Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 9176/09 כמאל אחמד הנו נגד רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
                                                                                                                                                                  ע"א  9176/09
 
 
לפני:   כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
  כבוד השופט ח' מלצר
  כבוד השופט נ' הנדל
 
 
המערער: כמאל אחמד הנו
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. רשות הפיתוח - מינהל מקרקעי ישראל
  2. פקיד הסדר מקרקעין חיפה
  3. שיח כאמל סלמאן טריף ואח' באמצעות וועד בעלי 120 החלקים
  4. עזבון המנוח אחמד מוחמד עאמר ז"ל
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה מתאריך 17.09.2009 בתיק ת"א 738/07, שניתן על ידי כב' השופט ר' סוקול
 
                                          
בשם המערער: עו"ד עבדאללה סאלח
 
 
בשם המשיבים 2-1: עו"ד שרון איגר
בשם המשיבים 3 ו-4: אין התייצבות
   
 
 
 
                                                                                                           פסק-דין
 
 
 
השופט ח' מלצר:
 
 
  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) ב-ת"א 738/07, בגדרו התקבלה ברובה בקשת המשיבים 1, 2 ו-4 למחיקת תביעת המערער על הסף, מחמת העדר עילה.
 
להלן יובאו בתמציתיות הנתונים הצריכים להכרעה.
 
 
העובדות הרלבנטיות
 
  1. המערער הינו בנו של אחמד סלים הנו ז"ל (להלן: סלים הנו), אשר כרת בשנת 1951 הסכם חליפין במקרקעין שבכפר ג'וליס עם אחמד מוחמד עאמר ז"ל (להלן: עאמר), שעזבונו הינו המשיב 4. המקרקעין העומדים במרכז הליך זה הינם אלה שאותם קיבל סלים הנו במסגרת הסכם החליפין הנ"ל.
 
  1. המקרקעין, המצויים במקום הידוע כ-"ארד ח'לת אלעג'וז", הינם חלקות 16 (בשלמות) ו-15 (2370/43200 חלקים) בגוש 18450, כאשר לפי טענת המערער המדובר ביחידת קרקע רצופה המגודרת בגדר אבנים (להלן: המקרקעין). המערער טען, והדבר לא הוכחש, כי החל משנת 1951, אביו והוא החזיקו במקרקעין (והוא מחזיק במקרקעין עד היום), כאשר לכל אורך התקופה הם נהגו במקרקעין מנהג בעלים.
 
  1. במרוצת השנים, החלקות שבמחלוקת עברו הסדר על פי פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה). עם זאת, אין חולק, כי זכויותיו הנטענות של סלים הנו במקרקעין לא נרשמו על שמו, או על שם המערער מעולם – לא טרם ההסדר ולא לאחריו.
 
  1. בתיק לשכת ההסדר מצויה תזכורת תביעה שהגיש סלים הנו, אלא שזו לא נחתמה על ידו, ולכן פקיד ההסדר התעלם ממנה. עאמר מצידו הגיש תזכורת תביעה לגבי 480/43200 חלקים במקרקעין המהווים כיום את חלקה 15, ולגבי 480/43200 חלקים במקרקעין המהווים כיום את חלקה 16. האפוטרופוס לנכסי נפקדים תבע 25320/43200 חלקים מחלקה 15, וכן 25320/43200 חלקים מחלקה 16. לימים העביר האפוטרופוס לנכסי נפקדים את זכויותיו לידי רשות הפיתוח, היא המשיבה 1. לגבי יתרת 17880 החלקים בחלקות 15 ו-16, הוגשו תביעות על ידי בעלי מקרקעין ותושבי ג'וליס אחרים (המכונים בכתבי הטענות "בעלי 120 החלקים", וכך נכנה אותם גם אנחנו), הם המשיבים 3.
 
  1. בשנת 1978 פורסם לוח הזכויות בהתאם לתביעות אלה. בסופו של דבר, במועד שלא הוברר במדויק, נרשמו הזכויות בשתי החלקות בלשכת רישום המקרקעין באופן הבא: 480 חלקים נרשמו על שמו של עאמר, 25320 חלקים על שם האפוטרופוס לנכסי נפקדים (לימים רשות הפיתוח) ו-17880 חלקים על שם בעלי 120 החלקים. למען שלמות התמונה, אציין כי ביחס לחלקה 16 נוהלו הליכים משפטיים, אשר הסתיימו בפסק דין (בהליך שכותרתו: 68/ג'וליס), בו נקבעו הזכויות דלעיל (להלן: פסק הדין לגבי חלקה 16).
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
  1. המערער הגיש תביעה לסעד הצהרתי בבית המשפט המחוזי, ובגדרה ביקש שיקבע כי יש לתקן את הרישום, ולרשום על שמו, כיורשו של סלים הנו, את מלוא הזכויות בחלקה 16, וכן 2370/43200 חלקים מחלקה 15. את תביעתו השתית המערער על סעיף 93 לפקודה, הקובע כדלקמן:
 
"שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".
 
  1. טענות המערער נסמכו על החלופה הראשונה בסעיף 93 הנ"ל, כלומר כי רישומי הזכויות בחלקות 15 ו-16 הושגו במרמה (על מהותן של טענות המרמה, וכלפי מי הופנו, אעמוד בהמשך). אין בענייננו כל טענה לגבי החלופה השנייה, כלומר כי זכותו של המערער הושמטה שלא כשורה.
 
  1. המשיבים 2-1 הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה, אליה הצטרף גם המשיב 4 – לסלק את תביעת המערער על הסף, בנימוקים שונים. הנימוק החשוב לענייננו, שבעטיו קיבל בית משפט קמא את הבקשה בעיקרה, הינו טעם של העדר עילה. בעלי 120 החלקים לא הגישו כתב הגנה ולא התייצבו לדיונים.
 
  1.  בפסק דינו (שהוכתר בכותרת: "החלטה") הפריד בית המשפט המחוזי הנכבד בין שתי טענות מרמה אפשריות:
 
האחת, מרמה הנוגעת לרישום;
 
והשנייה, מרמה הנוגעת להסכם.
 
בית משפט קמא קבע כי רק טענות למרמה הנוגעות לרישום רלבנטיות לתיקון המרשם לפי סעיף 93 לפקודה, בעוד מרמה הנוגעת להסכם (כגון מצב שבו צד מוכר מקרקעין שאינם שלו), איננה מבססת עילה לשינוי המרשם, אלא לתביעה אזרחית בלבד כנגד המוכר. במילים אחרות, בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שימצא כי המערער טען למרמה הנוגעת להסכם – אין ענייננו כלל בתביעה הנסמכת על סעיף 93 לפקודה.
 
  1. בכל האמור למרמה הנוגעת לרישום, נקבע כי אין יסוד לטענת המערער לפיה הימנעותו של עאמר מלהציג את הסכם החליפין לפקיד ההסדר מהווה מרמה, שכן מכתבי הטענות עולה באופן ברור כי הסכם זה הוצג לפקיד ההסדר. בית המשפט המחוזי הנכבד הוסיף וקבע כי אם מבקש המערער לטעון כי עאמר פעל במרמה בכך שביקש לעצמו את המקרקעין שמסר למערער, הרי שיש להבדיל בין שתי החלקות:
 
(א)       בכל הנוגע לחלקה 15, בה תבע עאמר 480/43200 חלקים בלתי מסוימים, הרי שאין בתביעה זו של עאמר משום פגיעה בזכות שרכש לכאורה המערער. זאת, משום שהמערער איננו תובע זכות בכל החלקה, אלא בחלק מסוים בלבד. מכאן, והואיל והמערער לא טען שעאמר תבע חלקים דווקא מהחלק המסוים שהמערער תובע את זכויותיו בו – לא מצא בית המשפט כל מרמה, ולו לכאורה, בתביעתו של עאמר.
 
(ב)        בכל הנוגע לחלקה 16 – המערער טען לזכותו בחלקה כולה, ולכן הגשת תביעה על ידי עאמר לחלק מחלקה זו יש בה משום מרמה לכאורה. בית המשפט המחוזי קבע שאם אדם מוכר את זכויותיו לאדם אחר, ומגיש תביעת זכות לגבי אותו מקרקעין, מבלי להזכיר את ההסכם, יש לראות בהתנהגות זו כמרמה. לכן, בכל האמור בתביעת עאמר לזכויות בחלקה 16, נמנע בית המשפט המחוזי הנכבד מלמחוק את תביעת המערער על הסף.
 
  1. לצד טענותיו ביחס לעאמר, נטענו על ידי המערער, כאמור, גם טענות ביחס לזכויותיהם של בעלי 120 החלקים ושל רשות הפיתוח בחלקות 15 ו-16. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי על מנת לטעון למרמה בנוגע לזכויות אלה – על המערער היה להקדים ולטעון כי זכויותיו שלו (אותן רכש, כנטען, מעאמר) עדיפות על זכויותיהם של בעלי 120 החלקים ושל רשות הפיתוח. ואולם בית המשפט המחוזי הנכבד לא מצא, כדבריו, כל טענה כי זכותו של עאמר בחלקות היתה עדיפה על פני זכויותיהם של בעלי 120 החלקים, או של רשות הפיתוח. לכן, אפילו אם יוכח כי עאמר עצמו פעל במרמה – אין בעובדה זו לבדה כדי לגבור על זכויותיהם של בעלי 120 החלקים ושל רשות הפיתוח. לצד העובדה שהטענה האמורה לא הועלתה, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המערער לא טען כלל למרמה מצידם של בעלי 120 החלקים ורשות הפיתוח, אלא רק כי אלה ידעו על הסכם החליפין ועל החזקת המקרקעין על ידי סלים הנו – והחרישו. לכן, אפילו אם היה המערער טוען לזכויות עדיפות לעומת בעלי 120 החלקים ורשות הפיתוח, ואפילו בהנחה שכל טענותיו האחרות היו מוכחות – עדיין לא היתה מתגבשת עילת מרמה כנגדם.
 
  1. נוכח כל האמור לעיל –בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי יש למחוק על הסף את תביעת המערער, בשל העדר עילה, זולת את טענת המערער בנוגע לרישום 480/43200 חלקים בחלקה 16 על שם עאמר, לגביה הנחה בית המשפט את המערער להגיש כתב תביעה מתוקן.
 
  1. בשולי הדברים, אציין כי טרם להחלטתו, ולאחר קיום הדיון בבקשת המשיבים 1, 2 ו-4 למחוק את תביעת המערער על הסף, אישר בית המשפט המחוזי למשיבים 2-1 להגיש תעודת עובד ציבור מטעם עוזר פקיד ההסדר, ולא נענה לבקשת המערער כי לתעודה יצורף תצהיר מטעמם, המסביר מדוע מוגשת התעודה באיחור.
 
  1. מכאן הערעור שלפנינו, ובו מבקש המערער כי נתערב בפסק דינו בית המשפט המחוזי הנכבד, ונורה על ביטול המחיקה של מרבית תביעתו על הסף.
     
תמצית טענות הצדדים
 
  1. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי הנכבד טעה במסקנה אליה הגיע נוכח התעלמותו מהטענות שהוא העלה כנגד הבקשה לסילוק תביעתו על הסף. בהקשר זה:
 
(א)     המערער מלין על כך שבית המשפט קיבל את תעודת עובד הציבור שהוגשה לו על ידי עוזר פקיד ההסדר, מבלי שצורף לה תצהיר לאימות העובדות הנטענות באשר לאיחור שבהגשתה, וזאת למרות התנגדותו לכך. בנוסף, לגישתו – בית המשפט עשה כן מבלי שאיפשר לו לחקור את עובד הציבור, ומבלי שניתן לו להגיב על תעודת עובד הציבור.
 
(ב)     אשר לגוף הדברים – המערער סבור כי בית המשפט המחוזי לא פעל בזהירות המתבקשת טרם המחיקה. לשיטתו, בטרם סילוק התביעה על הסף, היה על בית המשפט לבחון האם קיימת אפשרות, ולו דחוקה, לפיה יזכה המערער בתביעתו.
 
(ג)      לגישת המערער, לא היה גם מקום למחוק את התביעה נגד בעלי 120 החלקים, אשר לא הגישו כתב הגנה ולא הופיעו לדיונים, אף על פי שכתב התביעה הומצא להם כדין. בנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה המערער לא טען כלל לזכות הנוגדת את זכותם של בעלי 120 החלקים ושל רשות הפיתוח, טוען המערער כי עצם העובדה שטען לזכויות במקרקעין מעידה על ניגוד והתנגשות בינו לבין בעלי 120 החלקים ורשות הפיתוח.
 
המערער סבור איפוא כי על מנת להכריע בשאלה זכותו של מי עדיפה – של המבקש לתקן, או של מי שנרשם – יש לקיים דיון לגוף התביעה.
 
  1. באשר לעילת המרמה, חידד המערער את טענותיו, וגרס כדלקמן:
 
(א)      המרמה הנטענת איננה רק בנוגע לעאמר, אלא כלפי כל המשיבים כולם. לטענת המערער, פקיד ההסדר ידע על הסכם החליפין בין סלים הנו לבין עאמר, ואף עמדה לנגד עיניו תזכורת תביעה על שם סלים הנו, אך הוא התעלם ממנה, במכוון וביודעין, ולא פנה לגביה לסלים הנו. לטענת המערער, התעלמות מכוונת ומודעת זו מהווה מרמה.
 
(ב)     באופן דומה, המערער טוען למרמה גם ביחס לרשות הפיתוח ולבעלי 120 החלקים, שכן, לשיטתו, גם אלה ידעו על הסכם החליפין ועל החזקת המערער ואביו במקרקעין, אך התעלמו מעובדות אלה באופן מכוון, ותבעו את זכויותיהם בחוסר יושר העולה כדי מרמה.
 
לנוכח כל האמור, המערער סבור כי היה על בית המשפט המחוזי לצאת מתוך הנחה כי יוכל להוכיח את טענות המרמה הנ"ל, וכי אם אלה היו מתקבלות – היה זוכה לסעד המבוקש על ידו, דהיינו תיקון הרישום. בכך, לשיטתו, עמד המערער בנטל להראות כי על פני כתב התביעה יש בידו עילה, ולכן טעה בית המשפט הנכבד קמא בהחלטתו על מחיקת התביעה ברובה.
 
  1. המשיבים 2-1 סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. להלן אביא את טענותיהם העיקריות:
 
  1. בכל הנוגע לטענות המערער ביחס לקבלת תעודת עובד הציבור – המשיבים סבורים כי בית המשפט כלל לא התייחס לתעודה, וודאי שלא ביסס את החלטתו עליה. לכן, לשיטתם, אין משמעות להתעלמות לה טען המערער, ביחס להשגותיו על אופן הגשת תעודת עובד הציבור, או לבקשתו להתיר לו לחקור את עובד הציבור שנתן את התעודה.
 
  1. טענות המרמה, ככל שאלה מופנות כלפי המשיבים 3-1, נטענו בעלמא, בלא כל ביסוס, או ראיה באשר למרמה הנטענת. לטענת המשיבים, ברי כי רשות הפיתוח ובעלי 120 החלקים סברו כי המקרקעין הינם בבעלותם, שכן אחרת לא היו תובעים את זכויותיהם.
 
  1. עוד טוענים המשיבים כי סלים הנו והמערער שבא בשמו – אינם יכולים להטיל חובות יידוע על גורמים שונים, ובפרט על פקיד ההסדר, שעה שהליכי ההסדר פורסמו כדין, וסלים הנו אף הגיש תזכורת תביעה, אלא שלא חתם עליה. כמו כן, אפילו אם יתברר כי נעשתה שגיאה מצד פקיד ההסדר – אין בכך משום עילה לתיקון המרשם, שכן רשלנות כשלעצמה איננה מגבשת מרמה.
 
  1. בכל האמור בחלקה 16 – המשיבים טוענים כי לגבי חלקה זו הוכרעו הזכויות בפסק הדין לגבי חלקה 16, המהווה מעשה בית דין בנוגע לזכויותיו של עאמר בחלקה זו (480/43200 חלקים). לנוכח פסק דין זה, ברור כי עאמר לא היה יכול להעביר לסלים הנו יותר מכפי זכויותיו בחלקה, ולכן משמעות פסק הדין הינה כי זכותו הנטענת של המערער נחותה מן הזכויות הרשומות בחלקה.
 
  1. זה המקום לציין כי בעלי 120 החלקים לא הגיבו גם לערעור ואף לא התייצבו לדיון בפנינו. המשיב 4 הודיע כי אין לו עניין בהליך, ורשם בית משפט זה פטר אותו מהגשת כתבי בי-דין ומהתייצבות לדיון בהחלטתו מתאריך 01.12.2010.
 
  1. עתה, לאחר שהוצגו: השתלשלות העניינים, פסק הדין, מושא הערעור, ועמדות הצדדים – ניתן לעבור להכרעה, ולכך אפנה להלן.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון בחומר הרב שהוגש לנו – אציע לחבריי לדחות את הערעור ביחס למשיבים 2-1, ולקבלו ביחס למשיבים 3. את הטעמים לכך אפרט מיד בסמוך. אדגיש, כי בהחלטתי נמנעתי מלהתייחס לטענות שונות, שהופיעו בסיכומי הצדדים, אך אינן עוסקות בטעמים שהביאו את בית המשפט המחוזי הנכבד למחוק את תביעת המערער על הסף.
 
  1. בכל הנוגע לטענות המערער באשר לתעודת עובד הציבור ולאי צירופו של תצהיר לגביה ביחס לבקשת המשיבים 2-1 לסילוק תביעתו על הסף, הרי שמקובלת עליי עמדתם של המשיבים הנ"ל בסוגיה זו. אכן קשה להבין את טענותיו של המערער בהקשר זה, שכן ברי כי בית המשפט המחוזי לא התבסס לצורך החלטתו על תעודת עובד הציבור, ואף נמנע מלהכריע בסוגיות עובדתיות כלשהן. לכן באי-צירופו של תצהיר בנוגע לסיבות ההגשה באיחור של תעודת עובד הציבור, או באי-התרת חקירה נגדית לגבי התעודה – לא מצאתי משום פגיעה כלשהי במערער, בנסיבות.
 
  1. לאחר שהוכרעה הסוגיה הנ"ל, ניתן לעבור לעיקר המחלוקת, והיא זו הנוגעת לטענת המרמה. כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי המערער לא טען כלל למרמה מצד המשיבים 3-1, וממילא לא טען לזכות עדיפה על זכויותיהם הרשומות של המשיבים 1 ו-3. לכן קבע בית המשפט המחוזי כי יש למחוק את תביעתו מחמת העדר עילה. בשני נושאים אלה – אינני רואה עין בעין עם בית המשפט המחוזי הנכבד. אפרט את עמדתי זו להלן.
 
  1. בכל האמור בטענת המרמה המופנית כלפי המשיב 2, הוא פקיד ההסדר, הרי שבסעיף 17 לכתב התביעה המתוקן נכתב כך:
 
"התובע [המערער כאן – ח"מ] יטען עוד כי פקיד ההסדר עצמו פעל בחוסר תום ובמרמה כאשר ידע על קיום הסכם החליפים בין אביו של התובע ובין המנוח אחמד מוחמד עאמר והתעלם ממנו שלא כדין, לא זימן את אביו של התובע לחתום על תזכורת התביעה שהוכנה ע"י נציג פקיד ההסדר כדי לקחת אותה בחשבון... וכן לא זימן את אביו של התובע לחקירה הפומבית שקיים בענין החלקה ולמרות שפקיד ההסדר ציין במפת קבלת התביעות כי אביו של התובע רכש את הזכויות מהמנוח אחמד מוחמד עאמר ז"ל והתעלם מעובדה זו שצויינה במפת קבלת התביעות...".
 
נוכח דברים מפורשים אלה, לגישתי יש לקבוע כי המערער טען, באופן ברור, למרמה מצד המשיב 2 (וזאת מבלי שאדרש, בשלב זה, למהות הטענה ולסיכוייה).
 
  1. בנוגע למשיבים 1 ו-3, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע, בסעיף 20 לפסק דינו, כדלקמן:
 
"עם זאת נזכיר כי פרט למוחמד עאמר הוגשו תביעות זכות על ידי בעלי 120 חלקים ועל ידי רשות הפיתוח. אין בכתב התביעה כל טענה הנוגדת את זכותם של אלו. אין בפי התובע כל טענה כי זכותו של מוחמד עאמר בחלקות היתה עדיפה על פני זכויותיהם של אלו, ולמעשה התובע מתעלם מהזכויות שנתבעו על ידם.
 
משמע, גם אם יוכח כי מוחמד עאמר הגיש תביעת זכות במרמה, אין בכך להועיל לתובע שהרי אף אם יתקבלו טענות התובע, לא יהיה בכך כדי לסתור את תביעת רשות הפיתוח ותביעת בעלי 120 החלקים שאושרו. אין בכתב התביעה כל אמירה כי רשות הפיתוח או בעלי 120 החלקים פעלו במרמה בתביעת הזכויות על ידם. הטענה היחידה כנגד רשות הפיתוח ובעלי 120 החלקים הינה כי ידעו על הסכם החליפין ועל החזקת המקרקעין על ידי סלים הנו ושתקו, אולם אין אף אם כך אין בכך כדי ללמד כי זכותו של סלים הנו היתה עדיפה על זכותם של אלו" (ההדגשות הוספו – ח"מ).
 
לדעתי, מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי המערער כלל לא טען לזכות עדיפה על הזכויות שנרשמו בחלקות המריבה, הינה מסקנה מוקשית. בעניין זה תמים דעים אני עם טענת המערער, לפיו אם טען לזכויות בחלקות – הרי שבטענה זו נבלעת גם הטענה כי זכותו עדיפה על זכותם של אלה הרשומים כבעלים.
 
  1. גם הקביעה לפיה כתב התביעה המערער איננו כולל כל אמירה ביחס למרמה המיוחסת לבעלי 120 החלקים אינה נקייה מפירכות. למעשה, נראה כי הצדק עם המערער, אשר מפנה לפיסקאות 15 ו-16 לכתב התביעה המתוקן, בהן נטען במפורש כי בעלי 120 החלקים פעלו במרמה (וגם כאן, אציין כי בשלב זה אינני מביע עמדה באשר לטיב הטענה), וכך נכתב שם:
 
"15. התובע יטען כי בעלי 120 החלקים שרשות הפיתוח היא חלק מהם ובעלת 70/120 חלקים מהם ידעו על העובדה כי החלקה בבעלות ובהחזקת ובשימוש אביו של התובע אך הם תבעו את החלקה כאילו היא בבעלותם ובהחזקתם והתעלמו מזכויות אביו של התובע והעלמו [כך במקור – ח"מ] מפקיד ההסדר את עובדת היות אביו של התובע הבעלים והמחזיק של השטחים (החלקים הנ"ל מהחלקות הנ"ל) ופעלו במרמה ובחוסר תום לב וגרמו לרישום לא נכון ושלא כדין על שמותיהם.
16. התובע יטען כי לא המנוח אחמד עאמר ולא בעלי 120 חלקים ו/או נציגיהם לא הודיעו לאביו המנוח על הליכי ההסדר ועל הגשת תביעותיהם על החלקות למרות היעדר כל זכות להם בחלקות הנ"ל ולא הודיעו לו על קיום החקירה הפומבית ועל פרסום לוח התביעות ו/או הזכויות באשר להן ובכך נהגו בחוסר תום לב ובמרמה".
 
  1. שונים הם פני הדברים ביחס לרשות הפיתוח, אשר לגביה לא מצאתי כל טענה מפורשת בדבר מרמה.            אמנם, המערער טען כי חלקה של רשות הפיתוח "נבלע" בתוך אותם 120 חלקים, ולכן לכאורה אם טען למרמה מצד האחרונים – הרי שטען למרמה גם מצד רשות הפיתוח. אולם, היות שהמרשם היום מפריד בין שני אלה, אמירה כי בעלי 120 החלקים פעלו במרמה איננה יכולה לתפוס ברשתה גם את רשות הפיתוח. אכן, בסעיף 18 לכתב התביעה המתוקן נכתב כי: "כל הנתבעים פעלו בחוסר תום לב, ובמרמה...", אך אין באמירה כללית שכזו משום טיעון של ממש למרמה מצד רשות הפיתוח, בהיותה חלק מ-"כל הנתבעים".
 
           כאן המקום לציין, כי בית המשפט אמנם רשאי להכיר בטענה שלא הוזכרה במפורש, אלא רק נקראת "מבין השורות". אלא שכאן דומני כי אפילו קריאה שכזו איננה אפשרית. יפים לענייננו הדברים שנאמרו מפי השופט י' זמיר ב-ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 763 (1994):
 
"כפי שהשופט קדמי מציין, טענה זאת לא נטענה על-ידי המערער. אמנם השופט קדמי מוסיף ומציין כי טענה זאת, אף שלא נטענה על-ידי המערער במפורש, הנה היא מזדקרת מבין השורות. אך אני לא ראיתי אותה מזדקרת, לא בכתב ההגנה, לא בכתב הערעור ואף לא בסיכום הטענות בערעור. ואין זו טענה קטנה ומפולפלת, שצריך ראייה חדה כדי להבחין בה, אלא טענה גדולה ובסיסית. ואם שופט צריך להזדיין בזכוכית מגדלת כדי לחפש אותה בין השורות של כתבי הטענות, הדעת נותנת שהמערער לא טען אותה, פשוטו כמשמעו".
 
  1. נוכח כל האמור לעיל – יש לקבוע כי המערער טען כי זכויותיו עדיפות על זכויות המשיבים 1 ו-3 וכן יש לקבוע כי המערער טען למרמה מצד המשיבים 3-2, אך לא טען זאת כלפי המשיבה 1. נוכח מסקנתי זו, הרי שבדין נמחקה תביעת המערער כנגד המשיבה 1 מחמת העדר עילה.
 
  1. עתה, ובשים לב לאמור בפיסקה 28 שלעיל – יש להדרש לשאלה האם מהות טענת המרמה שהעלה המערער ביחס למשיבים 3-2 מבססת עילה לכאורית כנגדם לצורך אי-מחיקת התביעה על הסף.
 
בכל האמור במשיב 2, דומני כי קשה להלום את טענת המערער לפיה פקיד ההסדר ידע על הסכם החליפין, אך התעלם ממנו במכוון. בהקשר זה אציין כי אין מחלוקת שתזכורת התביעה שהגיש סלים הנו עמדה לפני פקיד ההסדר, אך הוא נמנע מטיפול בה מחמת שהיתה בלתי חתומה. אכן אין זה תפקידו של פקיד ההסדר לתזכר, או לזמן באופן אישי גורמים שונים, וכל עוד הליכי ההסדר התבצעו ופורסמו כדין – לא ברור על מה סומכת טענת המערער כי פקיד ההסדר פעל במרמה. זאת ועוד: מקובלת עלי הטענה כי אפילו אם נאמר שפקיד ההסדר שגה, ואפילו אם התרשל, עדיין רחוקה הדרך בין כך ובין מרמה מכוונת. משמעות הדברים הינה שאפילו אם יוכיח המערער את כל שטען ביחס למשיב 2 – לא תתגבש טענת מרמה כנגדו. מכאן, שבכל הנוגע למשיב 2 – בדין הורה בית המשפט המחוזי הנכבד על מחיקת תביעת המערער מחמת העדר עילה.
 
  1. נותרו איפוא בעלי 120 החלקים. השאלה שלפתחנו כעת נוגעת לטענתו הראשונה של המערער, הנזכרת בסעיף 8 לסיכומי טענותיו, והיא כי לא היה מקום למחוק את התביעה ככל שזו מופנית נגד בעלי 120 החלקים, אשר לא הגישו כתב הגנה, לא התייצבו לדיונים בבית המשפט המחוזי, לא ביקשו למחוק את התביעה על הסף, ואף לא השיבו לערעור, או התייצבו בפנינו. בניסוח אחר, השאלה היא האם ניתן, והאם מוצדק, למחוק את התביעה נגד המשיבים 2-1, אך לא נגד בעלי 120 החלקים?
 
לצורך מענה על שאלה זו, מן הראוי להקדים ולהביא את הוראות הדין הרלבנטיות, ואת ההלכות שפירשו אותן. בכך אדון מיד בסמוך.
 
  1. המחיקה על הסף מוסדרת בתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), כאשר לענייננו רלבנטית תקנה 100(1), הקובעת כדלקמן:
 
"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, על יסוד אחד הנימוקים האלה:
 
(1)   אין הכתב מראה עילת תביעה;
 
[...]"
 
מפשוטו של מקרא עולה כי לבית המשפט יש סמכות למחוק תביעה על הסף כנגד כל נתבע, וזאת ללא תלות בהגשת בקשה בעניין מטעם נתבע מסוים כזה או אחר (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 171 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). לכן לכאורה לא היתה מניעה למחוק את התביעה גם נגד בעלי 120 החלקים.
 
עם זאת, לצד העובדה שבעלי 120 החלקים לא הצטרפו לבקשת המחיקה על הסף – הם אף לא הגישו כתב הגנה מצידם. תקנה 97(א) לתקנות היא המסדירה את מצב הדברים כאשר נתבע נמנע מלהגיש כתב הגנה, וקובעת כדלקמן:
 
"נתבע שלא הגיש כתב הגנה תוך המועד שנקבע לכך, יתן בית המשפט או הרשם פסק דין שלא בפניו על יסוד כתב התביעה בלבד; היתה התביעה שלא על סכום כסף קצוב, יהא בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדרוש מן התובע הוכחה מלאה או חלקית של תביעתו או מקצתה לפני שיינתן פסק הדין; ..."
          
           תקנה 97(א) מלמדת איפוא כי על בית המשפט לתת פסק דין "על יסוד כתב התביעה". מכאן, שגם בהעדר הגנה – אין מדובר בקבלת אוטומטית של התביעה, ואם כתב התביעה איננו מגלה עילה, מטבע הדברים לא ינתן פסק דין לטובת התובע אף משלא הוגש כתב הגנה (ראו: רע"א 8821/09 פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011), בפסקאות 13-12 לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר; ע"א  2742/90 אהרונוב נ' עיזבון אהרונוב, פ"מ מה(3) 159, 164 (1991); גורן, בעמ' 343).
         
הנה כי כן, שילובן של תקנות 97(א) ו-100 לתקנות מעלה כי לבית המשפט המחוזי היתה סמכות למחוק את התובענה גם ביחס לבעלי 120 החלקים, חרף העובדה שלא הצטרפו לבקשת המחיקה, ואף על פי שכלל לא טרחו להתגונן מפני התביעה.
 
  1. לצד שאלת הסמכות, ההלכה קבעה כי על בית המשפט לגלות זהירות רבה בטרם ישעה לבקשה לסילוק תביעה על הסף, וכך נפסק:
 
"'הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף... רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט - בבואו לשקול אפשרות זו - ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן' ... על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים - נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט; מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת.
אמנם לא למותר לומר, כי בסופו של יום, אם מתברר בדיעבד כי אכן היה מקום לסילוק על הסף, ניתן לפצות על זאת - במידה רבה למצער - בהשתת הוצאות"
 
(ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ, בפסקאות י"ב-י"ג לפסק דינו של חברי, השופט א' רובינשטיין (04.06.2007)).
 
בהקשר לזהירות הנדרשת בסילוק על הסף של תובענות המעלות טענת מרמה הנוגעת לסעיף 93 לפקודה, נקבע ב-ע"א 1545/92 אל הוזייל נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(3) 534, 539 (1993) כדלקמן:
 
"טענת המירמה לא נסמכה אך ורק על עצם אי ידיעתם של המערערים על הליכי ההסדר. בכתב התביעה ניתן פירוט בדבר פעולות והליכים שונים, אשר היו צריכים להתקיים ולא נעשו, לפי טענת המערערים... מן הפרוטוקול עולה כי קיימת, לפחות לכאורה, מחלוקת עובדתית של ממש בכל הנוגע לפעולות שנעשו או שלא נעשו בתקופת ההסדר. במצב דברים זה, נראה לי, כי החלטת הערכאה הראשונה לדחות את התביעה על הסף מהווה צעד נמהר. הנטל המונח על שכם המערערים לבסס את תביעתם על פי סעיף 93 לפקודת ההסדר הוא אכן כבד, אך דומה שיש לאפשר להם לנסות ולעמוד בו, ולא לחסום את דרכם ולדחות את התביעה על הסף".
 
לנוכח הלכות אלה, ולאחר שמצאתי כי יש להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיהן המערער לא טען כביכול למרמה מצד בעלי 120 החלקים, או לזכות עדיפה עליהם – נראה כי יש להתערב אף במסקנה כי כתב התביעה אינו מראה עילה כנגדם. מכאן שאם יוכיח המערער את זכותו העדיפה, ואם יוכיח את טענת המרמה (ובשלב זה עלינו לצאת מתוך הנחה שהמערער עשוי להרים את נטל ההוכחה) – תתכן תחולה לסעיף 93 לפקודה, והמערער עשוי לזכות בסעד המבוקש על ידו.
 
  1. באמור לעיל – אין די, שהרי ניתן להקשות ולגרוס כי אין הגיון בהחזרת הדיון בתביעה כנגד בעלי 120 החלקים, בד בבד עם מחיקתה של התביעה כנגד המשיבים    2-1. מסתבר כי מצב דברים קרוב התברר ב-ע"א 416/86 אגבריה נ' עיזבון אגבריה, פ"ד מב(2) 408 (1988) (להלן: עניין אגבריה). באותו מקרה ביקשו המערערים פסק דין הצהרתי בגדרו יקבע כי צו ירושה שניתן – איננו מתייחס לחלקות מסוימות, בהן תבעו זכויות, תוך שהם מסתמכים על צו קיום צוואה מסוים (לגבי עיזבון אחר). במהלך הדיונים, התברר כי המערערים התעלמו מצו ירושה מתקן לגבי אותו עיזבון אחר, אשר שמט את הקרקע מתחת לטענותיהם. לכן, ואף על פי שחלק מהנתבעים לא טרחו להתגונן – מחק בית המשפט המחוזי את התביעה כנגד כל הנתבעים על הסף. על פסק דין זה הוגש ערעור, ובגדרו קבע כב' השופט בייסקי מפי בית המשפט כך:
 
"טוען בא-כוח המערערים, שאף בהנחה זו [הנחה כי צו הירושה אכן גובר על צו קיום הצוואה – ח"מ] זכאים היו המערערים, כי יינתן פסק-דין לטובתם בכל הנוגע למשיבים 5-2, אשר כאמור לא הגישו כתב-הגנה כלל ולא התייצבו לפני בית המשפט אף שהוזמנו כדין. בא-כוח המערערים מצביע על תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, כי במקרה כזה זכאי התובע לפסק-דין על-פי עתירתו לגבי משיבים אלה.
 
אכן, זכאי תובע לפסק-דין נגד נתבעים שלא התגוננו בתביעה. ואולם, כאשר העתירה היא לפסק-דין הצהרתי, אשר על פני הדברים עשוי להיות נוגד הכרזה אחרת של בית-משפט מכוח צו ירושה, ומתברר כבר בשלב מוקדם של הדיון, כי המשען היחידי, שעליו מבקשים התובעים להישען, היינו הצוואה, הוא משענת קנה רצוץ, לא ייתכן, כי בית המשפט ייצור סתירה כזו על-ידי מתן הכרזה, אף אם חלק מהנתבעים הנוגעים בדבר לא התגוננו". (שם, בעמ' 410)
 
לדעתי, יש מקום עם זאת להבחין את הערעור שלפנינו מפסק הדין בעניין אגבריה הנ"ל. אצלנו דומני כי אין קושי להפריד בין המשיבים השונים, כפי שעשה בית המשפט המחוזי הנכבד בהתירו את המשך בירור התובענה ביחס לחלקו של המשיב 4 בחלקה 16. באופן דומה יש לאפשר למערער לנהל את תביעתו ביחס לבעלי 120 החלקים. לו היה מתברר, לדוגמה, כי הסכם החליפין שהמערער טען שנכרת בשנת 1951 הוא "משענת קנה רצוץ", כדוגמת צו קיום הצוואה שנדון בעניין אגבריה, או אז היה מקום למחוק את התביעה בשלמותה. עם זאת כאשר לכאורה לא כך הם פני הדברים במקרה שבפנינו, הרי שדין התביעה כנגד בעלי 120 החלקים להתברר כסדרה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד.
 
  1. בשולי הדברים אציין, כי על פניו יתכן וניתן לטעון כי יש לסלק את התביעה על הסף גם כנגד בעלי 120 החלקים, לפחות בכל הנוגע לחלקה 16, וזאת מחמת מעשה בית-דין. מאחר וטענה זו לא נטענה מפי בעלי 120 החלקים עצמם (אלא רק הוזכרה אגב אורחא על ידי המשיבים 2-1 בסיכומיהם) – אמנע מלהתייחס אליה, ולקבוע לגביה מסמרות כלשהן.
 
  1. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – אציע לחברי לקבל את הערעור בחלקו, כך שתתבטל קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה תמחק התביעה כנגד המשיבים 3. לעומת זאת תאושר הקביעה כי התביעה נגד המשיבים 2-1 תמחק, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. המערער יגיש איפוא כתב תביעה מתוקן בתוך 30 ימים בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, בכפוף לתיקון המוצע כאן ביחס למשיבים 3, שכנגדם התביעה לא תימחק. בנסיבות העניין – אני מציע עוד כי לא נעשה צו להוצאות.
 
ש ו פ ט
 
המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
           אני מסכימה.
                                                                      מ ש נָ ה  ל נ ש י א
 
השופט נ' הנדל:
 
           אני מסכים.
ש ו פ ט
 
 
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
 
          ניתן היום, ‏כ"א באלול התשע"ג (‏27.08.2013).
 
 
מ ש נָ ה  ל נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט
 
 
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב