Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ נגד "אריה" חברה לביטוח בע"מ ואח'
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
                                                                                                                                                    ע"א  453/11
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט נ' הנדל
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המערערת: מ.ש. מוצרי אלומניום בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: 1. "אריה" חברה לביטוח בע"מ
משיבים 2-19 פורמאליים: 2-19. יעקב אדיב ואח'
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.11.2010 בת"א 040162-08-10 שניתן על ידי כבוד השופט מ' סובל
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשע"ג      (8.4.2013)
 
 
בשם המערערת: עו"ד יוסף משיח
 
 
בשם המשיבה 1: עו"ד אורי קוזלובסקי
 
 
בשם המשיבים הפורמאליים 12-11: עו"ד חיים זליכוב
 
 
                                                                                                       פסק-דין
 
 
השופט י' דנציגר:
 
           בית המשפט המחוזי דחה תביעה שהגישה המערערת (המבוטחת) כנגד המשיבה (המבטחת) לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקים שנגרמו למערערת עקב התמוטטות הבניין שבו שכן מפעלה, בקובעו כי פרשנותה של המערערת לפוליסת הביטוח אינה עולה בקנה אחד עם לשונה הרגילה והטבעית של הפוליסה ואף לא עם הנסיבות שקדמו להוצאתה. בערעור לפנינו טוענת המערערת כי במקרה דנן לשונה של הפוליסה הינה דו-משמעית ולכן היה על בית המשפט לפרשהּ בהתאם לנסיבות החיצוניות שהובילו להוצאתה, ולחלופין לפרשהּ לטובת המערערת בהתאם לכלל הפרשנות כנגד המנסח ובהתאם לכלל הפרשנות להגשמת ציפיותיו הסבירות של המבוטח. זוהי, בתמצית, הסוגיה שמונחת לפתחנו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) שניתן ביום 29.11.2010 בת"א 1298/02 ובת"א 40162-08-10.
 
תמצית הרקע העובדתי
 
1.        המערערת, חברת מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ (להלן: המערערת או המבוטחת), ניהלה מפעל לביצוע והתקנת עבודות אלומיניום בקומת הקרקע ובקומת המרתף של בניין הממוקם ברח' דרך בית לחם 150 בירושלים (להלן: הבניין). בקומה הרביעית של הבניין שכן אולם האירועים "אולמי ורסאי". בליל יום ה' 24.5.2001, במהלך חגיגה שהתקיימה באולם האירועים בה נכחו מאות חוגגים, קרסה רצפת אולם האירועים. קריסת הרצפה גרמה לנזקים קשים לגוף ולרכוש – 23 אנשים נהרגו, מאות נפצעו, והבניין נהרס כולו. כתוצאה מקריסת הבניין נהרס מפעלה של המערערת כליל, על כל התכולה שהייתה בו, והמערערת נאלצה להעביר את מפעלה למקום אחר. תהליך הייצור במפעל במיקומו החדש החל בהדרגה ביום 15.7.2001 ושב למתכונתו המלאה ביום 22.8.2001. 
 
2.        בתקופה הרלוונטית ביטחה המערערת את מפעלה בפוליסת ביטוח מסוג "ביטוח אש מורחב" (להלן: פוליסת הביטוח), שהוּצאה על ידי המשיבה, אריה חברה לביטוח בע"מ (להלן: המשיבה או המבטחת). המערערת התחייבה במסגרת פוליסת הביטוח לשלם דמי ביטוח ובתמורה התחייבה המשיבה לשפות את המערערת "מפני אובדן או נזק פיזי שייגרם לרכוש המבוטח המתואר ברשימה או לחלק ממנו על ידי אש או ברק". לצד התחייבות המשיבה לשפות את המערערת בגין נזקי אש כללה הפוליסה רשימה של סייגים אשר מצמצמים את חבות המשיבה מחד, ורשימה של סיכונים מבוטחים נוספים אשר מרחיבים את חבותה מאידך.
 
           ברשימת הסייגים לחבות צוינו נזקים שהוחרגו מהכיסוי הביטוחי (כגון: נזקים שמקורם ב"חומר גרעיני מלחמתי, קרינה מייננת או זיהום רדיואקטיבי מדלק גרעיני כלשהו...", וגם: "מלחמה, פלישה, פעולת אויב זר, מעשה איבה...מלחמת אזרחים, פעולות חבלה וטרור, מרד, התקוממות צבאית או עממית", וכיו"ב) וגם נכסים שהוחרגו מהכיסוי הביטוחי (כגון: "מתכת יקרה למעט מתכת יקרה שהינה חלק ממכשיר או מציוד או ממלאי המשמש לייצור של המפעל המבוטח", וגם: "יצירות אומנות...אבנים יקרות, ניירות ערך...", וכיו"ב). כמו כן נקבע כי המשיבה לא תהיה אחראית לנזקים תוצאתיים שייגרמו למערערת.
 
           במבוא לרשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים נאמר ש"מוסכם כי בנוסף לסיכוני אש וברק, ובכפוף לאמור בהרחבות ובסייגים לחבות המבטח, מורחבת פוליסה זו לכלול אבדן או נזק פיזי שייגרם לרכוש המבוטח מהסיכונים המפורטים ומוגדרים להלן" (ההדגשה הוספה, י.ד). רשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים הינה ארוכה למדי, ולצורך הדיון בערעור דנן אין צורך לפרטה במלואה. עם זאת, מכיוון שהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותה של הפוליסה וטוענים, בין היתר, טענות הנוגעות לאומד דעתם בדבר היקף הכיסוי שמעניקה הפוליסה למערערת, מן הראוי להביא מספר דוגמאות לסיכונים שנכללו ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים: עשן (לרבות "עשן או פיח או אדים בלתי צפויים הנפלטים מאש..."); התפוצצות (לרבות "התפוצצות, הימעכות, קריסה, היסדקות וחימום יתר של דוודים, כלי לחץ ותת לחץ"); רעידת אדמה (לרבות "רעידת אדמה, רעש, התפרצות הר געש, לרבות אש שנגרמה על ידם... וטסונאמי"); סערה וסופה; גשם ושבר ענן (לרבות "גשם... ו/או שלג ו/או ברד בעת ירידתם ו/או קריסת גגות ו/או מבנים עקב עומס יתר מחמת הצטברות שלג ו/או ברד ו/או מי גשם"); נחשול ושיטפון (לרבות "עליה על גדותיהם או גובהם הרגיל של: ים, אגם, נהר..."); נזקי נוזלים והתבקעות (לרבות "נזק ע"י מים ו/או נוזלים אחרים... שמקורם בדוודים, מיכלים, צינורות..."); פגיעה על ידי כלי טיס (לרבות "מתקני תעופה כגון: חלליות, לוויינים ו/או חפצים שנפלו מהם"); התנגשות (אימפקט) (לרבות "פגיעה ו/או נפילה על ידי או מ: כלי רכב, ציוד נייד ומכשירי הרמה כלשהם... מכה על ידי בעלי חיים כלשהם..."); תסיסה והתחממות עצמית (לרבות "הדלקות רכוש מעצמו... [שהינה] בגדר אירוע בלתי צפוי); חריכה וצריבה; התמוטטות מדפים; פריצה ושוד; ושביתות, פרעות ונזק בזדון.
 
3.        ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים כלול גם סעיף שכותרתו "שקיעת קרקע" – הוא הסעיף שבמחלוקת דנן – אשר מרחיב את התחייבות המשיבה לשפות על "אבדן או נזק פיזי שייגרם לרכוש המבוטח" כתוצאה מאחד מהסיכונים הבאים:
 
"שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות ו/או סחף של קרקע, פתאומיים, מקריים ובלתי צפויים מראש, מאירוע אשר אינו מוחרג במפורש עפ"י סייגי הפוליסה".
 
 
4.        בסמוך לאחר קריסת הבניין פנתה המערערת אל המשיבה בדרישה לשפותה על הנזקים שנגרמו למפעל עקב קריסת הבניין, אולם המשיבה דחתה את הדרישה בטענה שהאירוע אינו מכוסה על פי תנאי הפוליסה. לפיכך הגישה המערערת ביום 10.3.2002 תביעה כנגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 1298/02) בסך של 3,975,804 ש"ח, לתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקים למבנה ולתכולה בצירוף נזקיה הריאליים של המערערת בגין אבדן הכנסות (אשר לטענתה היו נמוכים מהתקרה שנקבעה בפוליסה). המשיבה הגישה כתב הגנה ובד בבד שלחה הודעות צד ג' ל-18 גופים ואנשים נוספים אשר לטענתה אחראים ברשלנותם להתרחשות האירוע, בהם המעורבים בתכנון ובהקמת הבניין, מחזיקי אולמות אירועים שפעלו בבניין ורשויות סטטוטוריות שנטען כי התרשלו בפיקוח על הבנייה והבטיחות. בהמשך ניתנו החלטות שונות בדבר אופן ניהול הדיון (לרבות הפרדת הדיון בתביעה שבין המערערת למשיבה מהדיון בהודעות לצדדים השלישיים), אשר אין צורך לפרטן כאן. במקביל התנהלה בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה שהגישו 225 פצועים ועיזבונות ההרוגים באירוע כנגד 27 אנשים וגופים אשר נשאו לטענתם באחריות לאירוע (ת"א 6012/04). ביום 22.2.2005 החליט הנשיא (כתוארו אז) א' ברק לאחד את הדיון בתביעות, בעקבות בקשת שניים מהנתבעים (פל-קל חברה להנדסה בע"מ ומר אליהו רון – המשיבים הפורמאליים 7-6 בערעור דנן). עם זאת, הוסכם בין הצדדים כי חרף האיחוד שאלת הכיסוי הביטוחי תוסיף להתברר בנפרד מיתר השאלות שנדונו בהליכים שאוחדו.
 
תמצית העדויות שנשמעו לפני בית המשפט המחוזי
 
5.        כפי שיפורט להלן, המערערת והמשיבה חלוקות ביניהן בנוגע לפרשנות הנכונה והראויה לסעיף שהובא לעיל, כאשר כל אחת מהן טוענת כי לשון הסעיף והנסיבות שנוגעות להוצאת הפוליסה תומכות בפרשנותה. המערערת והמשיבה הגישו לבית המשפט המחוזי תצהירים וחווֹת דעת במטרה לבסס את הפרשנות המוצעת על ידי כל אחת מהן. מטעם המערערת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר משה תורג'מן, ששימש בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל המערערת (להלן: תורג'מן). כמו כן זימנה המערערת לעדות (ללא תצהיר) את מר ראובן פרי, ששימש בשנים 2003-1992 כחתם אצל המשיבה (להלן: החתם פרי). מטעם המשיבה הוגשה חוות דעת מומחה של ד"ר אסתר בורוכובסקי, שמשמשת כמרצה בכירה בחוג ללשון עברית באוניברסיטת תל-אביב ושעוסקת במחקר ובהוראת התחביר, הסמנטיקה והפרגמאטיקה של העברית בת זמננו (להלן: ד"ר בורוכובסקי). ד"ר בורוכובסקי אף נחקרה על חוות דעתה על ידי בא כוח המערערת בחקירה נגדית בבית המשפט.
 
6.        עיקרי תצהירו ועדותו של תורג'מן – תורג'מן הצהיר כי עם כניסתו לתפקידו מנכ"ל המערערת בשנת 1998 סבר שפוליסת הביטוח שהייתה קיימת באותה עת אינה מספקת למערערת כיסוי ביטוחי מלא, ולפיכך פנה למספר סוכני ביטוח "על מנת לרכוש פוליסת ביטוח טובה יותר שתיתן הגנה מירבית לחברה". תורג'מן הצהיר כי לאחר שהגיע למפעל המערערת סוקר מטעם המשיבה ובדק כל מה שביקש "הוּצאה לנו [למערערת] פוליסה שלדברי חברת הביטוח [המשיבה] כוללת את כל הסיכונים לעסק". תורג'מן הצהיר עוד כי סוכן הביטוח מר דוד רחמים (להלן: סוכן הביטוח) הציג לו את הפוליסה כ"אחת מפוליסות הביטוח הטובות ביותר הנמצאות בשוק הביטוח, והטובה ביותר בחברת הביטוח 'אריה'". בנוסף הצהיר תורג'מן כי שלושה ימים לאחר התמוטטות הבניין, ביום א' 27.5.2001, הוא נפגש עם סוכן הביטוח באתר החורבות של הבניין, וסוכן הביטוח אמר לו, לטענתו, "איזה מזל שיש לנו פוליסה עם כל הכיסויים האפשריים, איזה מזל שעשינו פוליסה המכסה אתכם כמו שצריך", ובהמשך אף סייע למערערת להגיש את תביעתה לקבלת תגמולי הביטוח מהמשיבה. בחקירתו הנגדית חזר תורג'מן וציין כי הסתמך על מצג של סוכן הביטוח לפיו "זו פוליסה של חברת הביטוח המכסה באופן המקיף ביותר שניתן לבית עסק". עם זאת, תורג'מן אישר בחקירתו הנגדית כי הוא "לא יודע אם באותה תקופה הייתה פוליסת כל הסיכונים בחברת ביטוח זו או אחרת, אבל אני יודע שביקשנו פוליסה שתכסה את כל מה שניתן והסוכן אמר שאי אפשר לכסות בבית עסק יותר ממה שהוא נתן לנו...הוא אמר שהוצאנו את המקסימום".
 
7.        עיקרי עדותו של החתם פרי – פרי שימש בתקופה הרלוונטית כחתם אצל המשיבה ובמסגרת תפקידו טיפל בשנת 1998 בבקשת סוכן הביטוח של המערערת לרכוש עבורה מהמשיבה פוליסת ביטוח. פרי העיד כי המשיבה לא מכרה בתקופה הרלוונטית פוליסות ביטוח מסוג "כל הסיכונים האפשריים", וכי הוא לא התבקש אי פעם להנפיק למערערת פוליסה כזו. פרי העיד כי בסמוך לאחר שהמשיבה דחתה את תביעת המערערת לתשלום תגמולי הביטוח הוא בירר במחלקת התביעות מה סיבת הדחייה, וכי התשובה שקיבל למיטב זכרונו הייתה שהאירוע התרחש עקב כשל הנדסי שמוחרג מהפוליסה. פרי העיד כי בתקופה הרלוונטית לא הייתה מצויה אצל המשיבה פוליסה המעניקה כיסוי ביטוחי למבנה כתוצאה מכשל הנדסי, וגם לא ניתן היה להנפיק פוליסה כזו – גם לא כמהלך חריג – ובלאו הכי הוא לא התבקש על ידי סוכן הביטוח של המערערת להנפיק פוליסה כזו. פרי אישר בעדותו כי לא אמר לסוכן הביטוח שהפוליסה המוצעת מכסה רק סיכונים ספציפיים שכלולים בה ואינה מכסה סיכון של כשל הנדסי, והבהיר כי לא היה צורך בהבהרה כזו מכיוון שהסיכונים המכוסים בפוליסה, כמו גם אלו המוחרגים ממנה, מצוינים בתנאי הפוליסה שהייתה ברשותו של סוכן הביטוח.
 
8.        עיקרי חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי וחקירתה הנגדית – חוות הדעת של ד"ר בורוכובסקי עסקה בשאלה הלשונית האם המילים "של הקרקע" בסעיף השנוי במחלוקת שצוטט לעיל מתייחסות רק לחלופה "ו/או סחף" הצמודה אליהן (כטענת המערערת) או שמא גם לכל אחת מהחלופות שלפניהן: "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות..." (כטענת המשיבה). ד"ר בורוכובסקי קבעה בחוות דעתה כי המילים "של הקרקע" נסבות אל כל החלופות שלפניהן ולא רק לחלופת ה"סחף", וזאת על פי כללי התחביר, כללי הסגנון המתאימים למסמך הנבדק, והגישה הסמנטית לבחינת משמעותו של המשפט בהקשר הנתון. ד"ר בורוכובסקי קבעה בחוות דעתה כי מבחינה תחבירית מדובר במבנה של "סמיכות פרודה מורחבת", בה האיבר הראשון בצירוף (המכונה "גרעין הצירוף") מהווה איבר כולל המורכב משרשרת נסמכים המופרדים ביניהם במילת החיבור "ו'" ובמילת הברירה "או", כשהאיבר הראשון הכולל (המכיל את שרשרת הנסמכים) מופרד מהאיבר השני הסומך באמצעות המילה "של" [כלומר: האיבר הראשון הכולל במקרה זה הינו: "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות" והאיבר השני הסומך במקרה זה הינו: "של הקרקע"]. ד"ר בורוכובסקי ציינה כי האקדמיה ללשון העברית שוללת "סמיכות דבוקה מורכבת" (כגון: "שקיעת, ירידת וסחף קרקע"), אך מתירה "סמיכות פרודה מורחבת" דוגמת זו שבסעיף השנוי במחלוקת. בנוסף ציינה ד"ר בורוכובסקי כי מבנה זה מקובל בניסוח מסמכים משפטיים ומשמש מבחינה סגנונית לקיצור וייעול, ואילו הניסוח החלופי המוצע – בו המילים "של קרקע" מצורפות אל כל אחת מהחלופות בנפרד – נחשב למסורבל מאד ולא מקובל. ד"ר בורוכובסקי קבעה כי מבחינה סמנטית יהיה בייחוס המילים "של הקרקע" למילה "סחף" בלבד כדי להפוך את יתר החלופות לחסרות משמעות ותלושות, מבלי שיהיה ברור מיהו האובייקט ששוקע, יורד, גולש או מתמוטט. ד"ר בורוכובסקי הפנתה לסעיפים נוספים בפוליסה שנקטו בניסוח דומה, אף שברור בהם כי הגרעין המתייחס למילת הלוואי שאחריו הינו מורכב ומכיל מספר פרטים.
 
           המערערת לא הגישה חוות דעת נגדית, ובא כוחה אף ציין לפרוטוקול בפתח חקירתה הנגדית של ד"ר בורוכובסקי כי התייעץ עם מספר בלשנים שאמרו לו כי מבחינה לשונית אין טעם בהעמדת חוות דעת נגדית. עם זאת, טען בא כוח המערערת כי זו הפעם הראשונה שד"ר בורוכובסקי מעניקה חוות דעת בלשנית בנוגע לפוליסת ביטוח וכי היא עצמה מודה שהיא אינה מעורה במשמעויות המשפטיות האפשרויות של דבריה על המחלוקת שבין הצדדים. לשאלת בא כוח המערערת כיצד הייתה מנסחת ד"ר בורוכובסקי את הסעיף הרלוונטי בפוליסה בלשונה "כך שיהיה ברור לכל אחד, ולא רק לאדם שיש לו בגרות בלשון" וכך שהסעיף יתייחס רק לסחף של הקרקע (כטענת המערערת), השיבה ד"ר בורוכובסקי כי במקרה כזה הייתה מנסחת את הדברים כך: "אם אירע סחף של קרקע פתאומי, מקרי ובלתי צפוי מראש...". עם זאת, לשאלת בא כוח המערערת מהו הניסוח האופטימלי המוצע על ידה לתיאור כל חמשת התרחישים הכלולים בסעיף כשהם מתייחסים לקרקע, השיבה ד"ר בורוכובסקי כי "הייתי מנסחת את זה כמו שזה מופיע בפוליסה" וחזרה והדגישה שניסוח שבו המילים "של קרקע" מופיעות לאחר כל אחת מחמש החלופות הינו מסורבל מאד ולא דרוש. לשאלת בא כוח המערער האם יש משמעות מבחינה לשונית למונח "התמוטטות של קרקע" השיבה ד"ר בורוכובסקי כי היא מסכימה שמדובר ב"התבטאות לא מקובלת כשמדברים על קרקע" אך הדגישה כי היא "מוצאת אי-דיוקים בהרבה מאד מקומות, [אבל] זה נראה לי כמו אי-הקפדה ולא כמו שפתאום המילה 'התמוטטות' כוונתה לדברים אחרים. לא עלה בדעתי שהתכוונו למשהו אחר, אלא שלא דייקו".
 
תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
9.        בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי אירוע קריסת הבניין התרחש כתוצאה מאחד הסיכונים המנויים בפוליסת הביטוח. בית המשפט קבע כי הן לשון הסעיף שבמחלוקת והן הנסיבות החיצוניות להתקשרות תומכים בפרשנותה של המשיבה לסעיף שבמחלוקת ולא בפרשנותה של המערערת.
 
10.      בית המשפט קבע כי בראש ובראשונה יש לבחון את לשון הסעיף שבמחלוקת בפוליסה, וכי בניגוד לטענת המערערת לשון הסעיף רחוקה מלהיות דו-משמעית והיא "מתיישבת באופן מובהק" עם פרשנותה של המשיבה, ואילו המובן הלשוני אותו מבקשת המערערת להעניק לסעיף הינו "דחוק ביותר". בית המשפט קבע כי חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי הינה בהירה ומשכנעת ותומכת בפרשנות המשיבה לפיה כל אחת מחמש החלופות הקבועות בסעיף שבמחלוקת נסמכת אל המילים "של קרקע". צוין כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם סעיפים אחרים בפוליסה המנוסחים באופן דומה, ובהם רכיבים שונים המופרדים זה מזה במילים "ו/או" או במילה "או" והמשתייכים כולם לאותו איבר מורחב הנסמך על האיבר הסומך שבא אחריו [למשל: "לקלוט ו/או לשמור ו/או לאחסן ו/או לפרש ו/או לערוך ו/או ליישם ו/או לעבד נכון מידע"; "...או מהאטה או מהפסקה מוחלטת או זמנית של תהליך או פעילות כלשהם" (האיבר הסומך מודגש, י.ד)]. בית המשפט הוסיף וקבע כי לאמיתו של דבר לא היה צורך בחוות דעת בלשנית כדי להגיע למסקנה שפרשנותה של המשיבה הינה היחידה המסתברת מלשון הסעיף:
 
"פרשנות זו נותנת טעם לכל מילותיו של הסעיף שבמחלוקת, כבא לומר שאחד הכיסויים הביטוחיים הוא לנזק שנגרם למבנה או לתכולת בית העסק כתוצאה מתנועה של קרקע באחת או יותר מחמש חלופות-התרחישים הנקובות בסעיף, תהא זו שקיעה של קרקע ו/או ירידה של קרקע ו/או גלישה של קרקע ו/או התמוטטות של קרקע ו/או סחף של קרקע. לעומת זאת, הפרשנות של התובעת נוטלת קטע משמעותי בסעיף והופכת אותו לקטע נכה, החסר מילים חיוניות להבהרת כוונתו והיקף תחולתו לשם יישומו המעשי. וכי מהו אותו סיכון של "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות" שגרם נזק לרכוש המבוטח ומכוסה בפוליסה? מיהו האובייקט השוקע ו/או היורד ו/או הגולש ו/או המתמוטט? האם האובייקט הוא תכולת בית העסק? האם המבנה? האם אדם הנמצא בבית העסק או מחוצה לו שהסב בירידתו ו/או בגלישתו ו/או בהתמוטטותו נזק לתכולה או למבנה? האם מדובר...[ב]התמוטטות של חפץ לתוך בית העסק שגרמו נזק לתכולה או למבנה? אם הכוונה להתמוטטות חפץ, מה צורך בסעיף...[ש]מעניק כיסוי ביטוחי לסיכון של "נפילת מדפים ו/או התמוטטותם"? האם אך בתופעות פיזיות עסקינן או שמא גם בתופעות מופשטות כגון ירידת מחירים ו/או התמוטטות שוק שפגעו בתכולה או במבנה? תהיות וספקות אלה, ורבים נוספים כמותם שניתן למנות כהנה וכהנה, מצביעים על מופרכות הפירוש של התובעת במישור הלשוני. ביודענו כי "את כתב הפוליסה יש לפרש, דרך כלל, ככתבו וכלשונו, כלומר על פי המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המלים עצמן, כפי שהן מופיעות בכתב הפוליסה" (ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 379; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 678-677), יש בחוסר ההסתברות הלשונית של פרשנות התובעת ובתסבוכות הרבות שפרשנות זאת יוצרת, משום שיקול נכבד להעדפת הפרשנות הקוהרנטית, הפשוטה והטבעית של הנתבעת" (ההדגשות הוספו, י.ד).
 
 
           אשר לטענת המערערת כי השימוש בצירוף "ו/או" יוצר כשלעצמו כפל משמעות אשר מחייב פירוש ליברלי לסעיף שבמחלוקת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לכך משמעות במקרה דנן בו לא עומד לפרשנות הצירוף "ו/או" אלא המילה "התמוטטות" וזיקתה למילים "של קרקע", יהא אשר יהא טיב הקשר הנוצר בין רכיבי האיבר המורחב הנסמך על ידי הצירוף "ו/או".     
 
11.      בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה מחקירתה הנגדית של ד"ר בורוכובסקי עולה שגם היא סברה שניסוחו של הסעיף שבמחלוקת אינו מיטבי וכי עמדה למשיבה אפשרות ניסוח טובה וברורה יותר. בית המשפט קבע כי הנוסח החלופי שהציעה ד"ר בורוכובסקי לסעיף שבמחלוקת הועלה במענה לשאלת בא כוח המערערת כיצד הייתה מנסחת את הסעיף כך שאחריות המשיבה תוגבל לתרחיש של "סחף של קרקע", ולכן תשובתה בעניין זה אינה מסייעת למערערת. כמו כן נקבע כי אין להתעלם מכך שבמענה לשאלה מהו הניסוח האופטימלי המוצע על ידיה לתיאור חמשת התרחישים הכלולים בסעיף כשהם מתייחסים לרכיב הקרקע, השיבה ד"ר בורוכובסקי כי הייתה מותירה את הניסוח הקיים. צוין כי ד"ר בורוכובסקי אכן סברה שהשימוש שנעשה במילה "התמוטטות" בסעיף שבמחלוקת בהקשר של קרקע מעיד על חוסר דיוק והקפדה, אולם ביקורת זו לא שינתה את דעתה כי המובן הלשוני של המילה "התמוטטות" בסעיף שבמחלוקת הינו התמוטטות של קרקע בלבד. בנקודה זו ציין בית המשפט כי השימוש במילה "התמוטטות" בהקשר של קרקע אינו זר לשפה העברית, הן בעברית המקראית והן בתחיקה הישראלית.
 
           לבסוף דחה בית המשפט את טענות המערערת בדבר חוסר התמצאותה של ד"ר בורוכובסקי בנוגע לפרטי התביעה ובנוגע לסעיפים מסוימים מתוך הפוליסה אליהם הופנתה לראשונה בחקירתה הנגדית, בקובעו כי אין בכך כדי להחליש את תוקף חוות דעתה לגבי משמעותו הלשונית של הסעיף שבמחלוקת. נקבע כי "חוות הדעת אינה ביטוחית או משפטית אלא לשונית גרידא", וכי דבריה של ד"ר בורוכובסקי, כי היא אינה יודעת מהי ההשלכה של ניתוחה הלשוני על מצבו במשפט של מי מהצדדים, דווקא מקנים לחוות דעתה נופך נוסף של אמינות ואובייקטיביות. בית המשפט הדגיש כי השאלה כיצד הקביעות המקצועיות של מומחה (יהא תחום מומחיותו אשר יהא) משפיעות על זכויות וחובות הצדדים במישור המשפטי מסורה ממילא לבית המשפט, ולכן אין לצפות מהמומחה להפגין בקיאות בהיבטים המשפטיים של חוות דעתו.
 
12.      בנקודה זו קבע בית המשפט המחוזי כי כללי הפרשנות שחלים על פוליסת ביטוח הינם בראש ובראשונה הכללים הרגילים של פרשנות חוזה בהתאם לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), ולכן יש לבחון את כוונתם המשותפת של הצדדים כפי שהיא נלמדת מלשונו של החוזה, ואם זו לא משתמעת מהלשון יש לבחון אם ניתן ללמוד על כוונתם המשותפת של הצדדים מהנסיבות. נקבע כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון לשונו של החוזה הינה נקודת המוצא של ההליך הפרשני אך אינה נקודת הסיום שלו, אולם חלקה של הלשון בהכרעה בשאלה הפרשנית מהותי ומרכזי. צוין כי גם בפסקי הדין בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) ובדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1 (2006) הדגיש בית המשפט את החזקה הפרשנית לפיה המשמעות הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים משקפת את המוסכם ביניהם, ולכן הנטל המוטל על הצד לחוזה הטוען למשמעות מיוחדת להוכיח שהנסיבות סותרות את החזקה האמורה. כמו כן צוין כי במקרה שבו לשון חוזה ניתנת בדוחק לשני פירושים, על בית המשפט לאמץ את הפירוש הסביר העולה מהלשון ולדחות את הפירוש הדחוק. בית המשפט ציין כי על אף שבשנים האחרונות התעוררו בפסיקת בית המשפט העליון חילוקי דעות מסוימים בכל הנוגע לפרשנות חוזים, דומה כי מוסכם שיש ליתן עדיפות למובן הפשוט והשגרתי של הטקסט החוזי, וכי הבדלי הגישות מתמצים בשאלה האם ומתי ניתן לסתור באמצעות מכלול הנסיבות את החזקה שלפיה אומד דעת הצדדים עולה בקנה אחד עם אותו מובן לשוני שגרתי.
 
13.      בית המשפט קבע כי במקרה דנן "משקפת פרשנותה של המשיבה את מובנו הלשוני הרגיל, הטבעי והפשוט של הסעיף שבמחלוקת, ומנגד פרשנותה של התובעת מאולצת ודחוקה ביותר מבחינה לשונית...[ו]פותחת פתח לחוסר ודאות ולהתדיינויות חסרות תוחלת". עם זאת, נקבע כי עדיין לא נשללת בכך האפשרות להעניק לפוליסת הביטוח בנסיבות כאלה פירוש ליברלי, אפילו אם הוא עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות של הפוליסה, אלא שלנוכח בכירותה של הלשון על פני הנסיבות נדרשת המערערת להציג ראיות משכנעות והחלטיות לכך שהכוונה הברורה שעולה מהכתוב אינה משקפת את הכוונה האמיתית המשותפת של הצדדים במועד ההתקשרות, כפי שהיא נלמדת מהנסיבות החיצוניות. בנוסף נקבע כי מתן פירוש דחוק למילים בניגוד למשמעות הסבירה העולה מקריאתן הרגילה הינו מהלך השמור אך ורק לאותם מקרים בהם קריאה כוללת של הכתוב מביאה את בית המשפט למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הצדדים ואינן מביאות למשמעות הגיונית ואמיתית.
 
14.      בית המשפט קבע כי המערערת לא הציגה ראיות חותכות לאמירות או למעשים החל מהשלב שקדם להוצאת הפוליסה שיש בהם להצביע על רצון סובייקטיבי משותף לה ולמשיבה לכלול בפוליסה כיסוי ביטוחי לסיכון של התמוטטות המבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות הקרקע. נקבע כי עדותו של החתם פרי, שהובא לעדות מטעם המערערת ושעמד בקשר עם סוכן הביטוח של המערערת לפני הוצאת הפוליסה, לא סייעה למערערת להרים את נטל ההוכחה. צוין כי החתם פרי העיד שהמשיבה לא ניפקה פוליסות ביטוח מסוג "כל הסיכונים האפשריים" לבתי עסק או כל פוליסה אחרת שהעניקה כיסוי רחב יותר מהכיסויים שנכללו בפוליסה שהוצאה למערערת. עוד צוין כי החתם פרי העיד שהוא לא התבקש להוציא למערערת פוליסת ביטוח שתכסה את העסק מפני כל הסיכונים או מפני הסיכון של כשל הנדסי, וכי גם אילו רצה לא יכול היה לספק פוליסה שתכסה מפני כשל הנדסי הטמון במבנה מפני שפוליסה כזו לא הייתה קיימת אצל המשיבה באותה עת.
 
           נקבע כי גם עדותו של תורג'מן לא סייעה למערערת להרים את נטל ההוכחה להראות קיומה של כוונה משותפת הנלמדת מהנסיבות החיצוניות להעמיד כיסוי ביטוחי מפני כל הסיכונים או מפני התמוטטות המבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות קרקע. בית המשפט הדגיש כי תורג'מן ייחס לסוכן הביטוח אמירות לפיהן הפוליסה מספקת את כל הכיסויים האפשריים, אשר יצרו אצלו, לטענתו, את הציפייה שהפוליסה תכסה כל סיכון אפשרי, אך תביעת המערערת אינה מבוססת על מצגיו של סוכן הביטוח אלא על פוליסת הביטוח עצמה. בית המשפט קבע כי מכיוון שהמצגים הנטענים של הסוכן שימשו את המערערת כמקור לפרשנות הפוליסה במסגרת עילת התביעה החוזית, ומכיוון שהמערערת לא טענה כי המצגים הנטענים מקימים עילת תביעה עצמאית, הרי שתנאי להחשבתם במניין הנסיבות החיצוניות לגילוי אומד דעת הצדדים הינו הימצאות הוכחה הקושרת את המצגים למשיבה, שהיא (ולא הסוכן) זו שהתקשרה בחוזה עם המערערת. נקבע כי תורג'מן לא טען לקיומו של מצג מצד המשיבה, להבדיל מסוכן הביטוח, המשקף כוונה לבטח את מפעל המערערת מפני כל הסיכונים האפשריים או מפני סיכון של התמוטטות המבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות הקרקע. יתרה מכך, נקבע כי במהלך חקירתו הנגדית של תורג'מן התברר שסוכן הביטוח לא הציג לו במהלך המשא ומתן שקדם להוצאת הפוליסה מצג לפיו מדובר בפוליסה המעניקה כיסוי כנגד כל הסיכונים אלא בפוליסה הטובה ביותר שהייתה באותה עת אצל המשיבה שמכסה את מירב הסיכונים שניתן לרכוש לגביהם ביטוח לבית עסק. זאת ועוד, נקבע כי תורג'מן אישר שאינו יודע האם ניתן היה לרכוש באותה עת בחברת ביטוח כלשהי ביטוח מפני כל הסיכונים האפשריים, ובהיעדר הוכחה מצד המערערת (שנטל ההוכחה מוטל עליה) כי פוליסה כזו הוצעה אז בשוק, לא יכלו דבריו של הסוכן לטעת אצל תורג'מן את הרושם שהמערערת רכשה כיסוי מפני כל הסיכונים. בית המשפט הדגיש כי תורג'מן אישר בעדותו שהעברת ביטוח מפעל המערערת מחברת הביטוח הקודמת אל המשיבה הייתה יוזמה שלו ושהוא היה מעורב אישית בבדיקת היקף הכיסוי הביטוחי שהוצע על ידי הסוכנים אליהם פנה. עוד נקבע כי הצעת הביטוח שהוגשה כראייה הינה הצעה מתקופת כהונתו של תורג'מן כמנכ"ל המערערת, מיום 31.12.1998, וכי תורג'מן אישר בעדותו שההצעה אינה לרכישת ביטוח מפני כל הסיכונים האפשריים "אלא הפנייה לסעיפים ספציפיים".
 
           יתרה מכך, נקבע כי על גבי המעטפת החיצונית של הצעת הביטוח רשם סוכן הביטוח בכתב ידו "כולל רעידת אדמה ונזקי טבע" וכך הועברה ההצעה למערערת, ולפיכך נקבע כי לסוכן הביטוח ולמערערת היה ברור שהפוליסה הנרכשת אינה מספקת כיסוי מפני כל הסיכונים האפשריים אלא מפני הסיכונים הספציפיים שפורטו בהצעה, עליהם ביקש הסוכן להוסיף שני סיכונים נוספים: רעידות אדמה ונזקי טבע. בית המשפט קבע כי מדובר בהוכחה מתוך הנסיבות החיצוניות בדבר נכונות הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה לסעיף שבמחלוקת. בנוסף צוין כי הצעת הביטוח מהווה חלק מאמצעי הפרשנות "הפנימיים" של הפוליסה, לנוכח הצהרת המערערת בשולי ההצעה כי היא משמשת בסיס לחוזה הביטוח בינה לבין המשיבה, ולנוכח אמירה דומה בחוברת הפוליסה שבה נאמר כי הפוליסה הוצאה על סמך הצעת הביטוח שמהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה.
 
15.      בית המשפט קבע כי יש לדחות את טענת המערערת כי נטל ההוכחה מוטל על המשיבה להוכיח את הסיבה שגרמה לקריסת הבניין ואת קיומו של אחד מהחריגים לכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה. נקבע כי המשיבה לא דחתה את תביעת המערערת לתגמולי ביטוח בטענה לקיומו של חריג לחבות המבטח הקבוע בפוליסה, אלא בטענה שהאירוע כלל אינו מהווה מקרה ביטוח, בהיות הנזק תולדה של סיכון שלא נכלל בפוליסה. נקבע כי נטל השכנוע בתביעת ביטוח היה עובר לכתפי המשיבה-המבטחת רק ככל שהייתה טוענת להתקיימות חריג לכיסוי הביטוחי, ולפיכך המערערת נותרה זו שנושאת בנטל השכנוע להראות שהאירוע שהתרחש נכלל באחד מהסעיפים בפוליסת הביטוח. מאותו טעם נקבע כי אין לזקוף לחובת המשיבה את הימנעותה מהזמנת סוכן הביטוח למתן עדות מטעמה, כאשר נטל הבאת הראיות נלווה לנטל השכנוע ולפיכך מוטל על המערערת. נקבע כי ככל שסברה המערערת כי עדות סוכן הביטוח חיונית להרמת הנטל, הרי שהיה עליה לדאוג לזימונו למתן עדות, ואילו המשיבה הייתה נדרשת לזמנו רק אילו סברה שיש בעדותו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות שהביאה המערערת.
 
16.      לנוכח כל האמור לעיל קבע בית המשפט כי אין במצב דברים זה תחולה לכלל הפרשנות כנגד המנסח, ש"אינו אלא כלל פרשנות משני 'של סוף הדרך' ושל 'מפלט אחרון'". בית המשפט ציין כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע שכלל הפרשנות כנגד המנסח יופעל רק במצבים שבהם לא ניתן לאתר תכלית סובייקטיבית או אובייקטיבית ברורה של הפוליסה, כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, ואילו במצבים שבהם כללי הפרשנות הרגילים – על פי לשון הפוליסה ועל פי הנסיבות החיצוניות להוצאתה – מצביעים בבירור על אומד דעת הצדדים, אזי הפרשן לא נזקק לכללי פרשנות ייחודיים ומשניים, לרבות כלל הפרשנות כנגד המנסח וכלל הפרשנות להגשמת ציפיותיו הסבירות של המבוטח. 
 
תמצית טענות המערערת
 
17.      לטענת המערערת – באמצעות בא כוחה עו"ד י' משיח – לשון הסעיף שבמחלוקת הינה דו-משמעית וניתנת לשני פירושים הגיוניים וסבירים, ועלולה לגרום לאדם הפשוט להיתפס לכדי טעות בהבנת הפוליסה. נטען כי בית המשפט המחוזי אמנם קבע שהפרשנות המוצעת על ידי המערערת הינה "דחוקה", אך מכך גם נובע שמדובר בפרשנות אפשרית. לפיכך נטען כי יש לפרש את הסעיף באופן ליברלי לטובת המבוטח, בהתאם לשני כללי הפרשנות הנהוגים בחוזי ביטוח – כלל הפרשנות כנגד המנסח וכלל הפרשנות שמגשימה את ציפיותיו הסבירות של המבוטח, על מנת לאזן בין הצדדים לחוזה ולהבטיח הגינות ביחסים החוזיים. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את פרשנותה של המערערת לסעיף שבמחלוקת ובקובעו כי הביטוי "של קרקע" מתייחס לכל אחת מהחלופות המופיעות בסעיף, כך שהמילה "התמוטטות" קשורה למילים "של קרקע", ולכן התמוטטות של המבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות של קרקע אינה מכוסה בפוליסה. כמו כן נטען כי השימוש בצירוף "ו/או" יוצר כשלעצמו כפל משמעות מכיוון שהוא מכוון בו זמנית לחיבור ולהפרדה.
 
18.      באשר לחוות דעתה של הבלשנית ד"ר בורוכובסקי – המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי נשען באופן ברור על חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי, על אף שקבע שלא היה בה צורך של ממש. לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי שגה כשדחה את טענתה כי בחקירתה הנגדית של ד"ר בורוכובסקי היא נסוגה ממסקנות חוות דעתה וציינה כי הייתה מנסחת את הסעיף אחרת. נטען כי מתשובתה של ד"ר בורוכובסקי עולה שעל מנת שהניסוח יהיה חד משמעי היה על המבטחת לנסח את הסעיף כך: "אם אירע סחף של קרקע פתאומי, מקרי ובלתי צפוי מראש שהביא לשקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות". במילים אחרות, נטען כי בהתאם לחוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי, הנוסח החלופי המוצע על ידיה הינו הנוסח היחיד שאינו דו-משמעי ואינו ניתן לפרשנויות שונות, ומכך נובע כי המשיבה שלא נקטה בניסוח הזה בפוליסת הביטוח אינה יכולה לבוא בטרוניות ולטעון כי הפרשנות המוצעת על ידיה היא הפרשנות הסבירה היחידה, בניגוד לדעתה של המומחית מטעמה.
 
           בנוסף נטען כי באופן כללי יש לבחון את חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי בעין ביקורתית לנוכח ההיסוסים שהביעה במסגרת החקירה הנגדית ולנוכח חזרתה מחלק מקביעותיה, אשר מטילים ספק רב באמינותה ובמקצועיותה. עוד נטען כי מהחקירה התברר שזו הפעם הראשונה שבה מתבקשת ד"ר בורוכובסקי לחוות דעתה באשר לפרשנות סעיף בפוליסת ביטוח, וכי היא הודתה שאינה יודעת מה פירוש המונח "כיסוי ביטוחי" ושהיא לא מבינה מה השאלה המשפטית שבמחלוקת. בנוסף נטען כי ד"ר בורוכובסקי התבקשה במסגרת החקירה להסביר סעיפים נוספים בפוליסה וציינה שמדובר בסעיפים דו משמעיים שמנוסחים בצורה לא מובנת. נטען כי בית המשפט התעלם מקביעתה של ד"ר בורוכובסקי כי הביטוי "התמוטטות קרקע" אינו מקובל ואינו מוקפד. המערערת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי עצם אי הגשת חוות דעת בלשנית מטעם המערערת פירושה כי היא אינה חולקת על תוכנה ותוקפה המקצועי של חוות הדעת של ד"ר בורוכובסקי. נטען כי דווקא העובדה שהמשיבה נזקקה לחוות דעת בלשנית מעידה על פגם מובנה ודו-משמעות בניסוח הסעיף בפוליסה.
 
19.      באשר לנסיבות הוצאת הפוליסה – לנוכח טענת המערערת כי לשון הפוליסה אינה חד-משמעית וניתנת למספר פירושים סבירים, נטען כי יש ללמוד על אומד דעת הצדדים מן הנסיבות שנוגעות להוצאת הפוליסה.
 
           באשר לעדותו של החתם פרי – נטען כי החתם פרי עשה לראשונה שימוש במילים "כשל הנדסי" בעדותו בבית המשפט, כאשר במשך שש השנים שהתנהל התיק עד לחקירתו לא נעשה מעולם שימוש במונח זה. נטען כי מונח זה נזרק לחלל האוויר על ידי פרי, מבלי שעמדה מאחוריו כל ראיה ומבלי שיש לו הכישורים והניסיון המקצועי להחליט האם כשל הנדסי הוביל לנזק או שמא סיבה אחרת. עוד נטען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה מצד המשיבה. בנוסף טוענת המערערת כי מהעדות עולה שהפוליסה הורחבה במסגרת "תנאי ביט" שנכללו בה, כך שהפוליסה כללה גם כיסוי כנגד סיכונים שמעבר לרעידת אדמה, וכי המשיבה לא הפנתה מיוזמתה את המערערת לכך שהפוליסה אינה כוללת כיסוי בגין כשל הנדסי.
 
           באשר לעדותו של תורג'מן – נטען כי תורג'מן העיד על טרוניותיו כלפי סוכן הביטוח על כך שהפוליסה הקודמת אינה מקיפה ועל בקשתו המפורשת לקבל פוליסת ביטוח שתכלול את כל הסיכונים האפשריים ושלא תשאיר פרצה ללא כיסוי. עוד נטען כי מעדותו של תורג'מן עולה שהסוכן הציג לפניו מצג לפיו הפוליסה מכסה באופן המקיף ביותר את העסק ושאין פוליסה שמכסה יותר מהפוליסה הזו, ושהסוכן אמר לו לאחר שהבניין קרס ובעומדם על חורבותיו "איזה מזל שעשינו פוליסה ראויה", אמירה שמעידה על כך שהסוכן היה בטוח שהמערערת מכוסה לחלוטין. בנקודה זו נטען כי יש לזקוף לחובת המשיבה את הימנעותה מלזמן את סוכן הביטוח לעדות הזמה ואת בחירתה "להתחפר מאחורי דברי הבלשנית ולא לזמן ולו עד אחד לרפואה אשר יהא בו כדי ללמדנו על נסיבות ההתקשרות ועל ציפיות הצדדים מפוליסת הביטוח".
 
20.      לבסוף נטען כי בהיעדר תשובה ברורה לשאלה מהי תכליתה הסובייקטיבית של הפוליסה, כפי שהיא נלמדת מלשונה ומהנסיבות שהובילה להוצאתה, יש לפנות לתכליתה האובייקטיבית, דהיינו לבחון מהן המטרות שפוליסה מהסוג האמור מיועדת להגשים אצל צדדים סבירים והגונים שפועלים בתום לב.
 
 
תמצית טענות המשיבה
 
21.      לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד א' קוזלובסקי – אין חולק כי הבניין שבתוכו שכן מפעלה של המשיבה, נהרס כתוצאה מקריסת אולם האירועים, ולא כתוצאה מתזוזה כלשהי של הקרקע. נטען כי פרשנותה של המשיבה, לפיה הפוליסה כוללת כיסוי לנזקים שנגרמו עקב התמוטטות הקרקע אך לא כוללת כיסוי לנזקים שנגרמו עקב התמוטטות המבנה שלא בגין התמוטטות הקרקע, מעוגנת בלשון הסעיף ובנסיבות הוצאת הפוליסה. נטען כי המערערת נתלית למעשה באמירה אחת של בית המשפט המחוזי לפיה פרשנותה הינה דחוקה ביותר על מנת להוכיח שפרשנותה אפשרית מבחינה לשונית ואף מחייבת נקיטה בכלל פרשנות נגד המנסח. לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי נקט בלשון אדיבה כלפי המערערת בקובעו שפרשנותה דחוקה, כאשר מדובר הלכה למעשה בפרשנות מופרכת ובלתי סבירה המעוותת את הכתוב. נטען כי פסקי הדין והאסמכתאות אליהם מפנה המערערת בסיכומיה אכן מדגימים מקרים בהם החוזה נוסח באופן דו-משמעי שהצדיק פרשנות נגד המנסח, ואילו במקרה זה מדובר בטקסט חד משמעי וברור ולכן אין צורך לפנות לכלל הפרשנות נגד המנסח. בנוסף נטען כי יש ליתן משקל במסגרת הליך הפרשנות לכותרת הסעיף ("שקיעת קרקע"), אשר מעידה על כך שכל האירועים המתוארים בסעיף נוגעים לקרקע בלבד (על אף שבסעיף אחר בפוליסה נקבע שכותרות הסעיפים נועדו לצורך נוחות ההגדרה וההפניה ולא משפיעות בדרך כלשהי על תוכן הסעיפים).
 
22.      באשר לחוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי – לטענת המשיבה, יש לדחות את כל טענות המערערת בנוגע לחוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי, ולו בגלל הצהרתו של בא כוח המערערת לפרוטוקול, בטרם החל בחקירה נגדית של ד"ר בורוכובסקי, כי המומחים עימם נועץ בתחום הבלשנות סמכו ידיהם על הניתוח הלשוני של ד"ר בורוכובסקי ולכן הוא לא מצא מקום להגיש חוות דעת נגדית. נטען כי "הפגמים" הנטענים על ידי המערערת אינם פגמים כלל וכלל: ד"ר בורוכובסקי אכן לא נתבקשה עד המקרה הנוכחי לפרש פוליסת ביטוח ואף לא ביקשה להתאמץ ולהבין אספקטים משפטיים וביטוחיים של ניסוחים שונים בפוליסה אלא התבקשה לחווֹת דעתה בתחום מומחיותה – בלשנות – ותו לא, וכך אכן עשתה. נטען כי ד"ר בורוכובסקי הסכימה אמנם שהביטוי "התמוטטות" אינו הביטוי המקובל או המוקפד כשמדובר בקרקע, אך גם לא ידעה לנקוט באלטרנטיבה לשונית מדויקת יותר לתיאור התרחיש אותו ביקשו לתאר, ובעיקר ציינה כי לא מתקבל על דעתה כי השימוש במילה "התמוטטות" במסגרת הסעיף שבמחלוקת מכוון לדברים אחרים.
 
23.      באשר לנסיבות הוצאת הפוליסה – לטענת המשיבה, המשא ומתן שניהל מנכ"ל המערערת, תורג'מן, קודם להוצאת הפוליסה מוכיח שהמערערת רכשה פוליסה שכוללת רשימה של כיסויים ספציפיים ולא פוליסה מפני כל הסיכונים האפשריים. עוד נטען כי מחקירתו הנגדית של תורג'מן עלה שסוכן הביטוח לא אמר לו שפוליסת הביטוח מעניקה כיסוי כנגד כל הסיכונים אלא שהיא מעניקה את מירב הכיסויים שניתן היה לרכוש לגביהם ביטוח לבית עסק באותה עת. בנוסף נטען כי המערערת לא הביאה ראיות להוכיח שחשבה מבעוד מועד שאירוע מהסוג שהתרחש כאן – התמוטטות הבניין שלא כתוצאה מהתמוטטות קרקע – מכוסה בפוליסה. עוד נטען כי החתם פרי העיד שבתקופה הרלוונטית המשיבה לא הוציאה למבוטחים כלשהם פוליסות מפני כל הסיכונים לבתי עסק, וכי הוא לא נתבקש להוציא פוליסה כזו למערערת. נטען כי עדותו של פרי לא נסתרה בנקודה זו והמערערת לא הוכיחה אחרת.
 
           בנוסף נטען כי במסגרת הנסיבות שהובילו להוצאת הפוליסה יש להעניק משקל ניכר להצעת הביטוח עליה חתמה המערערת אשר כללה הפניה לכיסויים ספציפיים ולא לכיסוי גורף של כל הסיכונים, ואשר על גבי המעטפת החיצונית שלה הוסיף סוכן הביטוח בכתב ידו את המילים: "כולל רעידות אדמה ונזקי טבע". לטענת המשיבה, כיתוב זה הינו ראייה שאין טובה ממנה לחשיפת הכוונה הסובייקטיבית האמיתית של המערערת בזמן אמת, לפיה המערערת לא ביקשה כיסוי מפני נזקים שייגרמו מהתמוטטות הבניין עקב כשל הנדסי אלא כיסוי מפני נזקים שמקורם בתזוזות של הקרקע ונזקי טבע למיניהם.
 
           לאור טענת המשיבה כי הכיסוי בפוליסה לא היה כיסוי כנגד "כל הסיכונים" נטען כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שנטל ההוכחה רובץ על כתפי המערערת שצריכה להוכיח שנזקיה נגרמו כתוצאה מהתממשות סיכון המכוסה בפוליסה, וממילא לא עבר הנטל אל המשיבה להוכיח שמתקיים אחד החריגים לחבות הביטוחית הקבועים בפוליסה.
 
24.      בשולי הדברים טוענת המשיבה כי אין שום חשיבות לטענות המערערת בדבר שימוש בתבנית "ו/או" למחלוקת שלפנינו, כאשר המחלוקת הינה האם המילים "של הקרקע" שייכות לכל האפשרויות שכלולות בסעיף או רק לאפשרות האחרונה ("סחף של קרקע"). המשיבה מתייחסת בסיכומיה גם לטענותיה הנוספות של המערערת, אשר נטענו בשולי הדברים, כי הפוליסה הורחבה בהתאם ל"תנאי הביט", כי העלאת הטענה בדבר "כשל הנדסי" לראשונה בשלב מאוחר של ההליך מהווה הרחבת חזית אסורה, וכי מכל מקום המשיבה לא הפנתה מיוזמתה את המערערת או את סוכן הביטוח לכך שהפוליסה אינה כוללת כיסוי בגין "כשל הנדסי". המשיבה מתנגדת לטענות אלה, ובלאו הכי טוענת כי אין בהן כדי לשנות את התוצאה במקרה דנן.
 
דיון והכרעה
 
25.      אקדים לומר כי לאחר עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בסיכומי טענות הצדדים במסגרת הערעור על נספחיהם, ובפרוטוקולי הדיונים והחקירות בבית המשפט המחוזי, ולאחר שמיעת השלמת הטיעון בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי וכי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברַי שנעשה. להלן אפרט טעמיי.
 
על פרשנות פוליסות ביטוח
 
26.      מחלוקות בין חברות ביטוח לבין מבוטחיהן בנוגע לפרשנות פוליסות ביטוח אינן מחזה נדיר בבתי המשפט, ולא אחת הגיעו מחלוקות אלה לפתחו של בית המשפט העליון. עם השנים התפתחו והשתרשו שורה של כללי פרשנות בנוגע לפוליסות ביטוח. פוליסת ביטוח הינה בראש ובראשונה חוזה בין המבטח למבוטח, ולכן יש לפרשה באמצעות הכללים הרגילים החלים בפרשנות חוזים, שעיקרם בהתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות, כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים [ראו, למשל: ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26, 38 (2005) (להלן: עניין כהן); ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326 (1993) (להלן: עניין סולל בונה)]. הגשמת אומד דעתם המשותף של הצדדים הספציפיים בחוזה הספציפי הינה התכלית שעומדת ביסוד כל חוזה, ופוליסת ביטוח אינה שונה מכל חוזה אחר במובן זה. בהקשר זה נקבע ש"חזקה היא כי משמעותה הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכי הגשמת המוסכם ביניהם היא גם תכליתו של החוזה" [כדברי השופט ת' אור בע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 238 (1994) (להלן: עניין שלו)].
 
27.      לנוכח המאפיינים הייחודיים של פוליסת הביטוח – בשים לב לכך שמדובר בדרך כלל בהתקשרות חוזית בין צדדים שאינם שווים בכוחם, בחוזה אחיד במהותו, במוצר מופשט שצופה פני-עתיד שמונחיו ותניותיו אינם תמיד פשוטים להבנה לקורא מן השורה שנעדר הכשרה מקצועית – השתרשו במהלך השנים שני כללי פרשנות ספציפיים בנוגע לפוליסות ביטוח. כללי פרשנות אלו אמנם אינם ייחודיים לפוליסות ביטוח ונעשה בהם שימוש גם בכללי הפרשנות הכלליים בדיני החוזים, אך הם משקפים את המָאטֶריה הייחודית של דיני הביטוח:
 
           ראשית, נקבע כי ככלל יש לפרש את הפוליסה על פי המשמעות המילולית הרגילה, הפשוטה וההגיונית של מילותיה. פירוש זה צריך להיות מתקבל על הלב ועל הדעת, שווה לכל נפש ומתיישב עם צרכי חיי היום-יום, והכול מתוך הנחה שהצדדים להתקשרות ביקשו ליתן ביטוי לכוונותיהם האמיתיות במילים שבחרו בתהליך הניסוח. כמו כן נקבע כי יש לפרש את הפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כשלמות אחת [ראו, למשל: ע"א 711/77 כולי נ' "פרודנשל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לד(4) 757, 763 (1980); ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 572-570 (1985) (להלן: עניין מדינת הילדים); ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 379 (1992) (להלן: עניין הפניקס); עניין שלו בעמ' 238; עניין סולל בונה בעמ' 326].
 
           שנית, נקבע כי במקרה של אי-בהירות או ספק בנוגע למשמעות הנכונה של הכתוב, יש לפרש את פוליסת הביטוח כנגד המנסח-המבטח. הרציונאל שעומד ביסודו של כלל זה הינו כי לצד שניסח את פוליסת הביטוח – חברת הביטוח – ישנו יתרון בניסוח ובעיצוב תנאי הפוליסה, ולכן הוא זה שצריך לשאת באחריות לניסוחים עמומים ודו-משמעיים. עוד הודגש כי כלל הפרשנות כנגד המנסח מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בתניות פטור או בחריגים לכיסוי הביטוחי [ראו: עניין מדינת הילדים בעמ' 570; עניין סולל בונה בעמ' 327-326]. יוער, למען שלמות התמונה, כי בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים [חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011, ס"ח 202], כלל זה שהשתרש במשך שנים רבות בפסיקה מעוגן כיום בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים, ומשכך הוא חל כיום על כל חוזה ולא רק על חוזים צרכניים דוגמת חוזי ביטוח וחוזים אחידים. 
 
28.      יחד עם זאת, שני הכללים הללו, חשובים ומושרשים ככל שיהיו, אינם כללים החלטיים ואינם חזות הכול, ולצידם התפתחו חריגים: 
 
           ראשית, נקבע כי הכלל לפיו יש ליתן למילות הפוליסה את המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה משמש כנקודת מוצא טובה ונוחה להבנת משמעות הפוליסה, אך לא מדובר בכלל נטול חריגים. לפיכך נקבע כי במקרה המתאים מותר וראוי לתת לכתב פירוש ליברלי וסביר, אפילו אם פירוש כזה עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות שנכתבו בכתב הפוליסה, וזאת על מנת להגיע למשמעות ההגיונית והאמיתית שאליה התכוונו הצדדים להתקשרות, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב או כאשר הוכח בראיות ברורות שכוונת הצדדים לא הייתה למובן הרגיל והמקובל של הלשון שבה השתמשו [ראו: עניין מדינת הילדים בעמ' 572; עניין שלו בעמ' 239; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ 661, 677 (1993)].


           שנית, נקבע כי אין לאמץ "באופן עיוור" את כלל הפרשנות כנגד המנסח, במנותק ממכלול התניות בפוליסה, מהנסיבות ומהתכלית שביסוד כתב הפוליסה. לפיכך נקבע כי בית המשפט יפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח במקרים שבהם ניצבות לפניו שתי משמעויות סבירות באותה מידה מבחינה לשונית, אך לא במקרים שבהם אמנם ניצבות לפניו שתי משמעויות אפשריות מבחינה לשונית, אולם אחת מהן הינה המשמעות הרגילה והמקובלת ואילו המשמעות השנייה הינה שולית ויוצאת דופן:
 
"כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך, אולם כאשר המסמך אינו ברור, ומשמעות אחת, שמסיקים אותה על דרך הפרשנות היא הגיונית ותואמת את רוח המסמך ותכליתו, ואילו משמעות אחרת איננה עומדת בדרישה זו, יועדף הפירוש הראשון ההגיוני והתואם על פני הפירוש האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך" [השופט ד' לוין בעניין מדינת הילדים בעמ' 573] (ההדגשה הוספה, י.ד).
 
           ברוח זו נקבע כי כלל הפרשנות כנגד המנסח הינו כלל פרשנות משני – כלל של "סוף הדרך" או "מפלט אחרון" – אשר בא לסייע בפרשנות חוזה מקום שכללי הפרשנות המקובלים אינם מסייעים להגיע לתוצאה ברורה בדבר אומד דעת הצדדים, ואשר יש לעשות בו שימוש רק כשלשון הפוליסה ניתנת לפירוש בשתי משמעויות סבירות במידה שווה, ו"לא די בכך שללשון הפוליסה ישנה משמעות שולית נוספת, השונה מן המובן הרגיל והמקובל שלה, כדי שיופעל הכלל" [השופט ת' אור בעניין שלו בעמ' 241-240; ראו גם: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 283-280 (2003) (להלן: פרידמן וכהן)].
 
[לביקורת בנוגע לאופן שבו מיישמים בתי המשפט את כלל הפרשנות כנגד המנסח, ראו: ש' ולר "על התערבות בתוכנם של חוזי ביטוח באמצעות 'פרשנות'" עלי משפט ג (תשס"ג) 247, 254-263 (להלן: ולר); ד' שוורץ ור' שלינגר "פרשנות חוזה הביטוח: פרשנות נגד המנסח ומבחן הציפיות הסבירות של המבוטח" קרית המשפט ג (תשס"ג) 345, 359-356 (להלן: שוורץ ושלינגר)].
 
29.      בנקודה זו יש להזכיר דוקטרינה נוספת שנועדה לשמש כלי עזר פרשני במסגרת פרשנות פוליסות ביטוח – דוקטרינת הפרשנות בהתאם לציפיות הסבירות של המבוטח. דוקטרינה זו שהתפתחה בארצות הברית קובעת כי יש לפרש פוליסות ביטוח באופן שמגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח, וזאת אף במקרים שבהם לשון הפוליסה סותרת במפורש את הציפיות הללו. יישומה של הדוקטרינה בפסיקת בתי המשפט בארצות הברית אינו אחיד וניתן למצוא גרסאות שונות שלה שם. על פי הגרסה "המחמירה" של הדוקטרינה, רשאי בית המשפט לקבוע כי המבוטח יזכה בכיסוי ביטוחי על אף שפוליסת הביטוח כוללת תניה מפורשת השוללת את זכאותו בלשון ברורה, וזאת במקרה שבו ציפייתו הסבירה של המבוטח הייתה כי הוא מבוטח כנגד הסיכון וחברת הביטוח לא הביאה לידיעתו במפורש את קיומה של התניה השוללת את הכיסוי. על פי הגרסה "המרוככת" של הדוקרטינה, בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים שבהם הלשון עמומה, אך לא במקרים שבהם הלשון ברורה. יוער כי דוקטרינה זו שונה מכלל הפרשנות כנגד המנסח בכך שהיא מאפשרת, ולו בגרסתה "המחמירה", לבית המשפט לנטוש לחלוטין את לשון הפוליסה ולנדוד לציפיותיו הסבירות של המבוטח, בעוד כלל הפרשנות נגד המנסח אינו נוטש את לשון הפוליסה אלא מכריע בין שתי פרשנויות סבירות שעולות ממנה.
 
           דוקטרינה זו, במיוחד בגרסתה "המחמירה", מעוררת לא מעט קשיים במישור דיני החוזים, ועל אף שהיא מושרשת בחלק ניכר ממדינות ארצות הברית, היא נותרה שנויה במחלוקת. תחולתה של דוקטרינה זו בשיטת המשפט הישראלי טרם התבררה עד תום, כאשר המקרה היחיד שבו נעשה שימוש בדוקטרינה זו, בגרסתה "המרוככת", הינו פסק הדין ברע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח, פ"ד נ(3) 281 (1996) (להלן: עניין רמת-חן), וגם שם נחלקו השופטים בשאלת תחולתה וגדריה של הדוקטרינה בשיטת המשפט הישראלי [לדיון מקיף בדוקטרינה זו, לרבות ניתוח של עמדות השופטים בעניין רמת-חן, ראו: ולר 273-263; שוורץ ושלינגר 373-360. ראו גם: עניין כהן בעמ' 47-46; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (25.6.2007) (להלן: עניין דולב) בפסקאות 58-55 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות המאוזכרות שם]. לנוכח עמדתי כי דין הערעור להידחות מן הטעמים שאפרט להלן אשר מייתרים את הדיון בדוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח, איני מוצא לנכון להרחיב בנוגע אליה מעבר לאמור לעיל [השוו לדבריו של השופט א' מצא בעניין כהן בעמ' 47-46]. 
 
30.      לבסוף, יש לזכור כי לתחום הביטוח ישנם מאפיינים ייחודיים, וכי מלבד דיני החוזים "הרגילים" כפופה כל פוליסת ביטוח גם לחקיקה ולרגולציה הייחודיות בתחום זה, ובראש ובראשונה לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). לפיכך נקבע כי:
 
"על כל אלה מאציל כלל הפרשנות הבסיסי היפה לכל מקרה, שבבוא הפרשן-השופט לפרש חוזה, לענייננו פוליסת ביטוח, ישווה נגד עיניו, מחד גיסא, את החובות החוקיות המוטלות על המבטח, ומאידך גיסא, את תכלית חוזה הביטוח המסוים על פי המָאטֶריה הביטוחית שהוא בא לשקף" [השופט ד' לוין בעניין הפניקס בעמ' 379] (ההדגשה הוספה, י.ד).
 
           יחד עם זאת, ראוי להיזהר מ"טשטוש גבולות". החקיקה הרבה בתחום הביטוח אמנם מטילה על חברות הביטוח חובות שונות כלפי מבוטחיהן, כגון חובות גילוי והבלטה (אך גם חובות נגדיות של המבוטחים כלפי חברות הביטוח), וזאת בשים לב למאפייניו הייחודיים של תחום הביטוח ולכוחן העודף של חברות הביטוח ביחס למבוטחיהן, אולם ראוי להבחין בין חובות אלה, החיצוניות לפוליסת הביטוח, לבין מלאכת פרשנותה של פוליסת הביטוח. כאשר ניצבת בפני בית המשפט מחלוקת בנוגע לפרשנותה של פוליסת ביטוח, מקום שבו לא נטען כי הופרו חובות כלשהן מצד חברת הביטוח כלפי המבוטח (ולהיפך), ראוי שבית המשפט יזהיר עצמו מפני בחירה א-פריורית ו"אוטומטית" בפרשנות לטובת המבוטח תוך התעלמות מחלוקת הסיכונים החוזית בין הצדדים כפי שהיא משתקפת בלשונה של פוליסת הביטוח. בל נשכח כי חברת הביטוח נוטלת על עצמה, ככל מתקשר חוזי, חיובים מסוימים, אשר משקפים מחד את הסיכונים שהיא נוטלת על עצמה ואת התמורה שהיא מקבלת מאידך:
 
"אכן, פוליסת ביטוח היא בבחינת התקשרות חוזית, הבאה ליתן למבוטח הגנה מפני נזק מסוג מסוים, אולם, מאידך גיסא, הפוליסה גם נותנת ביטוי למידת המחויבות שחברת הביטוח מוכנה ליטול על עצמה ולהיקף הסיכונים שהיא מקבלת על עצמה לכסות, הכול על פי התנאים המפורטים באותה התקשרות חוזית. מבחינת חברת הביטוח הפוליסה מסייגת את אחריות חברת הביטוח בגבולות מסוימים, שנראים לה לחברת הביטוח כמכסים סיכונים צפויים, אשר ניתן להסתכן בהם בגדר דמי הפרמיה הנקבעים לאותו ביטוח. הפרשנות לפוליסת הביטוח צריכה איפוא לאמץ אותה אופציה פרשנית אפשרית, המלמדת על כוונתם של המתקשרים ושיש בה סבירות ואיזון" [השופט ד' לוין בעניין הפניקס בעמ' 382] (ההדגשה הוספה, י.ד).
 
           [והשוו לע"א 492/62 "שחף" חברה ישראלית לספנות נמלים בע"מ נ' אליאנס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד יז(3) 1898 (1963) (להלן: עניין שחף), שם התקבלה טענת חברת הביטוח, בהתאם לנסיבות ולנוהג, כי לא התכוונה לקחת על עצמה במסגרת פוליסה חדשה סיכון גדול פי כמה מזה שלקחה על עצמה בפוליסה הקודמת ללא תוספת פרמיה].
 
           בנקודה זו רואה אני לנכון להביא את דברי האזהרה של השופט א' ריבלין בעניין דולב, בדבר "טשטוש הגבולות" הדוקרטינארי שעלול להיווצר בין התערבות בית המשפט בפוליסת הביטוח מכוח הוראות החוק לבין התערבות בית המשפט בפוליסת הביטוח באמצעות פרשנות תכליתית ש"קוראת לתוך הפוליסה" תניות שאינן מופיעות בה. ואלו הם דבריו של השופט ריבלין:
 
"ככלל, מקום שמתערבים בהסכמותיהם של הצדדים – כפי שאלו עולות מן החוזה – משיקולים נורמטיביים, או שמשלימים את החוזה על מנת להבטיח כיסוי מקום שזה מתחייב מכח שיקולים שכאלה, יש להעדיף מסגרת התערבות שגבולותיה מוסדרים וודאיים יותר. כזו היא התערבות, או השלמה, מכוח החוק, המשקף את הדוקטרינות שבבסיס דיני הביטוח. מעבר לפרשנותן התכליתית של תניות עמומות, קריאתן לתוך החוזה של תניות שאינן מופיעות בו, או מחיקתן מהחוזה של תניות המופיעות בו, מהוות פתרון חריג. ברגיל, כאשר עומדים לרשות בית-המשפט פתרונות זמינים, מוגדרים וודאיים מכוח החוק, יש להעדיף ללכת בדרך החוק. קביעה זו נכונה ברגיל, ומקבלת משנה תוקף במקרהו של חוזה ביטוח, אשר עליו מושלים לא רק הסכמות הצדדים, אלא גם אינטרסים ציבוריים נוספים.
...       
עניין גדריה הרצויים של פרשנות חוזה הביטוח. אכן, בתי-המשפט נדרשו בעבר לדוקטרינות פרשניות שונות על מנת להגיע לתוצאה ראויה המגנה על אינטרס המבוטח, וזאת גם בהיעדר בסיס טקסטואלי והתנהגותי מוצק. כך לדוגמא, נעשה שימוש בכללי פרשנות מדיני החוזים הכלליים, מדיני החוזים האחידים ומדיני הביטוח, או שהוחלו דוקטרינות חדשניות כמו אלו שהזכירה חברתי, דוגמת כלל הציפיות הסבירות של המבוטח. בה בעת, ברור כי תחולתן של דוקטרינות פרשניות אלו היא מוגבלת וכפופה לסייגים. אכן, פעמים רבות מביא השימוש בדוקטרינות פרשניות אלו לתוצאה ראויה במקרה קונקרטי זה או אחר, אך בצידו עשויים לקום קשיים מהותיים בעתיד. לדידי, יש לנקוט משנה זהירות בעת שבאים לקבוע כללי פרשנות חוזה.
...
בשימוש שכזה בכלי הפרשנות החוזית גלומה בעייתיות: היקף ההרחבה הפרשנית שניתן לבסס על טיעון מקביל ביחס לכל תניה בחוזה הביטוח הוא עצום, והפועל היוצא שלו הוא הטלת נטל כבד על חברות הביטוח לשלול כל פרשנות מרחיבה שהיא על מנת לתחום את היקף הפוליסה. בכך יוטל נטל כבד אף על המבוטח, שחוזה הביטוח יהפוך גם עבורו לארוך, מסובך וקשה יותר לקריאה והבנה.
...
מקום בו מציג לנו החוק פתרון ברור מן הראוי לנקוט משנה זהירות טרם שאנו בוחרים "למתוח" את גבולות הפרשנות. יש להציב לדוקטרינות הפרשניות גבולות ברורים אשר יבססו את הלגיטימיות של השימוש בהן. תפיסה זו תומכת אף היא בעיני בהעדפת הדרך של הכפפת חוזה הביטוח להוראות החוק על פני הדרך של קריאה נורמטיבית של הוראות החוק אל תוך הסכמות הצדדים בחוזה עצמו" [השופט א' ריבלין בפסקאות 14-12 בעניין דולב] (ההדגשות הוספו, י.ד).
 
           דברי אזהרה אלו מקובלים עלי במלואם, וכל מילה נוספת מיותרת.
 
על נטל ההוכחה בתביעות ביטוח
 
31.      בטרם אחזור לדון במחלוקת הספציפית שלפנינו, סבורני כי מן הראוי להעיר שתי הערות אשר עניינן בנטל ההוכחה המוטל על הצדדים בתביעת ביטוח, ואשר הינן בעלות חשיבות למחלוקת שלפנינו.
 
           ראשית, יש להבחין בין פוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" לבין פוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים. בפוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים" הכיסוי הביטוחי הינו נגד אובדן או נזק לרכוש המבוטח הנובעים מכל סיבה שהיא. לפיכך, נטל ההוכחה המוטל על המבוטח בביטוח מסוג "כל הסיכונים" הינו קל באופן יחסי, והוא נדרש להוכיח רק שנגרמו לו אובדן או נזק אך אינו נדרש להוכיח את סיבת האובדן או הנזק או את דרכי התרחשותם. מנגד, בפוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים נטל ההוכחה המוטל על המבוטח כבד יותר, מכיוון שמוטל עליו גם להוכיח שהנזק נגרם על ידי סיכון מן הסיכונים שבוטחו בפוליסה [סלע נ' סולל בונה בעמ' 322 והאסמכתאות המוזכרות שם].
 
           שנית, יש להבחין בין הטענה כי האירוע שגרם לנזק אינו בגדר "מקרה ביטוח" שנכלל בפוליסת הביטוח, דהיינו כי לא מדובר בסיכון שפוליסת הביטוח מעניקה למבוטח כיסוי בגינו, לבין הטענה בדבר קיומו של חריג לכיסוי הביטוחי. כאשר מדובר בפוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים מוטל על התובע-המבוטח להוכיח קיומו של "מקרה ביטוח", דהיינו על המבוטח להוכיח כי הנזק נגרם עקב אירוע שנופל בגדרי אחד מהסיכונים המפורטים בפוליסת הביטוח. מנגד, כאשר מעלה המבטחת-הנתבעת את הטענה כי מתקיים חריג לכיסוי הביטוחי המוגדר בפוליסת הביטוח (בין אם מדובר בפוליסת "כל הסיכונים" שבצידה חריגים ובין אם מדובר בפוליסת ביטוח מפני סיכונים מוגדרים שבצידם חריגים), יוטל נטל ההוכחה לקיומו של חריג לכיסוי הביטוחי על חברת הביטוח [על הבחנה זו ועל הקושי שמתעורר לגביה עקב ניסוח עמום בפוליסת ביטוח, ראו למשל: רע"א 143/98 דיב נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 453-452 (1999); עניין סולל בונה בעמ' 326; ע"א 678/86 חניפס נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4) 177, 184 (1989); ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92 (1979)].
 
יישום כללי הפרשנות ונטלי ההוכחה על המקרה שלפנינו
 
32.      המחלוקת שלפנינו מתמקדת בסעיף אחד בפוליסת הביטוח שכותרתו הינה "שקיעת קרקע". סעיף זה נכלל בפרק הסיכונים הנוספים המבוטחים בפוליסה, אשר במסגרתו נקבע כי המשיבה מתחייבת לשפות על "אבדן או נזק פיזי שייגרם לרכוש המבוטח" כתוצאה מאחד מהסיכונים הבאים:
 
"שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות ו/או סחף של קרקע, פתאומיים, מקריים ובלתי צפויים מראש, מאירוע אשר אינו מוחרג במפורש עפ"י סייגי הפוליסה".
 
           כאמור, בבואו של בית המשפט להכריע במחלוקת בין חברת ביטוח למבוטח בנוגע לפרשנות סעיף בפוליסת ביטוח, עליו לבחון האם קיימת פרשנות שמעניקה למילות הסעיף משמעות רגילה, טבעית והגיונית. המערערת והמשיבה מציעות שתי פרשנויות מנוגדות לסעיף שבמחלוקת. על פי פרשנותה של המשיבה עוסק הסעיף בחמישה תרחישים שונים של תזוזת קרקע אשר גורמים לאובדן או נזק לרכוש המבוטח. על פי פרשנות זו, כל אחת מהתרחישים המנויים בסעיף מתייחס למילים "של קרקע". מנגד, על פי פרשנותה של המערערת עוסק הסעיף בארבעה תרחישים כלליים שעוסקים בתזוזה כלשהי במרחב (לאו דווקא בקשר לקרקע) ובתרחיש חמישי ספציפי של "סחף של קרקע". בהעמידי לנגד עיניי את שתי הפרשנויות האמורות, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי לשונו של הסעיף ברורה ורחוקה מלהיות דו-משמעית, וכי פרשנותה של המשיבה משקפת את המשמעות הרגילה וההגיונית של הסעיף, בעוד שפרשנותה של המשיבה נוטלת קטע משמעותי מהסעיף והופכת אותו ל"קטע נכה" וחסר היגיון.
 
           הסעיף מפרט חמישה תרחישים של תנועה – שקיעה, ירידה, גלישה, התמוטטות וסחף. המסקנה כי כל אחד מחמשת התרחישים מתייחס למילים "של קרקע" ואף אחד מהם אינו עומד נטול הֶקְשֶר בפני עצמו, כמו גם כי אין צורך לחזור על המילים "של קרקע" לאחר כל אחד מהתרחישים בנפרד, הינה בראש ובראשונה מסקנה שבשכל ישר. פרשנות זו הינה פרשנות קוהרנטית שנותנת טעם לכל מילות הסעיף ומעניקה להן הֶקְשֶר (context). מנגד, פרשנותה של המערערת, לפיה המילים "של קרקע" קשורות רק לתרחיש החמישי והאחרון ("סחף"), בעוד ארבעת התרחישים שלפני כן עומדים בפני עצמם במנותק מהמילים "של קרקע", מרוקנת את רוב הסעיף מתוכנו ומעניקה לו משמעות בלתי סבירה וחסרת הגיונית, שמרחיבה את תחולתו והופכת אותו לעמום ולחסר גבולות. על פי פרשנות זו, פוליסת הביטוח מכסה נזקים שנגרמו למפעל המערערת כתוצאה מ"שקיעה" או "ירידה" או "גלישה" או "התמוטטות". תרחישים אלו כשהם מנותקים מהֶקְשֶר הינם חסרי משמעות, וכל בר-דעת ישאל עצמו בנקודה זו: שקיעה (או ירידה או גלישה או התמוטטות) של מה? מיהו האובייקט ששוקע (או יורד או גולש או מתמוטט)? על פי פרשנותה של המערערת נותרות המילים תלושות ותלויות באוויר, נטולות הקשר ונטולות תוכן. פרשנות זו יוצרת עמימות גדולה, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי חוסר הסתברותה במישור הלשוני אכן מטה את הכף להעדפת הפרשנות הפשוטה והקוהרנטית של המערערת לסעיף שבמחלוקת.
 
33.      זאת ועוד, לנוכח הכלל שהוזכר לעיל, לפיו יש לפרש במידת האפשר תניה בפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כמקשה אחת, יש מקום להשוואה בין המבנה והנוסח של הסעיף שבמחלוקת לבין המבנה והנוסח של סעיפים אחרים ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים בפוליסה, על מנת לבחון איזו מבין שתי הפרשנויות המוצעות מעניקה לסעיף שבמחלוקת משמעות טבעית וקוהרנטית. מעיון בסעיפים שנכללו ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים עולה כי בחלקם נעשה שימוש בניסוח ומבנה דומים. כך לדוגמא בסעיף שכותרתו "התפוצצות" נכתב: "הימעכות, קריסה, היסדקות וחימום יתר של: דוודים, כלי לחץ ותת לחץ", ובסעיף "שיטפון" נכתב: "הצטברות או זרימה, מחוץ לדרכי זרימתם הרגילות, על הקרקע או מתחת לקרקע, של מי גשמים או שלגים או ברד". אם ניישם את שיטתה הפרשנית של המערערת יהיה עלינו לפרש את הסעיף הראשון כמעניק כיסוי מפני התרחישים הכלליים של "הימעכות", "קריסה", "היסדקות" ומפני תרחיש ספציפי אחד של "חימום יתר של דוודים, כלי לחץ ותת לחץ", ואת הסעיף השני כמעניק כיסוי מפני התרחיש הכללי של "הצטברות" ומפני התרחיש הספציפי של "זרימה...של מי גשמים או שלגים או ברד". ברי כי אין בכך שום היגיון. מדובר בפרשנות שמוציאה באופן מלאכותי תרחישים מסוימים מהֶקְשֶרם בסעיף שבו הם מוזכרים, והופכת אותם לתרחישים כלליים וגורפים, שניתן לסווג כמעט כל אירוע לגדריו של אחד מהם. וניתן לשאול: מדוע קריסת המבנה במקרה דנן משויכת על ידי המערערת לתרחיש ה"התמוטטות" שבסעיף שכותרתו "שקיעת קרקע" ולא לתרחיש "קריסה" שבסעיף שכותרתו "התפוצצות"? נימוק זה מחזק את המסקנה שפרשנותה של המערערת הינה בלתי סבירה ולא עולה בקנה אחד עם משמעותה הרגילה של לשון הסעיף.
 
34.      אם לא די באמור עד כה, סבורני כי ניתן להגיע למסקנה שיש לדחות את פרשנותה המוצעת של המערערת גם על ידי בחינה מהותית של הסעיף שבמחלוקת בהשוואה ליתר הסעיפים שברשימת הסיכונים המבוטחים הנוספים. כאמור, יש לפרש במידת האפשר תניה בפוליסה תוך עמידה על מכלול תניותיה של הפוליסה כמקשה אחת. בית המשפט המחוזי קבע כי גבולותיה של הפרשנות המוצעת על ידי המערערת אינם ברורים, כאשר לא ברור אם מדובר רק בירידה, גלישה, התמוטטות או שקיעה במובן הפיזי, כגון של המבנה או של חפץ או אדם בתוכו, או שמא גם בירידה, גלישה, התמוטטות או שקיעה במובן המופשט, כגון התמוטטות שוק או ירידת מחירים.
 
           כשלעצמי, סבורני כי לא היה צורך להרחיק עד לתרחישים מופשטים (כגון התמוטטות שוק או ירידת מחירים) על מנת להגיע למסקנה כי הפרשנות המוצעת על ידי המערערת הינה בלתי סבירה. מוכן אני להניח לצורך הדיון כי המערערת אינה מתיימרת לטעון שהסעיף כולל תרחישים מופשטים כגון אלו שצוינו לעיל, וכי על פי הפרשנות המוצעת על ידיה מדובר בתרחישים פיזיים בלבד. אכן, עיון ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים בפוליסה מעלה שהסיכונים השונים המופיעים ברשימה זו הינם סיכונים פיזיים – התפוצצות, רעידת אדמה, סערה וסופה, נחשול ושיטפון, פגיעה על ידי כלי טיס, התנגשות על ידי כלי רכב או בעלי חיים, פריצה ושוד, שביתות ופרעות שגרמו לנזקים פיזיים, וכיו"ב. כל אחד מהסיכונים הללו עלול לגרום פוטנציאלית לקריסת הבניין וכתוצאה מכך לגרום לנזקים למפעל המערערת. כך לדוגמא, אילו היה הבניין שבו שכן מפעלה של המערערת נפגע מהתפוצצות או מהתנגשות כלי רכב או מפגיעת כלי טיס וכיו"ב, וכתוצאה מפגיעה זו היה הבניין מתמוטט ומפעלה של המערערת היה נהרס כליל, היו נזקיה של המערערת מכוסים בפוליסת הביטוח (בכפוף לחריגים שמופיעים בפוליסה ושאינם מעניינו של הערעור דנן). אלא שבכך אין כדי לסייע למערערת לבסס את פרשנותה המוצעת לפיה הסעיף שבמחלוקת כולל תרחיש של התמוטטות הבניין שלא עקב התמוטטות הקרקע.
 
           יוזכר כי פוליסת הביטוח דנן הינה פוליסה מפני סיכונים מוגדרים ולא פוליסה מפני "כל הסיכונים", כלומר הפוליסה מעניקה למערערת כיסוי ביטוחי מפני נזקים שנגרמו למבנה מפעלה או לתכולתו עקב התממשות של אחד מהתרחישים המפורטים ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים. כאמור, כל אחד מהתרחישים הללו עלול פוטנציאלית לגרום לקריסת הבניין כולו. אלא שפוליסת הביטוח אינה מתיימרת להעניק למערערת כיסוי ביטוחי מפני הסיכון של התמוטטות הבניין כשלעצמו. בהיעדר סיכון מוגדר כזה, ועל מנת שנזקים שנגרמו למפעלה של המערערת עקב התמוטטות הבניין יכוסו בפוליסת הביטוח, על המערערת להוכיח שהאירוע שגרם להתמוטטות הבניין הינו אחד מאותם אירועים שכלולים ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים, לדוגמא: התמוטטות הבניין עקב התפוצצות, התמוטטות הבניין עקב התנגשות כלי רכב, התמוטטות הבניין עקב פגיעת כלי טיס וכיו"ב. במילים אחרות, על מנת שתקום למערערת זכות לקבלת תגמולי ביטוח עליה להוכיח מה גרם להתמוטטות הבניין ולהוכיח שמדובר בסיכון שנכלל בפוליסה. בכך נבדלת פוליסה זו, שהינה פוליסה מפני סיכונים מוגדרים, מפוליסה מסוג "כל הסיכונים" שבה לא נדרש המבוטח להוכיח מה גרם לנזק אלא רק את עצם התממשות הנזק שפוליסת הביטוח מעניקה כיסוי מפניו. במקרה דנן, אין חולק כי התמוטטות הבניין לא התרחשה עקב התממשות של אחד מהסיכונים שמפורטים בפוליסה, אלא מסיכון אחר (ובנקודה זו איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה האם  מדובר ב"כשל הנדסי", ודי לקבוע על דרך השלילה כי לא מדובר באף אחד מהסיכונים המפורטים בפוליסה).
 
           במילים אחרות, המערערת מנסה באמצעות פרשנות מאולצת שמותחת את גבולות הלשון להפוך את הסעיף שבמחלוקת ל"סעיף סל" שיכלול תרחיש של התמוטטות הבניין מכל סיבה שהיא, ללא קשר להתמוטטות קרקע או לאחד מהתרחישים האחרים שמופיעים בסעיף שבמחלוקת או ברשימת הסיכונים הנוספים המבוטחים. פרשנות זו אינה מעוגנת כראוי בלשון הסעיף שבמחלוקת ואינה מעוגנת כראוי ביתר הסעיפים שבפוליסה. פרשנות זו מרחיבה בדיעבד את הכיסוי שמעניקה הפוליסה מעבר לסיכונים שהמשיבה נטלה על עצמה מבלי שהמערערת נדרשת לשלם תוספת פרמיה בגינה [השוו: עניין שחף בעמ' 1902]. סבורני כי נימוק זה מצטרף לנימוקים הקודמים ומחזק את המסקנה שפרשנותה של המערערת אינה עולה בקנה אחד עם המשמעות הרגילה והטבעית של לשון הסעיף על רקע מכלול תניות הפוליסה כמקשה אחת.
 
35.      בנקודה זו מן הראוי להתייחס בקצרה לחוות הדעת של ד"ר בורוכובסקי. בשים לב לכך שחלק ניכר מטענותיה של המערערת במסגרת הערעור שלפנינו מופנות כנגד חוות דעת זו, מצאתי לנכון לפרט בהרחבה בפסקה 8 לעיל את עיקרי חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי ובפסקה 11 לעיל את עיקרי קביעותיו והתרשמותו של בית המשפט המחוזי מחוות הדעת ומחקירתה הנגדית של ד"ר בורוכובסקי. יוער כבר עתה כי טענות המערערת בערעור שלפנינו המופנות כנגד חוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי נטענו כולן בבית המשפט המחוזי ונדחו אחת לאחת.
 
           בית המשפט המחוזי קבע כי חוות הדעת הינה "בהירה ומשכנעת" ותומכת בפרשנותה של המשיבה. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי ד"ר בורוכובסקי חזרה בה במהלך חקירתה הנגדית מקביעותיה בחוות הדעת ואת טענתה כי יש לראות בניסוח האלטרנטיבי שהציעה ד"ר בורוכובסקי לניסוח הסעיף שבמחלוקת כראיה לכך שלשונו של הסעיף הינה דו-משמעית. בית המשפט קבע כי אין לראות בתשובתה של ד"ר בורוכובסקי לשאלת בא כוח המערערת כיצד הייתה מנסחת את הסעיף שבמחלוקת כך שיתייחס לתרחיש של "סחף של קרקע" בלבד כהסתייגות מחוות הדעת, ולכן תשובה זו אינה מסייעת למערערת. בית המשפט ציין כי ד"ר בורוכובסקי השיבה במהלך חקירתה שלטעמה הנוסח האופטימלי של הסעיף הינו הנוסח הקיים וכי לא הייתה משנה אותו. בניגוד לטענת המערערת בערעור שלפנינו, בית המשפט לא התעלם מדבריה של ד"ר בורוכובסקי כי השימוש שנעשה במילה "התמוטטות" בסעיף שבמחלוקת בהקשר של קרקע מעיד לדעתה על חוסר דיוק והקפדה, אלא קבע כי ד"ר בורוכובסקי הבהירה בחקירתה הנגדית שעל אף שמדובר בניסוח לא מוקפד בהקשר של קרקע הרי שלטעמה המילה "התמוטטות" בסעיף שבמחלוקת מתייחסת למילים "של קרקע" ואינה עומדת בפני עצמה. בית המשפט דחה את טענות המערערת בדבר חוסר ניסיונה של ד"ר בורוכובסקי בכל הנוגע לפרשנות פוליסות ביטוח ובדבר חוסר התמצאותה בנוגע לפרטי התביעה ובנוגע לסעיפים אחרים בפוליסה אליהם הופנתה לראשונה בחקירתה הנגדית, בקובעו כי חוות דעתה הייתה "לשונית גרידא" ולא "ביטוחית או משפטית", וכי העובדה שד"ר בורוכובסקי העידה שאין לה ידיעה מה ההשלכה של ניתוחה הלשוני על מצבו המשפטי של מי מהצדדים דווקא מחזקת את אמינותה של חוות הדעת.
 
           לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובפרוטוקול חקירתה של ד"ר בורוכובסקי, ולאחר ששבתי ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה בשים לב לטענות המערערת כי בית המשפט התעלם מטענותיה, איני סבור שיש מקום להתערבותנו בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בנוגע לחוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי. כאמור, המערערת שבה ומעלה במסגרת הערעור שלפנינו אחת לאחת את כל הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי כנגד חוות הדעת. בניגוד לטענת המערערת, בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענותיה אלא דן בהן ודחה אותה באופן מנומק אחת לאחת. זאת ועוד, דינן של טענות המערערת בנוגע לחוות הדעת של ד"ר בורוכובסקי ובנוגע למידת האמינות והאובייקטיביות שיש לייחס לה לנוכח חקירתה הנגדית – להידחות, מכיוון שמדובר בטענות המופנות באופן ברור כנגד ממצאי עובדה ומהימנות של בית המשפט המחוזי וכנגד החלטתו לאמץ חוות דעתו של מומחה, אשר כידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן [ראו, למשל: ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (1.8.2011) בפסקה 32 והאמסכתאות המאוזכרות שם; חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 478-477, 484].


36.      מבלי לגרוע מהאמור לעיל, אני מוצא לנכון להעיר בנקודה זו הערת אזהרה במבט צופה פני עתיד, על מנת לנסות ולמנוע "מדרון חלקלק" של הגשת חווֹת דעת בלשניות בכל סכסוך שעניינו פרשנות חוזים (ופרשנות בכלל). סבורני כי במרבית המקרים שבהם מתעוררת מחלוקת בנוגע לפרשנותו של סעיף בחוזה, או כל מסמך משפטי אחר לצורך העניין, לא תהיה הצדקה להגשת חוות דעת בלשנית. בתי המשפט נדרשים כמעט מדי יום ביומו לפרש חוזים (וגם "מסמכים" משפטיים אחרים, כגון: צוואות, תקנונים, תקנות וחוקים), וברי כי אין שום נחיצות או הצדקה להגשת חוות דעת בלשניות בכל תיק ותיק שמעורר שאלת פרשנות. זאת ועוד, ראוי להפריד בין המישור הבלשני לבין המישור המשפטי, ויש לזכור כי צדדים שמנסחים חוזה (או כל מסמך משפטי אחר) אינם בלשנים, ולעיתים קרובות הלשון בה הם נוקטים אינה מדויקת או מוקפדת דיה מהבחינה הדקדוקית והתחבירית אך היא ברורה דיה מהבחינה המשפטית.
 
           לפיכך, אם כל תכליתה של הגשת חוות דעת בלשנית הינה למתוח ביקורת על הלשון הבלתי מוקפדת או הבלתי מדויקת שבה נקטו הצדדים בניסוח סעיף בחוזה וליצור מראית עין של עמימות לשונית שתאפשר פנייה לנסיבות החיצוניות, הרי שאין בה כל ערך במסגרת הסכסוך המשפטי ומוטב להימנע מהגשתה מלכתחילה. לעומת זאת, במקרים חריגים שבהם מתעוררת במסגרת המחלוקת הפרשנית סוגיה דקדוקית או תחבירית שעשויה להיות בעלת השלכה על ההכרעה המשפטית – כפי שקרה במקרה דנן – וככל שתכליתה של חוות הדעת הבלשנית הינה להבהיר את הסוגיה התחבירית או הדקדוקית ולהאיר את עיני בית המשפט בפן הבלשני (להבדיל ממתיחת ביקורת על הלשון הבלתי מוקפדת שבה נקטו הצדדים לשם יצירת עמימות לשונית לכאורה), הרי שיהיה מקום להגשת חוות דעה כזו. מבלי לקבוע מסמרות, סבורני כי רק במקרים חריגים תתעורר סוגיה תחבירית או דקדוקית אמיתית שתצדיק הגשת חוות דעת בלשנית. מכל מקום, גם כאשר מוגשת חוות דעת בלשנית, וגם כאשר בית המשפט מוצא את חוות הדעת משכנעת ומאמץ את קביעותיה, ראוי לשוב ולהזכיר כי השאלה כיצד משפיעה חוות הדעת על זכויות וחובות הצדדים במישור המשפטי מסורה תמיד לבית המשפט, וכאמור גם במקרים בהם הלשון בה השתמשו הצדדים אינה עומדת במבחני התחביר והדקדוק, רשאי בית המשפט לקבוע כי היא ברורה דיה במישור המשפטי ותומכת בטענותיו של אחד הצדדים.
 
37.      הנה כי כן, מכל הטעמים האמורים סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי פרשנותה של המשיבה "משקפת את מובנו הלשוני הרגיל, הטבעי והפשוט של הסעיף שבמחלוקת". לנוכח העובדה שמדובר בפוליסה מפני סיכונים מוגדרים ולא בפוליסה מסוג "כל הסיכונים", ולנוכח קביעתי כי פרשנותה של המערערת הינה פרשנות מלאכותית ובלתי סבירה שמותחת את גבולות לשונו של הסעיף בניסיון ליצור יש מאָין "סעיף סל", ייתכן שניתן היה לעצור כבר בשלב זה ולא להידרש לטענות המערערת בדבר הנסיבות החיצוניות שתומכות לטענתה בפרשנותה [השוו לדבריי בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט (28.1.2008) ובע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון - סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (13.2.2008). ראו גם עמדתו של השופט נ' סולברג בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום (6.6.2013)]. ודוק, סבורני כי יש טעם בטענת המשיבה בסיכומיה לפנינו לפיה כל טענותיה של המערערת במסגרת הערעור שלפנינו מבוססות במידה רבה על קביעתו של בית המשפט המחוזי שהגדיר את פרשנותה של המערערת לסעיף שבמחלוקת כ"מאולצת ודחוקה ביותר מבחינה לשונית", ובכך הותיר לה למעשה פתח צר לנסות ולהוכיח בכל זאת שמדובר באחד מאותם מקרים חריגים שבהם הנסיבות מצדיקות לתת לפוליסת ביטוח "פירוש ליברלי וסביר" אפילו אם הוא עומד לכאורה בניגוד למילים המפורשות המופיעות בכתב הפוליסה (ראו האסמכתאות שהובאו בפסקה 28 לעיל). בשים לב לדיון היסודי שערך בית המשפט המחוזי בסוגית הנסיבות, אתייחס בקצרה לטענות המערערת בעניין זה, אם כי אדגיש שלטעמי הדיון בהן בנסיבות העניין הינו בבחינת למעלה מן הצורך.
 
38.      בית המשפט המחוזי קבע כי לנוכח בכירותה של הלשון על פני הנסיבות בהליך הפרשנות, ולנוכח קביעתו שפרשנותה של המערערת לסעיף שבמחלוקת הינה דחוקה ביותר מבחינה לשונית, נדרשת המערערת להציג ראיות משכנעות והחלטיות לכך שהכוונה הברורה שעולה מלשון הסעיף הכתוב אינה משקפת את הכוונה המשותפת האמיתית של הצדדים במועד ההתקשרות כפי שהיא עולה מהנסיבות החיצוניות. קביעה זו מקובלת עלי במלואה. אדגיש, סבורני כי בעל דין אשר טוען שיש ליתן לפוליסת ביטוח (ולחוזה בכלל) פרשנות דחוקה המנוגדת למשמעות המילולית הרגילה וההגיונית של מילותיה נדרש להציג לפני בית המשפט ראיות בעלות עוצמה חזקה מבחינת היקפן ומשקלן, שיוכיחו כי כוונת הצדדים המשותפת לא משתקפת כראוי בלשון הפוליסה [ראו: יורם דנציגר וצביקה מצקין "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973" משפט ועסקים ט"ו (תשע"ב) 83-80 (להלן: דנציגר ומצקין)]. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת לא הציגה ראיות כאלה במקרה דנן ולכן לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. דעתי כדעתו.
 
39.      המערערת ביקשה להוכיח – באמצעות תצהירו ועדותו של מנכ"ל המערערת תורג'מן ובאמצעות עדותו של החתם פרי – כי קודם להוצאת הפוליסה הוצגו לה מצגים לפיהם הפוליסה תעניק כיסוי ביטוחי מפני כל הסיכונים, ולחלופין כי הפוליסה תעניק כיסוי ביטוחי מפני תרחיש של התמוטטות המבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות קרקע. אכן, ככל שהייתה המערערת מציגה ראיות חותכות וכבדות משקל בדבר מצגים ברורים שהציגה לה המשיבה בשלבי המשא ומתן לפיהם הכיסוי הביטוחי שניתן לה הינו רחב מזה שעולה מלשונה הברורה והרגילה של הפוליסה (וכולל את כל הסיכונים האפשריים או את הסיכון הספציפי של התמוטטות הבניין שלא כתוצאה מהתמוטטות הקרקע), ניתן וראוי היה להעניק לנסיבות החיצוניות משקל משמעותי ולפרש את פוליסת הביטוח באופן "ליברלי וסביר" לטובת המערערת-המבוטחת וכנגד המשיבה-המנסחת. אלא שהראיות שהציגה המערערת – עדויותיהם של פרי ותורג'מן – לא תומכות בטענה זו. איני רואה לנכון לחזור ולסקור את עדויותיהם של השניים (ראו פסקאות 7-6 לעיל) ואת כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה (ראו פסקה 14 לעיל), ואסתפק בעיקרי הדברים:
 
(א)      החתם פרי העיד כי הוא לא התבקש על ידי סוכן הביטוח או על ידי המערערת לספק למערערת פוליסת ביטוח שתעניק למפעל המערערת כיסוי מפני כל הסיכונים האפשריים, וממילא המשיבה לא ניפקה בתקופה הרלוונטית פוליסות ביטוח מפני כל הסיכונים האפשריים לבתי עסק או כל פוליסת ביטוח אחרת שהעניקה כיסוי ביטוחי רחב מזה שמעניקה הפוליסה דנן. בנוסף העיד החתם פרי כי לא התבקש להוציא למערערת פוליסת ביטוח שתעניק כיסוי מפני הסיכון הספציפי של התמוטטות הבניין עקב כשל הנדסי, וכי גם אילו רצה לא יכול היה לספק פוליסה שתעניק כיסוי מפני סיכון זה, מכיוון שפוליסה כזו לא הייתה קיימת אצל המשיבה באותה עת. עדותו זו של פרי לא נסתרה. נהפוך הוא, עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של תורג'מן.
 
(ב)      עדותו של תורג'מן אף היא אינה מסייעת למערערת להוכיח את טענתה כי הכוונה המשותפת של הצדדים כפי שהיא נלמדת מהנסיבות החיצוניות הייתה להעניק למערערת כיסוי ביטוחי מפני כל הסיכונים ולחלופין מפני הסיכון הספציפי של התמוטטות הבניין שלא כתוצאה מהתמוטטות קרקע. תורג'מן הצהיר כי עם כניסתו לתפקיד מנכ"ל המערערת מצא שפוליסת הביטוח הקיימת לא מספקת כיסוי ביטוחי מלא, ולכן ביקש להחליף את פוליסת הביטוח כך שתעניק "הגנה מירבית" למערערת. תורג'מן הצהיר כי סוכן הביטוח הציג לו את פוליסת הביטוח של המשיבה כאחת מפוליסות הביטוח הטובות ביותר הנמצאות בשוק הביטוח והטובה ביותר שקיימת אצל המשיבה. תורג'מן אמנם הצהיר כי סבר שהפוליסה מעניקה כיסוי כנגד כל הסיכונים האפשריים, אך בחקירתו הנגדית העיד כי סוכן הביטוח לא אמר לו במהלך המשא ומתן שקדם להוצאת הפוליסה שהפוליסה מעניקה כיסוי מפני כל הסיכונים האפשריים אלא שהיא מעניקה כיסוי מפני מירב הסיכונים שניתן לרכוש לגביהם ביטוח לבית עסק. תורג'מן אישר בעדותו שהצעת הביטוח שהועברה למערערת כללה הפנייה לרשימת סיכונים ספציפיים וכי לא היה מדובר בהצעה לכיסוי מפני כל הסיכונים האפשריים. תורג'מן גם אישר בעדותו כי הוא אינו יודע אם ניתן היה לרכוש באותה עת בשוק הביטוח (אצל המשיבה או אצל חברת ביטוח אחרת) פוליסת ביטוח מפני כל הסיכונים האפשריים לבית עסק. הנה כי כן, המערערת לא הוכיחה טענתה בדבר מצגים שהוצגו לה על ידי סוכן הביטוח או על ידי המערערת במהלך המשא ומתן שקדם להוצאת הפוליסה שסותרים את משמעותה המילולית הברורה והרגילה של פוליסת הביטוח כפוליסה מפני סיכונים ספציפיים, שאינה פוליסה מפני כל הסיכונים האפשריים, ושאינה כוללת סיכון של התמוטטות המבנה שלא כתוצאה מאחד התרחישים הקבועים בה.
 
(ג)       גם אמירתו הנטענת של סוכן הביטוח בסמוך לאחר התמוטטות הבניין, בעומדו יחד עם תורג'מן על חורבות הבניין – "איזה מזל שיש לנו פוליסה עם כל הכיסויים האפשריים, איזה מזל שעשינו פוליסה המכסה אתכם כמו שצריך" – אינה מוכיחה כי כוונת הצדדים המשותפת הייתה להעניק למערערת כיסוי מפני כל הסיכונים האפשריים או כיסוי מפני הסיכון הספציפי של התמוטטות הבניין שלא כתוצאה מהתמוטטות הקרקע. בכל הכבוד, אמירה זו מעידה אך ורק על הבנתו הסובייקטיבית של סוכן הביטוח כי האירוע שהתרחש מכוסה בפוליסת הביטוח. מבלי לקבוע מסמרות, ייתכן שבנסיבות אחרות ניתן היה לראות באמירה זו חיזוק ראייתי לכוונתם המשותפת של הצדדים, ככל שהמערערת הייתה מציגה ראיות נוספות בעלות משקל משמעותי המעידות על כוונה להרחיב את הפוליסה מעבר למשמעותן המילולית הרגילה של מילותיה, אולם אמירה זו אינה יכולה לשמש לבדה ראיה לכוונה משותפת של הצדדים להעניק כיסוי ביטוחי רחב יותר מזה שעולה מסעיפי הפוליסה.
 
(ד)      זאת ועוד, מקובלת עלי ההבחנה שביצע בית המשפט המחוזי בין עילת התביעה החוזית המבוססת על פרשנות פוליסת הביטוח לבין עילת תביעה פוטנציאלית בגין המצגים הנטענים מצד סוכן הביטוח (או המשיבה). מצגיו הנטענים של סוכן הביטוח שימשו את המערערת להוכחת הנסיבות החיצוניות לצורך ביסוס טענתה הפרשנית כנגד משמעותו המילולית הרגילה של הסעיף שבמחלוקת, ולא כעילת תביעה עצמאית. לפיכך צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי היה על המערערת להוכיח קיומם של מצגים מצד המשיבה, להבדיל מסוכן הביטוח, המשקפים כוונה להעניק כיסוי ביטוחי רחב מזה שעולה מסעיפי הפוליסה, וכי המערערת לא הוכיחה זאת.
 
(ה)      לבסוף, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הרישום בכתב ידו של סוכן הביטוח על גבי המעטפת החיצונית של הצעת הביטוח "כולל רעידת אדמה ונזקי טבע" מהווה ראיה חיצונית התומכת דווקא בפרשנותה של המשיבה לפוליסת הביטוח ולסעיף שבמחלוקת. מרישום זה ניתן להסיק כי סוכן הביטוח והמערערת ידעו שמדובר בביטוח מפני סיכונים מוגדרים שכלולים בהצעת הביטוח, בתוספת סיכוני רעידת אדמה ונזקי טבע, ולא בביטוח מפני כל הסיכונים האפשריים.
 
40.      בהגיענו לנקודה זו, נותר להשיב על שאלה אחת אחרונה: האם יש מקום להפעיל במצב דברים זה את כלל הפרשנות כנגד המנסח או את כלל הפרשנות להגשמת ציפיותיו הסבירות של המבוטח, כפי שטוענת המערערת? גם בנקודה זו מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, וסבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.
 
           לנוכח קביעתי כי הפרשנות שמבקשת המערערת להעניק לסעיף שבמחלוקת הינה מלאכותית ובלתי סבירה, וכי מולה עומדת פרשנותה של המשיבה שמשקפת את המובן הרגיל והקוהרנטי של הסעיף שבמחלוקת, הרי שלא מדובר במצב שבו עומדות לנגד עיניו של בית המשפט שתי פרשנויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, ולכן אין הצדקה להפעלת כלל הפרשנות כנגד המנסח. במצב דברים זה על בית המשפט להעדיף את "הפירוש הראשון וההגיוני והתואם [את הלשון ואת תכלית הפוליסה] על פני הפירוש האחר, אפילו משמעות זו נוחה דווקא למנסח המסמך" [עניין מדינת הילדים בעמ' 573]. כאמור, כלל הפרשנות כנגד המנסח הינו כלל פרשנות משני "של סוף הדרך", שמסייע לבית המשפט לבחור בין שתי פרשנויות סבירות פחות או יותר. יש לנקוט משנה זהירות מהרחבתו של כלל הפרשנות כנגד המנסח ומהפיכתו הלכה למעשה לנורמה גורפת שתשמש גם נקודת פתיחה וגם נקודת סיום בהליך הפרשנות, ושתייתר הלכה למעשה את כללי הפרשנות הרגילים. זאת ועוד, יש להיזהר משימוש בכלל הפרשנות כנגד המנסח כמנגנון השלמה שמרחיב בדיעבד את תחולת הפוליסה על תרחיש בלתי צפוי שלא מעוגן בלשונה של הפוליסה. זו לא תכליתו של כלל הפרשנות כנגד המנסח [על הגבול הדק שבין פרשנות חוזה להשלמת חוזה, ראו: פרידמן וכהן 231-229].
 
           זאת ועוד, המערערת גם לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להביא ראיות חותכות ובעלות עוצמה חזקה מבחינת היקפן ומשקלן בדבר כוונה משותפת שעולה מן הנסיבות החיצוניות להרחיב את הכיסוי הביטוחי מעבר למובנן הלשוני הרגיל של מילות הפוליסה. במצב דברים זה איני סבור שיש הצדקה להפעיל את כלל הפרשנות להגשמת ציפיותיו הסבירות של המבוטח, ולוּ מן הטעם שלא ניתן לומר שציפייתה הנטענת של המערערת לקבלת כיסוי מפני כל הסיכונים האפשריים (או לכיסוי מפני הסיכון הספציפי של התמוטטות הבניין שלא כתוצאה מאחד מהסיכונים המוגדרים בפוליסה) הייתה ציפייה סבירה בנסיבות העניין. ודוק, משהוצאה למערערת פוליסה מפני סיכונים ספציפיים (גם אם מדובר בפוליסה רחבה מאד, דוגמת הפוליסה דנן), הכיצד ניתן לומר שהייתה לה ציפייה סבירה לקבל כיסוי ביטוחי מפני כל הסיכונים האפשריים? 
 
41.      לבסוף אציין כי בשולי סיכומיה טענה המערערת כי בהיעדר מענה ברור לשאלה מהי כוונתם המשותפת של הצדדים ("התכלית הסובייקטיבית"), כפי שהיא נלמדת מהלשון ומהנסיבות של הפוליסה, יש לבחון מהן המטרות שפוליסה מהסוג האמור מיועדת להגשים אצל צדדים סבירים והגונים שפועלים בתום לב ("התכלית האובייקטיבית"). לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לפיה לשון הפוליסה והנסיבות מבהירות היטב את כוונתם המשותפת של הצדדים, איני רואה לנכון לדון בשאלת "התכלית האובייקטיבית". בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי לטעמי קיים קושי לא מבוטל במישור העקרוני בעצם הפנייה ל"תכלית האובייקטיבית" כאשר עסקינן בפרשנות חוזה (להבדיל מפרשנות חוק), אך אותיר את הדיון בשאלה זו למקרה המתאים בעתיד.
 
הערה בטרם סיום - על גבולות הפרשנות
 
42.      בטרם סיום, אעיר כי איני מקל ראש בהשלכותיו המעשיות של פסק דיני על מפעלה של המערערת. המערערת ביקשה לבטח את מפעלה בביטוח רחב ככל האפשר ולקבל הגנה מירבית מפני סיכונים. המשיבה ניפקה למערערת פוליסת ביטוח שכללה רשימה ארוכה של תרחישים וסיכונים מוגדרים, ובהם גם סיכונים שניתן לכנותם שוליים ובלתי רגילים ככל שמדובר בבית עסק הממוקם בעיר ירושלים, כגון: התפרצות הר געש, נחשול ושיטפון כתוצאה מעליית ים או נהר על גדותיו, ואפילו פגיעה מחללית. המערערת סברה שפוליסת הביטוח מעניקה לה כיסוי מקיף, ושלנוכח הרשימה הארוכה של הסיכונים המוגדרים בפוליסה לא יהיה תרחיש עתידי כלשהו שלא יכוסה על ידי הפוליסה. יחד עם זאת, הפוליסה לא הייתה פוליסה מפני כל הסיכונים האפשריים, וגם לא הוכח שהוצג למערערת מצג חיצוני המנוגד ללשון הפוליסה לפיו מדובר בפוליסה כזו.
 
           למרבה הצער, המציאות עולה על כל דימיון, ומפעלה של המערערת נהרס כליל כתוצאה מתרחיש שלא נכלל ברשימת הסיכונים המבוטחים בפוליסה. נטיית הלב הינה לנסות ולמצוא בפוליסת הביטוח מענה לתרחיש זה ולהעניק למערערת שיפוי בגין נזקיה. אלא שלא ניתן להתעלם מכך שפרשנותה של המערערת נעדרת עיגון בלשון הפוליסה או בנסיבות החיצוניות לפוליסה, ומכך שהמערערת לא רכשה בזמן אמת פוליסה מפני כל הסיכונים האפשריים. לפיכך אין מקום להתערבותו בדיעבד של בית המשפט בחלוקת הסיכונים והסיכויים החוזיים בין הצדדים בדרך של פרשנות מרחיבה. אין לעשות שימוש בלתי זהיר בכלי הפרשנות על מנת להרחיב פוליסה מפני סיכונים מוגדרים ולהפוך אותה הלכה למעשה לפוליסה מפני כל הסיכונים האפשריים. יש להיזהר מחוכמה לאחר מעשה ומ"מתיחה" של גבולות הפרשנות מעבר לנדרש. יש לשמור על ההבחנה בין פרשנות חוזה לבין השלמת חוזה, ולהיזהר מ"טשטוש גבולות" בין התערבות בפוליסות ביטוח מכוח המנגנונים הקבועים בחוק חוזה הביטוח (ובחקיקה צרכנית בכלל) לבין התערבות בדרך של פרשנות [השוו: דנציגר ומצקין בעמ' 52-50]. אכן, התוצאה במקרה הקונקרטי של המערערת אינה קלה, אך "מתיחת" כללי הפרשנות בכל מקרה קונקרטי שמגיע לפתחו של בית המשפט סופה שתגרום לקשיים רבים במישור המשפטי העקרוני, לאי וודאות ולהתדיינויות סרק.
 
43.      סוף דבר, אציע לחברַי כי נדחה את הערעור. בנסיבות העניין אציע לחברַי כי לא נחייב את המערערת במלוא הוצאות המשיבה בערעור ונסתפק בחיובהּ בהוצאות על הצד הנמוך בסך 30,000 ש"ח.
 
                 ש ו פ ט
 
 
השופט נ' הנדל:
 
אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר, שתחילתו בניתוח מלומד וסופו בשכל ישר בריא. גם זו גישה ראויה בתחום של פרשנות חוזים. בפוליסה הנידונה סבורני כי הלשון ברורה וחד-משמעית, הן בקריאה ראשונה והן בקריאה שנייה.
 
 
                 ש ו פ ט
 
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
1.        אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי השופט י' דנציגר. כפי שמציין חברי, התוצאה המתקבלת אינה קלה מבחינתה של המערערת, אך היא משקפת את תוכן הפוליסה שהוצאה למערערת לפי בקשתה, פוליסה שהייתה מוגבלת לסיכונים מסוימים (גם אם נרחבים), להבדיל מפוליסת "כל הסיכונים". לא נמצאו תימוכין משכנעים לכך שהסיכון של קריסת מבנה כוסה על-ידי הפוליסה – בין על-פי הפרשנות הטבעית של נוסח הכתוב ובין על-פי הנסיבות שאפפו את ההתקשרות (כגון, התייחסות לסיכונים נוספים בחילופי הדברים בין הצדדים).
 
2.        למעשה, המערערת מיקדה את תביעתה בטענה אחת שעליה השליכה את כל יהבה – הטענה לפיה הסעיף בפוליסה שכותרתו "שקיעת קרקע" מתייחס לכל "התמוטטות", ולאו דווקא להתמוטטות של קרקע. כפי שהסביר בהרחבה חברי, טענה זו נדחתה בצדק על-ידי בית המשפט קמא. אכן, לכאורה, הטענה שהתמוטטות מבנה כלולה אף היא בגדרו של הצירוף "התמוטטות של קרקע" היא טענה המחייבת בחינה, והתשובה לה עשויה להשתנות על-פי הקשר הדברים. כך למשל, בסעיף 2(1) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 המונח "קרקע" מוגדר כ"לרבות קרקע מכל סוג או מכל צורת חזקה, וכל בנין, עץ או דבר אחר המחוברים לקרקע"; מנגד, סעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מבחין בין "קרקע" לבין "כל הבנוי והנטוע עליה", ולצידה של הבחנה זו סעיפים 13-12 לחוק זה מחילים אותו הדין על הקרקע ועל המחוברים אליה. אולם, עיון בפוליסה דנן מלמד כי הסיכונים שנכללו בה היו בעיקרם כאלה שנובעים ממקור חיצוני לנכס המבוטח עצמו – בין שהיו אלה סיכונים הנובעים מאסונות טבע, בין שהיו סיכונים הנובעים מפגיעה של רכב או בעל חיים בנכס, ובין שהיו אף סיכונים הנובעים מסיכונים הנובעים מדליפה של נוזלים, גזים, עשן וכיוצא בזה. קריסתה של תקרת הנכס כתוצאה מליקוי תכנוני או הנדסי, כפי שקרה בענייננו, אינה סיכון מסוג כזה.
 
3.        משהגעתי לכלל דעה כי הפוליסה אכן לא כללה כיסוי של הסיכון הנטען הטרידה אותי השאלה הנוספת האם יש מקום להטלת אחריות על חברת הביטוח לא מכוח הפוליסה עצמה אלא בשל כך שהפרה את חובת הגילוי שהייתה מוטלת עליה באשר להיקף הכיסוי הביטוחי לפי הפוליסה. לכאורה, במקרה שבו פוליסה אינה כוללת כיסוי מסוים יכול עדיין מבוטח לטעון כי הוטעה על-ידי המבטח לחשוב – בנסיבות שבהן הוצאה הפוליסה ולאור חילופי הדברים בין הצדדים – כי הסיכון מכוסה. דא עקא, טענה מסוג זה לא נטענה בפנינו, ולא נמצא בסיס בראיות להפרתה של חובת גילוי כאמור. אולם, במבט צופה פני עתיד אני מוצאת לנכון להתייחס לרלוונטיות שעשויה להיות לחובת הגילוי שבה חייבות חברות הביטוח למקרה שבו המחלוקת בין המבטח למבוטח נטושה על היקף הכיסוי של הפוליסה.
 
4.        כידוע, חובת הגילוי המוטלת על מבטחים במשא ומתן לקראת כריתת חוזה כוללת שני מרכיבים: איסור על מצג שווא וחובת גילוי יזום (ראו: דודי שוורץ וריבי שלינגר  דיני ביטוח 209 (2005) (להלן: שוורץ ושלינגר)). בהקשר הנוכחי, אני מכוונת את דברי לחובת הגילוי היזום, שאחד מביטוייה הוא סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (המחייב לפרט בפוליסת ביטוח כל תנאי וסייג בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או לציין תנאים וסייגים אלה בהבלטה מיוחדת). משמעותה של חובה זו היא, שלנוכח פערי הכוחות והמידע המובנים בין הצדדים, חייב המבטח להפנות את תשומת ליבו של המבוטח לסייגים הכלולים בפוליסה ולוודא כי הבין מהם התנאים שאם לא יתקיימו לא יזכה לתגמולי ביטוח (ראו: ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"ד מט(2) 749, 774-772 (1995)). על רקע דברים אלה, ברצוני להעיר שתי הערות.
 
5.          הערה ראשונה נוגעת לזיקה שבין היקפו של הכיסוי בפוליסה לבין חובת הגילוי.  אין חולק שהפוליסה אשר רכשה המערערת היא מקיפה ורחבה מאוד, וכמובן רחבה בהרבה מהפוליסה התקנית הקבועה בתוספת לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ"ו-1986, שאת תנאיה ניתן לשנות רק לטובת המבוטח (תקנה 6). אכן, כפי שהראה חברי, אין מדובר בפוליסה מסוג "כל הסיכונים". יחד עם זאת, לדידי, ככל שהכיסוי המוענק רחב יותר, ומכסה אף סיכונים נדירים למדי, כך עשויה להיווצר אצל המבוטח תחושה (מוטעית) כי למעשה הוא מכוסה באופן "מלא", מפני כל סיכון רלבנטי. יפים גם למקרים כאלה דבריו של השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 420/83 אשור נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מד(2) 627, 650 (1990):
 
"יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא להטיל על חברת הביטוח את החובה, שתעמיד את המבוטח על כך, שאין בידו כיסוי ״מלא״. לכאורה, נראה כי דרישת תום הלב הקבועה בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) מחייבת זאת".
 
6.        אם כן, ראוי כי מבטחים יבהירו באופן אקטיבי, ברור וחד משמעי למבוטחים שפוליסות ביטוח המכסות קשת רחבה במיוחד של סיכונים אינן פוליסות מסוג "כל הסיכונים". הבהרה כזו, שצריכה להיעשות כבר בשלב המשא ומתן לקראת כריתת חוזה הביטוח (ראו: שוורץ ושלינגר, בעמוד 255), תאפשר לוודא כי המבוטח אכן מודע לכך שישנם סיכונים שהוא אינו מכוסה מפניהם. מתן ההבהרה מראש יכול לאפשר למבוטח לקבל החלטה מושכלת בנוגע להתקשרות בחוזה הביטוח, וממילא גם ימעיט בהתדיינויות משפטיות לאחר מעשה.
 
7.        הערה שנייה נוגעת להשלכות שיש לשכיחותו של הסיכון על היקפה של חובת הגילוי הנוגעת לכך שהפוליסה אינה מכסה אותו. מן ההתדיינות שהתקיימה בפנינו עולה כי לטענתה של המבטחת הפוליסה שאותה הציעה לא כיסתה נזקים הנובעים מכשלים הנדסיים או ליקויי בנייה, בכוונת מכוון, וכי כך נוהגות גם מבטחות אחרות. זאת, למרות שמדובר בסיכונים נפוצים יחסית, אשר מבוטחים רבים עשויים לצפות כי ביטוח הנכס שרכשו מכסה אותם. בית משפט זה פסק כבר כי חובת הגילוי האקטיבי המוטלת על המבטח מחייבת אותו להצביע בפני המבוטח לא רק על הסייגים לכיסוי הביטוחי, אלא גם על הנסיבות שבהן הביטוח כלל לא חל (ראו: ע"א 300/97 חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 745, 763 (1999); שוורץ ושלינגר, בעמ' 256-254; ירון אליאס דיני ביטוח 671 (2009)). קביעה זו נכונה במיוחד לנוכח העובדה שההבחנה בין סייגים לביטוח לבין קטגוריות מקרים בהם הביטוח כלל לא חל אינה תמיד ברורה. אכן, לא ניתן לצפות שהמבטח יציג בפני המבוטח את כל קשת המקרים שאינם מכוסים על ידי הביטוח, שהרי אלה יכולים להיות רבים. עם זאת, יש מקום לכך שמבטחים יבהירו למבוטחים ב"רחל בתך הקטנה" כי סיכונים נפוצים ולא שוליים, אשר המבטחים מודעים לקיומם ומחליטים שלא לכסותם, אכן אינם מכוסים על ידי הפוליסה המוצעת על ידם. נזקים הנובעים מליקויי בנייה בהחלט נמנים עם קטגוריית סיכונים זאת. מובן כי אין בכך כדי למנוע ממבטחים להציע פוליסות המכסות סיכונים מסוג זה, בין במסגרת פוליסה "סטנדרטית" ובין אם בתוספת תשלום. לשיטתי, טוב היה עושה המפקח על הביטוח אם היה בוחן אם נדרשות הוראות נוספות באשר לחובות הגילוי המוטלות על מבטחים באשר לסיכונים שאינם נכללים במסגרת פוליסה של ביטוח רכוש.
 
8.        בשולי הדברים, אני מבקשת להוסיף הערה בעניין אחר שאליו נדרש חברי – סוג ומשקל הראיות שיש להציג לצורך קבלת פרשנות החורגת מנוסחו הפשוט של הכתוב (סוגיה הנזכרת על-ידי חברי בפסקה 38 לפסק דינו). למעשה, שאלה זו אינה מתעוררת בענייננו, וממילא אין צורך להכריע בה. ברי, שראיות מסוג זה צריכות להיות בעלות אופי משכנע, אך כשלעצמי אני סבורה כי ראוי להימנע מקביעת כללים בעלי אופי כללי בעניין. כך למשל, ייתכן שהכלל הראוי בהקשר זה לחוזים בעלי אופי צרכני, ובוודאי לחוזי ביטוח שפרשנותם היא לעיתים הרת גורל למבוטח, עשוי להיות שונה מן הכלל שצריך לחול בהקשרם של חוזים מסחריים הנעשים בין צדדים שווי מעמד, וכן עשויות להיות הבחנות רלוונטיות אחרות לעניין זה. כך או כך, בענייננו אין אנו נדרשים לדון בשאלה הכללית של היחס בין הלשון לנסיבות בפרשנות של חוזים, שכבר נידונה בהרחבה בפני בית משפט זה.
 
 
    ש ו פ ט ת
 
 
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
 
 
           ניתן היום, ט"ו באלול התשע"ג (21.8.2013).
 
 
 
 
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
+ שלח משוב