Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 3967/13 דן כוכבי ואח' נגד כונס הנכסים הרשמי ואח'
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  3967/13
 
 
לפני:   כבוד השופטת ע' ארבל
  כבוד השופט ח' מלצר
  כבוד השופט ע' פוגלמן
 
 
המערערים: 1. דן כוכבי
  2. שרון כוכבי
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. כונס הנכסים הרשמי
  2. יואב שרון עו"ד – הנאמן על נכסי החייב דן כוכבי (בפשיטת רגל)
  3. מס הכנסה
 
                                          
ערעור על החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) בתיק פש"ר 1125/09 מיום 21.4.2013 ומיום 13.5.2013
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ח בתשרי התשע"ד (2.10.2013)
 
 
בשם המערערים: בעצמם                                   
 
 
בשם המשיב 1: עו"ד טובה פריש; עו"ד שמרית מלמן
 
 
 
בשם המשיב 2: עו"ד אילן חזני
 
 
 
בשם המשיב 3: עו"ד ציפי קוינט-שילוני
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ע' פוגלמן:
 
           ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי-חיאט) במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל בעניינו של המערער 1 (להלן: המערער): בהחלטה הראשונה ניתן תוקף של החלטה להסכמה בין משיבים 2-1 (להלן בהתאמה: הכנ"ר והמנהל המיוחד או הנאמן, לפי העניין) מצד אחד, למשיב 3 (להלן: מס הכנסה) מצד שני. בהסכמה זו התחייב מס הכנסה להעביר לקופת פשיטת הרגל סך של 50,000 ש"ח מתוך 150,000 ש"ח ששילם לו צד שלישי, שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל, לכיסוי חוב של המערער. כמו כן הוסכם שמס הכנסה יוכל להגיש תביעת חוב חדשה בגין הסכום שיועבר כאמור (להלן: הסכם הפשרה). בהחלטה השנייה הורה בית המשפט המחוזי על מאסרו של המערער לפי סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) בגין אי-מילוי חיובי ההליך שהוטלו עליו במסגרת הליך פשיטת רגל ובהם צו התשלומים.
 
הרקע להגשת הערעור והחלטותיו של בית המשפט המחוזי
 
  1. רקע רלוונטי לערעור פורט בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2606/10 כוכבי נ' כונס הנכסים הרשמי (12.7.2011). אשוב על עיקרי הדברים. בחודש ינואר 2009 הגיש המערער, עורך-דין במקצועו, בקשה למתן צו לכינוס נכסיו והכרזת פשיטת רגל בגין חובות נטענים בסך של כ-36 מיליון ש"ח לנושים שונים ותיקי הוצאה לפועל רבים המתנהלים נגדו. ביום 19.3.2009 ניתן צו כינוס על פי הבקשה, והכנ"ר מונה לכונס נכסיו של המערער. בגדר צו הכינוס נקבע שעל המערער לשלם לקופת הכינוס סך של 1,500 ש"ח מדי חודש. ביום 6.4.2009 מונה משיב 2 למנהל מיוחד לנכסי המערער. בחודש אוגוסט 2009 הגיש המערער בקשה לביטול צו הכינוס בטענה שהגיע להסדר, מחוץ להליך הכינוס, עם שניים מנושיו העיקריים (בנק אוצר החייל בע"מ ומס הכנסה); ושבאפשרותו להגיע להסדר עם יתר הנושים. ביום 23.2.2010 דחה בית המשפט המחוזי בקשה זו. המערער הגיש ערעור על ההחלטה וטען, בין היתר, כי הבסיס להליך פשיטת הרגל נשמט משעה שהוא הודיע, בגדר בקשת הביטול, שיש באפשרותו לפרוע את חובותיו, ולכן יש לבטל את צו הכינוס. ערעור זה של המערער נדחה (ע"א 2606/10 הנ"ל), והליכי פשיטת הרגל נמשכו כסדרם.
 
  1. ביום 21.6.2011 הוכרז המערער פושט רגל והמשיב 2 מונה לנאמן. הנאמן אישר נגד המערער שש תביעות חוב שהוגשו לו בסך כולל של כ-739,013 ש"ח נכון ליום צו הכינוס (סכום זה עומד על כ-1,091,215 ש"ח כשהוא משוערך ליום 7.8.2013). כמו כן הוגשו תביעות חוב נוספות של בני משפחה שטרם הוכרעו. המערער ערער על כל החלטות הנאמן בתביעות החוב. ערעורים אלה תלויים ועומדים בבית המשפט המחוזי. 
 
  1. ביום 9.8.2009, כחצי שנה לאחר שניתן צו הכינוס, שילם אחד מרדכי בביוב סך של 150,000 ש"ח למס הכנסה על חשבון חוב של המערער. הסכום שולם במזומן, באמצעות שובר תשלום שהוצא על שם המערער. בעקבות תשלום זה, אופסה יתרת החוב של המערער למס הכנסה ונשלחה הודעה למנהל המיוחד על ביטול תביעת חוב.
 
  1. ביום 26.8.2010 הגיש המנהל המיוחד בקשה להורות למס הכנסה להעביר לקופת הכינוס את הסכום שקיבל על חשבון החוב של המערער (בקשה מס' 37). מס הכנסה השיב שככל שמדובר בכסף של המערער, מוסכם עליו שיש להעבירו לקופת הכינוס. ברם, לא היה ברור למס הכנסה מה הקשר בין מר בביוב לבין המערער לאחר שבדיקה שביצע העלתה שאין קשר עסקי או משפחתי ביניהם. לכן הציע מס הכנסה כי ייערך בירור עובדתי בעניין זה. עוד טען מס הכנסה כי הסכום שולם בהתאם להסכם בין המערערים לבין מס הכנסה שנחתם ביום 17.5.2007. המערער, מצידו, טען כי הוא לא מכיר את מר בביוב, אך הכסף שולם מתוך כספי תמורה שהגיעו לאשתו – המערערת – בגין נכס שמכרה לצד שלישי. עוד טען המערער שבינו לבין המערערת נוהגת הפרדה רכושית מלאה על אף שהם דרים תחת קורת גג אחת. ביום 28.4.2013 התקיים דיון בבקשה מס' 37 ובמהלכו מסרו הנאמן ובא כוח מס הכנסה כי מאחר שלא הצליחו לאתר את מר בביוב ולברר את נסיבות התשלום, הם הגיעו להסכמה – על דעת הכנ"ר – כי סך של 50,000 ש"ח יועבר לקופת הכינוס ו-100,000 ש"ח ייוותרו בידי מס הכנסה על חשבון החוב של המערער. כמו כן ניתנה למס הכנסה אפשרות לחדש את תביעת החוב בסך של 50,000 ש"ח. חרף התנגדות המערער, נתן בית המשפט קמא להסכמה זו תוקף של החלטה. חלקו הראשון של הערעור מכוון להחלטתו זו.
 
  1. ביום 2.5.2010 – לפני שהוכרע ע"א 2606/10 כאמור – הגיש המנהל המיוחד בקשה לפי סעיף 179 לפקודה להורות על מאסרו של המערער בגין הפרת חיובי ההליך. עילתה של הבקשה בשתיים: ראשית, עד למועד הגשתה שילם המערער רק ארבעה תשלומים חודשיים, שהאחרון שבהם שולם ביוני 2009, ומאז חדל; שנית, המערער נמנע מלהגיש דוחות חודשיים מלאים ומפורטים כפי שחויב בצו הכינוס. הכנ"ר תמך בבקשה.
 
  1. ביום 15.11.2010 התקיים דיון בבקשה לצו מאסר. המערער טען בדיון, בין היתר, כי "צו הכינוס וכל הליך פשיטת הרגל הופקע מעת ששונה מצבי מחוסר יכולת לבעל יכולת". הוא נשאל מדוע אינו משלם את התשלומים החודשיים והשיב: "בית המשפט פוטר אותי ממתן דיווח ומחובת תשלום. אם היתה החלטת בית משפט המחייבת חייב בנסיבות שלי לדווח ולשלם הייתי מדווח ומשלם" (עמ' 2 לפרוטוקול). עוד טען המערער כי הוא "מסכים להגיש את הדוחות החודשיים. באשר לכסף – אני לא אשלם, כי יש לקופת הכינוס כסף מהוצאה לפועל..." (עמ' 3 לפרוטוקול). בית המשפט קמא איפשר למערער להוסיף טיעונים בכתב ונמנע מלהורות על מאסרו באותו שלב. לא למותר לציין כי בניגוד לטענת המערער, לא ניתנה כל החלטה הפוטרת אותו מתשלום.
 
  1. כאמור, ביום 21.6.2011 הוכרז המערער פושט רגל, וביום 12.7.2011 דחה בית משפט זה את ערעורו על ההחלטה הדוחה את בקשתו לבטל את צו הכינוס ואת הליך פשיטת הרגל. ביום 12.2.2012 התקיים דיון שני בבקשה למתן צו מאסר שבו שב המערער וטען כי חובותיו זניחים ולכן יש לבטל את הליך פשיטת הרגל. המערער נשאל מדוע אינו ממלא את חיובי ההליך בינתיים, ותשובתו הייתה שהנאמן והכנ"ר גנבו את כספו ורכושו. הכנ"ר ציין כי המערער מגיש דוחות חודשיים חלקיים בלבד; אך למרות זאת לא התנגד שיוקצה פרק זמן נוסף שבמהלכו ינסה המערער להגיע להסכמות בדבר גובה התשלום החודשי. כדי לנסות ליישב את הטענות השונות של המערער, המליץ לו בית המשפט קמא לקדם את התיק בדרך של החרגת הסכסוכים המשפחתיים והגעה להסדר עם נושים "חיצוניים" באמצעות בא כוח שעוסק בדיני פשיטת רגל. בדרך זו ניתנה למערער שהות נוספת לקדם את סיום ההליך ואף זו הפעם נמנע בית המשפט קמא מלתת צו מאסר.
 
  1. הזמן חלף ולא עלה בידי הצדדים לגבש הסדר נושים. המערער, מצידו, פיטר את בא כוחו; לא שילם את חוב הפיגורים בגין התשלומים החודשיים; ואף צבר פיגורים נוספים. כמו כן הגיש המערער בקשות רבות לבית המשפט שלא כאן המקום לפרטן. ביום 21.4.2013 קיים בית המשפט קמא ישיבה שלישית בבקשה למתן צו מאסר. הכנ"ר והנאמן שבו על טענותיהם כי המערער אינו ממלא אחר חיובי ההליך; נמנע משך שנים לשתף פעולה עם הנאמן; לא הגיש אישורי מסירה של צו הכינוס לנושיו; אינו מדווח על הליכים משפטיים עצמאיים שהוא נוקט ואינו מפרט את מכלול נכסיו. המערער שב וטען כי יש לבטל את הליך פשיטת הרגל מהטעם שביכולתו לפרוע את החובות; כי הגיש בקשה להפחתת תשלומים שטרם נדונה; וביקש לחקור את בא כוח הכנ"ר ואת הנאמן במטרה "להראות מה המניע שמסתתר מאחורי הבקשה למאסר".
 
  1. בהחלטה מיום 13.5.2013 קבע בית המשפט כי המערער לא השכיל לנצל את אורך הרוח של בית המשפט, הנאמן והכנ"ר; כי אין לקבל את התנהלותו של המערער, הסבור כי הוא רשאי לפתוח בהליך של פשיטת רגל, לקבל את הגנת הפקודה, ולצאת ממנו כרצונו. המערער הפר את צו בית המשפט בכך שלא עמד בתשלומים החודשיים, שעה שלטענתו שלו אין הוא חדל פירעון ויש באפשרותו לשלמם. נקבע כי אף שמאסרו של סרבן הוא סעד דרסטי ששימוש בו לא ייעשה בנקל, בנסיבות העניין אין מנוס מלהפעילו. בית המשפט הטעים כי בקשות המערער להפחתת תשלומים הוגשו לאחר שהפסיק לשלם, כך שאין קשר בין הפסקת התשלום לבין אי מתן החלטה בבקשות שונות שהגיש; דחה את טענתו שאין ביכולתו לשאת בתשלום החודשי הן מאחר שלא נתמכה באסמכתאות, הן משום שהוא-עצמו הצהיר כי יש בבעלותו נכסי מקרקעין ומיטלטלין ששוויים עולה לאין שיעור על גובה חובותיו לנושיו; וכן דחה גם הטענה שהמערער אינו יכול לשלם את חובותיו מאחר שאינו יכול לעסוק בעריכת דין. זאת, משום שהמערער הפסיק לשלם עוד בשנת 2009, לפני שהוכרז פושט רגל. הואיל ובחלוף כארבע שנים שבהן המערער אינו משלם את התשלום החודשי, הוא צבר פיגורים בסך של 67,500 ש"ח ולא קיים את יתר חיובי ההליך – לא ראה בית המשפט קמא מנוס מלהורות על מאסרו אם לא ישלם את סכום הפיגור עד ליום 3.6.2013. נקבע כי ככל שהמערער ייאסר, הוא יובא לפני שופט חודש לאחר מאסרו. כמו כן הובהר כי המערער יוכל להשתחרר ממאסר בכל רגע עם תשלום הסך האמור לקופת פשיטת הרגל. חלקו השני של הערעור מכוון להחלטה זו.
 
  1. להשלמת התמונה יצוין כי החלטתו של בית המשפט קמא בכל הנוגע למאסרו של המערער עוכבה עד למתן פסק דין בערעור (החלטות השופטת ע' ארבל מיום 3.6.2013 ו-9.7.2013).
 
טענות הצדדים
 
  1. הערעור שלפנינו נסב על שלוש טענות עיקריות: האחת, המערער טוען שיש לבטל כליל את הליך פשיטת הרגל בעניינו מהטעם שהוכח שיש לו נכסים המאפשרים לפרוע את חובותיו לנושיו. משפג הטעם העומד בבסיס מעשה פשיטת הרגל בעניינו, טוען המערער כי יש להורות על ביטול ההליך מניה וביה. לטענת המערער, המערערת מכרה רכוש שבבעלותה ופרעה את רוב חובותיו; בית המשפט המחוזי נמנע מלבחון את מצבו הכלכלי, ואילו הנאמן והכנ"ר פועלים משיקולים לא ענייניים כדי למכור את רכושו ולהתעשר על חשבונו. זהו "לב הערעור", כדבריו. עוד טוען המערער שבעלי התפקיד לא עמדו בנטל להוכיח שהוא אינו יכול לשלם את חובותיו ואת התשלום החודשי; וכי מאז שניתן צו הכינוס חלו שינויים עובדתיים המאפשרים לו לשלם את החובות – שינויים שלא נבחנו בבית המשפט קמא. בכלל זה מצביע המערער על הליכים שמנהל הנאמן בבתי משפט אחרים נגד בני משפחתו, ועל בקשות שהגיש לנהלם בעצמו אשר טרם הוכרעו. המערער מוסיף וטוען כהנה וכהנה טענות המתנקזות כולן לכך שיש מקום לבטל את הליכי פשיטת הרגל לאלתר. טענתו השנייה של המערער נוגעת להחלטתו של בית המשפט המחוזי לתת תוקף של החלטה לפשרה שלפיה מתוך 150,000 ש"ח ששולמו למס הכנסה על חשבון החוב, שלא במסגרת הליך הכינוס, 50,000 ש"ח יועברו לקופת הכינוס. כמו כן נטען כי לא היה מקום להורות על השבת סכומי כסף נוספים ששילמה המערערת לנושים שלא דרך קופת הכינוס. טענתו השלישית של המערער נוגעת לצו המאסר שהוצא נגדו בגין סירובו לקיים את חיובי ההליך. לשיטתו, אין להטיל עליו מאסר כל עוד לא נדונה בקשה שהגיש לביטול התשלום החודשי; הנחת המוצא של בית המשפט שלפיה יש באפשרותו לשלם את התשלום החודשי – לא הוכחה; והסכמתו לשלם את התשלום החודשי כשניתן צו הכינוס נשענה על ההנחה שיוכל להמשיך להיות עורך-דין – הנחה שהתבררה כלא נכונה.
 
  1. המשיבים תומכים בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מטעמיו. הם מדגישים כי המערער עושה ככל שלאל ידו לסכל את ניהול ההליך; כי הוא הגיש לבית המשפט אין ספור בקשות שמטרתן לנסות "להתישם"; וכי אין מנוס מלכוף אותו לציית לצו הכינוס, שניתן לבקשתו, באמצעות הטלת מאסר.
 
דיון והכרעה
 
  1. אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור מהטעמים שיפורטו להלן.
 
הליך פשיטת הרגל והסכם הפשרה
 
  1. כאמור, בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 2606/10 הנ"ל, נדחה ערעורו של המערער על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לבטל את הליך פשיטת הרגל. בפסק הדין נקבע –
 
"גם אם נכסיו של המערער עולים בערכם על חובותיו, יש לברר את העניין בגדר הליך פשיטת הרגל. אף אין סיבה שפרעון החובות לא ייעשה על דרך מימוש נכסים במסגרת הליך חדלות הפרעון, כמקובל. יתירה מכך, המערער לא הגיש באופן סדיר דוחות חודשיים על הכנסותיו והוצאותיו, כפי שנצטווה לעשות בצו הכינוס. הוא אף אינו משלם כסדרם את התשלומים החודשיים שעליו לשלם על פי צו הכינוס" (שם, פסקה 7).
 
           דברים אלה יפים גם לערעור דנן, אשר במסגרתו מעלה המערער טענות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת: מצד אחד הוא טוען בתוקף שיש ביכולתו לפרוע את עיקר החובות לנושים, ועל בסיס טענה זו הוא עותר לביטול הליך פשיטת הרגל. בכלל זה טען המערער בבית המשפט קמא: "הנכסים שלי שווים כ-100 מיליון ש"ח" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 15.11.2010); ומצד שני הוא טוען שאין באפשרותו לעמוד בתשלום חודשי בסך של 1,500 ש"ח. עולה השאלה: אם אין באפשרות המערער לשלם 1,500 ש"ח בחודש, הכיצד יוכל לשלם חובות המגיעים לכאורה כדי למעלה ממיליון ש"ח?
 
  1. אכן, התנהלותו של המערער מקשה לברר את טענותיו לגבי היקף נכסיו. מדיווח שהגיש הנאמן לבית המשפט קמא עולה שעד חודש יוני 2009 הגיש המערער ארבעה דוחות חודשיים שכללו התייחסות מפורטת להכנסות והוצאות. בכל הדוחות שהגיש מאז נכתב כי סכום ההוצאות החודשי הוא "0". כמו כן, לא נכללה התייחסות להכנסות של המערערת ושל בני המשפחה האחרים הגרים עמם. דוחות אלה אינם מעידים על שינוי במצבת נכסיו של המערער או על שינוי נסיבות מאז שניתן פסק דינו של בית משפט זה שדחה את ערעורו של המערער.
 
  1. המערער טוען, כאמור, שחלק מחובותיו – ובכלל זה הסך של 150,000 ש"ח ששילם מר בביוב למס הכנסה לאחר שניתן צו הכינוס – נפרעו מתוך כספי התמורה שקיבלה המערערת בגין מכירת נכס שבבעלותה בתמורה ל-600,000 ש"ח; ושבינו לבינה חלה הפרדה רכושית מלאה. ברם, המערער עצמו הצהיר כי "לשם קיום ההסדר עם מס הכנסה מכרה אשת [המערער] את זכותה בחלקה 59 בגוש 3705 [...] בתמורה לסך של 600,000 ש"ח וה[מערער] לווה ממנה סכום זה כדי לפרוע את חובו למס הכנסה ואת חובו לבנק אוצר החייל" (סעיף 6 לתשובתו לבקשה מס' 37; ראו גם סעיף 3 לתצהיר שהגיש בתמיכה לבקשה למתן צו כינוס). יצוין כי הסכום של 150,000 ש"ח שולם למס הכנסה בהתאם להסכם שנחתם ביום 17.5.2007, ובסעיף 3 שבו הוסכם כי הסכום שתשלם המערערת על חשבון החוב הוא בגדר הלוואה שהמערער נטל ממנה. מכאן, שעל פי הצהרתו של המערער עצמו, הוא יהיה במעמד של לווה והמערערת תהיה לנושה שלו במקום הנושים האחרים. כמו כן, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, יש מקום לברר, בין היתר, את טענת המערערים שלפיה קיימת ביניהם הפרדת רכושית מלאה ואת נפקויותיה לעניין הליך פשיטת הרגל. יצוין כי בית המשפט המחוזי הורה למערערת להתייצב לחקירה בין היתר בסוגיה זו, אולם הצו לא קוים ובשלב זה תלויה ועומדת נגדה בקשה למתן צו מאסר שיכוף עליה להתייצב. כפי שנקבע בע"א 2606/10 הנ"ל, כל עוד סוגיות אלו לא התבררו די צרכן במסגרת הליך פשיטת הרגל, אין מקום לבטלו.
 
  1. כאמור, המערער הצהיר שהחוב ששולם למס הכנסה שולם מתוך כסף שלווה מהמערערת. הואיל וכל נכסיו של המערער מוקנים לנאמן, הרי שהכסף שנטל כהלוואה היה צריך להיות מוקנה לנאמן אף הוא, והמערער לא היה רשאי לשלם אותו ישירות לנושה שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל. לכן לכאורה היה מקום להורות שכל הכסף ששולם למס הכנסה יושב לקופת פשיטת הרגל. במצב דברים זה, הלך בית המשפט המחוזי כברת דרך לכוונו של המערער. החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את הפשרה בין הנאמן לבין מס הכנסה שלפיה 50,000 ש"ח בלבד יושבו לקופת הכינוס, והיתרה תיזקף לזכותו של המערער על חשבון החוב – מיטיבה עם המערער ולא מקפחת אותו. לא ראינו לקבל אפוא את ערעורו בהיבט זה. בהקשר זה יצוין כי בשלב מסוים הודיע מס הכנסה על חידוש תביעת החוב בסך של 294,000 ש"ח (במקום 50,000 ש"ח), אולם אין חולק כי הדבר נעשה בטעות, וכיום עומדת תביעת החוב של מס הכנסה על סך של 50,000 ש"ח כאמור בהסכם הפשרה. עובדה זו מייתרת את הצורך לדון בבקשה שהגישו המערערים להגשת ראיות נוספות בערעור שבמסגרתה ביקשו להגיש מסמכים הנוגעים לתביעת החוב שהוגשה בטעות.
 
הערעור על החלטת המאסר
 
  1. סעיף 179 לפקודת פשיטת רגל מסמיך את בית המשפט לאסור חייב בפשיטת רגל שאינו מציית לצו שיפוטי, וזו לשונו:
 
מאסר בשל אי-ציות נאמן, חייב או אדם אחר שלא מילאו אחר צו או הוראה שנתן בית המשפט או הכונס הרשמי או פקיד אחר של בית המשפט מכוח סמכות לפי פקודה זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הכונס או אדם אחר שהורשה כהלכה, לצוות עליהם למלא את הצו או ההוראה, ורשאי הוא, לפי בקשה כאמור, לצוות על מאסרו של הסרבן, וזאת בנוסף על כל זכות ותרופה אחרות לגבי סירוב כאמור.
 
 
           הטלת מאסר על חייב בגין סירוב לקיים צו שניתן במסגרת הליך פשיטת רגל דומה באופייה לסמכותו של בית המשפט לכוף במאסר ציות לצו שיפוטי מכוח פקודת בזיון בית משפט (ראו ע"א 182/64 קלקס נ' הנאמן על נכסי קלקס, פ"ד יח 630, 636 (1964)). ככלל, בית המשפט יורה על אכיפת צו שיפוטי מכוח פקודת בזיון בית משפט כאשר הדין אינו מתווה דרך אחרת לאכוף את הצו. סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט יופעל כאשר "אינן מצויות דרכי סעד אחרת בידי הצד הנפגע, כגון הליכי הוצאה לפועל רגילים" (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541, 2550 (1963); אליהו הרנון בזיון בית משפט על-ידי אי-ציות 275 (1965)). זו הסיבה שאין נדרשים לפקודת בזיון בית משפט לשם כפיית ביצוע של החלטות המורות על תשלום כספי, שהרי הדרך לאכוף אותן היא באמצעות מערכת ההוצאה לפועל או הליכי פשיטת רגל. ביחס למאסר בהליכי הוצאה לפועל פסק בית משפט זה:
 
"[]מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק-דינו של בית המשפט על-ידי ירידה לנכסי החייב, ולא על-ידי ירידה לחייו של החייב. אשר-על-כן, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כאשר ברור שלחייב אין היכולת והאמצעים לשלם את החוב, אין אוסרין אותו על אי-תשלום החוב. שהרי מאסר בנסיבות כאלה אינו משמש כאמצעי כפייה לתשלום החוב, אלא כענישה על אי-תשלום החוב, וכזאת לא ייעשה במערכת משפטנו" (בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת – עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4) 715, 720 (1993) (להלן: עניין פר"ח)).
 
  1. בעידן שקדם לפסק הדין בעניין פר"ח, נהגו ראשי (כיום רשמי) ההוצאה לפועל להיעתר בדרך שגרה לבקשות למתן צווי מאסר נגד חייבים מבלי לבחון את יכולתם לעמוד בתשלום החוב הפסוק. התפישה הייתה שמטרתם של דיני ההוצאה לפועל היא לגבות חובות מחייבים שיש בכוחם לשלם אותו; וכי "חייבים שהם חדלי פרעון, אין מקומם בהסדר איחוד התיקים בהוצאה לפועל כי אם במסגרת דיני פשיטת רגל" (דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 11), התשנ"א-1991, ה"ח 224). הליכי פשיטת רגל שימשו אפוא מפלט לחייבים שהוצאו נגדם כמה צווי מאסר בתיקי הוצאה לפועל שונים. בהקשר זה פסק השופט ח' כהן: "אילולא היו קיימים הליכי פשיטת-רגל, צריך היה להמציאם למטרה זו, להציל אסיר מידי אוסריו. אילולא מוצא יחיד זה הפתוח לפניו, אין לו לאחיך האביון אשר 'יכלתו' לשאת בתשלומים חודשיים נקבעה סופית בצו היושב-ראש, דרך אחרת להימלט ממאסר..." (ע"א 501/67 כונס הנכסים הרשמי נ' ולנסי, פ"ד כב(1) 23, 28 (1968); ראו גם עניין פר"ח, בעמ' 726-725). מאז עניין פר"ח – ועם עליית מעמדה של הזכות לחירות ועיגונה כזכות חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – צומצמו גדרי סמכותו ושיקול דעתו של רשם ההוצאה לפועל לאסור חייב שאינו משלם חוב פסוק. כיום, מכוח הוראת שעה, הסמכות להוציא צו מאסר לחייב בגין חוב שאינו בגין מזונות אף מושעית כליל (סעיף 57 לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29), התשס"ט-2008, ס"ח 42; סעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 29) (תיקון מס' 3), התשע"ג-2013, ס"ח 68; לביקורת על אופן הפעלת הסמכות במשך השנים ולסקירת מגמת הצמצום ראו בהתאמה עניין פר"ח, בעמ' 732-723; רון חריס "נפילתו ועלייתו של מאסר החייבים" עיוני משפט כ 439, 506-485 (1996); סלים ג'ובראן וחגי קלעי "תחולתה של הזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד על אנשים החיים בעוני – פרשנותם הראויה של דיני ההוצאה לפועל לאחר פסק הדין בבג"ץ 10662/04 חסן נ' המוסד לביטוח לאומי" (צפוי להתפרסם בעיוני משפט לז, 2013)). לעומת זאת, הסמכות ליתן צו מאסר נותרה בעינה בהליך של פשיטת רגל. כידוע, משניתן נגד חייב צו כינוס נכסים במסגרת הליך פשיטת רגל, כל ההליכים המתנהלים נגדו מעוכבים. כתוצאה מכך אין הנושים יכולים לנקוט בהליכי גבייה שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל. כאשר החייב אינו נתון בחשש שיינקטו נגדו כמה הליכי גבייה בתיקי הוצאה לפועל שונים באופן שישבש את אורח חייו, צו מאסר עשוי להיות האמצעי האפקטיבי היחיד העומד לרשות הנושים שביכולתו לגרום לחייב המשתמט מתשלום חובותיו לקיים צו שיפוטי.
 
  1. אכן, מאסרו של חייב בפשיטת רגל בגין אי-קיום חיובי ההליך היא סנקציה חריפה וקיצונית שלא תינתן בנקל אלא כמוצא אחרון (השוו: ע"א 3477/13 שריה נ' גולן (23.5.2013); רע"א 1334/06 בלס נ' הנאמן בפשיטת רגל (23.7.2006); ע"א 9349/01 מוסאיוף נ' הנאמן על נכסי פושט הרגל (13.12.2001)). קודם שיינתן ויבוצע צו מאסר, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות: ראשית, על בית המשפט להשתכנע שהחייב מסוגל לקיים את הצו ואף על פי כן נמנע מלקיימו בכוונה תחילה; שנית, עליו לוודא שאין אפשרות לגרום לחייב לבצע את חיובי ההליך בדרכים אחרות, מידתיות יותר; שלישית, על בית המשפט ליתן לחייב התראה מספקת שאם לא יקיים את הצו – ייאסר (למשל, ליתן לו פרק זמן להימלך בדעתו ולקיים את ההחלטה שהצו נועד לכוף את החייב לבצעה). רביעית, תקופת המאסר צריכה להיות מידתית בהתחשב בכל נסיבות העניין. חמישית, על בית המשפט לשוב ולבחון אם יש מקום להותיר את החייב במאסר בחלוף התקופה שקבע.
 
  1. מן הכלל אל הפרט. אין חולק כי המערער אינו משלם את התשלומים החודשיים שנקבעו בצו הכינוס משך למעלה מארבע שנים (בסכום מצטבר של כ-67,500 ש"ח נכון למועד החלטת בית המשפט המחוזי); כי צו זה לא עוכב או בוטל בהחלטה שיפוטית והוא עומד על מכונו; וכי בקשות שהגיש המערער לביטול הצו – נדחו כולן. מן הראוי להביא את הדברים שטען המערער בבית המשפט קמא כלשונם:
 
"לשאלת ביהמ"ש האם ההחלטה תקפה נכון להיום – אני עונה שכן.
לשאלת ביהמ"ש – האם כל עוד החלטה שלא בוטלה והיא תקפה, האם צריך למלא אחריה – אני משיב בוודאי. אין שאלה בכלל. החלטות ביהמ"ש הן קודש קודשים.
לשאלת ביהמ"ש – כל עוד ההחלטה תקפה וכל עוד צריך למלא אותה עד שתשונה, מדוע אני לא ממלא אותה – אני אשיב שבכוונתי לפרוס שרשרת טיעונים שישכנעו את ביהמ"ש שהמחוקק הקנה לו סמכות, למרות שההחלטה תקפה ולמרות שביהמ"ש העליון טרם ביטל אותה, לא להיענות לדרישה הדרקונית של הנאמן והכנ"ר להשליך אותי למאסר.
לשאלת ביהמ"ש – עד שתשונה ההחלטה בעתיד, היא תקפה. עד שהיא תשונה, צריך למלא אחריה. למה עד שתשונה ההחלטה, אני לא ממלא אחר צו התשלומים ולא מפקיד תשלום חודשי לקופת הכינוס – אני משיב שהנאמן והכנ"ר גנבו לי את הכסף, גנבו לי את הרכוש, גזלו את רכושי" (עמ' 23 לפרוטוקול).
 
           למותר לציין כי המערער לא הציג כל ראיה למעשה פסול מצד הכנ"ר או הנאמן. במצב דברים זה, היה על המערער לקיים את הצו ככתבו וכלשונו.
 
  1. כאמור, המערער טוען בתוקף שביכולתו לפרוע את רוב החובות – המגיעים כדי למעלה ממיליון ש"ח (לפי תביעות חוב שאישר הנאמן, הגם שתלויים ועומדים ערעורים על קביעותיו) – בין בעצמו בין באמצעות צדדים שלישיים. נוכח דברים אלה, קשה לקבל את טענתו ההפוכה שאין באפשרותו לשלם – בין בעצמו בין באמצעות אותם צדדים שלישיים – סכום של 1,500 ש"ח מדי חודש, ובסך הכל 67,500 ש"ח, ואין להבינה אלא כסירוב לקיים את הצו השיפוטי ללא הצדקה. בהקשר אחרון זה יצוין כי ביום 8.9.2013 הגיש המערער בקשה לאשר לאדם בשם עדי גירחש לפרוע את חובותיו לארבעה נושים ישירות לתיקי ההוצאה לפועל, שלא במסגרת הליך פשיטת הרגל (בקשה מס' 162). בקשה זו אינה כוללת כל פירוט בדבר טיב היחסים בין המערער לאותו צד השלישי ובדבר נסיבות הסכמתו לשלם את החובות של המערער;  ומדוע צד שלישי זה אינו יכול לסייע למערער לשלם את סכום התשלומים החודשיים, הנמוך משמעותית מחובותיו של המערער לאותם נושים. יתר על כן, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, המערער נמנע מלהגיש דוחות חודשיים מפורטים כמצוות צו הכינוס ללא כל הסבר מניח את הדעת. הדיווחים שהוא מגיש חלקיים ולא מספקים, ודי בציון העובדה שהמערער נמנע מלפרט את הוצאותיו כדי לקבוע שהוא מפר את הצו השיפוטי בעניין זה.
 
  1. לאחר שנכתבו דברים אלה, הגיש המערער (ביום 24.10.2013) בקשה נוספת להגשת ראיות חדשות בערעור – פסק דין שניתן לטובת המערערת בהליך אחר שמכוחו תוכל המערערת – לפי הטענה – לפרוע את חובותיו של המערער. לא מצאתי כי יש בראיה זו – שלא הייתה לפני בית המשפט המחוזי – כדי לשנות את התוצאה. אם אכן אלה הם פני הדברים, אין מניעה שהמערער יפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לשקול נסיבה חדשה זו, ובית המשפט יחליט כחוכמתו.
 
  1. בנסיבות שתוארו לעיל, אני סבור שאין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי להורות על מאסרו של המערער, לאחר שניתנו לו כמה וכמה הזדמנויות לקיים את הצו והוא לא ניצל אותן. עם זאת, הואיל ומדובר בסעד חריג, אציע לחבריי ליתן למערער ארכה נוספת של 30 יום ממתן פסק דיננו לשלם את החוב שהצטבר, בסך של 67,500 ש"ח. אם לא ישלם את החוב לקופת פשיטת הרגל עד למועד זה – ייאסר כאמור בהחלטת בית המשפט המחוזי. המערער יהיה זכאי להשתחרר ממאסר ברגע שישלם לקופת הכינוס את הסך האמור, והוא יובא לפני בית המשפט המחוזי בתום 21 יום ממאסרו לצורך הערכה מחודשת.
 
סוף דבר
 
  1. אם תישמע דעתי, ובכפוף לאמור בפסקה 24 לעיל, נדחה את הערעור על שני חלקיו. המערער ישא בשכר טרחת בא כוח הנאמן בסך של 5,000 ש"ח.
 
ש ו פ ט
 
השופטת ע' ארבל:
 
           אני מסכימה.
 
ש ו פ ט ת
 
השופט ח' מלצר:
 
           אני מסכים.
 
ש ו פ ט
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן.
 
           ניתן ביום, ‏כ"ו בחשון התשע"ד (‏30.10.2013).
 
           תוקן היום, כ"ז בחשון התשע"ד (31.10.2013).
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב