Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 3573/12 "כלל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נגד פלוני
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים  
  ע"א  3573/12
  ע"א  3796/12
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין  
  כבוד השופט ס' ג'ובראן  
  כבוד השופט י' עמית  
         
 
 
המערערות בע"א 3573/12 1. "כלל" חברה לביטוח בע"מ
והמשיבות בע"א 3796/12: 2. "אבנר" אגוד לבטוח נפגעי רכב בע"מ
 
 
  נ  ג  ד
 
 
המשיבים בע"א 3573/12 1. פלוני
והמערערים בע"א 3796/12: 2. פלוני
  3. פלוני
  4. פלוני
  5. פלוני
 
 
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א 1209-05 שניתן ביום 22.03.2012 על ידי כבוד סגן הנשיא, השופט י' גריל
 
 
תאריך הישיבה: י"ט בשבט התשע"ד       (20.01.2014)
 
 
בשם המערערות בע"א 3573/12 והמשיבות בע"א 3796/12:  
עו"ד אבי אמסלם ועו"ד נילי קרוס
   
בשם המשיבים בע"א 3573/12 והמערערים בע"א 3796/12:  
עו"ד גליה זלצר-ליפשיץ ועו"ד ד"ר פנחס זלצר
 
 
 
פסק-דין
 
השופט י' עמית:
 
1.        המערער 1 בע"א 3796/12 (להלן: המערער), יליד 20.3.1994, נפגע קשה בתאונת דרכים קטלנית ביום 10.5.2002, שעה שהרכב בו נסע התנגש במשאית. אחותו של המערער נהרגה, הוריו נפצעו והמערער עצמו נותר משותק בארבע הגפיים, הוא מרותק כיום לכסא גלגלים, נזקק להנשמה מלאכותית ולהשגחה צמודה. למרות פגיעתו הקשה, המערער מצליח להפעיל חלקית את יד שמאל, השלים את לימודיו בתיכון בהצטיינות, התנדב בימים אלה לשרות לאומי של שנתיים והוא מתעתד ללמוד באוניברסיטה.
 
2.        המערער והוריו, הם המערערים 3-2 (להלן: ההורים), הגישו תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים), ובית המשפט מינה את ד"ר פרבר כמומחית בתחום השיקומי. בחוות דעתה עמדה ד"ר פרבר על כך שהמערער אינו עצמאי ברוב פעולות היום יום, הוא נזקק להנשמה משך 24 שעות ביממה ולכן זקוק להשגחה צמודה. פרופ' אלן אפטר, מומחה בתחום הנפשי, העמיד את נכותו של המערער בתחום הנפשי על 50%.
 
           בית משפט קמא העמיד את תוחלת החיים של המערער עד גיל 45, ופסק למערער פיצוי חד פעמי עד הגיעו לגיל זה, ובנוסף, לאור אי הוודאות לגבי תוחלת החיים, נפסק למערערת תשלום עיתי מגיל 45 ואילך (בדרך זו נהג בית משפט קמא גם במקרה שנדון בע"א 8629/07 בן ארי נ' קליידרמן (25.2.2009) (להלן: עניין קליידרמן).
 
3.        בית משפט קמא בחן בקפידה את ראשי הנזק השונים ופסק למערער את הסכומים הבאים עבור התקופה עד לגיל 45:
 
           עזרת הזולת לעבר (תקופה של 117 חודש מיום התאונה, מתוכם שהה המערער 14 חודשים בבית חולים) – 1,588,000 ₪ (במעוגל), לפי חישוב של 14,000 ₪ לחודש.
 
           עזרת הזולת לעתיד – 3,944,000 ₪ (במעוגל), לפי חישוב של 18,000 ₪ לחודש. נקבע כי נוכח מצבו הייחודי של המערער, יש מקום לפסוק סכום העולה על זה שנפסק בעניין אקסלרד ((ע"א 3375/99 אקסלרד נ' צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4), 450 (2000)).
 
           עזרת הזולת על ידי בני המשפחה – 600,000 ₪, עבור העזרה שניתנה על ידי ההורים לתקופת אשפוזו של המערער בבתי החולים, ועבור העזרה שניתנת כיום ותינתן בעתיד למערער. נקבע כי העזרה שהוענקה למערער על ידי הוריו, הרבה מעבר לעזרה הרגילה של קרובי משפחה, מזכה בפיצוי נפרד מהפיצוי החודשי בסך של 14,000 ₪ לעבר ו-18,000 ₪ לעתיד שנפסק לזכות המערער.
 
           עזרה מוגברת בלימודים לעתיד – 22,000 ₪ (במעוגל), לפי חישוב של 500 ₪ לחודש למשך 4 שנות לימוד.
 
           הפסד שכר לעתיד: לתקופת הצבא – 267,000 ₪ (מעוגל); מתום תקופה זו ועד גיל 45 – 2,147,000 ₪ (מעוגל).
 
           בית המשפט הפנה להלכה לפיה יש לחשב את הפסד ההשתכרות של מי שנפגע בהיותו קטין בהתאם לשכר הממוצע במשק. עם זאת, מצא בית משפט קמא כי הישגיו הגבוהים של המערער בלימודים, כפי שעולה מתעודותיו בבית הספר היסודי ובחטיבה, וכפי שעולה מהישגיו הגבוהים כיום, מלמדים על כך שאלמלא התאונה היה יכול להשתכר שכר נאה. לכן העמיד בית המשפט את בסיס השכר לצורך חישוב הפיצוי על 150% מהשכר הממוצע במשק, ועל בסיס זה נערך החישוב שהביא לתוצאה המפורטת לעיל.
 
           טיפולים רפואיים ותרופות לעבר – סך של 100,000 ₪.
 
           טיפולים רפואיים ותרופות לעתיד – סך של 266,000 ₪ (במעוגל), על פי חישוב של 1,200 ₪ לחודש. זאת, לאחר שבית משפט קמא הגיע למסקנה כי כל ההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות על ידי קופת חולים, לאור סעיף 39 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009 (להלן: חוק ההתייעלות), אשר תיקן את חוק הפיצויים.
 
           טיפול זוגי להורים לעבר ולעתיד – 60,000 ₪; שיקום מיני – 75,000 ₪; התאמות ואביזרים מיוחדים למחשב – 20,000 ₪; כביסה, ייבוש ומיזוג אויר לעבר ולעתיד – 133,000 ₪ (במעוגל).
 
           ציוד ואביזרי עזר לעתיד – 555,000 ₪ (במעוגל) לפי חישוב של 2,500 ₪ לחודש.
          
           ניידות לעבר ולעתיד – 975,000 ₪ (במעוגל), לפי חישוב של 3,469 ₪ לחודש לעבר ולעתיד (הוצאות אחזקת רכב בסך 2,660 ₪ לחודש+839 ₪ הוצאה חודשית עבור עלות אחזקת האיבזור).
          
           דיור – 60,000 ₪. סכום זה נפסק בנוסף לסכום "ברוטו" של 503,424 ₪ (כולל שכר טרחה ומע"מ) ששולם למערער כתשלום תכוף וסופי בגין ראש נזק זה, ואשר משקף סכום "נטו" של כ-440,000 ₪. מכאן, שעבור דיור נפסק סכום כולל של כ-500,000 ש"ח במעוגל.
 
           כאב וסבל – 149,000 ₪ (במעוגל), שולם למערער בתחילת הדרך לסילוק סופי של ראש נזק זה, שלא במסגרת התשלומים התכופים.
 
           צירוף כל הסכומים דלעיל מביא אותנו לפיצוי חד פעמי בסכום כולל של 11,380,000 ₪ (במעוגל) עד הגיע המערער לגיל 45, לפני ניכוי קיצבאות מל"ל בסכום כולל של 2,386,696 ₪.
 
4.        בנוסף לסכום החד פעמי נפסק למערער סכום עיתי חודשי החל מהיום בו יגיע לגיל 45, בסכומים כלהלן: עזרת הזולת – 18,000 ₪; אובדן כושר השתכרות (עד הגיעו לגיל 67) – 12,857 ₪; הפסד פנסיה (מיום הגיעו לגיל 65) – 6,210 ₪; טיפולים רפואיים ותרופות – 1,200 ₪; ציוד ואביזרי עזר – 2,500 ₪; התאמות ואביזרים מיוחדים למחשב – 150 ₪; ניידות – 3,499 ₪; כביסה, ייבוש ומיזוג אויר – 398 ₪. סה"כ - 38,604 ₪, צמוד למדד ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל, ובניכוי הסכום החודשי של תקבולי הביטוח הלאומי.
 
           על פסק דינו של בית משפט קמא נסבים שני הערעורים שבפנינו.
 
5.        המערערת בע"א 3573/12 (להלן: המבטחת) התמקדה בערעורה בשני נושאים בלבד: האחד – על כך שבית משפט קמא ביסס את הפסדי ההשתכרות של המערער על 150% מהשכר הממוצע במשק. השני – על כך שבית המשפט פסק לבא כוח המערער שכר טרחה בסך של 400,000 ₪ בגין התשלום העיתי.
 
           ואילו המערערים תקפו כמעט כל תו ותג בפסק דינו של בית משפט קמא. המערערים הלינו, בין היתר, על מיעוט הסכום החודשי שנפסק לזכות המערער בגין טיפולים ותרופות; מיעוט הסכום שנפסק עבור מחשב, ציוד, דיור, והוצאות שהוצאו בפועל בעבר ואשר לטענת המערער עומדים על למעלה מ-3 מיליון ₪; אי פסיקת פיצוי בגין עלות סייע שילווה את המערער בלימודיו באוניברסיטה בעתיד; אי פסיקת פיצוי בגין הוצאות מוגברות לטיולים וחופשות; אי פסיקת מע"מ על שכר הטרחה שנפסק.
 
6.        אקדים ואומר כי הסכום שנפסק לזכות המערער עד הגיעו לגיל 45 נחזה על פניו על הצד הגבוה, ונראה כי חושב ביד רחבה על ידי בית משפט קמא. עם זאת, פגיעתו של המערער קשה וייחודית, כדי כך שקיבל בשעתו היתר להעסקת 3 עובדים זרים בו-זמנית (נספח 165 לתצהיר אבי המערער) ולא בכדי נפסק לזכותו הסך של 18,000 ₪ בראש הנזק של עזרת צד ג' (כאמור, המבטחת לא ערערה על קביעה זו). המערער נזקק להשגחה קפדנית וצמודה ולטיפולים מיוחדים עקב היותו מונשם, ועם זאת, הוא אינו ספון בביתו עם מטפליו, אלא מנהל אורח חיים פעיל ככל הצעירים בני גילו.
 
           ככלל, אין דרכה של ערכאת הערעור לבחון לעומק כל ראש נזק וכל תג ותג מבין ראשי הנזק הרבים, אלא בבחינה ממעוף הציפור שנועדה לבדוק אם קיימת חריגה בולטת מהמקובלות באחד מראשי הנזק. רק אם נמצא כי נפלה טעות בולטת באחד מראשי הנזק, תתערב ערכאת הערעור באותו רכיב, ובלבד שההתערבות בראש נזק כזה או אחר או בקביעה כזו או אחרת של הערכאה הדיונית, אכן מביאה לשינוי מהותי בתוצאה הסופית. כך, ייתכן כי בראש נזק אחד יש להגדיל את הפיצוי, ומנגד, יש להפחית את הפיצוי בראש נזק אחר (לקווים המנחים לגבי התערבות ערכאת ערעור בסכומי הפיצוי בתיקי נזיקין ראו פסק דיני בע"א 148/10 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית (לא פורסם, 12.10.2010)).
 
           כפי שנראה להלן, למרות שיש ממש בחלק מטענות הצדדים באופן המצריך התערבות בראש נזק זה או אחר, הרי שבשורה התחתונה לא מצאנו להתערב בסכום שנפסק. זאת, מן הטעם שטענות הצדדים "מתקזזות" אלה מול אלה, באופן שהשורה התחתונה של סכום הפיצוי נותרת על מכונה (למעט הפחתת-מה בתשלום העיתי).
 
           אפתח בערעור המבטחת, שלזכותה ייאמר כי מיקדה את ערעורה בשתי נקודות עיקריות.
 
7.        שכר טרחה עבור התשלום העיתי – בית משפט קמא פסק לבא כוח המערער סך של 400,000 ₪ בגין התשלום העיתי, ועל כך מלינה המשיבה.
 
           הסכום של 400,000 ₪ משקף שכר טרחה של 13% עבור תשלום חודשי עיתי של כ – 27,000 ₪ (לאחר ניכויי מל"ל) למשך תקופה של כעשר שנים, כך שאיני רואה מקום להפחיתו. מה עוד, שעל פי חוות דעת ד"ר פרבר, תוחלת חייו של המערער קרובה יותר לגיל 55 בעוד שבית המשפט פסק סכום חד פעמי עד גיל 45, כך שפסיקת שכר הטרחה על פי חישוב של תשלומים עיתיים למשך עשר שנים לפחות, אינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור (השוו עניין קליידרמן בפסקה 5; ע"א 6996/98 שבשוביץ נ' תורג'מן, פ"ד נד(3) 757, 765 (2000)) (ולא נעלם מעיני כי התשלומים העיתיים אמורים להתחיל להשתלם בחלוף 27 שנים מפסק דינו של בית משפט קמא, כך שבהיוון כפול הסכום היה נמוך בהרבה).
 
8.        בסיס השכר לקביעת אובדן ההשתכרות –המערער נפגע בתאונה בהיותו כבן שמונה. בית המשפט התרשם מהמערער, אשר למרות פגיעתו הקשה צלח את הלימודים בהצלחה יתרה, ואף מתעתד להמשיך בלימודים אקדמיים, והעמיד את בסיס השכר על 150% מהשכר הממוצע במשק. המערער עצמו, בדיון שהתקיים בפנינו, טען כי היה על בית המשפט להעמיד את בסיס שכרו על שילוש השכר במשק, בהתחשב ביכולותיו, ובהתחשב בכך שגם הוריו משתכרים פי שתיים ושלוש מהשכר הממוצע במשק.
 
           המערער אכן מרשים ביכולותיו, אך עם כל האהדה הטבעית לעניינו, איני סבור כי היה מקום לסטות מההלכה לפיה יש להעמיד את בסיס השכר של קטינים בכלל, וקטינים-ילדים בפרט, על השכר הממוצע במשק. עמדתי על הדברים בע"א 354/12 פלונית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.7.2012). בדומה למקרה דכאן, גם שם היה מדובר בנפגעת שהייתה כבת שמונה בעת התאונה, שאובחנה כמחוננת לפני התאונה, ועל אף התאונה הקשה המשיכה להיות תלמידה מצטיינת. וכך נאמר שם:
 
"דרכו של קטין ועתידו התעסוקתי מי ימוד ומי יעריך, והקושי אך גדל ככל שגילו של הקטין בעת התאונה נמוך יותר. המערערת אובחנה בגיל 7 כמחוננת, אך בנתוני פתיחה אלה לא סגי כדי לקבוע כי בבגרותה הייתה משתכרת יותר מהשכר הממוצע במשק. כך נקבע בע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר נ' עיריית ירושלים (לא פורסם, 26.1.2009) ובית המשפט חזר על הדברים בע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (לא פורסם, 22.3.2009) (להלן: עניין פפו)...".
 
           וכך נאמר בעניין פפו:
 
"אכן, ההלכה שנפסקה בפרשת אטינגר השנייה מכירה בקיומם של חריגים לכלל שלפיו הפסד ההשתכרות של ניזוק קטין יחושב לפי גובה השכר הממוצע במשק. אולם, המקרה שלפנינו אינו משתייך לסוג המקרים החריגים אשר הוכרו בפרשת אטינגר השנייה. זיהוי המקרים החריגים נעוץ בהבדל שבין חריג הנסמך על סיפור חיים תיאורטי לבין זה הנסמך על סיפור חיים שיש לו חיות. כל עוד סיפור החיים התעסוקתי של הקטין טרם החל להיכתב הרי שמכלול האפשרויות התעסוקתיות, שאותו משקף השכר הממוצע במשק, עודנו פתוח לפניו, לטוב או לרע. האופן הפתוח לפניו צריך שישקף את שקלול ההזדמנויות העומדות בפני אדם בישראל – כולן. לעומת זאת, אם בחר כבר הקטין באופן מובהק ומוחשי בכיוון תעסוקתי מסוים – אם קיימת בעניינו כבר "היסטוריה תעסוקתית", אם מצוי הוא כבר במסלול הנמשך אל העתיד – יש מקום ליתן ביטוי לבחירה זו בפיצוי בגין הפסד ההשתכרות המוענק לו.
 
[...] בענייננו, מדובר בילדה שגילה במועד אירוע התאונה היה בן פחות משתיים-עשרה שנים ואשר במועד התאונה טרם החל להיכתב ולו מקצת, סיפור החיים התעסוקתי שלה. בנסיבות אלה, אין בנתונים שנמסרו לגבי כישוריה ואופיה כדי להביא לחריגה מן הכלל הרגיל בדבר חישוב הפסד ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק" (הדגשה הוספה – י"ע).
 
           בעניין פפו, הנפגעת הייתה כבת 12 בעת התאונה, בעוד שהמערער שבפנינו היה כבן שמונה בלבד בעת התאונה, כך שהדברים יפים לענייננו אף ביתר שאת.
 
           סיכומו של דבר, כי יש לקבל ערעור המשיבה בנקודה זו, ולהפחית מהפיצוי החד-פעמי את הסכום של 741,000 ₪, ולהפחית מהתשלום העיתי סך של 4,285 ₪,  סכומים המשקפים את התוספת של 50% מהשכר הממוצע במשק.
 
9.        מן העבר השני יש להכיר בסכומים נוספים המגיעים למערער כלהלן:
 
           א.      מס ערך מוסף על שכר הטרחה – בית המשפט פסק לבא כוח המערער שכר טרחה בסך של כ-1,400,000 ₪ (מליון ₪ עבור הפיצוי החד-פעמי ו-400,000 ש"ח עבור התשלום העיתי). סכום זה נפסק שלא בצירוף מס ערך מוסף, כך שביחסים בין המערער לבא כוחו, היה על המערער לשאת בסכום המע"מ מתוך הפיצוי שנפסק לזכותו, על חסרון הכיס הכרוך בכך. ביני לביני תוקנה תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 באופן שהבהיר את כוונת המחוקק מלכתחילה (וראו פסק דיני בע"א 3454/11 בוקאעי נ' אביטל (11.10.2011), ועל כן יש להוסיף לשכר הטרחה דלעיל את סכום המע"מ העומד על כ-250,000 ₪.
 
           ב.      תוספת עבור טיפולים – בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי כל הטיפולים והבדיקות להם ייזקק המערער נכללים בתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, והמערער זכאי לקבלם ללא הגבלה לאור חוק ההתייעלות הכלכלית אשר תיקן את חוק הפיצויים. עם זאת, ובהנחה שיהיו מקרים בהם ימנע מהמערער לקבל טיפול בקופת חולים ו"נוכח מורכבות מצבו, הנובע במיוחד מפאת היותו מונשם", פסק בית משפט קמא למערער סכום של 1,200 ₪ לחודש = 266,000 ₪ (במעוגל) עד הגיעו לגיל 45.
 
           ביני לביני ניתן פסק דיננו ברע"א 7325/12 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מכבי שירותי בריאות (12.11.2013) (להלן: עניין הפניקס). שם עמדנו על כך, שקופות החולים טוענות לגבי טיפולים מסויימים, כמו פיזיותרפיה, כי מספר הטיפולים מוגבל עד ל-12 טיפולים בשנה (שם, פסקה 17(ז)). האפשרות כי המערער ייתקל במגבלה זו לא נלקחה בחשבון על ידי בית משפט קמא, ולא ניתן להבין מפסק הדין מה עמדתה של קופת חולים במקרה הספציפי של המערער. אכן, כל הטיפולים להם נזקק המערער בעבר כוסו על ידי קופת חולים, אך כפי שנטען, הדבר נעשה כנגד כתב התחייבות של חברת הביטוח. עדותו של מר בן שלמה, הממונה על סל הבריאות בשירותי בריאות כללית, ניתנה בבית משפט קמא כחמשה חודשים בלבד לאחר כניסתו לתוקף של התיקון לחוק הפיצויים. העד ציין כי מבחינת קופת חולים קיימת מגבלה על מספר הטיפולים למרות שמגבלה כאמור לא מופיעה בתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי.
 
           בעניין הפניקס, עוררתי את השאלה האם ההלכה שנקבעה בפסק הדין בדב"ע (ארצי) 5-7/97 מדזיני נ' קופת חולים הכללית, פד"ע לג 193 (1999) – אשר עליה נסמכות קופות החולים בהגבילן את מספר הטיפולים – עדיין נותרה בתוקפה בחלוף תקופת הביניים של ארבע שנים לאחר היכנס חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 לתוקפו. וכך נאמר על ידינו בעניין הפניקס (שם, פסקה 13):
 
"... על בית המשפט להנחות עצמו כי בכל מקרה בו מתעורר ספק של ממש לגבי היקף הטיפולים או השירותים הרפואיים אותם זכאי הניזוק לקבל מקופת חולים על פי סל הבריאות, ברירת המחדל צריכה להיות חיובה של חברת הביטוח...".
 
           כאמור, פסק הדין בעניין הפניקס ניתן לאחר מתן פסק הדין מושא דיוננו, כך שהנחיה זו לא עמדה בפני בית משפט קמא, שיצא מנקודת הנחה כי קופת חולים חייבת לספק למערער את כל הטיפולים הנדרשים ללא הגבלה. אולם, יש מקום לחשש כי קופות החולים מגבילות בפועל את מספר הטיפולים, ובין אם הדבר נעשה כדין ובין אם הדבר מנוגד לתוספת השניה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, אל למערער ליפול בין הכיסאות.
 
           מחוות דעתה של ד"ר פרבר עולה כי המערער יידרש כל חייו לשני טיפולי פיזיותרפיה בשבוע, כולל טיפול נשימתי, להידרותרפיה פעם בשבוע, ולטיפול נפשי בתקופות משבר, לפי הצורך. הטיפולים במערער סבוכים ויקרים יותר מטיפולי פיזותרפיה והידרותרפיה רגילים בשל היותו מונשם (כך, נטען כי לצורך הטיפול בהידרותרפיה יש צורך בשני מטפלים, שאחד מהם אוחז בציוד ההנשמה). לאור זאת,  יש להוסיף לכל הפחות סך של כ-300,000 ₪ עבור טיפולים, מעבר לסכום החד פעמי שנפסק, ולתשלום העיתי יש להוסיף עוד 2,000 ₪ בראש הנזק של טיפולים.
 
           ג.      בית משפט קמא לא פסק למערער פיצוי בגין הוצאות מוגברות לחופשה ולנופש, מן הטעם שאלו נתבעו לראשונה בסיכומים. ברם, ראש נזק זה נזכר בסעיף 14.1.25 לכתב התביעה המתוקן.
 
           ברי כי יציאתו של המערער לחופשה כרוכה בהוצאות כבדות נוספות, ולו בשל היותו מלווה בשני מטפלים. התוספת בראש נזק זה, בצירוף הגדלה משמעותית של  הסכום שנפסק למערער עבור מחשב, שיש להחליפו אחת למספר שנים ואשר עלותו גבוהה במיוחד נוכח הצורך להתאימו למגבלותיו של המערער, עומדת על כ-200,000 ש"ח.
 
10.      סיכומו של דבר, כי בצד אחד של המשוואה יש להפחית הסך של כ-750,000 ₪ בראש הנזק של אבדן השתכרות, ומנגד, יש להוסיף בצד השני של המשוואה סכום דומה (כ-250,000 ₪ עבור מע"מ; כ-300,000 ₪ עבור תוספת לטיפולים; כ-200,000 ₪ עבור הוצאות חופשה מוגברות ותוספת למחשב). לכן, בשורה התחתונה, אין מקום להתערבות בסכום החד פעמי הכולל שנפסק. 
 
           מהתשלום העיתי יש להפחית 4,285 ₪ (בשל העמדת הפסד ההשתכרות על השכר הממוצע במשק במקום 150% מהשכר הממוצע במשק), ומנגד, יש להוסיף כ – 2,250 ₪ לחודש, סכום המשקף הגדלת הסכום עבור טיפולים, הוצאות חופשה מוגברות ומחשב כמפורט לעיל. בהתאם לכך, יש להפחית מהסכום העיתי שנפסק לזכות המערער החל מגיל 45, סך של 2,000 ₪ לחודש.
 
           בכפוף לשינוי זה, יישאר פסק הדין על כנו וכל צד ישא בהוצאותיו.
 
ש ו פ ט
 
השופט ס' ג'ובראן:
           אני מסכים.
ש ו פ ט
 
 
השופט א' רובינשטיין:
 
  1. תחילה אביע מקרב לב את הערכתי למערער הצולח מכשולים רבים שהציבה לפניו בחייו התאונה הקשה כל כך, שלמרבה הצער גם נטלה את חיי אחותו ע"ה. אני מאחל לו הצלחה וסייעתא דשמיא בהמשך.
 
  1. לאחר העיון מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית, שכידו הטובה איזן וחיקר בין הנקודות השונות שהועלו בערעורי הצדדים והגיע לתוצאה. חלק מן הטענות עוררו שאלות הנוגעות לדיני הנזיקין באופן בעל השלכה שמעבר לגבולות התיק, ובראשן שאלת הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות, שהפסיקה מעמידה אותו ככלל על השכר הממוצע במשק. אכן, שאלה זו מועצמת, כאשר במקרים לא מעטים מבשיל התיק כתום שנים מן התאונה, וכאשר כמו במקרה דנא – מדובר באדם אינטליגנטי שיתכן מאוד שסיכוייו הבסיסיים להשתכרות היו גבוהים מן השכר הממוצע, וכך חש גם בית המשפט קמא בענייננו, בפסקו פי אחד וחצי מן השכר הממוצע. ואולם, כשם שבית המשפט מבקש ליתן סיכוי לכל אדם, יהא רקעו אשר יהא, להגיע לשכר הממוצע (ראו ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3) 13(2005)), התפיסה הבסיסית שביסוד הפסיקה, כשהמדובר בנפגעים קטינים במיוחד, באה בהתחשב באיזונים הכלכליים שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. החוק אמנם מאפשר שילוש השכר הממוצע במשק, אך הנושא מתפרש בפסיקה ככרוך ביכולת האנושית והשיפוטית המוגבלת לחיזוי (שלא לומר ניבוי) לעתיד לבוא, והקובעת העמדת השכר על מעבר לשכר הממוצע במשק לגבי קטינים – כחריג (ראו פרשת אבו חנא (עמ' 63-61)), חרף אי הנוחות שבדבר במקרים מסוימים.
 
  1. ומנגד, כמו שציין חברי, מצויות הנקודות האחרות ה"מקזזות" את ההפחתה המתחייבת. עלי להוסיף, כי לא אחת נתקלים אנו בתיקי פיצויים לנפגעי תאונות דרכים במחלוקת באשר למחויבותה של קופת חולים על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994 לעניין מספר הטיפולים. אכן כיום לכאורה, על פי תיקון חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים בחוק ההתייעלות הכלכלית, על קופות החולים לתת את הטיפולים במלואם. בפסיקה כבר טופל נושא זה (חברי הזכיר את פסק הדין ברע"א 2235/12 הפניקס נ' מכבי (12.11.13)); ואולם, בחיי המעשה כנראה המצב מורכב יותר וישנן מחלוקות חוזרות ונשנות. לטעמי הרגולטורים הרלבנטיים – משרדי הבריאות והאוצר (הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון) – צריך שיוועדו ויוציאו, בעקבות הפסיקה, הנחיית מקיפות לקופות החולים ולחברות הביטוח, כדי שהחולה יידע את כתובת המימון לטיפולים באופן ברור, וחשוב לא פחות – שקופות החולים וחברות הביטוח יידעו את התשובה. מכל מקום, ברירת המחדל איננה חיובו של החולה.
 
  1. כאמור, מצטרף אני לחברי.
 
ש ו פ ט
 
 
 
           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
 
 
           ניתן היום, ב' באדר א' התשע"ד (2.2.2014).
 
 
 
 
ש ו פ ט                                ש ו פ ט                                ש ו פ ט
 
 
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב