Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 7850/11 א.מ יוקה בע"מ נגד קבוצת יודשקין ולנטין אינטרנשיונל
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
                                                                                                                                                                                     ע"א  7850/11
 
 
לפני:   כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המערערת: א.מ יוקה בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: קבוצת יודשקין ולנטין אינטרנשיונל
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 30.09.2011 בת"א   51725-10-10 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיאה י' שנלר
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ה באב התשע"ג     (1.8.2013)
 
 
בשם המערערת: עו"ד יואב אוסישקין
 
 
בשם המשיבה: עו"ד איליה וייסברג
 
 
 
                                                                 פסק-דין
 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.        האם התקיימו התנאים לאכיפתו של פסק חוץ שניתן נגד המערערת? זוהי השאלה שהונחה בפנינו.
 
התשתית העובדתית
 
2.        המערערת הינה חברה רשומה בישראל, העוסקת בתחום האופנה ומצויה בבעלותו הבלעדית של עו"ד משה אביטן (להלן: עו"ד אביטן). המשיבה הינה חברה זרה הרשומה בקפריסין ועוסקת אף היא בתחום האופנה. שתי החברות החליטו על הקמת שותפות עסקית שמטרתה ייצור בגדים ושיווקם בארצות הברית. במסגרת חוזה השותפות התחייבה המשיבה להשקיע סכום של מיליון דולר על פי לוח זמנים מוסכם, ואילו המערערת התחייבה לפקח על ייצור הבגדים במפעליה של המשיבה בסין ובהונג-קונג. בהמשך, נתגלע בין הצדדים סכסוך, לרקע טענתה של המשיבה כי המערערת לא קיימה את מחויבויותיה לפי חוזה השותפות ודרישתה כי הכספים שהשקיעה – בסך 500,000 דולר – יוחזרו לה. בתום משא ומתן הוסכם שהמערערת תשיב למשיבה סך של 350,000 דולר, אולם בפועל הועברו 50,000 דולר בלבד.
 
3.        לאחר שניסיון נוסף לנהל משא ומתן בין הצדדים לא נשא פרי, הגישה המשיבה תביעה כנגד המערערת ושלוש נתבעות נוספות, אשר נדונה בפני בית משפט בפלורידה (להלן: בית המשפט הזר). בית המשפט הזר הפנה את הצדדים להליך של גישור חובה (compulsory mediation), וביום 1.2.2010 הגיעו הצדדים במסגרתו להסכם פשרה (להלן: הסכם הפשרה), לפיו אמורות היו המערערת ואחת הנתבעות האחרות לשלם למשיבה סך של 300,000 דולר. סעיף 3(d) להסכם זה קבע כי המשיבה לא תוכל לערב את עו"ד אביטן, במישרין או בעקיפין, באכיפתו בישראל של פסק הדין שלנתינתו הסכימו הצדדים (להלן: התניה המגבילה). ההסכם הובא בפני בית המשפט הזר, וביום 29.3.2010 ניתן על בסיסו פסק דין (להלן: פסק החוץ), אשר חייב את המערערת ונתבעת נוספת לשלם למשיבה סך של 300,000 דולר. פסק החוץ נוסח באופן ממנו ניתן היה להבין שהחובה לשלם סכום זה חלה על המערערת לצד חובה נפרדת שחלה על הנתבעת הנוספת, ובעניין זה נתגלעה לימים מחלוקת בין הצדדים, כמפורט בהמשך. התניה המגבילה שנכללה בהסכם הפשרה לא קיבלה ביטוי בפסק החוץ.
 
ההליכים עד כה ופסק דינו של בית המשפט קמא
 
4.        המשיבה פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וביקשה כי יכיר בפסק החוץ כאכיף, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958 (להלן: חוק אכיפת פסקי חוץ או החוק). בבקשה נטען כי מתקיימים ארבעת התנאים המצטברים המנויים לעניין זה בסעיף 3 לחוק: פסק החוץ ניתן במדינה שבתי המשפט שלה היו מוסמכים לתיתו; הפסק אינו ניתן עוד לערעור במדינה בה ניתן; החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של אכיפת פסקי דין בישראל, ותוכנו של הפסק אינו סותר את תקנת הציבור; הפסק הוא בר-ביצוע במדינה בה ניתן.
 
5.        מנגד, טענה המערערת, כי פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור ולכן איננו בר אכיפה בישראל, בעיקר בשל כך שהיא כלל לא הייתה מודעת להליכים שנוהלו נגדה בבית המשפט הזר, וממילא לא נטלה חלק בהליכי הגישור ואף לא הייתה צד להסכם הפשרה שעל בסיסו ניתן פסק הדין, אף על פי ששמה התנוסס עליו. לטענתה, אחיו של עו"ד אביטן (להלן: האח), אשר חתם על הסכם הפשרה כמיופה כוח, מעולם לא קיבל הרשאה לעשות כן, ואילו עורך הדין שייצג אותה לכאורה במסגרת ההליכים בפני בית המשפט קמא, מעולם לא מונה על ידה. המערערת הוסיפה וטענה כי פסק החוץ אינו בר-ביצוע גם במדינת פלורידה, בשל סטייתו מהוראותיו של הסכם הפשרה.
 
6.        בית המשפט קמא קיבל את הבקשה והכריז על פסק החוץ כאכיף ביום 30.8.2011 (ת"א 51725-10-10, סגן הנשיאה י' שנלר).
 
7.        בית המשפט קמא הדגיש כי הנטל להוכחת טענותיה כנגד אכיפת פסק החוץ היה מוטל על כתפי המערערת, בשים לב לכך שאלה הן טענות המכוונות לביסוסה של  הגנה מפני אכיפתו של פסק חוץ, כמפורט בסעיף 6(א) לחוק, להבדיל מטענות שעניינן תנאי הסף לאכיפתו. בהמשך לכך, הוא הוסיף וקבע כי היא לא עמדה בנטל זה. ביתר פירוט, בית המשפט קמא קבע כי גרסתה של המשיבה – לפיה המערערת הייתה מודעת להליכים שנוהלו נגדה ונטלה חלק פעיל בהליכי הגישור – אמינה עליו יותר מגרסתה של המערערת. באשר לטענות שעניינן סטייתו של פסק החוץ מהוראותיו של הסכם הפשרה נקבע כי מקומן של טענות מסוג זה היה בהליך של ערעור על פסק החוץ או של בקשה לתיקונו, אולם אין בהן כדי לגרוע מהיותו אכיף כלפי הצדדים.
 
הערעור
 
8.        בערעור שבפנינו חזרה המערערת על עיקרי טענותיה בפני בית המשפט קמא, ומיקדה אותן באי-ההתאמה הנטענת בין הסכם הפשרה לבין פסק החוץ.
 
9.        באופן יותר ספציפי, הצביעה המערערת על שני פגמים שנפלו לכאורה בפסק החוץ: האחד – התייחסותו של פסק החוץ לכך שלכאורה המערערת חייבת לשלם סך של 300,000 דולר בנוסף לסך של 300,000 דולר שתשלם נתבעת נוספת (באופן המזכה לכאורה את המשיבה לקבל 600,000 דולר בסך הכול); השני – העובדה שפסק החוץ לא נתן ביטוי לתניה המגבילה אשר נכללה בהסכם הפשרה. בהקשר אחרון זה נטען שנקיטת הליכים כנגד המערערת מהווה בפועל נקיטת הליכים כנגד עו"ד אביטן, שהוא בעל המניות היחיד בה, וזאת בניגוד להתחייבות שלא לנקוט נגדו הליכים בישראל, במישרין או בעקיפין.
 
10.      נקודת המוצא של המערערת בכל הנוגע לאי-ההתאמות הנטענות שבין הסכם הפשרה לבין פסק החוץ, היא שבית המשפט קמא שגה בהפרידו בין שני המסמכים – הפרדה שהיא מלאכותית לשיטתה. לטענת המערערת, פסק החוץ שואב את כל כוחו ותוקפו מהסכם הפשרה, ועל כן סטייתו מהוראותיו של הסכם זה הינה בגדר טעות.
 
11.      בכתב הערעור ציינה המערערת כי היא מתעתדת לפנות לבית המשפט הזר ולבקש את תיקונו של פסק החוץ בתוך 30 יום, וכך אמנם עשתה. ביום 12.7.2013 המשיבה הגישה הודעה לבית המשפט, שבה מסרה שבית המשפט הזר דחה את בקשת התיקון של המערערת בהחלטה מיום 10.1.2013. רשמת בית המשפט העליון ל' בנמלך קבעה שה"הודעה" מהווה למעשה בקשה להוספת ראיה, ובהתאם לכך הורתה כי החלטתו של בית המשפט הזר, שצורפה כנספח לה, תישמר במעטפה חתומה. המערערת מצידה הודיעה כי היא לא מתנגדת להגשת ההחלטה כראיה נוספת, אם יותר לה להגיש כראיה נוספת גם את פרוטוקול הדיון מבית המשפט הזר, שלדבריה שופך אור על הטעמים לדחיית הבקשה, כמו גם על הזיקה בין פסק החוץ להסכם הפשרה.
 
12.      המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ומבקשת לדחות את הערעור. בא-כוח המשיבה הסכים כי החוב שמרשתו זכאית לו הוא בהיקף של 300,000 דולר בלבד, אך דחה את טענותיה הנוספות של המערערת. את בקשתה של המערערת לצירופו של פרוטוקול הדיון בבית המשפט הזר בבקשה לתיקון פסק החוץ הוא הותיר לשיקול דעתו של בית משפט זה.
 
הכרעתנו
 
13.      לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות, בכפוף להבהרה שאכיפתו של פסק החוץ תהא מוגבלת לסכום של 300,000 דולר, כמפורט להלן.
 
14.      נקדים ונאמר, כי בשים לב לעמדות הצדדים קיבלנו את הראיות שהוספתן התבקשה – החלטתו של בית המשפט הזר מיום 10.1.2013 ופרוטוקול הדיון שהתקיים בפניו ביום 7.12.2012. משני מסמכים אלה עולה, שבקשתה של המערערת לתיקונו של פסק החוץ על סמך סטייתו מהוראות הסכם הפשרה, נדחתה, בתום דיון שבמהלכו העיד בין היתר אחיו של עו"ד אביטן. התפתחות זו, יש להעיר, מחזקת את המסקנה שפסק החוץ הוא סופי ובר-ביצוע  במדינה שבה ניתן (כנדרש בסעיפים 3(2) ו-3(4) לחוק), ככל שהיה בכך ספק. עוד עולה מהעיון בפרוטוקול כי בא-כוח המשיבה ציין, במענה לשאלת בית המשפט הזר, כי ניסוחו של פסק הדין לא היה בהיר כל צרכו בכל הנוגע לעובדה שהמערערת והנתבעת האחרת חבות בסכום זו ביחד ולחוד, וכי אף לשיטת מרשתו עומד הסכום לו היא זכאית על 300,000 דולר בסך הכול (עמודים 38-37 לפרוטוקול הדיון מיום 7.12.2012).
 
15.      בעיקרו של דבר, לא מצאנו טעם להימנע מאכיפתו של פסק החוץ, העומד לכאורה בכל הדרישות הקבועות בחוק לעניין זה.
 
16.      באשר לסכום הפסוק, בא-כוח המשיבה הסכים כאמור גם במהלך הדיון בפנינו  לכך שהחוב למרשתו הוא בשיעור של 300,000 דולר בלבד. בנסיבות אלה, יש לפרש את פסק החוץ בהתאמה, באופן שתואם גם את פרוטוקול הדיון שצורף כחלק מן הראיות הנוספות.
 
17.      לעומת זאת, לא מצאנו ממש בטענותיה האחרות של המערערת. בפנינו השליכה המערערת את יהבה על הטענה שנקיטת הליכים כנגדה מהווה למעשה נקיטת הליכים כנגד עו"ד אביטן, בעל השליטה בה, וזאת בניגוד להתחייבויות שנכללו בהסכם הפשרה. בטענה זו לא מצאנו ממש, משני טעמים, כמפורט להלן.
 
18.      הטעם הראשון עניינו בכך שלא מקובלת עלינו המשמעות שאותה מבקשת המערערת לייחס לתניה המגבילה, אפילו הנחנו – הנחה שאיננה נקייה מספקות כלל ועיקר, כפי שיובהר בהמשך – שניתן לאכוף תניה זו כחלק מפסק החוץ. ההכרה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה היא מושכלת יסוד משפטית (ראו: סעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; יוסף גרוס "לשאלת עקרון האישיות המשפטית  הנפרדת של החברה" עיוני משפט א 287 (1971); אוריאל פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט י"ז 167 (1992); אירית חביב-סגל דיני חברות א 104-65 (2007)). בהתחשב בכך, אין כל יסוד לטענה שנקיטת הליכים כנגד חברה מהווה נקיטת הליכים כנגד בעלי המניות בה, גם אם מבחינה כלכלית יש לפעולה כזו השלכה על שווי רכושם. למעשה, לא זו בלבד שהטענה אינה נכונה מבחינה משפטית, אין בה אף הגיון מעשי. לו ביקשו הצדדים לקבוע במסגרת הסכם הפשרה כי המשיבה אינה רשאית לנקוט הליכי אכיפה בישראל כנגד המערערת, חזקה עליהם שכך היו מנסחים את הדברים. תחת זאת, הצדדים טרחו והדגישו דווקא כי המשיבה תהא מנועה מלערב בהליכי האכיפה את עו"ד אביטן – אשר כלל לא היה צד להסכם הפשרה – ולעומת זאת לא ציינו דבר באשר למערערת עצמה. במלים אחרות: אין זה סביר להניח שהמשיבה הסכימה להגביל עצמה לנקיטת הליכים כנגד המערערת, להבדיל מבעל השליטה בה, כאשר משמעותה של התחייבות זו, לשיטת המערערת, היא שלא ניתן לנקוט הליכים גם כנגדה. זוהי טענה שיש בה פרכה פנימית ברורה, ומן הדין לדחותה. בכך בלבד די על מנת לדחות את הערעור, בכפוף להבהרה בדבר היקף החוב, כאמור בפסקה 16 לפסק דיננו.
 
19.      טעם שני ונוסף לדחיית הערעור, הגם שההיזקקות אליו בנסיבות העניין היא בבחינת למעלה מן הצורך, נוגע לנקודת המוצא של המערערת לפיה יש לראות בהסכם הפשרה ובפסק החוץ מקשה אחת – נקודת מוצא שאינה מקובלת עלינו. במלים אחרות, לשיטתנו התניה המגבילה, תהא אשר תהא משמעותה, ממילא איננה חלק מפסק החוץ שאכיפתו נדרשת. עיון בפסק החוץ מעלה שהוא לא נותן תוקף מחייב להסכם הפשרה, גם אם ניתן לרקעו ובעקבותיו. בנסיבות אלה, סטייתו של פסק החוץ מהוראות הסכם הפשרה עשויה, לכל היותר, להעיד על שגיאה שנפלה בו (כפי שציינה למעשה גם המערערת). דא עקא, בית המשפט הדן בבקשה לאכיפת פסק חוץ אינו יושב כערכאת ערעור על בית המשפט הזר וממילא אינו אמור לבקר את תוכן הפסק לגופו. על כן, טענה בדבר שגיאה שנפלה בפסק החוץ עשויה למנוע את אכיפתו בישראל רק אם היא נוגעת לאחד מארבעת תנאי היסוד לאכיפת פסק חוץ, כפי שהם מנויים בסעיף 3 לחוק, או מקימה אחת מן ההגנות המנויות בסעיף 6(א) לו.
 
20.      בענייננו, טענה בדבר שגיאה שמקורה ב"השמטת" התניה המגבילה מלשונו של פסק החוץ אינה מלמדת על כך שזה ניתן בהיעדר סמכות כפי שמושג זה התפרש בפסיקה (ראו: ע"א 4721/95 רימון נ' a.e.l leasing co., פ"ד נ(5) 99, 102-101 (1997)) או שאינו בר-ביצוע במקום נתינתו (כפי שמעידה גם החלטתו של בית המשפט הזר מיום 10.1.2013, אשר למעשה שבה ואישרה את תוקפו). היא אף אינה מלמדת על כך  שסופיותו של פסק החוץ נגרעה – וזאת, לא רק במובן הצר של היעדר יכולת ערעור, שהוא המובן הרלוונטי בכל הנוגע להכרה בפסק חוץ כאכיף (ראו: רע"א 2214/00 קרלו נובילי רובינטריה ס.פ.א. נ' משה קטן בע"מ, פ"ד נד(4), 403, 406 (2000)), אלא אף בשים לב לכך שדרכי השגה אחרות כבר ננקטו על ידי המערערת והעלו חרס בידה. היא אף אינה מלמדת כי פסק החוץ סותר את תקנת הציבור (שפורשה בהקשר זה באופן צר. ראו: ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' Globe Master Management Ltd., פ"ד נט(5) 616, 619 (2005)). טענתה של המערערת כאילו מתקיימת בעניינה ההגנה הקבועה בסעיף 6(א)(4), לפיה פסק חוץ לא יוכרז כאכיף אם הוא "נוגד פסק דין אחר שניתן באותו עניין בין אותם בעלי דין ושעודנו בר תוקף", אינה יכולה להתקבל אף היא – שהרי הסכם הפשרה, יהא אשר יהא מעמדו במישור היחסים שבין הצדדים לו, אינו יכול להיחשב לפסק דין העומד בפני עצמו ונבחן אל מול פסק החוץ. אכן, צדק בית המשפט קמא בקובעו שטענות בדבר אי-התאמות בין פסק החוץ לבין הסכם הפשרה מקומן בהליך של השגה בפני בית המשפט זר. מעת שדרך זו, שבה נקטה המערערת (אף כי באיחור מה), לא הובילה לתיקונו של פסק החוץ או לביטולו, ברי כי אין עוד הצדקה להימנע מאכיפתו, בנסיבות שבהן הוא מקיים כאמור את כל התנאים הנדרשים לכך בחוק (ובכפוף להבהרה הפרשנית שפורטה).
          
21.      התוצאה היא שהערעור נדחה, בכפוף להבהרה שהחוב הפסוק לטובתה של המשיבה עומד על סך של 300,000 דולר (ביחד עם גורמים נוספים שזכאים לקבל חוב זה ביחד ולחוד).
 
22.      המערערת תישא בהוצאותיה של המשיבה בסך 30,000 שקל.
 
    ש ו פ ט ת
 
 
השופט ס' ג'ובראן:
 
           אני מסכים.
 
    ש ו פ ט
 
 
 
השופט ע' פוגלמן:
 
           אני מסכים.
 
    ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.
 
           ניתן היום, ז' באלול התשע"ג (13.8.2013).
 
ש ו פ ט ש ו פ ט; ש ו פ ט ת
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב