של המתלוננת. אפרט להלן.
 
  1. גרסת המתלוננת – המתלוננת תיארה בהודעותיה במשטרה ובעדותה בבית המשפט המחוזי מקרי אונס רבים שביצע בה המערער. המתלוננת העידה שאף פעם לא קיימה יחסי מין עם המערער בהסכמה. היא העידה כי היא הייתה תלויה בו וראתה עצמה נאלצת להסכים ליחסי מין עמו. מלבד זאת, המתלוננת סיפרה על מקרים בהם היא התנגדה באופן מוחלט לקיום יחסי מין והמערער בעל אותה בניגוד לרצונה ותוך שימוש בכוח. בית המשפט המחוזי לא דן במקרים בהם המתלוננת "נאלצה להסכים" ליחסי מין, אלא רק במקרים בהם התנגדה היא באופן מוחלט. המתלוננת תיארה בעדותה אירוע שבו המערער דרש לקיים עמה יחסי מין לנגד עיניי הבנות, משסירבה, הוא משך אותה, בעט בה, ובעל אותה בעודה צורחת שיפסיק וכי הבנות צופות במתרחש. עוד העידה המתלוננת כי המערער ביצע בה בשני אירועים מעשי סדום. היא תיארה מקרה בו דרש ממנה המערער לקיים עמו יחסי מין, משסירבה, הוא הביא את מ' ששחיקה בסלון, השכיב אותה מעל ראש המתלוננת, הוריד למתלוננת את מכנסיה וביצע בה מעשה סדום. כאשר דו' עמדה ליד הסלון והסתכלה, ודי' בכתה בחדר. בחקירתה הנגדית, העידה המתלוננת כי היא לא הייתה בורחת מהמערער מכיוון שהתביישה שאנשים ידעו שהוא מבקש לקיים עמה יחסי מין בעל כורחה, וכי היא בחרה לא לשתוק רק כאשר הדבר נגע לבנות שלה. 
 
  1. עדות דו' – דו' סיפרה לחוקרת הילדים כי המערער הוריד את בגדיו מולה ומול אחיותיה, גרר את אמה בידה למזרון, כאשר היא בוכה וצועקת, הוריד את בגדיה, ועשה לה "דברים שפלים". חוקרת הילדים העידה כי היא התרשמה שדו' הייתה חשופה לתכנים מיניים ולפגיעה של המערער במתלוננת כפי שתיארה בחקירתה. לאחר קריאת תמליל חקירת הבנות ולאחר צפייה בקלטות, קבע בית המשפט כי הוא מאמץ את התרשמותה של חוקרת הילדים.
 
  1.   מצבה הנפשי של המתלוננת – בית המשפט קבע כי מצבה הנפשי הרעוע של המתלוננת, העולה מן העדויות החיצוניות, מלמד שהיא הייתה נתונה למסכת קשה של אלימות, מעשי אינוס ואיומים מצד המערער עד לעזיבתה את הבית במרץ 2010.
 
  1. ביחס למעשים מגונים ב-דו', בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הטריד מינית את בתו דו', הוריד את מכנסיה ותחתוניה, נגע בישבנה, אמר שהוא מתכוון לעשות בה מעשים מיניים בעוד שנתיים כמו גם בבנותיו האחרות, אגב כך הכה את המתלוננת במקל ושבר את ידה, נכנס לחדרן של הבנות כשהוא עירום ודו' הניפה סכין לעברו. לזאת הגיע בית המשפט המחוזי מתוך בחינת כלל הראיות, והאמון שנתן בעדויות המתלוננת, הבנות והעובדות הסוציאליות. בנוסף, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בהתעללות ב-דו' בהיותו אחראי עליה. להלן אפרט.
 
  1. גרסת המתלוננת – בהודעתה הראשונה במשטרה סיפרה המתלוננת כי היא ראתה את המערער מוריד לדו' את המכנסיים יחד עם התחתונים ומדבר איתה "דיבור מלוכלך", בתגובה דו' צעקה וברחה מהבית. בעקבות כך, המתלוננת רבה עם המערער, מריבה שבה שבר לה את היד. כשבוע לאחר מכן, לדבריה, המשיך הוא להטריד את דו' תוך שאמר ל-דו' שהוא רוצה לאנוס אותה. המתלוננת הוסיפה כי באותו ערב יצא המערער מהמקלחת כשהוא עירום ונכנס לחדר בו שהתה דו'. המתלוננת סיפרה גם כי בלילה של אותו יום היא התעוררה וראתה את דו' מניפה לעבר המערער סכין. בעדותה, סיפרה המתלוננת גם על הפעם הראשונה שבה המערער שם את ידו על החזה ועל הישבן של דו'.
 
  1. עדות דו' – דו' סיפרה לחוקרת הילדים שאביה הוריד לה את המכנסיים ואת התחתונים כשישנה ושם את ידו על "הטוסיק" שלה והדגימה זאת תוך ששמה את ידה על איבר מינה. היא סיפרה עוד כי המערער שם את ידו על ישבנה ועל החזה שלה יותר מפעם אחת תוך שהיא מדגימה. חוקרת הילדים התרשמה כי דו' חוותה את מה שתיארה.
 
  1. עדות העובדת הסוציאלית במקלט – ג'נאן, עובדת סוציאלית, העידה שהיא טיפלה בבנות במסגרת עבודתה במקלט. במכתב שהיא הפנתה לעובדת הסוציאלית בעיריית אום אל פאחם דיווחה היא על "חשד לאלימות פיזית ואלימות מינית מצד האב כלפי שלושת הבנות", כפי שעלה מדברי הבנות ומדברי האם בשיחות הטלפוניות שהתנהלו איתן. ג'נאן פירטה במכתבה כי דו' שיתפה אותה שהיא שמחה להיות במקלט הרחק מהמערער שהיה מרביץ לה; וכן כי דו' שיתפה אותה שהמערער היה מסתובב בבית עירום וכי עשה לה ולאחותה "דברים מבישים", הוריד לה את המכנסיים והחדיר את אצבעו לפי הטבעת שלה ושעשה זאת הרבה פעמים.
 
  1. ביחס למעשים מגונים ב-מ', בית המשפט המחוזי זיכה את המערער מביצוע מעשים מגונים ב-מ'. בית המשפט המחוזי קבע כי עדות המתלוננת לא זכתה לחיזוק אחר, ולמרות אמונו בגרסתה והעדר אמונו בהכחשה הגורפת של המערער, הרי הוא מזכה אותו מעבירה זו למען הזהירות. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער הציע ל-מ' להתחתן עמו במובן של עשיית מעשים מיניים, אך זיכה אותו מעבירת ההתעללות ב-מ' משום שדבריו אלה בעלי המשמעות המינית כלפי מ' היו חד פעמיים ואין לדעת כיצד הבינה אותם מ' שהיא בת שלוש.
 
  1. האישום השלישי – בית המשפט המחוזי קבע כי הבן נדקר במהלך תקיפה כתוצאה מסכסוך בינו לבין אביו. נקבע כי המערער הוא האדם היחיד שהיה נוכח בחדר עם הבן באותה עת והוא זה שיכול להגיע בסכינו אל מאחורי הבן ולדקור אותו במקום בו נדקר הבן – בבית החזה האחורי ימני. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת הבן לפיה המערער דחף אותו בעודו מחזיק בסכין כשהיא הפוכה ופגע בעצמו בטעות. בית המשפט המחוזי דחה גם את גרסתו של המערער בבית המשפט לפיה הבן שיחק עם הסכין ופגע בעצמו. בית המשפט קבע כי יש להעדיף את דברי המערער במשטרה לפיהם הוא נגע בסכין סמוך לפני הדקירה, על עדותו בבית המשפט.
 
 
הערעור על הכרעת הדין
 
  1. בערעור, משיג המערער על סמכות השיפוט של בית המשפט המחוזי; על הרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום; ועל העונש שהושת עליו.
 
  1. ביחס לסמכות השיפוט, טוען המערער כי לא ניתן להחיל את הסמכות האקסטריטוריאלית של מדינת ישראל על העבירות המיוחסות לו בכתב האישום לפני המועד של 24.12.2007. זאת מאחר שעד לאותו מועד, לטענתו, התגורר יחד עם המתלוננת בכפר עאנין אשר נמצא מחוץ למדינת ישראל, בנפת ג'נין. בהקשר זה, המערער מפנה לתעודת נישואין שניתנה בבית הדין השרעי בבאקה אלגרבייה ביום 24.12.2007 המלמדת, לשיטתו, כי המתלוננת נשואה לו החל מיום 24.12.2007 הואיל ונישואיהם אושרו בפני בית הדין השרעי בג'נין וכי לפני נישואיהם התגוררה המתלוננת בכפר עאנין, כלומר מחוץ לישראל.
 
  1. עוד משיג המערער על הרשעתו בכל אחד ואחד מן האישומים שיוחסו לו. ביחס לאישום הראשון, טוען המערער כי עדותה של המתלוננת אינה מהימנה וכי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתבסס עליה לצורך הרשעתו. על חוסר מהימנות זה מבקש המערער ללמוד מהעובדה כי חלק מהאירועים לא הועלו על ידי המתלוננת בהודעתה הראשונה במשטרה, חלק אחר רווי בסתירות וחלק לא זכה לכל חיזוק. כפי שיפורט להלן.
 
  1. אשר לאירוע זריקת העציץ, טוען המערער כי המתלוננת העלתה אותו רק בהודעתה החמישית במשטרה ורק כאשר החוקר הפנה אליה שאלה מדריכה. עוד טוען המערער כי קיימת סתירה בין עדותה של המתלוננת לבין עדותה של דו' באשר למיקום פגיעת העציץ בגופה של המתלוננת. כך, המתלוננת טענה כי העציץ פגע בגבה בעוד שדו' טענה כי העציץ פגע בפניה. המערער טוען עוד כי המתלוננת ציינה כי האירוע התרחש אל מול עיניי הבנות, עם זאת חוץ מ-דו אף אחת מהבנות לא הזכירה את האירוע.
 
  1. אשר לאירוע יום ההולדת, טוען המערער כי גרסת המתלוננת לא זכתה לחיזוק. שכן, לא ניתן להסתמך על עדות מרוות, כיוון שהיא מסוכסכת איתו. וכי עדות בעל המכולת אינה מלמדת דבר וזאת משום שהוא רק שמע צעקות אך לא ראה את מה שאירע לכאורה למתלוננת.
 
  1. אשר לאירוע הפגיעה בתנור, טוען המערער כי גרסת המתלוננת באשר להשתלשלות האירוע רוויה סתירות. המערער הצביע על סתירות באשר למועד התרחשות האירוע, היכן הייתה בבית בעת שהמערער הצמיד את התנור אל גבה, ובאשר להשתלשלות האירוע. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהאמין כי חולצתה של המתלוננת נשרפה כתוצאה מהצמדת התנור אל גבה, זאת בניגוד לכך שלא נמצאו על גבה סימנים.
 
  1. המערער טוען גם כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל לעדויות הבנות בפני חוקרת הילדים בכל הנוגע לאישום הראשון. בהקשר זה טוען המערער שתי טענות. האחת, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהסתמך על עדות חוקרת הילדים מבלי להידרש לראיה מסייעת. השנייה, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהסתמך על עדויות הבנות למרות שחוקרת הילדים התקשתה בהערכת מהימנות עדויותיהן.
 
  1. ביחס לאישום השני – משיג המערער נגד הרשעתו הן בפגיעה המינית במתלוננת והן בפגיעה המינית ב-דו'. המערער טוען כי אף שהמתלוננת חוותה, לטענתה, את יחסי המין בינה לבין המערער כ"אונס" ובתוך תוכה לא חפצה בקיום יחסי מין עמו, הרי היא גילתה את הסכמתה לכך בפני המערער. בהקשר זה, מפנה המערער לתשובת המתלוננת עת נשאלה למה היא לא הייתה בורחת שהמערער היה אונס אותה, לפיה "כל עוד זה עדיין אני זה בסדר, אני יכולה להסכים, אבל כשזה הגיע לבנות שלי, אז זהו", ומזה מבקש להסיק הוא כי היא הסכימה לקיים עמו יחסי מין.
 
  1. המערער עוד מבקש ללמוד על חוסר מהימנותה של המתלוננת לגבי הפגיעה המינית בה, בכך שהיא סיפרה כי אף פעם לא קיימה עמו יחסי מין בהסכמה למרות שהם נשואים מזה 11 שנה; בכך שבקלטת בעת שהפלילה את המערער בתקיפתה אין זכר למעשי אינוס; ובכך שהיא לא העלתה את הפגיעה המינית בה בפגישה הראשונה שלה עם היאם, לא מול עורך הדין השרעי למרות שעמו התייעצה בנוגע למין אנאלי ולא מול מרוות.
 
  1. אשר למעשי הסדום, מעלה המערער בפנינו שתי גרסאות שונות מזו שהציג בבית המשפט המחוזי. האחת, כי הוא ביקש מאשתו לקיים עמו יחסים אנאליים, ומשסירבה, הוא נענה לרצונה ולא קיימו יחסים אנאליים. על כך הוא מבקש ללמוד מהלשון בה השתמשה המתלוננת בקלטת "נכון שביקשת ממני" להבדיל מ"נכון שביצעת בי". עוד טוען הוא בהקשר זה, אילו הוא ביצע בה מעשי סדום היא הייתה מנצלת את ההזדמנות ומפלילה אותו בקלטת. השנייה, כי בני הזוג קיימו יחסים אנאליים אך אלו היו בהסכמה. לשיטתו, היא בכתה באמצע האקט האנאלי אך המערער לא הבין שהיא לא חפצה בכך, וכאשר אמרה לו בבירור שהיא תתלונן עליו אם הוא ימשיך בכך הרי הוא הבין שהיא אינה מסכימה, נענה לרצונה וחדל מקיום יחסי מין אנאליים עמה.
 
  1. לגבי המעשים המגונים ב-דו', המערער טוען כי עדויותיהן של העובדות הסוציאליות, אינן קבילות וזאת משום שהן עדויות מפי השמועה. שכן, הן דיווחו על דברים שנאמרו להן על ידי המתלוננת והבנות.
 
  1. עוד מעלה המערער טענות רבות נגד התנהלות חקירת הבנות, מה שהשפיע לשיטתו על מהימנות עדותן של הבנות בכלל ושל דו' בפרט. אציג את המרכזיות ביניהן. האחת, כי גרסאות הבנות היו מזוהמות וזאת משום שהן גרו במקלט קרוב לארבעה חודשים, הרחק ממנו. השנייה, כי חוקרת הילדים המשיכה לחקור את דו' חרף בקשותיה לסיים את החקירה. לשיטתו, יש חשש ש-דו' רצתה בתשובותיה לרצות את החוקרת כדי לסיים את החקירה. השלישית, כי עדויותיהן של הבנות לא עמדו בכל הקריטריונים לקביעת מהימנות ומשכך לא ניתן להסתמך עליהן.
 
  1. ביחס לאישום השלישי, המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהרשיע אותו ללא כל ראיה המעידה עליו כמי שדקר את בנו. שכן, גם הבן וגם הוא מסרו עדויות לפיהן היה ויכוח בין המערער לבנו במהלכו הבן דקר את עצמו בטעות.
 
  1. ביחס לאישום הרביעי, טען המערער כי הוא חשב שמדובר במרוות ולא בעובדת הסוציאלית עת אמר לה כי "אם תבואי יקרה משהו לא טוב". וזאת משום שכעס עליה עקב הסכסוך שהיא יוצרת במשפחה שלו. ביחס לאישום החמישי טוען המערער כי מדובר בזוטי דברים.
 
תגובת המשיבה
 
  1. המשיבה טענה בתגובתה כי הערעור, רובו ככולו, מופנה נגד ממצאים שבעובדה וכי המערער לא העלה הצדקה סבירה להתערב בממצאים אלה. ביחס לשני האישומים הראשונים, נטען כי בית המשפט המחוזי האמין לעדותה של המתלוננת, וכי עדותה נתמכה בראיות שונות כגון, עדויותיהן של הבנות; הקלטת שהוקלטה על ידי המתלוננת; ועדויותיהם של עדים נוספים. אשר לעדויות הבנות נטען כי בית המשפט המחוזי דקדק ובחן את מהימנות עדויותיהן באשר לכל אירוע ואירוע ומצא אותן מהימנות, וכי המערער לא הרים את הנטל הרובץ על כתפו כדי להתערב בממצא זה. טענות דומות טענה המשיבה בנוגע לאישומים הנוספים.
 
דיון והכרעה
 
  1. הרשעתו של המערער התבססה בעיקר על הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות, משכך חלק ניכר מן הטענות שהעלה בפנינו מופנה נגד ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי. כידוע, הלכה היא כי לא בנקל יתערב בית משפט שלערעור בממצאים של הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, נח(6) 625, 632 (2004)). ערכאת הערעור תתערב רק במקרים חריגים ונדירים ורק במקום שבו הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. כפי שיפורט להלן, מצאתי כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על מקרים חריגים אלה.
 
  1. אתייחס תחילה לטענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי נעדר סמכות שיפוט. כאמור, המערער טוען כי לפני מועד 24.12.2007 בני הזוג לא היו נשואים והם גרו מחוץ לשטחי מדינת ישראל – בג'נין, ומשכך בית המשפט המחוזי לא יכול להחיל את סמכות השיפוט שלו על העבירות שבוצעו לפני אותו מועד. אין בידי לקבל טענה זו וזאת משני טעמים. האחד, בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי אף שבית הדין השרעי בבאקה אלגרבייה אישר את הסכם הנישואין בין בני הזוג החל מיום 24.12.2007, הרי בני הזוג היו נשואים עוד לפני כן, וגרו יחדיו בבית באום אל פאחם. לא מצאתי מקום להתערב בממצא עובדתי זה. כך, המערער מסר בהודעתו הראשונה במשטרה כי הוא נשוי למתלוננת כ-11 שנים, המתלוננת העידה כי כשהגיעה לישראל ממצריים התגוררה יחד עם המערער בבית גרושתו באום אל פאחם ושהיא מכירה אותו כבר 12 שנים מתוכם היו 9 שנים נשואים, וגרושתו של המערער העידה כי היא אירחה את המתלוננת עוד לפני שזו נישאה לו. כך גם, הבנות די' ומ' נולדו בישראל עוד לפני יום 24.12.2007 מה שמחזק את הטענה כי הם גרו בישראל לפני אותו מועד. שנית, כל העבירות שיוחסו למערער בכתב האישום מתייחסות גם לאירועים שקרו לאחר אותו מועד, בעת שהמערער והמתלוננת היו נשואים וגרו יחדיו בישראל.
 
האישום הראשון
 
  1. המערער מעלה שתי טענות מרכזיות. האחת, נגד מהימנותה של המתלוננת. בהקשר זה הוא מצביע על סתירות בעדויותיה ועל העובדה כי חלק מן האירועים לא הועלו על ידה כבר בהודעתה הראשונה במשטרה. השנייה, נגד ההסתמכות על עדויותיהן של הבנות. בהקשר זה טוען המערער כי עדויות הבנות לא נתמכו בסיוע ומשכך אינן קבילות, ומכל מקום לא ראוי להעניק להן משקל משום שחוקרת הילדים התקשתה בהערכת מהימנותן.
 
  1. אשר למהימנותה של המתלוננת, המערער לא העלה, לטעמי, הצדקה סבירה להתערבותנו בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. אמנם המערער הצביע על סתירות מסוימות בעדותה, אולם אלו סתירות שוליות שאין בהן ובאי הדיוקים שנותרו כדי לפגוע במהימנות עדותה. מדובר במעשים רבים ודומים, ואין לצפות כי המתלוננת תדייק ברחל בתך הקטנה בכל נסיבות ופרטי האירועים. בית המשפט המחוזי היה ער לסתירות קלות אלה ובכל זאת קבע כי דבריה של המתלוננת מהימנים עליו. כך הדבר בנוגע לטענה בדבר אי העלאת אירועים מסוימים כבר בהודעתה הראשונה של המתלוננת במשטרה. דבריה של המתלוננת קיבלו חיזוק מעדויות הבנות; מקלטת אשר בה נשמע המערער מודה בחלק גדול מן המיוחס לו; ומעדויות נוספות ובכללן עדויותיהם של מרוות, בעל המכולת ועד ההגנה מר' ג'בארין. כאשר טענת המערער בהקשר זה כי מרוות מסוכסכת עמו ומשכך מעלילה היא עליו, אינה מקובלת עלי. המערער עצמו העיד כי הם ביחסים טובים והיא "בת בית" אצלם. מכל מקום, בית המשפט המחוזי נתן אמון בגרסת מרוות והמערער לא סיפק סיבה מניחה את הדעת לעלילה נגדו. כך גם לא מקובלת עלי טענת המערער לפיה אין בעדותו של בעל המכולת משום חיזוק לדברי המתלוננת, שכן בעל המכולת העיד כי ראה את המתלוננת פצועה וכי המערער הודה בפניו שהוא הכה אותה במקל.
 
  1. איני סבור גם כי יש ממש בטענת המערער בנוגע לקבילותן ולמשקלן של עדויות הבנות. לעניין הקבילות, אכן הודעת ילד שנמסרה בפני חוקר ילדים בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת הילדים), התשט"ו-1955, דורשת סיוע לשם הרשעה על בסיסה, על פי סעיף 11 לאותו חוק (ראו: יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 240-239 (2009)). אולם בענייננו, כפי שפורט לעיל, עדויותיהן של הבנות לא שימשו כראיה עצמאית ובלעדית לאיזה מן האישומים נגד המערער, וכפי שצוין במסגרת הכרעת הדין באישום הראשון, עדויותיהן של הבנות היוו חיזוק לעדות המתלוננת. במצב זה, דרישת הסיוע לא חלה עליהן. הדבר עולה בבירור מלשון סעיף 11 לפיו "לא יורשע אדם על סמך ראיה לפי סעיף 9, אלא אם יש לה סיוע בראיה אחרת". כך גם נקבע בע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2.8.2006) כי "ככל שמדובר בראיה לפי סעיף 9 שאינה עומדת כראיה עצמאית לצורך הרשעה, אין זקוקה היא לכל סיוע נוסף".
 
  1. לעניין המשקל, ככלל, חוקר הילדים מתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהופעת הקטין בפניו, ויש ברשותו כלים מקצועיים להערכת מהימנותו (ראו ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז (3) 769, 786 (2002)). יחד עם זאת, התרשמותו של חוקר ילדים היא ראיה בלבד, הגם שלעיתים היא מהווה ראיה מרכזית, והמסקנה הסופית בדבר מהימנות עדות הקטין מסורה לבית המשפט (ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 לחוות דעתי (25.6.2012)). במקרה הנוכחי, חוקרת הילדים כתבה בטופס סיכום חקירה כי היא מתקשה להעריך את מהימנות עדויותיהן של הבנות בחלק זה של האישום משום שהן נותרו דלות. יחד עם זאת, היא ציינה כי אין להתעלם מן הדברים שהן מסרו ואין לשלול את האפשרות כי אכן הן חוו אלימות מצד המערער. גם בעדותה בבית המשפט ציינה היא כי "העובדה שאנו מתקשים להעריך מהימנות לא אומר שזה לא קרה, וזאת אינה השורה התחתונה". חוקרת הילדים אף הדגישה גורמים שיש בהם כדי להשפיע על אופן הערכת העדות. כך ציינה כי הבלבול והקפיצות בעדות דו' מוכרים בעדויות ילדים שחוו פגיעה מתמשכת וכן כי גרסתה של דו' מאופיינת בחוסר מגמתיות ורצון נמוך להפללה. כך גם היא סברה כי לא הייתה אינדיקציה ש-די' ממציאה או בודה את גרסתה. חוקרת הילדים העריכה גם כי יכול להיות שגילן הצעיר של הבנות, מצבן הנפשי ומעמד החקירה המלחיץ השפיעו על עדויותיהן. בית המשפט המחוזי נתן את דעתו להערכתה של חוקרת הילדים וקבע, לאחר שצפה והאזין בקלטות החקירה, כי דבריהן של הבנות הן דברי אמת. אכן, "נכונותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות גוברת כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית נסמכת [...] על עדותה של המתלוננת בפני חוקר ילדים אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני ראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955". וכן כאשר חוקר הילדים אינו מאשר לילד להעיד בפני בית המשפט "נסוגה במשהו ההלכה בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, וזאת כיוון שאין פער ממשי בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מעדותה של המתלוננת בפני חוקר הילדים, באמצעות צפייה בקלטת הוידאו שתיעדה את החקירה, לבין יכולתה של ערכאת הערעור" (ע"פ 7508/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (27.8.2012)). ואולם, לאחר צפייה בקלטות החקירה ועיון בתמלילי הקלטות, נחה דעתי כי אין בסיס להתערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי ובהערכתו את מהימנותן של המתלוננות. עדויות הבנות התאפיינו בספונטאניות ונראה כי הן מספרות חוויות אישיות ולא דברים שהדריכו אותן להגיד. אומנם המלל שהן מסרו הוא דל יחסית, אך לכך ניתן למצוא הסבר בגילן הרך ובמצבן הנפשי, כפי שצוין גם על ידי חוקרת הילדים.
 
האישום השני
 
  1. כאמור, המערער הורשע על פי אישום זה בעבירות אינוס, מעשי סדום, תקיפה וחבלה שביצע במתלוננת, וכן בהתעללות נפשית ב-דו' בהיותו אחראי עליה, ביצוע מעשים מגונים בה, ואיומים לפגוע בגופן של הבנות. בית המשפט המחוזי התייחס באופן מפורט למכלול הראיות שהוצגו בפניו ועל סמך התשתית העובדתית שקבע הרשיע את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו באישום השני. לפיכך, איני סבור כי יש מקום להתערב בקביעותיו, כאשר בחר להאמין לעדויותיהן של המתלוננת ושל דו', אשר חוזקו על ידי ראיות נוספות שהובאו מטעם המשיבה, ומנגד לא קיבל את עדותו של המערער כמהימנה. בפרט, לא מצאתי כי יש מקום להידרש לטענות המערער בדבר עצם התרחשותם של האירועים בהם הורשע, ובדבר הסכמתה של המתלוננת למעשים שבוצעו בה. בית המשפט המחוזי בחן עניינים אלו, והמערער לא העלה, לטעמי, הצדקה סבירה להתערבותנו בקביעותיו בעניינים אלו. כך, איני מוצא ממש בטענת המערער לפיה עצם העובדה שהמתלוננת לא ברחה מהבית כאשר המערער אנס אותה, לא התלוננה ישר למשטרה ולא סיפרה לאנשים, מעידה על כך שמעשים אלה לא בוצעו. ההסבר להתנהגותה של המתלוננת מצוי בקושי הרב שהיה אצלה להוציא דברים אלה מסגור ליבה. בחקירתה הנגדית השיבה המתלוננת כי "זו בושה לברוח ולהגיד לאנשים שברחתי כי הוא רוצה לקיים יחסי מין איתי בעל כורחי". גם אם חל שיהוי מסוים בהגשת התלונה למשטרה, אין השיהוי פוגם במהימנות גרסתה, כאשר ניתן לו הסבר מניח את הדעת. כך ציינתי בע"פ 9675/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (11.6.2009) כי "למרבה הצער נתקל בית משפט זה לא אחת במקרים בהם רגשות כמו פחד, בושה ומבוכה בולמים את קורבן עבירת מין מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה [..] במיוחד נכון הדבר כאשר נעשה הדבר במסגרת המשפחה". כך הדבר בנוגע לקלטת, כאשר בית המשפט קיבל את הסבריה של המתלוננת לפיהם השתמשה בביטוי "בקשת ממני לעשות דברים אסורים ולא מותרים ולא מקובלים מבחינה שרעית" ולא בביטוי מפורש מחשש כי המערער יחשוש שהיא מקליטה אותו.
 
  1. כאמור, המערער טוען עוד כי גם אם המתלוננת לא חפצה בקיום יחסי מין עמו וראתה את עצמה "מוכרחת להסכים" הרי, לדבריה, היא גילתה את הסכמתה לכך. יצוין כי טענות אלה קשורות לאירועים אשר בית המשפט המחוזי קבע כי הוא אינו נדרש להם בהכרעת הדין, ולא על יסודם הורשע המערער. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער רק באותם המקרים אשר בהם התנגדה המתלוננת באופן מוחלט לקיים עמו יחסי מין, והוא בעל אותה בכוח, בניגוד לרצונה ועל אף צעקותיה ותחנוניה שיחדל ממעשיו. כך ציין בית המשפט המחוזי כי "המתלוננת, במצבה כאשר היא חולה ושוהה בלתי חוקית, ותלויה בבעלה, ראתה עצמה נאלצת להסכים ליחסי מין עם הנאשם, וכך גם התחתנה איתו [...] איננו צריכים לדון בשאלה אם מעשים אלו, שבהם נאלצה המתלוננת להסכים ליחסי מין היו אונס. די במקרים שבהם סירבה המתלוננת באופן מוחלט, כדבריה, והנאשם בעל אותה תוך שימוש בכוח" (עמוד 34 לפסק הדין).
 
  1. גם לא מצאתי מקום להידרש לטענת המערער בדבר הסכמת המתלוננת לקיים עמו יחסים אנאליים. יצוין כי בערעורו מעלה המערער, באותה נשימה, שתי גרסאות עובדתיות סותרות. האחת, כי הוא ביקש ממנה לקיים עמו יחסים אנאליים, ומשסירבה נענה לרצונה ולא קיים עמה יחסי מין. השנייה, כי הוא קיים יחסים אנאליים עמה אך לא הבין שהיא אינה חפצה בכך, ומשהבין זאת חדל ממעשיו. יצוין, כי גרסה אחרונה זו אינה מתיישבת עם גרסתו של המערער עצמו בבית המשפט המחוזי ובהודעתו הראשונה במשטרה מיום 21.4.2010 כאשר העיד כי מעולם לא קיים יחסי מין אנאליים עם המתלוננת. משכך, איני רואה מקום להידרש אליה כאשר מועלית היא לראשונה במסגרת הערעור.
 
  1. יצוין, במאמר מוסגר, כי בית המשפט המחוזי מצא באמירת המערער לפיה "[המתלוננת] מכניסה אותי לים ומחזירה אותי צמא" כאשר נשאל הכיצד יתכן שהמתלוננת ידעה לתת תיאור של אופן בעילתה בעל כורחה, כמעין "הודאה במקצת" של המערער בביצוע העבירה. בית המשפט המחוזי קבע כי "המשמעות היחידה שניתן לייחס לדברים אלה בהקשר זה היא, שהנאשם היה מתגרה ורוצה בקיום יחסי מין, והמתלוננת הייתה מסרבת, סירוב שעימו לא השלים, וכפה עצמו בכוח". כשלעצמי, מבין אני את הדברים מעט אחרת. בשפה הערבית משתמשים בביטוי זה (ياخذني ع البحر ويرجّعني عطشان – ככל הנראה המערער תירגם אותו בתרגום מילולי) כדי להצביע על אדם שהוא "מנוסה" ו-"תחמן". יש להניח כי המערער התכוון להגיד כי המתלוננת היא תחמנית ומנוסה ומשכך ידעה לתת תיאור של דבר אשר לא התרחש בפועל, ולא כהודאה בזה שהוא לא שלט בעצמו וכפה את עצמו עליה. כך או כך, קביעה זו אינה משפיעה על התוצאה שכאמור לעיל היא מבוססת.
 
  1. לגבי המעשים המגונים ב-דו', איני סבור כי יש ממש בטענת המערער בנוגע לקבילותן של עדויות העובדות הסוציאליות לפיה עולות הן כדי "עדות שמועה". בית המשפט נוהג לקבל עדויות לגבי אמירות של קרבן עבירות מין אף תוך חריגה מהכללים של עדויות שמיעה. כך בית המשפט בע"פ 2661/12 פלוני נ' מדינת ישראל (19.11.2012) דחה את הטענה לפיה עדותה של עובדת סוציאלית לגבי תוכן הדברים שנאמרו לה היא עדות שמועה וקבע כי:
 
"דעת הרוב בבית משפט קמא מצאה שאין לייחס משקל לסתירות בין עדותו של המתלונן לבין עדותם של המדריך איהאב ושל והעובדת הסוציאלית מאחר שמדובר בעדויות שמיעה; מאחר שלמדריך המעון אין הכשרה לשמש כחוקר ילדים והדברים שאמר המתלונן לא תועדו בזמן אמת סמוך למסירתם [...] נימוקים אלה אינם נראים לי, במיוחד בהתחשב בכך שהמדריך והעובדת הסוציאלית הם עדים ניטרליים שאין להם אינטרס בפרשה. בתי המשפט מקבלים, כדבר שבשגרה, עדויות לגבי אמירות של קרבן עבירת מין, פעמים קרובות, אף תוך חריגה מהכללים של עדות שמיעה".
 
           באשר למקרים בהם עדות כזו תתקבל כדברי חיזוק, ראו עמדת חברי השופט נ' הנדל בע"פ 9608/11 מדינת ישראל נ' פלוני (7.7.2014) המתאים לענייננו.
 
  1. אשר לעדותה של דו' בפני חוקרת הילדים, כאמור המערער העלה טענות רבות באשר למהימנות עדותה של דו' והעלה גורמים שיש בהם כדי להשפיע על עדותה. יצוין כי בסופו של יום, חוקרת הילדים התרשמה כי דו' חוותה את מה שתיארה ובית המשפט המחוזי, לאחר שצפה בקלטת ועיין בתמלילים, קבע כי הוא מאמץ את התרשמותה של חוקרת הילדים. לאחר צפייה בקלטת בנוגע לאישום זה, שוכנעתי גם אני כי דו' תיארה את מה שחוותה. דו' מסרה תכנים מהותיים לגבי הפגיעה בה תוך שהיא מדגימה על גופה. לגבי הטענה כי עדותה זוהמה בגלל שהייתה עם אמה במקלט הרחק מהמערער, הרי, בניתוח דבריה של דו', הבחינה חוקרת הילדים בחוסר מגמתיות, דבר אשר בלט בכמה היבטים כגון המבוכה המאוד גדולה שלה לספר את פרטי הפגיעה בה וליקויים בזיכרונה. אשר לטענת הימשכות החקירה והחשש כי דו' רצתה לרצות את חוקרת הילדים כדי לסיים את החקירה, יצוין כי חוקרת הילדים השיבה בחקירתה הנגדית כי ההתנגדות להמשך החקירה היא תופעה מוכרת אצל ילדים. כן, היא שללה קיומה של אינדיקציה לכך ש-דו' רצתה בתשובותיה לרצות אותה:
 
"ש. בקלטת השניה היא הודיעה לך שהיא מעוניינת לסיים את החקירה אבל לבקשתך היא המשיכה עוד קצת ועוד קצת?
ת. הרבה ילדים מתנגדים, אנו מכירים תופעה זו בחקירות ילדים, זה לא כייף לדבר על תכנים טראומתיים
[...]
ש. את מסכימה איתי כי במצב בו הילדה רוצה לסיים חקירתה, יתכן מצב שהיא נותנת
תשובות קצרות כדי לסיים את החקירה ולרצות אותך?
ת. במידה והיתה אינדיקציה כלשהי לכך הייתי מיד מפסיקה את החקירה, אבל זה משהו שבדרך כלל נתקלים בו, הילדים בהתחלה מתנגדים, אני גורם זר, ומעמד החקירה מלחיץ".
 
           במקרה הנוכחי נחה דעתי ש-דו' מסרה את דבריה לגבי אירועים שחוותה ולא בדתה דברים כדי לרצות את החוקרת. חוקרת הילדים העידה כי דו' שיתפה פעולה עמה, וציינה כי בשלב מוקדם יחסית של החקירה דו' סיפרה על הפגיעה של המערער בה. מצפיה בקלטות ומעיון בתמלילים, עולה כי בשלב מאוד מוקדם של החקירה (בעשר דקות הראשונות של החקירה) ציינה דו' מיוזמתה ומבלי שחוקרת הילדים שאלה אותה אודות פגיעת אביה בה, כי "אני חולמת על מה שאבא היה עושה [..] אני אוהבת לצייר את אבי מת" וכן כי "הוא היה עושה איתי משהו מלוכלך". חוקרת הילדים כתבה גם בטופס סיכום החקירה שמתחילת החקירה ועד סיומה, דו' מסרה תכנים רבים הנוגעים ברגשותיה ומחשבותיה כלפי אביה. דברים אלה, כאמור, מעידים כי דו' שיתפה ותיארה אירועים שהיא חוותה בפועל.
 
האישום השלישי
 
  1. אשר לאישום זה, לא הייתה ראיה ישירה המצביעה על המערער כמי שדקר את הבן. גם המערער וגם הבן העידו כי הבן פגע בעצמו בטעות, ובית המשפט המחוזי הרשיע את המערער על סמך ראיות נסיבתיות בלבד. ככלל, כדי שבית המשפט ירשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, צריך לקבוע כי הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הוא ביצע את העבירה (ע"פ 7141/07 מדינת ישראל נ' טראבין, פסקה 50 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (3.11.2008)). המבחנים המנחים את בית המשפט בקביעה זו הם, בעיקרו של דבר, מבחני ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. בית המשפט המחוזי דחה את הגרסאות שהעלו המערער והבן וקבע כי הן אינן הגיוניות וכי ההסבר ההגיוני היחיד הוא שהמערער – האדם היחיד שנכח עם הבן בחדר – הוא זה שדקר אותו בגבו. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי. המערער והבן העלו גרסאות סותרות במשטרה ובבית המשפט וכן גרסאות סותרות זו את זו. כאשר הבן העיד כי הוא פגע בעצמו כתוצאה מדחיפת המערער והמערער העיד כי הבן פגע בעצמו כאשר שיחק בסכין. בית המשפט המחוזי קבע כי "תיאור כזה של אדם הדוקר את עצמו בטעות בגבו אינו אמין. קשה להביא את היד לאיזור זה, עם סכין, ובמהלך השיחזור שעשה הבן בפנינו היה ברור לכולם, כולל לעד, שהתיאור שהוא תאר אינו נכון" וקביעה זו מקובלת עליי. כך גם לגבי גרסת המערער. המערער טען כי הבן שיחק עם הסכין (בצורה של שמיניות באוויר) ופגע בעצמו במותן. תיאור זה אינו אפשרי, שכן פגיעת הסכין הייתה בגבו של הבן ולא במותנו. משכך, מסקנתי היא כי המערער הוא זה שדקר את הבן בגבו.
 
  1. לגבי האישומים הנוספים, המערער לא משיג על הקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן הוא ביצע את המעשים המיוחסים לו באישומים הרביעי והחמישי. אולם ביחס לאישום הרביעי, נטען כי המערער טעה בזהות העובדת הסוציאלית במקלט וסבר כי מדובר במירוות ואיים עליה בסברו כי הוא מאיים על מירוות. אשר לאישום החמישי, נטען כי המעשה של בעיטה ברגלה של גרושתו הוא בגדר "זוטי דברים" ומשכך אין מקום להרשיעו בעבירת תקיפה. טענותיו של המערער בהקשר זה אינן מקובלות עליי. המעשים של המערער מקיימים את יסודות העבירות בהן הורשע ומשכך אין מקום להתערבותנו גם לגבי אישומים אלה.
 
  1. לסיכום האמור עד כה, לאחר שבחנתי את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי ואת הטיעונים שפרסו בפנינו הצדדים, לא מצאתי כי הובאה בפנינו כל עילה להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי במסגרת הכרעת הדין. הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו עומדת על יסודות מוצקים, ולא ראיתי מקום להתערב בה.
 
העונש
 
  1. המערער והמשיבה מערערים על גזר הדין – זה על חומרתו וזו על קולתו. המערער טען כי מן הראוי להפחית מן העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי. מנגד, הגישה המשיבה ערעור שכנגד, בו טענה כי ראוי היה להשית עליו עונש חמור מזה שהוטל עליו.
 
  1. במסגרת גזר הדין, הונח בפני בית המשפט המחוזי תסקיר נפגעות עבירות מין ואלימות. מהתסקיר עלה כי המתלוננת נפגעה באופן קשה מהתעללות מינית אכזרית, אלימות פיזית, נפשית, כלכלית ורגשית. היא סובלת מדיכאון ומכאבים בגופה, כאשר חלק מן הנזקים בלתי הפיך. עוד עלה כי הבת דו' לא ישנה בלילות, צורחת, רוצה לנקום באביה ומפחדת שהוא ישתחרר ויפגע בהן, וכי הבנות סובלות מבדידות חברתית וזקוקות לטיפול אינטנסיבי. שירות המבחן המליץ על הרחקתו של המערער מבנות משפחתו לשנים רבות. בפני בית המשפט המחוזי הונחה גם הערכת מסוכנות ממנה עלה כי המערער הוא בעל מסוכנות בינונית לטווח הארוך כלפי קרבנות בנות משפחה וקרבנות זמינות ומוכרות. בית המשפט המחוזי שקל את אופיין וחומרתן של העבירות בהן הורשע המערער, ונתן דעתו למידת הכוח וההשפלה, החזרה על המעשים, והעבירות הנוספות שביצע המערער. מנגד, דחה הוא את טענת המערער לפיה אונס כלפי בת זוג מצוי במדרג הנמוך של עבירות המין. לנוכח האמור, גזר בית המשפט את דינו של המערער, כפי שפורט בראשיתו של ערעור זה.
 
  1. במסגרת הדיון לפנינו, טען המערער כי העונש שהושת עליו חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה. בהקשר זה הוא הפנה לשורה של פסיקה אשר מלמדת, לשיטתו, על עונשים מתונים מזה שהושת עליו. המערער טען עוד כי העבירות בהן הורשע – אינוס בת זוג ומעשים מגונים – אינן מצויות במדרג הגבוה של עבירות המין. כן טען כי בית המפשט המחוזי לא נתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות ובכללן היותו נעדר עבר פלילי מכביד. המערער השיג גם על הפיצוי שהושת עליו. לשיטתו, מדובר בסכום מופרז וכי אין ביכולתו לשלמו בשל מאסרו והיותו חסר אמצעים. לבסוף, השיג המערער על המאסר המותנה שהוטל עליו. לשיטתו, התנאי לא מבחין בין עבירות מין קלות לבין חמורות ומשכך הוא בלתי מידתי.
 
  1. כאמור, המעשים בהם הורשע המערער קשים וחמורים הם, ודומה כי אין צורך להכביר מילים על חומרתם. מעשיו של המערער מבטאים התעלמות מוחלטת מרצונן וכבודן של בנות משפחתו אשר הוא ראה בהן כחפצים לסיפוק יצריו. לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה אין מקום לקבל אף אחת מטענותיו של המערער לעניין הכרעת הדין, איני סבור כי יש מקום לקבל את טענותיו בעניין העונש שהושת עליו. המעשים בהם הורשע המערער מלמדים כי גזר דינו עשה עמו, במידה מסוימת, חסד ולבטח לא החמיר עמו מעבר להולם ולראוי. יצוין עוד כי העובדה שעברו הפלילי של המערער הוא נקי (למעט עבירה אחת של הסעת שוהה בלתי חוקי) אינה מעידה על היותו אדם נורמטיבי, אלא משום שהתנהגותו האלימה נעשתה בבני משפחתו, במשך שנים, בחדרי-חדרים, ומבלי שהמתלוננת העזה להתלונן עליו. איני סבור כי טעם זה יכול להוות שיקול כדי להקל בעונשו.
 
  1. כאמור, המערער טען עוד כי אונס אישה בידי בעלה נמצא במדרג הנמוך של עבירות האינוס וכי עובדה זו צריכה להישקל לעניין העונש. מסכים אני עם בא כוח המערער כי עובדה זו צריכה להוות שיקול בענישה, אם כי לחובתו של המערער ולא לזכותו (ראו: ע"פ 635/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של השופט נ' הנדל (12.1.2012)). המערער ניצל את חולשת אשתו, מעמדה בארץ ותלותה בו וראה בה כטרף קל וזמין לבצע בו את זממו מבלי לחשוש שמא יבוא יום ותעז היא להתלונן עליו. הפגיעה במתלוננת הייתה בתוך הבית שלה במקום בו אמורה להרגיש היא בטוחה ומוגנת. והיא חוותה אותה מידי בעלה, מי שעזבה את הוריה ומשפחתה ועברה לגור בביתו. כל אלה הם שיקולים לחובתו של המערער ולבטח לא לזכותו. יפים בעניין זה דבריו של חברי השופט נ' הנדל כאשר קבע כי:
 
"המערער ניצל את יחסי האמון וקרבתו למתלוננת [שהייתה אשתו], את התלות הנובעת משותפות חייהם, וביצע בה מעשים, אשר מביישים ומשפילים את הזר. אין להקל ראש בעבירות של אלימות במשפחה, פיזית מילולית ומינית כאחד, אשר מבעבעים כנגע בחברתנו. ניתן לשער שהפגיעה באישה תחת קורת הגג שלה, אשר אמורה לשמש בסיס להגנה וביטחון, צמיחה ושגשוג, אך הומרה למסתור למעשים פליליים, היא קשה ביותר. אף הובעה עמדה במחקר שמצביעה כי בקרב הנאנסות בידי בן זוג נצפו לא אחת פגיעות פיזיות ונפשיות, מעבר לאלו של נפגעות אונס אחרות [...] אין צורך לקבוע עמדה במעין-תחרות האמורה בין נפגעת עבירת אונס על-ידי הנשוי לה לבין נפגעת עבירת אונס על-ידי הזר. די לומר כי הקבוצה הראשונה חשופה לנזקים ולפגיעות המשותפות לקבוצות אחרות, ולה גם קשיים משלה" (שם, פסקה 11).
 
  1. לעומת זאת, טענות המשיבה לעניין העונש ראויות לטעמי ליתר התייחסות. המשיבה טענה כי העונש שהוטל על המערער מקל עמו באופן בלתי ראוי; אינו הולם את חומרת מעשיו, מספר הקרבנות והנזק שנגרם להן, משך ותדירות המעשים, העובדה שבוצעו נגד בני משפחתו; ואינו מעביר את המסר הציבורי המתחייב במקרים כגון אלה. אני סבור כי יש ממש בטענות אלה של המשיבה, וכי בסופו של יום, העונש שהוטל על המערער אינו מבטא באופן מספק את החומרה המיוחדת הגלומה בעבירות בהן הורשע ונסיבותיהן, וסוטה ממדיניות הענישה הראויה באופן אשר מצדיק את התערבותנו.
 
  1. כאמור, מדובר במסכת מתמשכת של עבירות מין ועבירות אלימות חמורות, אותן ביצע המערער בבני משפחתו. אשתו סבלה לאורך שנים ממסכת התעללות מינית, פיזית, נפשית וכלכלית. הוא נהג בה ובגופה כאוות נפשו, כאילו היא הייתה חפץ מחפציו. הרביץ לה, הכה אותה בכבל חשמלי, זרק עליה עציץ, הצמיד תנור דלוק לגופה, חנק אותה, אנס אותה, ביצע בה מעשי סדום, כאשר חלק מן המקרים עשה הוא מול בנותיו. גילן הצעיר ותמימותן של אלה, לא עצרו אותו מלבצע את אשר ביצע לנגד עיניהן. התעללותו המתמשכת הביאה את בתו דו' – בת השמונה שנים, לא לישון בלילה, להצטייד בסכין ולרצות לנקום בו כדי להתפטר מהתעמרותו. בתו די' – בת השש שנים, רצה להוציא את כבל התנור הדלוק מהחשמל, עת הצמידו לגוף אמה, משום שידעה שאביה "יכול לעשות את זה". אלימות זו אף חוו הבנות בעצמן, כך שהמערער נהג להכות אותן. את מעשיו מעוררי שאט הנפש כיוון הוא גם כלפי בתו דו'. המערער התעלל בה, הוריד את מכנסיה ותחתוניה ונגע בישבנה ובחזה, נכנס לחדרה כשהוא עירום ואמר לה שברצונו לאנוס אותה כשתגדל. כפי שעולה מהתסקיר, חשיפתן של הבנות להתנהגויות אלה, הותירה אותן עם חרדות, פחדים, דימוי עצמי ודימוי גוף נחותים. כיום הן סובלות מבדידות חברתית וזקוקות לטיפול אינטנסיבי. לסיכום, חומרת המעשים, מגוון העבירות שבוצעו במסגרתם, התפרסותם על פני תקופת חיים ארוכה וריבוי הקרבנות, מחייבים לטעמי החמרה בעונשו של המערער.
 
  1. איני מוצא ממש גם בטענת המערער בכל הנוגע לפיצוי הכספי. בנסיבות דומות לאלה שבפנינו ציינה חברתי השופטת ע' ארבל בע"פ 7895/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2.8.2006) כי "מקרה זה הוא בהחלט מבין המקרים המצדיקים חיוב עבריין בפיצוי קורבנותיו". בהקשר זה ציין השופט (כתוארו דאז) מ' חשין כי:
 
"ראוי להם לבתי-המשפט כי יעשו שימוש בסמכותם לפסוק פיצויים לנפגעים ולקורבנות העבירות, שימוש תדיר משהיה עד כה. מדוע, למשל, לא יחוייב אַנָס בידי בית-משפט שהרשיעו בדין לשלם לנאנסת פיצויי-סבל ופיצויי-נזק נכבדים, ואף בסכום המרבי הקבוע בחוק? אכן, ראויים הם הקורבנות והנפגעים כי בית-המשפט יהיה להם לעזר, שהרי בית-משפט אֵם ואב ואפוטרופוס היה להם" (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 476 (2002)).
 
  1. סוף דבר, לו תישמע דעתי, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער על שני חלקיו, ומנגד לקבל את ערעורה של המשיבה על גזר הדין ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער על 13 שנות מאסר בפועל במקום 10 שנות מאסר בפועל שנגזרו עליו על ידי בית המשפט המחוזי. שאר רכיבי העונש יוותרו על כנם.
 
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופט ח' מלצר:    
 
אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופט נ' הנדל:
 
אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
 
           ניתן היום, י"ג בטבת התשע"ה (4.1.2015).
 
 
 
 
ש ו פ ט    ש ו פ ט            ש ו פ ט
 
 
 
 
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב