Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 4859/11 עיריית נס ציונה ואח' נגד סאדאב חברת לבניין בע"מ ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  4859/11
 
 
לפני:   כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המערערות: 1. עיריית נס ציונה
  2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נס ציונה
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. סאדאב חברת לבניין בע"מ
  2. אנריקה רוטנברג
  3. סרג'יו דיזנהויז
  4. דני דוד
  5. ברוך חבס
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.05.2011 בת"א 2513/06 שניתן על ידי השופט י' גייפמן
 
                                          
תאריך הישיבה: י' בחשוון התשע"ד      (14.10.2013)
 
 
בשם המערערות: עו"ד אילנה בראף; עו"ד מירב קנזי
 
 
בשם המשיבים: עו"ד יורם זמיר
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.        רשות מקומית מקבלת מן החברה היזמית של פרויקט מסחרי כתב התחייבות שעניינו תשלום עבור מקומות חניה שהרשות תפעל לפיתוחם. בסופו של דבר, הרשות דורשת לממש התחייבות זו שנים ארוכות לאחר שניתנה, כמו גם לאחר שהוחל בהפעלתו של הפרויקט המסחרי. האם ניתן היה עדיין לממש את התחייבות במועד שבו ביקשה הרשות לעשות כן? מהן ההגבלות – במישור הזמן – על מימוש ההתחייבות? ויותר מכל אלה: האם תביעתה של הרשות למימוש ההתחייבות התיישנה? אלה הן עיקרי השאלות שנדונו בפנינו.
 
רקע עובדתי
 
2.       המשיבה 1, סאדאב חברה לבניין בע"מ (להלן: סאדאב), היא חברה קבלנית ואילו המשיבים 5-2 הם בעלי מניות ומנהלים בה. בשלהי שנות השמונים ותחילתן של שנות התשעים (של המאה העשרים) יזמה סאדאב שני פרויקטים גדולים וסמוכים זה לזה בתחומי העיר נס ציונה: האחד – בניין מסחרי הכולל אולם שמחות בשם "ויטראז'", סניף סופרמרקט וחנויות (להלן: הבניין המסחרי); והשני – קניון הכולל שטחי מסחר, מסעדות ובתי קפה שמעליו בניין משרדים, הידוע בשם "קניותר" (להלן: הקניותר).
 
3.       תחילה, תוכנן לקום מעל הקניותר בניין מגורים, וכך נקבע בהיתר המקורי שניתן לסאדאב בשנת 1988. אולם, בהמשך, חזרה בה סאדאב מתכנון זה וביקשה להקים מעל הקניותר בניין משרדים. בשנת 1991, ניתן תוקף לתוכנית נקודתית (תוכנית נס/81/א) שאישרה את הקמתו של בניין משרדים במקום בניין המגורים. במהלך הטיפול בבקשתה של סאדאב ובאישור התוכנית החדשה העלתה עיריית נס ציונה (להלן: המערערת או העירייה) את החשש מפני מחסור במקומות חניה שאמורים לשרת את ציבור המבקרים במקום. יצוין בהקשר זה כי בסעיף 13 לתקנות התוכנית שחלה במקום נקבע כי: "החניה לכל מגרש תינתן בהתאם לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) התשמ"ג-1983, ולשביעות רצון מהנדס המועצה".
 
4.      על רקע זה, ביום 17.4.1991, נדרשה סאדאב לחתום על כתב התחייבות לטובת המערערות לפיו היא תשתתף בעלות פיתוחן של חניות נוספות שיוקמו על-ידי העירייה באזור. בהתאם לכך, חתמה סאדאב על כתב התחייבות כאמור שהועמד על סכום של 335,000 דולר. בכתב ההתחייבות נאמר בעניין זה כך:
 
"הואיל ואנו סאדאב מעוניינים להשתתף בפיתוח חניות ואיזור חניה בסמוך לפרויקט שבנינו, הכולל את בניין 'הקניותר' לרבות המשרדים, ואת הבניין המסחרי בו מתנהלים הקואופ, אולמי 'ויטראז' וחנויות נוספות, והואיל והוברר לנו כי בכוונת המועצה המקומית נס ציונה  להכשיר ו/או לבנות מקומות חניה/חניונים... אנו מתחייבים לשלם למועצה המקומית נס ציונה מיד ולפי דרישה ראשונה של ראש המועצה... את הסכום בשקלים חדשים השווה ל-335,000 דולר...".
 
5.       בנוסף לכתב ההתחייבות חתמו המשיבים 5-2 בתאריך 19.4.1991 על מסמך שנשא את הכותרת "כתב ערבות", וכלל את ההתחייבות הבאה:
 
"לפי בקשת סאדאב חברה לבנין בע"מ (להלן המבקשים) ובקשר עם כתב ההתחיבות בענין מימון הכשרת בנית חניות...
כולנו יחד וכל אחד מאתנו לחוד ערבים לכם לתשלום כל סכום עד לשווים בשקלים חדשים של 335,5000 $ של ארה"ב...
אנו נשלם לכם תוך 14 ימים מקבלת דרישתכם בכתב כל סכום עד לסכום הערבות (להלן סכום התשלום) בתוספת הפרשי הצמדה למדד.
כל תשלום שידרש על ידכם כאמור ישולם לכם מבלי להטיל עליכם לבסס ו/או להוכיח את דרישתכם...".
 
6.       הקניותר הושלם והתחיל לפעול בשנת 1993. ביום 12.10.1994 נערכה פגישה בין ראש העירייה וגורמים נוספים בה לבין המשיבים 5-3 לדיון במה שהוגדר כ"בעיית החניה" באזור הקניותר. אולם, לאחר מכן, לא התקיימו פגישות נוספות בנושא והטיפול בו לכאורה שכך.
 
7.       ביום 27.7.2003, לאחר שחלפו יותר משתים-עשרה שנה מאז נחתם כתב ההתחייבות, פנתה העירייה למשיבים בדרישה לממש את כתב ההתחייבות וכתב הערבות (ובאופן ספציפי, לתשלום סך של 1,740,864 שקל), ונענתה בשלילה. יצוין כי בפועל סאדאב חדלה להיות חברה פעילה כבר במהלך שנות התשעים לאחר שמכרה את עיקר נכסיה.
 
8.       ביום 23.11.2006 הגישו העירייה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נס ציונה תביעה כספית כנגד המשיבים על סך 4,415,577 שקל (בהתאם לתחשיב עדכני של סכום ההתחייבות כולל הפרשי הצמדה וריבית) לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו.
 
פסק דינו של בית המשפט קמא
 
9.       בית המשפט המחוזי דחה את תביעתן של המערערות בפסק דינו מיום 17.5.2011 (ת"א 2513-06, השופט י' גייפמן).
 
10.      בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא דחה את התביעה על יסוד הקביעה שהיא התיישנה. לשיטתו, זכותה של העירייה מכוח כתב ההתחייבות וכתב הערבות הייתה זכות שאותה יכלה העירייה להפעיל על ידי שליחת דרישה "תוך זמן סביר", בדומה להתחייבויות אחרות שיש לבצען "עם דרישה" (תוך הפנייה לפסק דינו של בית משפט זה בד"נ 32/84 עזבון וולטר וויליאמס נ' Israel British Bank, פ"ד מד(2) 85 (1990) (להלן: עניין וויליאמס)). בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי תכלית ההתחייבות הייתה הכשרת מקומות חניה ככל שיתגלה שיש בהם מחסור בעקבות פתיחתו של הקניותר. הוא דחה את טענת העירייה כי כתב ההתחייבות היה "עצמאי" ובלתי תלוי בהכשרת מקומות חניה, בהסבירו שאם אלה פני הדברים הרי שלכאורה היה על העירייה לשלוח את דרישת התשלום באופן מיידי. בסיכומו של דבר, קבע בית המשפט קמא כי מש"הוצפה" בעיית החניה כבר בשנת 1993, וביתר שאת בשנת 1994 (בפגישה שהתקיימה בעירייה עם נציגי המשיבה), הרי שהמועד הסביר לשליחת הדרישה חל באותה עת (או בסמוך לאחר מכן). על כן, כך נקבע, את תקופת ההתיישנות יש למנות מאותו מועד. בהתאם לתחשיב זה, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים חלפה לכל המאוחר בשנת 2001, זמן רב לפני הגשת התביעה, בסופו של דבר, בשנת 2006.
 
11.      בית המשפט קמא הבהיר כי ההתחייבות בכתב הערבות לא הייתה אוטונומית, וכי ניתן ללמוד מלשונו כי הערבות ניתנה בזיקה לכתב ההתחייבות כדי להבטיח את מימושו. על כן, הוא קבע כי התיישנותה של התביעה על-פי כתב הערבות הולכת יד ביד עם התיישנותה של התביעה מכוחו של כתב ההתחייבות.
 
12.     לצד הכרעתו בשאלת ההתיישנות, בית המשפט קמא הוסיף כי גם לגופו של עניין דין התביעה להידחות מכיוון שהמערערות לא הכשירו מקומות חניה במתכונת שצפה כתב ההתחייבות – מקומות חניה חדשים שהכשרתם תיעשה במועד סמוך לפתיחת הקניותר ובסמיכות גיאוגרפית לו. בהקשר זה, בית המשפט קמא הצביע על כך שמקומות החניה נוספו רק במהלך השנים 2007-2003 וזאת במרחק של מספר מאות מטרים מבניין הקניותר.
 
הטענות בערעור
 
13.      במידה רבה, המחלוקת בין הצדדים בשאלת ההתיישנות – שהיא השאלה המרכזית שבה הכריע בית המשפט קמא – הייתה קשורה בשאלה האם כתב ההתחייבות נועד להבטיח מקור מימון לבניית חניות שנדרשו לפי תקן החניה או להבטיח מקור מימון לבניית חניות ככל שהפעלת הפרויקט תעלה כי הן נחוצות. בית המשפט קמא קבע שתכלית עריכתו של כתב ההתחייבות הייתה מתן מענה לבעיות חניה, ככל שאלה תתגלינה כאשר תתחיל הפעילות בשטח. בהתאם לכך, הוא קבע, כאמור, ש"הזמן הסביר" למשלוח הדרישה נקבע בזיקה למועד שבו התגלו בעיות החניה, ועל כן כבר באותו מועד החל מניינה של תקופת ההתיישנות. לעומת זאת, המערערות טוענות שהכוונה הייתה להתמודד עם מחסור בחניות לפי התקן. בהמשך לכך, טענתן היא שראוי היה לפרש את "הזמן הסביר" בזיקה לזמן הדרוש לביצוע הפעולות הנחוצות לצורך תכנון והכשרת מקומות חניה לפי התקן, אשר הצדדים צפו שיהיו פעולות שיתמשכו על פני הזמן. לעניין זה, המערערות הפנו, על דרך ההיקש, לסעיף 2(ב) לתוספת לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983 (להלן: תקנות החניה) בנוסחן העדכני משנת 2004 המורה כי ניתן לגבות דמי השתתפות בבניית חניון ממי שמבקש היתר בנייה, ובלבד שהחניון הוקם בתוך עשר שנים ממועד מתן ההיתר. המערערות טוענות כי הגם שמדובר בנוסח אשר לא היה בתוקף בשעת החתימה על כתב ההתחייבות ניתן לראות בו "קנה מידה להערכת הזמן הסביר" להכשרת חניון.
 
14.      המערערות חולקות גם על קביעותיו האחרות של בית המשפט קמא. בהתייחס לכתב הערבות, חזרו המערערות על הטענה כי זה היה "אוטונומי" ובלתי תלוי בכתב ההתחייבות, כך שהתיישנות התביעה לפי כתב ההתחייבות אינה משליכה עליו. המערערות מוסיפות וטוענות כי גם לגופו של עניין שגה בית המשפט קמא בקובעו שכתב ההתחייבות דרש הכשרת מקומות חניה בסמיכות זמנים לפתיחת הקניותר ובסמיכות גיאוגראפית לו. לשיטתן, כל שנקבע הוא שהחניות שיוכשרו ימוקמו בתחומי תוכנית נס/81, וכך נעשה.
 
15.      מנגד, המשיבים סומכים את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא הן בעניין כתב ההתחייבות והן בעניין כתב הערבות. באשר לפרשנותו של כתב ההתחייבות טענו המשיבים כי אין בסיס לומר שהטעם לעריכתו היה אי-עמידתו של הפרויקט בתקן החניה. ראשית, הם הצביעו כך שלפי סעיף 2(ב) לתוספת לתקנות התכנון והבנייה (גם בנוסחו הקודם) במקרה של אי עמידה בתקן החניה ניתן להוציא היתר בנייה רק בכפוף לתשלום כופר חניה לקרן ייעודית, מה שלא נעשה במקרה דנן. שנית, הם טוענים כי ככל שהבעיה הייתה נעוצה בתקן החניה לא היה טעם בהחתמתם על התחייבות עתידית, אלא צריך היה לדרוש מהם תשלום על אתר.
 
16.      בכל הנוגע להתיישנות, המשיבים לא רק אימצו את קביעותיו של בית המשפט קמא, אלא גם הצביעו על כך שלצד ההתיישנות הפורמאלית, נסיבות העניין מעידות על הנזק שנגרם להם בשל כך שדרישת התשלום הוצגה בעת שהמשיבה כבר אינה מתפקדת כחברה פעילה, לאחר שמכרה את נכסיה והפעילים בה נפוצו לארבע כנפות תבל.
 
17.      לגופו של עניין, המשיבים טענו אף כי למעשה העירייה לא הכשירה מעולם מקומות חניה מן הסוג שכתב ההתחייבות מדבר בו – מקומות חניה הסמוכים לקניותר וצפויים לשרתו.
 
הכרעתנו
 
18.      לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי למסקנה שדין הערעור להידחות, על יסוד עיקרי הטעמים שמנה בית המשפט קמא בפסק דינו.
 
19.      דחיית הערעור (שמשמעותה היא דחיית התביעה מעיקרא) מיוסדת, בראש ובראשונה, על קבלתה של טענת ההתיישנות. בנסיבות אלה, אין מקום להכריע בשאר המחלוקות בין הצדדים, אך ייאמר כי לכאורה נראה שיש מן הצדק בטענותיהם האחרות של המשיבים גם לגופן.
 
20.      בית משפט זה עמד לא אחת על הטעמים העומדים ביסוד דיני ההתיישנות.  טעמים אלה קשורים קודם כל בהגנה על האינטרסים הלגיטימיים של בעלי הדין. מצד אחד – דינים אלה מתחשבים בעניינו של התובע בכך שתינתן לו שהות מספקת להגשת תביעה, וכן לנקיטת פעולות נוספות מחוץ לכותלי בית משפט (למשל, להשגת פשרה). מנגד – דיני ההתיישנות מביאים בחשבון את הקושי הכרוך, מהיבטו של הנתבע, בשמירת הראיות וההוכחות שיסיעו לו לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה לאורך זמן, את ההנחה שהשתהות ארוכה בהגשת תביעה עשויה להיתפס כמחילה וויתור על החיוב, וכן את הצורך של כל אדם בוודאות יחסית לגבי מצבו הכספי (ראו: ע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י 687, 695 (1956); ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003); עניין וויליאמס, בעמ' 282). זאת, לצד טעמים הקשורים לאינטרס הציבורי, ובראשם השמירה על משאבי הזמן השיפוטיים (עניין וויליאמס, שם). כפי שנראה להלן, טעמים אלה באים לידי ביטוי בנסיבותיו של המקרה דנן ומטים את הכף לטובת המשיבים.
 
21.      ולענייננו: כאמור, כתב ההתחייבות התייחס לכך שהתשלום יבוצע "מיד ולפי דרישה ראשונה של ראש המועצה" (כמפורט לעיל בפסקה 4). כפי שציין בצדק בית המשפט קמא סוגית ההתיישנות של התחייבות שבה קיומה של "דרישה" הוא תנאי לביצועה נדונה בעניין וויליאמס, שבו נקבע כך:
 
"במצב הדברים הרגיל, ובהיעדר נתונים המצביעים על פירוש שונה, יש להניח, כי הדיבור 'עם דרישה' משמעתו כמתבקש מלשונו, כלומר, שמועד החיוב יתגבש עם ביצוע פעולת דרישה על-ידי הנושה כלפי החייב... זאת ועוד; עקרונות כלליים מחייבים, כי אם הנושה צריך ליתן דרישה לשם קביעת מועד הפירעון, עליו ליתן את הדרישה תוך זמן סביר, ואין הוא רשאי להמתין עד בוש" (שם, בעמ' 274-273).
 
           בהמשך לכך הובהר כי במקרה שבו לא ניתנה דרישה תוך זמן סביר "יש לראותה כאילו ניתנה תוך אותו זמן" (שם, בעמ' 284).
 
22.      השאלה המתעוררת בשלב זה היא, כמובן: זמן סביר ממתי. התשובה לשאלה זו נגזרת, כאמור, במידה רבה מן ההכרעה הפרשנית המוקדמת – האם ההתחייבות נועדה להתמודד עם האפשרות של מצוקת חניה או עם הבעיה של אי-התאמה לתקן החניה הנדרש.
 
23.      לשני הצדדים היו בעניין זה טענות בעלות משקל. מחד גיסא, העירייה הצביעה על כך שמסמכים רבים שהוחלפו בין הצדדים בשלב המשא ומתן התייחסו להשלמה הנדרשת של תקן חניה (כך עולה מטיוטת כתב ההתחייבות וכן ממספר מכתבים שנכתבו במהלך השנים 1991-1988 על-ידי שמאי מטעם סאדאב ועל-ידי יועץ התנועה ששירותיו נשכרו). מאידך גיסא, המשיבים הצביעו על כך שלו נדרשה השלמה של תקן חניה לכאורה היה מקום לעמוד על תשלום מיידי. המשיבים אף הוסיפו כי ההתמודדות עם סוגית תקן החניה הייתה אמורה להיעשות באמצעות הקמת קרן ייעודית כפי שהורו תקנות החניה. בית המשפט קמא קיבל בעניין זה את עמדת המשיבים.
 
24.      בסופו של דבר, הגעתי למסקנה שבמסגרת כל אחת מן החלופות – בין שההתחייבות נועדה להתמודד עם בעיה של מחסור בחניה בפועל ובין שנועדה להתמודד עם ההשלמה הנדרשת של תקן חניה (ללא זיקה למחסור עכשווי במקומות חניה) – יש מקום לקבל את טענת ההתיישנות. אכן, ככל שההתחייבות נועדה להתמודד עם הבעיה של מחסור בחניה בפועל הרי שצדק בית המשפט קמא בקובעו שהמערערות היו צריכות לשלוח דרישת תשלום מיד עם תחילת הפעלתו של הפרויקט או זמן קצר לאחר מכן בעת שהנושא נדון בעירייה בשנת 1994. אולם, גם אם ההתחייבות נועדה להתמודד עם ההשלמה הנדרשת של תקן החניה הרי שהעירייה לא יכלה להמתין שנים ארוכות כפי שעשתה. ייתכן שהשלמת התהליך של הכשרת מקומות חניה נוספים עשויה לארוך שנים רבות. אולם, לא כן ככל שמדובר בהיערכות לתכנון. המערערות טוענות כי לא יכלו לשלוח דרישת תשלום סופית קודם שהשלימו את הכנת מקומות החניה. טענה זו מתעלמת מכך שניתן ואף צריך היה להתחיל בהליך התכנוני מיד, ולאחר מכן לשלוח דרישה ראשונית המבוססת על התכנון ומפרטת לוח זמנים משוער להתקדמות. פרשנות זו נלמדת גם מבחינתן של תקנות החנייה (בנוסח שהיה תקף לעת החתימה על כתב ההתחייבות). באותה עת, הורתה תקנה 2(ב) כך:
 
"רשאית הועדה המקומית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה לפי התקן.... ולחייב מבקש היתר בנייה להתקינם במקום שמחוץ לנכס, או להשתתף בהתקנתם בחניון ציבורי, המוקם על פי תכנית מאושרת שלביצועה הוקמה קרן למימון החניון האמור, הכל בהתאם להוראות התוכנית המגדירות את מספר מקומות החנייה ומועדי הביצוע..." (ההדגשה הוספה).
 
 
למעשה, אם נקבל את עמדת העירייה כפשוטה, הרי שהיא לא פעלה על-פי התקנות, שכן במצב של חסר בתקן החניה היה עליה לחייב את סאדאב להפקיד כספים לקרן ייעודית, ולא להסתפק במתן כתב התחייבות. אולם, מכל מקום, ככל שהעירייה שיוותה את ההסדר שבתקנות נגד עיניה, התוכנית הייתה צריכה להיות קיימת ומאושרת כבר בתחילת הדרך (כך שכתב ההתחייבות יוכל לשמש, כמו הקרן הייעודית, לביצועה של תוכנית מאושרת). למצער, היה על העירייה להתחיל בתכנון מיד. במלים אחרות, התכנון לא יכול היה להישאר בבחינת מזמור שיר לעתיד לבוא. 
 
25.      יתרה מכך, בית משפט זה כבר הטעים לא אחת כי כאשר צד לחוזה צריך לשלוח הודעה לצד השני הרי שקיום החוזה בתום לב מחייב שמשלוח ההודעה ייעשה במועד שמאפשר לצד השני לתכנן את פעולותיו ולהיערך בהתאם (ראו: בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828 (1980)). אם כן, אפילו כתב ההתחייבות נועד לאפשר את השלמת תקן החניה, הרי שאת הליך התכנון היה צריך להתחיל תוך זמן סביר לאחר החתימה עליו ולהודיע על כך למשיבה. בנסיבות אלה, ניתן להעריך שאת תקופת ההתיישנות יש למנות משנת 1994 לערך – אותה שנה שבה נדונה מצוקת החניה בעירייה וניתן היה לצפות כי במהלכה (שלוש שנים ממועד החתימה על כתב ההתחייבות) ייעשה לפחות תכנון ראשוני. כאשר זוהי נקודת הייחוס, הרי שעילת התביעה התיישנה כבר במרוצת 2001 (בהתאם לתחשיב של שבע שנים לפי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958) וממילא חלפה ללא ספק בשנת 2006 עת הוגשה התביעה.
 
26.      על כך אוסיף כי לא מצאתי ממש בטענת המערערות לפיה הזמן הסביר להשלמת החניות הוא עשר שנים – בהתאם לנוסחן העדכני של תקנות החניה, אשר נכנס לתוקף, כאמור, רק בשנת 2004, ועל כן אינו מחייב במקרה דנן. חשוב לציין, כי פרק הזמן של עשר שנים, כקביעתו בתקנות אלה, הולך יד ביד עם הפקדה מיידית של הכסף בקרן ייעודית ומשכך משך הזמן אינו חושף את המפקיד לאפשרות של שינוי מצב לרעה (אלא לכל היותר להתפתחות החיובית מבחינתו של החזר הכספים).
 
27.      גם באשר לכתב הערבות מקובלת עלי הכרעתו של בית המשפט קמא כי עולה מנוסחו שהוא ניתן בזיקה לכתב ההתחייבות. כידוע, אמת המידה לסיווגה של התחייבות כהתחייבות "אוטונומית" או כערבות תלויה במידת התלות שלה בעסקת היסוד (ראו: ע"א 255/89 פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641 (1992)). אכן, בנסיבות העניין, נוסח הדברים כולל התחייבות לתשלום על-פי דרישה ללא צורך בהוכחות נוספות (ובכך מכוון לכאורה לכיוון של עצמאות). אולם, לצד זאת יש בו קשרים לא מבוטלים לעסקת היסוד – החל בכותרת "כתב ערבות", המשך בהתייחסות אל המשיבים 2-5 כ"ערבים" וכלה בהתייחסות המפורשת לכך שהערבות היא "בקשר עם כתב ההתחייבות". על כן, בצדק קבע בית המשפט קמא כי כתב הערבות תלוי בכתב ההתחייבות, וכך משהתיישנה התביעה לפי כתב ההתחייבות התיישנה גם התביעה בגין כתב הערבות.
 
28.      אכן, מהיבט האינטרס הציבורי בהכשרת מקומות חניה, מתעוררת אי-נוחות מסוימת כאשר היזם יוצא "נקי" מהתחייבות שנטל על עצמו לטובת הציבור. אולם, במקרה זה לא ניתן להתעלם מן הנזקים הכרוכים בעיכוב הפעולה מצידה של העירייה, שלכאורה התרשלה באופן שבו טיפלה בעניין. שיקולי צדק אלה נמצאים בליבתם של דיני ההתיישנות, כפי שתוארו לעיל, הן בכלל והן באופן שבו יש ליישמם כאן.
 
29.      אציע אפוא לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבים בסך 20,000 שקל.
 
    ש ו פ ט ת
 
 
 
המשנָה לנשיא מ' נאור:
 
 
           אני מסכימה.
 
 
 
    המשנָה לנשיא
 
 
 
 
 
השופט ע' פוגלמן:
 
 
 
           אני מסכים.
 
 
 
    ש ו פ ט
 
 
 
 
 
           הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז.
 
           ניתן היום, ד' בכסלו התשע"ד (7.11.2013).
 
 
 
המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
 
 
 
 
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב