Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 7307/11 חיים וייס ואח' נגד רמת איתרי ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
 
ע"א  7307/11
ע"א  7690/11
וערעור שכנגד
 
 
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
 
המערער בע"א 7307/11, המשיב 1 בע"א 7690/11 והמשיב 2 בערעור שכנגד:  
 
חיים וייס
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה 1 בע"א 7307/11, המערערת בע"א 7690/11 והמשיבה 1 בערעור שכנגד:  
 
1. רמת איתרי
 
המשיבים 3-2 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמערערים בערעור שכנגד:  
2. אפרים רייך
3. בן ציון רייך
 
המשיב 4 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמשיב 3 בערעור שכנגד:  
 
4. רשם העמותות
 
המשיב 5 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמשיב 4 בערעור שכנגד:  
 
5. כונס הנכסים הרשמי
 
                                          
ערעורים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 24.8.2011 בפש"ר 850/03 (בש"א 4952/07) שניתנה על ידי כבוד השופט י' שפירא
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ה באייר התשע"ג       (5.5.2013)
 
 
 
בשם המערער בע"א 7307/11, המשיב 1 בע"א 7690/11 והמשיב 2 בערעור שכנגד:  
 
עו"ד דורון לנגה
 
 
בשם המשיבה 1 בע"א 7307/11, המערערת בע"א 7690/11 והמשיבה 1 בערעור שכנגד:  
 
עו"ד אבנר כהן; עו"ד אלעד עפארי;
עו"ד עומר גדיש
 
בשם המשיב 2 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמערער 1 בערעור שכנגד:  
 
עו"ד דן צימרמן
 
בשם המשיב 3 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמערער 2 בערעור שכנגד:  
 
עו"ד יהודה טוניק
 
בשם המשיב 4 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמשיב 3 בערעור שכנגד:  
 
עו"ד אלעד פרסקי
 
בשם המשיב 5 בע"א 7307/11 ובע"א 7690/11 והמשיב 4 בערעור שכנגד:  
 
עו"ד מיכל בן-עמי (ליבוביץ)
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופטת א' חיות:
 
           שני ערעורים וערעור שכנגד על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא) מיום 24.8.2011, בה התקבלה באופן חלקי בקשה למתן הוראות שהגיש המפרק הזמני של עמותת רמת איתרי (המערערת בע"א 7690/11) ונקבע כי על הרב חיים וייס (המערער בע"א 7307/11) להשיב לידי המפרק הזמני סכום השווה לכשני מיליון דולר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, אשר הוצא שלא כדין מקופת העמותה. יחד עם זאת דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לחייב גם את האחים אפרים ובן ציון רייך (המערערים שכנגד) בהשבת סכום זה.
 
הרקע העובדתי
 
1.        עמותת רמת איתרי (להלן: העמותה) נוסדה בשנת 1965 כאגודה עותומאנית ונרשמה בשנת 1983 כעמותה שמטרותיה כוללות, בין היתר, עידוד לימוד תורה והקמת ישיבות, אולפנים ומכוני מחקר בישראל. העמותה נוהלה לאורך השנים על-ידי מייסדה, הרב מרדכי אליפנט, ובשנת 1987 הועבר ניהולה לידי הרב חיים וייס (להלן: וייס). בשלהי שנות ה-90' התגלע סכסוך בין הרב וייס לרב אליפנט על רקע טענות לאי-סדרים בניהול העמותה וסכסוך זה הוביל להליך בוררות בפני בית דין צדק בבני-ברק (להלן בהתאמה: הבוררות ו-בית הדין), בו נטלו חלק הרב אליפנט, הרב וייס ומוסדות העמותה. בתקופה שבה התנהלה הבוררות הועבר ניהול העמותה לידיו של הרב אליפנט, ולאחר שניתן "פסק דין של תורה {חלקי}" בחודש ספטמבר 2002 שב וייס לכהן כמנהל העמותה עד שנת 2004. ביום 2.12.2003 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה למתן צו לפירוק העמותה וביום 22.6.2004 מונה עורך-הדין פנחס רובין כמנהלה המיוחד במטרה "להמשיך בהפעלתה כעסק חי [...] ולתקן את הטעון תיקון בכל הנוגע לעבר" (ראו החלטת כבוד סגן הנשיא (כתוארו אז) ד' חשין מאותו היום).
 
2.        ביום 8.9.2005 שוחרר המנהל המיוחד מתפקידו ועורך-הדין אבנר כהן מונה כמפרק זמני של העמותה (להלן: המפרק) ובחודש מרץ 2007 הגיש המפרק לבית המשפט בקשה למתן הוראות בה עתר לחייב את וייס ואת האחים אפרים ובן ציון רייך (להלן בהתאמה: אפרים ו-בן ציון וביחד: האחים רייך), ביחד ולחוד, להשיב לידיו סכום של 2,004,587 דולר שנלקח שלא כדין מקופת העמותה. המפרק טען בבקשתו כי במהלך החודשים יולי עד ספטמבר 1995, בעודו מכהן כמנהל העמותה, העביר וייס בהעברות בנקאיות סכומי כסף משמעותיים מחשבון העמותה לידי האחים רייך, המסתכמים על-פי מסמכי הבנק שצירף בלמעלה מ-14,000,000 ש"ח. עוד ציין המפרק בהסתמכו על הפרוטוקולים של הליך הבוררות, כי חלק מסכומים אלה הוחזר לחשבון העמותה אך סכום של למעלה משני מיליון דולר נותר בידי בן ציון והועבר ממנו לאחיו אפרים. המפרק טען כי וייס פעל שלא כדין בכספי העמותה, הבריח מחשבונה כספים מבלי שקיבל לכך את אישור הגורמים המוסמכים, נמנע מלערוך תיעוד בכתב של העברת הכספים ולא טרח לקבל בטוחה כלשהי עם העברתם. מכוח הוראת סעיף 374 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות), החלה גם על הליכי פירוק עמותות מכוח סעיף 54 לחוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: חוק העמותות), עתר, אפוא, המפרק לחייב את וייס ואת האחים רייך להשיב כספים אלה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 19.9.1995 (היום שבו בוצעה העברת הכספים האחרונה) ועד ליום התשלום בפועל.
 
3.        בד בבד עם הגשת הבקשה למתן הוראות עתר המפרק לסעדים זמניים שונים נגד וייס ונגד האחים רייך ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשתו (בש"א 4954/07). האחים רייך, מצדם, עתרו לסילוקה על הסף של הבקשה למתן הוראות, בטענה כי זו צריכה הייתה להיות מוגשת כתובענה כספית "רגילה" וכי מכל מקום עילתה התיישנה (בש"א 4952/07). בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ועל כך, כמו גם על קבלת הבקשה לסעדים זמניים ועל שתי החלטות נוספות, הגישו האחים רייך בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 3032/08). השופט (כתוארו אז) א' גרוניס החליט לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ואולם החליט בסופו של יום לדחות את מרבית הטענות שהעלו האחים רייך בבקשתם. לענייננו די לציין כי הוחלט לקבל את הערעור ככל שהוא נוגע לסוגיית ההתיישנות במובן זה שעל בית המשפט המחוזי לשוב ולהכריע בסוגיה זו תוך קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לשאלה מי עמד בראש העמותה בכל אחת מן התקופות. בית המשפט ציין כי התשובה לכך משפיעה במקרה דנן באופן ישיר על תחולתם של סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), בהדגישו כי אין לייחס לעמותה את ידיעתו של וייס על אודות המעשים הנטענים בתקופה בה עמד בראשה. עוד ציין בית המשפט כי רצוי להכריע בסוגיית ההתיישנות בתום הליך ההוכחות ולאחר שהראיות ייפרשו במלואן.
 
החלטתו של בית המשפט קמא
 
4.        בהחלטתו מיום 24.8.2011 קיבל בית המשפט קמא באופן חלקי את הבקשה למתן הוראות, וחייב את וייס להשיב את הכספים. לעומת זאת, דחה בית המשפט לגופה את הבקשה ככל שהופנתה נגד האחים רייך. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי פרט לתגובה הנתמכת בתצהיר שהגיש וייס לבקשה למתן סעדים זמניים לא הוגשה על-ידו כל תגובה לבקשה למתן הוראות, וכי אף שבא-כוחו נכח בחלק מהדיונים וייס עצמו נמנע מלהתייצב אליהם והפר פעם אחר פעם את הוראות בית המשפט בהקשר זה. בהתאם להחלטתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 3032/08, שב בית המשפט המחוזי ודן בסוגיית ההתיישנות בציינו כי הבקשה למתן הוראות הוגשה בשנת 2007 והיא אכן מתייחסת לאירועים שאירעו לכל המאוחר בחודש ספטמבר 1995, דהיינו למעלה מאחת עשרה שנים קודם לכן. עם זאת קבע בית המשפט כי המועד הראשון שבו הועלתה טענה בדבר אי-כשירותן של העברות הכספים שביצע וייס הוא מכתבו של בית הדין מיום ו' בתמוז התשס"א (27.6.2001) וכי אין כל ראיה לפיה הגורמים השונים בעמותה - פרט לוייס עצמו, ש"ידו הייתה במעל" - ידעו על העברות הכספים האמורות קודם לכן. לפיכך קבע בית המשפט כי זהו המועד בו נודעו לראשונה לגורמים בעמותה מלוא העובדות הרלוונטיות ביחס לעילת הבקשה למתן הוראות וכי מאותו מועד ועד להגשתה לא חלפה תקופת ההתיישנות. בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה לפיה הבקשה למתן הוראות לוקה בשיהוי, בציינו כי מיום מינויו פעל המפרק "ללא לאות להסדרת איזון תקציבי בעמותה" תחת "סביבה לא ידידותית" וכי מטבע הדברים תהליך גיבוש המידע לוקח זמן. עם זאת דחה בית המשפט את טענת העמותה לפיה יש להעביר את הנטל לכתפי האחים רייך להוכיח כי הם אינם חייבים בהשבת הכספים בקובעו כי אין לקבל את טענת העמותה אשר סברה כי משהודו האחים רייך שכספי העמותה הועברו לידיהם אך כפרו בחובה להשיבם, יש בכך משום "הודאה והדחה" המצדיקה את היפוך הנטלים. בית המשפט קבע כי היות שהאחים רייך לא הודו בכל העובדות המהותיות שביסוד הבקשה ובעיקר בעובדה שהכספים ניתנו כהלוואה וטענו מצדם כי הכספים הועברו לידיהם למטרת השקעה בחברות המצויות בברזיל וכי החזר ההשקעה היה תלוי בהצלחת אותן החברות, אין מדובר בטענת "הודאה והדחה" ולפיכך נטל ההוכחה נותר על כתפי העמותה ולא עלה בידה להראות כי מדובר אכן בכספי הלוואה או כי האחים רייך ביצעו פעולות מרמה כלשהן.
 
5.        מכאן פנה בית המשפט לבחון את הראיות שהציג המפרק לתמיכה בבקשה למתן הוראות וציין כי הבקשה לא הכילה פרטים ברורים על העסקה שבמסגרתה הועברו הכספים מוייס לאחים רייך. בית המשפט ציין עוד כי מפסקי בוררות חלקיים שניתנו במסגרת הליך הבוררות וצורפו לבקשה, עולה כי כספי העמותה הועברו על-ידי וייס למטרות השקעה בעסק בברזיל וכי בית הדין לא מצא כל ראיה לכך שוייס נטל את הכספים לעצמו או העבירם לאחרים שלא כדין. בית המשפט הוסיף וציין כי בית הדין התיר לוייס לשוב בסופו של יום לניהול העמותה והנחה אותו לתבוע מהאחים רייך את השבת הכספים בשם העמותה. משכך סבר בית המשפט כי לא עלה בידי העמותה להוכיח שוייס ביצע מעשי מרמה כלשהם, בהדגישו כי על הטוען טענת מרמה מוטל נטל הוכחה כבד מהרגיל. עוד קבע בית המשפט כי מתצהיריהם של האחים רייך עולה שהם ידעו, או לפחות הניחו, שהכספים הועברו אליהם על-ידי וייס ככספי השקעה של העמותה אשר קיבלה את אישור מוסדות העמותה, וכי אף שהתגלו סתירות בעדויותיהם והתנהלותם מעוררת "אי-נוחות", לא עלה בידי העמותה להוכיח כי האחים רייך פעלו במרמה או כי עליהם להשיב את הכספים. על יסוד כל האמור החליט בית המשפט לדחות את הבקשה בכל הנוגע לאחים רייך, אך חייב כאמור את וייס להשיב לידי המפרק סך של 6,099,958 ש"ח - השווים בערכם ל-2,004,587 דולר על-פי שערו היציג של הדולר ביום 19.9.2005 - בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאותו היום ועד ליום התשלום, בקובעו כי סכום זה נלקח מקופת העמותה שלא כדין ולא על-פי כללי הניהול התקין. כמו כן חייב בית המשפט את וייס לשלם לעמותה שכר טרחת עורך-דין בסך של 100 אלף ש"ח אך נמנע מלפסוק הוצאות לטובת האחים רייך.
 
מכאן שני הערעורים והערעור שכנגד המונחים בפנינו. בתמצית ייאמר כי ערעורו של וייס נסב על חיובו בהשבת הכספים, ערעור העמותה נסב על דחיית הבקשה ביחס לאחים רייך והערעור שכנגד של האחים רייך מופנה כלפי אי-פסיקת הוצאות לטובתם. טענות הצדדים יפורטו להלן על-פי סדר זה של הערעורים ולבסוף תפורטנה עמדות רשם העמותות וכונס הנכסים הרשמי, אשר נטלו חלק בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא והגישו את עמדתם גם בערעורים שלפנינו.
 
טענות הצדדים
 
6.        טענתו המרכזית של וייס בערעורו היא כי בית המשפט קמא לא נימק את ההחלטה לחייבו בהשבת כספי העמותה ודי בכך לשיטתו על מנת להביא לביטולה. וייס מוסיף וטוען כי בית המשפט דחה את כל הטענות שהעלה המפרק הזמני, בקובעו כי לא הוצגה כל ראיה בדבר מעשי מרמה מצדו או מצד האחים רייך, אך חרף האמור קיבל את הבקשה בכל הנוגע אליו מבלי שהוסיף לכך כל הסבר. עוד טוען וייס, באמצעות בא-כוחו, כי בית המשפט קמא התעלם ממצבו הבריאותי הקשה שאינו מאפשר תקשורת רציפה עמו או הצגת גרסה מטעמו לאירועים נושא ההליך, ולטענתו שגה בית המשפט משזקף את אי-שיתוף הפעולה האמור לחובתו. את עיקר טענותיו המהותיות מעלה וייס בתשובתו לערעור שהגישה העמותה ולדבריו טענותיה אלה של העמותה נגדו מועלות לראשונה בשלב הערעור ולא נזכרו בבקשה למתן הוראות. לגופו של עניין טוען וייס כי המחלוקת בין הצדדים התבררה בהליך הבוררות, שכלל עשרות ישיבות במהלכן אף נשמעה עדותו, ובסיומו נקבע בפסקי הבוררות החלקיים שניתנו כי לא נפל פגם בהתנהלותו וכי אין מקום לחייבו באופן אישי בהשבת הכספים שהושקעו במיזמים בברזיל בשם העמותה. לטענתו של וייס, העמותה נסמכה באופן סלקטיבי על פרוטוקולים של הבוררות אך התעלמה מתוצאותיה, וזאת אף שהליך הבוררות התנהל בצורה יסודית ומעמיקה ובמהלכו הוצגה גרסתו במלואה. וייס מוסיף וטוען כי ככל שהעמותה ביקשה לבטל את תוצאות הבוררות היה עליה להגיש בקשה לביטול פסקי הבוררות ומשנמנעה מעשות כן היה על בית המשפט לדחות את הבקשה למתן הוראות. וייס טוען עוד כי קיבל את אישור העמותה להעברת הכספים לידי האחים רייך, ולטענתו במסמכי העברות הכספים שאליהם הפנתה העמותה צוין במפורש כי נשלחו למזכיר העמותה, ומכאן שאלה בוצעו באישורו של המזכיר ובהתאם לתקנון העמותה. וייס מוסיף וטוען כי העברת הכספים לאחים רייך נעשתה לפי הסכם שנערך בינו ובין אפרים רייך ביום 22.7.1996 (נספח ד' של מוצג 3 למוצגי העמותה, ולהלן: מסמך ההשקעה) ולדבריו בהסכם זה נקבעו בטוחות שיועמדו כנגד העברת הכספים. לשם הוכחת קיומן של הבטוחות האמורות מפנה וייס גם לפרוטוקול חקירתו של אפרים במשטרת ישראל מיום 11.8.1999, במסגרתה נחקר על אודות הכספים שקיבל מידי וייס. לטענת וייס הוא פעל בזהירות ובסבירות בהשקיעו את כספי העמותה והעברת הכספים לצורך השקעתם אינה חורגת ממטרות העמותה הקבועות בתקנונה ומכל מקום הוא מדגיש כי בבקשה למתן הוראות לא נטען שהוא פעל באופן רשלני או בניגוד למטרות העמותה וכי לא נקבעו על-ידי בית המשפט קמא כל ממצאים עובדתיים בהקשר זה.
 
7.        ערעור העמותה מופנה, כאמור, כלפי אי-חיובם של האחים רייך בהשבת הכספים שהועברו לידיהם. העמותה טוענת כי בשום שלב לא הועלו על-ידה טענות למעשי מרמה מצד האחים רייך ושגה בית המשפט קמא בכך שהשתית את החלטתו על דיון בטענה זו ודחה אותה. עוד טוענת העמותה כי בהעדר גורמים נוספים שהיו מעורבים בהעברת הכספים מוייס לאחים רייך, לא ניתן היה להציג ראיות נוספות פרט לאלו שהובאו על-ידה ולטענתה בנסיבות העניין היה על בית המשפט להפוך את נטל ההוכחה ולחייב את האחים רייך להוכיח מדוע אין עליהם להשיב את הכספים שהועברו אליהם. בהקשר זה שבה העמותה ומציינת את הכלל בדבר "הודאה והדחה", ולטענתה יש להחילו בענייננו משום שהאחים רייך הודו כי כספי העמותה הועברו לידיהם כהלוואה אך טענו כי זו הומרה בהמשך להשקעה בחברות בברזיל, שהתבררה לימים כהשקעה כושלת. נוכח האמור ונוכח "ידיעתם המיוחדת" על אודות השימוש שנעשה בכספים, סבורה העמותה כי יש לחייב את האחים רייך בהבאת ראיות להוכחת גרסתם. העמותה מוסיפה וטוענת כי האחים רייך יכולים היו להציג מסמכים בנקאיים שיוכיחו כי הכספים שהעביר לידיהם וייס אכן הושקעו בחברות בברזיל ואולם הם נמנעו מעשות כן ויש לזקוף את הדבר לחובתם. לטענת העמותה, אף שבית המשפט קמא קבע שגרסתם של האחים רייך "מכילה סתירות ואינה מדויקת" הוא נמנע מלגזור מכך את המסקנה המתבקשת ובהקשר זה מצביעה העמותה על פערים בגרסאות שמסרו האחים רייך בכל הנוגע למהות ואופן ההשקעה שביצעו, על העובדה כי העמותה לא נרשמה כבעלת מניות בחברות הברזילאיות חרף ההשקעה הנטענת, ועל סתירות נוספות שהתגלו לדברי העמותה בעדויותיהם של האחים רייך לעניין האופן שבו הועברו אליהם הכספים ולשאלה אם ידעו כי מדובר בכספי העמותה. בתשובה לערעורו של וייס טוענת העמותה כי טענותיו בעניין מצבו הבריאותי נטענו בעלמא, לא נתמכו במסמכים רפואיים מתאימים והועלו לראשונה בשלב הסיכומים לאחר שייצוגו המשפטי הוחלף. העמותה מוסיפה וטוענת כי בית המשפט קמא נימק את החלטתו לחייב את וייס בהשבת הכספים באימוץ טענותיה לפיהן וייס פעל שלא כדין בכספי העמותה, נהג בהם כבתוך שלו מבלי לקבל את אישור הגורמים הרלוונטיים ומבלי להבטיח אותם בבטוחות מתאימות. בהקשר זה טוענת העמותה כי וייס הפר את חובת הנאמנות והזהירות שלו כלפיה וכי משלא הגיש כל תגובה לבקשה למתן הוראות צדק בית המשפט קמא בהחליטו לחייב אותו בהשבת הכספים.
 
8.        בתשובתם לערעור העמותה טוענים האחים רייך כי זה נסב כולו על ממצאים עובדתיים שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהם, והם מדגישים כי בית המשפט המחוזי קבע באופן מפורש שהעמותה לא הוכיחה את טענותיה נגדם. האחים רייך שבים וטוענים כי עילת התביעה נגדם התיישנה ולטענתם היה על בית המשפט לייחס לגורמים הניהוליים בעמותה ידיעה על אודות העברות הכספים נושא המחלוקת כבר מאז נקיטת הליכי הבוררות בשנת 1999, במסגרתם הושעה וייס מתפקידו כמנהל העמותה בשל טענות לאי-סדרים. האחים רייך מוסיפים וטוענים כי הכלל בדבר "הודאה והדחה" אינו חל בעניינם, שכן הם לא הודו "בכל העובדות המקימות את עילת התביעה" אלא הדגישו כי הכספים הועברו אליהם למטרות השקעה ולא כהלוואה שיש להחזירה. עוד הם טוענים כי משהעמותה לא הוכיחה שהעברת הכספים בוצעה במרמה ולא תקפה את כשרות העסקה שבין וייס ובינם, ממילא אין מקום להעביר אליהם את נטל ההוכחה והיה על העמותה להפנות את תביעתה כלפי החברות הברזילאיות שבהן הושקעו הכספים. האחים רייך טוענים עוד כי נוכח פרק הזמן הרב שחלף מאז בוצעו ההשקעות, לא היה באפשרותם להביא עדים לתמוך בטענותיהם ולדבריהם מסמכים רבים נלקחו מידיהם על-ידי משטרת ישראל במסגרת חקירה שביצעה בשנת 1999 בנוגע להתנהלות הכספית של העמותה ומסמכים אחרים נותרו בידי הרשויות בברזיל.
 
           לגופו של עניין טוענים האחים רייך כי כספי העמותה שהעביר אליהם וייס שימשו - בהתאם לייעודם - ככספים להשקעה במפעלים בברזיל, אך השקעה זו ירדה לטמיון לאחר שהמפעלים חולטו על-ידי ממשלת ברזיל. לטענתם, וייס עצמו הגיע לברזיל על מנת לבחון את המפעלים בהם הושקעו הכספים ויש בכך כדי לחזק את גרסתם לפיה מדובר בכספי השקעה ולא בכספי הלוואה. עוד טוענים האחים רייך כי לא נפלו כל סתירות בעדויותיהם וכי במסגרת המשא ומתן שניהלו עם וייס לעניין אופי ההשקעה הוסכם כי תמורתה תקבל העמותה 15% מהון המניות של החברות שבהן יושקעו הכספים. לדבריהם, הסיבה שלא הוקצו לעמותה מניות בחברות כאמור נעוצה בכך שבתקופה הרלוונטית חברות אלה היו מנועות מלעשות שינוי בהקצאת מניותיהן, אך האחים רייך מדגישים כי עדות להשקעת הכספים ניתן למצוא בדו"חות הכספיים של אותן החברות אשר הוצגו בפני בית המשפט קמא. לבסוף טוענים האחים רייך כי לא היה כל מקום לחייב את בן ציון בהשבת הכספים, נוכח העובדה שהמפרק עצמו טען שהכספים הגיעו בסופו של דבר לידי אפרים. כפי שצוין לעיל, במסגרת הערעור שכנגד שהגישו מלינים האחים רייך על כך שחרף דחיית הבקשה למתן הוראות, ככל שזו הופנתה נגדם, לא נפסקו לטובתם הוצאות. שגיאה זו בולטת במיוחד, לטענתם, נוכח העובדה שוייס חויב בהוצאות העמותה בסכום של 100,000 ש"ח, ואילו הם - שניהלו מאבק משפטי ממושך שבסיומו הוכחו טענותיהם - לא זכו בסכום כלשהו.
 
9.        רשם העמותות (להלן: הרשם) תומך בעמדת העמותה ולטענתו הסבריו של וייס בדבר הימנעותו מלהתייצב לדיונים בשל מצבו הרפואי לא נתמכו באסמכתא רפואית מתאימה ואין בהם ממש. לגופו של עניין טוען הרשם כי די בכך שוייס ניהל את כספי העמותה באופן רשלני על מנת לחייבו בהשבתם על-פי סעיף 374 לפקודת החברות. לטענת הרשם, בהעבירו את הכספים לאחים רייך הפר וייס את חובת הזהירות וחובת הנאמנות בהן הוא חב כלפי העמותה, משום שביצע את הדבר ללא קבלת אישור של מוסדות העמותה, ללא תיעוד, בניגוד למטרות העמותה וללא קבלת בטוחות מתאימות. אשר לאחים רייך, הרשם סבור כי די בכך שאפרים קיבל לחשבונותיו הפרטיים כספים של העמותה בסך של כשני מיליון דולר מבלי שהוכיח כי העבירם לגורם כלשהו, על מנת לחייבו בהשבתם מכוח עילה חוזית או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הרשם מוסיף ומדגיש בהקשר זה כי האחים רייך לא הציגו כל אסמכתא המעידה כי כספי העמותה אכן הושקעו בחברות הברזילאיות ולא הראו כי תמורת ההשקעה הנטענת הוקצו לעמותה מניות באותן חברות. הרשם טוען עוד כי מסמך ההשקעה שהוזכר על-ידי וייס בערעורו הינו למעשה טיוטה לא חתומה ולא הוצג כל הסכם חתום המסדיר את העברת הכספים ואת מטרותיה. לטענת הרשם, אפרים העיד אמנם שידע כי הכספים המועברים אליו הם כספי העמותה, אך בחר להתעלם מכך שלא הוצג לו כל אישור מטעם מוסדות העמותה להעברת כספים בסכומים כה גבוהים. לבסוף טוען הרשם כי יש לדחות את טענת ההתיישנות ולדבריו הנטל להוכחת טענה זו מוטל על האחים רייך אך הם לא הציגו ראיה של ממש לביסוסה.
 
10.      כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכונס הרשמי) מצטרף אף הוא לעמדה שהציגה העמותה בערעורה וכן בערעורו של וייס, ולטענתו בהינתן העובדה כי כספי העמותה הוצאו מחשבונה, נטל ההוכחה מוטל על וייס ועל האחים רייך להוכיח מה נעשה באותם כספים ומדוע אין לחייבם בהשבת כספים אלה. זאת במיוחד, כך לטענת הכונס הרשמי, נוכח הסתירות הרבות העולות מעדויותיהם של האחים רייך ונוכח העובדה שהמידע כולו מצוי אצלם והיה בידם לסתור בנקל את הטענות המועלות נגדם. הכונס הרשמי מוסיף וטוען כי המפרק הזמני שמונה לעמותה הוא גורם חיצוני בעל נחיתות מובנית בנגישותו למידע, להבדיל מוייס ומהאחים רייך שהיו מעורבים באופן אישי באירועים מושא הערעורים. לתמיכה בטענה זו מציין הכונס הרשמי כי בניגוד לבעל דין "רגיל" על המפרק לא מוטלת חובה לתמוך את טענותיו בתצהיר.
 
דיון והכרעה
 
11.      בשנת 1995 בעת ששימש כמנהל העמותה העביר וייס כספים מקופת העמותה לידי האחים רייך. מתוך כספים אלה נותר סכום של כשני מיליון דולר אשר לא הוחזר מעולם לקופת העמותה. לאחר שנתגלו בעמותה אי-סדרים כספיים, ננקטו נגדה הליכי פירוק ומונה לה מפרק זמני. בשנת 2007 הגיש המפרק לבית המשפט המחוזי בקשה לחייב את וייס ואת האחים רייך בהשבת הכספים מכוח סעיף 374 לפקודת החברות ובית המשפט קיבל את הבקשה ביחס לוייס אך דחה אותה בכל הנוגע לאחים רייך.
 
           האם צדק בית המשפט קמא בקובעו כי וייס העביר את כספי העמותה שלא כדין תוך חריגה מכללי ניהול תקין? זו השאלה העיקרית המתעוררת במסגרת הערעור שהגיש וייס. האם היה על בית המשפט לחייב גם את האחים רייך בהשבת הכספים? וככל שצדק בדחותו את הבקשה שהופנתה נגד האחים רייך, האם היה על בית המשפט להוסיף ולפסוק לטובתם הוצאות משפט בנסיבות העניין? אלו הן השאלות העיקריות הטעונות הכרעה בערעור העמותה ובערעור שכנגד שהגישו האחים רייך.
 
חיובו של וייס
 
12.      טרם שאדרש לשאלות הצריכות הכרעה כאמור, מן הראוי להקדים ולהתייחס לטענתו של וייס כי לא היה מקום לזקוף לחובתו את העובדה שלא התייצב להליך שהתנהל בבית המשפט קמא וכן את העובדה שפרט לתגובה הנתמכת בתצהיר שהגיש בעניין הסעדים הזמניים, הוא נמנע מלהגיש את תגובתו לבקשה למתן הוראות גופה. ההסבר הניתן על-ידי וייס להתנהלותו זו הוא כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להעיד או ליטול חלק פעיל יותר בהליך ועל כן נאלץ להסתפק בכך שעורך-דין מטעמו נכח בחלק מן הישיבות בפני בית המשפט קמא וכן בכך שעורך-הדין שייצג אותו החל משלב הסיכומים בפני בית המשפט קמא (והמייצג אותו עתה בערעור) הגיש מטעמו באותו השלב מסמך בן עמוד אחד בו צוין כי מצבו הבריאותי של וייס אינו מאפשר בירור נתונים על אודות מעורבותו בהעברות הכספים נושא ההליך.
 
           טענה זו דינה להידחות. וייס לא הציג כל אסמכתא – לא בבית המשפט קמא ואף לא בשלב הערעור – לביסוס טענותיו בדבר מצבו הרפואי וטענות אלה אין להן זכר גם בתצהיר היחיד שהוגש מטעמו לתמיכת התגובה בבקשה לסעדים זמניים. על כן מוחזק וייס כמי שבחר שלא להציג גרסה כלשהי לגופם של דברים בתשובה לטענות שהעלה המפרק נגדו, והתנהלותו זו פועלת בהכרח לחובתו ומחזקת את טענות המפרק.
 
13.      כפי שפורט בפרק העובדות, וייס שימש כמנהל העמותה מאז שנת 1987 ועד שנת 2004, להוציא תקופה מסוימת בעת ניהול הבוררות בבית הדין אשר במהלכה הושעה מתפקידו. אין חולק כי בשנת 1995, בעודו מכהן כמנהל העמותה, ביצע וייס שורה של העברות בנקאיות מחשבון העמותה בבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ שמספרו 409315311 לחשבונות שונים ובהם חשבונו של בן ציון רייך, וכי סכום של כשני מיליון דולר שהועברו על-ידו לאחים רייך לא הושב מעולם לקופת העמותה. להשבתו של סכום זה עתר המפרק הזמני בשנת 2007, בשם העמותה, בהסתמכו לשם כך על סעיף 374 לפקודת החברות (החל על עמותות מכוח סעיף 54 לחוק העמותות).
 
           וכך קובע סעיף 374 לפקודת החברות:
 
התברר תוך פירוקה של חברה שאדם שהשתתף בייזומה או בייסודה או שהיה או הינו נושא משרה בה או כונס נכסים, מפרק או מפרק זמני שלה, השתמש שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה, או עיכבם אצלו, או נעשה חב או אחראי עליהם, או עשה מעשה שלא כשורה או שלא כדין במשא ומתן הנוגע לחברה, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס הרשמי, המפרק, נושה או משתתף, לחקור בדבר התנהגותו של האדם ולכפות עליו החזרת הכסף או הנכס או חלק מהם בצירוף ריבית בשיעור שייראה לבית המשפט, או לכפות עליו תשלום כסף לזכות החברה ככל שייראה לבית המשפט כפיצוי על מעשיו, ואין נפקא מינה אם העבריין עלול להיתבע עליהם בפלילים.
 
           בחייבו את וייס להשיב לעמותה סכום השווה ל-2,004,587 דולר, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה משנת 1995 ועד יום התשלום, הסתפק בית המשפט המחוזי בקביעה התמציתית כי הכספים "נלקחו שלא כדין ולא על פי כללי ניהול תקין של עמותה, מקופת העמותה". יש ממש בטענת וייס כי קביעה תמציתית זו אין בה משום הנמקה מספקת אולם בכך אין כדי להוליך בהכרח אל המסקנה שאליה חותר וייס והיא - קבלת הערעור וביטול ההחלטה. כידוע, מוסמכת ערכאת הערעור ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה ואגב כך יש בידה להכריע בסוגיות אשר הערכאה הדיונית נמנעה מלהכריע בהן, למרות שהוצגה בפניה התשתית העובדתית והמשפטית הנדרשת (ראו: תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); ר"ע 35/86 ארגמן תעשיות בע"מ נ' אופ-אור בע"מ, פ"ד מ(2) 221, 224 (1986); רע"א 690/13 שליבו נ' עזבון שחל, פסקה 6 (12.3.2013); כן השוו: ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008)). נפנה, אפוא, לבחינת חבותו של וייס להשיב את הכספים נושא המחלוקת.
 
14.      הוראת סעיף 374 לפקודת החברות, הקובעת את העילות שבהן קמה חובתו של נושא משרה בהשבת כספים או נכסים לקופת החברה, מאפשרת מהלך דיוני מהיר ויעיל לקבלת הסעדים הקבועים בסעיף במסגרת הליכים הננקטים לפירוקה של חברה, בזיקה לעילות התביעה המוכרות בדין ובהן הפרת חובת זהירות והפרת חובת האמונים המוטלות על נושאי משרה בתאגיד (ראו: בן-ציון גרינברגר ונחמיה בן-תור דיני עמותות להלכה ולמעשה כרך ב 563-561 (2002) (להלן: גרינברגר ובן-תור); צפורה כהן פירוק חברות 774-769 (2000) (להלן: כהן); ע"א 471/64 מנור נ' גולדשטיין, פ"ד יט(2) 93, 98-97 (1965); רע"א 294/88 רכטר נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מו(1) 362, 369 (1991)). סעיף זה חל, כאמור, גם על עמותות מכוח סעיף 54 לחוק העמותות. ובמלים אחרות, לצורך תחולתו של סעיף 374 לפקודת החברות תיחשב התנהגות "שלא כהוגן" מצד נושא משרה בתאגיד – ועמותה בכלל זה – כל התנהגות שיש בה משום הפרת חובות הזהירות וחובות האמון בהן חב נושא המשרה כלפי התאגיד.
 
           האם הפר וייס במקרה דנן איזה מחובותיו אלה כלפי העמותה?
 
           סעיף 27 לחוק העמותות מטיל על חברי הוועד בעמותה חובה "לפעול לטובת העמותה במסגרת מטרותיה ובהתאם לתקנון ולהחלטות האסיפה הכללית" (ראו: דוד א' פרנקל דיני עמותות בישראל 170 (מהדורה שניה מורחבת, 2012) (להלן: פרנקל); ה"פ (מחוזי י-ם) 593/96 מלר נ' מוסדות יד עזרה, פסקה 8 (30.12.1997) (להלן: עניין מלר); ת"א (מחוזי י-ם) 2584/00 הורביץ נ' עמותת ישיבות בני עקיבא נתיב מאיר, פסקה 8 (29.5.2001)). דומה כי חובה זו מקפלת בתוכה את חובות הזהירות החלות על חברי הוועד כנושאי משרה בעמותה וכן את חובות האמון שהם חבים בהן כלפיה. חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) אשר חוקק כעשרים שנים מאוחר יותר, ראה להתייחס ביתר פירוט לחובותיהם של נושאי משרה בחברה וייחד לכך פרק שלם (ראו הפרק השלישי לחוק החברות), אך נראה כי באשר להיקפן של חובות הזהירות וחובות האמון שחב נושא משרה בעמותה, ניתן בהחלט להקיש מהוראות סעיפים 253 ו-254 לחוק החברות, המשרטטים את קווי המתאר של אותן החובות החלות על נושא משרה בחברה (ראו: גרינברגר ובן-תור כרך א, 328-327; כמו כן ראו והשוו: פרנקל, בעמ' 200-199). וכך קובע סעיף 253 לחוק החברות:
 
נושא משרה יפעל ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר, באותה עמדה ובאותן נסיבות, ובכלל זה ינקוט, בשים לב לנסיבות הענין, אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקית של פעולה המובאת לאישורו או של פעולה הנעשית על ידיו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו חשיבות לענין פעולות כאמור.
 
ובסעיף 254 לחוק החברות נקבע כי:
 
(א)   נושא משרה חב חובת אמונים לחברה, ינהג בתום לב ויפעל לטובתה, ובכלל זה –
(1)     יימנע מכל פעולה שיש בה ניגוד ענינים בין מילוי תפקידו בחברה לבין מילוי תפקיד אחר שלו או לבין עניניו האישיים;
(2)     יימנע מכל פעולה שיש בה תחרות עם עסקי החברה;
(3)     יימנע מניצול הזדמנות עסקית של החברה במטרה להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר;
(4)     יגלה לחברה כל ידיעה וימסור לה כל מסמך הנוגעים לעניניה, שבאו לידיו בתוקף מעמדו בחברה.
(ב)   אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי למנוע קיומה של חובת אמונים של נושא משרה כלפי אדם אחר.
 
15.      אקדים ואומר - לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט קמא הגעתי למסקנה כי יש ממש בטענת העמותה, אליה הצטרפו גם רשם העמותות והכונס הרשמי, לפיה מעשיו של וייס בכל הקשור להעברת כספי העמותה אל האחים רייך מהווים, למצער, הפרה של חובת הזהירות החלה עליו כלפי העמותה. על כן, לגישתי, אין לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא ולפיה חייב וייס באופן אישי ומתוקף הוראת סעיף 374 לפקודת החברות, להשיב את הכספים לקופת העמותה.
          
           במה דברים אמורים?
 
           בסיכומי התשובה שהגיש וייס בערעור נטען על-ידו לראשונה כי פעל כדין בהעברת הכספים, כי מזכיר העמותה אישר את העברות הכספים וכי הכספים הועברו לאחים רייך לטובת העמותה, כהשקעה שתישא פרי בעתיד. לתמיכה בטענותיו הפנה וייס למסמך ההשקעה הנזכר לעיל, אותו הציגו האחים רייך בפני בית המשפט קמא. לטענתו נערך מסמך זה בינו ובין אפרים רייך ביום 22.7.1996 והוא מהווה הסכם מחייב אשר במסגרתו הסכים אפרים, בין היתר, למשכן את דירתו שבסאו פאולו בברזיל להבטחת כספי ההשקעה שהועברו לידיו מתוך קופת העמותה. טענותיו אלה של וייס מעוררות קושי ממשי ולו בהיבט הדיוני, בהינתן העובדה שוייס לא התייצב ולא העיד בפני בית המשפט קמא וכן בהינתן העובדה שטענות אלה מועלות על-ידו לראשונה בשלב הערעור ואף זאת במסגרת סיכומי התשובה. אך גם אם נתעלם מקושי דיוני זה, עיון במסמכים שאליהם הפנה וייס מגלה תמונה שונה בתכלית מזו הנטענת על-ידו. כך, מסמך ההשקעה שאליו הפנה וייס אינו אלא טיוטת הסכם בחתימת ידו בלבד והאחים רייך, אשר הציגו את המסמך בפני בית המשפט קמא, הם עצמם לא טענו כי זהו המסמך המשקף את הסכם ההשקעה שנקשר בין הצדדים. לגרסתם, נחתם בין הצדדים מסמך אחר, אך הוא אינו מצוי בידם ועל כן לא הוצג מטעמם (ראו סעיפים 32-31 לתצהירו של אפרים מיום 30.10.2007 וסעיפים 30-29 לתצהירו של בן ציון מאותו היום). עוד יצוין כי מסמך ההשקעה הנטען נערך ביום 22.7.1996 – דהיינו, כעשרה חודשים לאחר שהכספים הוצאו מחשבון העמותה לצורך העברתם לידי האחים רייך. עובדה זו מעמידה אף היא בספק רב את כוחו הראייתי של המסמך כמסמך אותנטי המשקף הסכם שנקשר בין הצדדים לגבי העברת הכספים. אשר לשעבוד הדירה הנזכרת במסמך, עליו מבקש וייס להסתמך בטענה כי דאג להבטיח את השקעת הכספים הנטענת – משאמרנו כי מסמך ההשקעה אין לו משקל ראייתי של ממש ממילא אין להישען עליו גם לעניין משכון הדירה הנזכר בו, אך מכל מקום לא הוצגה כל הוכחה לכך שאפרים אכן שעבד את הדירה כנגד הכספים שהועברו לידיו. ההיפך הוא הנכון, בחקירתו הנגדית הודה אפרים כי בסופו של יום לא משכן את דירתו בברזיל כנגד הכספים שקיבל (ראו פרוטוקול חקירתו של אפרים מיום 25.11.2009, בעמ' 31 שורה 9; כמו כן ראו פרוטוקול חקירתו של בן ציון מיום 15.7.2008, בעמ' 230 שורה 24). עוד יש להוסיף ולומר בהקשר זה כי שוויה של אותה הדירה לא הוכח ועל כן לא הוכח כי אפילו הייתה הדירה משמשת כבטוחה, היה בה כדי להבטיח את השבת כספי ההשקעה הנטענת.
 
           אשר לטענה כי העברת הכספים אושרה על-ידי הגורמים המוסמכים בעמותה. עיון במסמכי הבנק שצירף המפרק לבקשה למתן הוראות (נספחים א-ו לבקשה, מוצג 2 למוצגי העמותה) מלמד כי לפחות במקרה אחד, אשר בו הועבר סך של 3,900,000 ש"ח (העברה מיום 11.7.1995) היה זה וייס לבדו שחתם על ההוראה להעברת הכספים, ולמעשה לא חלק וייס על כך שהוא זה אשר פעל בשם העמותה גם בכל הנוגע ליתר ההעברות. וייס לא טען וממילא לא הוכיח כי הוסמך על-ידי העמותה לחתום לבדו על העברות כספיות בכלל, ועל העברות בסדר גודל כזה בפרט. ככל שניתן ללמוד על מודל זכויות החתימה בעמותה מתוך פרוטוקול האסיפה הכללית של העמותה מיום 31.10.1999 (המאוחר למועד העברות הכספים נושא הערעור), נראה כי נדרשו שתי חתימות לצורך ביצוע העברות כספים מקופת העמותה (חתימת יו"ר העמותה בצירוף חתימה נוספת של גזבר או מזכיר העמותה - ראו נספח ג' למוצג 5 למוצגי העמותה). אך ראיה להוראות העברה של הכספים הנושאות שתי חתימות – אין.
 
           הנה כי כן, כנגד מסמכי הבנק שהציג המפרק כאמור, בחר וייס שלא להציג גרסה כלשהי. הוא לא העיד בפני בית המשפט קמא ואף לא הציג מסמך או אישור כלשהם מהם ניתן ללמוד כי העברות הכספים נעשו בהתאם להחלטה שנתקבלה כדין בהנהלת העמותה או כי ההעברות בוצעו על-ידי מורשי החתימה שלה. טענתו של וייס כי כתובתו של מזכיר העמותה שימשה ככתובת העמותה וצוינה על גבי דפי פירוט החשבון השוטפים ששלח הבנק, גם אם נכונה היא, אינה יכולה לשמש אינדיקציה מספקת לכך שהמזכיר ידע והסכים להעברות הכספים. העמותה אינה טוענת כי וייס נטל את הכספים לכיסו אך בנסיבות שתוארו ובהינתן הסכומים הניכרים שהוצאו מחשבון העמותה, אני סבורה כי פרט לקושי הדיוני הנזכר לעיל, אין ממש גם לגוף הדברים בטענות שהעלה וייס בסיכומי התשובה לערעורו ואין מנוס מן המסקנה כי התנהלותו של וייס אינה עולה בקנה אחד עם רמת המיומנות הנדרשת ממנו כמי שעמד בראש העמותה ועם נקיטת אמצעים סבירים על מנת לוודא את כדאיות העסקה עבור העמותה. זאת גם אם נניח לטובתו כי אכן עניין לנו בהשקעה ולא בהלוואה. למצער, ניתן לתאר את התנהלותו של וייס בנסיבות שפורטו כהתנהלות בלתי סבירה וחסרת אחריות, המהווה הפרה של חובת הזהירות הבסיסית ביותר החלה על נושא משרה בעמותה. זאת בייחוד מאחר שוייס, כמנהל העמותה, הופקד לשמור על כספיה ולטפל בהם לטובתה על מנת שיוכלו לשמש אותה לקידום מטרותיה, שעיקרן קידום ועידוד לימוד תורה. אוסיף ואומר כי העברת סכומי עתק מקופת העמותה, ללא הסכם מסודר וללא בטוחות מתאימות וכן ללא אסמכתא כלשהי המעידה כי ההעברות האלה בוצעו בהתאם לתקנון העמותה ולהחלטות הגורמים המוסמכים בה, מעוררת על פניה חשש כבד שמא בוצעו הפרות אלה גם תוך הפרה של חובת האמון שחב וייס כלפי העמותה (ראו ע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד לח(3) 253, 281-277 (1984)), אך משנמנעה העמותה מלייחס לוייס באופן מפורש התנהלות בחוסר תום לב או הפרה של חובת האמון כמשמעותה בסעיף 254 לחוק החברות, לא ראיתי לקבוע ממצאים בהקשר זה לחובתו.
 
16.      טענה נוספת שהעלה וייס בערעורו נוגעת לכך שפסקי הבוררות החלקיים בהם נקבע כי הוא אינו חייב בהשבת הכספים, מהווים מעשה בית-דין המחייב את דחיית הבקשה למתן הוראות שהגישה העמותה. טענה זו אף היא דינה להידחות ולו מן הטעם שהיא לא הועלתה על ידו בכתב הערעור שהגיש אלא בסיכומי התשובה בערעור בלבד. תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט יוכל להידרש לטענה שלא פורשה בכתב הערעור אם הראה המערער כי קיים "טעם מספיק" לכך אך כזאת לא נעשה במקרה דנן. משבחר וייס להימנע מהעלאת טענה זו במסגרת הודעת הערעור וכן בסיכומים שהוגשו בו, יש בהעלאת הטענה בשלב סיכומי התשובה כדי לפגוע בזכויותיה הדיוניות של העמותה וכן יש בה משום הרחבה בלתי ראויה של המחלוקת המשפטית בין בעלי הדין (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 334-331 (מהדורה שלישית, 2012)). קושי זה המתעורר נוכח התנהלותו של וייס בשלב הערעור, מתחזק עוד יותר נוכח האופן שבו התנהל וייס באופן כללי בפני בית המשפט קמא תוך שהוא נמנע מהצגת גרסה כלשהי לגוף הבקשה למתן הוראות.
 
           בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אני סבורה כי אין מקום להתערב במסקנה שאליה הגיע בית המשפט קמא לפיה יש פגם בהתנהלותו של וייס בכל הנוגע להעברת הכספים ובקביעתו כי אלה "נלקחו שלא כדין ולא על פי כללי ניהול תקין של עמותה, מקופת העמותה". על כן, לדעתי, יש לדחות את הערעור שהגיש וייס ולהותיר על כנה את הוראת בית המשפט קמא המחייבת את וייס בהשבת כספי העמותה על-פי סעיף 374 לפקודת החברות (החל על עמותות מכוח סעיף 54 לחוק העמותות).
 
חיובם של האחים רייך
 
17.      ערעור העמותה עניינו, כאמור, בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה אין לחייב את האחים רייך בהשבת כספי העמותה שהועברו לידיהם על-ידי וייס. לטענת העמותה, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן היה על בית המשפט להפוך את נטל ההוכחה ולחייב את האחים רייך להראות מדוע אין הם חייבים בהשבת הכספים שקיבלו. עוד טוענת העמותה כי גרסתם של האחים רייך באשר למה שעלה בגורל כספיה לוקה בסתירות רבות ואינה מבוססת על ראיה כלשהי ומשכך היה על בית המשפט לדחותה. האחים רייך, מצדם, שבו וטענו כטענת סף כי משהכספים הועברו לידיהם בשנת 1995 הבקשה למתן הוראות משנת 2007, בה התבקשו להשיב את הכספים, הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות.
 
           טענת סף זו, שהועלתה על-ידי האחים רייך ונדחתה על-ידי בית המשפט קמא, דינה להידחות גם בשלב הערעור.
 
           הגשת בקשה לחיוב בעל דין בהשבת כספים בחלוף למעלה מאחת עשרה שנה מן המועד שבו הועברו לידיו, עשויה אכן לחשוף את דורש ההשבה לטענת התיישנות. עם זאת נכללו בחוק ההתיישנות הוראות שונות אשר בהתקיים תנאיהן ניתן להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות ממועד שהינו מאוחר ל"יום הולדתה" של עילת התביעה, וכן ניתן לעצור את מניינה לפרק זמן מסוים, כמפורט באותם הסעיפים (ראו סעיפים 18-7 לחוק ההתיישנות). סעיף 8 לחוק ההתיישנות מתייחס למצב אשר בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", והוא מוסיף וקובע כי בהתקיים התנאים האמורים "תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה" (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פסקאות 45-39 לפסק דינו של השופט עמית (19.9.2010)). במקרה דנן, אף שבשלב מסוים הועלו בעמותה טענות כנגד וייס בדבר אי-סדרים בניהול כספי העמותה וטענות אלה אף הובילו לנקיטה בהליכי הבוררות בפני בית הדין, קיים קושי של ממש להצביע על המועד המדויק שבו נודע לעמותה על העובדות המבססות את בקשתה להשבת כספיה מן האחים רייך. קושי זה הוביל את בית המשפט קמא אל המסקנה כי מרוץ ההתיישנות במקרה דנן החל ביום ו' בתמוז התשס"א (27.6.2001), בסוברו כי זהו התאריך המוקדם ביותר בחומר הראיות המעיד על קיומו של הליך בוררות. משכך הוסיף בית המשפט וקבע כי הבקשה למתן הוראות שהוגשה בחודש מרץ 2007 לא התיישנה, וכלשונו:
 
מעיון בדברי הצדדים ובמסמכים שצורפו לכתובים עולה, כי המסמך הראשון המעלה טענה בדבר אי כשרות העברת הכספים הינו המכתב של בית דין צדק בראשות מרן הגאון הרב קרליץ מיום ו' תמוז תשס"א, ולפיכך יהא  זה תאריך המוצא. בהינתן שהבקשה הוגשה בחודש מרץ 2007, הרי שלכל הדעות טרם חלפו 7 שנים, ולפיכך לא חלה התיישנות, ודין הטענה להדחות.
 
18.      ההליך דנן עניינו בבקשה של המפרק הזמני שמונה לעמותה במסגרת הליכי הפירוק, והיא נוגעת למעשים שבוצעו בשנת 1995 על-ידי מי שהיה באותה עת מנהל העמותה. בהליכים מעין אלה ברי כי לצורך מניין תקופת ההתיישנות אין מקום לייחס לעמותה את ידיעתו של בעל התפקיד אשר מעשיו הם הציר אשר סביבו נסבה עילת התביעה (ראו: כהן, בעמ' 776-774; ע"א 4845/04 קליין נ' עו"ד ורו"ח בלס בתפקידו ככונס נכסים, פסקאות 8-7 (14.12.2006); כן ראו החלטתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 3032/08, פסקה 8)). לפיכך, אין להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות בשנת 1995 עת בוצעו העברות הכספים על-ידי וייס. האחים רייך העלו טענות לפיהן נודעו "העובדות המהוות את עילת התובענה" לגורמים אחרים בעמותה כבר בשנת 1999, ועל כן, יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות מאותו מועד. דא עקא שטענות אלה נסמכות על ראיות שהאפשרות להציגן הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים וכוונתי לגליונות החקירה במשטרה ותמלילי האזנת הסתר. בית המשפט קמא לא נדרש אמנם להכריע בסוגיה הראייתית נוכח המסקנה שאליה הגיע לגופם של דברים, אך לאחר שבחנו את הטענות שהעלו הצדדים בסוגיה זו באנו למסקנה כי אין מקום לבסס על הראיות שאליהן הפנו האחים רייך ממצאי עובדה כלשהם משום שמדובר בראיות שהצגתן לא הייתה כדין (ראו סעיף 15 לסיכומי התשובה של המפרק הזמני בבית המשפט קמא וכן ראו בקשתו להוצאת ראיה מתוך סיכומי המשיבים, תגובתו לתשובת המשיבים בעניין זה ובייחוד סעיף 1 למכתבו של עורך-דין דן צימרמן מיום 5.6.2011 המצורף כנספח לתגובה זו. עוד ראו לעניין אי-קבילות הראיות האמורות - דברי בית המשפט בעמ' 132 לפרוטוקול הדיון מיום 15.7.2008 מול השורה 5). על כן, נותרת על כנה קביעתו של בית המשפט קמא לעניין מועד תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות.
 
19.      משנדחתה טענת ההתיישנות יש להוסיף ולבחון את הטענות שהעלו העמותה מזה והאחים רייך מזה לגופם של דברים. כפי שכבר צוין, דחה בית המשפט קמא את בקשת העמותה לחייב גם את האחים רייך להשיב את כספי העמותה שהועברו לידיהם, בקובעו שהעמותה לא הפריכה את גרסתם לפיה סברו כי הכספים הועברו אליהם לצורך השקעה באישור מוסדות העמותה. בית המשפט הוסיף וקבע כי אכן התגלו סתירות בעדויותיהם של האחים רייך בכל הנוגע למה שנעשה בכספי העמותה ועוד קבע כי התנהלותם של האחים רייך מעוררת "אי נוחות", אך משהעמותה לא הוכיחה כי פעלו במרמה או כי יש עילה אחרת לחייבם בהשבת הכספים אין להורות כן.
 
           מסקנתי שונה.
 
           כפי שאפרט להלן, ניתן לקבוע כי בהעבירו את כספי העמותה לאחים רייך חרג וייס מן ההרשאה שניתנה לו במסגרת תפקידו בעמותה, וכן ניתן לקבוע כי האחים רייך ידעו על כך ולמצער, היה עליהם לדעת על כך. קביעות אלה די בהן על מנת להקים חיוב המופנה כלפי האחים רייך להשבת הכספים אל קופת העמותה.
 
20.      סעיף 56(א) לחוק החברות קובע את תוצאותיה של פעולה שנעשתה על-ידי אורגן של החברה שפעל בחריגה מהרשאה או בחריגה ממטרות החברה:
 
פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה.
 
           עיקרו של ההסדר הקבוע בסעיף 56(א) לחוק החברות הוא כי במקרה של חריגה מהרשאה, אין לפעולה תוקף כלפי החברה אם לא אישרה אותה אלא אם כן הצד השלישי שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על העדר ההרשאה (ראו אירית חביב-סגל דיני חברות כרך א 125-116, 136-135 (2007) (להלן: חביב-סגל)). בניגוד לסעיף 374 לפקודת החברות, אשר כפי שצוין לעיל חל על עמותה מכוח הוראה מפורשת בסעיף 54 לחוק העמותות, אין הוראה מפורשת בחוק החברות או בחוק העמותות המחילה את דיני החריגה מהרשאה על עמותות. יחד עם זאת אני סבורה כי אין בהקשר זה מקום להבחנה בין עמותות לחברות, בהעדר הבדל מהותי רלוונטי המצדיק הבחנה כזו. בשני המקרים מדובר בתאגיד שעל בעלי התפקיד הפועלים בשמו לפעול לטובתו ועל מנת להגשים את מטרותיו (ראו: סעיף 27 לחוק העמותות; גרינברגר ובן-תור כרך א, בעמ' 345-344; לאפשרות של החלת דיני החריגה מהרשאה גם על אגודה שיתופית ראו: ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45, 61-60 (1981); למקרים נוספים שבהם הוחלו הסדרים שונים הקבועים בחוק החברות על עמותות ראו: עניין מלר, פסקה 4; ה"פ (מחוזי ת"א) 1589/09 וינרב נ' אדרת, פסקאות 54-53 (9.11.2011) (להלן: עניין וינרב) (ערעור על פסק דין זה עודנו תלוי ועומד)). לפיכך יש לבחון האם בנסיבות העניין חרג וייס מן ההרשאה שניתנה לו כמנהל העמותה בהעבירו את הכספים לידי האחים רייך, וככל שהתשובה לכך חיובית יש לבחון האם האחים רייך ידעו על כך או האם היה עליהם לדעת על כך (ראו והשוו גם ההסדר שבסעיף 6(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965; אהרן ברק חוק השליחות כרך א 706-705, 830-828 (1996) (להלן: ברק)); ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, 286-285 (1991) (להלן: עניין ברקליס)).
 
21.      על ההרשאה שניתנה לוייס כמנהל העמותה ניתן ללמוד ממטרותיה של העמותה. וייס טען בהקשר זה כי הגם שמטרתה העיקרית של העמותה הייתה "קידום ועידוד לימוד תורה שבכתב ותורה שבע"פ, הקמת ישיבות, אולפנים ומכוני מחקר בארץ", כלל תקנון העמותה גם הסמכה לבצע פעולות מגוונות נוספות, אשר יש בהן כדי לקדם ולסייע בהשגת מטרות העמותה. כפי שכבר צוין, תקנון העמותה לא הוצג בפנינו או בפני בית המשפט קמא, אך מותר להניח כי השקעת כספי העמותה על מנת לשמור על ערכם וכן על מנת לאפשר קבלת תשואה בגינם, היא כשלעצמה אינה עומדת בסתירה למטרות העמותה (ראו פרנקל, בעמ' 42-41). יחד עם זאת ובהינתן העובדה כי אין מדובר בתאגיד שעיסוקו בהשקעות, ברי כי כל השקעה כזו צריכה להתבצע במשנה זהירות תוך מתן הדעת למטרותיה של העמותה ולצרכים שאותם אמורים כספיה לשרת בסופו של יום. זאת בנוסף לכללי הניהול התקין החלים על עמותה כעל כל תאגיד, והמחייבים בחינה של אפיקי השקעה פוטנציאליים, בייחוד כאשר הסכומים העומדים על הפרק הינם נכבדים ביותר, כבמקרה דנן. כמו כן, מחייבים כללי הניהול התקין קבלת החלטה מתועדת של הגורמים המוסמכים בעמותה על דבר אותה השקעה ורישום מתאים בספריה (ראו: פרנקל, בעמ' 161; עניין וינרב, פסקה 24), כריתת הסכם השקעה הכולל, בין היתר, בטוחות מתאימות והוראות בדבר רישום הזכויות המוקנות לתאגיד כנגד אותה השקעה, ככל שנרכשו כאלה. במקרה דנן, כל שהוצג הוא טיוטת הסכם השקעה, שנערכה כעשרה חודשים לאחר העברת הכספים, עליה מופיעה חתימת ידו של וייס בלבד - ללא חתימת הצד שכנגד וכן ללא חתימתו של גורם נוסף כלשהו מטעם העמותה. חמור מכך, עמותת איתרי אינה נזכרת כלל באותה טיוטה, אף שאין חולק כי מדובר בכספים שיצאו מחשבונה, ווייס מוצג באותו מסמך כמי שפועל "בשם ידידי עמותת פרי יצחק בארצה"ב" מבלי שטיב הקשרים בין עמותה זו ובין עמותת איתרי הובהר באותו מסמך או בכלל (ראו: פרוטוקול חקירתו של בן ציון מיום 15.7.2008, בעמ' 227 שורות 24-3; פרוטוקול חקירתו של אפרים מיום 25.11.2009, בעמ' 25 שורות 15-4 ובעמ' 26 שורות 19-1). בפרק הדן בערעורו של וייס קבענו כי על-פי הראיות שהוצגו מסתברת המסקנה לפיה פעל וייס בהעברת הכספים על דעת עצמו ובכך נהג באופן בלתי סביר ובלתי אחראי כנושא משרה בעמותה. לגישתי, מסקנה נוספת הנובעת מקביעות אלה בנסיבות שתוארו לעיל הינה כי בעשותו כן חרג וייס מן ההרשאה שניתנה לו כמנהל העמותה.
 
22.      האם ידעו האחים רייך כי וייס מעביר לידיהם כספים של העמותה תוך חריגה מהרשאה? ואם לא הוכח כי ידעו על כך בפועל, האם בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי היה עליהם לדעת על כך?
 
           ככלל, ועל-פי הדוקטרינה בדבר "סמכות נחזית" רשאי צד שלישי להסתמך על מצג שיצר השולח - ובענייננו העמותה - לפיו מתקיימים יחסי שליחות בינו ובין השלוח - ובענייננו וייס - וכי השלוח פועל מכוחה של אותה שליחות (חביב-סגל, בעמ' 127-126). על כן זכאי אותו צד שלישי להגנה על זכויותיו בהתקשרות, גם אם פעל השלוח בחריגה מן ההרשאה, אלא אם כן ידע על החריגה מן ההרשאה או יכול היה לדעת עליה (שם, בעמ' 135). במקרים כאלה, מוחזק הצד השלישי כמי שנטל את הסיכון לכך שההתקשרות תהא חסרת תוקף ועליו לשאת בו (ראו: ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 810 (1994); עניין ברקליס, בעמ' 286; דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 75-74 (1993); ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה, פ"ד נו(6) 566, 575 (2002)).
 
           במקרה דנן, שימש וייס כמנהל העמותה בתקופה הרלוונטית (שנת 1995) והיה מוסמך לפעול כשלוח שלה (ראו גרינברגר ובן-תור כרך א, בעמ' 365; פרנקל, בעמ' 162). כנקודת מוצא רשאים היו אפוא האחים רייך להניח כי וייס מוסמך להתקשר עמם בשם העמותה ומטעמה. כמו כן אין בראיות שהוצגו אינדיקציה מספקת המלמדת על כך שהאחים רייך אכן ידעו כי וייס פועל בחריגה מהרשאה. יחד עם זאת, הנסיבות שהוכחו בנוגע להעברות הכספים במקרה דנן, מעוררות על פני הדברים סימני שאלה ותמיהות כה מובהקים עד כי המסקנה המתבקשת היא שהיה על האחים רייך לדעת כי וייס פועל בהקשר זה בחריגה מהרשאה. ראשית, עולה מן העובדות שהוצגו כי כל ההעברות כולן בוצעו בלא שנחתם בין הצדדים חוזה כלשהו הקובע באילו תנאים מועברים הכספים ומהן ההתחייבויות הניתנות לעמותה כנגד אותן העברות. המסמך הראשון המתיימר לפרט תנאים כלשהם בהקשר זה נערך כעשרה חודשים לאחר שהכספים כבר יצאו מחשבון העמותה, ואף הוא על-פי גרסת האחים רייך אינו משקף את ההסכמות המחייבות שגובשו בין הצדדים. שנית, כפי שכבר צוין הציג עצמו וייס באותו מסמך כמי שפועל "בשם ידידי עמותת פרי יצחק בארצה"ב", ועמותת איתרי אינה מוזכרת בו כלל, עובדה זו אף היא אומרת - דרשני. שלישית, המסלול המפותל שעשו הכספים אשר יצאו מחשבונה של עמותת איתרי בדרכם אל חשבונות האחים רייך, אמור היה אף הוא לעורר אצלם סימני שאלה (ראו סעיף 5 לתצהירו של אפרים מיום 29.9.2008 והמסמכים שצורפו אליו). לכל אלה יש להוסיף את הסתירות שעלו מעדותו של בן ציון רייך – אליו העביר וייס את הכספים – בדבר מקור הכספים שהועברו. כך, הגם שבן ציון טען בתצהיר שהגיש בתגובה לבקשה למתן הוראות כי וייס העביר לידיו את הכספים מחשבון העמותה ועל דעתה (ראו סעיפים 3 ו-33 לתצהירו של בן ציון מיום 30.10.2007), בעדותו טען כי מעולם לא היה לו כל קשר לעמותה וכי וייס העביר לידיו את הכסף כאדם פרטי (ראו פרוטוקול חקירתו של בן ציון מיום 15.7.2008, בעמ' 181, 194-193, 198-197). טענה זו, פרט לסתירה הפנימית בגרסתו של בן ציון עצמו, סותרת גם את לשון מסמך ההשקעה שהציגו האחים רייך, בו נכתב, כאמור, כי וייס פועל בשם "ידידי עמותת פרי יצחק בארצה"ב". סתירה ביחס לגורם שעבורו נעשתה ההשקעה עלתה גם בחקירתו של אפרים (ראו פסקה 17 להחלטתו של בית המשפט קמא).
 
23.      בית המשפט קמא נתן דעתו לסתירות אלה בציינו כי הן מעוררות תמיהה, אך סבר כי הן לבדן אינן מספיקות כדי לקבוע שהאחים רייך פעלו במרמה בקבלם את הכספים מידי וייס (ראו פסקאות 18-17 להחלטתו של בית המשפט קמא). כאמור, אין עסקינן בעילת תרמית, אותה לא העלה כלל המפרק בטיעוניו כלפי האחים רייך. הסוגיה שאליה יש להידרש בהקשר זה היא האם היה על האחים רייך לדעת כי וייס פועל בחריגה מהרשאה ולטעמי אין מנוס ממסקנה זו, נוכח כל "נורות האזהרה" אשר צוינו לעיל ואשר היה בהן כדי להעמיד את האחים רייך על המשמר וללמדם כי וייס חורג מן ההרשאה הנתונה לו מטעם העמותה. דא עקא מחומר הראיות עולה כי למרות "נורות אזהרה" אלה, לא נקטו האחים רייך פעולה כלשהי על מנת לוודא כי וייס פועל בסמכות בהעבירו לידיהם את כספי העמותה (ראו פרוטוקול חקירתו של אפרים מיום 25.11.2009, בעמ' 15-12). זאת הגם שבירור כזה לא היה כרוך במאמץ או קושי מיוחד מצדם (ראו: עניין ברקליס, בעמ' 278, 280; ברק כרך ב, בעמ' 1421-1420, 1425), ומחדל זה פועל אף הוא לחובתם. המסקנה לפיה בנסיבות שנוצרו היה על האחים רייך לדעת כי וייס פועל בחריגה מהרשאה מתחזקת נוכח הסכומים הנכבדים שבהם מדובר, המעידים על עצמם כי אין מדובר בהעברת כספים שגרתית, וכן נוכח הגרסה התמוהה והתשובות הסותרות והבלתי משכנעות שמסרו האחים רייך בעדותם בנוגע למקור הכספים ובאשר לגורם שעמו התקשרו לצורך השקעתם.
 
           בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אני סבורה כי יש לקבל את ערעור העמותה ולחייב גם את האחים רייך בהשבת הכספים שהועברו לידיהם ומשהוכח כי אפרים ובן ציון פעלו יחד בקבלת הכספים לא ראיתי מקום להבחין ביניהם בהקשר זה.
 
24.      למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אלמלא המסקנה שאליה הגעתי לעיל ולפיה היה על האחים רייך לדעת כי וייס פועל בכל הנוגע להעברת הכספים בחריגה מהרשאה, אין מקום לקבל את גרסת האחים רייך כי השקיעו את כספי העמותה בחברות בברזיל שבבעלות אפרים. זאת מן הטעם שהאחים רייך לא הציגו מסמך כלשהו המתעד את ההשקעה הנטענת, בין מטעם החברות הברזילאיות ובין מטעם הבנק שבו התנהל חשבונו של אפרים אליו הועברו הכספים ועובדה זו מוליכה אל המסקנה כי בפנינו גרסה בלתי מבוססת הניצבת על כרעי תרנגולת. הצגת ראיות לביסוס גרסתם בהקשר זה נדרשת ביתר שאת נוכח העובדה כי מרבית הכספים שהועברו על-ידי וייס בחודשים יולי-ספטמבר 1995 (כשמונה מיליון מתוך ארבעה עשר מיליון ש"ח), הושבו לחשבונה של העמותה. בחקירתו הנגדית אף טען אפרים כי אין כל מניעה להציג אישורים מהבנק שבו התנהל חשבונו האישי, בדבר העברת הכספים מחשבון זה אל החברות הברזילאיות (ראו פרוטוקול חקירתו של אפרים מיום 25.11.2009, בעמ' 49), אך בפועל אישורים כאלה לא הוצגו מעולם. כמו כן אישר אפרים בחקירתו הנגדית כי לא הוקצו לעמותה מניות בחברות הברזילאיות כנגד ההשקעה הנטענת, ובניגוד לנטען על-ידי האחים רייך, לא ניתן ללמוד מן המסמכים שצירפו בנוגע לחברות הברזילאיות (רובם בשפה הפורטוגזית) על ההשקעות, לכאורה, שנעשו בהן. במצב דברים זה אין צורך להידרש לכלל הראייתי בדבר היפוך נטל הראיה החל במקרים של "הודאה והדחה". כלל זה נועד לסייע בידי בית המשפט לקבל הכרעה מקום שבו הוא מתקשה להחליט בין הגרסאות הנוגדות שהציגו בפניו בעלי הדין ולקבוע מהי הגרסה אשר לטובתה נוטה מאזן ההסתברויות. ואולם, במקרה דנן ומשהגרסה שהציגו האחים רייך נעדרת ביסוס ראייתי כלשהו די בכך על מנת לדחותה גם בלא צורך להידרש לכלל בדבר היפוך נטל הראיה (ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 843, 858-856, 864 (1993)). מכל מקום, האמור בפסקה זו נאמר למעלה מן הנדרש, נוכח המסקנה שאליה הגעתי כמפורט בפסקאות 24-23 לעיל.
 
סוף דבר
 
25.      מן הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את ערעורו של וייס ולהותיר על כנו את החיוב שהטיל עליו בית המשפט קמא להשבת כספי העמותה. עוד אציע לחבריי לקבל את ערעור העמותה ולחייב גם את האחים רייך בהשבת אותם הכספים קרי: להורות כי וייס והאחים רייך, ביחד ולחוד, מחויבים להשיב לעמותה סך בשקלים השווה ל-2,004,587 דולר (כשערו היציג של הדולר ביום 19.9.1995), בצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן וריבית כחוק החל מיום 19.9.1995 ועד ליום התשלום בפועל. נוכח תוצאה זו ממילא יש לדחות את הערעור שכנגד שהגישו האחים רייך בסוגיית ההוצאות. כמו כן אציע לחייב את וייס לשלם לעמותה שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 75,000 ש"ח ואת אפרים ובן ציון, ביחד ולחוד, באותו הסכום.
 
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
השופט ע' פוגלמן:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                       ש ו פ ט
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
           אני מסכימה.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.
 
           ניתן היום, ‏י"ג בתשרי התשע"ד (‏17.9.2013).
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט              ש ו פ ט ת
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב