Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 5187/08 אלי רונן נ. אלישבע סמואל
 
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  5187/08
 
 
לפני:   כבוד השופט ח' מלצר
  כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט נ' סולברג
 
 
המערערים: 1. אלי רונן
  2. זהבה רונן
  3. עו"ד אסף דגני, מנהל מיוחד של נכסי אלי רונן
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. אלישבע סמואל
  2. אמת בונים הנדסה לבניין בע"מ
  3. ד"ר משה לפיד ז"ל
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בה"פ 641/07 מיום 28.04.2007 שניתן על-ידי השופטת ר' רונן
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ה בחשון תשע"ג (11.10.2012)
 
 
בשם המערערים 1 ו-2: עו"ד ישי ביינרט
בשם המשיבה 1: עו"ד דידי רוטשילד
 
 
 
                                                                         פסק דין
 
 
השופט נ' סולברג:
 
1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' רונן, ה"פ 641/07) מיום 28.4.2008, בגדרו נדחתה תביעת המערערים לבטל את פסק הדין שניתן על דרך הפשרה שניתן בעניינם בתיק אחר.
 
רקע והליכים
2.        מקורה של הפרשה שלפנינו בהסכם קומבינציה שנערך בשנת 1978 בין בעלה המנוח של המשיבה 1 ואנשים נוספים שהחזיקו בנכס מקרקעין בעיר גבעתיים, לבין הקבלן, הוא המשיב 2 (להלן: אמת בונים). לענייננו חשוב לציין כי במסגרת החוזה והתוספת לו, הוסכם כי שלוש מתוך הדירות שייבנו באחד מבנייני המגורים במקרקעין יועברו לרשות אמת בונים, לאחר שתעמוד בחיובים שונים שפורטו שם (להלן: דירות הביטחון). בשנת 1983 מכרה אמת בונים שתיים מדירות הביטחון, דירה אחת למערערים, ודירה אחרת לבני הזוג רביבו (להלן: רביבו). המשיבה 1 (להלן: סמואל) ובעלה המנוח סברו כי אמת בונים הפרה את התחייבויותיה כלפיהם, ונקטו במספר הליכים נגד אמת בונים, נגד הערבים להתחייבויותיה, ונגד רוכשי שתיים מדירות הביטחון - המערערים ורביבו. התביעה נגד האחרונים הוגשה בשנת 1990 לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי; ת"א 21072/90), ובמסגרתה דרשה סמואל כי המערערים ורביבו יסלקו את ידם מן הדירות וישלמו לה דמי שכירות ראויים בסך של 192,000 ₪ עבור התקופה שבה התגוררו בדירות שלא כדין. לטענתה, אמת בונים לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי בעלי הקרקע, ומשכך לא הייתה לה כל זכות בדירות הביטחון, והיא לא הייתה רשאית להעבירן לצד שלישי כלשהו. בית משפט השלום דחה את התביעה, ובמסגרת זו דחה את טענת סמואל לפיה העסקאות בין רוכשי הדירות לבין אמת בונים נעשו שלא כדין.
 
3.        סמואל הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתו הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק בערעור על דרך הפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. ביום 31.8.2004 פסק בית המשפט (ע"א 1950/01; להלן: פסק הדין בפשרה), כי על המערערים לשלם לסמואל סך של 105,000$, וכי על רביבו לשלם לסמואל סך של 95,000$, כל אחד עבור הדירה שבחזקתו. כמו כן נקבעו סנקציות למקרה של אי-תשלום, וביניהן פינוי הדירות. רביבו שילמו את המוטל עליהם, ועניינם איננו נדון עוד במסגרת הליך זה.
 
4.        המערערים לא השלימו עם פסק הדין בפשרה, וביקשו מבית משפט זה רשות לערער עליו, במטרה להביא לביטולו (רע"א 9311/04; להלן: ההחלטה בבקשת רשות הערעור). לטענתם, פסק הדין בפשרה חרג מהסכמת הצדדים; בפסק הדין נפסק סעד שלא התבקש על-ידי סמואל; והוא בלתי סביר לחלוטין מאחר וסכום התשלום שנפסק לטובת סמואל שקול לשוויין של הדירות שבמחלוקת, ועולה על הסכום שאמת בונים בעצמה חוייבה לשלם לסמואל בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, על אף שהדירות נועדו להבטיח את קיום התחייבויותיה של אמת בונים כלפי סמואל. ביום 21.2.2005 החליט בית משפט זה (השופט רובינשטיין) שלא להיעתר לבקשת רשות הערעור, בקובעו כי המערערים לא עברו את שתי המשוכות שניצבו לפניהם – האחת, כי לא שכנעו בקיומה של בעיה משפטית בעלת השלכה רחבה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי; והשנייה, כי לא הראו שמדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערעורית בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. 
 
5.        המערערים לא אמרו נואש, ופנו לבית המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק הדין בפשרה. לטענתם, בתקופה שחלפה מאז שניתן פסק הדין בפשרה, ניתן פסק דין נוסף על-ידי בית המשפט המחוזי (ת"א 1371/89 מיום 30.11.2006; להלן: פסק הדין המאוחר), אשר הביא לשינוי נסיבות באופן המצדיק סטייה מפסק הדין הנ"ל שניתן בפשרה. במסגרת פסק הדין המאוחר, חוייבו מנהלי אמת בונים ורעיותיהם, שהיו ערבים להתחייבויותיה, לשלם לסמואל סך של 40,421$ בתוספת ריבית. לטענת המערערים שם, משזהו חובהּ של אמת בונים כלפי סמואל, אין הצדקה שהמערערים ישלמו לסמואל את הסכום הגבוה שנפסק בפסק הדין בפשרה.
 
6.        ביום 28.4.2007 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה (ה"פ 641/07; להלן: פסק הדין נושא הערעור), בקובעו כי פסק הדין המאוחר איננו שולל את תוקפו של פסק הדין בפשרה, מכמה טעמים. ראשית, פסק הדין המאוחר לא מהווה מעשה בית-דין במערכת היחסים בין המערערים לבין סמואל. שנית, במועד שבו נתנו המערערים את הסכמתם למתן פסק דין בדרך של פשרה, הם היו מוּדעים לעובדות הנדרשות על מנת להגיע להחלטה מוּשׂכּלת. אדם הבוחר בדרך זו, קונה את הסיכון שהתביעה נגדו תתקבל, ושעשויות להיות התפתחויות נוספות בעתיד. שלישית, ולגופו של עניין, סכום הכסף שנקבע בפסק הדין המאוחר איננו כולל את כל חובותיה של אמת בונים כלפי סמואל. ישנו פסק דין נוסף נגד אמת בונים, במסגרתו חוייבה האחרונה לשלם לסמואל סכום העומד על סך של כ-3,000,000 ₪. זאת ועוד, בתביעה נושא פסק הדין בפשרה תבעה סמואל גם סילוק יד ותשלום דמי שכירות ראויים עבור התקופה שבה התגוררו המערערים בדירה, סכום כסף שאינו משקף בהכרח את הנזק שגרמה אמת בונים לסמואל.
מכאן הערעור.
 
7.        לאחר הגשת הערעור ביקשו המערערים לעכב את ביצוע הליכי ההוצאה לפועל שהתנהלו נגדם, ובהם הליך הפינוי מן הדירה. לטענתם, הם הפקידו בקופת בית המשפט את מלוא סכום הכסף שנפסק כי עליהם לשלם בפסק הדין בפשרה החל מיום 13.7.2006. אולם  סמואל סירבה למשוך את הכסף, שכן לטענתה פסק הדין בפשרה מורה כי איחור בתשלום, כפי שאכן התרחש, דינו כצו פינוי וסילוק יד מן הדירה. ביום 16.11.2011 נעתר בית משפט זה לבקשה לעיכוב הביצוע, נוכח נטייתו המובהקת של מאזן הנוחות לטובת המערערים, והסיכוי כי אחת מטענותיהם בערעור תתקבל.
 
עיקרי טענות הצדדים
8.        ניתן לחלק את הסעדים המבוקשים על-ידי המערערים לשניים. האחד עניינו בביטול או שינוי שיעור התשלום אשר הוטל עליהם בפסק הדין בפשרה. במסגרת זו מבקשים המערערים לקבוע כי פסק הדין בפשרה שולם במלואו, היות ורביבו שילמו לסמואל סכום העולה על סך של 40,421$ שנפסק לטובתה בפסק הדין המאוחר; או לחלופין, לקבוע כי על המערערים לשלם לסמואל סך של 40,421$, בקיזוז הסכום שאמת בונים שילמה או תשלם לסמואל. הסעד השני רלוונטי במידה ופסק הדין בפשרה יוסיף לעמוד על כנו. במסגרת זו מבקשים המערערים כי סכום התשלום שבו חוייבו לא ישא ריבית והצמדה מהתקופה שלאחר הפקדתו בקופת בית המשפט, הואיל וסמואל סירבה לקבל את התשלום שהופקד. בהקשר הזה יצויין כי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שהוגשו נגדם ביקשו המערערים שלא לפנותם מן הדירה, והעלו טענות שונות באשר לפרשנות שיש ליתן לפסק הדין בפשרה ולאופן ביצועו.
 
9.        אֵלו הם עיקרי טענות המערערים: אשר לסכסוך בינם לבין סמואל לגופו הם טוענים כי לפי חוזה הקומבינציה אין לסמואל זכות קניינית בדירה, אלא לכל היותר קמה לה עילת תביעה נגד אמת בונים בשל מכירת הדירה בשלב מוקדם מהנדרש. לסמואל אין כל יריבות משפטית עם המערערים, אשר רכשו את הדירה בתום לב ובתמורה, מה גם שסמואל היא רק אחת מבעלי המקרקעין נושא הסכם הקומבינציה, ועל כן זכותה לקבלת פיצוי צריכה להיות בהתאמה לחלקה היחסי בקרקע. אשר לפסק הדין בפשרה, חוזרים וטוענים המערערים כי ניתן ללא סמכות, היות וסכום הפיצוי שנפסק בו גבוה מסכום הכסף שתבעה סמואל באותו הליך. בנוגע לפסק הדין נושא הערעור הם טוענים כי פסק הדין המאוחר משליך על עניינם, ומהווה התפתחות משמעותית שאירעה לאחר מתן פסק הדין בפשרה, אשר מצדיקה לסטות ממנו. לטענתם, הותרת פסק הדין בפשרה על כנו תביא לאי-צדק יוצא דופן ולהתעשרות של צד אחד על חשבון זולתו, שכן הם נדרשים לשלם על נזקי אמת בונים שכלל לא נתבעו ממנה עצמה. לטענתם, כבר נקבע בפסיקה כי שיקולי מעשי בית-דין נדחים משיקולי צדק, וכך יש לפסוק גם בעניינם.
 
10.      מנגד טוענת סמואל, כי מדובר בהליך סרק נוסף שיזמו המערערים על מנת לדחות את ביצועו של פסק הדין החלוט שניתן נגדם, הליך שהוא בבחינת "גלגול חמישי". לדידה, פסק הדין בפשרה אינו מבוסס על אינפורמציה שגויה; לא התקיימו בו כל טעות או הטעייה; ומכל מקום אין הדבר מהווה עילה לביטול פסק הדין, אלא לכל היותר עילה לערעור, שאכן הוגש ונדחה על-ידי בית משפט זה. אשר לפסק הדין המאוחר, לטענתה אין בו כדי ללמד על שינוי נסיבות או לגרום לחוסר צדק, שכן לא נקבע בו שיעור הנזקים שאמת בונים גרמה באיחור במסירת הדירות, אלא רק היקף הערבות של מנהליה לנזקים אלה. שיעור הנזקים נקבע קודם לכן, בהליכים נוספים שהוגשו נגד אמת בונים, והוא גבוה מסכום התשלום שבו חוייבו המערערים ורביבו. כמו כן טוענת סמואל, כי לא ניתן להסתמך על ההלכות שציינו המערערים לביסוס טענותיהם, תוך שהיא עורכת הבחנה בינן לבין העניין שלפנינו.
 
דיון והכרעה
11.      השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בערעור שלפנינו, היא האם פסק הדין המאוחר מהווה עילה מספקת לסטות מפסק הדין בפשרה.
 
התערבות ערעורית בפסק דין חלוט ובפסק דין שניתן על דרך הפשרה
12.      המשוכות הניצבות לפני המערערים הן גבוהות, וגובהן עולה עוד מעלה בכל אחד מן ההליכים הנוספים המוגשים על-ידם. אלו הן המשוכות שעליהם לעבור כעת: ראשית, כאמור, עוד ביום 21.2.2005 דחה בית משפט זה את בקשת רשות הערעור שהגישו המערערים על פסק הדין בפשרה, הוא הפך לחלוט, ועל המערערים להראות כי קיימת הצדקה לשנות ממנו. במצבים כגון דא עומד מצדו האחד של המתרס הכלל בדבר מעשה בית דין. ביסודו של כלל זה נטוע האינטרס של בעל הדין שזכה להנות מפרי זכייתו ולא להיות מוטרד עוד באופן חוזר ונשנה מצדו של בעל הדין שכנגד, וכן גם האינטרס הציבורי שבסופיותם של ההליכים המשפטיים, מפאת מוגבלותם של המשאבים השיפוטיים. אולם, במצבים חריגים וקיצוניים במיוחד תתאפשר גם תקיפה של פסק דין חלוט (ע"א 10564/05 גת נ' מאיר חיים מתיתיהו, בפסקה 8 (ניתן ביום 19.9.2007)). בהתאם להלכה הפסוקה, נתונה לבית משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה בית-דין. כך, במצבים שבהם הסתמך המבקש את ביטול פסק הדין על עילת התרמית, או בנסיבות שבהן לאחר מתן פסק הדין נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין (ע"א 4682/92 עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ, בפסקה 5 (ניתן ביום 7.4.2003)).
 
13.      בנוסף להיותו של פסק הדין חלוט, עסקינן בפסק דין שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. במצב דברים זה, בית המשפט יתערב בפסק הדין רק בנסיבות של "חריגה קיצונית מגבולות הסבירות בהסקת מסקנות או בקביעת הסכומים שנפסקו..." (רע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים נ' סגל, בפסקה ז' (ניתנה ביום 22.7.2004); ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה, פסקה 4 לפסק דינו של השופט טירקל (ניתן ביום 17.1.1999)).
 
14.      ואיפה עומדים המערערים? טענתם העיקרית היא כי יש לדחות את השיקול בדבר מעשה בית דין מפני פסק הדין המאוחר, המהווה ראיה חדשה שנתגלתה, אשר בכוחה לשנות את ההכרעה בפסק הדין בפשרה מיסודה, ולא ניתן היה להשיג ראיה זו בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין בפשרה. לשיטת המערערים, אין זה צודק לחייבם בתשלום סכום הכסף הגבוה שנקבע בפסק הדין בפשרה, היות והבסיס לחיובם הוא חובהּ של אמת בונים, אשר הערבים לו חוייבו בתשלום בשיעור נמוך בהרבה במסגרת פסק הדין המאוחר. גם אם נלך לפי שיטת המערערים – ואיני קובע כל ממצא לעניין זה – הרי שיש להביא בחשבון את כל חיוביה של אמת בונים כלפי סמואל, ולא רק את סכום הכסף שנקבע בפסק הדין המאוחר, כדלהלן. ביום 11.9.1990 חתם בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת אלשיך) על פסיקתא אשר על-פיה חוייבה אמת בונים לשלם לסמואל סך של 505,900 ₪, בהעדר הגנה. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה על-ידי השופט קלינג במסגרת הדיון בת"א 1371/89. בכך לא נסתיימו חיוביה של אמת בונים. סמואל הגישה נגד החברה ונגד הערבים להתחייבויותיה תביעה נוספת בת"א 38800/90 על סך של 300,000 ₪. בית המשפט אמנם מחק את התביעה נגד הערבים מאחר והתביעה נגדם מוצתה בהליך אחר, אולם באשר לאמת בונים נקבע בע"א 1291/92, כי סמואל זכאית לקבל פסק דין בהתאם לתביעה, גם שם בהעדר הגנה. יוצא אם כן, שחיוביה הכוללים של אמת בונים לסמואל עולים על שיעור התשלום שחוייבו בו המערערים ורביבו בפסק הדין בפשרה, ומשכך פסק הדין המאוחר לא משנה את התמונה במובן הזה.
 
15.      זאת ועוד, גם אם לא ניקח בחשבון את החיובים הנוספים של אמת בונים כלפי סמואל בהליכים אחרים, ונתמקד בפסק הדין בפשרה ובפסק הדין המאוחר, הדבר לא יועיל למערערים. עילות התביעה והסעדים שהתבקשו בתביעה נגד המערערים ורביבו מחד גיסא, ובתביעה נגד אמת בונים וערביה מאידך גיסא, אינם זהים, ועל כן ספק אם ניתן להשליך מן האחד על האחר. אמנם פסק הדין בפשרה, לפי טיבו, איננו מנומק, ואין אנו יודעים מהי העילה שבגינה נקבע סכום הכסף שבו חוייבו המערערים, אולם מקריאת כתב התביעה נראה כי אין מדובר באותה עילת תביעה ובאותם הסעדים המבוקשים. פסק הדין המאוחר עסק בתביעת סמואל לחיוב הערבים בתשלום פיצוי מוסכם מראש בגין איחור במסירת הדירות שאמת בונים הייתה מחוייבת למסור לידיה. לעומת זאת, בתביעה שהוגשה בשנת 1990 נגד המערערים ורביבו, נתבקשו שני סעדים: סילוק יד מן הדירות, ותשלום שכר דירה ראוי עבור השימוש בדירות בסך של 192,000₪. זאת בטענה כי הזכות הקניינית בדירות שייכת לסמואל, וכי אמת בונים לא הייתה רשאית להעביר או למכור זכויות כלשהן בדירות. משתי הסיבות הללו, אין בכוחו של פסק הדין המאוחר כדי לשנות את ההכרעה בפסק הדין בפשרה מיסודו. על כן, איננו נזקקים לשאלה האם מתקיימים היסודות הנוספים הנדרשים לצורך סטייה מפסק דין חלוט – קיומה של ראיה חדשה שנתגלתה, אשר לא היה ניתן להשיגה בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין בפשרה.
 
16.      ואם לא די באמור לעיל, הנסיבות שלפנינו גם אינן מצדיקות התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה. ודוק: השופט רובינשטיין כבר פסק בבקשה לרשות ערעור כי פסק הדין בפשרה כשלעצמו איננו אחד מאותם המקרים שבהם מתקיימות נסיבות קיצוניות המצדיקות התערבות, ועל כן איננו נדרשים בהליך זה לטענות המערערים על אודות פסק הדין בפשרה כשלעצמו. ענייננו מתמקד בשאלה האם יש בפסק הדין המאוחר כדי לשנות מקביעה זו, אולם לאור הנימוקים שלעיל נראה כי התשובה לכך היא בשלילה. פסק הדין המאוחר איננו מלמד על כי בפסק הדין בפשרה התקיימה חריגה קיצונית מגבולות הסבירות בהסקת מסקנות או בקביעת סכומי הכסף שנפסקו. וכאמור, ספק מה וכמה ניתן להשליך מפסק הדין האחד על האחר. 
 
17.      עולה מן המקובץ כי אין מקום להתערב בפסק הדין בפשרה, והוא יוסיף לעמוד על כנו. בתוך כך, דינן של הטענות בדבר ביטול או שינוי שיעור התשלום שבו חוייבו המערערים בפסק הדין בפשרה, להידחות. 
 
אופן ביצועו של פסק הדין בפשרה
18.      אחר הדברים האלה, נותר לדון בסעד החלופי שהתבקש על-ידי המערערים, שעניינו באופן ביצוע פסק הדין בפשרה (לעניין סמכותה של ערכאה זו לדון בנושא ראו פסקה 10 להחלטתו של כבוד המשנה לנשיאה, השופט ריבלין (כתוארו אז) בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 16.11.2011). וכך מורה פסק הדין: 
"1.  א. אלי רונן וזהבה רונן, (משיבים 2-1) ישלמו למערערת ביחד ולחוד, סך השווה ל-105,000$, עבור הדירה בת 5 חדרים ("דירת רונן").
ב. צפורה וחיים רביבו (משיבים 3-ו-4) ישלמו למערערת ביחד ולחוד, סך השווה ל-95,000$, עבור הדירה בת 4.5 חדרים ("דירת רביבו").
2. הסכומים ישולמו בחמישה תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מ-1.12.2004, לפי שער הדולר היציג בעת התשלום בפועל.
לא שולם תשלום אחד במועדו, תעמוד כל היתרה לפרעון מיידי. איחור שלא יעלה על 10 ימי עסקים, לא ייחשב כאי פרעון התשלום במועד.
3. לא יסולקו כל הסכומים במועדם, יפנו המשיבים את הדירות מכל אדם וחפץ, תוך 30 יום מקבלת הודעה בכתב, במסירה אישית או על-ידי הדבקה על דלת הדירות.
דינו של פסק דין זה כדין צו פינוי וסילוק יד, אם אמנם לא יעמדו המשיבים בחיוביהם.
4. לא תפונה אחת הדירות כאמור לעיל, ישלמו המשיבים הרלבנטיים למערערת, פיצוי בגין אי פינוי הדירה במועד, בסך השווה ל-60$ ארה"ב לכל יום של איחור בפינוי הדירה.
5. מתמנה כונס נכסים לצורך רישום הדירות על שמות הרוכשים, עו"ד אילן בר-חנין מרח' המסגר 59 תל-אביב. שכרו של הכונס הנכבד, ישולם על-ידי רוכשי הדירות, בחלקים שווים. המינוי יכנס לתוקפו ביום ה-15 לסילוק כל התשלומים, על-פי פסק הדין...".
 
19.      הצדדים חלוקים באשר לפרשנותו של סעיף 3 לפסק הדין בפשרה, היות ומוסכם על הכל כי המערערים לא סילקו את כל סכומי הכסף שבהם חוייבו, במועדם. לטענת המערערים, סעיף 3 האמור קובע מנגנון לגביית כספים והבטחת תשלום לסמואל. כלומר, הסעיף קובע כי במידה והמערערים לא יעמדו בתשלום, הדירה תימכר, ומן התמורה ישולם הסכום הפסוק לסמואל, והיתרה תועבר אל המערערים. כך שמטרת הפינוי היא תשלום החוב הפסוק, ולא העברת הזכויות הקנייניות בדירה לידיה של סמואל. עוד הם טוענים, כי מאחר וסמואל סירבה לקבל את התשלום שהופקד על- ידם בקופת בית המשפט בשנים 2005-2006, הכולל את מלוא תשלום החוב הפסוק, אין להשית עליהם הפרשי הצמדה או ריבית בתקופה שלאחר הפקדת התשלום. מנגד טוענת סמואל, כי פסק הדין בפשרה הורה על פינוי הדירה על מנת להעבירה לידיה-שלה, בעלת הזכויות בדירה שאליה פלשו המערערים, ולא לצורך פירעון חוב כספי, שכן אין לפרשנות המוצעת על-ידי המערערים כל רמז בפסק הדין בפשרה.
 
20.        אכן, הוראותיו של פסק הדין בפשרה בעניין הנדון אינן בהירות כל צרכן, אולם אני נוטה לקבל את פרשנותם של המערערים. שיעור התשלום שנקבע בפסק הדין  בפשרה לא עלה כדי ערכן של הדירות באותה העת. וכך קבע השופט רובינשטיין בהחלטתו בבקשת רשות הערעור, אמנם בבחינת למעלה מן הצורך: "גם אם לא הובאו הערכות שמאי באשר לדירות, קשה להלום טענה, כי שווי הדירות שקול כנגד הסכום שנפסק; כעולה מכל החומר, המציאות רחוקה מכך, ובכל מקרה, גם אם נניח לשווי הדירות ונידרש למרכיב דמי השימוש שבו דובר, אין הסכום הכולל מהווה על פניו חריג, כשהמדובר ב-21 שנה" (פיסקה 8). ובהמשך נאמר: "נוטה אני להניח, כי הסכומים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי הביאו בחשבון למצער דמי שכירות רלבנטיים או – בנסיבות התיק – אחוז מסויים מערך הדירות דהאידנא, למשל שליש או לא הרחק ממנו" (פסקה 9). נדמה כי אכן, מגמת פסק הדין הייתה להעניק לסמואל פיצוי כלכלי שאינו מגיע לכדי ערך הדירות, המביא בחשבון גם את תביעתה לדמי שכירות ראויים, ובכך להותיר את הדירות בידי המערערים ורביבו. אמנם נקבעה סנקציה בדמות צו פינוי וסילוק יד, אך נראה כי לא הייתה כוונה להעניק לסמואל פיצוי בשיעור שכזה, גדול פי שלושה, בגין אי-תשלום במועד מצד המערערים או רביבו, וכי הסנקציה נועדה להבטיח את קיום פסק הדין ולא מעבר לכך.
 
21.      בהקשר הזה, אינני מקבל את טענת סמואל לפיה פסק הדין בפשרה ניתן על רקע הסכמת הצדדים באשר לזכויותיה בדירה. בטענתה זו מסתמכת סמואל על הסכמת הצדדים בדיון מיום 8.7.2004, לפיה: "אחרי ששמענו את הערות בית המשפט, מקובל עלינו ההסדר הדיוני הבא: אנו מסכימים להכרעה בערעור לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט במסגרת הבאה: הצדדים מסכימים כי הזכויות בשתי הדירות שהיו שייכות לבעלה של המערערת, הן של המערערת בלבד מכח המחאת הזכות, מוצג 23 של המערערת ויפוי הכח הבלתי חוזר, מוצג 21. כל הכספים שיפסקו על-ידי בית המשפט, יועברו למערערת באופן אישי...". לטעמי, בהסכמה זו אין כדי להוכיח את זכויותיה של סמואל בדירה. ההסכמה לפיה זכויותיו של בעלה המנוח של סמואל בדירות עוברות אליה, באה על רקע מחלוקת נוספת שנדונה בפסק דינו של בית משפט השלום, שעל בסיסו הוגש הערעור נושא הדיון הנ"ל מיום 8.7.2004, כמצוטט לעיל. בפסק דין זה, דן בית משפט השלום במעמדה של סמואל כתובעת בתיק, מאחר ובעלה נפטר במהלך ההתדיינות, וסמואל לא הייתה צד להסכם הקומבינציה עם אמת בונים. במסגרת זו, התקיים דיון בעניין יפוי הכוח והמחאת הזכות שהגישה סמואל להוכחת מעמדה. עולה כי מטרתה של הסכמת הצדדים האמורה היא ליישב מחלוקת נוספת שנתגלעה ביניהם – מעמדה של סמואל בתביעה – ועל כן הוסכם כי סמואל תבוא בנעליו של בעלה המנוח. אין בהסכמה זו כדי להוכיח את זכותה הקניינית של סמואל בדירות או כל טענה דומה. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם פסק הדין בפשרה שאכן ניתן בסופו של דבר, אשר קבע כי המערערים ישלמו לסמואל סכום כסף שאינו מגיע לכדי שווייה של הזכות הקניינית בדירה, כאמור.
 
22.      המערערים הפקידו בקופת בית המשפט את הסכום המקורי שבו חוייבו בפסק הדין בפשרה, כפי שנכתב בהחלטתו של בית משפט זה בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 16.11.2011: "אין חולק כי החל מהתאריך 13.7.2006 מלוא סכום החוב המקורי בו חוייבו המבקשים בפסק הדין בפשרה, מופקד בקופת בית המשפט. כמו כן, מוסכם כי המשיבה מסרבת למשוך את הסכום המדובר מקופת בית המשפט, שכן לטענתה, הוראות פסק הדין בפשרה מורות כי לאחר שהמבקשים איחרו בפירעון התשלום הראשון שחויבו לשלם – השתכלל צו לפינוי הדירה ולסילוק יד המבקשים ממנה" (פיסקה 5). בהקשר הזה נדחית טענת סמואל, לפיה הכספים שהפקידו המערערים בקופת בית המשפט הם עירבון לצורך ביצוע פסק הדין בפשרה ולא הפקדת הסכום שנקבע בפסק הדין בפשרה. השופט רובינשטיין הורה בהחלטתו הנ"ל מיום 5.1.2005 כי ינתן עיכוב ביצוע ארעי במידה ויופקד בקופת בית המשפט סך של 21,000$, המהווה תשלום אחד מבין חמשת התשלומים שהיה על המערערים לשלם. גם התשלומים שהופקדו מאוחר יותר, בסך של 50,000$ ו-13,000$ אינם מקריים. מדובר בהפרש שנותר למערערים להפקיד באותו זמן על מנת להגיע לסך של 105,000$ שנקבע בפסק הדין בפשרה.
 
23.      משנפסק כי מטרתה של הסנקציה בדבר פינוי הדירות היא הבטחת קיומו של פסק הדין, ומאחר ונמצא כי המערערים הפקידו את התשלום שהוטל עליהם בקופת בית המשפט, נשאלת השאלה האם יש להורות בכל זאת על פינוי הדירה. אני סבור כי אין כל טעם מעשי לבחור בדרך זו. ההוראה האופרטיבית בפסק הדין בפשרה היא תשלום הסך של 105,000$ לסמואל, כאשר פינוי הדירה נועד להבטיח את קיומו. אותו תשלום הופקד בקופת בית המשפט, כך שגם אם המערערים יפנו את הדירה והיא תימכר, הכסף שיתקבל תמורתה לא ישמש לתשלום סכום הכסף שנקבע בפסק הדין בפשרה. יוצא שפינוי המערערים מן הדירה לא יתרום לקיום פסק הדין, הוא גם לא יביא תועלת לסמואל שחפצה בקיומו רק משום שהניחה שעם פינוי הדירה היא תקבל את הבעלות עליה, ולמעשה אין שום סיבה להורות על ביצועו בשלב הזה.
 
24.      למעלה מן הצורך אציין כי מסקנה זו מתחזקת לאור התנהלותה של סמואל בתקופה שלאחר מתן פסק הדין בפשרה. כבר נקבע בפסיקה, כי חובת תום הלב חלה על בעל דין גם כאשר הוא מפעיל זכויות דיוניות, וכי עיקרון תום הלב חולש גם על נקיטת הליכי הוצאה לפועל (בע"ם 7819/07 פלוני נ' פלונית בפיסקה 5 (ניתנה ביום 19.3.2008)). "זוכה הפותח תיק הוצאה לפועל בגין מלוא הסנקציה הקבועה בהסכם, צריך לעמוד במבחן תום הלב" (רע"א 5682/07 רוני ר. הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ, בפסקה 16 (ניתנה ביום 10.3.2008)). נבחן את השתלשלות העניינים מאז שניתן פסק הדין בפשרה, במטרה להתחקות אחר התנהלותם של הצדדים ותום לבם.
 
25.      כאמור, ביום 31.8.2004 ניתן פסק הדין בפשרה, ובו נקבע, בין היתר, כי על המערערים לשלם סך של 105,000$ בחמישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 1.12.2004. המערערים הגישו ערעור על פסק הדין בפשרה, ובקשה לעיכוב ביצוע. זאת עשו המערערים באיחור, לאחר שהיה עליהם לשלם לסמואל את התשלום הראשון בסך של 21,000$. ביום 5.1.2005 החליט השופט רובינשטיין כי ביצוע פסק הדין יעוכב ארעית במידה והמערערים יפקידו סך של 21,000$ בקופת בית המשפט המחוזי, וכך היה. ביום 21.2.2005 דחה השופט רובינשטיין את הבקשה למתן רשות ערעור, ועיכוב הביצוע שניתן קודם לכן הוסר.
 
26.      הצדדים חלוקים באשר לאירועים שהתרחשו לאחר דחיית הבקשה למתן רשות ערעור כאמור. לטענת המערערים, במצב דברים זה, ולאחר שבוטל צו המניעה שביקשה סמואל, אשר אסר עליהם למכור את הדירה לצדדים שלישיים (במסגרת רע"א 5505/01, הליך נוסף שהתנהל במסגרת הדיונים בערכאות קמא), החלו הם לפעול למכירת הדירה, לשם גיוס יתרת הכספים שהיה עליהם לשלם לסמואל לפי פסק הדין בפשרה בהעדר מקורות מימון אחרים. לטענתם, נמצא קונה ונחתם חוזה שבמסגרתו נקבע כי הקונה יפקיד את יתרת התשלום שהיה על המערערים להעביר לסמואל. אולם סמואל פעלה לסיכול ההסכם על מנת לזכות בדירה, ובסופו של דבר החוזה אכן לא יצא אל הפועל. לטענת המערערים, סיבה נוספת לכישלונה של העסקה נעוץ בעיקולים שהיו רשומים בטאבו על זכויותיו של בעלה המנוח של סמואל, אשר בעטיים לא ניתן היה להעביר את הזכויות בדירה על שם המערערים. מנגד טוענת סמואל, כי המערערים לא הציעו לממש את הדירה ולכסות את חיובם באמצעות התמורה שתתקבל בגינה, וממילא הצעה זו לא סורבה על-ידם. לטענתה, המערערים ניסו "להבריח" את הדירה תוך מכירתה לצד שלישי, תם לב כביכול, ורק כאשר הניסיון לא צלח מפאת הערת אזהרה שהייתה רשומה על-שם סמואל, פנה הצד השלישי אל סמואל וביקש את הסכמתה להסרת הערת האזהרה תמורת הפקדה של תשלום מסויים בקופת בית המשפט. המערערים לא הציעו לשלם לסמואל את המגיע לה לפי פסק הדין בפשרה, או הצעה דומה אחרת, מה גם שאסור היה למערערים למכור את הדירה, שכן פסק הדין בפשרה הורה כי היא תעבור לבעלותם רק לאחר שישלמו את הנדרש לסמואל. 
 
27.      לטעמי, הסכסוך הארוך בין בעלי הדין עשוי היה להסתיים לפני כמה וכמה שנים. סמואל מצידה יכולה הייתה להסכים למכירת הדירה, וכך, כפי שקובע החוזה שנחתם בין המערערים לבין הקונה המיועד של הדירה, ביום 17.5.2005 הסכום שנפסק בפסק הדין בפשרה היה מופקד בקופת בית המשפט, וניתן להניח כי סמואל הייתה יכולה למשוך אותו, בהינתן העובדה כי באותה תקופה פסק הדין בפשרה היה פסק דין חלוט. מכל מקום, כספים אלו שהיו מופקדים בקופת בית המשפט יכלו לשמש כבטוחה מסויימת לביצוע פסק הדין בפשרה, וסמואל לא הייתה נותרת בלא כלום. בדרך זו, במקום לקבל את הסכום שנפסק לטובתה בחמישה תשלומים שווים עד ליום 1.4.2005 לפי פסק הדין בפשרה, היא הייתה מקבלת אותו כחודשיים לאחר מכן. אמנם מדובר באיחור, אך הוא לא רב. כך הייתה מסתיימת הסאגה ארוכת השנים בין הניצים. כאמור, ניסיון זה למכירת הדירה לא נשא פרי, והמערערים הפקידו את מלוא הסכום שנפסק כי עליהם לשלם בפסק הדין בפשרה בקופת בית המשפט עד ליום 13.7.2006. אולם על-אף שסמואל יכולה הייתה לקבל את המגיע לה מאז, היא סירבה למשוך את הכסף. אמנם, גם התנהלותם של המערערים לא הייתה משביעת רצון. הם איחרו בהגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, איחרו בביצוע התשלום שהושת עליהם בפסק הדין בפשרה, גרמו לתסבוכת, והמערער 1 גם הורשע בפלילים על שאיים על סמואל וילדיה בקשר עם הסכסוך ביחס לדירה. אכן, התנהלותם של שני הצדדים לא הייתה משביעת רצון, אולם נראה כי היה בכוחה של סמואל לסיים את הסכסוך ארוך השנים, אשר בחלוף הזמן נעשה מכביד ובלתי-נעים בעליל.
 
סוף דבר
28.      לסיכום, על יסוד האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את עיקרו של הערעור, ולקבלו בחלקו בלבד. אין כל טעם מעשי להורות על-פינוי מן הדירה במצב הדברים האמור.  צעד כזה לא יועיל לקיום פסק הדין בפשרה, והוא גם אינו מועיל לאף אחד מן הצדדים בהינתן קביעתנו באשר לאופן ביצועו. התנהלותה של סמואל גם היא איננה מצדיקה את הוצאתה אל הפועל של הסנקציה בדבר הפינוי מן הדירה. עם זאת, יש טעם בהפעלתה של הסנקציה הקבועה בסעיף 4 לפסק הדין בפשרה, לפיה: "לא תפונה אחת הדירות כאמור לעיל, ישלמו המשיבים הרלבנטיים למערערת, פיצוי בגין אי פינוי הדירה במועד, בסך השווה ל-60$ ארה"ב לכל יום של איחור בפינוי הדירה". אציע אפוא להורות כי המערערים ישלמו לסמואל 60$ ארה"ב ליום, החל מיום 21.2.2005, אז הוסר עיכוב הביצוע שניתן על-ידי בית משפט זה, עד ליום 13.7.2006, שאז הופקד מלוא הסכום שנפסק בקופת בית המשפט. בנוסף ישלמו המערערים לסמואל ריבית והצמדה בגין התקופה האמורה. זאת, כמובן, בנוסף לסך של 105,000$ שנפסק בפסק הדין בפשרה, בשקלים, על פירותיו. כל האמור לעיל יבוצע בקיזוז הסכומים שכבר נמשכו על-ידי סמואל מקופת בית המשפט כפי שנטען לפנינו. חזקה על ב"כ בעלי הדין כי לא יזדקקו לעזרתו של בית המשפט בהקשר הזה, וכי לא תהיה מחלוקת באשר לסכומים המדוייקים שהופקדו ושנמשכו, הניתנים להוכחה בנקל.
 
29.      בהינתן התוצאה אליה הגענו, ולאור התנהלותם של בעלי הדין משני צדי המתרס, אציע לחבריַ שלא לעשות צו להוצאות.
 
    ש ו פ ט
 
 
 
 
השופט ח' מלצר:
 
           אני מסכים.
    ש ו פ ט
 
          
 
השופט י' עמית:
 
           אני מסכים.
    ש ו פ ט
 
 
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' סולברג.
 
ניתן היום, י"ט בכסלו התשע"ג (3.12.2012).
 
 
 
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם