Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 8526/11 קרן קיימת לישראל ואח' נגד עיזבון גוזלן ז"ל ואח'
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  8526/11
 
 
לפני:   כבוד הנשיא א' גרוניס
  כבוד השופט א' רובינשטיין
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המערערות: 1. קרן קיימת לישראל
  2. רשות הפיתוח
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. עיזבון גוזלן ז"ל
  2. עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 24.7.2011 בת"א 2472/06 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' רונן
 
                                          
תאריך הישיבה: ט"ו באייר התשע"ג         (25.4.2013)
 
 
בשם המערערות: עו"ד אלעד נוה
 
 
בשם המשיב 1: עו"ד איתן גבע
 
 
בשם המשיבה 2: עו"ד עופר נתנאל
 
 
 
                                                                                                             פסק-דין
 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.        אי שם בשנות החמישים של המאה הקודמת נחתם הסכם בין חברת עמידר לבין דיירים שקיבלו לרשותם נכס אשר הוגדר בהסכם זה כ"דירה". בינתיים, חלפו להם כמה עשרות שנים, הדיירים המקוריים נפטרו והדירה נהרסה כליל. בנעליהם באים יורשיהם, קרובי משפחה שטוענים לזכות להירשם כחוכרים של המגרש שעליו הייתה בנויה הדירה. לצורך כך, אנו נדרשים להכריע בשאלת פרשנותו של ההסכם, ובאופן יותר ספציפי, בשאלה האם הוא הקנה לדיירים זכויות בשטח הדירה בלבד, או גם במגרש שעליו היא הייתה בנויה.
 
רקע עובדתי וההליכים המשפטיים הצריכים לעניין
 
2.        ביום 31.10.1957 נחתם הסכם (להלן: ההסכם) בין עמידר החברה הלאומית לשכון עולים בישראל בע"מ (להלן: עמידר) לבין יוסף וסופי גוזלן ז"ל (להלן: גוזלן) ביחס לנכס במושב קדימה. כאמור לעיל, המחלוקת בין הצדדים נוגעת להיקפן של הזכויות שהוקנו לגוזלן במסגרת ההסכם – האם הן כוללות את שטח הדירה בלבד במתכונת של דירה בבית דו-משפחתי צמוד קרקע או שמא הן כוללות גם את המגרש שעליו היא נבנתה (להלן: המגרש).
 
3.        מטרותיו של ההסכם הוגדרו במבוא לו, כך: "הואיל והמשתכן ביקש מאת עמידר לרכוש בשכון קדימה מ.ש.ב.ק. את הדירה מס' 1 שבמבנה מס' 45 ועמידר הסכימה למסור למשתכן את הדירה בהתאם לתנאי כתב הסכם זה". בנוסף, "הדירה" הוגדרה בו על דרך הפנייה לנספח ("הדירה המתוארת בתוספת 'א' לכתב הסכם זה").
 
4.        להסכם צורפו שלושה נספחים, ובלשונו של ההסכם – "תוספות". כתוספת א' להסכם שמשה תעודה מטעם עמידר שכללה פרטים מזהים של הדירה: מיקומה (היישוב קדימה), מספר הגוש (7815) מספר הדירה (45) ומספר הבית (1). תוספת ב' כללה את הנוסח המיועד של הסכם החכירה שעתיד להירשם בין המשתכנים לבין הקרן הקיימת לישראל. תוספת ג' להסכם הייתה תרשים של הדירה, שהגדיר את מסגרת הבנייה המותרת בה. ההסכם לא אזכר תוספות מחייבות נוספות. עם זאת, בפועל נלווה לו תרשים של המגרשים בשיכון עמידר בקדימה, שבו סומן בצבע אדום המגרש שבו מוקמה הדירה (מגרש 177). כמו כן, נלווה להסכם תרשים של הבית הדו-משפחתי ומיקומו על גבי שני המגרשים שעליהם הוא בנוי. בתרשים זה פורטו מספר הגוש, מספר החלקה, מספר המגרש, מספר הבית, מספר הדירה ושטחם של כל אלה.
 
5.        גוזלן התגוררו בדירה במשך שנים ארוכות. בשנים הראשונות למגוריהם בה, ולמעשה עד לשנת 1966, הם שילמו דמי חכירה לעמידר (כפי שאלה הוסדרו בסעיף 4(ג) להסכם). בשנת 1966 קיבלו גוזלן הודעה מעמידר לפיה עליהם לשלם את דמי החכירה "ישירות לבעל הקרקע", ללא פירוט נוסף. מאותו שלב ואילך גוזלן לא שילמו דמי חכירה, ובפועל אף לא קיבלו דרישה לתשלום דמי חכירה מהמערערות. ממילא גם לא נחתם הסכם חכירה בין גוזלן לבין המערערות. מר גוזלן נפטר כבר בשנת 1966 וכשמונה שנים לאחר מכן, בשנת 1974, הלכה לעולמה גם גברת גוזלן, חודשים ספורים לאחר שהוכרזה כפסולת דין. עוד קודם לכן, בשנת 1971, הושלמו הליכי הפרצלציה של המגרש שעליו הייתה בנויה הדירה והחלו הליכי רישום בנוגע למגרשים בשיכון. החל משנת 1973 ועד לשנת 2002 שלחה עמידר למשפחת גוזלן מספר מכתבים שהודיעו על האפשרות לסור למשרדי עמידר ולהסדיר את הליכי הרישום של זכויותיהם והתחייבויותיהם ב"יחידה". מכתבים אלו התייחסו כולם לרישום הדירה עצמה (שיכון קדימה; מבנה מספר 45; יחידה מס' 1; גוש 7815; חלקה 026). אין עדות על כך שמכתבים אלה הגיעו בפועל לידי מי מן המנוחים, ומכיוון שבאותה עת לא הוצא צו ירושה – הם גם לא הגיעו לידי היורשים. בהמשך, נהרסה הדירה שבה התגוררו בני הזוג והיא אינה קיימת עוד. בשנת 2001 עדכנה עמידר את המינהל כי הפניות למשתכן לא נשאו פרי, וכי נמסר לה מהשכנים שהזוג גוזלן נפטר ולא השאיר אחריו ילדים. המינהל השיב כי מדו"ח פיקוח מיום 7.1.2002 עולה כי המגרש ריק, וכי המידע יועבר למחלקת השיווק של המחוז.
 
6.        הזכויות שהיו לגוזלן מול עמידר והזכויות הנובעות מהן הן אלה שעומדות במרכז ההתדיינות הנוכחית, כפי שטוענים להן יורשיהם, ובראשם מר דוד מיר, המשיב 1, שזכאי לשמינית מן העיזבון (להלן: המשיב).
 
7.        בשנת 1999 הגישה אימו של המשיב בקשה להיתר בניה להקמת בית בשטח המקרקעין, אך הוועדה המקומית עצרה את הטיפול בבקשה עד להמצאת צו ירושה. רק בשנת 2005 פנה המשיב לסניף עמידר בעיר נתניה בבקשה לקבלת אישור זכויות לגבי המקרקעין לצורך הוצאת צו ירושה. עמידר נענתה לפנייה זו במכתב שנשא את הכותרת "אישור זכויות" (להלן: מסמך אישור הזכויות), ובו צוין שבני הזוג גוזלן "רשומים בעלי זכויות בחכירה שנתית מיום 01/09/1957 בנכס בישוב קדימה". בשנת 2006 נודע למשיב כי המינהל פרסם מכרז להחכרת המקרקעין. המשיב פנה אל המינהל בבקשה לביטול המכרז בטענה כי הזכויות במקרקעין שייכות לעזבון גוזלן, אולם המינהל דחה את בקשתו.
 
8.        נוכח האמור לעיל, הגיש המשיב תובענה בעניין לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (ת"א 2472-06, השופטת ר' רונן) כנגד קרן קיימת לישראל, רשות הפיתוח ועמידר, וכן בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד פתיחת המעטפות במכרז. צו המניעה הזמני ניתן כמבוקש, והליכי המכרז הוקפאו.
 
פסק דינו של בית המשפט קמא
 
9.        בית המשפט קמא קיבל את התביעה וקבע כי עיזבון גוזלן זכאי להירשם כבעל זכות חכירה בדירה ובמגרשים הצמודים לה: גוש 7815 חלקה 107 (מספר חדש) (בשטח של 579 מ"ר) וחלקה 617 (מספר ישן) (בשטח של 689 מ"ר).
 
10.      תחילה, דחה בית המשפט קמא טענת התיישנות שהועלתה כנגד התביעה.      בית המשפט קמא קבע כי במכתבה של עמידר מיום 25.9.2005 היא אישרה את הזכויות של גוזלן בנכס, ולכן הוא מהווה הודאה בזכויות שיש בה כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
 
11.      לגופם של דברים, בית המשפט קמא קבע כי לשון הסכם החכירה סובלת הן את הפרשנות הגורסת כי הוא חל רק על הדירה עצמה והן את הפרשנות הגורסת כי הוא חל גם על המגרש שמסביבה. אולם, לשיטת בית המשפט קמא, מכלול הנסיבות הרלוונטיות לעניין מעלה כי ההסכם חל גם על המגרש הצמוד לדירה. בית המשפט קמא הסתמך על כך שבפועל גוזלן החזיקו גם במגרש ואף עשו בו שימוש חקלאי. כן נלמד הדבר, לשיטת בית המשפט קמא, מן העובדה שלהסכם צורפה, כאמור לעיל, תוכנית השיכון באופן שנצבע בו בצבע אדום המגרש כולו, וכן צורפה תוכנית של מגרשים 177 ו-178 בשלמותם ועליהם תשריט של הדירה. בית המשפט קמא פירש את ההסכם בדרך זו גם על סמך האופן שבו נהגו המערערות ביחס למגרשים הסמוכים, בהתחשב בכך ששכניהם של גוזלן נרשמו כבעלי זכויות במגרשים שבהם מוקמו דירותיהם. בית המשפט קמא הוסיף, כי אם גוזלן היו פונים למינהל עוד בשנות ה-70, כמו שכניהם, אין חולק שהיו מקבלים זכויות במגרש כולו. בית המשפט קמא הוסיף וציין כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מסמך אישור הזכויות. מסמך זה הוצא לאחר שהדירה כבר נהרסה, ועל כן, כך נקבע, הוא אינו יכול להתייחס לדירה עצמה אלא למגרש שעליו היא בנויה. בית המשפט קמא קבע כי העובדה שלא שולמו דמי חכירה בגין הנכס אינה גורעת ממסקנה זו, שכן הסכם החכירה לא בוטל בשל אי תשלום דמי החכירה. כמו כן, לשיטת בית המשפט קמא, גם מסמך אישור הזכויות אינו מסייג את הזכויות שניתנו לגוזלן בשל חוב בגין דמי חכירה.
 
12.      בית המשפט קמא דחה את טענת המערערות לפיה יש לנהוג במקרה זה בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה בע"א 2135/91 גיל וישראל דוד נ' מינהל מקרקעי ישראל (19.4.1994) (להלן: עניין דוד), שדן אף הוא בהסכם שנעשה עם חברת עמידר בשנות ה-50, ובו נקבע כי הוא מקנה זכויות רק בדירה ולא במגרש שעליו היא בנויה. בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן להשוות בין המקרים היות והסכם החכירה שנדון בעניין דוד לא הוצג, וכי ממילא יש לפרש כל הסכם לפי מכלול הנסיבות בעניינו כפי שהוכחו בהליך המשפטי שעסק בו.
 
הטענות בערעור
 
13.      הערעור שבפנינו מיוסד על שתי טענות: טענה דיונית וטענה לגופם של דברים. במישור הדיוני, העלו המערערות טענה חדשה שלא הייתה בפני בית המשפט קמא. הם הצביעו על כך, שפסק הדין לא ניתן ליישום מאחר שלצדדים שלישיים, שלא היו צד להליך בבית המשפט קמא, זכויות ביחס לחלקה 617, וכן מאחר שחלקים מסוימים במגרש מהווים שטחים ציבוריים. במישור המהותי, טענו המערערות כי מלשון ההסכם עולה באופן ברור שהוא מתייחס לדירה בלבד ולא למגרשים הצמודים לה. לטענתן, לא ניתן לפרש את ההסכם על-פי מסמכים שלא היה חלק אינטגרלי ממנו. כמו כן, לשיטתן, אין להתעלם מפסיקתו של בית משפט זה בעניין דוד, שהייתה מבוססת על מדיניות עמידר באותה תקופה.
 
14.      המשיב, מצידו, סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו, ההסכם חל על המגרש כולו – כפי שניתן ללמוד מן המסמך שבו הוא סומן ומן הפרקטיקה שנהגה כלפי השכנים. בכל הנוגע לטענות החדשות בדבר זכויות של צדדים שלישיים, לטענת המשיב מקומן של אלה אינו במסגרת ההליך הנוכחי, אלא בהליכים נפרדים שיעסקו בכך – לרקעה של הפקעה (בנוגע לשטח המשמש לצורכי ציבור) או התדיינות על-פי דיני העסקאות נוגדות בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.
 
הכרעתנו
 
15.      לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי לכלל דעה שנכון במקרה זה לפרש את ההסכם כחל על שטח הדירה בלבד. על כן, אם תישמע דעתי, הערעור יתקבל והתביעה – ככל שהיא נוגעת לרישום זכויות חכירה של עיזבון גוזלן במגרשים כולם – תידחה.
 
פרשנות החוזה לפי לשונו ונסיבות עשייתו
 
16.      אני סבורה שפרשנות זו של ההסכם נובעת הן מלשונו והן מן הנסיבות האופפות את עשייתו.
 
17.      ככל שהדברים נוגעים ללשון ההסכם, אני סבורה שזו לא הייתה יכולה להיות מפורשת יותר. ההסכם מתייחס באופן עקבי ל"דירה" שהשימוש בה הוא למטרת "מגורים" בלבד. כאמור, גם במבוא להסכם הדירה מתוארת כ"דירה מס' 1 שבמבנה מס' 45". בנוסף, לשון ההסכם מבחינה באופן ברור בין הדירה לבין התייחסויות אחרות לקרקע ולבנוי עליה – "יחידת הקרקע שעליה עומד הבית המכיל את הדירה" (סעיף 2 להסכם); ה"מגרש" (סעיף 3(ג) להסכם); ה"בית המכיל את הדירה" וה"קרקע שעליה בנוי הבית" (סעיף 17 להסכם). לכאורה, מכאן ניתן ללמוד שההסכם מקנה זכויות בדירה בלבד ולא במגרש שעליו היא בנויה.
 
18.      מסקנה זו מתחזקת בשים לב לתוספות שצורפו להסכם. כאמור, להסכם צורפה כתוספת א' תעודה המעידה על רכישת הדירה, ומכילה תיאור מפורש של הנכס המוקנה במסגרת ההסכם כדלקמן:
 
"זאת לתעודה כי מר גוזלן יוסף התקשר עם 'עמידר' החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ בהסכם לרכישת הדירה שתיאורה ניתן להלן, לפי תנאי כתב ההסכם המצורף לתעודה זו.
תיאור הדירה: המקום – קדימה; גוש מספר – 7815; בית מספר – 45; דירה מספר – 1".
 
           כאמור, להסכם צורף כתוספת ג' גם תרשים מפורט של ה"דירה" נשוא ההסכם. התרשים מכיל תשריט של הדירה בלבד, ולא של המגרש שעליו היא בנויה.
 
19.      לעומת זאת, התרשימים המתארים את המגרש, שעליהם מבקש המשיב להתבסס, לא הוגדרו כחלק מן ההסכם. בחינת ההסכם בכללותו מלמדת שתרשימים אלו, שאחד מהם מתאר את המגרשים בשיכון עמידר והשני את המגרשים שעליהם בנוי הבית המשותף, לא אוזכרו כלל בנוסח ההסכם. ניתן להתרשם כי בפועל הם שימשו אך כ"מנחה מקום", היינו כדרך להבהיר לדיירים את המיקום היחסי של דירתם בתוך שיכון עמידר. הא – ותו לא. יתרה מכך, עיון מדוקדק בתרשים המגרשים בשיכון עמידר בקדימה, שבו סומן בצבע אדום המגרש שבו מוקם הדירה, מעלה כי הוא כלל לא הוכן עבור ההסכם נשוא ההתדיינות שבפנינו. ברישומים המופיעים בשוליו מצוין שהוא מתייחס למספר בית 40 ומספר מגרש 187, בעוד שמספר הבית נשוא ההסכם הוא 45 ומספר המגרש הוא 177. ניתן ללמוד מכך בבירור שמסמך זה אשר הוכן עבור הסכם אחר שימש אך כ"מורה נבוכים" כדי להבהיר לדיירים מהו המיקום היחסי של דירתם בשיכון.
 
20.      למעשה, דומה שגם נסיבות עשייתו של ההסכם תומכות לכאורה באותה מסקנה. פנייה לנסיבות שאפפו את ההסכם לצורך פרשנותו אמורה להיות מכוונת בראש ובראשונה לנסיבות שעיצבו את כריתתו, ולא לנסיבות המאוחרות של תולדות השיכון בשנות השבעים של המאה הקודמת ואילך, שבהן התמקד פסק דינו של בית המשפט קמא. נסיבות עשייתו של ההסכם היו נסיבותיהן של שנות החמישים – שנים של קליטת עלייה ומציאת פתרונות דיור. דווקא נסיבות אלה מכוונות לכך שהקניית זכויות בשיכון עמידר נועדה להקנות לגוזלן זכויות מגורים בדירה, ולא זכויות אחרות. על כך ניתן ללמוד גם מתצהיריה של מנהלת אגף נכסים ורישום בעמידר, לפיהם תפקידה של עמידר מתמצה בניהול יחידות דיור בנויות עבור רשויות השלטון ובשמן לצורך מציאת פתרונות דיור לעולים חדשים ומיעוטי יכולת, תוך טיפול בעניינים המינהליים הקשורים בכך, ולא בהקצאת קרקעות (תצהיר מיום 26.2.2009; תצהיר מיום 17.9.2009 (פסקאות 4-3)).
 
21.      הדברים מתיישבים גם עם פסק דינו של בית משפט זה בעניין דוד. גם בעניין דוד נדון הסכם שנחתם עם עמידר בשנות החמישים, שלו צורפו אותן תוספות שצורפו להסכם נשוא הדיון שבפנינו: תוספת א' – התעודה; תוספת ב' – נוסח של חוזה חכירה; תוספת ג' – תרשים של הבית. כן צורפו להסכם שני התרשימים הנוספים שההסכם לא הגדיר כתוספות מחייבות לו. עיון בציטוטים של ההסכם כפי שהובאו על-ידי בית המשפט בעניין דוד מלמד כי קרוב לוודאי שאלה היו הסכמים זהים. כפי שכבר צוין, בעניין דוד קבע בית משפט זה כי ההסכם – על-פי לשונו – מקנה זכויות בדירה בלבד.
 
פרשנות החוזה והתפתחויות מאוחרות לעשייתו
 
22.      האם יש בהתפתחויות שחלו כשנות דור לאחר עשיית החוזה כדי לשנות מן המסקנה הפרשנית דלעיל? אינני סבורה כך.
 
23.      התפתחות ראשונה שיש לבחון היא הוצאתו של מסמך אישור הזכויות. נוסחו של מסמך זה אינו מעיד, כשלעצמו, על הקניית זכויות שלא הוקנו בהסכם המקורי. וכך נאמר בו:
 
"1. הנכם רשומים אצלנו כבעלי זכויות בחכירה שנתית מיום 01/09/1957 בנכס בישוב קדימה רחוב שכון יציב 00045/1 קומה 01. צורת מבנה. מבנה דו-משפחתי קומה אחת.
2. הנכס רשום בספרנו לפי גוש 007815 חלקה 0108,0107,107 תת-חלקה ___ יחידה מס. 001 במבנה מס. 1045.
3. מובהר בזאת כי כשיתאפשר הדבר תהיה זכאי שזכויותיך כמסומן להלן ירשמו בספרי המקרקעין ע"י מקבלי הזכויות בעצמם ועל חשבונם בפנקסי המקרקעין.
4. לא נמצא בהליכי רישום.
5. הרישום ניתן לצורך הוצאת צו ירושה על שם המנוחים גזלון [הטעות במקור – ד.ב.א] יוסף וסימי.
6. ידוע לנו על פי אישור של מנהל מקרקעי ישראל שהינו בעל הקרקע שהמבנה אינו קיים כבר שנים רבות.
7. כל הטיפול בנושא רישום הזכויות על הקרקע יתבצע באמצעות בעל הקרקע בלבד-מ.מ.י.
 
אין מסמך זה מהווה התחייבות כספית או אחרת של עמידר, ובכל מקרה בו נרשמו בטופס נתונים מוטעים, מכל סיבה שהיא, יחייב מצב הזכויות כפי שהוא, על אף האמור במסמך זה, ואין במסמך זה כדי להוות בסיס לתביעה כלשהי כנגד עמידר." [ההדגשות אינן במקור – ד.ב.א]
  
           קריאת הדברים בכללותם מלמדת אף היא שהזכויות אשר הוקנו במסגרת ההסכם מול עמידר הן זכויות בדירה שהיא מבנה דו-משפחתי. המסמך מתייחס לזכויות שהוקנו לגוזלן בדירה בלבד – בית מספר 45 קומה 1, מבנה דו-משפחתי (סעיפים 2-1) – ולא לזכויות במגרש.
 
24.      התפתחות שנייה שיש לבחון היא רישומם של דיירים אחרים בשכונה כבעלי זכויות במגרשים שבהם מוקמו דירותיהם. השוואה זו, שאליה נדרש בית המשפט קמא, היא אכן במקומה. גם אם אין לה משמעות ישירה מהיבט פרשנותו של ההסכם, היא חשובה מהיבט חובתן של המערערות לנהוג בשוויון, גם כאשר הן מנהלות נכסים ולשם כך פועלות במשפט הפרטי (ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי כלכלי 14-12 (2013) (להלן: משפט מינהלי כלכלי)). אולם, ההשוואה צריכה להיות מלאה ולהידרש למכלול הנסיבות הרלוונטיות. בנסיבות העניין, קיימים הבדלים משמעותיים לכאורה בין עניינו של המשיב לעניינם של השכנים. כאמור לעיל, בניגוד לשכניהם ובניגוד להוראות ההסכם (סעיף 5), גוזלן הפסיקו לשלם את דמי החכירה המוטלים עליהם עוד בשנת 1966. לא למותר לציין כי סעיף 4(6) להסכם קובע שהמשתכן לא יהיה זכאי להירשם כחוכר במקרה שבו הוא לא סילק את כל חובותיו לפי ההסכם או לא מילא את כל תנאי ההסכם. כמו כן, ואף זאת בניגוד לשכניהם, גוזלן לא פעלו בשנות השבעים להסדרת הרישום של זכויותיהם, ובשלב מסוים, לאחר שכבר לא התגוררו בדירה, היא אף נהרסה. יתרה מכך, גם יורשיהם של גוזלן התמהמהו ולא פעלו להוצאת צו ירושה או לרישום הזכויות במקרקעין, ומסיבה זו מכתבי עמידר הקוראים לרישום הזכויות בדירה לא מוענו אליהם. כיום, השיקולים שעומדים בבסיס מתן זכויות למי שמעולם לא דרו על המקרקעין ואין להם כל קשר לישוב קדימה עשויים להיות שונים מהשיקולים התומכים במתן זכויות למי שישב בפועל במקרקעין ופעל לשם פיתוחם. מכל מקום, אין ספק שמדיניותן של הרשויות יכולה להשתנות במהלך השנים, בהתאם לשינוי בנסיבות, ולאזרח אין זכות קנויה שמדיניות כלכלית המיטיבה עימו תימשך (ראו: בג"ץ 198/82 מוניץ נ' בנק ישראל, פ"ד לו(3) 466, 470 (1982); בג"ץ 627/82 ליבמן נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד לח(1) 645, 657 (1984); בג"ץ 5496/97 מרדי נ' שר החקלאות, פ"ד נה(4) 540, 553 (2001); בג"ץ 3805/06 אדרעי נ' משרד הבטחון אגף השיקום (‏15.9.2011), בפסקה 10; משפט מינהלי כלכלי, בעמ' 359-357), ולא כל שכן כאשר הדברים אמורים בתחום של ניהול נכסי הציבור, שהם משאב יקר ערך הנמצא במחסור.  
 
סיכום
 
25.      פרשנותו של ההסכם שנחתם בין עמידר לגוזלן תומכת במסקנה כי הוא הקנה לגוזלן זכויות בדירה שבה הם התגוררו ולא במגרש שעליו היא הייתה בנויה. אף עיון בהתפתחויות מאוחרות יותר אינו מוביל לשינוי מתוצאה זו. אשר על כן, לא ניתן לקבל את התביעה שהגיש המשיב לרישום זכויות חכירה על המגרש כולו. לפיכך, אנו מורים על קבלת הערעור וביטול פסק דינו של בית המשפט קמא. עם זאת, על פי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, זכאים גוזלן לרישום זכויות חכירה בשטח המקורי של הדירה עצמה (בהיקף של 25.75 מ"ר) או בשטח סמוך בגודל זהה על גבי המגרש המקורי (אם יתברר שקיימות זכויות צדדים שלישיים בשטח שבו הייתה בנויה הדירה). בשים לב למכלול נסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.
 
 
                  ש ו פ ט ת
 
 
הנשיא א' גרוניס:
 
           הניתוח של המסמכים ושל הנסיבות שנעשה על ידי חברתי, השופטת ד' ברק-ארז, שכנעני כי אין מקום לקבל את הטענה של המשיב 1 בדבר זכויות חכירה הנתונות ליורשי גוזלן לגבי המגרש כולו. עם זאת, ככל שמדובר בשטח עליו עמדה הדירה  עצמה הזכויות אכן קיימות. זאת, שכן זכות החכירה מתייחסת בהכרח אף לקרקע עליה ניצבה הדירה. על כן, אני מסכים כי דין הערעור להתקבל, כמוצע על ידי חברתי.
 
 
                   ה נ ש י א
 
 
השופט א' רובינשטיין:
 
           מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז. בתיק זה לא הצטיינו המדינה ושלוחיה, לשון המעטה, בשמירה על נכסי המדינה ובתיעודם. אך כפי שנזדמן לי לציין לא אחת, בתי המשפט צריך שינקטו ככל האפשר גישה של מתן יד לשמירה על מקרקעי הציבור, כאשר סוף סוף מתעשתת המדינה לטפל בהם, אמנם בנידון דידן אין עסקינן בפלישה, כפי שיארע לא אחת (ראו 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (2005) פסקה ב'(3)), אלא בנכס שניטש זמן רב, וגם לכך אחראיות לכאורה רשויות הציבור; ואכן, המקרה דנא – ובמיוחד הגילויים המאוחרים של "בעיית הצדדים השלישיים", שלא הועמדו לפני בית המשפט קמא – אומר דרשני באשר לדרך התנהלותן. חרף זאת, באה עת התעניינות מצדן, והציבור הוא שיינזק אם לא ייבדק העניין עד תום, גם בפרמטרים שלא נודעו. ואשר לתוצאה, ניתוחה הדייקני של חברתי מדבר בעדו, ומסקנתה – בכל הכבוד – ראויה. אוכל רק להביע תקוה, שפרשה זו תהוה זרז ל"שיעורי בית" מצד הרשויות גם באשר למקרים דומים אחרים, שאולי ישנם.
 
 
                   ש ו פ ט
 
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז.
 
           ניתן היום, ל' באב התשע"ג (6.8.2013).
 
 
 
 
 
 
 
 
ה נ ש י א              ש ו פ ט                ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב