Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 9302/12 כהן סולמון שלמה ואח' נגד אליס כהן ואח'
 
 
בבית המשפט העליון  
  ע"א  9302/12
     
 
 
 
לפני:   כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המבקשים: 1. כהן סולמון שלמה
  2. שמעון כהן
  3. ראובן כהן
  4. דוד כהן
  5. חיה כהן מררי
  6. יעקב כהן
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. אליס כהן
  2. זאן אטוס
  3. יעקב קאופמן
  4. שושנה גוטסמן
  5. שמחה זוהר
  6. סמדר עטרי
  7. אסתר בן שמעון
  8. אסף עטר
  9. אלינור ספיר
  10. נסים מוגילבסקי
  11. אריה טובי
  12. חנה טובי
  13. מד מט חברה להשקעות
  14. גבריאלה חזני
  15. תמרה חזני
  16. אליעזר גלאם
  17. חיים חזן
  18. אלון חזן
  19. אליהו כחלון
 
                                          
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 11.11.2012 בתיק ת"א 2670/06 שניתן על ידי השופט י' גייפמן
 
                                          
בשם המבקשים: עו"ד יצחק הניג
 
 
 
בשם המשיבים: עו"ד איתמר טורס
 
 
 
 
החלטה
 
 
 
1.        לפני בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל- אביב יפו מיום 11.11.2012 (ת"א 2670/06, השופט י' גייפמן).
 
2.        המבקש 1, סלומון שלמה כהן, ואחיו, אברהם כהן ז"ל (להלן: היזמים) פעלו להקמת שוק מקורה בעיר ראשון לציון, המכונה "ראשון שוק" (להלן: השוק), ובו כ-180 חנויות. המבקשים 6-2 הם יורשיו של אברהם כהן המנוח. המשיבים הם מי שקנו מהיזמים חנויות בשוק – בסך הכל 16 חנויות – ובמקרה אחד יורשיו של רוכש (המשיבים 9-5 הם יורשיו של אחד הרוכשים שנפטר בינתיים).
 
3.        עם קניית החנויות חתמו הקונים גם על הסכמי ניהול ואחזקה עם חברת ניהול בבעלותם של היזמים, וכן שילמו להם דמי ניהול עבור שנה מראש. השוק נפתח לציבור ביום 28.3.1995. המשיבים טענו כי היזמים הפרו את ההתחייבויות שנטלו על עצמם, ובכך הביאו להתמוטטות עסקיהם של הקונים. לפיכך הגישו המשיבים לבית המשפט קמא תביעה כנגד המערערים, ובמסגרתה טענו לביטול הסכמי המכר הנוגעים לחנויות וכן לפיצוי בגין ירידת ערך החנויות עקב ההפרות האמורות.
 
4.        ביום 3.4.2011 נתן בית המשפט קמא פסק דין חלקי, בגדרו נדחו מרבית טענות המשיבים. עם זאת, בית המשפט קמא קבע כי היזמים הפרו התחייבות מרכזית שלהם לפיה השוק יחולק לשדרות, אשר בכל אחת מהן ירוכז סוג ממכר אחד. בית המשפט קמא קיבל גם את חוות הדעת השמאית שהוגשה מטעם המשיבים בנוגע לירידת הערך שנגרמה לחנויותיהם (להלן: תחשיב הנזק). עם זאת, הוא קבע כי יש לשום בנפרד את הנזק שנגרם למשיבים כתוצאה מהפרת התחייבותם האמורה של היזמים – במובחן מכלל ירידת הערך של החנויות. בשלב זה, עתרו הצדדים למינוי שמאי מוסכם מטעם בית המשפט, ובהתאם לכך מונה השמאי רחמים שרים כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: השמאי).
 
5.        השמאי הגיש חוות דעת, שעליה גם נחקר, ולפיה יש ליחס 12.5% מירידת הערך להפרת ההתחייבות מצד היזמים. לצד זאת, ייחס השמאי 50% מירידת הערך לריבוי הקניונים באזור, 25% מירידת הערך להשתלטות גורמים עבריינים על עסקים בשוק ו-12.5% מירידת הערך לניהול הכושל של החנויות.
6.        בית המשפט קמא מצא לנכון להתערב בקביעת השמאי וליחס להפרת ההתחייבות מצד היזמים 22.5% מתוך ירידת הערך. הוא נימק קביעה זו בכך שהשוק אמור היה להיות ייחודי, ולו נשמר ייחוד זה היה הדבר מקטין את ירידת הערך בגין ריבוי הקניונים, וכן בכך שהייחוס של ירידת הערך להשתלטות גורמים עברייניים על העסקים בשוק בהיקף שנקבע על-ידי השמאי לא היה מבוסס דיו. בית המשפט קמא קבע שיש לייחס רק 45% מירידת הערך לריבוי הקניונים באזור, ורק 20% נוספים להשתלטות גורמים עברייניים. בית המשפט קמא התרשם כי הפרת התחייבותם של היזמים בנוגע ל"קונספט" הייחודי של השוק היוותה גורם מרכזי בקריסתו. בסיכומו של דבר, חייב בית המשפט קמא את המערערים לשלם למשיבים 22.5% מירידת הערך שנגרמה לחנויותיהם. 
 
7.        ביום 24.12.2012 ערערו המבקשים לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט קמא, וביום 26.8.2013 הם הגישו את בקשת עיכוב הביצוע דנן. לטענת המבקשים, הם העבירו לידי המשיבים את מרבית הפיצוי – בגין 12.5% מירידת הערך שנגרמה לחנויותיהם – וכעת הם עותרים לעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין שניתן נגדם במובן זה שלא יידרשו להעביר לידי המשיבים את יתרת הפיצוי שנפסק, בהיקף של 10% נוספים מירידת הערך, וזאת עד להכרעה בערעור.
 
8.        המבקשים טוענים כי סיכויי הערעור שהגישו טובים, בשים לב לכך שבית המשפט קמא התערב במסקנותיו של השמאי והגדיל את הפיצוי למשיבים באופן ניכר, הגם שאין לו כל יתרון על המומחה אותו מינה בעצמו. המערערים טוענים בהקשר זה כי טעה בית המשפט קמא בכך שהפחית את המשקל שייחס לחדירתם של גורמים עבריינים לשוק כגורם לירידת הערך וכאשר העניק משקל מוגזם ל"קונספט" של התכנון המקורי, קרי להפרת הבטחתם של היזמים לחלק את השוק לשדרות נפרדות לפי סוגי ממכר. המבקשים מוסיפים וטוענים כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם, שכן המשיבים עצמם הצהירו במהלך ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא כי מצבם הכלכלי הוא קשה, ועל כן קיים חשש ממשי שאם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה לגבות מהם את הכספים. המבקשים טוענים עוד כי הם כבר העבירו למשיבים סך של למעלה מ-900,000 שקל, וכי יידרשו לממש נכסים על מנת לשלם למשיבים את יתרת הפיצוי שעיכובו מתבקש. על כן, לטענתם, הימנעות מעיכוב הביצוע החלקי של פסק הדין תסב להם נזק בלתי הפיך.
 
9.        המשיבים מצידם גורסים כי דין הבקשה להידחות מכל וכל. המשיבים טוענים בהקשר זה כי פסק הדין שהמבקשים עותרים לעיכוב ביצועו החלקי הוא פסק דין כספי, אשר אין לעכבו בהעדר נסיבות מיוחדות וחריגות. המשיבים מוסיפים וטוענים כי הערעור הוא חסר סיכוי, בשים לב לכך שבית המשפט קמא תיקן כראוי ליקויים שנמצאו בחוות דעתו של השמאי ונימק כדבעי את הכרעתו זו. לעניין מאזן הנוחות, טוענים המשיבים כי מצבם הכלכלי איתן ואין כל חשש כי אם יתקבל הערעור לא יוכלו המבקשים להיפרע מהם. המשיבים מטעימים כי אין מדובר במשיב אחד אלא ב-19 משיבים, המשתייכים ל-12 קבוצות (יחידות משפחתיות), כאשר הסכום שכל אחת מקבוצות אלה אמורה לקבל עומד בממוצע על כ-85,000 שקל. אלה הם סכומים שאין מקום לסבור שיתקשו להחזיר, בשים לב לכך שמרבית המשיבים הם בעלי דירות שעליהן לא רובץ שעבוד או עיקול. המשיבים צירפו תצהירים לתמיכה בטענותיהם אלה, מלבד בעניינו של המשיב 2, ז'אן אסוס ז"ל, שהלך לעולמו זמן קצר לפני שהוגשה התשובה לבקשה דנן, ולכן לא ניתן היה לקבל מידע בנוגע לעזבונו. עם זאת, הם הודו בכך שמצבו הכלכלי של המשיב 2 לא היה מן המשופרים.
 
10.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות ברובה, במפורט לעיל. כידוע, בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, ואין בהגשת ערעור על פסק דין, כשלעצמה, כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של פסק הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). לפיכך, הלכה היא שבקשה לעיכוב ביצוע מוכרעת על-פי שני מבחנים עיקריים – מאזן הנוחות וסיכויי הערעור – ושבגדרו של מאזן הנוחות חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, מאחר שככלל מימוש שלו אינו נחשב לבלתי הפיך (ראו למשל: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג, בפסקה 3 (25.12.2012)). בענייננו, אף אם אניח כי הערעור שאותו הגישו המבקשים אינו חסר סיכוי, שכן התערבות בממצאי שמאי מוסכם נעשית רק במקרים חריגים (ראו למשל: ע"א 4341/11 מזרה נ' דהן, בפסקה 17 (31.12.2012)) – ואיני מביעה כל עמדה בנוגע לכך – לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתם. זאת, בהתחשב בכך שמן התצהירים שהוגשו מטעמם של המשיבים עולה כי מצבם הכלכלי מניח את הדעת. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח כך שהתשלום שאותו מבקשים המערערים לעכב עומד על כמה עשרות אלפי שקלים לכל אחד מן המשיבים – סכום שאין לזלזל בו כמובן, אך ניתן להניח כי המשיבים, שכאמור רובם בעלי דירות, יוכלו לעמוד בו. לכך מצטרפת העובדה שבקשת עיכוב הביצוע הוגשה רק כתשעה חודשים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא. לפיכך, לא מצאתי מקום לעכב את ביצוע העברתה של יתרת הפיצוי למשיבה 1 ולמשיבים 19-3, שכולם הגישו תצהירים בכל הנוגע למצבם הכספי.
 
11.      כאמור, בענייננו של המשיב 2 המנוח לא הוגש תצהיר, וכך לא ניתן לקבוע בשלב זה האם קיים חשש שהמבקשים לא יוכלו להיפרע מעיזבונו אם יתקבל ערעורם. כמו כן, בהעדר פרטים נוספים, אין וודאות באשר לזהות יורשיו. נוכח כך, אני מורה על עיכוב הביצוע של העברת יתרת הפיצוי שהייתה מגיעה למשיב 2 עד להכרעה בערעור. ככל שמנהל עזבונו של המשיב 2 או יורשיו יבקשו להגיש תצהיר מטעמם בנוגע למצבם הכלכלי, פתוחה בפניהם הדרך לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטתי זו.
 
12.      סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית, למעט בהתייחס למשיב 2, כאמור בפסקה 11 לעיל. בנסיבות העניין, ישאו המבקשים בהוצאות המשיבים בהתייחס לבקשה זו בסך של 7,000 שקל.
 
           ניתנה היום, ט"ז בחשוון התשע"ד (20.10.2013).
 
    ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב