Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 7575/12 יחזקאל עודי יפת נגד חנן זלצמן ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  7575/12
 
 
לפני:   כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
  כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט א' שהם
 
 
המערער: יחזקאל עודי יפת
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. חנן זלצמן
  2. כונס הנכסים הרשמי
  3. עו"ד גיורא בלופרב- הנאמן
  4. עו"ד אייל ארנברג - הנאמן
  5. בנק מזרחי טפחות בע"מ
  6. איתן ארזי
 
                                          
ערעור על החלטתו של בית המשפט  המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 27.6.2012, בפש"ר 2059/04, שניתנה על ידי כב' השופט ח' ברנר
 
                                          
תאריך הישיבה: ב' בתמוז התשע"ד (30.6.2014)
 
 
המערער: בעצמו                        
 
 
המשיב 1: בעצמו
בשם המשיב 2: עו"ד מיכל דלומי
בשם המשיבים 4-3: עו"ד קלמן ריבקין, עו"ד גיורא בלופרב
בשם המשיב 5:
המשיב 6:
עו"ד עמוס לוזון
בעצמו
 
 
 
פסק-דין
 
 
 
השופט א' שהם:
 
  1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' ברנר), בפש"ר 2059/04, מיום 27.6.2012.
 
           עניינו של הערעור הוא בהתנגדותו של המערער, שהינו אחד הנושים של המשיב 1 – חנן זלצמן (להלן: זלצמן), לאישורה החלקי של תביעת חוב שהגיש המשיב 5 – בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: הבנק), נגד זלצמן.
 
רקע והליכים קודמים
 
  1. ביום 17.10.2004, הגיש זלצמן בקשה לכינוס נכסיו, וביום 14.6.2005 נעתר בית המשפט לבקשה, והחליט ליתן צו לכינוס הנכסים, כאשר המשיב 3 מונה למנהל מיוחד. בהמשך לכך, ביום 23.4.2006, הוכרז זלצמן כפושט רגל והמשיבים 4-3 מונו לנאמנים על נכסיו (המשיבים 4-3 להלן: הנאמנים).
 
  1.       תביעת החוב שהגיש הבנק לנאמנים, מבוססת על תביעה כספית שהגיש בשנת 1989, לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 2058/89), נגד חברת ג'י אם מתכת ואלקטרוניקה 1986 בע"מ (להלן: ג'י אם מתכות), ונגד זלצמן ואליהו חייבי (להלן: חייבי), שהיו בעלי מניות בג'י אם מתכות. לאחר דין ודברים בין הצדדים, הסתיים הליך זה בהסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 21.11.1989.
 
           כחלק מהסכם הפשרה, צורפו להליך בבית המשפט המחוזי שתי חברות נוספות שהיו בשליטת חייבי וזלצמן – חברת קרופיל בע"מ (להלן: קרופיל) וחברת אירם בע"מ (להלן: אירם; כל חמשת המשיבים בת"א 2058/89 יכונו להלן: המשיבים בת"א  2058/89 או המשיבים). בהסכם הפשרה נקבע, כי המשיבים בת"א 2058/89 ישלמו לבנק את יתרות החובה בחשבונות העובר ושב שלהם; יחזירו הלוואות שנטלו; וישיבו לבנק כספים ששולמו על-ידיו בגין ערבויות שנתן למשיבים. לטענת הבנק, במועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 2058/89, סכומים אלו הגיעו לכדי 1,682,956 ש"ח. לענייננו חשוב לציין, כי בהסכם הפשרה נקבע, שחבותם של המשיבים תהא "כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד".
 
  1.       בהתאם להסכם הפשרה, פעל הבנק לגביית חובותיהם של המשיבים בת"א 2058/89, ובמסגרת זו מומשו בטוחות רבות שהיו לבנק על נכסיהם של המשיבים. משמאמצי הגבייה של הבנק לא הביאו לתשלום מלוא החוב, פתח הבנק, ביום 24.9.1992, בהליך הוצאה לפועל לגביית יתרת החוב. ואולם, הליכי ההוצאה לפועל לא נשאו פרי, וחובם של המשיבים החל לצבור ריבית פיגורים.
 
           בשנת 2005, לאחר שנפתחו הליכי פשיטת הרגל של זלצמן, הגיש הבנק לנאמנים תביעת חוב בסך 7,256,795 ₪. סכום תביעת החוב מהווה את יתרת החוב שלא נגבתה מהמשיבים בת"א 2058/89, בצירוף ריבית פיגורים. בהמשך, הגיש הבנק תביעת חוב מתוקנת, אך זו איננה רלוונטית לענייננו.
 
  1. ביום 9.3.2009, אישרו הנאמנים חלקית את תביעת החוב של הבנק. הנאמנים קיבלו את עמדת הבנק, לפיה לאחר מתן פסק הדין עמדה יתרת החוב של המשיבים על סכום של 1,682,956 ₪. בהמשך לכך, ובהתבסס על נתונים שמסר הבנק, קבעו הנאמנים כי עובר לפתיחת תיק ההוצאה לפועל נגבו מהמשיבים סכומי כסף שהסתכמו ב-1,208,000 ₪. בהתאם לכך, קבעו הנאמנים כי נכון ליום תחילת הליכי ההוצאה לפועל – ביום 24.9.1992, עמדו חובות המשיבים לבנק על סכום של 482,956 ₪. לאחר צירוף הפרשי הצמדה וריבית, בשיעורים שנקבעו בחוק, אשר הצטברו ממועד פתיחת הליכי ההוצאה לפועל עד ליום בו ניתן הצו לכינוס הנכסים, העמידו הנאמנים את סכום החוב לטובת הבנק על 2,105,705 ש"ח.
 
           במאמר מוסגר, אעיר שתי הערות: ראשית, על פני הדברים ברור כי בחישוב הנאמנים נפלה טעות, וסכום החוב בו הכירו, נכון לתחילת הליכי ההוצאה לפועל, גבוה ב-8,000 ש"ח מהסכום הנובע משיטת החישוב שלהם. כפי שיצוין בהמשך, הדבר לא נעלם מעיני בית משפט קמא. שנית, ההבדל המשמעותי שבין סכום תביעת החוב שהגיש הבנק לבין הסכום בו הכירו הנאמנים, נובע מהפער הגדול בין שיעור הריבית אותו קבעו הנאמנים לבין שיעור הריבית בו השתמש הבנק.
 
           כבר במסגרת החלטה זו, נתנו הנאמנים את דעתם לטענותיהם השונות של המערער ושל המשיב 6 – איתן ארזי (להלן: ארזי), שניהם נושים של זלצמן, נגד עצם קיומו של חוב לטובת הבנק, אך טענות אלה נדחו, בזו אחר זו. משכך, פנו המערער וארזי לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את החלטת הנאמנים.
 
  1. ביום 31.3.2011, בעקבות דיון בבקשתם של המערער וארזי, הורה בית משפט קמא לבנק להמציא לנאמנים אסמכתאות נוספות המאמתות את דבר קיומו של החוב לו טען הבנק, וכן פרטים אודות הסכומים אותם גבה הבנק על חשבון חוב זה, עובר לתחילת הליכי ההוצאה לפועל. בית משפט קמא קבע, כי לכשיתקבלו האסמכתאות המתאימות, ולאחר בחינתן, יתנו הנאמנים החלטה משלימה בקשר לתביעת החוב של הבנק.
 
  1.       ביום 2.8.2011, ניתנה החלטתם המשלימה של הנאמנים. בהחלטה זו נאמר, כי מפאת חלוף הזמן, לא עלה בידי הבנק להמציא אסמכתאות בדבר ערבויות ששולמו על-ידי הבנק לצדדים שלישיים, ובדבר כל הנכסים שמומשו על חשבון חובם של המשיבים בת"א 2058/89. עם זאת, ציינו הנאמנים כי הומצאו להם שני דפי אובליגו המשקפים את מצב החובות של המשיבים, וזאת ביום 21.11.1989 – הוא יום מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א 2058/89, וביום 10.9.1992 – כשבועיים לפני פתיחת הליכי ההוצאה לפועל. מדפי האובליגו עולה, כי נכון ליום פתיחת הליכי ההוצאה לפועל עמד חובם של המשיבים על סכום של 650,910 ש"ח – סכום גבוה מזה שזקפו הנאמנים לזכות הבנק בהחלטתם הראשונה. עוד ציינו הנאמנים, כי ככל שהבנק שילם ערבויות בשם המשיבים או מימש נכסים על חשבון החוב, הרי שבהעדר ראיה לסתור, ניתן להניח כי סכומים אלו עודכנו ביתרת האובליגו של המשיבים. עוד הוסיפו הנאמנים וציינו, כי הם חקרו את עו"ד עמוס לוזון (להלן: עו"ד לוזון), אשר הגיש את תביעת החוב של הבנק, וייצג אותו בהליכי הגבייה נגד המשיבים. מחקירתו של עו"ד לוזון עלה, כי כלל הסכומים שגבה הועברו לחשבונותיהם של המשיבים, והנאמנים ציינו כי עו"ד לוזון הותיר עליהם רושם אמין. לאור האמור, קבעו הנאמנים כי אין לשנות מהחלטתם הראשונה, ויש להכיר בחוב בסך של 2,105,705 ₪ לטובת הבנק.  
 
  1.       המערער וארזי מיאנו להשלים אף עם החלטה זו, והגישו בקשה לבית משפט קמא לביטול החלטתם המשלימה של הנאמנים. הטענה המרכזית בפי השניים הייתה, כי החובות מכוח הסכם הפשרה נפרעו במלואם, ולזלצמן לא נותר כל חוב כלפי הבנק.
 
החלטת בית משפט קמא
 
  1. בהחלטתו, ציין בית משפט קמא, כי זלצמן העיד בפניו ומסר כי הכרעת הנאמנים בנוגע לחובו כלפי הבנק היא נכונה, ושלדעתו "מגיע לבנק יותר כסף". בית משפט קמא נתן משקל נכבד לדברים אלו, וקבע כי מדובר בהודיית בעל דין, המצוייד בידיעה אישית בדבר מצבת חובותיו. עם זאת, ציין בית משפט קמא כי הוא מודע לכך שיש לזלצמן, לכאורה, אינטרס אישי באישור תביעת החוב של הבנק, משום שהבנק תומך בהסדר הנושים בעוד שהמערער מתנגד לו, אך לא נמצא כי יש בכך כדי לפגוע באמינות דבריו של זלצמן.
 
           בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי החלטתם של הנאמנים מבוססת על דפי אובליגו, המייצגים את מצבת חובותיו של זלצמן, ערב פתיחת התיק בהוצאה לפועל. בית משפט קמא הסתמך, בעניין זה, על עדותו של פקיד הבנק יואב וובו (להלן: וובו), אשר מסר כי דפי האובליגו מייצגים את סך יתרות החובה ויתרות סכומי ההלוואות שלא סולקו, נכון למועד הפקתם של הדפים. עוד הפנה בית משפט קמא, לדברים דומים שמסר עו"ד לוזון בעדותו בבית המשפט. לאור האמור, קבע בית משפט קמא, כי משלא הובאה כל ראיה לסתור, הרי שאין מניעה להניח כי הסכומים שגבה הבנק נוכו מיתרת האובליגו של המשיבים. עוד צוין, בהקשר זה, כי פעולות הגבייה התבצעו בין השנים 1992-1989, ולפיכך חוסר יכולתו של הבנק להציג אסמכתאות המתעדות את כלל הסכומים אותם גבה, הינה מתקבלת על הדעת.
 
  1. בית משפט קמא קבע בנוסף, כי אין לקבל את טענתו של המערער, לפיה יש לדחות את תביעת החוב של הבנק משום שהיא מהווה העדפת נושים, שכן, כך לטענתו, החייב היה חדל פירעון בעת שחתם על הסכם הפשרה. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי הליך פשיטת הרגל של החייב החל בשנת 1994, בעוד שהחוב מושא דיוננו נוצר לכל המאוחר בשנת 1992. עוד נקבע, כי לא הוכח שבשנת 1989, עובר לחתימה על הסכם הפשרה, ידע הבנק שזלצמן נקט בהליך של איחוד תיקים בהוצאה לפועל.
 
  1.       בית משפט קמא התייחס בהמשך לטענותיו הנוספות של המערער. כך, נדחתה טענת המערער, לפיה התנהלותו של הבנק במהלך השנים מלמדת, כי זלצמן לא חייב לבנק דבר. המערער ביקש להסתמך בטענתו זו על כך שהבנק הסכים להפטיר את חייבי  בתמורה לתשלום של  120,000 ש"ח, ועל כך שהבנק תמך, בשנת 2006, בהצעת הסדר נושים אשר הייתה צפויה להניב לבנק דיבידנד זעום לעומת סכום החוב. בית משפט קמא קבע, כי התנהלותו זו של הבנק אינה מלמדת על ויתור על יתרת החוב המגיע לו, והצעד הקובע בעניין זה הוא הגשת תביעת החוב, כפי שאכן עשה הבנק. עוד נדחו טענותיו של המערער בנוגע לשיהוי שנפל במתן החלטתם של הנאמנים, תוך שנקבע כי שיהוי זה אינו נעוץ בהתנהלותו של הבנק אלא בצורך לסיים את חקירת תביעת החוב כהלכה, ולכן לא ניתן לראות בשיהוי זה כנתון הפועל לחובתו של הבנק. בית משפט קמא נתן את דעתו ל"טעות האריתמטית" שנפלה בחישוב החוב של זלצמן, שבעטייה אושרה בטעות תביעת חוב בסכום גבוה יותר, אך מצא כי אין בכך כדי להצדיק התערבות בהחלטתם של הנאמנים. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי ממילא סכום התביעה שאושר נמוך מיתרת החוב של זלצמן, כפי שהדבר עולה מדפי האובליגו.
 
           לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי אין להתערב בהחלטת הנאמנים לאשר בחלקה את תביעת החוב של הבנק.
 
הערעור
 
  1.       בערעורו טוען המערער, כי לא היה מקום לאשר את תביעת החוב של הבנק, שכן לא הומצאו אסמכתאות המעידות על הסכומים שהתקבלו במהלך השנים כתוצאה מהליכי הגבייה, ואין בנמצא אסמכתאות בדבר סכומי הערבויות ששילם הבנק, בגין חובותיהם של המשיבים. המערער חזר וטען, כי במרוצת השנים נפרע מלוא חובם של המשיבים, וזאת בעקבות סכומים שקיבל הבנק בתמורה למימוש בטוחות שהיו לו. לטענת המערער, החוב המופיע בדפי האובליגו נעוץ בכך שהבנק לא רשם כראוי בספריו סכומים שהתקבלו על-ידו בעקבות מימוש הבטוחות. 
 
           המערער הוסיף וטען, כי זלצמן היה חדל פירעון במועד החתימה על הסכם הפשרה בשנת 1989, ומכאן שהחתימה על הסכם הפשרה, עולה כדי העדפת נושים אסורה, ולכן דינה להתבטל. לשיטת המערער, טענותיהם הנוכחיות של הנאמנים בקשר למועד חדלות הפירעון של זלצמן סותרות את טענותיהם בהליכים המקבילים, דבר אשר מקים השתק שיפוטי נגדם. עוד טען המערער, בהקשר זה, כי בענייננו נרקמה קנוניה בין הבנק לבין זלצמן, שמטרתה להפחית את חלקו היחסי של המערער במצבת החובות של זלצמן, דבר אשר יחליש את כוח ההצבעה הנתון לו באסיפת הנושים, ויוביל לאישורה של הצעת הסדר הנושים, לה הוא מתנגד.
                   
           בנוסף, השיג המערער על ממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית משפט קמא, וטען כי לא היה מקום להסתמך על עדותו של עו"ד לוזון, שכן ניתן להבחין על-פני הדברים בסתירות שנפלו בין עדותו בבית משפט קמא, לבין הדברים אותם מסר בחקירתו בפני הנאמנים. טענות דומות הפנה המערער נגד ההסתמכות על עדותו של זלצמן, כאשר לשיטת המערער לא ניתן להתבסס על עדותו של זלצמן, שכן בעברו הוא הסתבך מספר פעמים עם רשויות החוק, בגין ביצוע מעשי מרמה או הונאה.
          
           עוד נטען, כי בהחלטת בית משפט קמא, לא ניתן ביטוי הולם לכך שהנאמנים חרגו ממסגרת הזמנים שהקציב להם בית המשפט, על-מנת לבחון את תביעת החוב של הבנק, וזאת חרף הדחיות החוזרות ונשנות שאושרו להם לצורך בחינת תביעת החוב. המערער הוסיף וטען, כי הפטרתו של חייבי ושחרור הבטוחות שהיו לבנק על נכסיו, מנוגדים להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בשנת 1989. נטען בנוסף, כי בהחלטות הנאמנים נקבעו שני מועדים שונים באשר למועד בו התגבש החוב של זלצמן, דבר אשר לא בא על תיקונו בהחלטתו של בית משפט קמא.
          
תגובות המשיבים 5-2
 
  1.       הנאמנים סמכו ידיהם על החלטתו של בית משפט קמא, וטענו כי יש לדחות את הערעור. הנאמנים ציינו, כי בית משפט קמא התרשם ממקור ראשון מהעדים שהובאו מטעם הבנק, וקבע כי אלו הותירו עליו רושם מהימן. על יסוד עדויות אלה נקבע, כי דפי האובליגו שהוצגו מייצגים כהלכה את יתרת החוב של המשיבים כלפי הבנק. עוד הוסיפו הנאמנים וטענו, כי טענתו של המערער, לפיה יתרת החוב אינה כוללת סכומים שקיבל הבנק בגין מימוש נכסיהם של המשיבים, נטענה בעלמא והמערער לא הציג כל ראיה בדבר עסקה ספציפית שתמורתה לא הופחתה מחובו של זלצמן. אשר לטענתו של המערער בדבר העדפת נושים, טענו הנאמנים כי דינה להידחות, שכן חלפו למעלה מ-15 שנים מאז החתימה על הסכם הפשרה ועד לפתיחת הליכי פשיטת הרגל, כך שאין שחר לטענה בדבר העדפת נושים. הנאמנים הוסיפו וטענו, כי בהסכם, במסגרתו הופטר חייבי מחיוביו כלפי הבנק, נקבע במפורש כי אין בוויתור זה כדי להשליך על חיובם של יתר החייבים מכוח הסכם הפשרה, ולפיכך אין לראות בהסכם זה משום וויתור על חובו של זלצמן. בהתייחס למועד גיבוש החוב והצטברות הריבית, ציינו הנאמנים, כי הריבית חושבה מיום פתיחת הליכי ההוצאה לפועל ולא מיום הגשת התביעה, שהוא, ככלל, המועד הקובע להתגבשות החוב. לשיטת הנאמנים, החלטה זו הקטינה משמעותית את שיעור תשלומי הריבית, בהם היה על זלצמן לשאת לטובת הבנק.
 
  1. הבנק הצטרף לעמדת הנאמנים, וטען כי יש לדחות את הערעור. אשר לטענותיו של המערער בנוגע לוויתור על בטוחות מצידו של הבנק, כמו גם הוויתור על חובו של חייבי, נטען כי הבטוחות עליהן וויתר הבנק הם עיקולים על נכסיו של חייבי, עליהם רבצו עיקולים נוספים, ובכלל זאת עיקולים של פקיד השומה, שלו יש זכות קדימה. הבנק חזר והדגיש, כי דפי האובליגו, עליהם הסתמכו הנאמנים, משקפים את יתרת החוב המעודכנת של המשיבים, נכון למועד פתיחת הליכי ההוצאה לפועל. הוטעם, בהקשר זה, כי ככל שהתקבלו בהליכי הגבייה סכומים על חשבון פרעון החוב, הרי שסכומים אלה נוכו מסך החוב של המשיבים, ודפי האובליגו משקפים גם אותם. הבנק הוסיף וטען, כי טענותיו של המערער בנוגע למימוש בטוחות, מסך חובם של המשיבים, נטענו בעלמא, ולא הוצגה כל ראיה שתתמוך בטענה זו.
 
  1. כונס הנכסים הרשמי הצטרף לעמדתם של הנאמנים ושל הבנק, בהדגישו את מתחם שיקול הדעת הרחב הנתון לבעלי תפקיד בהליכי פירוק, וכן את יתרונה של הערכאה הדיונית על-פני ערכאת הערעור, בכל הנוגע לקביעת ממצאי עובדה ומהימנות.
 
  1. מנגד, הצטרף ארזי – המשיב 6, לטענותיו של המערער, וטען כי יש להורות על ביטול החלטתו של בית משפט קמא. ארזי ציין, כי כתב התביעה משנת 1989 לא הומצא מעולם, ליתר הצדדים, על-ידי הבנק, ובכלל זאת לנאמנים, ונטען כי הוא אבד. ואולם, כתב תביעה זה כולל פרטים רבים לגבי היווצרות חובותיהם של המשיבים, ולפיכך, כך לטענת ארזי, משלא הומצא כתב התביעה המקורי, לא ניתן להכריע בתביעת החוב של הבנק. ארזי הוסיף וטען, כי אובדן כתב התביעה מתווסף ליתר המסמכים שלא עלה בידי הבנק להמציא, מסמכים המאמתים פעולות שונות שנעשו, ואשר יש להן רלבנטיות לקביעת גובהו ועצם קיומו של החוב, לו טוען הבנק. עוד טען ארזי, כי מעמדו של הבנק והחובות החלים עליו אינם מאפשרים להשלים עם אובדן המסמכים, ונתון זה צריך היה להיזקף לחובת הבנק.
 
תשובת המערער
 
  1.       בתשובתו לתגובות המשיבים 5-2 טען המערער כי לא היה מקום להסתמך על דפי האובליגו משנת 1992, שכן הם אינם דפי חשבון אותנטיים של הבנק, ולמעשה מדובר, לגישתו, ב"סתם דפים". עוד הדגיש המערער את הפער הניכר שבין סכום תביעת החוב של הבנק , לבין הסכום הנמוך שהוא היה מוכן לקבל במסגרת הצעת הסדר הנושים. בנוסף, חזר המערער על טענתו, לפיה הנאמנים לא קבעו מועד ברור לגיבוש החוב כלפי הבנק. לדידו של המערער, החלטתם של הנאמנים לאשר את תביעת החוב של הבנק, יסודה בטעות ודינה להתבטל.
 
  1.       ביום 30.6.2014, התקיים בפנינו דיון בערעור, במהלכו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר שעיינתי בכתב הערעור, בתגובות המשיבים ובתשובת המערער, והאזנתי בקשב רב לטענות הצדדים במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה, כי דינו של הערעור להידחות.
 
 
  1. כבר בפתח הדברים ראוי להטעים, כי חלק ניכר מטענותיו של המערער מכוונות נגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית משפט קמא. משכך, יש להזכיר את ההלכה לפיה, ככלל, ערכאת הערעור לא תטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מכלי ראשון מהעדים ומחומר הראיות אשר הוצג בפניה. התערבותה של ערכאת הערעור תעשה אך במקרים חריגים, "בהם נפל בממצאי הערכאה המבררת פגם היורד לשורש העניין, או כאשר מדובר בקביעות בלתי מבוססות או מופרכות על פניהן" ( ע"א 3526/11 אברהם נ' צנציפר – חברה לייבוא תבואות ומספוא בע"מ, בפסקה 25 (6.5.2013); וראו גם: ע"א 679/11 דרדיקמן נ' נדב (27.3.2014); ע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב (26.12.2012)). אינני סבור, כי ענייננו נכנס בגדרי אותם מקרים חריגים, בהם תמצא ערכאת הערעור כי יש הצדקה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת. קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא מעוגנות היטב בחומר הראיות שהובא לפניו, ומבוססות, במידה רבה, על התרשמותו ממהימנות העדים ומהמסמכים שהוצגו בפניו. אינני סבור כי עלה בידי המערער להצביע על טעות מהותית שנפלה בהחלטתו של בית משפט קמא, המצדיקה את התערבותנו.
 
  1. לא למותר הוא להוסיף, כי בנידון דידן מדובר בהשגה על הכרעתו של נאמן בתביעת חוב. כידוע הוא, כי כאשר מדובר בהליך של פשיטת הרגל, ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי, בבואו להכריע בתביעות חוב המופנות כלפי החייב (ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, הנאמן על נכסי פנחס אופק בפשיטת רגל, פ"ד לב(2) 421, 428 (1978); ע"א 505/62 שותפות אחים מאיר, חיפה נ' מפרק חברת אשראי לעם בע"מ, פ"ד י"ז 833, 840-839 (1963); ע"א 8431/06 ממשין חברה להנדסה בע"מ נ' פואד עראם חברה לבנין ופיתוח בע"מ (4.1.2009); לוין וגרוניס פשיטת רגל 286 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). הרעיון העומד מאחורי ריכוזן של תביעות החוב בפני גורם אחד, הוא הנאמן, חלף הגשת תביעות מרובות לאכיפת חובותיו של החייב לבתי משפט שונים, נעוץ ביכולת להציג תמונה מלאה וכוללת של מצבת חובותיו של החייב, דבר אשר תורם לקיומו של הליך יעיל, מהיר ושוויוני, לחלוקת נכסיו של החייב בין הנושים השונים (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (27.12.2010) (להלן: עניין שושני); רע"א 7945/99 עו"ד גד שילר – הנאמן על נכסי הפש"ר נ' אלון לוין – בפשיטת רגל, פ"ד נד(2) 524 (2000); רע"א 3131/00 שילר נ' הנאמן על נכסי אריה שחם (בפש"ר), פ"ד נה(4) 157 (2001)). אין צריך לומר, כי על הנאמן להיות בעל מומחיות וכישורים התואמים את הסמכות הנתונה לו, ועליו להפעיל סמכות זו בהתאם לחובות האמונים והזהירות המוטלות עליו. נוכח הדברים האלה, נקבע בעניין שושני, כי ההתערבות השיפוטית בהכרעותיו של הנאמן בקשר לתביעות חוב "תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בעניין זה" (שם, בפסקה 16). כפי שיובהר להלן, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתם של הנאמנים לקבל את תביעת החוב של הבנק בחלקה, ולא למותר הוא לציין כי אין בהחלטתם משום חריגה קיצונית ממתחם שיקול הדעת הנתון להם.
 
הוכחת קיומו של חוב לטובת הבנק
 
  1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נעוצה בשאלה האם במהלך הליכי הגבייה, בהם נקט הבנק בין השנים 1992-1989, נפרע מלוא חובם של המשיבים בת"א 2058/89. המדובר בשאלה עובדתית מובהקת, שלצורך ההכרעה בה התבסס בית משפט קמא על שני אדנים עיקריים: עדותו של זלצמן ודפי האובליגו שהציג הבנק בפני הנאמנים. בנוסף, ולצורך אימות האמור בדפי האובליגו, נדרש בית משפט קמא אף לעדויותיהם של ובוו ועו"ד לוזון. לאחר בחינת מכלול הראיות, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי הליכי הגבייה של הבנק לא הביאו לפירעון מלוא החוב, ובדין הכירו הנאמנים בקיומו של חוב בסך 2,105,705 ₪, כלפי הבנק.
          
  1. זלצמן העיד בבית משפט קמא, כי הכרעת הנאמנים בתביעת החוב של הבנק, הינה הכרעה נכונה, ולדעתו "מגיע לבנק יותר כסף". המערער טען, בין היתר, כי עברו הפלילי של זלצמן בתחום עבירות המרמה, אינו מאפשר להתבסס על דבריו. אינני רואה כל ממש בטענה זו. אין לקבל גישה הפוסלת על הסף משקלה של עדות, אך בשל עברו הפלילי של העד. גם אם יש לתת את הדעת לעבר פלילי זה ולהשלכותיו על משקלה של העדות, הרי שכל מקרה יבחן לגופו של עניין ובהתאם לנסיבותיו המיוחדות. בענייננו, ייחס בית משפט קמא חשיבות רבה לעדותו של זלצמן בהקשר לחובו כלפי הבנק, וזאת מבלי להתעלם מהעובדה, כי לזלצמן יש אינטרס מסוים באישורה של תביעת החוב, לאור תמיכת הבנק בהצעת הסדר הנושים שלו. בנסיבות אלו, לא מצאתי כל טעם של ממש המצדיק את התערבותנו בהחלטתו של בית משפט קמא להתבסס על עדותו של זלצמן.
 
  1.   ומכאן, לדפי האובליגו שהציג הבנק. הבנק המציא לידי הנאמנים דפי אובליגו המלמדים על סך התחייבויותיהם של המשיבים בשני מועדים נפרדים: ערב הגשת התביעה המקורית לבית המשפט המחוזי בשנת 1989; וערב הפתיחה בהליכי ההוצאה לפועל, בשנת 1992. מדפי אובליגו שהופקו ביום 10.9.1992 עולה, כי נכון למועד זה, סך ההתחייבויות של המשיבים בת"א 2058/89 הגיע לכדי סכום של 655,000 ש"ח. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא, כי דפי האובליגו מבססים את החלטת הנאמנים לקבל את תביעת החוב של הבנק. המערער יצא כנגד האותנטיות של דפי האובליגו משנת 1992. לשיטתו, בעוד שדפי האובליגו משנת 1989 הם אותנטיים, הרי שדפי האובליגו משנת 1992 הם "סתם דפים", ולא ניתן היה להתבסס עליהם לצורך ההכרה בחובות המשיבים. אין בידי לקבל טענה זו. יש ליתן את הדעת, בהקשר זה, לתצהירו ולעדותו של וובו, שאחראי מטעם הבנק על גביית החוב של חברת ג'י אם מתכות. וובו אישר בתצהירו, כי דפי האובליגו הם דפים מקוריים של הבנק, המייצגים את יתרת התחייבויות המשיבים לבנק, נכון למועד הפקתם. על דברים אלה חזר וובו אף בעדותו. על יסוד עדות זו, ולנוכח העובדה שהמערער לא ביסס את טענותיו בנוגע לאותנטיות דפי האובליגו על ראיה כלשהי, סבורני כי לא הייתה כל מניעה להסתמך על דפי האובליגו משנת 1992, ונראה כי אכן מדובר במסמכים אותנטיים ורשמיים של הבנק, מזמן אמת.
 
  1. עוד יש להוסיף, כי עולה מתצהירו של וובו שעל-פי נהלי הבנק, חשבונותיהם של המשיבים זוכו בגין הסכומים שהתקבלו בעקבות מימוש נכסיהם, ודפי האובליגו מייצגים את יתרת החוב המעודכנת. תימוכין לכך ניתן למצוא גם בעדותו של עו"ד לוזון, אשר מסר, כי הוא הפקיד את כל הסכומים שעלה בידיו לגבות בחשבונותיהם של המשיבים, ודפי האובליגו משקפים את יתרת החוב, לאחר ניכוי הסכומים שגבה. עדותו של עו"ד לוזון הותירה רושם אמין על בית משפט קמא, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בממצא זה.
 
  1. עולה מן המקובץ, כי החוב הנטען כלפי הבנק הוכח כדבעי, וזאת אף בהעדרן של אסמכתאות המפרטות את כלל הסכומים שנגבו על-ידי הבנק על חשבון החוב.
 
           עוד יש לציין, כי החלטתם המשלימה של הנאמנים אף מחמירה עם הבנק, וזאת משום שהסכום בו הכירו הנאמנים בפועל הינו נמוך מהסכום המופיע בדפי האובליגו. בהתחשב בסכומי הריבית שנצברה בגין החוב, במהלך השנים, הרי שמדובר בהטבה משמעותית עבור החייבים, דבר שהביא להפחתה של כחצי מיליון ש"ח מתביעת החוב של הבנק.
 
העדפת נושים
 
  1. טענה נוספת שהייתה בפי המערער היא שעצם חתימתו של זלצמן על הסכם הפשרה עם הבנק בשנת 1989 משמעה העדפת נושים, כהגדרת מונח זה בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), ולפיכך דינה להתבטל. נטען על-ידי המערער, כי מדבריהם של הנאמנים עצמם בהליכים מקבילים, עולה כי כבר בשנת 1989 זלצמן היה חדל פירעון, ומצוי בהליך של איחוד תיקים בהוצאה לפועל.
 
  1.  סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל קובע, כי בתנאים מסוימים, פעולות שתכליתן להביא להעדפתו של נושה אחד על-פני יתר הנושים, יהיו בטלות כלפי הנאמן. סוגי הפעולות הנכנסות בגדרי הסעיף הן מגוונות, וכוללות, בין היתר, את אלה: העברתו או שעבודו של נכס; תשלום סכום כסף; נטילת התחייבות; ונקיטה או כניעה להליך משפטי לטובת הנושה או נאמנו. פקודת פשיטת הרגל מתנה את בטלותה של פעולת ההעדפה כלפי הנאמן, בארבעה תנאים מצטברים: א. הפעולה נעשתה בעת שהחייב היה חדל פירעון ב. הפעולה נעשתה מתוך רצון להעדיף נושה או מתוך אילוץ או שידול מצד אחד הנושים ג. הפעולה נעשתה לטובתו של נושה ד. הפעולה נעשתה בתוך שלושה חודשים לפני שהוגשה הבקשה לפשיטת רגל (ע"א 1740/06 עו"ד נפתלי נשר, הנאמן לנכסי שמעון חדד נ' אטיאס, בפסקה 5 (26.6.2008) (להלן: עניין נשר); לוין וגרוניס, בעמוד 339. לגישה שאינה עומדת על הוכחת התנאי השלישי ראו: דוד האן דיני חדלות פירעון 402 (2009) (להלן: האן); ע"א 4269/11 עו"ד יהודה ברמי נ' רו"ח עופר אלקלעי, מפרקה של חב' אקסלרוד יאיר חומרי בניין בע"מ (19.6.2013) (להלן: עניין ברמי)). סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל נועד להחיל את עקרון השוויון על הליך פשיטת הרגל, עקרון אשר נועד להבטיח כי נושים מאותו הסוג יקבלו חלק יחסי זהה מסכום החוב המגיע להם. בטלותן של פעולות שהינן בגדר העדפת נושים מובילה להחזרת נכסים או כספים שהועברו במסגרתן בחזרה לקופת הכינוס, ובכך נמנע "מצב בו החייב יעדיף אחד או יותר מבין נושיו על פני הנושים האחרים" (עניין נשר, בפסקה 6). יודגש, כי אין בבטלות הפעולות משום קביעה כי החוב כלפי הנושה הוא חוב פיקטיבי, ולמרות קיומו של החוב יש מקום לבטל את הפעולות שהן בגדר העדפת נושה, "הואיל ופירעון לנושה שהחייב חפץ ביקרו מערער את עקרון השוויון בין הנושים, בו נוהגים בפשיטת רגל" (ע"א 471/68 יעקב נ' המפרקים במאוחד של מקיף חברה להשקעות בע"מ, פ"ד כג(1) 65, 71 (1969)).
 
  1. בענייננו, אף אם נניח לצורך הדיון בלבד, כי זלצמן היה חדל פרעון בעת החתימה על הסכם הפשרה בשנת 1989, נראה כי אין בכך כדי להביא לקבלת הטענה בדבר העדפת נושים, שכן במקרה דנן לא מתקיימים שניים מבין התנאים המנויים בסעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל.
 
  1.       ראשית, תנאי לבטלותה של פעולה מסוימת הוא שאותה פעולה תתרחש בטווח של שלושה חודשים לפני הגשת הבקשה לפשיטת הרגל. המדובר בתנאי מהותי, החוסם את כוחו של הנאמן לבטל עסקאות שהתרחשו מעבר לשלושה חודשים לפני שהוגשה הבקשה לפשיטת רגל, בעילה של העדפת נושים (האן, בעמוד 404). הצבתו של מחסום מהותי זה, נועדה להגן על הציפייה הלגיטימית של נושים לפרעון חובם או לקבלת סכומים שונים על חשבון החוב, ויש בתנאי זה בכדי להפחית מחוסר הוודאות הנלווה לפשיטת הרגל של החייב (האן, בעמוד 405). בענייננו, נחתם הסכם הפשרה בחודש נובמבר 1989, ואילו הבקשה לכינוס הנכסים הוגשה לבית המשפט בשנת 2004, היינו בחלוף כ-15 שנים ממועד החתימה על הסכם הפשרה. בנסיבות אלו, ברור כי החתימה על הסכם הפשרה לא התרחשה בתוך התקופה הקבועה בסעיף 98 לפקודת פשיטת רגל.
 
  1.       שנית, על הטוען להעדפת נושים להראות כי הפעולה נעשתה "כדי לתת עדיפות לנושה פלוני", או מתוך אילוץ או שידול מצד הנושה. במסגרת תנאי זה, יש להראות כי מבחינתו הסובייקטיבית של החייב, העדפתו של נושה אחד על-פני יתר הנושים, שימשה כמטרה הדומיננטית בביצוע הפעולה (ע"א 3911/01 כספי נ' נס, פ"ד נו(6) 752, 763 (2002) (להלן: עניין כספי); ע"א 5709/99 לוין נ' שילר, פ"ד נה(4) 925, 940 (2001); ע"א 6/89 בנק דיסקונט נ' גרוס (1.12.1994)). הוכחת כוונתו הסובייקטיבית של החייב כרוכה בקשיים ראייתיים לא פשוטים, ולפיכך נקבע כי אין מניעה להוכיח את הכוונה הסובייקטיבית באמצעות ראיות נסיבתיות. כך, סמיכות הזמנים שבין מועד העברת הנכס לבין מועד הכניסה להליכי פשיטת הרגל יכולה לשמש כראיה נסיבתית לכוונת ההעדפה, ואף שאין לראות בה, ככלל, משום ראיה מכרעת, היא מצטרפת לכלל הראיות הנסיבתיות המלמדות, בהצטברותן, על כוונת העדפה (עניין כספי, בפסקה 10; עניין ברמי, בפסקה 17). במקרה דנן, ביקש המערער ללמוד על כוונת ההעדפה מצידו של זלצמן, מעצם העובדה כי הבנק היה מוכן לקבל את הצעת הסדר הנושים, שיש בה כדי להטיב עם זלצמן ולהביא למחיקת מרבית חובו. ואולם, יש לזכור כי החתימה על הסכם הפשרה, התרחשה עוד בשנת 1989, זמן רב לפני שעמדו על הפרק הצעות כלשהן להסדר נושים, וממילא מדובר בתקופת זמן ניכרת, טרם שנודע לזלצמן על עמדתו של הבנק בקשר אליהן. בנסיבות אלו, ברור כי תמיכתו של הבנק בהצעת פשרה, זו או אחרת, אינה מלמדת על כך שזלצמן חתם על הסכם הפשרה מתוך כוונה להעדיף את הבנק.
 
           כאמור, הדרישה להוכיח כוונת העדפה סובייקטיבית של החייב, אכן מטילה נטל ראייתי כבד, אשר מקשה על ביטולן של פעולות העדפה, הפוגעות בעקרון השוויון. לפיכך, ציין חברי השופט י' דנציגר בעניין ברמי, כי לצורך בחינת כוונתו הסובייקטיבית של החייב, ניתן להיזקק למבחן עזר בדמות מבחן העסקים הרגיל. לפי מבחן זה, פעולות שנעשו בשלושת החודשים שקדמו לבקשת פשיטת הרגל, לא יבוטלו במידה שהן נעשו במהלך העסקים הרגיל ובתנאים מקובלים, כאשר "השימוש במבחן זה נועד לרכך את נטל ההוכחה הנדרש לעניין היסוד הסובייקטיבי של כוונה להעדיף מצד החייב (או יסוד האילוץ מצד הנושה), אך אינו נועד לבטל אותו כליל" (עניין ברמי, בפסקה 22). עוד בהקשר להוכחת כוונת ההעדפה, הציע המלומד האן להעביר את מוקד הבחינה למודעותו של הנושה דווקא. לשיטת האן, די בכך שבמועד העברת הנכסים הנושה ידע, או צריך היה לדעת, כי החייב הוא חדל פירעון בכדי "לטרוף מידיו בדיעבד את אשר הועבר אליו" (האן, בעמוד 409). אף אם נלך בעקבות המבחן המוצע על-ידי האן, נראה כי יישומו בנסיבות ענייננו לא היה מביא לתוצאה שונה. זאת שכן, בית משפט קמא קבע, כעניין שבעובדה, כי במועד חתימת ההסכם לא היה ידוע לבנק שזלצמן יזם הליך של איחוד תיקים בהוצאה לפועל.
 
  1.       לאור האמור, נראה כי אין בסיס לטענותיו של המערער בדבר העדפת נושים.  
 
טענות נוספות
 
  1. המערער השיג גם על הסכם הפשרה שנחתם בין הבנק לבין חייבי, במסגרתו הופטר חייבי מתשלום יתרת החוב של המשיבים בת"א 2058/89. המערער ציין, כי בעקבות הסכם הפשרה האמור, ויתר הבנק על עיקולים שהיו לו על נכסיו של חייבי, ולדידו של המערער ויתור זה מנוגד להסכם הפשרה המקורי שנחתם בשנת 1989. לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של טענה זו להידחות. בסעיף 14 להסכם הפשרה משנת 1989 נקבע, כי "עם פירעון כל חובם של הנתבעים (עו"ש/חח"ד והלוואות) יסגרו חשבונותיהם אצל התובע [הבנק] ויוחזרו הבטחונות ויבוטלו השעבודים שיהיו קיימים אצל התובעים באותה עת". למקרא הסעיף עולה, אמנם, כי לאחר פירעון החוב יהיה על הבנק להחזיר את הבטחונות ולבטל את השעבודים שיהיו ברשותו, אך מכאן אין להסיק כי חל איסור על הבנק לשחרר בטחונות, עובר לפירעון החוב, והמערער לא הצביע על כל מגבלה מעין זו. בהסכם הפשרה עם חייבי נקבע, כי הוא ישלם לבנק סכום של 120,000 ₪, ומקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה החתימה על הסכם הפשרה הייתה בגדר "זכותו המלאה של הבנק".
 
           לא נעלמה מעיניי, בהקשר זה, הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), לפיה "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" (ההדגשה לא במקור – א.ש.). התייחסות לסעיף זה מופיעה בהחלטתם הראשונה של הנאמנים, שבה נקבע כי במסגרת הסכם הפשרה בין הבנק לחייבי, "הבנק הביע את כוונתו במפורש שאין בפשרה עם מר חייבי כדי להפטיר את יתר החייבים בדרך כלשהי". משלא נסתרו דברים אלה על-ידי המערער, נראה כי אין בסעיף 55(ג) לחוק החוזים כדי להיות לו לעזר.
 
  1. ומכאן לטענה בדבר השיהוי שחל בהכרעתם של הנאמנים בקשר לתביעת החוב של הבנק, תוך חריגה ממסגרת הזמנים הקבועה בחוק לשם הכרעה בתביעת החוב. סעיף 93(א) לתקנות פשיטת רגל, התשמ"ה-1985 קובע, כי "תוך תשעים ימים מיום שהתביעה הגיעה לידיו חייב הנאמן להמציא לנושה החלטתו המנומקת". בענייננו, תביעת החוב של הבנק הוגשה בחודש ספטמבר 2005, ואילו ההכרעה בתביעה זו נעשתה לראשונה בחודש מרץ 2009, היינו כעבור כשלוש וחצי שנים. על פני הדברים ברור, כי הכרעתם של הנאמנים לוקה בשיהוי ניכר, אך לא מצאתי כי יש בכך בכדי להצדיק את דחיית תביעת החוב של הבנק. ראשית, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, לפיה מסגרת הזמנים הקבועה בחוק נועדה, בין היתר, להגן על האינטרס של הנושה, והשיהוי שחל בהחלטת הנאמנים אינו אמור לפעול לחובתו של הנושה. שנית, מדבריו של המערער עצמו עולה, כי החריגה ממסגרת הזמנים הקבועה בחוק נעשתה באישורו של בית משפט קמא, אשר נעתר לבקשות ארכה שהגישו הנאמנים לצורך השלמת הליכי החקירה בתביעת החוב של הבנק. מהחלטתו של בית משפט קמא עולה, כי "לא מדובר בתביעת חוב סטנדרטית", ועל הנאמנים היה לנקוט בפעולות מגוונות, טרם שנתנו את הכרעתם. לפיכך, לא מצאתי כי השיהוי שחל בהחלטתם של הנאמנים מצדיק את דחיית תביעת החוב של הבנק.
 
  1. עוד יש לציין, כי לא מצאתי ממש בטענותיו של המערער לעניין מועד גיבוש החוב וחישוב הריבית בגינו. הנאמנים קבעו, כי לכל המאוחר החוב כלפי הבנק התגבש בשנת 1989, עם הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. ואולם, בבחינת לפנים משורת הדין, נקבע כי סכומי הריבית בגין אי תשלום החוב, יחושבו רק ממועד הפתח הליכי ההוצאה לפועל, וזאת בהתאם לשיעור הריבית המרבי הקבוע בסעיף 134(א) לפקודת פשיטת הרגל. החלטת הנאמנים לחשב את הריבית החל מיום פתיחת הליכי ההוצאה לפועל, מהווה הקלה משמעותית כלפי זלצמן, משום שהנאמנים נמנעו מלחייבו בתשלומי ריבית בגין התקופה שבין מועד הגשת התביעה בשנת 1989 לבין מועד פתיחת הליכי ההוצאה לפועל. בנסיבות אלו, יש לדחות את טענותיו של המערער אף בהקשר זה.
 
 
 
  1. סוף דבר, דין הערעור להידחות, מאחר שלא נמצא כי נפל פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר בחן לגופם של דברים את הטענות שהופנו כלפי הנאמנים.
 
           המערער יישא בהוצאות המשיב 2, המשיבים 4-3 והמשיב 5 בסך 5,000 ₪ עבור כל קבוצה, ובסה"כ בסכום של 15,000 ₪.  
 
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
           אני מסכימה.
 
 
                                                                                       המשנָה לנשיא
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מסכים.
 
                            
                                                                                      ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם.
 
           ניתן היום, ח' באב התשע"ד (‏4.8.2014).
 
 
המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
 
 
 
_________________________
 
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב