Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 8195/09 פלוני ז"ל נגד פלונית ואח'
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  8195/09
 
 
לפני:   כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
  כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט ח' מלצר
 
 
המערער: פלוני ז"ל
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. פלונית
  2. פלונית
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (כב' השופט ר' שפירא) מתאריך 05.08.2009 ב-ת"א 854/07 בעקבות הרשעת המערער בפסק דין חלוט במשפט הפלילי שנערך לו
 
                                          
בשם המערער: עו"ד יפית וייסבוך
 
 
בשם המשיבות: עו"ד ורד פרי
   
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ח' מלצר:
 
1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' שפירא), בגדרו חויב המערער ז"ל (שהלך לבית עולמו בעוד ערעור זה תלוי ועומד; להלן – המערער) – לפצות כל אחת מהמשיבות בסכום של 500,000 ש"ח, וזאת במסגרת תביעה אזרחית נגררת להרשעתו של המערער בביצוע עבירות מין ואלימות שונות במשיבות.  
 
אעמוד בקצרה להלן על העובדות הצריכות לעניין.
 
 
נתוני רקע
 
2.             המערער, יליד שנת 1941, נישא בשנת 1983 לאשה גרושה שלה היו שתי בנות מנישואיה הקודמים – הן המשיבות כאן. לבני הזוג נולדו, במשותף, עוד שלוש בנות, שהן אחיותיהן למחצה של המשיבות.
 
3.             בשנת 2003 הוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד בחיפה כתב אישום, אשר ייחס למערער מסכת ארוכה וקשה של אישומים בעבירות: אינוס במשפחה, התעללות (נפשית ופיזית, וברובה מינית) בקטינים, בני משפחתו, וביצוע עבירות אלימות שונות, שכוונו כלפי אשתו וחמש הבנות, במועדים שונים במהלך 14 השנים שקדמו להגשת כתב האישום.
 
4.             בהכרעת הדין (שניתנה בהרכב כב' השופטים: מ' נאמן, א' שיף ו-ר' שפירא), הורשע המערער בחלק מן העבירות שיוחסו לו ולעניינו חשובה ההכרעה באשר למשיבות שבגדרה נקבע כדלקמן:
 
בהקשר למשיבה 1 – המערער הורשע באינוסה מספר רב של פעמים ובעשיית מעשים מגונים בה.
 
בהקשר למשיבה 2 – המערער הורשע במעשה מגונה בפני קטין בן משפחה ובהתעללות בקטין חסר ישע, וזוכה מחמת הספק מעבירות אחרות שיוחסו לו ביחס אליה.
 
5.             אשר לעבירת ההתעללות – נמצא בהכרעת הדין כי המערער אכן התעלל, בעיקר נפשית, במשיבה 2, כמו גם בשלוש מבנותיו האחרות. בית המשפט עמד בהקשר זה, בין היתר, על כך שהבנות היו עדות למעשי אלימות פיזיים קשים של המערער כלפי אִמן, לאיומים ברצח, שהפנה כנגד האם, לצרחות אימה שהיה המערער משמיע תדיר, כל אימת שדבר-מה לא נשא חן בעיניו, לשבירת חפצים והשלכתם בבית, ולאווירת אימה מתמדת שיצר המערער כלפי כל בני הבית (כאשר האימה שהטיל על המשיבה 1 הביאה אף ל"הסכמתה" לקיום יחסי מין עם המערער). כל אלה הניבו כאמור הרשעה בעבירות של התעללות בקטין חסר ישע, הן ביחס למשיבה 2 והן ביחס לשלוש בנותיו הנוספות (יצוין כי המשיבה 1 היתה בגירה במהלך רוב התקופה הרלבנטית לכתב האישום).
 
נוסף על האמור הורשע המערער גם במסכת ארוכה של עבירות איומים ותקיפה בנסיבות מחמירות כלפי אשתו, אִמן של המשיבות.
 
6.             בשלב הבאת הראיות לעונש הוגש לבית המשפט המחוזי הנכבד "תסקיר נפגע עבירת מין", בדבר מצבן של המשיבות והנזקים שנגרמו להן כתוצאה מהעבירות שבביצוען הורשע המערער, וזאת מכוח סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: תסקיר הנפגע ו-חוק סדר הדין הפלילי, בהתאמה). תסקיר הנפגע נערך על ידי מפקחת מחוזית נפגעי עבירות מין של שרות המבחן למבוגרים במשרד העבודה והרווחה.
 
7.             בתסקיר הנפגע (שדומה עלי כי לאור חשיבותם של הדברים להכרעה בסוגיה המונחת לפתחנו, ולנוכח החיסיון המוטל על שמותיהם של הצדדים, לרבות המשיבות – ניתן להביא מספר פרטים רלבנטיים הימנו) צוין, בין היתר, כי המשיבות סבלו מ"התעללות מינית ונפשית מתמשכת, אשר נזקיה והשלכותיה פגעו בכל מישורי חייהן ומלווים אותן בעוצמה גם כיום". עוד צוין כי: "בתגובותיהן [של המשיבות – ח"מ] לפגיעות ניתן לראות קווי דמיון האופייניים לנפגעות תקיפה מינית ובצד זאת הבדלים הנובעים מאישיותן השונה, הגיל הכרונולוגי בו בוצעו הפגיעות, מקומן במשפחה ואופי הקשר של כל אחת מהן עם הפוגע".
 
           ביחס ל"פגיעות והנזקים" שנגרמו למשיבה 1 נכתב בתסקיר הנפגע, בין היתר, כי: היא "מתמודדת לאורך כל השנים עם סימפטומים פוסט טראומטיים, מדובר במצבי רוח קשים, הפרעות שינה, סיוטים, מחשבות חודרניות, חרדות אובססיה לניקיון, נטייה לדיכאונות ומחשבות אובדניות שהלכו ותפסו יותר ויותר נפח בחייה". עוד צוין בתסקיר הנפגע, כי: "אלמלא ההתעללות המתמשכת, יכולה היתה [המשיבה 1 – ח"מ] לתפקד היטב ולהגיע להישגים גבוהים בחייה... עם זאת, בחווייתה אין סיכוי כי תחלים אי פעם כיוון שהנזקים שנגרמו לה ברובם בלתי הפיכים". לסיכום ציינה עורכת התסקיר, בעניינה של המשיבה 1, כך: "אנו פגשנו בחורה ללא שמחת חיים, כבויית עיניים, סולדת מעצמה ומגופה, נתונה בחרדה קיומית לחייה... התרשמנו כי התחושה הדומיננטית שלא מרפה ממנה היא של רדיפה מתמדת...".
 
           באשר למשיבה 2 נכתב בתסקיר הנפגע כי היא: "חווה את עצמה גם כיום כמי שאין לה פנים, היא חלולה פיזית, אפשר לגעת בה בכל מקום והיא גם חלולה רגשית... תחושת האפסיות וחוסר הערך נתנו אותותיהם בהישגים לימודיים נמוכים מאוד... היא משוכנעת כי יכולותיה מוגבלות וחיה בהכרה כי אין כל סיכוי להתפתחות יצירתית שלה ולהערכה אמיתית כלפיה". עוד ציינה עורכת התסקיר כך: "אנו סבורים כי לא ניתן לנתק תחושותיה המתוארות של [המשיבה 2 – ח"מ] מהקונסטלציה המשפחתית המפקירה בה גדלה. ככל שחוותה את רמת הזוועה בבית, הפגיעות הקשות בה ובאחיותיה, כשהאם מנגד אינה עושה דבר...".
 
           לסיכום נכתב, בין היתר, כדלקמן: "על רקע זאת ניתן להבין את תחושת הייאוש הקיצונית שמלווה את [המשיבה 2 – ח"מ]. מדובר בנזק שמלווה אותה בכל צעדיה המתבטא בחוסר יכולת שלה לבטוח בשקול דעתה... חרף הטיפול שעברה, [המשיבה 2 – ח"מ] חיה כיום בניכור, מבודדת וסגורה, ללא מערכות תמיכה, נתונה לאיזון עדין ושביר אשר כל תזוזה או משבר נוסף עלול להיות מופר ולהביא לרגרסיה חדה במצבה... [המשיבה 2 – ח"מ] מתמודדת גם כיום עם תופעות של תסמונת פוסט טראומתית המאופיינת לנפגעי תקיפה מינית ובאות לידי ביטוי בדיכאון, חרדה ותופעות גופניות שונות".
 
8.             בגזר הדין, השית בית המשפט המחוזי הנכבד על המערער עונש של 18 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי (וזאת תוך התחשבות, בין היתר, בגילו של המערער ובמצבו הבריאותי הרופף במועד מתן גזר הדין).
 
כן חויב המערער לפצות את המשיבות (מכוח הסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בסכומים של 40,000 ש"ח (למשיבה 1) ו-10,000 ש"ח (למשיבה 2) – כהשתתפות בעלות הטיפולים הפסיכולוגיים שהשתיים זקוקות להם, כעולה מתסקיר הנפגע שנערך בעניינן. פיצויים אלה, כפי שנמסר לנו, שולמו רק בחלקם.
 
9.             בסמוך לאחר שערעורים הדדיים שהוגשו על פסק הדין נדחו על ידי בית משפט זה, ופסק הדין הפלילי הפך לחלוט (ראו: ע"פ 8312/05 ו-ע"פ 8314/05 מדינת ישראל נ' פלוני(31.05.2007)) – הגישו המשיבות לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה אזרחית נגררת להרשעת המערער בפלילים (להלן: התביעה הנגררת), לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), המורה כדלקמן:
 
 
"77. (א)     הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לדון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לענין זה מוסמך בית משפט מחוזי לדון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום.
       (ב)     שר המשפטים יקבע בתקנות את סדרי הדין בתביעה האזרחית, לרבות הוראות בדבר המועד והדרך להגשת התביעה וההליכים בערעור".
 
התביעה נערכה לפי תקנה 17 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי, או התקנות), הקובעת כדלקמן:
 
"17. (א)     בתביעה אזרחית כאמור בסעיף 77 לחוק בתי המשפט, תוגש לבית המשפט כאמור באותו סעיף, תוכתר במלים "תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, ובנוסף לאמור בתקנה 9 יפרט כתב התביעה את מספר תיק בית המשפט שבו הורשע הנתבע; התובע יצרף לכתב התביעה העתק מפסק הדין שלפיו הורשע הנתבע והעתק מכתב האישום.
       (ב)     כתב התביעה יוגש לבית המשפט תוך תשעים ימים לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט.
       (ג)      תביעה אזרחית שהוגשה כאמור תידון כאילו היתה תובענה".
 
בגדרי  תביעתן – שסווגה, בכותרתה, כתביעה ל"נזקי גוף", מבלי שצוין סכום התובענה – טענו המשיבות כי: "נותרה להן נכות לצמיתות בתחום הנפשי, כפי שעולה מהתסקיר". בתוך-כך טענו המשיבות ש"עולה מתוך התיק הפלילי, כי כושר השתכרותן נפגע באורח משמעותי כתוצאה מהאירועים נשוא ההרשעה". לחילופין, טענו המשיבות, כי הן: "שומרות על זכותן לצרף לכתב התביעה חוות דעת רפואיות, אשר תעריך את נכותן הנפשית כתוצאה מהאירועים נשוא ההרשעה".  
 
בסיכומו של דבר, עתרו המשיבות לקבלת פיצוי: "עפ"י הערכתו של בית המשפט", בגין: הפגיעה בכושר השתכרותן, "תקיפה ו/או הטרדה מינית ו/או פגיעה באוטונומיה של גופן", וזאת "אף ללא צורך בהוכחת נזק", וכן: "בגין כאב וסבל, אבדן שמחת חיים, וחיים של פחד ורדיפה". 
 
10.          לתביעתן הנ"ל צירפו המשיבות את הכרעת הדין המרשיעה, את גזר הדין ואת תסקיר הנפגע שהוגש בעניינן. ראיות נוספות לעניין הנזק, כגון: חוות-דעת רפואיות, או חוות דעת של מומחים אחרים – לא הוצגו, בסופו של יום, בפני בית המשפט קמא הנכבד.
 
בתוך-כך טענו המשיבות כי דין תסקיר הנפגע, המשקף את הנזקים השונים שנגרמו להן (הממוניים והלא-ממוניים כאחד) – כדין חוות-דעת מומחה מטעם בית המשפט, וממנה עולה לשיטתן כי למשיבות נותרה נכות לצמיתות בעקבות המעשים שבביצועם הורשע המערער.
 
11.          המערער טען מצדו כי הפיצויים שנפסקו למשיבות בגדרי ההליך הפלילי על פי סעיף 77 לחוק העונשין מיצו אף את ההיבט האזרחי של תובענתן נגדו. הוא גם גרס כי תסקיר הנפגע איננו שקול לחוות דעת רפואית; עוד טען המערער כי תסקיר הנפגע, כמו גם הממצאים והמסקנות שבגזר הדין (בשונה מהאמור בהכרעת הדין) – איננו קביל כראיה בהליך האזרחי נוכח הוראת סעיף 42א(ב) לפקודת הראיות, התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות או הפקודה), וכי בהיעדר ראיות קבילות על פי שיטתו – אין אפשרות לפסוק למשיבות פיצוי כלשהו בגין נזק.
 
12.          בפסק דינו, מושא הערעור, עמד בית המשפט המחוזי (כב' השופט ר' שפירא) על מהותה של התביעה הנגררת ועל כך שחרף סעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות, המורים כי הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין (אך לא בגזר הדין) הם קבילים ומהווים, בנסיבות המקרה, "ראיה כמעט מכרעת" לצורך קביעת האחריות, הרי שדרכי הוכחת הנזק בגדרי התביעה הנגררת והערכת הנזק לצורך קביעת הפיצויים למשיבות, אמורים להעשות בהתאם לסדרי הדין הרגילים – דבר המחייב הבאת ראיות.
 
עוד נקבע בפסק הדין כי תסקיר הנפגע איננו שקול לחוות דעת רפואית, ולכן לא ניתן לעשות בו שימוש ככזה. מכאן שבהיעדר חוות דעת רפואית, או מסקנות ועדה רפואית – לא ניתן לקבוע למשיבות את אחוזי נכותן הנפשית, כבקשתן, ולא ניתן לפסוק להן פיצויים בגין הפסד השתכרות, או אובדן כושר השתכרות – נזקים שלא פורטו ולא הוכחו בנתונים ובראיות כנדרש. עוד נקבע כי אין מקום לפסוק למשיבות פיצוי בראשי נזק ממוניים אחרים, ואף לא פיצויים עונשיים, נוכח העובדה שהתכלית העונשית וההרתעתית הושגה כבר בגדרי ההליך הפלילי.
 
עמדה שונה הביע בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לאפשרות פסיקתם של פיצויים לא-ממוניים בנסיבות. בית המשפט קבע כי אין ספק שהמערער עיוול כלפי המשיבות, וכי מעשיו הקשים הסבו להן נזק לא ממוני, מסוג כאב וסבל. נקבע כי הימנעותן של המשיבות מלהביא ראיות נוספות על ממצאיה ומסקנותיה של הכרעת הדין הפלילית – מקשה, אמנם, על קביעת הפיצויים למשיבות, אך בית המשפט איננו יכול לעצום את עיניו לנוכח הנזק הלא ממוני שוודאי נגרם להן, אשר טבוע במעשים שבהם הורשע המערער, ומטבעו הוא קשה להוכחה. בנסיבות אלה נמצא כי ניתן להסתפק בהנחות כלליות בדבר הנזק הלא-ממוני שגרמו מעשיו הפליליים של המערער, אף ללא היזקקות לאמור בתסקיר הנפגע, כדי לקבוע שהמערער הסב למשיבות כאב וסבל. עוד נפסק כי לבית המשפט הידע והכלים לפסוק למשיבות פיצויים בדרך של אומדנה, בהתבסס על פסק הדין המרשיע, וזאת גם ללא ראיות ספציפיות בעניין גובה הנזק.
 
במקרה דנן, נקבע כי המערער השליט בביתו אווירה קשה, כפה את עצמו על המשיבה 1 בצורה ברוטאלית, שהשפיעה באופן קשה על המשיבה 1, כמפורט בהכרעת הדין, ניצל אותה לאורך תקופה ממושכת למימוש תאוותיו המיניות, "מחק" את אישיותה וגרם לה לנכות נפשית הניכרת בה ואושרה כללית גם בחוות דעתו של המומחה, פרופ' זומר שהעיד כעד תביעה ועדותו אומצה בהכרעת הדין.
 
התנהגותו של המערער, כך נמצא, השפיעה קשות גם על נפשה של המשיבה 2. בעניין זה הוסיף בית המשפט וציין שמגזר הדין עולה כי האימה שהטיל המערער על המשיבות והצלקות הנפשיות שהוא הותיר בהן ניכרו במשיבות במהלך עדותן (במסגרת ההליך הפלילי), גם כאשר הן כבר היו מוגנות מפני המערער.
 
בית המשפט הוסיף וקבע כי במקרה דנן יש במעשיו של המערער אף משום פגיעה באוטונומיה של המשיבות ו"עוולה חוקתית" שעניינה בהפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – המקנות למשיבות זכות לפיצוי, וזאת חרף חילוקי הדעות הקיימים בפסיקה בהקשרים הללו. במישור זה עמד בית המשפט המחוזי הנכבד על כך שהמערער "שתל" בהתנהגותו אימה ופחד בליבן של המשיבות, ובדרך זו גרם לכך כי הן תעתרנה לכל משאלותיו, תוך אובדן נוחותן ורווחתן הגופנית והנפשית, רמיסת אישיותן, פגיעה קשה בנפשן – התנהגות העולה כדי פגיעה בכבודן של המשיבות ובאוטונומיה שלהן.
 
13.          נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד פסק למשיבות פיצוי בסכום של 500,000 ש"ח, לכל אחת מהן, בגין הנזקים הלא-ממוניים שנגרמו להן, תוך שהוא מדגיש שברכיב נזק זה אין מקום לערוך אבחנה בין המשיבות, אף שהמעשים שבוצעו בהן, כפי שנקבע במסגרת ההליך הפלילי – היו שונים. כן חויב המערער בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עורכי דינן (יחד) בסכום כולל של 100,000 ש"ח.
 
מכאן הערעור שלפנינו.
 
טענות הצדדים
 
14.          בערעורו גרס המערער כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר הסתמך בפסק-דינו על האמור בכתב האישום וכן על אמירות שנאמרו בגדרי גזר הדין – שאינן קבילות, לטענתו. כן טען המערער כי בהיעדר חוות דעת מומחה, היוצרת תשתית עובדתית לנזק – לא היה מקום לפסיקת פיצויים למשיבות בגין כאב וסבל, שכן בהכרעת הדין אין בסיס מספק לקביעות בעניין זה, אפילו על דרך האומדנה. עוד טען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר פסק פיצוי בגין ראש נזק נפרד של "פגיעה באוטונומיה" – שלא הוכר בפסיקה בהקשר לתביעה נגררת להרשעה בפלילים.
 
          בעניינה של המשיבה 1 – המערער שם את הדגש, בין היתר, על כך שמהכרעת הדין עולה כי העבירות שהוא ביצע בה נעשו ללא שימוש בכוח פיזי וחלקן אף התיישנו, כך שאין מקום לחייבו בפיצוי בגינן, כשם שלא ניתן היה להרשיעו בעבירות אלו שהתיישנו ואשר מהן הופטר עקב כך.
 
בעניינה של המשיבה 2 הדגיש המערער כי הוא זוכה מעבירת האינוס, והורשע רק בעבירה אחת של מעשה מגונה בפני קטין, ובעבירה של התעללות בקטין – שאף היא היתה מילולית בעיקרה.
 
עוד הוסיף המערער וטען כי הפיצוי שנפסק לשתי המשיבות גבוה ומופרז, ומכל מקום – לא היה מקום לפסוק למשיבה 2 פיצוי בסכום זהה לזה שנפסק לטובת המשיבה 1. לבסוף הלין המערער על חיובו בהוצאות המשפט.
 
15.          המשיבות סבורות מנגד, בתמצית, כי הראיות שנשמעו בהליך הפלילי, אשר הרשעתו של המערער בגדרו היוותה את הבסיס לתביעתן האזרחית – די בהן כדי לחייב את המערער בתשלום פיצויים להן, ואף בסכומים גבוהים מכפי שנפסקו (הגם שהן נמנעו מלהגיש ערעור, או ערעור שכנגד, מטעמן). עוד טוענות המשיבות כי היה על בית המשפט המחוזי הנכבד, לראות בתסקיר הנפגעשנערך על אודותיהן, ממנו עלתה השפעתם הקשה וארוכת הטווח של מעשי המערער על נפשותיהן – כתחליף לחוות דעת מומחה.
 
התפתחויות נוספות
 
16.          בתום הדיון שנערך בפנינו הצענו לצדדים הצעת פשרה (שהמשיבות היו נכונות לקבלה). כעבור זמן מה הודיע המערער, באמצעות באת-כוחו, כי הוא איננו מקבל את ההצעה וביקש כי יינתן פסק דין על יסוד החומר המצוי בתיק וטיעוני הצדדים שנשמעו בפנינו.
 
17.          כאן המקום להעיר כי לפני כשנה, במסגרת "בקשה אודות העירבון בתיק", מטעם המשיבות, הודע לנו שעוד בפברואר 2012 הלך המערער לבית עולמו. בתגובה מטעם באת-כוחו של המערער המנוח נמסר כי היא לא קיבלה מיורשותיו של המערער – אחיותיהן למחצה של המשיבות כאן, שאף הן, כאמור, נפלו קורבן למעשיו של המערער בהם הורשע במסגרת ההליך הפלילי שעל בסיס פסק הדין בו הוגשה התביעה הנגררת – הוראות לעניין המשך ההליך, כי לא עלה בידה לאתרן וכי היא איננה יודעת מהי עמדתן בעניין הערעור. בנסיבות אלה, ומשלא הונחה בפנינו אף לאחר המתנה נוספת בקשה לחילופי בעל דין – לא ראינו להתייחס לנפקותו של עניין הפטירה והשלכותיו בגדרי פסק-דיננו זה, אף שיתכן ועצם עובדה זו ואי התייצבות ב"כ העזבון היתה מחייבת, כשלעצמה, את דחיית הערעור.  
 
למען שלמות התמונה והבירור אפנה, איפוא, עתה, לליבון עיקר הטענות שהועלו בערעור.
 
דיון והכרעה
 
18.          עמדתי היא כי דין הערעור להידחות. טעמיי לכך יובאו להלן בקיצור יחסי, שכן אין מקום לערוך במקרה דנן דיון עקרוני ומפורט במגוון השאלות שיכולות היו לעלות במכלול (לרבות כאלו שלא בא זכרן בטענות באי-כוח הצדדים). החלטתי לעשות כן גם לנוכח האמור בפיסקה 17 שלעיל, והן מכיוון שבעלי הדין לא הניחו בפנינו תשתית עובדתית ומשפטית מספקת לקיום דיון עקרוני כאמור. עתה אפרט הדברים.
 
19.          סעיף 77 לחוק בתי המשפט הנ"ל, שכותרתו: "סמכות אזרחית נגררת לפלילית", בצירוף תקנה 17 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי, יוצרים מסגרת דיונית מיוחדת לניהול תביעה אזרחית הנגררת להרשעה, שמטרתה העיקרית הינה מניעת כפילות הליכים וחיסכון בזמן שיפוטי (ראו: רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636, 640 (2000); הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ב-1972, ה"ח 995 (1972)). מסגרת זו מסמיכה את בית המשפט שהרשיע, לדון בתביעה אזרחית שהוגשה נגד המורשע "בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע" – אף תוך חריגה מכללי הסמכות העניינית החלים ברגיל על תובענות אזרחיות בהתחשב בסכום התובענה – ובלבד שהתובענה האזרחית הוגשה בתוך 90 ימים מהמועד שבו הפך פסק הדין המרשיע בפלילים לחלוט, ומגיש התובענה ביקש לנהל תביעה נגררת כאמור.
 
20.          סעיף 42ד לפקודת הראיות משלים את סעיף 77 לחוק בתי המשפט וקובע כי בדיון בתביעה אזרחית נגררת לפלילית כזו: "יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעובמשפט אזרחי" (ההדגשה שלי – ח"מ). ההוראה האמורה מקנה, איפוא, לממצאים ולמסקנות שנקבעו בפסק הדין הפלילי תוקף של ראיה חלוטה, אשר ככלל איננה ניתנת לסתירה. הוראה זו רחבה יותר ומובחנת, למשל, ממה שעולה מסעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות (שאליהם התייחסו הצדדים בטיעוניהם), המורים רק כי הממצאים והמסקנות שבהכרעת דין מרשיעה (אך לא בגזר הדין) מהווים"ראיה לכאורה" בתביעה האזרחית, אשר לגביהם רשאים: המורשע, חליפו, או מי שחב בחובו הפסוק, להביא ראיה לסתור, "ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין" (עיינו: סעיפים 42א(א), 42א(ב)(2) ו-42ג לפקודת הראיות, וכן: ע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל (02.04.2012)).
 
משמעות הדבר היא, למצער, כי בתובענה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים רואים בנתבע כמי שאחריותו למעשים שבגינם הוגשה נגדו התובענה – הוכחה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט אזרחי נוכח הממצאים שנקבעו במשפט הפלילי.
 
21.         לצד האמור לעיל וכפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, מבחינת סדרי הדין ודרכי ההוכחה של הנזק – תביעה נגררת נדונה כתובענה אזרחית רגילה (ראו: תקנה 17(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). משמעות קביעה זו הינה כי התובענה הנגררת כפופה לכללים החלים ברגיל על תובענות נזיקיות. בכלל זה חלות על התובענה הנגררת, בין היתר, הוראת סעיף 76 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)(להלן: פקודת הנזיקין), שלפיה: "אם סבל התובע נזק, יינתנו פיצויים רק בשל אותו נזק שעלול לבוא באורח טבעי במהלכם הרגיל של הדברים ושבא במישרין מעוולת הנתבע" (ראו: סעיף 76(א) לפקודת הנזיקין), וכן: "סבל התובע נזק ממון, לא יינתנו לו פיצויים בשל הנזק אלא אם מסר פרטים עליו בכתב התביעה או בצירוף לו" (עיינו: סעיף 76(ב) לפקודת הנזיקין). עוד חלים על התובענה הנגררת סדרי הדין והראיות החלים ברגיל על תובענות אזרחיות כספיות. בכלל זה חלות על התובענה הנגררת, בין היתר, הוראות תקנה 16 לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה כך:
 
"16. (א) היתה התביעה לסכום כסף, יפורש בכתב התביעה הסכום הנתבע במדוייק.
       (ב)...
       (ג) הוגשה לבית המשפט תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף... אין חובה, על אף האמור בתקנת משנה (א), לפרש בכתב התביעה את הסכום הנקבע בעד נזק כללי, ותקנה 9(9) לא תחול עליו".  
 
           כן חלות על התובענה הנגררת, בין היתר, הוראות תקנות סדר הדין האזרחי שעניינן הגשת חוות דעת רפואיות (ראו: סעיפים 125, 128-127, לתקנות), ו-חוות דעת מומחה מטעם בעל דין בעניין שבמומחיות, שאיננו עניין שברפואה (עיינו, למשל: תקנה 129 לתקנות) – על הנפקויות המשפטיות של הימנעות מהגשת חוות דעת כאמור, במקום שהן נדרשות (ראו: תקנה 137 לתקנות). 
 
על רקע האמור כאן אבחן עתה את הסוגיות העולות בערעור דנן.
 
22.          הראיות היחידות שהמשיבות צירפו לתביעתן היו, כאמור: הכרעת הדין, גזר הדין, ותסקיר הנפגע שנערך על אודותיהן. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי משלא צורפה לכתב התביעה (ואף לא במועד מאוחר יותר) חוות-דעת רפואית, ומשלא נמסרו נתונים מספיקים – לא ניתן לפסוק למשיבות פיצוי בעד "נזק מיוחד", כגון: נכות נפשית, או אובדן כושר השתכרות, ואולם די בממצאים ובמסקנות שבהכרעת הדין המרשיעה לבדם (אף מבלי להיזקק לתסקיר הנפגע) כדי לפסוק למשיבות פיצויים בגין נזק כללי, לא ממוני מסוג כאב וסבל, שנגרם להן.
 
אין בידי להתערב בקביעות אלה, העולות בקנה אחד עם הוראות הדין שנסקרו לעיל.
 
23.          יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך אני מוצא לנכון להעיר כאן כי הגם שתסקיר הנפגע אכן איננו בגדר "חוות דעת רפואית", במשמעות מונח זה בתקנה 127 לתקנות, ולמרות שתסקיר הנפגעמוגש במסגרת ההליך הפלילי, עובר למתן גזר הדין – אין משמעות הדבר, לגישתי, כי הוא חסר כל נפקות ראייתית בגדרי תביעה נגררת להרשעה בפלילים. אבהיר ואחדד הדברים מיד בסמוך.
 
24.          סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי מורה כדלקמן:
 
"ראיות לקביעת העונש:
(א) ...
(ב) הרשיע בית המשפט נאשם בעבירת מין או בעבירת אלימות, רשאי הוא להורות לעובד ציבור, שמינה לענין זה שר הרווחה והשירותים החברתיים, לערוך ולהגיש לו תסקיר על מצבו של הנפגע בעבירה (להלן – הנפגע), ועל הנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מן העבירה".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
 
          סעיף 191א לחוק סדר הדין הפלילי משלים את ההוראה הנ"ל ומורה כך:
 
"(א) העתק של תסקיר לפי סעיף 187(ב) יימסר לבעלי הדין, ובית המשפט ישמע כל טענה באשר לכתוב בו...
(ב) בית המשפט רשאי לבקש, ממי שערך את התסקיר, הסבר או השלמה לאמור בו; נוכח בית המשפט שיש מחלוקת על עובדות שבתסקיר, רשאי הוא להרשות לבעלי הדין להציג שאלות למי שערך את התסקיר, לשם הבהרת העובדה שבמחלוקת.
(ג) נפגע שלגביו הוכן תסקיר לפי סעיף 187(ב), לא ייקרא להעיד בקשר אליו".
(ההדגשות שלי – ח"מ).
 
 
25.          מההוראות הנ"ל עולה כי תכליתו של תסקיר הנפגע הינה להעניק לנפגע העבירה מהסוג הנזכר בסעיף 187(ב) הנ"ל – "קול" בבית המשפט הפלילי, טרם שייקבע עונשו של המורשע בדין.בתסקיר הנפגע, מגולל הנפגע – באוזניו של עורך התסקיר – את הנזק שנגרם לו בעטיה של העבירה ואת מצבו, לרבות חומרת הפגיעה בו, משמעותה והשלכותיה של פגיעה זו על תחומים שונים ורבים בחייו (עיינו: אורי ינאי, חידוש במשפט הפלילי: הגשת 'תסקיר נפגע עבירת מין' על ידי שירות המבחן למבוגרים, מגמות בקרימינולוגיה 235, 239 (תשס"ג) (להלן: ינאי)). איסוף הנתונים לצורך הכנת התסקיר מתבסס, ככלל, על מקורות שונים. בעיקרו הוא מבוסס על ראיון עם הנפגע, אולם לעיתים קרובות מסתמך התסקיר גם על עיון בחומר רפואי, פסיכו-סוציאלי, ואף על פגישות עם אנשי מקצוע נוספים שהכירו את הנפגע ועמדו על מצבו (עיינו: ינאי, בעמ' 249, 251).
 
בשונה מחלק ממדינות העולם, שבהן תסקיר נפגע נערך על ידי הנפגע בעצמו – מלאכת עריכתם של תסקירי נפגע, מכוח סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי הופקדה אצלנו בידיהם של אנשי מקצוע שהם עובדי ציבור, המתמחים בעריכתם של תסקירים לבית המשפט. מדובר בעובדות סוציאליות (לרבות עובדים כמובן), קצינות מבחן בכירות בשירות המבחן, אשר עברו השתלמות מיוחדת, הנמשכת קרוב לשנה – המתמקדת בנושאים סוציאליים, פסיכולוגיים, רפואיים ומשפטיים – שבמהלכה נרכש ידע רב-תחומי בנושאים ויקטימולוגיים ופסיכיאטריים הרלוונטיים לעיסוק האמור (עיינו: ינאי, בעמ' 244, 246). מכאן ש"מעמדו" של עורך התסקיר עשוי לעלות לצורך זה כדי מעמדו של כמעין עד "מומחה". עיננו בהקשר זה: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית – 2009), העומד על כך שלצד האבחנה בין "מומחים" במובן הקלאסי של המונח, לבין אנשים אחרים, אשר רכשו ידע כללי בנושא מסוים, בדרך זו או אחרת – קיימת גם אבחנה בין מומחים במישור המדע האובייקטיבי, לבין מומחים במישור המדע הסובייקטיבי. ואלה הם דבריו בהקשר זה (שם, בעמ' 468-467):
 
"לעיתים נמצא מומחה המחווה דעתו על שאלה מדעית או מקצועית ספציפית, אשר לגביה ניתן לקבל חוות דעת אחת ולשלול את חוות הדעת הנוגדת (כגון דרגת נכות, ממצא בליסטי, זהות כתב יד וכיו"ב). אולם נמצא גם מומחה מסוג אחר, כגון מומחה בתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, המביע דעתו בדבר הסיכוי לשיקום חייהם המשותפים של הורה וילד. במקרה כזה, תחושה סובייקטיבית ואינטואיציה מהווים מרכיבים חשובים בגיבוש דעתו של המומחה. חוות דעת מהסוג הנדון מבוססות מטבע הדברים, במידה רבה על שיקולים שבהיגיון, על ניסיון החיים ועל השקפת עולם...".
 
          הנה כי כן, התרשמותה של עורכת תסקיר הנפגע, אשר עברה הכשרה מקצועית לשם עריכת תסקירים מהסוג האמור, לצורך הגשתם לבתי המשפט והיא מתמחה בכך – עשויה לעמוד באמות-המידה הנזכרות לעיל, לשם הכרה בה כמעין "עדות מומחה", זאת לאחר שהיא התבקשה להכין תסקיר כאמור על ידי בית המשפט, כדי להביא בפניו ראיות בדבר מצבה של נפגעת עבירת המין והנזק שנגרם לה (ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי).
 
 
26.          ודוק: מסמך זה, שהמחוקק הכיר בו כמסמך קביל במסגרת המשפט הפלילי – שונה מן "הממצאים והמסקנות שבגזר הדין", שלגביהם חלה הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות (ראו: סעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות). מסמך זה (תסקיר הנפגע), רלבנטי לעניין מצבה של נפגעת העבירה והנזק שנגרם לה, עומד על רגליו שלו ועשוי להינתן לו משקל (ככל ראיה קבילה אחרת, ובהתאם לכללי הקבילות והמשקל הרגילים) גם במסגרת הליך משפטי נפרד, שאיננו דווקא ההליך הפלילי שבמסגרתו הוא נמסר מלכתחילה, ובפרט בגדרי תובענה אזרחית נגררת להליך הפלילי.
 
           מכאן נובע, לגישתי, כי בית המשפט קמא הנכבד רשאי היה להסתמך גם על תסקיר הנפגע, כסימוכין לדבר קיומו של נזק כללי שנגרם למשיבות כתוצאה ממעשיו הנפשעים של המערער – וזאת מבלי לגרוע, כמובן, מהאפשרות להסתמך על הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין המרשיעה (להלן – הכרעת הדין), אשר בהחלט די בהם בנסיבות העניין שבפנינו, כדי לבסס קיומו של נזק כאמור. כן ניתן היה להתבסס פה כאמור על כל יתר הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי – כאילו נקבעו במשפט אזרחי – מכוח סעיף 42ד לפקודת הראיות, שהוא, כפי שהצבעתי בפיסקה 20 שלעיל, רחב יותר בהיקפו מהוראת סעיף 42א לפקודה.
 
27.          המסקנה הנ"ל מתבקשת גם מאופייה של התובענה האזרחית הנגררת המוגשת על ידי נפגעת עבירת מין – שאיננה תובענה נזיקית רגילה ושגרתית. על אף שהוראות הפקודה המכירות בקבילות פסק דין בפלילים בהליך האזרחי מצויות עמנו כבר קרוב לארבעים שנה – נדירות הן יחסית התביעות האזרחיות המוגשות מצדן של קורבנות עבירת מין כנגד תוקפיהן. רק לפני למעלה מעשור תהה השופט (כתוארו אז) מ' חשין ז"ל (בקוראו לשימוש נרחב בכלי הפיצויים בגדרי ההליך הפלילי, ובאופן שיפחית את הצורך בתובענות אזרחיות), כך: "וכי שמענו אי-פעם על אישה שהגישה תביעת פיצויים נגד מי שֶאֲנָסָהּ והורשע בדינו?" (רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 418, 476 (2002)). יש, איפוא, להכיר בקושי הטמון בעצם הגשתה של תביעה מעין זו – ולאפשר לקורבנות של עבירות מין, שהינן מהבזויות בעבירות המצויות בספר החוקים שלנו, לעשות שימוש בכלים הראייתיים שהמחוקק העמיד לרשותן, כדי לתבוע את נזקיהן ממי שהורשע בדין בפגיעה בהן.
 
עד כאן הערותיי באשר למעמדו של תסקיר הנפגע בהקשר שלפנינו. עתה, אחזור לדון בהשגותיו של המערער כנגד קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד, המבוססות על הכרעת הדיןהמרשיעה.
28.          המערער גורס כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה כאשר התייחס בפסק דינו לא רק להכרעת הדין המרשיעה, אלא אף לעובדותיו של כתב האישום. טענה זו איננה מבוססת. אותם חלקים בכתב האישום שהמערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעובדות המתוארות בהם (ורק לאלו הפנה בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק דינו, מושא הערעור שבפנינו) – ודאי מהווים חלק מן "הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי", שניתן לראותם "כאילו נקבעו במשפט אזרחי", בגדרי הדיון בתביעה האזרחית הנגררת (השוו: סעיפים 42א ו-42ד לפקודת הראיות, הקובע כך: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, רשאי בית המשפט לעיין גם בכתב האישום... אם ראה צורך בכל לשם הבהרת האמור בראיה"; ע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 332 (1987) (להלן: עניין בוחבוט)).
 
29.          המערער הוסיף וטען, כאמור, כי למרות שבית המשפט המחוזי הזהיר עצמו שלא להתייחס אלא להכרעת הדין בהליך הפלילי, ניתן לאתר בפסק הדין התייחסות לממצא שנקבע בגזר הדין, כאשר בעמ' 10 לפסק הדין נכתב, בין היתר, כך: "...כפי שצוין במסגרת גזר הדין, האימה שהטיל ה[מערער] על ה[משיבות] ניכרה בהן במהלך עדותן אף כשה[מערער] היה מנותק מהן מאחורי סורג ובריח ונראה כי הנזק הנפשי שהותיר בהן ממשיך ללוותן אף בהיותן מוגנות מפניו". טענה זו של המערער (הנוגעת להתייחסות יחידה של בית המשפט קמא הנכבד לגזר הדין) – נעדרת נפקות מעשית, שכן דברים אלה עולים, ממילא, גם מהכרעת הדין, בפרקים העוסקים בעדויותיהן של המתלוננות (ראו: פיסקאות 6.י. ו-94 להכרעת הדין), כך שאין רבותא בטענת המערער בהקשר האמור, מה גם שכאמור סעיף 42ד לפקודה, שהוא זה שחל בענייננו – פריסתו רחבה יותר.
 
30.          טענה מרכזית נוספת של המערער היא שלא היה מקום לפסוק למשיבות פיצוי בגין כאב וסבל – ללא קבלת חוות דעת מומחה. גם טענה זו יש לדחות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי הפיצוי עבור ראש-הנזק של "כאב וסבל" ניתן: "בגין תחושות של חוסר-נוחות פיזית, או מיחושים, הנגרמים לניזוק כתוצאה מפציעתו, וכן בגין כל פגיעה נפשית, כגון צער, עצב או עגמת-נפש, אשר נגרמה לו עקב הפגיעה" (ע"א 4022/08 אגבבה נ. ד.י.ש. בע"מ (21.10.2010)). השאלה שיש להכריע בה היא, איפוא, אם ניתן ללמוד מן הממצאים והמסקנות "שנקבעו במשפט הפלילי" כלשון סעיף 42ד  לפקודה, או למצער בהכרעת הדין, כלשון סעיף 42א לפקודה (ולשיטתי – אף באלה המפורטים בתסקיר הנפגע) על קיומן של תחושות מהסוג המתואר לעיל, שנגרמו למשיבות, כתוצאה ממעשיו הנפשעים של המערער בהן. לשיטתי די לענייננו במקרא האמור בהכרעת הדין (לא כל שכן באמור בתסקיר הנפגע) כדי להוביל, למסקנה כי למצער ביחס לתקופה שבה בוצעו במשיבות המעשים שבהם הורשע המערער (ולא חלה לגביהם התיישנות) – התשובה לשאלה האמורה הינה בחיוב. אפרט מיד בסמוך.
 
31.          במעשים מהסוג שביצע המערער במשיבה 1 טמונים – מעצם טבעם – פגיעה קשה בכבודו של האדם, כאב, סבל ועלבון. עמד על כך בהקשר דומה השופט (כתוארו אז) מ' חשין ז"ל ב-ע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 329 (2000), בציינו כך:
 
"עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על הָאֲנִי... פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד.
 
          קשה היא שבעתיים הפגיעה כאשר המעשים מבוצעים בקטינה על ידי בן משפחה קרוב. ראו הדברים הבאים שכתב על כגון דא השופט א' א' לוי ב-ע"פ 701/06 פלוני נ' מדינת ישראל(4.7.2007), המתאימים, בשינויים המחויבים, גם לענייננו:
 
"המערער, בדרך מרושעת, חסרת רחמים ומעוררת שאט נפש, עשק את ילדותה של בתו, גזל ממנה את נעוריה, וגזר עליה חיים מיוסרים אשר ילוו אותה עוד שנים רבות. עבירות מין באשה הן עבירות קשות באשר לא רק פגיעה פיסית גלומה בהן, אלא גם פגיעה נפשית ורמיסת כבודה של הקורבן כאדם. קשות שבעתיים הן עבירות מין המתבצעות בתוך משפחה, ובמיוחד כאשר אב מבצען בבתו, בשר מבשרו".
 
המעשים שביצע המערער בבתו החורגת, המשיבה 1, פורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. כל שומעם תְּצִלֶּינָה שתי אוזניו, ואין צורך בחוות דעת רפואית כדי להבין מה רב היה סבלה של המשיבה עת היא נאלצה להעביר את חייה בדרך שכפה עליה המערער ומה חמורה היתה השפעתם הרעה של מעשיו על נפשה. בכל מקרה הכרעת הדין מוסיפה ומבהירה אותו סבל מהו: "הסכמתה" למעשי המערער (שהקפיד לטעון כי מעשיו לא לוו באלימות פיזית, כאילו אין במעשיו אלימות טבועה) נבעה מאימתה מן המערער, אימה שלא חלפה, לדבריה, גם בכל השנים הארוכות מאז נישאה וחדלה לראותו (ראו: עמ' 15 להכרעת הדין). היא חייבה עצמה לחשוב שמעשיו של המערער אינם נוראים, כדי שתוכל לשרוד, ומתוך תקווה כי המערער יסתפק בה ולא יתאנה לאחותה, המשיבה 2 (ראו: עמ' 16-15 להכרעת הדין). המשיבה 1 אף טופלה במשך ארבע שנים בידי פסיכולוג מומחה בנזקים נפשיים הנגרמים כתוצאה מטראומה מינית, אשר העיד במשפט הפלילי ודבריו ביססו את הקביעה כי למשיבה 1 אירע כל שטענה וכי היא סובלת מתסמינים של מי שעבר חוויות ילדות קשות ביותר: חרדה, דיכאון, תחושת אשם, וניתוק מן ה"עצמי", שנמצא כי הוא מאפיין את מי שמנסים להימלט מן החוויות הקשות במציאות בדרך של פיתוח מנגנון של ריחוק וניתוק (ראו: עמ' 20 להכרעת הדין). כל אלה ודאי איפשרו לבית המשפט קמא הנכבד לקבוע כי למשיבה 1 אכן הוסבו כאב וסבל קשים, על אחת כמה וכמה בתקופת ביצוע המעשים, ולאמוד את שיעורם.
 
32.          באשר למשיבה 2 – גם כאן אין צורך להרחיב בפגיעתו הרעה של מי שמבצע בבתו החורגת מעשה מגונה מהסוג שבו הורשע המערער. אולם מעשה זה, שרק בו ביקש המערער כי נתמקד, איננו מתאר את מלוא הכאב והסבל שחוותה המשיבה 2 ממעשיו של המערער, כעולה מהכרעת הדין המרשיעה. מזו למדנו על משטר האימה שבו חיה המשיבה 2, יחד עם כל אחיותיה, מעת שהיתה בת שבע ועד שבגרה ועקרה לחו"ל. המשיבה 1 הגדירה את חייהן של הבנות בביתו של המערער כ: "הכי מטורף וחולה שיש בעולם", ובית המשפט הפלילי המברר קבע, לאחר שמיעת כל העדויות, כי: "אין בתאור זה כל הגזמה וכי ה[מערער] הוא שיצר בבית מצב זה" (ראו: עמ'  46 להכרעת הדין), שהתאפיין ב: "אווירת אימה מתמדת כלפי כל בני הבית כולל הבנות" (ראו: עמ' 47 להכרעת הדין). מכלול העדויות, ועדויותיהן של האחיות, קורבנות העבירות בפרט, הביאו את בית המשפט המחוזי הנכבד לקבוע כי מעשיו של המערער עלו כדי התעללות בקטין – נפשית בעיקרה – כלפי המשיבה 2 וכלפי הבנות הקטינות האחרות (ראו: עמ' 47 להכרעת הדין).
 
33.          מהכרעת הדין לבדה עולה, איפוא, בבירור, כי המשיבות סבלו מידי המערער שנים של השפלה, אימה וסבל שלא היתה מהם הפוגה ואין להם מזור. יש איפוא בהכרעת הדין די והותר ממצאים ומסקנות כדי לקבוע כי למשיבות אכן נגרמו: כאב, סבל, עלבון, השפלה, צער ועוגמת-נפש , כתוצאה ממעשיו של המערער, וזאת למצער ביחס לתקופת שבה המערער ביצע בהן את המעשים בהם הורשע, כמתואר וכמפורט בהכרעת הדין.
 
34.          אפנה איפוא עתה, לדון בהשגותיו של המערער על סכום הפיצוי שנפסק. יוער כי לגישתי ניתן להתמקד בראש הנזק של "כאב וסבל", במובנו הרחב, ולהגיע לתוצאה דומה לזו שבפסק הדין מבחינת היקף הפיצוי, אף בלא להידרש לעילת תביעה נוספת ונפרדת, כגון: "הפרת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", או ל"ראש נזק" נפרד של: "פגיעה באוטונומיה", שגם אליהן נזקק בית המשפט המחוזי הנכבד (ראו הערתו של בית משפט זה בעניין דומה ב-ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (26.05.2009), שם בפיסקה 6), וכך לפיכך אנהג כאן.
 
35.          המערער לא הציג בפנינו כל עילה להתערבות בסכום הפיצוי שבית המשפט המחוזי הנכבד פסק, על דרך האומדנה, למשיבות. יצוין כי הסכום שנפסק למשיבה 1 איננו חורג כלל ועיקר מסכומי פיצויים שנפסקו במקרים אחרים, בעלי דמיון מסוים לזה שלפנינו (ראו לדוגמה: ת"א (מחוזי חיפה) 518/07 פלוניות נ' פלוני (14.5.2009), שבו נפסק פיצוי בסכום כולל של כ-1,000,000 ש"ח לשתי קורבנות עבירות מין במשפחה: האחת, קורבן של עבירות אונס ומעשים מגונים, והשנייה, קורבן עבירה של מעשים מגונים בלבד (שם צורפו חוות דעת רפואיות לעניין הנזק); ת"א (מחוזי חיפה) 13552-03-09 פלונית נ' פלוני (27.1.2010), שבו נפסק פיצוי לקורבן עבירות אונס ועבירות נוספות – על דרך הפשרה וללא חוות דעת – בסכום של 500,000 ש"ח; ולאחרונה: ת"א (מחוזי חיפה) 5539-04-09 פלונית נ' פלוני (15.6.2014), שבו נפסק לצעירה בת 26, אשר במשך שנים ארוכות היתה קורבן לעבירות מין שביצע בה בן זוגה לשעבר של אמה, פיצוי בסך של למעלה מ-1,500,000 ש"ח, כאשר כמחציתו – 700,000 ש"ח – בגין "כאב וסבל" (יוער כי שם מונה, בהסכמת הצדדים, מומחה מטעם בית המשפט לשם הערכת מצבה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי); והשוו: ע"א 3806/06 פלוני נ' פלונית (26.5.2009) הנ"ל, שבו נפסק פיצוי של 300,000 ש"ח לקורבן סחר בבני אדם, שלא הציגה ראיות לנזק, זולת הכרעת הדין).
 
          בנסיבות אלה – לא מצאתי מקום להתערבות בסכום הפיצויים שנפסק למשיבות. אעיר כי לשיטתי ניתן היה אף לפסוק פיצוי גבוה יותר למשיבה 1 מכפי שנפסק לה – ואולם מאחר שלא הונח בפנינו ערעור שכנגד על קביעה זו (ובהתחשב בנסיבות שנוצרו לאחר שמיעת הערעור – ראו: פיסקה 17 שלעיל), לא אתערב בה. עוד אעיר כי לא מצאתי שהמקרה שבפנינו, על התשתית החסרה שהציגו הצדדים בגדרו, הוא המקום המתאים לשם עריכת בירור מקיף בשאלת הנזק הלא ממוני, דרכי אומדנו, או פיצולו לראשי נזק נפרדים (לדיון כזה – ראו: אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" ספר שמגר כרך ג'  21 (2003)).
 
36.          הדברים שלעיל – די בהם בנסיבות העניין הכוללות, כדי להצדיק את אי-ההתערבות בתוצאה האופרטיבית של פסק הדין, כמו-גם בסכום ההוצאות שנפסק (אשר הועמד על ידי בית המשפט המחוזי הנכבד על 10 אחוזים מהסכום שנפסק בתובענה הנגררת).
 
37.          לאור כל האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערער לשאת בהוצאות המשיבות בהליך זה בסכום של 20,000 ש"ח.
 
 
          לנוכח נסיבותיו החריגות של המקרה הנדון ובפרט לנוכח ההתפתחות שחלה מאז שנשמע הערעור (כאמור בפיסקה 17 שלעיל) אציע עוד כי נורה למזכירות בית המשפט להעביר את כספי העירבון שהופקדו במסגרת הערעור להבטחת הוצאות המשיבות (בסך של 15,000 ש"ח במועד הפקדתם), בצירוף "הפירות" שנשאו מאז הפקדתם – לידי המשיבות, באמצעות באת-כוחן.
 
 
אחר הדברים הללו
 
38.          אחר הדברים הללו קיבלתי לעיוני את חוות-דעתו של חברי, המשנה-לנשיאה, א' רובינשטיין, ובעקבות הערתו (שם, בפיסקה ד'), אני מוצא לנכון לחדד ולהאיר מספר נקודות בחוות דעתי, כדלקמן:
 
(א)         הדברים שכתבתי באשר לתסקיר הנפגע – אמנם לא היו דרושים להכרעה בערעור, שכן ניתן לבסס את קביעותיו של בית המשפט קמא הנכבד בפסק הדין, מושא הערעור, על הממצאים והמסקנות שבהכרעת הדין המרשיעה בלבד – מה גם שעל העניין שבפנינו חלה הוראת סעיף 42ד' לפקודת הראיות, שהיא רחבה יותר מהוראת סעיף 42א' לפקודה (ראו האמור בפיסקאות 20 ו-26 שלעיל). ראיתי עם זאת לציינם לצורך פיתוחה האפשרי של הפסיקה בנושא זה למקרים שיבואו.
 
(ב)         הכלל העולה מהוראות חוק סדר הדין הפלילי הוא כי עורך תסקיר נפגע העבירה איננו עומד בדרך כלל לחקירה נגדית, אך יחד עם זאת: "בית המשפט רשאי לבקש, ממי שערך את התסקיר, הסבר או השלמה לאמור בו" וכן: "רשאי הוא להרשות לבעלי הדין להציג שאלות למי שערך את התסקיר", ככל שהוא נוכח כי "יש מחלוקת על עובדות שבתסקיר" – "לשם הבהרת העובדות שבמחלוקת" (ראו: סעיף 191א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי).
 
          מכאן נובע לגישתי גם כי משעה שעורך תסקיר הנפגע לא נדרש להשיב על שאלות בקשר לתסקיר – בין מאחר שבית המשפט המברר הפלילי לא מצא לנכון לבקש זאת ממנו, בין מאחר שבית המשפט האמור לא סבר שיש מחלוקת על עובדות שבתסקיר, ובין מאחר שהדבר לא נתבקש על ידי הנאשם, ולא הובאו מצדו ראיות לסתור את שנכתב בו – אין מניעה לראות בתסקיר נפגע העבירהראיה קבילה לעניין מצבו של נפגע העבירה והנזק שנגרם לו כתוצאה ממנה (ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, שכותרתו: "ראיות לקביעת העונש"). מכאן שבמידע הכלול בתסקיר הנפגע ניתן לראות, במקרים המתאימים, כאילו הוכחו הדברים במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי המתנהל בגדרה של התביעה הנגררת (המוגשת לאותו מותב שדן במשפט הפלילי), וזאת אף מבלי שעורך התסקיר יעמוד בחקירה נגדית.
 
(ג)          דומה עלי שלכאורה יש שוני בדיני הקבילות והמשקל שאמורים לחול על תסקירי נפגע, בהשוואה לתסקירים שנערכים לגבי נאשמים שהורשעו – לקראת גזר הדין (ביחס לאחרונים עיינו: רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל (30.12.2015); ע"פ 3472/11 פלוני נ' מדינת ישראל (03.09.2012).
 
39.          מבלי לגרוע מדברי עד הנה מוכן אני עם זאת להניח סוגיה זו כולה בצריך עיון עד שיעלה מקרה מתאים שתידרש בו הכרעה פרטנית בנושא וזאת נוכח השיקולים השונים שהעלה חברי, המשנה לנשיאה, א' רובינשטיין בהערתו, שהיא בבחינת מעט המחזיק את המרובה.
 
 
                                                                                                     ש ו פ ט
 
השופט ס' ג'ובראן:
 
          אני מסכים.
 
 
                                                                                                     ש ו פ ט
 
המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
 
א.        מצטרף אני לפסק דינו של חברי השופט מלצר, בנתון להערה אחת, שעניינה  מעמדו של תסקיר הנפגע (המוגש לפי סעיף 187 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1992) במארג הראייתי בתביעה נגררת לפי סעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי (השופט –כתארו אז –ר' שפירא), כמות שציין חברי בפסקה 12, סבר כי משאין תסקיר הנפגע שקול לחוות דעת רפואית (לפי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אין ניתן לעשות בו שימוש כמו בה.
          
ב.        ואולם, חברי סבור (פסקאות 26-23) כי לתסקיר הנפגע נפקות ראייתית בתביעה נגררת. אל נכון מציין חברי, כי תסקיר הנפגע מיועד להיות קולו של נפגע העבירה בבית המשפט הפלילי, ומכאן מקומו.
 
 
ג.        כאן באה הערתי. כשלעצמי מייחס אני לתסקיר זה חשיבות רבה, נוכח המקצועיות בה הוא נערך, וכמי שקרא לא מעט תסקירים כאלה אוכל רק לחזור על ההוקרה להם ולעורכיהם ועורכותיהן. אני נכון אף לראות בתסקיר כשלעצמו מעין "עדות מומחה" במובן האיכותי כשלעצמו. יתר על כן, אף אני מכיר כחברי בייחודה של התביעה הנגררת ובמקומה המיוחד בעולם התובענות הנזיקיות, בהיותה מבוססת על הרשעה פלילית ובפרט כשעסקינן בעבירות מין או אלימות (שלגביהן מוגש תסקיר נפגע לפי סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי). על כך כבודו של התסקיר וחשיבותו במקומם.
 
ד.        אך אליה וקוץ ראייתי בה. מומחה בהליך האזרחי הרגיל נחקר על חוות דעתו על-ידי הצדדים. והנה, בהליך פלילי חל סעיף 191א לחוק סדר הדין הפלילי, שהביא חברי בפסקה 24, ולפיו שומע בית המשפט את טענות בעלי הדין באשר לתסקיר הנפגע, וכן רשאי הוא לבקש הסבר או השלמה לאמור בו, וככל שיש מחלוקת, אף לאפשר הצגת שאלות למי שערך את התסקיר – אך לא להעיד את נפגע העבירות. ואולם, האם הוראה זו חלה גם בתביעה נגררת? על פני הדברים, שאלה היא וקושי עמה. אילו היתה ההוראה חלה, היה בכך אולי משום תחליף סביר לחקירת מומחה, אך בהיעדר תחולה, לכאורה נפגעות זכויותיו הדיוניות של הנתבע, מעין חששו של בית המשפט המחוזי, כמסתבר; כך – אלא אם נפרש שמכללא ניתנת אפשרות לשימוש בהוראת סעיף 191א, אם מכוח "גרירה רעיונית" בשל תכלית החוק, או מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט.
 
ה.        דבר זה, שהוא חיוני לעניין השימוש בתסקיר, צריך להיות מובהר במקרה מתאים – אך אינו נחוץ להכרעה בנידון דידן, שכן כפי שציין חברי, נדרש לכך למעלה מן הצורך.
 
ו.        בנתון להערה זו, כאמור, אצטרף לחברי.
 
                                                                  
                                                                                          המשנה-לנשיאה
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר.
 
           ניתן היום, ‏ז' בתשרי התשע"ו (‏20.9.2015).
 
 
 
המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
 
 
 
 
 
+ שלח משוב