Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 7615/11 מיכל גלבוע נגד החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  7615/11
 
 
לפני:   כבוד הנשיא א' גרוניס
  כבוד השופט נ' הנדל
  כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המערערת: מיכל גלבוע
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ
  2. היועץ המשפטי לממשלה
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב
מיום 13.07.2011 בתיק ת"צ 33255-11-09 שניתן על-
ידי כבוד השופט י' פרגו
 
                                          
בשם המערערת:
 
בשם המשיבה 1:
 
בשם המשיב 2:
עו"ד יוחי גבע; עו"ד אמיר ישראלי; עו"ד האני טנוס
 
עו"ד מוטי ארד
 
עו"ד יואב שחם
 
 
 
                                                                           פסק-דין
 
 
הנשיא א' גרוניס:
 
1.        לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' פרגו) שלא לאמץ את המלצת בעלי הדין בנוגע לשכר טרחה לעורך הדין המייצג. זאת, בהליך של תובענה ייצוגית שהסתיים בפשרה.
 
2.        המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה להתיר לה לנהל תובענה ייצוגית נגד המשיבה 1 (להלן – בקשת האישור ו-המשיבה). בקשת האישור הוגשה ביום 29.11.2009. בבקשה תואר אירוע במהלכו הבחין בנה של המערערת כי נודף "ריח רע ולא אופייני" ממשקה "קוקה קולה" שנרכש על ידי המערערת. לטענת המערערת, מקור הריח הרע היה "בעייה חמורה" בקשר עם בקבוקי קוקה קולה שיוצרו על ידי המשיבה בתקופה הרלוונטית. המערערת טענה בבקשת האישור, כי "מאז גילוי הפרשה, אוחזים את ה[מערערת] ובני ביתה, רגשות כעס ומרמה, פחד וחרדה... ה[מערערת] סבורה כי המשיבה העמידה את בני משפחתה בסיכון בריאותי...." (סעיף 16 לבקשת האישור). הסעד הכספי שננקב בבקשת האישור עמד על 105,000,000 ש"ח; 5 מיליון ש"ח מתוכם כפיצוי ממוני (השבת עלות בקבוקי השתייה לצרכנים חברי הקבוצה), ו-100 מיליון ש"ח בגין נזק לא ממוני (פגיעה באוטונומיה). יצוין, כי המערערת יוצגה על ידי שלושה משרדי עורכי דין, לאחר שבקשת האישור אוחדה עם בקשת אישור נוספת.
 
3.        במהלך הדיון בבקשת האישור גיבשו בעלי הדין הסדר פשרה. בהסדר הסכימה המשיבה לתרום לנזקקים משקאות מתוצרתה בשווי 1.8 מיליון ש"ח. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט י' פרגו) אישר את הסדר הפשרה. זאת, בקובעו כי ההסדר הוא ראוי, הוגן והולם את נסיבות המקרה. עם זאת, בית המשפט קבע, כי אין לאמץ את המלצת בעלי הדין בנוגע לשכר הטרחה לבאי הכוח המייצגים. בהסדר הפשרה המליצו בעלי הדין על שכר טרחה בסך 319,000 ש"ח. בית משפט קמא פסק לעורכי הדין המייצגים שכר טרחה נמוך יותר, בסך 75,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה נגד קביעה זו.
 
4.        לאחר הגשת הערעור, הגישה המערערת ביום 13.5.2012 בקשה "לקבלת הערעור ולמתן פסק דין מוסכם על הצדדים בהסתמך על החומר שנמצא בתיק בית המשפט". לבקשה צורפה הודעה מטעם המשיבה, בה נאמר כי זו האחרונה אינה מתנגדת לקבלת הערעור. בבקשה לקבלת הערעור הודגש, בהקשר זה, כי "המשיבה הסכימה גם בפני ערכאה זו לשלם את שכר הטירחה שסוכם בין הצדדים, ויש לכבד את עמדתה, ולכבד את הסכם הפשרה עליו חתומים הצדדים" (סעיף 4 לבקשה מיום 13.5.2012). יצוין, כי בעקבות בקשת המערערת מיום 13.5.2012, הוחלט ביום 26.6.2012 כי ההכרעה בערעור תיפול על יסוד החומר שבכתב, בלא שייערך דיון בעל-פה. חרף בקשת המערערת ואי התנגדותה של המשיבה, איננו רואים מקום לקבל את הערעור. דעתנו היא כי יש לדחותו.
 
5.        הטעם הראשון המצדיק את דחיית הערעור הוא התנהלותם הדיונית הבלתי נאותה של באי-כוח המערערת, אשר לא טרחו לצרף את היועץ המשפטי לממשלה כמשיב בערעור. תקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין), קובעת כי "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואיננו מערער, יהיה משיב בערעור". הוראה זו חלה גם בהליכים של תובענות ייצוגיות (ראו, תקנה 19(א) לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010). בפסיקה נקבע פעמים רבות, כי לבעל דין המגיש ערעור לא מוקנה שיקול דעת להחליט שלא לצרף בעלי דין מסוימים לערעור, בניגוד לתקנה 424 לתקנות סדר הדין. בהתחשב בכך, ברור כי היה על המערערת לצרף את היועץ המשפטי לממשלה כמשיב בערעור. זאת, משום שלפני אישור הסדר הפשרה, הורה בית המשפט המחוזי על העברת העתק מן ההסדר ליועץ המשפטי לממשלה (מכוח סעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן – החוק)). ביום 4.4.2011 הגיש היועץ המשפטי לממשלה עמדה בנוגע להסדר הפשרה. בעמדה זו הוצגו הערות שונות של היועץ המשפטי לממשלה ביחס להסדר. כמו כן ציין היועץ המשפטי לממשלה, כי שכר הטרחה שהומלץ על ידי בעלי הדין הוא גבוה מן המקובל, בהתחשב בקריטריונים שנמנו בסעיף 23(ב) לחוק. בעקבות הערות היועץ המשפטי לממשלה נערכו תיקונים שונים בהסדר הפשרה. בסופו של דבר אושר ההסדר המתוקן, תוך הפחתת שכר הטרחה שהומלץ על ידי בעלי הדין.
 
6.        נוכח העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה נטל חלק פעיל בדיון לפני הערכאה הדיונית, והביע עמדה ברורה בנוגע להסדר הפשרה, לרבות לגבי שכר הטרחה, המסקנה המתבקשת היא כי היועץ המשפטי לממשלה הוא "בעל דין" במשמעות תקנה 424 לתקנות סדר הדין, לעניין צירוף משיבים לערעור על קביעת בית המשפט המחוזי בנוגע לשכר הטרחה. משכך, חובה הייתה על המערערת לצרפו לערעור. בוודאי במקרה דנא, כאשר ידוע היה למערערת כי עמדתו של היועץ היא ששכר הטרחה המוסכם הינו גבוה מן המקובל. כל זאת, שעה שהערעור סב סביב הפחתת שכר הטרחה וכאשר המשיבה הסכימה לקבלתו של הערעור. יש לזכור, כי כאשר בית המשפט מתבקש לאשר הסדר פשרה בהליך של תובענה ייצוגית, הרי מטעמים שונים בית המשפט הוא הגורם המפקח לעניין שכר הטרחה. אחד הטעמים לכך הוא שלבעלי הדין בהליך ייצוגי המסתיים בפשרה "אין אינטרס ממשי להתנגד לדרישת שכר הטרחה שמציג עורך הדין" (ע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' רייכרט, פיסקה 3 (טרם פורסם, 23.5.2012) (להלן – עניין שמש)). מכאן, שיש חשיבות רבה, במקרים לא מעטים, לשמיעת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיה. הוא הגורם המסוגל להציג באופן מיטבי את המשמעויות שתהיינה לאישור ההסדר מעבר לאינטרס הצר של בעלי הדין עצמם. אי צירופו של היועץ המשפטי לממשלה לערעור כגון זה שהוגש במקרה דנא, לאחר שעמדתו נשמעה ונשקלה על ידי הערכאה הדיונית, עשויה, איפוא, להכשיל את הליך הערעור ולמנוע מערכאת הערעור מידע חיוני לגבי האינטרס הציבורי הכרוך בפסיקת שכר הטרחה. בבש"א 4553/01 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' ברזילי, פ"ד נה(5) 357, 359 (2001) ציין המשנה לנשיא ש' לוין בהתייחסו לתקנה 424 לתקנות סדר הדין, כי "אין מדובר בתקנה טכנית, הואיל ואם בעל-דין העשוי להיפגע מתוצאות הערעור לא יצורף, יכול ותיגרמנה תקלות חמורות בהליך, כגון שתוצאת פסק-הדין לא תחייב אותו". בענייננו, התקלה שעלולה הייתה להיגרם כתוצאה מהתנהלותה של המערערת היא שתוצאת פסק הדין לא הייתה מתחשבת בעמדת היועץ המשפטי לממשלה וקבלת הערעור ללא סייג, נוכח ההסכמה בין המערערת למשיבה 1. אפילו נאמר, כי היועץ לא היה בעל דין פורמלי בערכאה הדיונית, הרי בנסיבות המתוארות הייתה חובה לצרפו כמשיב בערעור.
 
7.        זאת ועוד, יש לייחס חומרה מיוחדת לכך שהמערערת לא טרחה להתייחס בגדר הערעור ובמסגרת הבקשה מיום 13.5.2012, ולוּ ברמז, לעמדה שהציג היועץ המשפטי לממשלה לפני הערכאה הדיונית, או לעצם העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה הציג כלל עמדה לגבי הסדר הפשרה. נוכח מחדלה של המערערת, הוחלט ביום 26.6.2012 כי היועץ המשפטי לממשלה יצורף כמשיב בערעור. כמו כן הוחלט, כי על המערערת לנמק בגדר סיכומיה מדוע לא צורף היועץ המשפטי לממשלה לערעור, עם הגשתו. בסיכומים הראשיים בחרו באי כוחה של המערערת להתעלם לחלוטין מסוגיה זו, אם כי הם התייחסו לנושא בסיכומי התשובה. ההתנהלות הדיונית המתוארת די בה כדי להצדיק את דחיית הערעור.
 
8.        אפילו היינו מתעלמים מן האמור עד עתה, ממילא דינו של הערעור להידחות לגופו. ערכאת הערעור לא נוטה להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לגבי פסיקת שכר טרחה. כלל זה חל גם בהליכים של תובענות ייצוגיות (ראו לדוגמה, עע"ם 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים, פיסקה 40 (טרם פורסם, 27.12.2010)). המערערת לא הצביעה על טעמים משכנעים המלמדים כי מקרה זה נמנה עם החריגים לכלל האמור. בית המשפט המחוזי קבע ובצדק כי יש להפחית את שכר הטרחה עליו המליצו בעלי הדין. זאת, נוכח הפער העצום בין הסעד שננקב בבקשת האישור (פיצוי כספי לכל חברי הקבוצה בסך 105 מיליון ש"ח), לבין שוויו של הסעד עליו הוסכם בהסדר הפשרה (1.8 מיליון ש"ח). כידוע, יש להתחשב לעניין שכר הטרחה בפער בין הסעד שנתבע בעת הגשת התובענה הייצוגית לבין זה שנפסק (ראו, ע"א 10085/08 תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' עזבון המנוח תאופיק ראבי ז"ל, פיסקאות 63-62 (טרם פורסם, 4.12.2011); עניין שמש, פיסקה 1). בנוסף, יש ליתן משקל לאמירות שונות בבקשה לאישור הסדר הפשרה, המלמדות כי מרכיב מרכזי מאוד מן הטענות בבקשת האישור היה חסר בסיס. כך, נאמר בבקשה לאישור הסדר הפשרה, כי "[המערערת] לא עמדה בנטל הבסיסי להצביע על קיומו של נזק בלתי ממוני...[המערערת] לא תמכה את טענות[יה] באשר לנזק בלתי ממוני בראיות כלשהן..." (סעיף 59 לבקשה לאישור הסדר הפשרה). נזכיר, כי הסעד המרכזי בבקשת האישור (100 מיליון ש"ח) התייחס לנזקים לא ממוניים. עוד נאמר, שם, בסעיף 40, כי "לאור העובדה כי אין כל סכנה בריאותית בצריכת המשקאות וכי הריח שנדף מהמשקאות היווה אות אזהרה בפני הצרכנים מפני צריכת המשקאות הפגומים, אין להעריך כי הקבוצה הייתה זוכה בפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה....". מטעמים אלה, צדק בית המשפט המחוזי משפסק שכר טרחה נמוך מהסכום שהומלץ על ידי בעלי הדין.
 
9.        יחד עם זאת, חובה לתת את הדעת על כך שהמשיבה היא זו הנהנית למעשה מהפחתה של שכר הטרחה. מבחינת המשיבה יש חשיבות לעלות הכוללת של הסדר הפשרה שנעשה עימה בהליך הייצוגי. עלות זו מורכבת מסכום הפיצוי (או עלות הסעד שניתן), מן הסכום שישולם כגמול לתובע הייצוגי ומשכר הטרחה שיקבל הפרקליט שניהל את ההליך בשמו של התובע. דומה, שהחלוקה הפנימית בין שלושת המרכיבים הנזכרים אינה בת חשיבות ככל שמדובר בנתבע בתובענה הייצוגית. השאלה שניתן לשאול במצב הדברים שנוצר במקרים דוגמת המקרה דנא היא, מדוע שהמשיבה תפיק תועלת כלכלית מסוימת בשל כך שבית המשפט החליט להפחית את סכומו של שכר הטרחה לעורך הדין שייצג את התובע (לדיון בסוגיה ראו אמיר ויצנבליט, "ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות", משפטים מג(1) 351, 394-389 (2012)). נותיר שאלה זו פתוחה לעת הזו.
 
10.      סיכומם של דברים: דינו של הערעור להידחות אך מחמת הפגם הדיוני שנפל באי-צירוף היועץ המשפטי לממשלה כמשיב לערעור. מעבר לכך, אף לגופם של דברים אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. המערערת תשלם למשיב 2 (היועץ המשפטי לממשלה) 15,000 ש"ח כשכר טרחת עורך דין.
 
                                                                                      ה נ ש י א
 
השופט נ' הנדל:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
 
 
 
השופט נ' סולברג:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.
 
 
           ניתן היום, ג' בטבת התשע"ג (16.12.2012).
 
 
 
 
ה נ ש י א      ש ו פ ט      ש ו פ ט
 
 
 
 
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם