Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 5210/13 מירצ'ה אלכסנדרו נגד גיא שלמה זילברדיק
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
                                                                                                                                                    ע"א  5210/13 - א'
 
 
לפני:   כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
המבקשים: 1. מירצ'ה אלכסנדרו
  2. דנה אלכסנדרו
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. גיא שלמה זילברדיק
  2. נאן ז'אק זילברדיק
 
                                          
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתן ביום 13.6.2013 בת"א 38123-12-09 על-ידי כב' השופטת ע' ברון
 
                                          
 
בשם המבקשים:                     עו"ד יאיר זילכה                        
בשם המשיבים:                     עו"ד צבי נויהאוס
 
 
                                                                                                           החלטה
 
 
 
           בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו מיום 13.6.2013 של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברון) בת"א 38123-12-09, בגדרו התקבלה תביעת המשיבים לאכיפת חוזה למכירת ביתם של המבקשים.
 
1.        כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, בין המבקשים לבין המשיבים נכרת ביום 8.7.2009 הסכם מכר, שבגדרו התחייבו המבקשים למכור את ביתם למשיבים. בחוזה הוסכם כי התמורה עבור הבית תשולם בשלושה תשלומים במועדים שנקבעו בהסכם, כאשר נקבע כי התשלום השלישי והאחרון יועבר למבקשים 50 יום לאחר חתימת ההסכם. לצורך מימוש ההסכם פנו המשיבים לקבלת משכנתא. במהלך אישור מתן המשכנתא דרש הבנק להבהיר מספר עניינים בקשר עם הנכס הנמכר וזיהויו המדויק, דבר שהביא לעיכוב בקבלת המשכנתא ובהעברת התשלום השלישי. לאחר קבלת המשכנתא, ביקשו המשיבים להעביר למבקשים את התשלום השלישי והאחרון (ביום 10.11.2009), אך נענו על-ידי בא-כוח המבקשים כי האיחור במועד התשלום השלישי מהווה הפרה יסודית של הסכם המכר. בהמשך סירבו המבקשים להעביר למשיבים את מסמכי העברת הבעלות, והתנו זאת בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר, העומד על 152,000 ש"ח.
 
2.        המשיבים הגישו תביעה לאכיפת הסכם המכר. בפסק דינו מיום 13.6.2013 קיבל בית משפט קמא את התביעה בקבעו, כי "המוכרים [המבקשים] עמדו בחוסר תום לב על קבלת כספי התמורה במועד הקבוע בחוזה המכר וכן על זכותם לקבל את הפיצוי המוסכם בהקשר זה. בעשותם כן סיכלו את ביצוע החוזה והפרו אותו שלא כדין. במצב דברים זה זכאים הרוכשים [המשיבים] לסעד האכיפה המבוקש על ידם" (פסקה 17 לפסק הדין קמא). בית המשפט קבע כי החזקה בבית תועבר לידי המשיבים עד ליום 15.8.2013. לבקשת המשיבים ניתן להם היתר לפיצול סעדים. בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע נדחתה על-ידי בית משפט קמא, בין היתר, מן הטעם שטענותיהם כלפי פסק הדין מופנות בעיקר כלפי ממצאי עובדתיים בהם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב ובשל כך שטענות המבקשים בעניין מאזן הנוחות, ובכלל זה הקושי בעקירת ילדיהם מביתם במהלך תקופת הלמידה לבחינות הבגרות, לא היו מפורטות דיו וכן לא נתמכו בתצהיר. עם זאת דחה בית משפט קמא את מועד מסירת החזקה ליום 10.9.2013.
 
           כלפי פסק הדין קמא הגישו המבקשים ערעור ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע.
 
טענות הצדדים
 
3.        לטענת המבקשים סיכויי הערעור גבוהים וכלל אינם מופנים כלפי ממצאים עובדתיים, כפי שקבע בית משפט קמא. לטענת המבקשים, בית משפט קמא לא דן בטענתם שלפיה לאחר האיחור בהעברת התשלום הסכימו המשיבים לביטול הסכם המכר, ונהגו בחוסר תום לב שעה שזמן קצר לאחר ההסכמה הגישו את התביעה שבמוקד הערעור דנא. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא משהתעלם מכך שהמשיבים הפרו את הסכם המכר ומכך שהפרה זו יצרה ציפייה לגיטימית אצל המבקשים לקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם, שכן "זכותו של צד להסכם, שניזוק מהפרה יסודית, היא לעשות שימוש בתרופות שהעמיד המחוקק לרשותו". עוד נטען, כי בית משפט קמא פגע באוטונומיית הצדדים כאשר בפועל התייחס למנגנון הפיצוי בהסכם כאל זכות משנית ולא כזכות יסודית שיש להפעילה בעת הפרה. לעניין מאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה לטובת קבלת הבקשה מאחר שהנכס שבמוקד התביעה הוא בית מגוריהם של המבקשים, בו התגוררו במשך ההליך המשפטי (כארבע שנים) ולכן יש להותיר את המצב על כנו "עוד חודשיים". הודגש, כי אם ישונה המצב הקיים ובסופו של יום יתקבל ערעור המבקשים הרי ששני הצדדים יצאו ניזוקים מן המעבר. עוד נטען, כי בשנת הלימודים הקרובה ייבחנו ילדיהם של המבקשים בבחינת בגרות ויש חשש שהמעבר יפגע בלימודיהם. המבקשים מדגישים, כי העיכוב בהעברת התשלום השלישי מנע מהם לרכוש בית חלופי בו התעניינו, ועתה אין להם בית מגורים חלופי. יצוין, כי המבקשים מבקשים לעכב גם את תשלום ההוצאות שנפסקו לחובתם כדי שניתן יהיה לקזזם מן הפיצוי המוסכם או מיתרת התמורה.
 
4.        לטענת המשיבים, סיכויי הערעור נמוכים מאחר שמרבית הטענות בו מופנות כלפי ממצאים שבעובדה, ובכלל זאת קביעת בית משפט קמא כי המשיבים עשו כל שביכולתם כדי לקבל את המשכנתא במועד, הקביעה שלפיה התנהגות המבקשים, אשר התנו את המשך קיום ההסכם בתשלום הפיצוי, לוקה בחוסר תום-לב. לשיטת המשיבים, אין ממש בהפרת ההסכם המיוחסת להם על-ידי המבקשים, שכן כפי שבית משפט קמא קבע - האיחור בתשלום נבע גם מנסיבות שאינן תלויות במשיבים וגם מהתנהלות המבקשים עצמם, ומסיבה זו גם אין מקום לטענה כי המשיבים חבים למבקשים תשלום של הפיצוי המוסכם. לבסוף נטען, כי טענות המבקשים מופנות בעיקר כלפי הקביעה כי המשיבים אינם חבים בתשלום הפיצוי המוסכם בגין הפרת ההסכם, ומכאן שאף אם ערעורם יתקבל אין בכך לאיין את עסקת המכר, קרי, העברת הבית לידי המשיבים, ולכן אין מקום לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע. לטענת המשיבים גם מאזן הנוחות נוטה לטובת דחיית הבקשה. המשיבים מציינים, כי במצב שנוצר הם נאלצים לשכור דירה בעלות של כ- 4,620 ש"ח לחודש, וזאת בנוסף להחזרי המשכנתא שעליהם לשלם מדי חודש - אף שאינם יכולים להתגורר בבית שלשם רכישתו נלקחה המשכנתא. המשיבים מתנגדים לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות בטענה שבטרם פנייתם להוצאה לפועל לצורך גביית חוב ההוצאות, פנו למבקשים בהצעה לקיום החוזה וביצוע הקיזוז האמור אך אלה סירבו בטענה כי אין בכוונתם לקיים את החוזה.
 
דיון והכרעה
            
5.        לאחר העיון בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל המסקנה, כי דין הבקשה להתקבל באופן שהעברת הבעלות וההחזקה בבית והעברת מסמכי הבעלות יעוכבו, אך זאת בכפוף להפקדת ערבויות כפי שיפורט בפסקה 7 שלהלן.
 
           כידוע, תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) קובעת, כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה נשוא הערעור. עם זאת, ניתן להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה אם הראה המבקש כי סיכויי הערעור להתקבל טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כלומר, כי במידה ותדחה הבקשה לעיכוב ביצוע, עלול להיגרם למבקש נזק בלתי הפיך שלא יאפשר את השבת המצב לקדמותו (ראו, למשל, ע"א 2938/12 פארס נ' פארס (10.6.2012)).
 
6.        אדרש בקצרה לסיכויי הערעור מאחר שסבורני כי הסיבה המרכזית שבגינה יש לקבל את הבקשה טמונה בשיקולים הנוגעים למאזן הנוחות, כפי שיפורט בהמשך. ראשית, ובלי שאטע מסמרות, אינני סבור כי סיכויי הערעור מטים את הכף באופן מובהק לעבר קבלת הבקשה. כך, בניגוד לאמור בבקשה, בית משפט קמא לא "פטר" עצמו מלערוך דיון בסוגיית ביטול ההסכם, שכן בסעיף 11 לפסק הדין קובע בית משפט קמא, כממצא עובדתי, כי אף שהמבקשים איימו לבטל את ההסכם - הדבר לא נעשה. כלומר, הטענה המרכזית שבפי המבקשים בעניין ביטול ההסכם (בניגוד לטענותיהם באשר לפיצויים להם הם זכאים) מכוונת כלפי ממצא עובדתי של בית משפט קמא. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי התנהלותם של המבקשים בקשר עם ביצוע ההסכם "לוקה בחוסר תום לב חמור ומובהק", זאת, בין היתר, על יסוד קביעותיו העובדתיות.
 
           כאמור, סבורני כי הסיבה המרכזית שבגינה יש לקבל את הבקשה טמונה בשיקולי מאזן הנוחות ובטיב האינטרסים המוטלים על הכף (למקבילית הכוחות המתקיימת בין שיקולי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות ראו ע"א 8706/12 אוחנה נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.1.2013)). יש לזכור, כי במוקד המחלוקת מצוי בית מגורים בו מתגוררת עתה משפחת המבקשים. כלומר, משמעות דחיית הבקשה היא פינוי בני המשפחה מביתם, וכפי שנקבע בעבר "בבקשה שעניינה פינויו של אדם מדירת מגוריו, נקודת המוצא היא שמאזן הנוחות נוטה לטובתו" (ע"א 8296/11 פרץ נ' כספית (7.3.2012) וראו גם רע"א 764/03 עתמי נ' מעברי (27.5.2003)). אמנם אין די בכך שבמוקד פסק הדין שעיכובו מתבקש עומדת דירת מגורים כדי להקים עילת עיכוב "אוטומאטית" ויש לשקול גם את סיכויי הערעור, את משמעות אי-עיכוב פסק הדין (למשל, האם הדבר יותיר את הצד המבקש בלי קורת גג) ואת השלכות עיכוב הביצוע על הצד השני (ראו: ע"א 2526/10 זילברמן נ' שפלר, פסקה 32 (12.4.2010) וההפניות שם). כך בענייננו, יש להביא בחשבון שגם אם על פני הדברים לרשות המבקשים היה די זמן להיערך ולמצוא מגורים חלופיים, המצב הוא שעתה אין ברשותם דיור חלופי, וכן את העובדה שבמסגרת פסק הדין קמא נדרשה גם העברת מסמכי הבעלות של הבית. ברי, כי ככל שהחזקה והבעלות בבית יועברו לידי המשיבים ואלה יתקשרו בהסכמים עם צדדי ג', ובהנחה שהערעור יתקבל - הדבר עלול לגרום למבקשים לנזק בלתי הפיך שיקשה לפצות עליו בכסף נוכח הזיקה הייחודית לבית מגורים.
 
           לצד זאת, יש לשקול, כאמור, את השלכות עיכוב הביצוע על המשיבים ואת הנזק העלול להיגרם להם כתוצאה מכך. כעולה מן התשובה, בשל המצב שנוצר המשיבים נדרשים עתה, ומזה זמן ממושך, לשאת בתשלום דמי שכירות עבור מגורים חלופיים, בצד תשלומי המשכנתא עבור הנכס. ברי כי עיכוב הביצוע עלול להעצים עוד את נזקיהם שכבר עתה אינם מבוטלים.
 
7.        נוכח האמור, סבורני כי האיזון הראוי בין כלל האינטרסים שנמנו הוא בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע העברת החזקה בדירה ומסמכי הבעלות עד לסיום הליכי הערעור, בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית המשפט עד ליום 30.9.2013 סך של 175,000 ש"ח, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית, וימציאו עד למועד הנ"ל התחייבויות עצמיות לפיצוי המשיבים בגין כל נזק, ללא הגבלת סכום, שייגרם להם על-ידי הצו האמור אם יידחה או יימחק הערעור, או שהצו יפקע מכל סיבה אחרת. היה ועד למועד הנ"ל לא יפקידו המבקשים את הערבויות הנ"ל, יפקע עיכוב הביצוע הארעי עליו הוחלט ביום 19.8.2013 ללא צורך בהחלטה נוספת. בנסיבות, לא מצאתי להורות על עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שהושתו על המבקשים בבית משפט קמא.
 
 
           ניתנה היום, ‏י"ב בתשרי התשע"ד (‏16.9.2013).
 
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב