Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 4603/14 ליאור יפרח נגד מאגר הישראלי לביטוח רכב
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים  
  ע"א  4603/14
     
 
 
לפני:   כבוד השופט י' עמית
  כבוד השופט צ' זילברטל
  כבוד השופט א' שהם
 
 
המערער: ליאור יפרח
 
 
  נ  ג  ד
 
 
המשיבים: 1. המאגר הישראלי לביטוח רכב
  2. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
 
 
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת בת"א 21831-07-11 שניתן ביום 18.05.2014 על ידי כבוד השופט י' אברהם
 
 
בשם המערער: עו"ד ישראל יונגר ועו"ד יצחק פז
בשם המשיבים: עו"ד משה עבדי ועו"ד גלית בן ארי
 
 
 
פסק-דין
 
השופט י' עמית:
 
1.        שני אופנועים דהרו ביום 28.11.2002 בכביש 9779 בדרכם מכפר בלום אל קרית שמונה (ממזרח למערב). על אחד האופנועים רכב המערער, בן 16 בעת התאונה, ועל האופנוע השני רכב אחד בשם דוד שושן (להלן: שושן). במהלך הנסיעה ארעה למערער תאונה קשה, כאשר סטה מנתיבו והתנגש בעוצמה ברכב פרטי שבא ממולו, וכתוצאה מהפגיעה נתלשה ונקטעה ידו השמאלית מהכתף ומטה (להלן: התאונה). המערער נותר בשטח בהכרה משך כארבעים דקות, מסוק שהגיע לשטח פינה אותו  לבית החולים וחייו ניצלו. שושן עצמו יצא ללא פגע מהתאונה וברח מהמקום לאחר שנוכח בפציעתו הקשה של המערער.
 
2.        מספר שבועות לאחר התאונה הגיש המערער תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), אך זו נמחקה עקב אי הופעתו לדיון ההוכחות.
 
           המערער הגיש תביעה נוספת בשנת 2010, אך גם זו נמחקה עקב חוסר מעש מצידו.
 
           בשנת 2011, כתשע שנים לאחר התאונה, הגיש המערער תביעה חדשה על פי חוק הפיצויים, היא התביעה מושא ערעור זה. התביעה נדחתה בפסק דינו של בית משפט קמא משהגיע למסקנה כי בעת התאונה המערער רכב על אופנוע שלא היה מבוטח בביטוח חובה. 
 
           על כך נסב הערעור שבפנינו, שכל כולו מתמקד בשאלה עובדתית אחת ויחידה: על איזה משני האופנועים רכב המערער? וזאת יש לדעת, כי אחד משני האופנועים היה מבוטח והשני לא היה מבוטח.
 
3.        אקדים ואומר, כי ענייננו בערעור עובדתי לחלוטין, הנסב על ממצאים שבעובדה ובמהימנות, לאחר שבית משפט קמא ביסס את פסק דינו על סמך ראיות, עדויות וחוות דעת מומחים שהופיעו בפניו.
 
           כלל נקוט במקומותינו, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות – לרבות העדפת מומחה אחד על פני משנהו - שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים. המקרה שלפנינו אינו נופל בגדרו של אחד החריגים, באשר מסקנתו של בית משפט קמא מעוגנת היטב בחומר הראיות. משכך, ולאחר שעיינו בחומר שלפנינו, מצאנו כי ניתן לאשר את פסק דינו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
 
           עם זאת, ועל מנת להפיס דעתו של המערער, אדרש לעיצומה של מחלוקת ואצביע על הראיות המרכזיות שתומכות במסקנתו של בית משפט קמא.
 
4.        אקדים מילים מספר אודות העובדות הצריכות לעניין.
 
           המערער היה כבן 16 בעת התאונה ועבד כשליח פיצה ובעבודות מזדמנות. לשושן לא היה כלל רישיון נהיגה תקף במועד התאונה.
 
           בתאונה היו מעורבים שני אופנועים:
 
           אופנוע מ.ר 21-801-24 (להלן: אופנוע 21), שבוחן התנועה שהגיע לזירה לאחר התאונה (להלן: בוחן התנועה או הבוחן) סימן אותו ברישומיו כאופנוע ב'.  אופנוע זה היה בבעלותו של אחד בשם ברק סאינה, חברו של המערער (להלן: ברק), והלה התיר למערער להשתמש בו בתנאי שיבטח אותו בביטוח חובה המכסה אותו, כפי שאכן נעשה על ידי המערער יומיים לפני התאונה.
 
           אופנוע מ.ר 22-175-24 (להלן: אופנוע 22), שבוחן התנועה סימן אותו ברישומיו כאופנוע א'. אופנוע זה נרכש על ידי המערער בחודש יוני 2002 ונרשם במשרד הרישוי על שם אחיו חיים (להלן: חיים). לאופנוע לא נעשה ביטוח חובה, והוא האופנוע שלא היה מבוטח בעת התאונה.
 
           השאלה שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם בעת התאונה רכב המערער על אופנוע 21 (המבוטח) או על אופנוע 22 (שלא היה מבוטח). אציין כי כנגד המערער וכנגד שושן הוגשו בעקבות התאונה כתבי אישום בבית המשפט לתעבורה, אך הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי הכרעות הדין הפליליות שניתנו בעניינם של השניים, לא יהוו ראיה.
 
5.        על תחילתה של הנסיעה אין חולק. סמוך לשעה 21:00 רכבו שושן והמערער על שני האופנועים מקרית שמונה לכיוון כפר בלום, כאשר המערער נוהג על אופנוע 21 (המבוטח) ושושן נוהג על אופנוע 22. לאחר שהגיעו לכפר בלום החלו השניים בנסיעה חזרה לקרית שמונה לכיוון מערב, ואז ארעה התאונה. שושן נחלץ ללא פגע מהתאונה, הגיע כעבור זמן לתחנת המשטרה ובהודעתו הראשונה סיפר כי רכב על אופנוע 22. בהודעה השניה שמסר שושן ביום 16.12.2002 – הודעה שנגבתה ממנו לאחר שנערך דו"ח בוחן התנועה – התוודה שושן כי כאשר הוא והמערער הגיעו לכפר בלום הם החליפו ביניהם את האופנועים, וכשארעה התאונה היה זה המערער שרכב על אופנוע 22 (הלא מבוטח). על כך חזר שושן גם בהודעתו השלישית מיום 21.12.2002, שם טען כי חיים איים עליו כי אם ידווח על חילופי האופנועים הוא יתלונן על כך ששושן גנב ממנו כביכול את האופנוע. גרסה דומה מסר שושן גם במשפט הפלילי שהתנהל כנגד המערער, ובשתי הזדמנויות שונות גם לחוקר הביטוח מטעם המשיבה. לחוקר הביטוח סיפר שושן כי את הגרסה הראשונה במשטרה מסר כי ריחם על המערער שאיבד את ידו, אך לאחר שהתחילו לאיים עליו החליט לספר את האמת.
 
           המערער עצמו טען כי אינו זוכר מה קרה לאחר תחילת הנסיעה מקרית שמונה לכיוון כפר בלום, וממילא אינו זוכר כי בדרך חזרה החליף אופנועים עם שושן. כך מסר המערער גם לבוחן המשטרתי. בית משפט קמא ציין כי גרסת אי הזיכרון סותרת את עדות הפרמדיק שהגיע לשטח, שמסר כי המערער היה בהכרה מלאה עד להגעת המסוק והשיב בצלילות על השאלות שהפנה אליו. טענת המערער לאבדן זיכרון אף לא הועלתה בתצהירו מיום 26.12.2004 שבו טען כי התאונה נגרמה עקב התנגשות בין האופנוע עליו נהג ובין רכב פרטי.
 
           אילו עצרנו הילוכנו כאן, הרי שלפנינו עדותו של שושן מול עדותו של המערער, וליתר דיוק, היעדר גרסה פוזיטיבית של המערער. כיצד אפוא אירעה התאונה ועל איזה אופנוע רכב כל אחד מהשניים?
 
6.        בסיכומיו בערעור דכאן, העלה המערער את התזה הבאה לגבי התרחשות התאונה. בעת התאונה הוא רכב על האופנוע המבוטח (21) ושושן רכב לפניו על האופנוע הלא מבוטח (22). תוך כדי נסיעה, החלק הקידמי של האופנוע עליו רכב המערער, פגע בחלקו האחורי של האופנוע בו נהג שושן. המערער איבד שליטה, סטה ופגע בעוצמה ברכב הפרטי שבא ממולו, בנתיב של הרכב. כתוצאה מכך הועף המערער למרחק של מספר מטרים וידו השמאלי נקטעה והועפה לאחור לכוון נגדי לנסיעתו. ואילו האופנוע של שושן החליק לפנים קדימה לכוון קרית שמונה תוך שהוא חורץ חריצים בכביש, והגיע לשולי הדרך בצד ימין. לאחר ששושן התאושש הוא חזר לאחור וניגש למערער, ומשהבחין כי ידו נקטעה ברח מהמקום.
 
           אלא שגרסה זו אינה הגיונית לאור הראיות האובייקטיביות בזירת האירוע בצירוף עדויות נוספות המצביעות על כך שהיה זה המערער שרכב על אופנוע 22.
 
7.        הזירה שנגלתה לבוחן התנועה שהגיע לשטח הועלתה על ידו בתרשים, ממנו עולה התמונה הבאה (לשם הנוחות, נתאר את הדברים במבט ממזרח למערב, על פי כיוון נסיעתם של שני האופנועים, דהיינו מכפר בלום לקרית שמונה):
 
           מכונית פרטית נמצאה בצד שמאל של הכביש, בשדה הפתוח, לאחר שירדה מהכביש. לא הרחק ממנה נמצא אופנוע מרוסק, הוא אופנוע 21, ליד עמוד תאורה (אליו התייחסו חלק מהעדים כעמוד חשמל). במרחק עשרות מטרים לכיוון קרית שמונה, בצד ימין של הכביש, נמצא אופנוע 22 ולידו סרבל (חרמונית), קסדה וכתם דם גדול.
 
           מאחר שתרשים אחד טוב מאלף מילים, אציג את הזירה באופן סכימטי:

 
עובר לתאונה:

           
 
מערב – קרית שמונה
 
מזרח – כפר בלום
 
   
 
 
 
 
 
 
 
 

לאחר התאונה:

       
 
 
   
 
   
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

           וכעת "נלביש" על ממצאי הזירה את העדויות הבאות לגבי אופן התרחשות התאונה.
 
8.        מעדותו ומהודעותיו של שושן עולה כי הוא רכב על אופנוע 21 ומאחוריו רכב המערער על אופנוע 22. המערער התנגש בו מאחור וכתוצאה מכך שושן איבד שליטה, עף באוויר ונחת על הנתיב הנגדי בצד שמאל. לדבריו, האופנוע עליו רכב לא פגע ברכב הפרטי שהגיע מולם, אלא החליק ופגע בעמוד התאורה ליד הרכב הפרטי שנעצר. מיד לאחר התאונה שושן רץ קדימה אל המערער, ששכב במסלול הימני ליד אופנוע 22 כשהוא עם הסרבל עליו, וכשראה את מצבו של המערער נבהל וברח.
 
           נהג הרכב הפרטי סיפר בהודעתו במשטרה, שנמסרה פחות משעתיים לאחר התאונה, כי נהג ברכבו מכיוון קרית שמונה (בכיוון הנגדי לנסיעתם של המערער ושושן), ואז הבחין באופנוע סוטה לנתיב שלו. הוא החל לברוח ימינה עם הרכב, אך תוך כדי כך הרגיש חבטה בדלת הקדמית-שמאלית.
 
           כאמור, שושן לא התנגש ברכב הפרטי ויצא ללא פגע מהתאונה, כך שהאופנוע שהתנגש ברכב חייב להיות האופנוע עליו רכב המערער, ובשל ההתנגשות נקטעה ידו של המערער שנמצאה עשרות מטרים מאחור. מהודעתו ועדותו של נהג הרכב בבית משפט קמא עולה כי הבחין באופנוע שפגע בו במרחק 60-50 מטרים אחרי הרכב שלו (כלומר, לכיוון קרית שמונה – י"ע), שמע את הבחור שנפגע צועק "אמא" וראה את הרוכב השני (שושן – י"ע) עוזב את המקום. עוד ציין כי האופנוע השני היה במרחק של מספר מטרים מעמוד התאורה ולא היה מגע בין המכונית שלו לבין האופנוע השני שנעצר בעמוד התאורה, שאין חולק כי הוא אופנוע 21 (המבוטח).
 
           ודוק: הן מעדותו של הנהג והן מעדותו של שושן, עולה כי רק אופנוע אחד פגע במכונית הפרטית. מצאתי להדגיש נקודה זו, באשר גם בכתב התביעה שהגיש המערער, נטען כי הוא זה שפגע עם האופנוע שעליו רכב ברכב שבא ממול. אלא שבחוות דעת המומחה מטעמו של המערער, העלה המומחה את התזה כי המערער רכב על אופנוע 21, פגע מאחור באופנוע 22 עליו רכב שושן, הלה עף לאחור ונפל לכביש, בעוד האופנוע 22 ששעליו רכב המשיך לדהור בנסיעה לפנים עד שפגע ברכב הפרטי משמאל, ואילו המערער הוא שסטה לשמאל ופגע בעמוד התאורה. דהיינו, מחוות הדעת עולה כי המערער נפצע בגין ההתנגשות בעמוד התאורה ולא בגין ההתנגשות ברכב. אלא שתזה זו נסתרת מאליה מהממצאים בזירה, באשר כתם הדם לא נמצא ליד עמוד התאורה אלא במרחק עשרות מטרים מלפנים. ולא רק זאת, אלא שהתזה של המומחה מטעם המערער עומדת בסתירה לגרסת המערער עצמו, לפיה הוא שהתנגש במכונית הפרטית שבאה ממול. בית משפט קמא עמד על סתירה זו בפסק דינו, ולא בכדי מצא המערער לזנוח במסגרת ערעורו את חוות הדעת של המומחה מטעמו.
 
9.        בנקודה זו אנו מגיעים לעדותו של בוחן התנועה והפרמדיק שהגיע לשטח.
 
           בוחן התנועה הגיע למסקנה חד משמעית, לפיה אופנוע 22 (הלא מבוטח) סטה אל תוך הנתיב השמאלי-הנגדי, פגע ברכב הפרטי ונזרק לשוליים הימניים, בעוד שאופנוע 21 (המבוטח) סטה אף הוא לנתיב השמאלי-נגדי ופגע בעמוד התאורה. בסקיצה שערך הבוחן, משורטט חריץ המלמד על מקום האימפקט בין אופנוע 22 ועד למקום בו המשיך האופנוע עד לנקודה בה נעצר בכביש בצד ימין וליד סימן הדם. בתיק התעבורה שהתנהל נגד המערער, הסביר הבוחן כי בזירת התאונה מצא את אופנוע 21 ליד עמוד התאורה ואת אופנוע 22 בהמשך, מוטל בצד ימין לכיוון קרית שמונה, וכלשונו:
 
"וגם איפה ששכב הנאשם (המערער – י"ע) הוא שכב ליד האופנוע הזה. רואים את זה לפי החריץ בכביש אשר מוביל ישר למקום בו שכב האופנוע, וכן השוואת נזקים שעשיתי עם האופנוע שפגע והאופנוע שלא פגע והגעתי למסקנה שהאופנוע שפגע ברכב הוא אופנוע מספר 22-175-24" (הדגשה הוספה – י"ע).
 
 
           על מסקנה זו חזר הבוחן גם בעדותו בבית משפט קמא, ואישר כי אופנוע 22 שהיה בצד ימין לכיוון קרית שמונה, האופנוע שלידו נמצאו הקסדה והסרבל, הוא האופנוע עליו נהג המערער.
 
10.      המערער טען כי לאחר התאונה ככל הנראה הזיזו אותו ואת האופנוע ולכן אין להסיק דבר ממקום הימצאות האופנוע וכתם הדם. אלא שגם אם אניח כי כך אכן נעשה, וכי האופנוע, המערער הפצוע, הקסדה והסרבל (החרמונית), הוזזו ורוכזו במקום אחד – הרי שברי כי מדובר בכל היותר במטרים ספורים מאזור כתם הדם, בעוד שבין שני האופנועים מפרידים עשרות מטרים. כפי שנראה להלן, המערער ככל הנראה לא הוזז כלל ממקומו, לא מספר מטרים ובוודאי לא עשרות מטרים.
 
           הפרמדיק העיד כי הסיר את החרמונית מהמערער והניח אותה בסמוך למקום בו הוא שכב; כי בתוך החרמונית היה דם רב; כי  המערער טופל בכביש במקום בו נמצא; וכי לאחר מכן הושם המערער על לוח גב, הועבר לניידת נט"ן וממנה למסוק. כך גם עולה מעדותו של עד ראיה ששהה במקום הזירה כרבע שעה עד שהמערער קובע ללוח והובל למסוק. גם הבוחן סיפר בעדותו בבית המשפט לתעבורה, כי ביקש מהשוטרים לבודד את זירת התאונה.
 
           לאור עדויות אלו, מצא בית משפט קמא כי המערער והאופנוע לא הוזזו ממקומם בזירת התאונה וכי כתם הדם שנמצא על הכביש מעיד בבירור כי המערער שכב לאחר התאונה ליד אופנוע 22 (הלא מבוטח) או בסמוך לו.
 
11.      נעמיד לפנינו את העובדות הבאות:
 
           ברי כי הפציעה הקשה של התובע נובעת מההתנגשות עם הרכב הפרטי.
 
           ברי כי רק אופנוע 22 התנגש ברכב הפרטי מאחר שלא היה מגע בין אופנוע 21 (המבוטח) שהתנגש בעמוד התאורה לבין הרכב הפרטי.
 
           ידוע לנו כי מי שנהג באופנוע 21 יצא ללא פגע, שהרי נהג הרכב הפרטי סיפר כי הרוכב השני עזב את המקום.
 
           לא נמצאו כתמי דם ליד עמוד התאורה וליד אופנוע 21, אולם נמצא כתם דם רציני ליד אופנוע 22, הוא האופנוע שפגע ברכב הפרטי ונמצא לבסוף בשוליים הימניים של הכביש, במרחק של עשרות מטרים ממקום עצירת הרכב הפרטי.
 
           הפרמדיק שהגיע למקום סיפר כי המערער שכב על נתיב הנסיעה הימני, ממזרח למערב (לכיוון קרית שמונה), כאשר במרחק של מספר מטרים ממנו נמצא האופנוע, ויד שמאל של המערער נמצאה מזרחית למקום בו נמצא המערער עצמו (דהיינו, היד עפה לאחור לכיוון כפר בלום).
 
           לכך יש להוסיף את עדותו של עובר אורח בשם זאב, שהגיע למקום, זיהה אדם פצוע (המערער – י.ע), שבמרחק מספר מטרים ממנו אופנוע, ובהמשך, במרחק שאותו העריך כשלושים מטר, רכב פרטי שהתנגש בעמוד ולידו אופנוע נוסף מרוסק.
 
           על רקע כל האמור לעיל, לא ייפלא כי בית משפט קמא הגיע למסקנה, המקובלת עלינו, כי מעדותם של העדים שהגיעו לזירה דקות ספורות לאחר התאונה עולה תמונה קוהרנטית התואמת את מסקנת בוחן התאונות ומתיישבת היטב עם התמונות שצולמו על ידי הבוחן והשרטוטים שנערכו על ידו.
 
12.      לכל אלה יש להוסיף את חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה, שערך סרטון שחזור של התאונה. בית משפט קמא מצא כי חוות הדעת ועדותו של מומחה המשיבה מחזקים את המסקנה כי במועד התאונה רכב המערער על אופנוע 22 (האופנוע הלא מבוטח). לשיטת המערער, בעקבות הפגיעה ברכב הפרטי, הוא והאופנוע שעליו רכב הוטחו לאחור בניגוד לכיוון נסיעתם, אך כפי שקבע בית משפט קמא, בעקבות חוות דעתו של מומחה המשיבה, התזה של המערער אינה מתיישבת עם חוקי הפיזיקה, באשר אלו מחייבים כי האופנוע והרוכב ינועו לאותו כיוון.
 
13.      לכל אלה יש להוסיף כי מלבד השערות בעלמא, לא עלה בידי המערער להסביר ולהוכיח מניע בגינו היה לשושן אינטרס לשקר לגבי החלפת האופנועים, שהרי לשושן לא היה כלל רישיון נהיגה, ומבחינת הדין הפלילי והאזרחי לא הייתה מבחינתו נפקות על איזה מבין שני האופנועים רכב בעת התאונה.
 
14.      המערער טען כי לא היה זה הגיוני מבחינתו לרכב על האופנוע הלא מבוטח, לאחר שיומיים קודם לכן טרח ודאג לשלם מכספו עבור ביטוח חובה המכסה את נהיגתו על אופנוע 21 (היה זה לאחר שהמערער נתפס זמן קצר לפני כן נוהג ללא ביטוח).
 
           אלא שקשה להצביע על התנהלות רציונלית של המערער בכל הקשור באופנועים, באשר באותה עת רכב והשתמש בארבעה אופנועים – האופנוע של עבודתו במשלוחי פיצה, האופנוע של ברק, אופנוע מדגם דרבי שבבעלותו, והאופנוע חסר הביטוח. ובכלל, גם לשיטתו של המערער, מדוע התיר לשושן לנהוג על אופנוע 21 ביודעו כי הביטוח מכסה רק אותו וכי לשושן אין כלל רישיון נהיגה? רוצה לומר, כי אין בתמיהה שהעלה המערער כדי להטות את הכף מול הממצאים בזירה ומכלול הראיות עליהן עמדנו לעיל.
 
15.      טענות המערער, כפי שעולה גם מהשלמת טיעון שהוגשה על ידו, מייחסות לבוחן התנועה טעויות והתנהגות כמעט קונספירטיבית, שמטרתה לעשות יד אחת עם המשיבות, אך לטענות אלה אין כל בסיס בראיות, ואין כל סיבה להניח כי בוחן התנועה לא העיד נכוחה במשפט הפלילי. כך, לדוגמה, לא הוכח כי חוקר מטעם המשיבות נכנס לתמונה תוך ימים מספר לאחר התאונה, ולא נסתרה טענת המשיבות כי החוקר מטעמם החל פעולתו רק בחודש פברואר 2003, כחודשיים לאחר שהבוחן השלים את עריכת הדו"ח.
 
           אף לא מצאתי ממש בטענה הנוגעת למיכל הדלק. הבוחן הסביר בעדותו בהליך הפלילי, תוך שהוא מחזיק בידו את מיכל הדלק של אפנוע 22, כי ניתן להבחין בסימני הפגיעה במיכל הדלק של האופנוע הלא מבוטח, בעוד מיכל הדלק של אופנוע 21 נותר שלם.
 
           הבוחן סימן בשרטוט שערך את הממצאים שמצא בזירה, ואם לא סימן כתמי דם נוספים אין להסיק מכך שלא עשה מלאכתו כהלכה, אלא שלא היו כתמי דם גדולים למעט כתם הדם הגדול ליד האופנוע הלא מבוטח, ראיה המדברת בעד עצמה.
 
           הבוחן תחקר את שושן לראשונה בליל התאונה, כחלק מהליך איסוף הראיות והממצאים, אך באותה עת עדיין לא עיבד את ממצאיו והתמונה המלאה טרם הייתה נגד עיניו. אדרבה, העובדה ששושן זומן מיוזמתו של הבוחן למסור עדות נוספת, מעידה על כך שלאחר שהבוחן עיבד את הממצאים בזירה הוא הגיע למסקנה כי עדותו של שושן אינה מתיישבת עמם, ועל כן זימן אותו לעדות נוספת, במהלכה התוודה שושן על שאירע.
 
16.      השורה התחתונה היא, כי לא מצאנו להתערב במסקנות וממצאי העובדה והמהימנות של בית משפט קמא.
 
           התוצאה הסופית קשה עד מאוד למערער. הנה כי כן, בגלל משובת נעורים בהיותו בן 16, המערער נותר ללא פיצוי לאור סעיף 7(5) לחוק הפיצויים, הקובע כי מי שנהג ברכב ללא ביטוח אינו זכאי לפיצוי על פי החוק.
 
           סוף דבר שאנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
 
 
 
           ניתן היום, ט"ו בשבט התשע"ה (4.2.2015).
 
 
 
 
ש ו פ ט                            ש ו פ ט                            ש ו פ ט
 
 
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב