Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 5950/12 אליהו קחטן ואח' נגד בנק לאומי לישראל בע"מ
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  5950/12
 
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט י' עמית
 
 
המערערים: 1. אליהו קחטן
  2. עזרא קחטן
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: בנק לאומי לישראל בע"מ
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.07.2012 בת"א 1633-08 שניתן על-ידי כבוד השופט מ' יפרח
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ד בחשון התשע"ד      (28.10.2013)
 
 
בשם המערערים: עו"ד שאול קוטלר; עו"ד יונת מאיר
 
 
בשם המשיב: עו"ד מיכאל רוהר
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופטת א' חיות:
 
           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' יפרח) בו התקבלה תביעה כספית שהגיש בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: הבנק) נגד המערערים לתשלום סך של כ-7.5 מיליון ש"ח, שהצטבר כיתרות חובה בחשבונותיהם.
 
1.        האחים המערערים ניהלו בבנק חשבונות פרטיים (להלן: החשבונות הפרטיים), וכן ערבו לחיוביהן של חברות שונות שניהלו אף הן חשבונות בבנק (להלן: החברות). בעקבות יתרות חובה שהצטברו בחשבונות הפרטיים ובחשבונות החברות, חתמו המערערים, החברות והבנק ביום 26.1.2004 על הסכם להסדרת פירעון כלל החובות (להלן: ההסכם) ולפיו התחייבו המערערים והחברות לשלם לבנק סכום בשקלים השווה לכ-4,600,000 דולרים של ארצות הברית וזאת בשבעה תשלומים שמועדיהם פורטו בסעיפים 6.7-6.1 להסכם. כמו כן הוסכם כי בנוסף זכאי הבנק לקבל לידיו כל כספים הנובעים ממימוש הנכסים ששועבדו לטובתו בעבר להבטחת החובות בחשבונות האמורים. הבנק מצידו הסכים כי ככל שהמערערים והחברות יעמדו בהתחייבותם על-פי ההסכם הוא יסתפק בכך וימחל על יתרת החוב שהצטברה באותם החשבונות.  
 
2.        ביום 30.4.2004, כשלושה חודשים לאחר חתימת ההסכם, הפקידו המערערים בחשבונותיהם הפרטיים סכום בשקלים השווה לכמיליון דולר, בתוספת הריבית הקבועה בהסכם. הפקדה זו היוותה כמחצית בלבד מן התשלום הראשון שאותו התחייבו המערערים והחברות לשלם לבנק עד ליום 26.4.2004. משכך פנה הבנק אל המערערים ביום 15.8.2004 ודרש כי יעבירו לו באופן מיידי סכום נוסף של כמיליון דולר בתוספת ריבית, להשלמת המחצית השניה של התשלום הראשון. בתגובה הפקידו המערערים במהלך חודש ספטמבר של אותה השנה בחשבונותיהם הפרטיים סכום נוסף בשקלים השווה לכ-600,000 דולר. מתוך הסכומים שהפקידו המערערים בחשבונותיהם הפרטיים כאמור, העביר הבנק סך כולל של 4,096,500 ש"ח לחשבונה של חברת מרכז העיר אשדוד ק.א. בע"מ (להלן: חברת מרכז העיר). חברה זו נזכרת בהסכם כאחת החברות שהמערערים ערבים לחובותיה וכפי שיפורט להלן העברות אלה מן החשבונות הפרטיים לחשבונה של חברת מרכז העיר עמדו במוקד המחלוקת שבין הבנק למערערים.
 
3.        נוכח התשלומים החלקיים והאיחור בביצועם, הודיע הבנק למערערים במכתב מיום 14.2.2005 כי הוא רואה בהתנהלותם הפרה של ההסכם ודרש כי ישלימו באופן מיידי את התשלומים כמתחייב מן ההסכם. על מכתב זה לא באה תגובה מצד המערערים. משכך הגיש הבנק ביום 11.6.2008 לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערערים לתשלום יתרות החובה בחשבונותיהם הפרטיים. יתרות אלה הסתכמו לטענת הבנק במועד הגשת התביעה בכ-7.5 מיליון ש"ח. בית המשפט המחוזי התיר למערערים להתגונן כנגד התביעה. בהגנתם טענו המערערים בין היתר כי על-פי ההסכם עם הבנק אמורים היו כל התשלומים שבוצעו לכסות תחילה את היתרות בחשבונות הפרטיים ועל כן לא היה הבנק רשאי להעביר כלל חלק מן הסכומים שבוצעו לכיסוי חובות בחשבונות החברות. עוד טענו המערערים כי מכל מקום הם לא ערבו לחובותיה של חברת מרכז העיר ועל כן העברת חלק מן הכספים שאותם שילמו לזכות חשבונה של חברה זו, נעשה שלא כדין. תחילה חלק הבנק על טענת המערערים כי לא ערבו לחובותיה של חברת מרכז העיר אך במהלך הדיון חזר בו מעמדתו זו ושאלה זו - להבדיל מהשלכותיה של אותה הטעות - לא נדרשה להכרעה עוד.
 
4.        בפני בית המשפט קמא עמדו אפוא שתי סוגיות לדיון: האחת - מהו פירושה הנכון של תניית הזקיפה הקבועה בסעיף 6 סיפא של ההסכם (להלן: תניית הזקיפה), והאם רשאי היה הבנק מכוח תניה זו לזקוף חלק מהתשלומים שבוצעו לכיסוי חובות בחשבונות החברות שלהם ערבו המערערים. והשניה - בהנחה שהבנק היה רשאי לעשות כן, מה משמעות יש ליתן לעובדה כי בפועל זקף הבנק חלק מאותם תשלומים לזכות חשבון של חברת מרכז העיר אשר לחובותיה לא ערבו המערערים, למרות האמור בהסכם.
 
           לעניין פירושה של תניית הזקיפה אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת הבנק וקבע כי הבנק היה רשאי לזקוף חלק מן התשלומים שבוצעו לזכות חשבונות החברות שהמערערים ערבו להם. על מנת לעמוד על משמעותו של פירוש זה מן הראוי להביא כלשונה את תניית הזקיפה הקבועה בסעיף 6 סיפא להסכם ולפיה:
 
התשלומים שיבוצעו על פי סעיפים קטנים 6.1 עד 6.7 לעיל יזקפו על חשבון החובות כלפי הבנק בחשבונות אלי קחטן ועזרא קחטן ועל חשבון ערבותם לבנק לחובות חייבים אחרים, בחלקים שווים. אם תיוותר לאחר פירעון החובות בחשבונות אלי קחטן ועזרא קחטן יתרה, יתרה זו תיזקף לכיסוי חובות מי מיחידי החייבים על פי הודעת אלי ועזרא קחטן.
 
           בדחותו את הפירוש שהציעו המערערים ולפיו יש לזקוף כל תשלום שיבוצע בחלקים שווים בין חשבונותיהם הפרטיים של המערערים בלבד, ציין בית המשפט בין היתר כי לשון הסעיף אינה תומכת בפרשנות זו נוכח העובדה כי התיבה "בחלקים שווים" מצאה את מקומה בסוף המשפט אשר בו נזכרים הן החובות בחשבונות הפרטיים והן הערבות של המערערים לחובות בחשבונות החברות, ללמדך כי את התשלומים שיבוצעו יש לזקוף בחלקים שווים לטובת שני סוגי חשבונות אלו. עוד ציין בית המשפט כי אילו אומץ הפירוש שהציעו המערערים כי אז המילים "ועל חשבון ערבותם לבנק לחובות חייבים אחרים", מיותרות ואין בכך היגיון. בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס גם אל טיוטת ההסכם אשר כללה תניית זקיפה בנוסח התואם את פירושם של המערערים והדגיש כי נוסחו של ההסכם כפי שנחתם לבסוף שונה ושוני זה מחזק אף הוא את המסקנה התומכת בעמדת הבנק. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי  תכליתו של ההסכם כהסכם אשר נועד להסדיר את פירעון חובות המערערים והחברות גם יחד, תומכת אף היא באותה מסקנה עצמה וכך גם התנהגות המערערים לאחר חתימת ההסכם ולאחר שכבר ידעו בשנת 2005 שהבנק זוקף חלק מן הכספים ששולמו לפירעון חובות החברות ולא מחו על כך. לבסוף הדגיש בית המשפט כי נוכח הפרשנות שאותה אימץ באשר לתוכנה של תניית הזקיפה לא נדרשה לבנק הרשאה מיוחדת לצורך זקיפת חלק מן התשלומים כתשלומים על חשבון חובות החברות שכן הרשאה זו ניתנה לו במסגרת ההסכם והיא מגולמת בו. אשר לזקיפה השגויה של אותם התשלומים לחובותיה של חברת מרכז העיר קבע בית המשפט כי משהודיע הבנק שהוא נכון לתקן טעות זו ולבצע את הזקיפה לטובת חשבונות של חברות שהמערערים ערבים להם, אין המערערים יכולים להיתלות באותה הטעות ולהיבנות ממנה, בהיעדר נזק או פגיעה כלשהי באינטרס שלהם. מטעמים אלה קיבל בית המשפט המחוזי את תביעת הבנק וחייב את המערערים לשלם את מלוא סכום התביעה בגין יתרת החוב בחשבונותיהם הפרטיים.
 
           מכאן הערעור שלפנינו.
 
5.        המערערים שבים וטוענים כי תניית הזקיפה על-פי פירושה הנכון לא איפשרה לבנק לזקוף חלק מן התשלומים שבוצעו לפירעון חובותיה של איזה מן החברות שלהן ערבו וכי היה עליו לזקוף את כל הסכומים שבוצעו בחלקים שווים לטובת החשבונות הפרטיים של המערערים בלבד. עוד טוענים המערערים כי העברת הכספים על-ידי הבנק מחשבונותיהם לחשבונה של מרכז העיר שנעשתה בטעות וללא הרשאה כדין, היא זו שיצרה את יתרות החובה בחשבונותיהם הפרטיים וכי יש לתקנה על-ידי החזרת סכומים אלה לאותם חשבונות. לבסוף טוענים המערערים כי תביעת הבנק התבססה לכתחילה על החוב שנוצר בחשבונות הפרטיים לאחר העברת מחצית מההפקדות לחשבון מרכז העיר, ומשהעברה זו בטעות יסודה גם לשיטת הבנק הוא מנוע היום מלבסס את תביעתו על כך שיכול היה לזקוף את אותה מחצית לחשבונן של החברות האחרות, בייחוד בהינתן העובדה כי לא עתר לתיקון כתב התביעה בהקשר זה.
 
           הבנק מצידו מבקש לדחות את הערעור ולאמץ את פסק דינו של בית המשפט קמא ואת טעמיו.
 
6.        דין הערעור להידחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק כדבעי דבר דבור על אופניו, ולא ראינו כי איזה מן הטענות שהעלו המערערים מצדיקה התערבות בו. תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מאפשרת לבית משפט של ערעור במקרים מתאימים לדחות ערעור מטעמיו של בית המשפט קמא וזאת אם מצאה ערכאת הערעור כי הממצאים העובדתיים שבפסק הדין אינם מצדיקים התערבות, כי הממצאים שנקבעו כאמור תומכים במסקנה המשפטית שאליה הגיע בית המשפט קמא וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. ובמילים אחרות, ניתן לעשות שימוש בתקנה זו כאשר סבורה ערכאת הערעור שאילו הייתה היא נדרשת לכתוב את פסק הדין כערכאה המבררת לא היה פסק הדין הנכתב על-ידה שונה מזה העומד לערעור בפניה. כזה הוא פסק הדין נושא הערעור ומשכך ראינו לסמוך ידינו באופן מלא על טעמיו ומסקנותיו של בית משפט קמא אותם פירטנו בהרחבה לעיל, וזאת על פי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 460(ב) הנ"ל.
 
           אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים ישלמו לבנק שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 50,000 ש"ח.
 
 
           ניתן היום, ל' חשון התשע"ד (3.11.2013).
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב