Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 8250/11 ע"א 8753/11 קרד-גרד הישרדות מדעית בע"מ נגד פרמה לייף בע"מ
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  8250/11
ע"א  8753/11
 
 
לפני:   כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
  כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט א' שהם
 
 
המערערת בע"א 8250/11 והמשיבה בע"א 8753/11: קרד-גרד הישרדות מדעית בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                     
המשיבים בע"א 8250/11 והמערערים בע"א 8753/11: 1. פרמה לייף בע"מ
2. .TUMAL OVERSEAS CORP
3. צבי רזאל
 
 
  ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.7.2011 בת"א 1975/00 ות"א 1053/03 שניתן על ידי כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל – סג"נ
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ז באלול התשע"ג       (2.9.2013)
 
 
בשם המערערת בע"א 8250/11 והמשיבה בע"א 8753/11: ד"ר עו"ד אביגדור קלגסבלד; עו"ד גל לויטה; עו"ד מיכל אורן
 
 
בשם המשיבה 1 בע"א 8250/11 והמערערת 1 בע"א 8753/11: עו"ד עמירם גיצלטר; עו"ד תמר צחר
 
 
בשם המשיבה 2 בע"א 8250/11 והמערערת 2 בע"א 8753/11: עו"ד חיים זליכוב ; עו"ד צביקה זליכוב
 
 
בשם המשיב 3 בע"א 8250/11 והמערער 3 בע"א 8753/11: עו"ד יצחק פרידמן; עו"ד יצחק ליפשיץ
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ס' ג'ובראן:
 
1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה ד' פלפל) בת"א 1975/00 ו-ת"א 1043/03 מיום 18.7.2011, במסגרתו התקבלו תביעותיהם של המשיבים נגד המערערת לתשלום עמלות ולמתן חשבונות בגין מכירת מוצרי המערערת ביפן, וזו חויבה לשלם למשיבים 1 ו-3 סך של 966,220$ בתוספת מע"מ; למשיבה 2 סך של 1,932,440$; וכן לשלם שכר טרחה בסך של 375,000 ש"ח.
 
רקע והליכים
 
2.             המערערת היא יצרנית של מוצרים בתחום האבחון הממוחשב. המשיבה 1 היא חברה העוסקת בייבוא חומר גלם לתעשיית התרופות, ובעלת קשרים מסחריים גם בתחום הציוד הרפואי. יחד עם שני המשיבים הנוספים – משיבה 2 שהיא חברה זרה העוסקת במסחר בינלאומי, ומשיב 3 שהוא מנהל חשבונות במקצועו ואיש עסקים – תיווכה משיבה 1 בין המערערת לבין חברה יפנית (להלן: חברת JMS), לשם מכירת מוצר המיוצר על-ידה. במסגרת הסכם התיווך, הוסכם כי המערערת תשלם למשיבים 15% עמלה על מכירות המוצר (5% למשיבה 1 ולמשיב 3; ו-10% למשיבה 2).
  
3.             בשלב מסוים התגלע סכסוך בין הצדדים באשר לסכום אותו צריכה המערערת לשלם למשיבים. הוגשו בעניין זה שתי תביעות לבית המשפט המחוזי אשר איחד את הדיון בהן: ת"א 1975/00 – תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום עמלות תיווך בסך של 927,225$, ות"א 1043/00 – עתירה למתן חשבונות בה התבקש בית המשפט למנות חוקר מומחה שיבדוק את חשבונות המערערת ביפן בין השנים 2002-1996. בתביעה זו סכום התביעה הוערך במיליון ש"ח לצרכי אגרה. סכום זה, לפי הערך הדולרי ביום הגשת התביעה (7.6.2000 – שער יציג: 4.143), עמד על 241,370$. מכאן, שהסכום המרבי אשר התבקש על ידי המשיבים בשתי התביעות היה 1,168,595$.
 
4.             בפסק דין חלקי מיום 27.11.2006 קבעה סגנית הנשיאה ד' פלפל (פסיקתה מיום 10.1.2012), כי המערערת תשלם למשיבים סכום כולל של 767,390$ בתוספת ריבית דולרית והצמדה, בתוספת מע"מ על 255,000$ מתוך הסכום האמור, וכן 75,000 ש"ח שכר טרחה. כן הורתה השופטת פלפלעל מינוי מומחה שיבדוק את חשבונותיה של המערערת בתקופה הרלבנטית לשם בירור תביעת החשבונות.
 
5.             בפסק דין משלים מיום 18.7.2011 (פסיקתה מיום 27.10.2011), לאחר שהתקבלה חוות דעתו של המומחה, נקבע כי על המערערת לשלם סכום כולל של כ-2,131,270$, בצירוף 300,000 ש"ח שכר טרחה, בנוסף לסכום שנקבע בפסק הדין החלקי. ועל כך הערעור שלפנינו.
 
הערעור
 
6.             ביום 2.9.2013 נערך בפנינו דיון בערעורים שבנדון, בסופו הסכימו הצדדים לגישור. ביום 19.1.2015 הודיע המגשר, עו"ד בכר, כי הגישור לא צלח. לאחר מכן, ובהתאם לבקשת המערערת, ביום 29.1.2015 החלטנו כי כל אחד מהצדדים יגיש מסמך ריכוז טענות, והם הוגשו עד ליום 14.4.2015. ועתה לפסק הדין, אשר יתמקד בטענות שעלו במהלך הדיון ושבהן התמקדו הצדדים במסמכי ריכוז הטענות שלהם.
 
7.             המערערת מבקשת, בשלב זה, כי סכום החיוב יופחת, ויועמד על סך של מיליון ש"ח בלבד בעבורו שולמה האגרה בתביעת החשבונות. לחלופין היא מבקשת, כי יועמד סכום של 600,000$ המשקף את העמלות עבור סכום של 4,000,000$ שהתקבל למערערת בפועל. לחילופי חילופין, היא מבקשת כי יועמד סכום של 1,100,000$, המשקף את סך הסכום שהתבקש בשתי התובענות. המשיבים מבקשים לתקן מספר טעויות סופר שעניינם הסכומים שנפסקו, וכן מועד התקופה בגינה הם זכאים לעמלות מכוח ההסכם עם המערערת. אפרט עתה את טענות הצדדים בהרחבה.
 
8.             התביעה לעמלות בגין הסך של 8,100,000$: ראשית, המערערת סבורה כי בית המשפט המחוזי שגה במשמעות אי-העמידה בנטל הוכחת אמינות החשבונות, ולכן פטר בטעות את המשיבים מנטל הוכחת תביעתם לעמלות בגין סכום של 8,100,000$, שהמערערת מחקה אותו כחוב אבוד ושהמומחה מטעם בית המשפט לא מצא כל ראיה לקבלתו בידי המערערת. לעמדת המערערת, פסיקת בית המשפט המחוזי סותרת הלכה קיימת, לפיה כישלון הנתבע להוכיח את אמינות חשבונותיו אינו מקים לנתבע נטל כלשהו ואינו פוטר את התובע מנטל הוכחת תביעתו.
 
9.             לעומתה, המשיבים טוענים כי הערעור משיג על הממצאים העובדתיים ועל הכרעות אודות חוסר מהימנות חשבונות ועדי המערער, ובשל כך אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. זאת ועוד, לעמדתם, בית המשפט המחוזי לא קבע כי אי-עמידת המערערת בנטל הוכחת אמינות החשבונות פוטרת את המשיבים מלהוכיח את תביעתם, אלא הציג את ההלכות ופירט את הראיות שהוצגו בפניו, אשר די היה בהן כדי להרים את נטל ההוכחה על ידי המשיבים כמתחייב. לגישתם, פסיקת בית המשפט המחוזי הולמת את ההלכה לפיה במקרים שבהם העובדות הנדרשות להוכחת רווח הן בידיעתו המיוחדת של השותף האחראי לניהול החשבון, נדרשת כמות ראיות פחותה להוכחת התביעה, וניתן להסתפק בהוכחת קיומו של רווח על ידי ראיות נסיבתיות, כאשר התובע מנוע מלהוכיח את הרווח בראיות ישירות כתוצאה מניהול בלתי תקין של החשבון על ידי שותפו.
 
10.          מועד המרת העמלות הדולריות לשקלים וחיוב בתשלום ריבית והצמדה:  שנית, המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהמיר את העמלות הדולריות לשקלים ביום הגשת התביעה ולא ביום פסק הדין, ובכך שחייב בתשלום ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה ולא החל ממועד היווצרות העילה. המערערת סבורה כי הנחת בית המשפט המחוזי לפיה יום הגשת התביעה הוא "תאריך ממוצע" המפשט את החישוב היא שגויה, וזאת לגישתה משום שהדבר לא נטען ולא הוכח; מפסקי הדין וממצאי החוקר המומחה ברור כי אין מדובר ב"תאריך ממוצע"; וממילא החישוב שנדרש לא הצדיק שימוש ב"תאריך ממוצע".
 
11.          מנגד, המשיבים אוחזים בדעה כי דרישת המערערת להמיר את העמלות הדולריות לשקלים ביום מתן פסק הדין מנוגדת להלכה של קביעת חיוב ריאלי כדי ליצור תמריץ שלילי לדחיית מועד ביצוע תשלום החוב. בנוגע לריבית והצמדה, המשיבים מסתמכים על חוק פסיקת ריבית והצמדה המסמיך את בית המשפט לפסוק ריבית כבר מיום היווצרות העילה ורק במקרים נדירים ימנע משימוש בסמכות זו. לעמדת המשיבים, בית המשפט המחוזי התבקש לפסוק ריבית והצמדה מיום זכות התובעים לסכום ועד ליום התשלום בפועל, וכך קבע את יום הגשת התביעה כמועד ממוצע לחישוב. זאת, לטענתם, תוך התחשבות בכך שהמשיבים היו אמורים לקבל חלק ניכר מהתקבולים עוד לפני הגשת התביעה. ומכל מקום, לגישתם, בית המשפט מוסמך להתאים סכום מקורי לערכו הריאלי.
 
12.          עמלה בגין עמידה ביעדים: שלישית, המערערת סבורה כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנותו לסעיף 7 להסכם בין הצדדים הקובע עמלה מוגדלת למשיבים בגין עמידה ביעדים, ובקביעתו להחלה רטרואקטיבית של העמלה המוגדלת. לעמדתה, בית המשפט המחוזי הסיק שתי מסקנות פרשנויות – אחת בנוגע למונח "מכירה" בהסכם והשנייה בנוגע לכמות היחידות המגדילה את שיעור העמלה – המנוגדות ללשון ההסכם וכן להגיון הכלכלי הבסיסי.
 
13.          המשיבים, לעומת זאת, טוענים כי זכותם לעמלה המוגדלת מסתמכת על ממצאים עובדתיים שנקבעו בדו"ח המומחה לגבי היקף מכירות המכשירים. לשיטת המשיבים, פרשנויותיה של המערערת לגבי המונח "מכירה" בהסכם ולגבי כמות היחידות המגדילה את שיעור העמלה אינן מתיישבות עם לשונו הברורה של ההסכם.
 
14.          פסיקת סעד כספי העולה על הסעד הכספי שנתבע: לבסוף המערערת טוענת, כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר פסק למשיבים סכום העולה על הסכומים שנתבעו, וזאת בניגוד להלכה הפסוקה לפיה בית המשפט לא יפסוק לתובע יותר מהסכום שנתבע על ידו בכתב התביעה, אפילו אם יתברר בדיון כי היה זכאי לקבל יותר. לדידה, לאחר מסירת החשבונות, התובע יכול וחייב לשום את הסכום הכספי המגיע לו לשיטתו ולעתור, במידת הצורך, לתיקון כתב התביעה. לגישתה, תוצאה זו מתחייבת משיקולי הגינות, הסתמכות וצדק, ומדובר בזכותו של הנתבע שלא להיחשף בדיעבד לסיכון מוגבר. המערערת טוענת כי החלטת המשיבים שלא להגדיל את סכום התביעה קבעה את מערך הסיכויים-סיכונים של הצדדים והשליכה על ניהול ההליך.
 
15.          לעמדת המשיבים, לבית המשפט סמכות טבועה להעניק סעדים, גם אם אלו לא נתבעו במסגרת התביעה, והוא רשאי לעשות כן אפילו בשלב הערעור וללא צורך בתיקון התביעה. לגישתם, מקל וחומר, בנסיבות תביעה זו, כשמדובר בסכום אשר נובע במישרין מהסעד העיקרי אשר נתבע וכל העובדות הרלבנטיות לצורך ההכרעה נדונו והוכרעו; וכאשר מדובר בתביעה למתן חשבונות שנתבע בה סכום משוער; וכאשר מדובר במערערת שאינה אמינה ורק לאחר שנים רבות התגלה היקף הונאתה הנטען. המשיבים סומכים את ידם על פסיקה אשר התירה תיקון כתבי טענות גם בשלבים מאוחרים של הדיון, וכן על האפשרות ששתיקתו של בעל דין יכולה להתפרש כהסכמה מכללא לדיון בכתב טענות מתוקן.
 
דיון
 
16.          עיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענותיהם של הצדדים לפנינו, ומצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. סבורני, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה מספר קשייםאשר ברגיל היו מחייבים המשך בירור בערכאה הדיונית. עם זאת, לנוכח הקביעות אותן אפרט להלן, דומה כי ניתן להביא את המחלוקת אל סיומה בערכאה זו כעת.
 
17.          עיקרם של דברים הוא שהסכום אשר נפסק על ידי בית המשפט המחוזי הוא גבוה בשיעור ניכר מזה אשר התבקש על ידי התובעים, וזאת מבלי שהתבקש תיקון כתב התביעה. הסכום שנפסק הוא בגובה של כ-3,000,000$, חלף הסכום המרבי שהתבקש בשתי התביעות שהיה בגובה כ-1,100,000$. אין בידי לקבל את טענות המשיבים המבקשים להצדיק סטייה משמעותית זו. בית המשפט אכן רשאי להעניק סעדים, אך סעדים אלו – בייחוד כאשר מדובר בסעדים כספיים – מוגבלים להיקף הסעדים אשר נתבעו. ככל שבמהלך הדיון התגלו ממצאים חדשים שלא היו בידי התובע עובר להגשת התביעה (כמו חשבונותיו של הנתבע), על התובע לתקן את כתב תביעתו בהתאם. כך, הנתבע יהיה יכול לדעת מהו סכום החיוב המרבי אליו הוא חשוף, ולנהל את ההליך ואת מערך סיכוייו וסיכוניו בהתאם (וראו תקנות 94-92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ככל שהתובע לא עשה כן, הסעד הכספי לו הוא זכאי מוגבל לסעד הכספי אותו הוא ביקש בכתב התביעה, והערכאה הדיונית תפסוק את הסעד הכספי עד סכום זה. לסכום זה מתווספים הפרשי הצמדה וריבית (ועל כך בהמשך) אשר נועדו לשוות לסכום שנפסק ערך ריאלי ככל הניתן. מכאן, גם במקרה שלפנינו, הסכום לו זכאים המשיבים מוגבל עד הסכום המרבי אשר התבקש בשתי התביעות – סכום של כ-1,100,000$.
 
18.          יתרה מכך, מצאתי קושי במספר מקביעותיו של בית המשפט המחוזי, אשר לא הוכחו עובדתית כנדרש.
 
התביעה לעמלות בגין הסך של 8,100,000$
 
19.          הרקע לתביעה לעמלות בגין הסך של 8,100,000$ הוא כדלקמן: מומחה מטעם בית המשפט המחוזי קבע כי קיים הפרש של כ-8,100,000$ בין המכירות של המערערת אשר עמדו על סך של 12,100,000$ לבין התקבולים שהתקבלו אצלה בסך 4,000,000$. כן הוא קבע, כי לא נמצאה כל אסמכתא לכך שהמערערת קיבלה סכומים נוספים על חשבון יתרת החוב בסך של כ-8,100,000$ בגין המכירות ביפן (עליהן זכאים המשיבים לעמלה – ס.ג'.), ועל כן יש חוב של חברת JMS למערערת בסך זה, והוא הוכר על ידי המערערת כ"חוב אבוד". מנגד, המשיבים סברו כי סכום החוב הנ"ל שועבד על ידי המערערת לבנק לצורך לקיחת הלוואה, ועל כן יש להתייחס לסכום זה כאילו התקבל על ידי המערערת. יצוין, כי חברת JMS נמכרה לחברה יפנית אחרת (להלן: חברת ניהון) וזו נכנסה בנעליה של חברת JMS. טענת המשיבים היתה כי חברת ניהון העבירה את סכום החוב של חברתJMS למערערת, והאחרונה לא רשמה את התקבולים בהנהלת החשבונות שלה.
 
20.          בית המשפט המחוזי בתשובה לשאלה "האם זכאים התובעים לעמלה בשיעור של 15% ממכירת ניכיון החוב שלJMS  כלפי קרד גרד (המערערת – ס.ג'.), לבנק הפועלים, בסך 8,429,000$, בנוסף לעמלה בס"ק (1) לעיל" הגיע לקביעה הבאה:
 
"המסקנה המתבקשת לאור קביעותיו של המומחה ברלב היא, שלכאורה התובעים אינם זכאים לעמלה בגין ההתקשרות בין הנתבעת לבנק הפועלים, נוכח העובדה שמלוא הסכום בו זוכה חשבונה על ידי הבנק, נפרע, בתשלומים, מחשבונה, וכפי שהעיד מר הראל מהות העסקה היתה מתן הלוואה לנתבעת. אולם, נשאלת שאלה מה היה מקור הכספים ששולמו לבנק מחשבונה של הנתבעת, במיוחד נוכח טענתם החלופית של התובעים לפיה החוב של JMS  כלפי הנתבעת 'נמכר' לחברה בשם 'ניהון', והיא זו שביצעה את התשלומים לבנק" (עמ' 23 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).
 
21.          לאחר מכן, בית המשפט בחן את השאלה "האם זכאים התובעים לעמלה בשיעור של 15% ממכירת החוב של JMS כלפי קרד גרד (המערערת – ס.ג'.), לניהון בנק, בסך 9,500,000$, בנוסף לעמלה בס"ק (1) לעיל", וקבע כי:
 
 "בענייננו, הנתבעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה להוכיח אמינות חשבונותיה, במיוחד נוכח קביעת המומחה שמונה על ידי בית המשפט, כי התקבלו אצלה תקבולים מחברת ניהון על חשבון סכום החוב של JMS, אך לא נמצא לכך תיעוד כלשהו בהנהלת החשבונות שלה" (עמ' 26 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).
 
22.          בהתאם, בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים זכאים, בין היתר, גם לעמלה בשיעור של 15% על סכום של 8,102,475$ המהווה את יתרת החוב של חברת JMS למערערת כתוצאה מהמכירות. בית המשפט המחוזי קבע כי סכום החוב הנ"ל הומחה לבנק הפועלים כנגד קבלת הלוואה, כשאת החזר התשלומים ביצעה חברה ניהון, אשר לקחה על עצמה את פירעון החוב. מכאן בית המשפט המחוזי הגיע לקביעה כי למשיבים זכות לקבלת עמלה גם בגין סכום זה (וראו עמ' 27-26 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). זאת בנוסף לעמלה על מכירות בסך של 4,000,000$ עובר לסוף שנת 2000, לה נקבע כי המשיבים זכאים. כך, לעניין זה, נקבע כי על המערערת לשלם סכום של 405,123.75$ בתוספת מע"מ למשיבים 1 ו-3 וסכום של 810,247.5$ למשיבה 2.
 
23.          ואולם, אינני סבור כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי התבססו על תשתית ראייתית מספקת, וברגיל היה נדרש המשך בירור עובדתי במחלוקת. על המשיבים להוכיח את תביעתם ואין להסתפק בכך שהמערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח את אמינות חשבונותיה.
 
24.          כידוע, הלכה היא כי תביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים. בשלב הראשון, על התובע להוכיח את זכאותו לחשבונות הנתבעים על ידו. אם התובע עומד בנטל, יינתן צו למתן חשבונות. אז מתקיים השלב השני, בו אם לתובע ישנן השגות על החשבונות שהוגשו, עובר הנטל לנתבע להוכיח שהחשבונות שנמסרו אמינים (וראו: ע"א 1842/90 ברלב נ' רפופורט, פ"ד מח(5) 221 (1994); ע"א 127/95 מועצת הפירות ייצור ושיווק נ' מהדרין, פ"ד נא(4) 337 (1997); ע"א 85/83 פרופ' בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606 (1986)).
 
           עם זאת, לאופייה המיוחד של התביעה למתן חשבונות יש השלכה על תוצאות אי-עמידתו של הנתבע בנטל ההוכחה המוטל עליו. ועל כך עמד השופט ת' אור בעניין ברלב:
 
"בדרך כלל, מקום שנתבע נושא בנטל השכנוע של טענתו ואין הוא מרים נטל זה - התובע זוכה בתביעתו; שהרי תנאי מוקדם להטלת נטל השכנוע על הנתבע להוכיח את הגנתו הוא – שהתובע הוכיח את עילת תביעתו. ואילו כאשר מדובר בתביעה למתן חשבונות - כישלון הנתבע ליתן חשבונות מהימנים, כשלעצמו, אינו מספק בסיס לחיובו בתשלום חלקו של השותף ברווחים, שהרי לא באה לפני בית המשפט ראיה מספקת לקביעתם. 'זכייתו' של התובע מכישלונו של הנתבע לעמוד בנטל השכנוע בדבר מתן חשבונות מהימנים מתבטאת בכך שבית המשפט נוקט צעדים הדרושים להבטחת הגשתם של חשבונות מהימנים או, לפחות, לקביעתה של היתרה המתחייבת: בית המשפט מורה לנתבע לערוך את החשבונות מחדש על-ידי מומחה, או ממנה מנהל חשבונות או בעל מקצוע אחר להכנת החשבונות, ואפילו כונס נכסים במידת הצורך (ראה זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 537); ומובן שרשאי בית המשפט לקבל ראיות בהקשר זה הן מן התובע והן מן הנתבע, ולקבוע בעצמו מהי אותה יתרה (ראה: ע"א 127/83 [4]); ע"א 85/83 [5]); ועיין גם ע"א 198/73 י' שרגאי נ' ר' שרגאי [13]) (שם, בפסקה 2 לפסק דינו של השופט ת' אור).
 
           כלומר, לא די בכך שהנתבע לא עמד בנטל השכנוע להוכיח את אמינות חשבונותיו על מנת שהתובע יזכה בתביעה, אלא אכן יש להוכיח את התביעה.
 
25.          ואולם, במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי הסתפק בעיקר בשלב הראשון וקבע, כאמור, כי המערערת לא עמדה בנטל השכנוע להוכחת אמינות חשבונותיה, ולכן חייבה במלוא הסכום שנתבע. בחנתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואינני סבור כי נטל ההוכחה של המשיבים אכן הורם. יצוין, כי לטעמי הצגת טענות המשיבים בפסק הדין אין בה כדי להציג תשתית ראייתית מספקת להוכחת התביעה, בפרט בהתחשב בכך שגם הם מסתמכים על כך שלא הוצגה ראיה מצד המערערת מאיזה מקור שולמו הכספים (וראו עמ' 24 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).
          
           לשיטתי, נדרש היה להמשיך את הדיון בערכאה הדיונית ולאפשר למשיבים להוכיח את תביעתם, בין אם באמצעות מינוי מנהל חשבונות להכנת חשבונות אמינים או בין אם באמצעות ראיות אחרות לכך שהם זכאים לעמלות מהסך של 8,100,000$. ובפרט, היה נדרש לבחון עובדתית ברמה מספקת ולהכריע מהו מקור הכספים ששולמו לבנק מחשבונה של המערערת, ומהו סכום התקבולים מחברת ניהון שנתקבלו אצל המערערת. עם זאת, כפי שאראה בהמשך, דיון הוכחות בערכאה הדיונית בשאלת העמלות בגין הסך של 8,100,000$ מתייתר לנוכח הגבלת הסכום לו זכאים המשיבים, כאמור בפסקה 17 לעיל.
 
מועד המרת העמלות הדולריות לשקלים וחיוב בתשלום ריבית והצמדה
 
26.          בפסק דינו, בית המשפט המחוזי המיר את סכומי העמלות שנפסקו לטובת המשיבים מדולר ארה"ב לשקלים חדשים על-פי השער היציג בידוע במועד הגשת התביעה (7.6.2000). בנימוקו, הסביר בית המשפט כי תאריך זה נלקח כתאריך ממוצע על מנת לפשט את הדיון. וכן קבע בית המשפט, כי לסכום שיתקבל יתווספו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
 
27.          אינני מסכים עם קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין המועדים האמורים.  ראשית, לעניין מועד החיוב בהפרשי הריבית וההצמדה. הלכה היא כי רק במקרים נדירים יימנע בית המשפט מלהפעיל את מלוא סמכותו לפסוק כי הפרשי ההצמדה והריבית יתווספו ממועד היווצרות העילה(סעיפים 3א(ג) ו-5 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961; וראו: ע"א 3021/11 הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', משרד נ' הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית של ירושלים, בפסקה 16 לפסק דינו של השופט צ' זילברטל (19.12.2012) (להלן: עניין הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות'); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי דין, שותפות רשומה, פ"ד מו(4) 586, 595 (1992); ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבניין בע"מ נ' עו"ד רוזן, פ"ד לו(2) 337, 344-343 (1982)). במקרה שלפנינו, לא מצאתי נסיבות אשר מעידות על היות המקרה נדיר באופיו ואשר מצדיקות את הפעלת החריג של ההלכה. אני מקבל את טענות המערערת כי המועד אותו קבע בית המשפט המחוזי לא נטען ולא הוכח, דבר אשר היה דרוש על מנת לקבוע מועד חריג אשר סוטה מההלכה. ודוק: אף המשיבים מעידים כי "התבקש ביהמ"ש לפסוק הצמדה וריבית 'מיום זכות התובעים לסכום ועד ליום התשלום בפועל'". ברי, כי הכוונה היתה למועד היווצרות העילה ולא למועד הגשת התביעה על הזכות. בית המשפט המחוזי לא ערך דיון בשאלת המועד החריג, ועל כך יש להצר ולתקן.
 
28.          גם מועד המרת העמלה הדולרית לשקלים שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מקובל עליי. בענייננו, מדובר בחוב דולרי "ממש" ולא בחוב שקלי כששערו של המטבע האחר (הדולר, למשל) הוא בגדר מנגנון הצמדה בלבד (וראו: עניין הרטבי-בורנשטיין-בסון ושות', בפסקה 11לפסק דינו של השופט צ' זילברטל; דוד קציר פסיקת ריבית, הצמדה ושערוך 502 (1996)). מדובר בעסקאות בחו"ל אשר מתומחרות ונסחרות בדולרים, וכך גם העמלה הנגזרת מהן. וכן, כפי שניתן לראות מפסק הדין, אף בית המשפט המחוזי פסק עמלות למשיבים בדולרים וריבית דולרית. משכך, מועד ההמרה הרלבנטי הוא יום פסק הדין (וראו למשל: ע"א 107/86 חסין נ' בלס, מב (1) 517, 523 (1988); ע"א 417/76 רשות הנמלים בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 102, 106 (1978); ע"א 575/76‏דוביצקי נ' דוביצקי, פ''ד לא(3) 197, 202 (1977)).
 
           על ההפרשים שבין שער הדולר במועד הגשת התביעה לבין שערו ביום פסק הדין, מפצה החיוב בהפרשי הריבית וההצמדה, אשר עליו, כאמור, להיות מחושב ממועד היווצרות העילה. יפים לעניין זה דבריו של השופט (כתוארו דאז) א' ריבלין בע"א 6260/97 מורסקה נ' בנק נשיונאל דה- פריס – ניו- יורק, פ"ד נז (5) 193, 233 (2003):
 
"ברור כי מבחינה כלכלית אין הצדקה להשוואה בין סכום פסוק בשקלים לסכום פסוק במטבע חוץ, שכן פסיקתו של חוב במטבע חוץ כוללת בגדרה גם יסוד של הצמדה, אותו יסוד ששיעור הריבית הנומינלית הקבוע בסעיף 4 מגלם (ואכן, הוא היה גבוה מהשיעור הקבוע בסעיף 1 לפסק-דין שנוקב בערכים צמודים). למעשה, פסק-דין הניתן במטבע חוץ כמוהו כסכום פסוק בשקלים שנפסקה בגינו הצמדה. הסכום הפסוק במטבע חוץ מגלם הצמדה לשער השקל בהשוואה למטבעות חוץ, ומשום כך פסיקתה, בגין סכום המשתלם במטבע חוץ, של ריבית בשיעור המשתלם בגין סכום לא צמוד, כמוה כמתן כפל פיצוי לזוכה. אין היא משרתת עוד את המטרה שלשמה נועדו תשלומי ההצמדה והריבית, לאמור שמירת ערך הכסף ופיצוי בגין מניעת השימוש בו, בהתאמה, ובמובן מסוים היא הופכת לפיצויים עונשיים".
 
29.          ניתן להיווכח כי פסיקת בית המשפט המחוזי אשר קבעה הן את מועד החיוב בהפרשי ריבית והצמדה למועד הגשת התביעה, והן את מועד המרת העמלות הדולריות לשקלים ליום הגשת התביעה – גרמה לחיוב מוגדל של המערערת הרבה מעבר לחובה הריאלי.
 
30.          על כן, יש לחשב את הסכומים אשר נפסקו לטובת המשיבים לפי השער היציג במועד פסק הדין ולחייב בהפרשי ריבית והצמדה ממועד היווצרות העילה.
 
עמלה בגין עמידה ביעדים
 
31.          סעיף 7 להסכם שנחתם ביום 10.5.1996 בין הצדדים, המסדיר את העמלה בגין עמידה ביעדים, קובע כך:
 
"העמלה המפורטת בסעיף 2 תגדל כך:
א. 2% (שני אחוז) לפרמה + ו-4% (ארבעה אחוז) ל-TO כאשר תגענה המכירות השנתיות ל-20 אלף יחידות בממוצע לשנה על פני חמש שנים".
 
32.          בית המשפט המחוזי קבע כי היקף המכירות השנתיות במהלך חמש השנים שחלפו עמד על ממוצע של כ-24,000 יחידות בשנה ולכן על המערערת לשלם למשיבים עמלה בגין עמידה ביעדים במלואה, וזאת על אף שלא נתקבלה מלוא התמורה בעבור כל היחידות. בכך דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערערת לפיה כיוון שהתקבלה תמורה רק עבור מכירת כ-14,200 יחידות בממוצע בשנה, אין המשיבים זכאים לעמלה בגין עמידה ביעדים.
 
33.          לעמדתי, לא ניתן להפריד את סעיף 7 להסכם מסעיף 12 להסכם הקובע כי תשלום העמלה למשיבים יעשה לאחר קבלת התקבול בפועל. כלומר, רק לאחר שאכן התקבל התקבול עבור המכירות, המשיבים יהיו זכאים לקבלת העמלה. עם זאת, אין בידי לקבל את טענת המערערת במלואה. לגישתי, סעיף 12 להסכם מסדיר את תשלום העמלה, בעוד שסעיף 7 להסכם מסדיר את הזכאות לעמלה, ולאו דווקא תהיה תמיד חפיפה בין השניים. כך, במקרה שלפנינו, סעיף 7 להסכם קובע כי המשיבים יהיו זכאים לעמלה מוגדלת ככל שהמכירות השנתיות תגענה לממוצע שנתי מסוים במהלך מספר שנים מסוים – יעד אשר אני סבור כי הגיעו אליו. אכן, נמכרו יותר מ-20,000 יחידות בממוצע לשנה על פני חמש שנים, ועל כן, זכאים המשיבים לעמלה מוגדלת. ואולם, הם אינם זכאים לתשלום עמלה בגין כל היחידות, אלא רק בגין היחידות אשר התקבל בפועל התקבול על מכירתן, וזאת בהתאם לסעיף 12 להסכם. כאמור לעיל, בעוד שנמכרו כ-24,000 יחידות בממוצע בשנה, התקבל בפועל תקבול רק על כ-12,400 יחידות בממוצע בשנה מהן. על כן, לשיטתי, על המערערת לשלם עמלה מוגדלת למשיבים רק על כ-12,400 יחידות בממוצע בשנה. ובחישוב מדויק, המשיבים זכאים לעמלה מוגדלת על 71,200 יחידות ולא על מלוא 121,000 היחידות.
 
34.          בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נפסקו עמלות בגין מכירת 121,000 היחידות לטובת המשיבים 1 ו-3 בסך כולל של 305,300$ בתוספת מע"מ, ולטובת המשיב 2 בסך כולל של 810,600$. בסך הכל, נפסק לטובת המשיבים (ללא חישוב תוספת המע"מ של משיבים 1 ו-3) סך של 1,115,900$. כאמור, דעתי היא כי המשיבים זכאים לעמלה מוגדלת רק על 71,200 יחידות מתוך 121,000 היחידות, ועל כן על העמלה להיות מופחתת באותו היחס. מכאן, שלשיטתי, על העמלה המוגדלת לעמוד על סך כולל של 588,430$ - סך של 179,647$ (בתוספת מע"מ) למשיבים 1 ו-3, וסך של 408,783$ למשיב 2.
 
35.          כזכור, בפסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי מיום 27.11.2006, נפסק לטובת המשיבים סכום כולל של 767,390$ בתוספת ריבית דולרית והצמדה ובתוספת מע"מ על סך של 255,000$ מתוך הסכום האמור. בחישוב פשוט של הסכום לו זכאים המשיבים בגין עמידה ביעדים (588,430$) בצירוף הסכום שכבר נפסק להם בפסק הדין החלקי, עומד הסך הכולל על 1,355,820$, וזאת עוד טרם הכללת תוספת המע"מ אשר נפסקה לטובתם. מכאן, שגם ללא בירור עובדתי של הטענות בדבר העמלה בגין הסך של 8,100,000$, ברי כי סכום התביעה המרבי אשר ביקשו המשיבים (1,168,595$) כבר נחצה.
 
36.          על כן, אני מקבל את הערעור במובן זה שסכום החיוב בשתי התביעות יועמד על סך של 1,168,595$ בלבד. סכום זה יחושב לפי השער היציג במועד פסק הדין (18.7.2011 – שער יציג: 3.452), והמערערת תחויב בהפרשי ריבית והצמדה ממועד היווצרות העילה (14 יום לאחר קבלת התקבול בפועל על המכירות, בהתאם להוראת סעיף 12 להסכם בין הצדדים). בהתאם ובאותו שיעור, גם שכר טרחת עורכי דין המשיבים שנפסק יופחת לסך של 150,000 ש"ח. טענות המשיבים בערעורם שכנגד מתייתרות בזה.
 
37.          סוף דבר, הערעור מתקבל כאמור לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
אני מסכים.
 
                                                                                      המשנה לנשיאה
 
השופט א' שהם:
אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
 
           ניתן היום, ה' בתמוז התשע"ה (‏22.6.2015).
 
 
המשנה לנשיאה     ש ו פ ט          ש ו פ ט
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב