Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 8573/12 פלונית נגד פלוני ואח'
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים  
                                            ע"א  8573/12
                                            ע"א  8616/12
     
 
 
לפני:   כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המערערת בע"א 8573/12 והמשיבה בע"א 8616/12:  
פלונית
 
 
  נ  ג  ד
 
 
המשיבים בע"א 8573/12 1. פלוני
והמערערים בע"א 8616/12: 2. המגן חברה לביטוח בע"מ
 
 
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 7049/05 שניתן ביום 22.07.2012 על ידי כבוד השופט א' פרקש
 
                                          
תאריך הישיבה: ד' באייר התשע"ג (14.4.2013
 
 
בשם המערערת בע"א 8573/12 והמשיבה בע"א 8616/12:  
עו"ד מיכל לביא לחיאני
 
 
בשם המשיבים בע"א 8573/12 עו"ד אריה כרמלי
והמערערים בע"א 8616/12: ועו"ד פיראס מלחם
 
 
                                                                                          פסק-דין
 
השופט י' עמית:
 
1.        המערערת בע"א 8573/12 (להלן: המערערת), ילידת 1965, נפגעה ביום 30.7.2003 כהולכת רגל על ידי משאית בה נהג המשיב 1 שמבטחתו היא המשיבה 2 בע"א 8573/12 (להלן: המבטחת). המערערת נפגעה קשה, והועברה כשהיא במצב וגטטיבי למוסד שיקומי באזור גוש דן, שם היא נמצאת עד היום.
 
           המערערת לא זוהתה ונותרה אלמונית משך מספר שנים. התביעה בשמה הוגשה על ידי הקרן לטיפול בחסויים (להלן: הקרן) שמונתה כאפוטרופא על ידי בית המשפט לענייני משפחה. במהלך השנים, ובעקבות חקירה שנערכה על ידי חברת חקירות שנשכרה על ידי הקרן, נתבררה זהותה של המערערת, כמי שעלתה מאחת מארצות חבר העמים עם בעלה בשנת 1996, והותירה מאחוריה זוג הורים ובת. לאחר שבעלה של המערערת עבר אירוע מוחי והזוג נקלע למצוקה כלכלית, החלה המערערת לעבוד כיצאנית עד שנפגעה בתאונה.
 
           המערערת היתה משך זמן במצב וגטטיבי, אך במהלך השנים הלך מצבה והשתפר באופן משמעותי, בעיקר במישור הקוגנטיבי, וממצב שהוגדר כ"סיעודי מורכב" היא מוגדרת כיום כ"סיעודי". המערערת מסוגלת לבצע תרגילי חשבון פשוטים, חל שיפור בכושר הראיה שלה, היא מתקשרת עם הסביבה, משתתפת בפעילות חברתית במוסד השיקומי, ולטענת באי כוחה, אף מתקשרת באמצעות מטפלת אל משפחתה בחבר העמים. עם זאת, בהיבט הפיזי המערערת מרותקת למיטה ולכסא גלגלים ותלויה לחלוטין בעזרת הזולת בכל פעולה ופעולה, אך עושה שימוש ביד ימין לאכילה, כתיבה והפעלת מחשב (מסך מגע). מאז התאונה נשמה המערערת באמצעות קנולה והוזנה בפג, אך לטענת באי כוחה, כיום כבר נגמלה מהקנולה ויכולה לאכול כרגיל.
 
2.        בית משפט קמא פסק למערערת פיצוי חד פעמי ותשלום עיתי חודשי, מתוך הנחה כי תמשיך לשהות במוסד הסיעודי עד תוחלת חייה.
 
           כפיצוי חד פעמי נפסקו הסכומים הבאים:
 
           הפסדי הכנסה: הצדדים הגיעו להסכמה לפיה השכר החודשי של המערערת יועמד על 6,000 ₪ נטו לחודש משך 4 שנים מיום התאונה, ולאחר מכן יחושב לפי 4,000 ₪ נטו לחודש עד לגיל 67. מסכומים אלה הפחית בית המשפט 70% מהשכר בגין הוצאות מחייה נחסכות במשך שהותה של המערערת במוסד.
 
           ציוד רפואי: נפסק סך של כ-106,000 ₪ עבור ציוד שנרכש למערערת ולא סופק לה על ידי המוסד, כמו כסא גלגלים, כרית למניעת פצעי לחץ, מכשיר APT, חגורות קשירה לכסא גלגלים, סדים לידיים ומתקן לצוואר, ומחשב. בנוסף, נפסק סך של כ-59,000 ₪ עבור כסא גלגלים ממונע, מתוך הנחה כי המערערת תוכל להפעילו ולעשות בו שימוש בעתיד, וסך של כ-12,000 ₪ בגין רכישת עמידון. מנגד, נדחתה התביעה לרכישת משעל, מכשיר שנטען כי השימוש בו יאפשר לגמול את המערערת מהקנולה, ונקבע, כי ככל שתידרש רכישת משעל, המערערת תוכל לפנות לבית המשפט בבקשה נפרדת.
 
           עזרת צד ג' לעבר: בית המשפט עמד על כך שהצוות המטפל במערערת במוסד השיקומי המליץ לשכור עבורה מטפלת, נוכח השיפור במצבה. נקבע כי העובדת הסוציאלית במוסד השיקומי מטפלת ב-36 חולים סיעודיים וב-36 חולים מורכבים, כך שאין באפשרותה ליתן את תשומת הלב, העזרה והטיפול לה נזקקה ונזקקת המערערת. הקרן שכרה מטפלת למערערת, ומספר שעות הטיפול השבועיות הלך וגדל ככל שחל שיפור במצבה, ונכון למתן פסק הדין עמד על 16 שעות שבועיות. בית המשפט פסק בראש נזק זה סך של כ-106,000 ₪ לעבר.
 
           בנוסף, פסק בית משפט קמא החזר עבור קלינאי תקשורת; הוצאות שנדרשו על מנת לברר את זהותה של המערערת; הוצאות הטיסה והשהייה של אמה ובתה של המערערת, שהוטסו על ידי הקרן על מנת לבקרה; שכר אפוטרופוס לעבר ופיצוי בגין נזק לא ממוני.
 
           סך הכל פסק בית משפט קמא בגין נזק מיוחד חד פעמי הסך של 948,815 ₪ (סכום זה כולל סכום נוסף שנפסק בהחלטת בית משפט קמא מיום 11.10.2012 ובה תוקן פסק הדין, בעקבות בקשות שהגישו הצדדים לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).
 
3.        מכאן עבר בית משפט קמא לבחון את התשלום העיתי, ופסק את הסכומים הבאים, בנוסף למימון אישפוז המערערת במוסד השיקומי.
 
           עזרת צד ג': נקבע כי השיפור המשמעותי במצבה של המערערת נבע, בין היתר, תודות לטיפול של הצוות הרפואי והשיקומי במוסד, והעזרה של המטפלת הצמודה. בית משפט קמא העריך כי מדובר בכ-3 שעות יומיות של מטפלת שהקרן שוכרת באמצעות חברת כוח אדם, והעמיד הפיצוי בראש נזק זה על 3,000 ₪ לחודש, לפי היקף של 16 שעות שבועיות.
 
           ביקורי בני המשפחה – נפסק סך של 1,000 ₪ לחודש, על פי שהייה של כ-14 ימים בשנה של האם והבת.
 
           אבדן כושר השתכרות – נפסק סך של 1,200 ₪ לחודש (4,000 ₪ X 30%).
 
           טיפולי הידרותרפיה: ד"ר זייליג, המומחה בתחום השיקום, המליץ על טיפול הידרותרפיה אחד בשבוע. בהתחשב בכך שקופת חולים מממנת 12 טיפולי הידרותרפיה לשנה, נקבע כי המערערת זכאית למימון של 4 טיפולי הידרותרפיה לחודש, לפי 300 ₪ לנסיעה + 120 ₪ עבור ליווי. סך הכל – 1,700 ₪ לחודש. בגין טיפולי פיזיותרפיה לא נדרש פיצוי, מאחר שהמערערת מקבלת טיפולים אלה במוסד השיקומי.
 
           בדיקות רפואיות ותרופות: המומחה השיקומי קבע כי המערערת תידרש למעקב קבוע של נוירולוג, אורטופד ורופא שיניים פעם בשנה. לאור זאת, נפסק סך של 100 ₪ לחודש.
 
           הוצאות ניידות בעתיד: המומחה השיקומי אמר בעדותו כי לדעתו המערערת "צריכה כל יום לצאת לפארק עם כסא גלגלים, ולפחות 3 פעמים בשבוע להוציא אותה רחוק מאוד מהמחלקה, וזאת ללא קשר ליציאה לטיפולי ההידרותרפיה". לאור זאת, ובהתחשב בעלויות ההסעה, נפסק סך של 2,500 ₪.
 
           בלאי ורכישת ציוד חלופי: בהחלטה המתקנת נפסק סך של 1,546 ₪ לחודש.
 
           אפוטרופוס לעתיד: נפסק סך של 520 ₪ לזכות הקרן.
 
           מהסכומים שנפסקו הורה בית המשפט לנכות קיצבת נכות כללית וקיצבת ניידות.
 
4.        על פסק הדין נסבים שני הערעורים שבפנינו.
 
           המערערת הלינה, בין היתר, על כך שבית המשפט ניכה 70% מהפסדי השכר בגין הוצאות נחסכות; על שלא נפסקו לזכותה פיצויים בראשי הנזק של הפסדי פנסיה, זכויות סוציאליות, וטיפולי קלינאות תקשורת; ועל מיעוט הפיצוי שנפסק בגין ביקורי המשפחה. עוד נטען כי היה על בית המשפט לפסוק סכום גבוה יותר בגין עזרת צד ג', וכי החישוב על פי 16 שעות שבועיות בשבוע אינו מתיישב עם קביעת בית משפט קמא כי היקף השעות הסביר הוא 3 שעות יומיות.
          
           המבטחת טענה בערעורה (ע"א 8616/12), בין היתר, כי היה על בית המשפט לקבוע כי התשלום בגין הפסדי השכר לעתיד ייפסק ביום שימלאו למערערת 67 שנים; כי לאחר גיל 67 ינוכה סך המשקף את החיסכון החודשי בהוצאות המחיה נוכח המשך שהותה במוסד סיעודי; וכי היה על בית המשפט לקבוע הוראה למקרה שבו מצבה הסיעודי של המערערת ישתנה. המבטחת הלינה כמעט על כל פריט ופריט שנפסק לזכות המערערת. כך, לדוגמה, הלינה המבטחת על התשלום בסך 100 ₪ לחודש שנפסק בגין הוצאות רפואיות, באשר לטעמה ראוי היה לפסוק סך של 40 ₪. טרחתי לפרט השגה זו כדוגמה לכך, שעל אף שהפסיקה חזרה והדגישה כי בתיקי נזיקין ערכאת הערעור אינה המקום ל"בוכהלטריה" זעירה ולבחינה מחדש של כל ראש נזק ונזק, הדברים עדיין לא הופנמו.
 
           אקדים ואומר כי לא מצאתי ממש במרבית השגותיהם של הצדדים למעט מספר נקודות, עליהם אעמוד להלן.
 
5.        הסכום החודשי העיתי שנפסק לזכות המערערת נחזה על פניו כגבוה, וכחורג מהסכומים שבתי המשפט נוהגים לפסוק לזכות נפגע השוהה במוסד סיעודי. אלא שהמקרה שבפנינו ייחודי בשני היבטים. ראשית, למערערת אין קרוב ורע בישראל (בעלה, שלקה באירוע מוחי זקוק בעצמו לעזרת צד ג' וככל הנראה אינו מודע כלל לקורותיה). שנית, מצבה של המערערת השתפר עד מאוד בתקופת שהותה במוסד. המומחה השיקומי, אשר בחוות דעתו הראשונה משנת 2005 הביע פסימיות וקבע כי אין תחזית לשיפור, מצא בשנת 2008 כי "חל שיפור משמעותי במצבה הקוגנטיבי כמתואר מעלה. שיפור זה מצביע על העובדה שמצבה עדיין דינמי ושיתכן שיפור גם בעתיד". לאור זאת, סבר המומחה השיקומי, באופן חריג, כי יש להוציא את המערערת מהמוסד לפחות שלוש פעמים בשבוע על מנת "להתאוורר". למסקנות אלה של המומחה, השלכה בשני מישורים והם: הכרה בראש הנזק של עזרת צד ג' והכרה בראש הנזק של ניידות, למרות שהמערערת שוהה במוסד סיעודי.
 
6.        מקום בו אין לנפגע פוטנציאל שיקומי ואין בעזרת צד ג' מצד קרובי משפחה או מטפלים פרטיים כדי לשפר את מצבו או להקל על סבלו או לשפר את איכות חייו או להאריכם, בתי המשפט נמנעו מלפסוק לנפגע המאושפז במוסד המספק את צרכיו הסיעודיים, פיצוי נוסף בגין עזרת צד שלישי (השוו ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד מח(2) 705, 746-745 (1994)). ולהיפך, יש מקום לפסוק סכומים נוספים עבור טיפולים או עזרת צד ג' שנועדו לשמר או לשפר את מצבו של הניזוק, מעבר לצרכים שהמוסד מספק (ראו, לדוגמה, ע"א 5865/08 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מסס בפסקה 7 (13.7.2011)). זה המקרה שבפנינו, ומצבה של המערערת מזכיר את מצב הנפגעת שנדון בע"א 2341/04 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אלקה גלבוע (22.11.2005) (להלן: עניין גלבוע). באותו מקרה נפסק פיצוי לנפגעת, ששהתה במוסד סיעודי, הן בראש הנזק של עזרת צד ג' והן בראש הנזק של ניידות. וכך נאמר בנושא עזרת צד ג':
 
דומה, כי לא ניתן לקבל כמובן מאליו את השינוי החיובי במצבה התפקודי של המשיבה. בניגוד גמור להערכות המומחים, יצאה המשיבה ממצב התרדמת בו היא הייתה שרויה והועברה למחלקה רגילה, תוך שהיא מסוגלת לתקשר, גם אם באופן חלקי, עם סביבתה. שיפור זה הוא בראש ובראשונה תולדה של המאמצים הבלתי נלאים, הממון והזמן הרב שהשקיעו המשיב ובני משפחתו בטיפול במשיבה ועל כך זכאים הם לפיצוי. זאת ועוד, אף אם לא ניתן להעריך כי בעתיד יחול שיפור נוסף במצבה של המשיבה, אין להסיק מכך כי המערערות פטורות מן החובה להעניק למשיבה את התנאים הנאותים ולוּ לשם שמירה על מצבה הקיים. בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי למשיבה עומדת הזכות להמשיך ולתקשר, ככל שניתן, עם סביבתה ואין ליטול זאת ממנה. נוכח האמור, יש מקום להטיל על המערערות את החובה לשאת בעול פעילויות מסוימות אשר יסייעו למשיבה לשמר את יכולותיה התפקודיות הנוכחיות.
 
 
           במקרה דנן, העריך בית המשפט את עזרת צד ג' בסכום של 3,000 ₪ (כמעט פי שניים ממה שנפסק בעניין גלבוע) ואיני רואה להתערב בסכום זה, המשקף כ–16 שעות שבועיות לפי שכר של כ-40 ₪ לשעה.
 
7.        בעניין גלבוע, הכיר בית המשפט בצורך של הנפגעת לבקר בביתה ו"ליהנות מתחושת החופש הנלווית ליציאה מן המוסד ומן השהייה בבית, בחוג משפחתה", ומשכך, נקבע כי יש מקום לפסוק פיצוי בגין ההוצאות הכרוכות בביקורים אלה, מדי סוף שבוע וחג. עוד נפסק כי העובדה שהנפגעת תזדקק לשירותי הסעה פעם בשבוע לערך, אינה מצדיקה רכישת רכב כפי שנפסק על ידי בית המשפט המחוזי, אך נוכח העלויות הכרוכות ממילא בהסעת הנפגעת לביתה, לא התערב בית המשפט בתוצאה הסופית.
 
           במקרה דנן, המערערת אמורה לצאת את המוסד כארבע פעמים בשבוע, פעם אחת להידרותפיה בליווי מטפל, ושלוש פעמים בשבוע לסביבה קרובה יותר מחוץ למוסד. בעקבות ישיבת קדם ערעור שנערכה בפני, ביקשה המבטחת לבחון אפשרות להעמיד לרשות הנפגע הסעה בעלות נמוכה יותר, אך העניין לא הסתייע ויש להצר על כך. בית משפט קמא העריך את הוצאות הנסיעה הלוך וחזור בסכום של 300 ₪ אך דומני כי סכום זה הוא על הצד הנמוך, בהתחשב בכך שהמערערת נדרשת לאמבולנס לצורך הסעתה. הקרן הפנתה להצעות מחיר מהם עולה כי הסכום הנדרש הוא 450 ₪ לכל כיוון. סכום זה נראה לי מוגזם, מה עוד שאין מדובר בנסיעה חד פעמית, ועל כן אחשב הפיצוי בראש נזק זה לפי 450 ₪ לשני הכיוונים X 3 פעמים בשבוע X 4.3 שבועות = 5,800 ₪ לחודש, במקום 2,500 ₪ לחודש שנפסק על ידי בית משפט קמא, קרי, תוספת של 2,300 ₪ לחודש.
 
           לא למותר לציין כי ייתכן שעם יציאת המערערת מחוץ לכתלי המוסד פעמים רבות יותר לאור הגדלת הפיצוי בראש נזק זה, היא תזכה לקצבת ניידות מהמוסד לביטוח לאומי, ובמקרה כאמור, יש לנכות את קצבת הניידות שתשתלם מתוך התשלום העיתי.  
 
           נוכח הגדלת סכום הנסיעה, צריך היה לכאורה להגדיל גם את סכום הפיצוי שנפסק בגין טיפולי ההידרותרפיה, אך מאחר שאיני רואה מניעה כי המטפלת של המערערת תתלווה אליה גם לנסיעה זו, הסכומים מתקזזים, ואיני רואה להתערב בסכום שנפסק.
 
8.        למעט בראש הנזק של הסעות אל מחוץ לכתלי המוסד הסיעודי, לא מצאתי לקבל השגות המערערת על ראשי הנזק האחרים שנפסקו לזכותה. כך, לדוגמה, לעניין ניכוי 70% מהפסדי ההשתכרות, פסק הדין הולך בעקבות ההלכה לפיה "כלל האצבע ביחס לניזוק חסר-התלויים, שכל צרכי-המחייה שלו מסופקים על-ידי המוסד שבו הוא שוהה, צריך להיות ניכוי של 70% הוצאות נחסכות מבסיס השכר שנקבע בעניינו שלו לצורך החישוב" (ע"א 6738/06 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' באסל אבו עאבד (15.3.2009)).  
 
           עד כאן ערעור המערערת, ומכאן לערעור המבטחת.
 
9.        המבטחת הלינה בערעורה כמעט על כל ראשי הנזק, הן החד פעמי והן העיתי, אך לא מצאתי ממש בהשגות אלה. כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, הקרן הציגה קבלות על כל סכום שהוצא על ידה לרווחתה ולשיקומה של המערערת, כך שהסכומים שנפסקו משקפים החזר של הוצאות אלה. הפיצוי החודשי בסך של 1,546 ₪ שנפסק בהחלטה המתקנת בגין בלאי לציוד אכן נראה על פניו גבוה, אך בהתחשב בכך שסכום זה כולל גם בלאי אך גם רכישה מחדש של הציוד (מחשב, שתי כסאות גלגלים, עמידון ומכשיר APT), לא ראיתי להתערב בכך. 
 
10.      עם זאת, מצאתי לקבל ערעורה של המבטחת בשלוש נקודות, שלמעשה, המערערת הייתה נכונה להסכים להן.
 
           ראשית, פסק הדין יתוקן באופן שיובהר כי כאשר המערערת תגיע לגיל 67, ייפסק התשלום בסך 1,200 ₪, סכום אשר משקף הפסד השתכרותה של המערערת בניכוי הוצאות מחייה נחסכות בשיעור של 70%. 
 
           שנית, ככל שהמבקשת תקבל לאחר הגיעה לגיל 67 גם קצבת הבטחת הכנסה בנוסף לקצבת הזקנה, יש לנכות מתוך הסכום הכולל 70% בגין החיסכון בהוצאות המחייה.
 
           שלישית, במצב סיעודי מורכב, וככל שהחבות תעבור למשרד הבריאות או לקופת חולים, המבטחת תהיה פטורה מתשלום דמי האשפוז במוסד. למען הסר ספק הפסקת התשלום העיתי לא תעשה באופן חד צדדי ע"י המבטחת, אלא באישור בית המשפט ולאחר שהוכח כי משרד הבריאות או קופת חולים נטלו על עצמם את דמי האשפוז. כל התדיינות בנושא תעשה בין המבטחת למשרד הבריאות או קופת חולים.
 
11.      סוף דבר, שערעור המערערת (ע"א 8573/12) נדחה על כל חלקיו למעט תוספת של 2,300 ₪ לתשלום העיתי. ערעור המבטחת (ע"א 8616/12) נדחה על כל חלקיו, בכפוף לתיקונים ולהבהרות בסעיף 10 לעיל.
 
           נוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.
 
           ניתן היום, כ"ח באלול התשע"ג (3.9.2013).
 
ש ו פ ט                               ש ו פ ט                                ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב