Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 7884/15 יצחק רייטמן נגד Jiangsu Overseas Group Co Ltd
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  7884/15
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט נ' סולברג
  כבוד השופטת ע' ברון
 
 
המערער: יצחק רייטמן
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: Jiangsu Overseas Group Co Ltd
 
                                          
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב - יפו מיום 6.10.2015 בת"א 48946-11-12 שניתן על ידי כבוד השופטת ת' אברהמי
 
                                          
 
תאריך הישיבה: ו' בשבט תשע"ז (2.2.17)
 
 
בשם המערער: עו"ד נועם רונן; עו"ד נגה חרובי
 
 
בשם המשיבה: עו"ד דורון שמעוני; עו"ד משה שמעוני;
עו"ד גרשון פינק
   
בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד נעמי זמרת
 
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט י' דנציגר:
 
           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ת' אברהמי) בת"א 48946-11-12 מיום 6.10.2015. במסגרת הערעור מתעוררת השאלה האם יש מקום לאכוף פסק דין שניתן על ידי בית משפט סיני וזאת בהתאם לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק אכיפת פסקי חוץ).
 
הרקע העובדתי
1.             המערער הוא אזרח ישראלי ואילו המשיבה היא חברה סינית. בשנת 2007 הכירו הצדדים באמצעות מר לי ג'ון (להלן: ג'ון) ומר צ'ו צ'נגלין (להלן: צ'נגלין). ביום 24.2.2008 נחתם הסכם בין המשיבה ובין חברה ניו-זילנדית בבעלותו של המערער, לעניין גיוס ומשלוח פועלי בניין סיניים לפרויקטים של בנייה באוקראינה (להלן: הסכם ההתקשרות). הסכם ההתקשרות עלה על שרטון והעסקת הפועלים הופסקה.
 
2.             בפברואר 2009 הגישה המשיבה תביעה נגד המערער ונגד ג'ון בנאנג'ינג שבסין (להלן: תביעת נאנג'ינג). במסגרת תביעת נאנג'ינג הוצא כלפי המערער, ששהה אותה עת בסין, צו עיכוב יציאה שאסר עליו לצאת את גבולות סין. ביום 2.3.2009 נחתם הסכם שהצדדים לו היו המשיבה, שותפה אוקראינית והחברה הניו-זילנדית שבבעלות המערער (להלן: הסכם 2009). עיקריו של הסכם 2009 היו: ביטול הסכם ההתקשרות; קביעת מנגנון להשבת העובדים הסיניים לסין; ביטול תביעת נאנג'ינג; ביטול צו עיכוב היציאה מסין שהוצא כלפי המערער בתביעת נאנג'ינג; ומתווה ליישוב מחלוקות.
 
3.             ביום 3.3.2009 הוגשה נגד המערער ונגד ג'ון תביעה נוספת, הפעם על ידי צ'נגלין, בנאנטונג שבסין (להלן: תביעת נאנטונג). גם במסגרת תביעת נאנטונג הוצא צו עיכוב יציאה נגד המערער. בימים 19.3.2009, 26.3.2009 ו-18.7.2009 התקיימו דיונים בתביעת נאנטונג, בהם נכחו המערער או באת כוחו. בספטמבר 2009 הצטרפה המשיבה (לבקשתה) כצד לתביעת נאנטונג. ביום 27.10.2009 התקיים דיון נוסף בתביעת נאנטונג, בו לא נכחו המערער או באי כוחו. ביום 14.12.2009 ניתן פסק דין בתביעת נאנטונג, בו חויב המערער לשלם למשיבה סך של 551,400 דולר ארה"ב וכן סך של 8,372,615.36 יואן סיני. בין לבין, באפריל 2009, עלה בידי המערער לעזוב את סין.
 
ההליך בבית המשפט המחוזי
4.             המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריז על פסק הדין בתביעת נאנטונג (להלן: פסק החוץ) כפסק אכיף לפי החוק. המחלוקת המרכזית בין הצדדים התמקדה בשאלת התקיימותה של "דרישת ההדדיות" בין ישראל לבין סין, כמתחייב מסעיף 4(א) לחוק. עוד העלה המערער טענות הנוגעות לתנאי סעיף 6(א) לחוק – היעדר סמכות בינלאומית; פגיעה בזכויותיו להליך הוגן; וקיומה של תניית בוררות.
 
5.             מטעם המשיבה העידו בבית המשפט המחוזי מר ג'ון; עו"ד סטפן ליו, שהגיש חוות דעת לעניין הדין הסיני; ועו"ד סאן יגו, שייצג את המשיבה בתביעת נאנטונג. המערער העיד בעצמו וכן העידה עו"ד ג'ני זונג, שהגישה חוות דעת לעניין הדין הסיני מטעמו של המערער.
 
6.             בשים לב להשלכות רוחב אפשריות התבקשה עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש) בשאלת ההדדיות בין ישראל לסין לגבי פסקי דין אזרחיים המטילים חיוב כספי, אולם היועמ"ש לא הגיש עמדה כאמור.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
7.             בית המשפט המחוזי ציין כי בהתאם לפסיקה, די בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה של פסק דין ישראלי במדינה הזרה ואין חובה לדרוש הוכחה לאכיפה דה-פקטו. נפסק, כי גישה זו מתיישבת עם פרשנותה של דרישת ההדדיות כדרישה המיושמת במתכונת מצומצמת בשם קידום עקרונות של יעילות משפטית ועשיית צדק בין מתדיינים וכמו כן, מן ההיבט של תכלית החקיקה וקידום מדיניות משפטית רצויה, פרשנות כזו תמנע היווצרותו של "מעגל שוטה" בכל הנוגע לדרישת ההדדיות.
 
8.             במקרה דנן, לא אותר על ידי מי מהצדדים מקרה כלשהו שבו בית משפט בסין אכף (או סרב לאכוף) פסק דין של בית משפט ישראלי וגם לא מקרה שבו בית משפט ישראלי אכף (או סרב לאכוף) פסק דין שניתן בסין. כמו כן, לא קיימת אמנה בינלאומית רלוונטית לעניין הכרה ואכיפה של פסקי חוץ כספיים שגם ישראל וגם סין הן צד לה.
 
9.             עוד הוסכם על הצדדים כי ברמה העקרונית, מבחינת לשון הדין הסיני, אין מניעה לאכוף פסקי דין של מדינת ישראל בסין. המחלוקת נותרה לגבי השאלה האם קיים "פוטנציאל סביר" לאכיפה כזאת, ובהתאמה, האם מתקיימת דרישת ההדדיות.
 
10.          הסעיפים הרלוונטיים בדין הסיני למקרה שבו בעל דין עותר לבית המשפט בסין בבקשה לאכוף פסק חוץ הם סעיפים 281 ו-282 לחוק הפרוצדורה האזרחית של סין (The People’s Republic of China [PRC] Civil Procedural Law) (להלן: חוק הפרוצדורה האזרחית). יצוין, כי בעת שהתנהל ההליך בבית המשפט המחוזי החליפו סעיפים 282-281 לחוק הפרוצדורה האזרחית סעיפים 266-265 לאותו חוק, אולם לפי המומחים מטעם הצדדים, אין שינוי מהותי בין הנוסחים בכל הנוגע לאכיפת פסק חוץ, ועיקר השינוי הוא במספור הסעיפים מחדש. מכל מקום, זהו נוסחם של הסעיפים באנגלית (כפי שמופיע בחוות דעתה של עו"ד זונג):
 
Article 281: “If a legally effective judgment or ruling of a foreign court requires recognition and enforcement by a Chinese court, the party concerned may apply directly to an intermediate court of the People’s Republic of China with jurisdiction over the case for recognition and enforcement, or the foreign court may, in accordance with the provisions of international treaties concluded or acceded to by the said country AND the People’s Republic of China or according to the principle of reciprocity, request that the people’s court recognize and enforce the said judgment or ruling”.
 
Article 282: “After a Chinese court has reviewed, in accordance with the provisions of international treaties concluded or acceded to by the People’s Republic of China or according to the principle of reciprocity, a legally effective judgment or ruling of a foreign court requiring recognition and enforcement by the People’s Republic of China, and if it considers that the judgment or ruling does not violate the general principles of the law of the People’s Republic of China or harm its sovereignty, national security or social and public interest, the Chinese court shall rule to recognize its validity. If enforcement of the foreign judgment or ruling is required; an enforcement order shall be issued and enforced pursuant to the relevant provisions of this Law. If the foreign judgment or ruling is found to violate the general principles of the law of the People’s Republic of China or harm its sovereignty, national security or social and public interest, the Chinese court shall refuse to recognize or enforce it in China”.
 
 
11.          מן האמור עולה, כי על מנת לאכוף פסק חוץ יוודא בית משפט סיני את קיומם של התנאים המצטברים הבאים: (1) פסק החוץ תקף במדינה בה ניתן; (2) יש אמנה רלוונטית שסין והמדינה הזרה הן צד לה או שמתקיים עיקרון ההדדיות; (3) פסק החוץ אינו מפר את העקרונות הכלליים של הדין הסיני ואינו פוגע בריבונותה, בביטחון הלאומי שלה או באינטרס חברתי או ציבורי של סין.
 
12.          עמדתה של עו"ד זונג, המומחית מטעם המערער לעניין הדין הסיני, הייתה, כי אכיפתו בסין של פסק כספי שניתן על ידי בית משפט ישראלי מוסמך, היא בלתי סבירה ובאופן מעשי – בלתי אפשרית. עו"ד זונג הסתמכה על סעיף 276 לחוק הפרוצדורה האזרחית, המתייחס לסיוע הדדי של בית משפט סיני ובית משפט זר. אולם בית המשפט המחוזי מצא כי סעיף זה אינו רלוונטי לשאלת ההכרה והאכיפה של פסקי חוץ. עוד הסתמכה עו"ד זונג על הודעה מאת בית המשפט העליון של סין, הכוללת גם התייחסות לבקשות לאכיפת פסק חוץ במקרה שבו לא קיימים אמנה בינלאומית או "יחסי הדדיות". אולם נמצא כי האמור שם מתייחס לסיטואציה שבה אין אמנה בינלאומית ואין יחסי הדדיות, וזוהי בדיוק השאלה שבמחלוקת, ולכן אין בכך כדי לקדם את הדיון.
 
13.          המומחים לעניין הדין הסיני מטעם הצדדים היו חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה האם בית משפט סיני יהיה מוכן לבצע ראשון צעד של אכיפה (ולהכיר בהדדיות לפני שבית משפט ישראלי יעשה כן). בית המשפט המחוזי סבר, כי יש בעת הנוכחית פוטנציאל סביר לאכיפה של פסק דין ישראלי בסין, באופן המספק את דרישת ההדדיות. עם זאת, כך נפסק, אם ישתנה המצב המשפטי בסין או שיתברר בהמשך כי פסקי דין ישראליים אינם נאכפים בסין, יכול לחול שינוי גם בהתייחסות לאכיפתם של פסקי דין מסין בישראל.
 
14.          בית המשפט קמא דן גם בטענת המערער בנוגע להגנת סעיף 6(א)(3) לחוק, לפיה פסק חוץ לא יוכרז אכיף בישראל אם לא נתקיימה לגבי הנתבע אחת מבין שתי זיקות חילופיות המקימות סמכות בינלאומית: מגורים (residence) או הסכמה לשיפוט (submission). המערער לא התגורר בתקופה הרלוונטית בסין ואף לא חפץ להיות בסין במועד בו נפתחו ההליכים בתביעת נאנטונג, והוא שהה בה אותה עת בשל צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגדו. עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר שאין מקום להכריע בשאלה אם בנסיבות כגון אלה יש להכיר בזיקת המגורים, נוכח העובדה שבעת שהומצאו למערער מסמכיה של תביעת נאנטונג לא העלה המערער כל טענה בעניין היעדר סמכות של בית המשפט בסין לדון בהליך והוא אף החל לדון בהליך לגופו של עניין. משכך, גילה המערער דעתו כי אין קושי בהקניית סמכות בינלאומית לבית המשפט בסין. בית המשפט המחוזי סבר כי אין נפקות לכך שההליך הוגש תחילה רק על ידי צ'נגלין ורק מאוחר יותר הצטרפה המשיבה להליך. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי כי המערער לא היה עובר אורח אקראי בסין. במהלך פעילותו העסקית נוצרו למערער קשרי עבודה עם יזמים וחברות בסין ומלכתחילה שהה בסין לצורך עיסוקיו.
 
           בהינתן המסקנה האמורה לגבי זיקת המגורים, סבר בית המשפט המחוזי כי אין צורך להידרש לזיקת ההסכמה. בהקשר זה, דחה בית המשפט את טענתו של המערער לפיה התייצב בבית המשפט רק כדי לטעון לשחרורו מצו עיכוב היציאה, שכן בפועל ניהל את ההליך לגופו של עניין. כמו כן, לחובתו של המערער עמדה הימנעותו מלהביא לעדות את מי מעורכי הדין שייצגו אותו בהליך שהתנהל בסין.
 
15.          בית המשפט המחוזי דחה אף את טענת המערער לפיה ההליך בתביעת נאנטונג היה כה פגום עד שהוא מנוגד לעקרונות הצדק הטבעי, מהטעמים הבאים: בית המשפט התרשם כי טענות המערער אינן מתיישבות עם חומר הראיות, ממנו עולה שלא ניתן לומר שלא ניתנה למערער האפשרות להביא את טענותיו. עוד צוין, כי המערער היה מיוצג על ידי משרד עורכי דין מקומי, התאפשר לו להעלות טענותיו והתקיימו דיונים. נקבע, כי לא מדובר אפוא בנסיבות שיש בהן להקים את ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(2) לחוק.
 
16.          אשר לתנאי הקבוע בסעיף 3(3) לחוק, לפיו על מנת שפסק דין יהיה אכיף נדרש כי "החיוב שבפסק הדין ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור"; בית המשפט המחוזי פסק כי החיוב בפסק החוץ, שהוא חיוב כספי, ניתן לאכיפה לפי דיני מדינת ישראל. אשר לסיפא, נקבע כי רק לעתים נדירות תידחה אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור. בית המשפט המחוזי סבר כי יש קושי לראות בטענות המערער כמביאות את המקרה לגדרו של אותו מקרה נדיר, שכן תוכנו של הפסק, הקובע תשלום כספי על רקע מחלוקת מסחרית, אינו מהסוג הפוגע בתקנת הציבור הישראלית.
 
17.          המערער העלה טענה נוספת, לפיה בית המשפט הסיני התעלם ביודעין מתניית בוררות מפורשת המופיעה בהסכם 2009, ולכן לא קנה סמכות לדון בתביעה. בית המשפט המחוזי קבע כי בטענות המערער בעניין זה ישנם קשיים: ראשית, המערער עצמו אינו צד להסכם 2009 אלא חברה שבבעלותו; שנית, מר צ'נגלין – שהגיש את תביעת נאנטונג – אינו צד להסכם 2009; שלישית, בדין הישראלי קיומה של תניית בוררות אינו שולל מדעיקרא את סמכותו של בית המשפט לדון בסכסוך ואין טענה כי המצב בדין הסיני שונה; רביעית, המערער היה מיוצג והתקיימו דיונים בנוכחות באי כוחו. חרף זאת, לא העלה המערער טענה שנסמכת על תניית הבוררות או טענה אשר נדרשת לעניין הסמכות. נקבע, כי לא די בכך שהסכם 2009 היה בפני בית המשפט הסיני כדי לקבוע כי בית המשפט הסיני התעלם מתניית הבוררות.
 
18.          המערער טען כי לבית המשפט שיקול דעת להימנע מאכיפת פסק חוץ משיקולי צדק, גם מקום בו מתקיימים תנאי האכיפה לפי החוק ולא מתקיימות איזה מההגנות הקבועות בו. בית המשפט המחוזי קבע, כי גם אם ניתן להפעיל שיקול דעת מעבר להוראות החוק, הרי שהתשתית שהובאה בהליך הנוכחי אינה מצדיקה לעשות כן.
 
19.          סופו של דבר, בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה והכריז כי פסק החוץ אכיף בישראל. כן חייב את המערער בהוצאות המשיבה בסך 75,000 ש"ח.
 
טענות המערער
20.            המערער טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהסתמך על לשונו של חוק הפרוצדורה האזרחית, שעה שלדבריו הדין הסיני (להבדיל מלשון החוק) מלמד כי בסין אין אוכפים פסקים ממדינות שאין עמן אמנה מתאימה. עוד טוען המערער, כי ההצדקה הנסמכת על "ההתפתחות הגוברת של יחסי מסחר וגומלין" בין ישראל וסין נעדרת עיגון ושגויה לגופה, שכן אין קורלציה בין יחסי מסחר וגומלין לבין עיקרון ההדדיות. המערער מדגיש, כי סין נמנעה מלאכוף פסקי דין של מדינות אחרות שעמן אין לה אמנה רלוונטית, כגון בריטניה ויפן, חרף קיומם של יחסי מסחר. לטענת המערער, במצב דברים זה, שבו ברור כי סין לעולם אינה אוכפת פסקי דין ממדינות במעמד דומה לזה של ישראל (ללא אמנה רלוונטית), החשש מ"מעגל שוטה" אינו מהווה שיקול.
 
21.          המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, חרף עדיפותה של המומחית מטעמו הן מבחינת ניסיונה המקצועי והן מבחינת היעדר הנגיעה שלה להליך. עוד טוען המערער, כי בית המשפט לא נתן משקל לכך שהוא נאלץ להוכיח את ה"אין" (אין תקדימים, אין פרקטיקה, אין פוטנציאל סביר), נטל מורכב, שלטענתו הוא עמד בו.
 
22.          המערער מדגיש, כי בית המשפט המחוזי פעל, לכאורה, לאורו של פסק הדין בע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום טרנסגז אוכטה בע"מ (9.9.2014) (להלן: הלכת דאבל קיי), אולם המצב בסין שונה לחלוטין מזה שברוסיה (שבה עסקה הלכת דאבל קיי), ולכן בפועל התוצאה דווקא מנוגדת להלכה זו. זאת, משום שסין מעולם לא אכפה פסק דין של מדינה כלשהי על בסיס עיקרון ההדדיות ובפעמים הבודדות שבהן הוגשו בקשות אכיפה ממדינות נעדרות אמנה, הן סורבו. בנוסף, על אף שבשנת 2009 אכף בית משפט במדינת קליפורניה שבארה"ב פסק דין סיני על יסוד עיקרון ההדדיות, לא נמצא פסק דין סיני שאכף פסק דין של בית משפט מארה"ב. לדברי המערער, מתוך חלל שכזה לא צומח פוטנציאל מעשי (ודאי לא פוטנציאל סביר) לכך שפסק דין ישראלי ייאכף בסין.
 
23.          המערער מוסיף וטוען, כי גם לפי הוראות סעיף 6 לחוק לא היה מקום לאכוף את פסק החוץ. זאת, לדבריו, מכיוון שהפסק ניתן בניגוד לתניית בוררות שהוסכמה ערב הגשת התביעה, שלדבריו מהווה ביטוי מובהק לכך שהמערער ביקש להבטיח שהוא לא יידרש להישפט בפני ערכאה סינית. עוד טוען המערער, כי בית המשפט הסיני לא קנה סמכות על המערער, שכן שהותו בסין נכפתה עליו, וככזו אינה יכולה לבסס זיקת "מגורים". לטענת המערער, לצורך סעיף 6(א)(3) לחוק אין רלוונטיות לכך שלא העלה בבית המשפט הסיני את התנגדותו לסמכות השיפוט מחמת היעדר זיקת מגורים. המערער מוסיף, כי שעה שאין מחלוקת שהסכם 2009 היה מונח לפני בית המשפט הסיני, לא היה מקום לקבוע כי המערער הסכים לסמכותו של בית המשפט הסיני.
 
24.          לבסוף, טוען המערער כי היה מקום להתחשב בשיקולי צדק העולים מנסיבות המקרה הקשות, ולהפעיל שיקול דעת שיפוטי תוך גמישות בהחלת ההגנות שבחוק.
 
טענות המשיבה
25.          לגישת המשיבה, לפנינו מצב ניטרלי שבו עיקרון ההדדיות בין ישראל לסין טרם נדון בפועל – לא בישראל ולא בסין. המומחים מטעם הצדדים היו חלוקים בשאלה האם בית משפט סיני יהא מוכן לבצע ראשון צעד של אכיפה ולהכיר בהדדיות קודם לכך שבית משפט ישראלי יעשה כן. לטענת המשיבה, אין לסמוך על שיקול דעתה של המומחית מטעם המערער, שכן חוות דעתה נמצאה מופרכת, להבדיל מחוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה, אשר הציג משנה סדורה המשתלבת עם הלכת דאבל קיי.  המשיבה מוסיפה, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ימנע היווצרותו של "מעגל שוטה", ברוח הלכת דאבל קיי. לטענת המשיבה, לא היה מקום להידרש ל"היסטוריה הפסיקתית" בסין הנוגעת לאכיפת פסק חוץ ביחסים שבין סין למדינות אחרות, שכן די בחקיקה הסינית ובהיסטוריה הפסיקתית הניטרלית שבין ישראל וסין.
 
26.          המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המערער לא הרים את הנטל להוכיח שמתקיימת איזו מטענות ההגנה הקבועות בחוק. לטענת המשיבה, אין ספק שבית המשפט בסין קנה סמכות לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי הנהוגים בישראל, נוכח שיתוף הפעולה של המערער עם ההליך שהתקיים בסין והסכמתו להתדיין שם. די בכך כדי לקיים את זיקת ההסכמה לשיפוט. לשיטת המשיבה, גם התנאי של זיקת מגורים מתקיים, שכן המערער העיד על עצמו כבעל זיקה עסקית לסין. המשיבה טוענת עוד, כי טענתו של המערער בעניין תניית הבוררות דינה להידחות, בראש ובראשונה, שעה שהוא חתם על הסכם 2009 כביכול באמצעות חברה ניוזילנדית שבשליטתו, בעוד שחברה זו כלל לא הייתה קיימת. בנוסף, המערער לא העלה טענה זאת בפני בית המשפט בסין ודי בכך כדי לדחות הטענה.
 
התייחסות היועמ"ש
27.          היועמ"ש הגיש תגובה מטעמו ובו פירט כי המדינה פעלה באופן חריג בניסיון לסייע לבירור ההליך, ולשם כך נשלחה איגרת באמצעות משרד החוץ לשגרירות סין בישראל, במסגרתה הופנתה השאלה האם בתי המשפט בסין אוכפים פסקי דין ישראליים, אם לאו. איגרת זו, מיום 8.1.2014, לא נענתה מעולם, אף לא לאחר תזכורת.
 
בקשות להגשת ראיות נוספות מטעם המשיבה
28.          לאחר הגשת סיכומי המערער, ביום 1.12.2016, הגישה המשיבה "בקשה להגשת ראיות נוספות" שעניינה: (1) הנחייה של בית המשפט העליון בסין מיום 7.7.2015 הכוללת, בין היתר, התייחסות לשאלת הכרה ואכיפה של פסקי חוץ ממדינות השייכות ל- Belt and Road; (2) מסמך של ה-National Development and Reform Commission (NDRC), People’s Republic of China, המסביר את המונח Belt and Road ומשמעותו; (3) פסק דין של בית משפט במחוז Hubei בסין מיום 26.11.2013 הדן בשאלת ההכרה בפסק חוץ שניתן בבית משפט גרמני. המשיבה סבורה כי הראיות הללו קשורות לעניינים המצויים בליבת המחלוקת בין הצדדים והן יכולות לתרום לבירור המחלוקת.
 
           המערער התנגד לבקשה זו בנימוק לפיו בבית המשפט המחוזי נערך בירור ראייתי מקיף וממצה לעניין הדין הסיני ואין מקום לערוך דיון ראייתי מחודש בערכאת הערעור, קל וחומר שעה שכלל לא מדובר בראיות המצויות ב"ליבת המחלוקת", מה גם שחלקן היו קיימות כבר בעת הדיון בבית המשפט קמא.
 
29.          בנוסף, לאחר הגשת סיכומי הצדדים, ביום 31.1.2017, הגישה המשיבה בקשה נוספת "להגשת אסמכתא ולחילופין בקשה להוספת ראיה", שעניינה פסק דין של בית המשפט בנאנג'ינג מיום 9.12.2016, הדן בשאלת הכרה ואכיפה של פסק חוץ שנתן בית המשפט בסינגפור.
 
           המערער התנגד לבקשה בציינו כי החלטה שיפוטית של שיטת משפט זרה היא בגדר ראיה ולכן לא מדובר באסמכתא. לטענת המערער, אין מקום לצרף ראיות הנוגעות לדין הסיני לאחר שסוגיית גישתו של המשפט הסיני לאכיפת פסקי חוץ לובנה בבית המשפט קמא באמצעות חוות דעת מומחה וחקירת המומחים. כן טוען המערער כי החלטה שיפוטית כאמור יכולה להיות מוגשת רק כחלק מחוות דעת של מומחה לדין הסיני ותוך מתן אפשרות לצד שכנגד להגיש חוות דעת משלימה מטעמו.
 
30.          ביום 2.2.2007 התקיים לפנינו דיון בעל-פה, במהלכו שטחו באי-כוח הצדדים את טענותיהם בכישרון רב. ביום 21.6.2017, הוגשה "הודעה ובקשה דחופה מטעם המערער להשהיית מתן פסק הדין", ובה טען כי לאחרונה נודע לו שבחודש מרץ 2017 ניתן בבית משפט בסין פסק דין תקדימי בנוגע לאכיפת פסקי דין ישראלים, שנודעת לו השפעה מהותית ומכרעת על המחלוקת שבלב ערעור זה. בתגובת המשיבה לבקשה זו היא טענה כי בקשה זו של המערער שומטת את התנגדותו לבקשות להוספת ראיות מטעמה, ומשכך יש להתיר לה להגיש את ראיותיה הנוספות. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי גם הראיה הנוספת לא תועיל למערער ולא תוכל לבסס קביעה קטגורית כי סין על דרך העיקרון לא אוכפת פסק דין ישראלי. מכל מקום, חלפו למעלה מ-30 ימים והמערער לא הגיש דבר, ועל כן, מלאכת פסק הדין נמשכה ללא התייחסות לבקשה זו.
 
31.          אמליץ לחבריי לדחות את הבקשות לצירוף ראיות, מהטעמים הבאים. כידוע, "דינו של משפט זר הוא, לצרכי הלכות הראיות, כדין עובדה הטעונה הוכחה" [ע"א 36/50 שור נ' עזבון המנוח מאיר ויצמן, פ"ד ח 612, 615 (1954); מנשה שאוה "טיבו ואופן הוכחתו של הדין הזר במשפט האנגלו-אמריקאי ובמשפט הישראלי"עיוני משפט ג 725, 730 (תשל"ג-תשל"ד) (להלן: שאוה); רע"א 3924/01 Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל כללית בע"מ (10.2.2002)]. על צד המבקש להסתמך על דין זר להוכיחו באמצעות עד מומחה שיעיד על תוכנו ופירושו של אותו דין זר [שאוה, עמ' 739; ע"א 6726/05 הידרולה בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1, פסקה יד(3) (5.6.2008)]. המסמכים נשוא הבקשות נועדו להוכחת הדין הזר (הסיני) ודינם כדין ראיות נוספות בערעור [ע"א 8706/05 ZAO Gruppa Prederiyajis OST נ' Spirits International N.V (1.8.2006)].
 
32.          ככלל, בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, אולם לערכאת הערעור שיקול דעת לאפשר הגשת ראיות נוספות בשני מקרים: אם הערכאה הראשונה סירבה שלא כדין לקבל ראיה שהייתה צריכה לקבל או אם שוכנע בית המשפט "שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד" [תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; חמי בן נון, טל חבקין הערעור האזרחי 388 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: הערעור האזרחי)]. שיקולים שונים עשויים להשפיע על אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי בית משפט ביחס להבאתן של ראיות חדשות: מידת השפעתה של הראיה על תוצאות המשפט; יכולתו של המבקש לדעת אודות הראיה או לגלותה בשקידה סבירה; הסיבות לכך שהמבקש לא הביא את הראיה בפני הערכאה הראשונה; תום לבו של המבקש; שיהוי בהגשת הבקשה; וכן אופי הראיה והשלכתה על אופן הבירור של הערעור (הערעור האזרחי, עמ' 391-390).
 
33.          במקרה דנן, אין ביכולתי להעריך אם אכן הראיות שצירופן התבקש הן בעלות חשיבות מכרעת לצורך בירור האמת, שכן מדובר בפסקי דין סיניים שלא הוצגו לפנינו. יתר על כן, ללא חוות דעת מומחה ביחס לתוכנן ופירושן של הראיות, לא ניתן להעריך את מידת השפעתן על הכרעתנו. זאת ועוד, מתן היתר לצירופן של הראיות בשלב זה של הערעור יביא להארכה וסרבול של ההליך, שכן – כאמור – המשיבה תתבקש להגיש חוות דעת מומחה מטעמה, כשלצד השני תהא זכות לחקור את המומחה בחקירה נגדית וייתכן שאף יהיה מקום לאפשר לו להגיש חוות דעת מומחה נגדית. מכל אלה עולה, כי אין מקום להיעתר לבקשות להגשת ראיות חדשות, אף שחלקן הן ראיות חדשות שנוצרו לאחר פסק הדין נשוא הערעור [השוו: ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פסקה 17 (19.12.2010); ע"א 7414/08 תרו תעשיה רוקחית בע"מ נ' Sun Pharmaceutical Industries Ltd, פסקה 36 (7.9.2010)]. 


דיון והכרעה
(א) הדדיות באכיפה
34.          השאלה המרכזית שעלינו להכריע בה בערעור זה היא האם מתקיימת דרישת ההדדיות הקבועה בסעיף 4(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ; ובאופן יותר מדויק – האם הוכח קיומו של פוטנציאל סביר לאכיפת פסקי דין ישראליים בסין, וזאת בנסיבות שבהן לא קיימת אמנה רלוונטית בין המדינות ובנסיבות שבהן לא נמצא כל פסק דין שבו דן בית משפט סיני בסוגיית אכיפתו של פסק דין שניתן על ידי בית משפט ישראלי (לחיוב או לשלילה). בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב.
 
35.          סעיף 4(א) לחוק קובע כדלקמן:
 
"פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל".
 
 
36.          דרישת ההדדיות מכוונת להמריץ מדינות-חוץ לאכוף פסקים ישראליים, בבחינת "אכוף לי ואכוף לך" [עמוס שפירא "הכרה ואכיפה של פסקי-חוץ (חלק שני)" עיוני משפט ה 38 (1976) (להלן: שפירא)]. עם זאת, ניסוחו של התנאי בסעיף 4(א) לחוק אינו בהיר דיו, ובמשך שנים לא היה ברור האם על מנת להצביע על חוסר הדדיות יש צורך להוכיח שהמדינה הנדונה "מפנה את עורפה לפסקים ישראליים" או שמא די בכך שההדדיות (או היעדרה) משתמעת מהפרקטיקה הרווחת בבתי-המשפט של אותה מדינה (שפירא, עמ' 39). התשובה לכך ניתנה לפני כשלוש שנים, בהלכת דאבל קיי, מפיה של השופטת ד' ברק-ארז, שם נקבע כי די בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפתו של פסק דין ישראלי על ידי בתי המשפט של מדינה זרה פלונית, גם אם לא הוכחה אכיפה דה-פקטו של פסק דין ישראלי על ידי המדינה הזרה, על מנת לעמוד בדרישת ההדדיות.
 
           השופטת ברק-ארז עמדה על היתרונות הגלומים בגישה המקלה לדרישת ההדדיות, והם (שם, פסקה 48):
 
 
"היא מאפשרת לצד שכבר זכה בהליך לקבל את המגיע לו לכאורה; תורמת ליעילות בכך שאינה מובילה לקיום התדיינויות כפולות באותו נושא; וכן תורמת לוודאות המשפטית. יש בה גם כדי לסייע לגורמים עסקיים לכלכל את צעדיהם (כאשר, במבט הצופה פני עתיד, הם שוקלים נקיטת צעדים שונים, כגון הכללתה של תניית שיפוט בחוזה). לבסוף, יש בה כדי לתרום לאכיפת פסקי דין ישראליים בחו"ל באותן שיטות שנוקטות אף הן בגישה של הדדיות ביחס לאכיפת פסקי חוץ".
 
 
 
           עוד הוסיפה השופטת ברק-ארז כי גם מן ההיבט של תכלית החקיקה וקידום מדיניות משפטית רצויה, "פרשנות זו תימנע היווצרותו של 'מעגל שוטה' בכל הנוגע לדרישת ההדדיות" (שם, פסקה 55).
 
37.          מפאת חשיבותה של הלכת דאבל קיי לענייננו אחזור על עיקרי העובדות הרלוונטיות באותו עניין: מדובר היה בבקשה לאכיפת פסק דין שנתן בית משפט ברוסיה. המומחים מטעם הצדדים לא היו חלוקים על כך שאין אמנה מחייבת בין ישראל לרוסיה בכל הנוגע לאכיפת פסקי חוץ. לפי החוק הרוסי הרלוונטי, תנאי לאכיפה של פסק חוץ הוא קיומה של אמנה בינלאומית רלוונטית שרוסיה חתומה עליה וכן הוראה מתאימה בחוק הפדרלי של רוסיה. עם זאת, הוכח כי בפועל, נאכפים ברוסיה פסקי דין זרים גם בהיעדר שני התנאים הללו ולמעשה עלה מחוות הדעת של המומחים כי קיימת מגמה (שאינה מקובלת על הכל אולם יש לה תימוכין) של שינוי בשיטת המשפט הרוסית, בכיוון של נכונות לאפשר אכיפת פסקי חוץ גם ללא אמנה. זאת ועוד, בפני בית המשפט הובא פסק דין רוסי שבו סירב בית המשפט הרוסי לאכוף פסק דין ישראלי בשל כך שלא הוכחה הדדיות מן הצד הישראלי. על אף זאת, בהלכת דאבל קיי נקבע כי המצב המשפטי ברוסיה מציג פוטנציאל סביר כי פסק דין ישראלי ייאכף במדינה, באופן שמספק את דרישת ההדדיות. עוד הוער שם, כי אם ישתנה המצב המשפטי ברוסיה, או שיתברר בהמשך כי פסקי דין ישראליים אינם נאכפים, על דרך עיקרון, ברוסיה – יוכל לחול שינוי גם בהתייחסות לאכיפתם של פסקי דין רוסיים בישראל.
 
38.          כל אחד מהצדדים בענייננו מבקש ללמוד מהלכת דאבל קיי את המסקנה התומכת בעמדתו: המערער טוען שעלה בידו להוכיח, כי בניגוד למצב המשפטי ברוסיה, המצב המשפטי בסין הוא כזה שבו בתי משפט סיניים נמנעים מלאכוף פסקי דין זרים על יסוד דרישת ההדדיות, בהיעדר אמנה בינלאומית תקפה (וזאת על אף שדרישת ההדדיות מעוגנת בחוק הפרוצדורה האזרחית הסיני). לכן, לשיטת המערער, אין ללמוד גזירה שווה מהלכת דאבל קיי לענייננו. מנגד, המשיבה מבקשת להסיק כי אם במצב שבו הדין הזר אינו מאפשר אכיפה של פסק חוץ בהיעדר אמנה בינלאומית הכיר בית משפט ישראלי בקיומה של הדדיות, קל וחומר מקום שבו הדין הזר (הסיני בענייננו) מכיר בעיקרון ההדדיות, יש לקבוע כי מתקיים הפוטנציאל הסביר לאכיפה.
 
39.          הנטל להוכיח היעדר הדדיות באכיפה מוטל על כתפיו של המתנגד לאכיפתו של פסק החוץ [כך נקבע בע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, פסקה 14 (9.3.2009), וראו גם: ע"א 1948/15 JSC VTB BANK נ' מרגוליס, פסקה 21 (6.3.2017)]. היינו, במצב שבו אין הוכחה דה-פקטו לאכיפה (או סירוב לאכיפתם) של פסקי דין ישראליים על ידי בית משפט סיני, על המערער מוטל הנטל להוכיח כי אין פוטנציאל סביר לאכיפה כאמור. אם לא עלה בידיו להרים נטל זה – אזי ייקבע כי מתקיימת דרישת ההדדיות.
 
40.          על מנת להרים נטל זה ביקש המערער להסתמך על מספר נימוקים: ראשית, לטענתו, סין מעולם לא אכפה פסק דין של מדינה כלשהי על בסיס עיקרון ההדדיות ללא קיומה של אמנה בין המדינות, ויתרה מכך, במקרים הבודדים שבהם הוגשו בקשות אכיפה כאמור, הן נדחו על ידי הערכאות הסיניות; שנית, המומחית מטעם המערער טענה כי הנחייתו המחייבת של בית המשפט העליון הסיני היא כי דרך המלך למימוש פסק דין זר בסין היא בתביעה דה-נובו בבית משפט בסין. לדברי המערער, "ואקום" זה בדין הסיני אינו מצמיח פוטנציאל סביר לאכיפתו של פסק דין ישראלי בסין.
 
41.          אכן, בהיעדר הוכחה ישירה לאכיפה או אי אכיפה של פסקי דין ישראליים, יחסהּ של מדינה כלפי פסקי דין שניתנו על ידי בתי משפט של מדינות אחרות עשויה לשמש – בזהירות המתבקשת ותוך התחשבות ביתר נסיבות העניין – אינדיקציה למגמה הרווחת באותה שיטת משפט ביחס לאכיפת פסקי דין זרים, כפי שנעשה אף בהלכת דאבל קיי. עם זאת, איני סבור כי במקרה דנן עמד המערער בנטל להראות כי אכן קיימת מגמה כזאת. המומחית מטעם המערער הסתמכה על פרסומים הנוגעים לשתי החלטות אשר דחו בקשות אכיפה של פסקי דין מבריטניה ומיפן. ההחלטות עצמן לא הוצגו ומחוות הדעת עולה כי הן נסמכו על היעדר תקדים לאכיפה הדדית בשתי המדינות. אמנם אין לומר כי החלטות אלה נעדרות כל משקל, אולם גם קשה ללמוד מהן על מגמה ברורה ואיני סבור כי יש בהן כדי להרים את הנטל להוכיח היעדר פוטנציאל סביר לאכיפה של פסק דין ישראלי בסין.
 
           אשר להנחייתו של בית המשפט העליון הסיני; בית המשפט המחוזי קבע – בהסתמך על חקירתה הנגדית של עו"ד זונג – כי זו מתייחסת למצב שבו אין אמנה רלוונטית וכן לא מתקיימת הדדיות, ועל כן אין ללמוד ממנה לענייננו. יצוין, כי מכיוון שמדובר בהוכחה של הדין הזר, הרי שמדובר בממצא עובדתי אשר קביעתו נתונה לערכאה הראשונה וככלל ערכאת הערעור לא תתערב בו [ע"א 598/85 כהנא נ' כהנא, פ"ד מד(3) 473, 477 (1990)]. בהקשר זה אעיר, כי טענתו של המערער בעניין העדיפות שהיה על בית המשפט המחוזי להעניק, כביכול, לחוות דעתה של המומחית מטעמו על פני חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה, אין לה על מה שתסמוך. מפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי האחרון בחן את חוות הדעת לגופן ודחה את מסקנותיה של המומחית מטעמו של המערער על יסוד חקירתה הנגדית ובהסתמך על ההיגיון והשכל הישר. אין מקום להתערב בכך, ודאי לא על יסוד הטענה כי המומחה מטעם המשיבה היה פחות אובייקטיבי מאשר המומחית מטעם המערער. 
 
42.          המסקנה היא, כי נימוקים אלה של המערער לא די בהם כדי להרים את הנטל להראות כי עיקרון ההדדיות באכיפה אינו מתקיים. כאשר אין תקדימים כלשהם בעניין אכיפתם של פסקי דין ישראליים בסין, הרי שהמצב הוא של ניטרליות משפטית מבחינת הסבירות לאכיפה. בהלכת דאבל קיי הכיר בית משפט זה בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה על אף קיומו של פסק דין רוסי בדבר היעדר אכיפה של פסק דין ישראלי. בית משפט זה הגיע למסקנה האמורה הן על סמך המגמה (שלא התקבלה באופן מוחלט ברוסיה) והן על סמך שיקולים משפטיים כגון עידוד עזרה הדדית למערכות משפט זרות ומניעת יצירתו של "מעגל שוטה", שבו כל אחת משיטות המשפט מסרבת להיות זו ש"ממצמצת ראשונה" (דהיינו, הראשונה שאוכפת פסק דין של רעותה).
           מכאן, שיש לבחון לא רק את המגמה של שיטת המשפט הסינית לגבי אכיפת פסקי דין זרים (ובמקרה דנן כאמור, לא הוכחה מגמה מובהקת דיה) אלא ליתן משקל גם לעקרונות המשפטיים העומדים ביסוד דרישת ההדדיות: יעילות; ודאות משפטית ועסקית; ויצירת יחסי-גומלין בלתי תלויים עם מערכות משפט זרות. ברי כי שיקולים אלה אינם יכולים לגבור במקרה שבו הוכח כי שיטת המשפט אינה אוכפת פסקי דין ישראליים או במקרה בו הוכחה מגמה ברורה של אי-אכיפתם של פסקים זרים. כאמור, זה אינו המקרה.
 
43.          למותר לציין כי היעדר אכיפה של פסק חוץ עלול להוביל לניהול הליך משפטי נוסף באותו עניין ממש. היעדר אכיפה של פסק החוץ גם יפגע בעיקרון הוודאות המשפטית ובוודאות העסקית של גורמים זרים המנהלים עסקים עם ישראלים ברחבי העולם ובסין בפרט. בהקשר זה, בית המשפט המחוזי העלה על נס את ההתפתחות הגוברת של יחסי מסחר וגומלין בין המדינות. ואכן, לא ניתן להתעלם מהקשרים העסקיים המתפתחים ומתגברים בין ישראל לבין סין, המתבטאים בשיתופי פעולה והשקעות הדדיות בתחומים שונים (טכנולוגיה, חקלאות, ביטחון ועוד). קביעה כי פסק דין סיני אינו אכיף במדינת ישראל, בשל העובדה שלא נמצא פסק דין סיני המתייחס לאכיפתו (או אי אכיפתו) של פסק דין ישראלי, עלולה להעיב על יחסי הגומלין המשפטיים והעסקיים בין המדינות ולפגוע בוודאות העסקית. בהקשר זה, איני סבור כי יש לקבל את טענתו של המערער כי לא הוכח קיומה של קורלציה בין התפתחות יחסי מסחר לבין עיקרון ההדדיות, שכן מדובר ברציונאל העומד ביסודה של דרישת ההדדיות ואין צורך "להוכיח" את הקשר בין הדברים. אשר להתפתחות הגוברת של יחסי מסחר וגומלין בין המדינות, אני סבור כי מדובר בעניין שבידיעה שיפוטית ואין צורך בהבאת ראיות לשם כך.
 
44.          סיכומו של עניין זה: בנסיבות שבהן החוק הסיני מאפשר הכרה בפסק חוץ על יסוד עיקרון ההדדיות גם בהיעדר אמנה בינלאומית; וכאשר לא הורם הנטל להוכיח קיומה של מגמה שיפוטית ברורה בדבר אי-אכיפה שיטתית של פסקי דין ממדינות עמן אין לסין אמנה בינלאומית; כאשר לא הוצג פסק דין סיני המתייחס לאכיפתו (או אי אכיפתו) של פסק דין ישראלי; ובהינתן העקרונות המשפטיים העומדים ביסוד עקרון ההדדיות והרצון להימנע מ"מעגל שוטה" ולעודד עזרה הדדית של מערכות משפט זרות, ובפרט נוכח קיומם של יחסי מסחר ענפים בין המדינות – המסקנה היא כי המערער לא הרים את הנטל להראות כי עיקרון ההדדיות אינו מתקיים. במלים אחרות, התנאי השלילי שבסעיף 4(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, לפיו מדובר "במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל", לא הוכח.
 
הגנה מפני אכיפה
45.          כאמור, המערער מוסיף וטוען, טענות חילופיות, ולפיהן חלות שתי הגנות המונעות את אכיפתו של פסק החוץ:
 
           ראשית, לדבריו, פסק החוץ ניתן בניגוד לתניית בוררות שנכללה בהסכם 2009, ממש ערב הגשת התביעה על ידי צ'נגלין (ששימש כנציגהּ של המשיבה במשא ומתן על הסכם 2009). לא ברור האם בכך מכוון המערער להגנה הקבועה בסעיף 6(א)(1) לחוק, שלפיה "הפסק הושג במרמה" או להגנה הקבועה בסעיף 6(א)(3) לחוק, מהטעם שהמערער העלה, כביכול, בבית המשפט הסיני טענה לפיה יש לעכב את ההליך לצורך העברת הסכסוך לבוררות (ראו סעיף 6(ב)(2) לחוק);
 
           שנית, לטענתו, בית המשפט הסיני לא קנה סמכות על המערער, וזאת משום שלא קמה למערער הזיקה הנדרשת לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי. בכך מכוון המערער להגנה הקבועה בסעיף 6(א)(3) לחוק, אם כי הוא מאזכר בהקשר זה גם את ההגנות שבסעיפים 6(א)(1) ו-6(א)(2) לחוק. מבחינה עובדתית, מתבסס המערער על העובדה שהוא היה "לכוד" בסין עקב צווי עיכוב יציאה שהוצאו לבקשתם של המשיבה וצ'נגלין (בתביעות נאנג'ינג ונאנטונג בהתאמה), ומכאן שלא התקיימה זיקת המגורים הנדרשת לצורך קניית סמכות בינלאומית.
 
           כן נרמז בדברי המערער כי התנהלותה של המשיבה הייתה חסרת תום לב במידה המצדיקה הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט ואי אכיפתו של פסק החוץ, אולם כפי שציין בית המשפט המחוזי, לא ברור אם בכך מכוון המערער לאחת מההגנות הקבועות בסעיף 6 לחוק (למשל, הגנת המרמה שבסעיף 6(א)(1) לחוק) או שמא מדובר בטענה שהיא "חיצונית" לסעיף 6 לחוק ומכוונת לשיקול דעת כללי של בית המשפט.
 
46.          אדון בקצרה בשתי ההגנות הקבועות בסעיפים 6(א)(1) ו-6(א)(3) לחוק, ואסביר מדוע הן אינן חלות בענייננו.
 
סעיף 6(א)(1) לחוק – "הפסק הושג במרמה"
47.          בהתאם לסעיף 6(א)(1) לחוק אכיפת פסקי חוץ, פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם הוכח כי "הפסק הושג במרמה". על מנת לפרש מונח זה, עשה בית משפט זה שימוש בהיקש, מהפסיקה הנוגעת לטענת מרמה שבכוחה לקעקע תוקפו של פסק-דין מקומי שהפך חלוט [ע"א 490/88 ד"ר אנבא בסיליוס - המוטראן הקופטי הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397, 406 (1990) (להלן: פרשת המוטראן הקופטי); ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פסקה 17 (19.1.2004) (להלן: עניין פלוני)]. ביחס לטענות מרמה כנגד פסקי דין ישראליים ההלכה היא כי לא בנקל ניתן יהיה לבססן, וזאת רק מקום בו הראיות לקיומה של התרמית מבוססות על אירוע מאוחר שהתרחש לאחר פסק הדין, על גילויה של ראיה חדשה שלא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה בעת ההתדיינות או על ראיה החיצונית למשפט עצמו. בפרשת המוטראן הקופטי הובעה העמדה לפיה, בניגוד לעמדת המשפט המקובל האנגלי, אין הכרח להגמיש את התנאים הללו ביחס לפסקי דין זרים. עם זאת, לא הותוו הקווים המדויקים של הטיפול בסוגיה (עניין פלוני, פסקה 18).
 
סעיף 6(א)(3) לחוק – "הפסק ניתן על ידי בית משפט שלא היה מוסמך לתתו על-פי כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי החלים בישראל"
48.          סמכותו הבינלאומית של פורום נוכרי לתת פסק דין קמה אם התקיימה בינו לבין הנתבע אחת משתי הזיקות שלהלן: מגורים; והסכמה לשיפוט [ע"א 541/77 רוזנשיין נ' ספרטוס, פ"ד לב(2) 701, 705 (1978) (להלן: עניין רוזנשיין); ע"א 4721/95 רימון נ' A.E.L. Leasing Co., פ"ד נ(5)99, 103 (1997)]:
 
           (א) מגורים (Residence) – לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, כל מדינה מוסמכת להפעיל את שיפוטה על המתגוררים בתחומה. לצורך כך, לא נדרשים מגורי קבע במדינה הרלוונטית, אלא די בכך שנוצרה זיקת מגורים ארעית או מזדמנת (עניין רוזנשיין, עמ' 705). יתרה מכך, לדברי המלומד שפירא במאמרו הנ"ל, זיקת המגורים פרושה גם על מי שנכח במדינת-חוץ, ולו רק באקראי או לשעה בלבד, בעת שנפתחו שם ההליכים השיפוטיים נגדו (שם, עמ' 47), אם כי על גישה זו נמתחה ביקורת (שם, עמ' 48-47).
 
           בהקשר של רכישת סמכות של בית משפט ישראלי על נתבע זר, נפסק זה מכבר כי כוח השיפוט של בית המשפט נובע מהמצאת כתב התביעה לידי הנתבע, אם בפנים הארץ ואם מחוצה לה. אם כתב התביעה הומצא בארץ, רכש בית המשפט סמכות שיפוט על הנתבע, יהא אשר יהא מקום מושבו של האחרון, ואף אם ההמצאה בוצעה בזמן הימצאות אקראית וזמנית של הנתבע בארץ [פרופ' סטיבן גולדשטיין "סמכות בינלאומית מבוססת על תפיסת הנתבע – הלכה למעשה כיום" משפטים י 409, 410 (תש"ם); בר"ע 156/73 UNIROYAL INC. נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(1) 229, 230 (1973)]. על אף האמור, קיימים מקרים – חריגים ונדירים – בהם ניתן יהיה לקבוע כי המצאה לנתבע אינה כדין, אף שזו נעשתה בתחומי המדינה, ולמשל, מקרה בו התובע הביא להגעתו של הנתבע לארץ בדרכי רמיה [רע"א 9810/05 Hecke נ' Pimcapco Limited, פסקה 7 (30.8.2009)].
 
           (ב) הסכמה לשיפוט (Submission) – ההסכמה להתדיין בפני הפורום הנוכרי כשלעצמה מקנה לבית המשפט סמכות, גם אם בעל הדין אינו נמצא במדינה הזרה. הסכמה לשיפוט נלמדת, בין היתר, מהיענותו של בעל הדין לדיון בבית המשפט הזר, כאשר הופעתו של בעל הדין והתדיינותו לגופו של עניין מכפיפות אותו לשיפוטו של בית המשפט הזר, כך שהוא לא יישמע בטענה שהפסק שניתן נגדו נגוע בחוסר סמכות בינלאומית [שפירא, עמ' 51; ע"א 6796/97 ברג יעקב ובניו (רהיטים) בע"מ נ' Berg East Imports Inc., פ"ד נד(1) 697, 703-702 (2000) (להלן: עניין ברג)].
 
49.          הנטל להוכיח את התקיימותן של ההגנות לפי סעיף 6 לחוק מוטל על הטוען להן, דהיינו, על המתנגד לאכיפת הפסק [עניין רוזנשיין, עמ' 705; ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 647 (1994)].
 
50.          לעניין השפעתו של הסכם בוררות על סמכותו של בית המשפט, נפסק כי "אין לשכוח, שסמכותו העניינית של בית המשפט אינה נפגעת על ידי הסכם בוררות" (ר"ע 201/85 ניצני עוז מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' בלחסן, פ"ד לט(3) 136, 139 (1985); וראו גם עניין ברג, עמ' 706).
 
           כבר הבעתי את דעתי לפיה "כאשר נתבע אינו מעלה בהזדמנות הראשונה את הטענה כי יש לעכב את ההליכים בתובענה בשל קיומו של הסכם בוררות, חזקה עליו כי הכיר בסמכותו של בית המשפט והסכים לנהל את ההליך תוך זניחת הליכי הבוררות... מסקנה זו נכונה גם להליכים לפני בית משפט זר באופן התואם את הכלל שנקבע בשאלת רכישת סמכות של בית משפט זר, לפיו כאשר נתבע מתייצב להליך ולא כופר בסמכות בית המשפט נרכשת סמכות כדין" [רע"א 2428/13 אנקונינה נ' נוראלי, פסקה 8 (13.6.2013)].
 
מן הכלל אל הפרט
51.          בית המשפט המחוזי ציין כי בעת המצאת כתבי בי-הדין בתובענת נאנטונג לידי המערער, האחרון לא העלה טענה בעניין היעדר סמכותו של בית המשפט בסין לדון בהליך והוא אף החל להתדיין לגופו של עניין. המערער היה מיוצג בהליך זה על ידי עורכי-דין מקומיים ואף התייצב לחלק מהדיונים בעצמו. כממצא עובדתי, קבע בית המשפט כי המערער לא טען רק בסוגיית עיכוב היציאה מהארץ אלא גם ניהל את ההליך לגופו, ובשום שלב לא העלה טענה של היעדר סמכות של בית המשפט הסיני. לחובתו של המערער עמדה העובדה שלא הביא לעדות מטעמו בבית המשפט המחוזי מי מעורכי הדין שייצג אותו בהליך של תובענת נאנטונג. איני רואה מקום להתערב בממצאים עובדתיים אלו.
 
52.          העובדות הן שהמערער ניהל את ההליך – ולו בחלקו – לגופו, בהיותו מיוצג על ידי עורכי-דין, הגיש כתבי טענות והתייצב לדיונים. די בכך כדי להביא למסקנה שבית המשפט הסיני רכש סמכות בינלאומית לדון בעניינו של המערער מכוח הסכמה (Submission).
 
           מאותן עובדות בדיוק יש להסיק גם, כי לא מתקיים התנאי שבסעיף 6(ב)(2) לחוק, לפיו "לא יראו אדם כמי שהסכים לסמכותו של בית משפט שנתן נגדו פסק חוץ (להלן – חייב בדין) בשל כך בלבד שהתייצב בפני אותו בית המשפט, בין על תנאי ובין ללא תנאי, וטען בדבר אחת או יותר מאלה: ... (2) ביטול ההליך או עיכובו לצורך העברת הסכסוך לבוררות...". כאמור, משעה שהמערער עמד לפני בית המשפט הסיני ולא טען – במפורש – כי יש לעכב את ההליך בשל קיומה של תניית בוררות בין הצדדים, הרי שיש לראותו כמי שהכיר בסמכותו של בית המשפט הסיני והסכים לנהל את ההליך לפניו. לא די בכך שהסכם 2009 הוגש לבית המשפט במסגרת ההליך, אלא יש להעלות את הטענה בצורה ברורה ומפורשת. לכך אוסיף, כי בנסיבות העניין, ספק בעיניי אם יכול היה המערער להסתמך על קיומה של תניית הבוררות, שכן הוא עצמו לא היה צד להסכם 2009 אלא חברה ניו-זילנדית שבבעלותו (אשר המשיבה טוענת כי כלל לא הייתה קיימת).
 
53.          משעה שהגעתי למסקנה כי בית המשפט הסיני רכש סמכות מכוח הסכמתו של המערער, והמערער לא עמד בנטל להוכיח ההפך, הרי שלכאורה אין כל צורך לדון בשאלה האם הוכחה זיקת המגורים (Residence). עם זאת, למעלה מן הצורך, אעיר כי לדעתי גם זיקה זו מתקיימת בנסיבות העניין.
 
54.          כאמור לעיל, בית המשפט רוכש סמכות בינלאומית על נתבע מכוח המצאת כתב התביעה לידיו בעת שהנתבע שהה באזור השיפוט הגיאוגרפי של בית המשפט. אין חולק כי המערער נכח בסין בעת המצאת כתב התביעה בתביעת נאנטונג לידיו. הפסיקה הכירה בכך שבמקרים נדירים וחריגים בלבד, למשל כאשר התובע הביא את הנתבע במרמה למדינה בה מדובר, או כאשר התובע "אורב" לנתבע בנמל התעופה וממציא לו את כתבי הטענות בעת היותו במעבר למדינה אחרת, ייתכן שניתן יהיה לקבוע כי לא מתקיימת אותה זיקה וכי בית המשפט לא רכש סמכות שיפוט על אותו נתבע. המערער מבקש לטעון כי העובדה שנמנע ממנו לצאת את גבולות סין עקב קיומו של צו עיכוב יציאה בעת המצאת כתב התביעה בתביעת נאנטונג לידיו נכנסת לגדרי אותו חריג ומצדיקה קביעה לפיה בית המשפט הסיני לא רכש סמכות שיפוט בעניינו. כשלעצמי, איני שולל את האפשרות כי במקרה מסוים קיומו של צו עיכוב יציאה מהארץ יוכל להוות נסיבות חריגות כאמור, אולם בנסיבותיו של המקרה הספציפי, אין בכך כדי להועיל למערער. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערער לא היה עובר אורח אקראי בסין. הוא קיים קשרי עבודה עם יזמים וחברות בסין, והגיע לסין מלכתחילה מרצונו ולצורך עיסוקיו. בנסיבות אלה, לטעמי, לא מדובר באותו מקרה חריג המצדיק קביעה כי לא התקיימה זיקת ה"מגורים" לצורך רכישת סמכות בינלאומית.
 
           הנה כי כן, המערער לא עמד בנטל להראות כי קמה ההגנה המונעת אכיפת פסק החוץ מכוח סעיף 6(א)(3) לחוק.
 
55.          אשר להגנה הקבועה בסעיף 6(א)(1) לחוק, שלפיה פסק חוץ לא יהיה אכיף אם הושג במרמה; המערער מייחס את אותה "מרמה" לכך שיום לאחר כריתתו של הסכם 2009, בו נכללה תניית הבוררות, הוגשה תביעת נאנטונג על ידי צ'נגלינג, שהיה נציגה של המשיבה במשא ומתן על הסכם 2009, ובניגוד גמור לתניית הבוררות הקבועה בו, הכל תוך ניצול העובדה שהמערער "כלוא" בסין. אני סבור כי אין באלה כדי לבסס טענת מרמה. עובדות אלה כולן היו ידועות היטב למערער כבר בעת פתיחתו של ההליך בתובענת נאנטונג, ולא מדובר בראיות המבוססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין או על ראיה חדשה שלא ניתן היה לגלותה או ראיה החיצונית למשפט עצמו. כאמור, המערער היה מודע לזהותו של צ'נגלינג כנציג המשיבה, הוא ידע היטב כי התובענה הוגשה יום לאחר חתימת הסכם 2009, וחרף כל האמור לא כפר בסמכותו של בית המשפט לדון בתובענה. בהינתן עובדות אלה, ברי כי בית משפט ישראלי לא היה מבטל פסק דין חלוט של בית משפט ישראלי על בסיס טענת מרמה. כך, גם אין מקום לומר כי פסק דין זר אינו אכיף על יסוד טענות ועובדות שכולן היו ידועות במועד מתן הפסק.
 
סיכום והוצאות
56.          משנדחו כל טענותיו של המערער, אמליץ לחבריי להותיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהכריז על פסק הדין בתובענת נאנטונג כאכיף.
 
57.          אשר לסוגיית ההוצאות; בית המשפט המחוזי השית על המערער סכום של 75,000 ש"ח בגין ההליך דשם. אמליץ לחבריי לקבוע כי על המערער להוסיף לסכום זה סך של 25,000 ש"ח שישולמו מתוך העירבון שהופקד בבית משפט זה, בגין ההוצאות ושכר טרחת עורכי-דין בהליך הערעור.
 
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופטת ע' ברון:
 
             אני מסכימה.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים. דיינו בפוטנציאל סביר לאכיפתו של פסק דין ישראלי בסין, על מנת למלא אחר דרישת ההדדיות המעוגנת בסעיף 4(א) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח-1958: "פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל". בית המשפט המחוזי (השופטת ת' אברהמי) הראהנכוחה כי מבחן הפוטנציאל הסביר הנ"ל מתקיים בנסיבות העניין דנן, ואני מצטרף למסקנתו של חברי, השופט י' דנציגר, על יסוד נימוקיו, כי המערער לא הרים את הנטל להראות כי עיקרון ההדדיות אינו מתקיים; לא הוכח איפוא התנאי השלילי שבסעיף 4(א) הנ"ל. צודק חברי גם בדחיית טענות המערער החלופיות אודות תחולתן של שתי הגנות המונעות, לדעת המערער, את אכיפתו של פסק החוץ דנן.
 
           בשולי הדברים אבקש להזכיר ולהעיר: פעם ופעמיים נשלחה אגרת מטעם היועץ המשפטי לממשלה באמצעות משרד החוץ לשגרירות סין בישראל, ובה שאלה האם בתי המשפט בסין אוכפים פסקי דין ישראליים, אם לאו. האגרת לא נענתה; חבל שכך. מטעמי נימוס ניתן היה לצפות למענה, כמו גם משיקולי הדדיות – שחשיבותם רבה בסוגיה הנדונה – ועל מנת לקדם ביעילות עשיית משפט צדק.
 
 
                                                                                                ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
 
           ניתן היום, ‏כ"ב באב התשע"ז (‏14.8.2017).
 
 
           ש ו פ ט                                    ש ו פ ט                             ש ו פ ט ת
 
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב