Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 3230/14 פלוני נגד קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א 3230/14
 
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט מ' מזוז
 
 
המערערים: 1. פלוני
  2. פלונית
  3. פלוני
            4. פלונית
 
 
  נ ג ד
 
                                                                                                  
המשיב: קיבוץ מעברות אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית
 
                                          
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) בת"א 40355-03-10 מיום 6.3.2014
 
                                          
תאריך הישיבה: י"ח באב התשע"ה  (3.8.2015)
 
 
בשם המערערים: עו"ד שלמה ינאי
 
 
בשם המשיב: עו"ד רוני מתניה; עו"ד איילת הליבני; עו"ד רות ג'רבי
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ע' פוגלמן:
 
           ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) שדחה תביעה שהגישו המערערים לביטול הסכם פשרה שנחתם ביניהם לבין קיבוץ מעברות (להלן:המשיב או הקיבוץ; הסכם הפשרה או ההסכם) שהסדיר את עזיבת המערערים מהקיבוץ.
 
 
תמצית העובדות וההליכים
 
1.             המערערים 2-1, זוג נשוי (להלן: המערערים) היו חברים בקיבוץ עד לסוף שנת 2005 ולהם שני ילדים, הם המערערים 4-3 (להלן: הילדים). מערכת היחסים בין המערערים לבין הקיבוץ ידעה לא מעט מהמורות, ולכל צד היו טענות והשגות על התנהלות הצד השני. סלע המחלוקת מבחינתם של המערערים נסב בעיקר על הטענה כי הקיבוץ לא נשא בעלויות הכספיות הנדרשות לטיפול הנדרש בבנם, המערער 3, שסבל מבעיות בריאותיות (להלן: הבן) ולא דאג לשילובו במערכת החינוך של הקיבוץ. הקיבוץ מצדו סבר כי המערערים לא מילאו את חובת העבודה המוטלת עליהם; כי הם לא העבירו לרשותו את הקצבה שקיבל הבן מהמוסד לביטוח לאומי; וכי המערערים נהנים משירותי הקיבוץ מבלי לתרום את חלקם. בתחילת שנת 2003 גלש הסכסוך לערוצים משפטיים והצדדים הגישו תביעות כספיות זה נגד זה. בתגובה לתביעה שהגישו המערערים נגד הקיבוץ החליטה מזכירות הקיבוץ לנסות להגיש לפשרה עם המערערים, וזאת לצד בדיקת האפשרות להפסיק את חברותם בקיבוץ (ראו סיכום ישיבה מיום 26.11.2003, מוצג 4.1 למוצגי המערערים). סופו של דבר, בשלהי שנת 2005 – לאחר דין ודברים שהתנהל בין הצדדים והסכם הפשרה שנתגבש בעקבותיו – עזבו המערערים את הקיבוץ.
 
2.             מפאת חשיבותם, נעמוד בהרחבה על הליכי המשא ומתן שהתקיימו בין הצדדים, שבסופם נחתם הסכם הפשרה בעניין הפסקת חברותם של המערערים בקיבוץ. בחודש אוגוסט 2004 נפגשו מי שייצג את המערערים אותה עת – עו"ד רון פסקא (להלן: פסקא), ועו"ד נירה דגני, שייצגה את הקיבוץ (להלן: דגני) בניסיון להגיע לפתרון של המחלוקות האמורות בין הצדדים. בהמשך לפגישה זו ציינה דגני, במכתב לפסקא, כי הקיבוץ מבקש להסדיר כמה נושאים הנוגעים למערכת הזכויות והחובות בינו לבין המערערים במסגרת הסכם מפורט, ובהם: תעסוקת המערערים והתשלום שהם מקבלים מהמוסד לביטוח לאומי; אישור הוצאות חריגות לבן וכדומה (מכתב מדגני לפסקא מיום 18.8.2004; נספח 1 לתצהיר דגני בהליך קמא, מוצג א למוצגי המשיב (להלן: תצהיר דגני); חילופי המכתבים בין פסקא לדגני צורפו לתצהיר דגני והם מסומנים כנספחים 30-1 לתצהיר זה). במכתב מיום 27.10.2004 השיב פסקא לדגני וציין כי רשימת הנושאים מקובלת; וכי הוא מבקש להוסיף לדיון את נושא הפגיעה במערערת 2 (להלן: המערערת) כפועל יוצא של הטרדה מינית (לפי תלונת המערערת, אחד מחברי הקיבוץ הטריד אותה עת עבדו יחד במכבסת הקיבוץ, מוצג 22.20 למוצגי המערערים), כמו גם את אפשרות עזיבת המערערים ופיצוי מתאים למקרה שבו המגעים לא יישאו פרי. בהמשך לחילופי המכתבים נקבעה פגישה בין הצדדים בחודש דצמבר 2004, אך זו נדחתה בשל אילוצים מטעם פסקא. במכתב מיום 15.12.2004 מדגני לפסקא צוין כי הקיבוץ יחל ללא שיהוי בביצוע צעדים להוצאת המערערים מהקיבוץ כקבוע בתקנון. במכתב לדגני מיום 27.12.2004 ציין פסקא כי הוא בודק אפשרות לשלב את המערערת בפרויקט מחשוב במשרדו; וכי ברצונו של המערער 1 (להלן: המערער) להציע לקיבוץ תכנית עסקית בתחום החקלאי. דגני השיבה לכך במכתב מיום 30.12.2004 שבו ציינה כי הקיבוץ מוכן לאפשר למערערת לבדוק את הצעת העבודה אצל פסקא ולהסתפק בשכר שהוצע על ידו; וכי אשר למערער – הקיבוץ אינו מוכן לפתור את בעיית התעסוקה שלו במסגרת היזמות הפרטית שהציע.
 
3.             הצדדים לא השכילו ליישב את המחלוקות ביניהם במסגרת חילופי דברים אלה, ולאחר כ-5 חודשים, ביום 4.5.2005 נערכה פגישה של מזכירי הקיבוץ עם המערערים (לעמדת המערערים סיכום הישיבה אינו מהימן, ראו מכתבם בנושא זה מיום 15.5.2005, מוצג 22.28 למוצגיהם). ביום 24.5.2005 החליטה מזכירות הקיבוץ להביא בפני האסיפה הכללית של הקיבוץ הצעת החלטה להוצאתם של המערערים מהקיבוץ, בשל אי-קיום חובת העבודה שלהם. ערעור מטעם המערערים על החלטה זו נדון ביום 21.6.2005 בישיבת מזכירות הקיבוץ ונדחה ביום 5.7.2005. בהמשך לכך, נקבע בסדר היום של האסיפה הכללית ליום 31.8.2005 דיון בנושא הצעת ההחלטה להפסיק את חברותם של המערערים בקיבוץ אך אסיפה זו לא נתקיימה בסופו של דבר, בשל חידוש המגעים בין פסקא לבין דגני. במסגרת זאת, סיכמו השניים כי מועד האסיפה יידחה והצדדים יפעלו לגיבוש עקרונות מוסכמים להסדרת עזיבת המערערים מהקיבוץ עד ליום 4.9.2005. ביום 7.9.2005 שלח פסקא מכתב לדגני, שאליו צירף מסמך שהוכתר "עקרונות הסכם הפשרה" – שבראשו נרשם בכתב יד: "בכפוף לחתימת הסכם לצרכי מו"מ" (להלן: מסמך העקרונות) – חתום על ידי המערערים, וציין כי המסמך אינו מחייב את מרשיו וכפוף לניסוח מוסכם של הסכם מחייב. על מסמך העקרונות חתמו גם מזכירי הקיבוץ. בהמשך, החליפו פסקא ודגני מספר טיוטות להסכם פשרה מפורט. בתוך כך ציין פסקא, כי המערערים "לא מסכימים, בשום אופן, ולאחר ישיבות ממושכות לוותר על זכויות התביעה שלה[ם] כנגד יחידי הקיבוץ באופן גורף" (בקשר לדברים אלה צירף פסקא את פירוט טענות המערערים כפי שנשלחו אליו על ידי האחרונים); וכי "מרשי מאמינים בכל לב בתביעותיהם אלה – ואין דבר אותו אוכל לעשות – ללא תמריץ – על מנת להניאם" (מכתב מפסקא לדגני מיום 21.9.2005). לאחר חילופי דברים נוספים בין פסקא לבין דגני, שנגעו בעיקר לתביעת נזיקין שהגישו המערערים בגין מצבו הבריאותי של הבן נגד הקיבוץ ונתבעים נוספים הקשורים אליו (להלן:תביעת הנזיקין), הסכימו הצדדים על נוסח מוסכם – שעליו חתמו המערערים ביום 24.11.2005 ונציגי הקיבוץ ביום 29.11.2005.
 
4.             בהסכם הפשרה נקבע כי חברות המערערים בקיבוץ תופסק ביום 15.12.2005 ובתמורה לעזיבתם את הקיבוץ במועד זה, יקבלו המערערים מענק עזיבה בסך של 1.1 מיליון ש"ח בחלוקה למספר תשלומים שיופקדו בחשבון של פסקא (ראו הסכם הפשרה, מוצג 1 למוצגי המערערים; הסכום לאחר הצמדה למדד עמד על 1.2 מיליון ש"ח). כמו כן, הוסכם כי למעט תביעת הנזיקין יימחקו ההליכים המשפטיים בין הצדדים; וכי הסכם הפשרה יובא – לאחר החתימה – לאישור בית משפט בכדי שיקבל תוקף של פסק דין. בהתאם לסעיף אחרון זה, שלחה דגני לפסקא נוסח של המרצת פתיחה להגשה לאישור בית משפט. פסקא השיב כי המרצת הפתיחה "נראית לי [לפסקא – ע' פ'] בסדר וניתן להגישה; מה עוד?" (מכתב מיום 9.3.2006). ביום 19.6.2006, במענה לכמה פניות מדגני בנושאים הנוגעים למערערים, שלח פסקא מכתב לדגני שבו עדכן אותה כי הטיפול בעניינם הועבר ממשרדו וכי יש להפקיד את יתר הסכומים שנקבעו בהסכם בחשבון המערערים (במקום בחשבונו; להלן: הודעת סיום הייצוג).
 
5.             ביום 22.6.2006 – לאחר שלושה ימים ממועד קבלת הודעת סיום הייצוג אצל דגני – הגיש הקיבוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה בדרך של המרצת פתיחה למתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה, שבה צוין כי "ב"כ המשיבים [המערערים לפנינו – ע' פ'] נתן את הסכמתו האדיבה לבקשה" (להלן: המרצת הפתיחה; סעיף 16 שם). להמרצת הפתיחה צורף ההסכם ועליו חתימת המערערים בלבד. בפסק דין מיום 3.5.2007 אישר בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט) את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין בהמרצת הפתיחה; מוצג 1 למוצגי המערערים).
 
6.             ביום 29.7.2007 שלחו המערערים מכתב למזכירי הקיבוץ ובו טענו כי על הקיבוץ להשלים שני תשלומים המגיעים להם על פי ההסכם. בנובמבר אותה שנה השלים הקיבוץ את התשלום האחרון לפי ההסכם. ביום 3.2.2008 פנו המערערים אל הקיבוץ במכתב שבו טענו כי הקיבוץ הטעה אותם במשא ומתן שנגע לעזיבתם וזאת בשל עסקה להעברת השליטה במפעל "מטרנה" מהקיבוץ לחברת אסם, בסכום של כ-249 מיליון ש"ח, אשר לא הובאה לידיעתם במסגרת המשא ומתן עובר לחתימה על ההסכם. לו היו יודעים על העסקה, טענו המערערים, היה מענק העזיבה שלהם גבוה באופן ניכר. כשנתיים לאחר מכן, ביום 23.3.2010, הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בטענה כי יש להורות על ביטול הסכם הפשרה (ועל ביטול פסק הדין בהמרצת הפתיחה – כפועל יוצא) מחמת פגמים שונים שנפלו בכריתתו. התיק נקבע לדיון לפני השופט א' שהם ששמע את עדויות המערערים. לאחר מינויו של השופט א' שהם לבית משפט זה הועבר התיק לטיפולה של השופטת ר' לבהר-שרון, שהמשיכה את הדיון בפרשת הראיות מהנקודה שבה הוא הופסק.
 
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
 
7.             ביום 6.3.2014 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) את תביעת המערערים בקבעו כי הם לא הניחו תשתית עובדתית מספיקה לטענות שלפיהן הם חתמו על ההסכם מתוך כפייה ולחץ; ולא הבינו את התנאים שנקבעו בו לאשורם. תימוכין למסקנה זו מצא בית המשפט בין היתר בעדותה של דגני – שנמצאה מהימנה ורהוטה – שלפיה המערערים הבינו את מהות ההסכם ותנאיו ובהתרשמותו כי המערערים היו מעורבים בצורה ניכרת בהליכי המשא ומתן. בנוסף, נקבע כי יש לזקוף לחובת המערערים את העובדה שלא הזמינו את פסקא להעיד מטעמם, עדות שהיה בה כדי לשפוך אור על נסיבות חתימת ההסכם. אשר לטענה כי מצבם הנפשי של המערערים אותה עת מנע מהם להבין את תוכן ההסכם – בית המשפט ציין כי בכתב התביעה מטעם המערערים אין זכר לטענה בדבר פגם בהסכמתם בעקבות מצב נפשי ולכן לא הייתה הצדקה להיעתר לבקשתם להגיש חוות דעת פסיכיאטרית; וכי בהעדר חוות דעת כאמור, אין בסיס לטענתם זו. לכך הוסיף בית המשפט כי עיתוי הגשת התביעה – בחלוף כמה שנים מחתימת ההסכם – מחזק את המסקנה שלפיה המערערים היו מודעים למשמעות ההסכם ולאמור בו. עוד נקבע כי הטענה שלפיה הקיבוץ הסתיר מהמערערים את דבר המשא ומתן למכירת מפעל מטרנה נזנחה על ידם ולא הובאה לגביה כל ראייה. בשל דברים אלה, קבע בית המשפט כי נראה שהמערערים הבינו בדיעבד כי היו יכולים להגיע להסכם שמיטיב עמם יותר – קרי: כי טעו בהערכתם את כדאיות העסקה – וכי לפיכך אין עילה להורות על ביטולו. בטרם חתימת פסק הדין העיר בית המשפט כי הילדים של המערערים אינם צד להסכם; וכי ממילא הם לא היו חברי קיבוץ בעת עזיבת המערערים ולכן אין להם זכויות עצמאיות הקשורות בקיבוץ מלבד אלו הנגזרות מזכויות ההורים.
 
           לפסק דין זה מכוון הערעור שלפניי.        
 
טענות הצדדים בערעור
 
8.             למערערים השגות רבות על הקביעות בפסק הדין, הן באשר לתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי הן באשר לאופן ניהול ההליך. לגופו של עניין טוענים המערערים, בעיקרם של דברים, כי בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי הם לא תמכו את טענתם לעניין הכפייה שהובילה לחתימה על ההסכם בראיות מספיקות. לשיטתם, מחומר הראיות שהוגש לבית המשפט המחוזי עולה כי הופעל עליהם מכבש לחצים כלכלי להגיע לפשרה עם הקיבוץ. בהקשר זה נטען כי לא היה מקום ליתן לעדותה של דגני – הכוללת סתירות מהותיות – משקל ממשי. אשר למועד הגשת התביעה – המערערים טוענים כי הם פתחו בהליך כאשר נודע להם דבר העובדות המקימות את עילת התביעה וכי בשל חומרת הפגם שנפל בהסכמתם יש להורות על ביטול ההסכם חרף פרק הזמן שחלף מאז החתימה עליו. עוד טוענים המערערים כי ההסכם לא יכול לחייב את ילדיהם, שהיו שניהם קטינים במועד חתימתו.
 
           אשר לניהול ההליך, המערערים טוענים כי על אף חשיבותם של ממצאי מהימנות והתרשמות בלתי אמצעית מעדויות המעורבים – בשל חילופי השופטים בית המשפט שהכריע בעניינם לא התרשם מעדותם באופן בלתי אמצעי ולכן לא ניתן היה לקבוע את שנקבע בנושא מהימנותם. נטען כי בניגוד לאמור בפסק הדין, המערערים לא נתנו הסכמתם לכך שההליך ימשיך להיות מנוהל על ידי שופט אחר מן הנקודה שבה הוא הופסק, קרי: לאחר עדויותיהם. המערערים טוענים בנוסף כי על בית המשפט המחוזי היה לפסול את עצמו מלשבת בדין בעניינם וזאת משום שבתה של השופטת עבדה כעורכת דין במשרדו של עורך הדין פסקא.
 
9.             המשיב מצדו סומך ידיו על קביעות בית המשפט המחוזי, מטעמיו. המשיב מדגיש כי המערערים לא הניחו בסיס עובדתי לטענותיהם בדבר נסיבות כריתת ההסכם וזאת במיוחד בשים לב לנטל הכבד שנקבע בפסיקה להוכחת טענות מעין אלו. אשר להתנהלותם הדיונית של המערערים, טוען המשיב כי האחרונים העלו בסיכומיהם טענות שלא בא זכרן בהודעת הערעור; וכי בערעור הועלו טענות מהותיות חדשות שלא נדונו בהליך קמא. אשר לאופן החלפת המותב שדן בהליך קמא – המשיב טוען כי ההחלטה להמשיך מן הנקודה שבה הפסיק השופט הקודם את הדיון בהליך אינה מותנית בהסכמת בעלי הדין.
 
           להשלמת התמונה יוער כי ביום 19.3.2015 הגישו המערערים בקשה להוספת נימוקים ותיקון הודעת הערעור על רקע החלפת ייצוג. בהחלטה מיום 29.6.2015 דחתה כב' הרשמת ל' בנמלךאת הבקשה בקבעה כי היקף התיקון שהמערערים מבקשים לערוך בהודעת הערעור הוא משמעותי; כי המערערים היו מיוצגים בעת שהגישו את הודעת הערעור; וכי תיקונה – כ-10 חודשים לאחר שנפתח ההליך ולאחר שנתקיים דיון מקדמי בעניינם בבית משפט זה – יפגע באופן בלתי מידתי בזכויות הדיוניות של המשיב. ערעור על החלטה זו נדחה על ידי כב' השופט ס' ג'ובראן שחתם את פסק דינו בציינו כי למערערים שמורה הזכות להעלות לפני המותב שידון בעניינם כל "נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור" וזאת על פי תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי); וכי התייחסות לחלק מהטענות המשפטיות בהודעת הערעור על דרך הצמצום אינה מצדיקה את תיקונה.
 
בקשה להגשת ראיות נוספות
 
10.          בצד האמור, המערערים הגישו בקשה להגשת ראיות נוספות בערעור מכוח תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי. בבקשה זו עתרו המערערים לצרף לערעור את הראיות הבאות: חוות דעת מטעם ד"ר סמואל אליהו לעניין מצבו הנפשי של המערער; חשבון שכר טרחת עורך דין שקיבלו המערערים מפסקא; תלונה שהגישו נגדו למשטרה; וערר על סגירת התיק. המשיב התנגד לצירוף הראיות, ובהחלטת כב' הרשמת ל' בנמלך מיום 8.7.2015 נקבע כי הבקשה תובא לפני המותב שידון בתיק. הכרעתנו לגבי הוספת כל אחת מהראיות תובא במסגרת הדיון שלהלן.
 
דיון והכרעה
 
פסלות שופט
 
11.          המערערים טוענים כי בית המשפט המחוזי היה צריך לפסול את עצמו מלשבת בדין בעניינם וזאת משום שבתה של השופטת לבהר-שרון, עו"ד ענת מולסון (להלן: מולסון) עבדה כעורכת דין במשרדו של עו"ד פסקא. עובדה זו – כך המערערים – נגלתה להם רק לאחר מתן פסק הדין. לטענת המערערים, ברי כי קביעה בפסק הדין שלפיה יש לבטל ההסכם בשל פגם בהסכמתם הייתה מטילה דופי במי שייצג אותם בחתימה עליו – פסקא; וכי בדברים אלה יש כדי להקים עילת פסלות באופן המצדיק ביטול של פסק הדין. המשיב מצדו טען כי מולסון אמנם עבדה במשרד של פסקא, אך הפסיקה לעבוד שם שלוש שנים עובר לכריתת ההסכם ו-11 שנים לפני שהשופטת שובצה לטפל בהליך דנן. עוד נטען בהקשר זה כי כעולה מן התצהיר של מולסון היא כלל לא הכירה את הצדדים לסכסוך שלפנינו, כמו גם את רזי הסכסוך עצמו (סעיף 4 לתצהיר של מולסון, שצורף לתגובת המשיב לבקשה להגשת ראיות נוספות; להלן: תצהיר מולסון). לפיכך נטען כי לא התמלאו התנאים הנדרשים לקביעה כי השופטת הייתה פסולה מלשבת בעניינם של המערערים.
 
12.          בהחלטה שניתנה לאחר דיון מקדמי בערעור ביום 29.10.2014 (כב' השופטת א' חיות) נקבע כי בא כוח המערערים יודיע לבית המשפט כיצד בכוונתו לפעול בנוגע לדרך להעלאת טענות פסלות לאחר מתן פסק דין. בהודעה כאמור מטעמם, טענו המערערים כי מקומה של בקשה לפסילת שופט המוגשת לאחר שניתן פסק דין הוא במסגרת הליך הערעור.
 
הגשת בקשה לפסלות שופט לאחר שניתן פסק דין
 
13.          הלכה היא עמנו, כי טענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו למשל, ע"א 1615/08 כהן נ' רס.אא. יזמות והשקעות בע"מ, פסקה 9 (24.7.2008); ע"א 2897/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 529, 533 (1998); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 54, 64-63 (2006) (להלן: מרזל)). בענייננו, המערערים גורסים כי התשתית העובדתית המקימה את טענת הפסלות נגלתה להם רק לאחר מתן פסק הדין. במצב דברים זה, ובטרם נבחן את הטענות לגופן יש ליתן מענה לשאלה מהו ההליך המתאים לבחינת טענות פסלות המועלות בשלב מאוחר כאמור, לאחר שהשופט שלגביו מועלית טענת הפסלות סיים לישב בדין.
 
14.          ברגיל, דיני פסלות השופט נועדו לשמור על אי התלות השיפוטית בסכסוך קונקרטי הנדון לפני בית המשפט. כפועל יוצא, המבחן המנחה להכרעה בבקשות אלו עוסק בשאלה אם קיים חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט (סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; לעילות פסלות פרטניות שהוספו לחוק זה ראו סעיף 77א(א1) לחוק זה; בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573, 605 (1994)). כך, בעוד שבמצב הדברים הרגיל שאלת הפסלות עוסקת ביסודה במבט צופה פני עתיד קרי: ביכולתו של בית המשפט להמשיך ולשבת בדין, במקרים שבהם הטענה מועלית לאחר שניתן פסק הדין בערכאה הראשונה בקשת הפסלות הלכה למעשה אינה מיועדת להפסיק את ישיבתו של השופט בהליך, כי אם להביא לביטול פסק הדין. בחלק מן המקרים, עיתוי זה של העלאת הטענה מעורר קושי, וכדברי השופט י' עמית: "מנהג חדש בא למדינה, שלאחר שניתן פסק הדין, הצד שהפסיד טוען לגופו של שופט במקום לגופו של תיק" (ע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תוכנה בע"מ, פסקה 29 (15.2.2011); ראו גם ע"א 4602/07 ממשין חברה להנדסה בע"מ נ' פואד עראם חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פסקה 3 (16.7.2007) (לעיל ולהלן: עניין ממשין)).
 
15.          מהי הדרך לבחון את טענת הפסלות מקום שהיא מועלית לאחר מתן פסק הדין? פסיקתנו לא נקטה עמדה חד משמעית בשאלה זו (ראו בג"ץ 3144/10 חיננזון נ' נשיאת בית המשפט העליון, פסקה 4 (27.4.2010)). יחד עם זאת, בפסק דינה בעניין ממשין ציינה בהקשר זה הנשיאה ד' ביניש:
 
" בנסיבות בהן בקשת הפסלות מוגשת לאחר שניתן פסק הדין והסתיים ההליך [...] הדרך הראויה לבחון שאלה זו [את טענת הפסלות – ע' פ'] הינה במסגרת ערעור על פסק הדין, אשר במסגרתו תתברר גם טענת הפסלות והשלכתה על תוקף פסק הדין" (עניין ממשין, פסקה 3; ההדגשה הוספה – ע' פ'; ראו גם רע"א 5022/07 יאמפולסקי נ' בלצקי, פסקה 3 (11.11.2007) (להלן: עניין יאמפולסקי)).
 
           במקרה אחר, ערעור פסלות שהוגש לאחר שנסתיים הטיפול בתיק נדחה מטעם זה בלבד (ע"א 2057/02 בר נוי נ' קופת בית המשפט העליון, פסקה 2 (12.3.2002); ייתכן עם זאת כי דחיית הערעור במקרה זה נבעה מכך שטענת הפסלות הופנתה נגד שופטת בית משפט זה שדנה בבקשת רשות ערעור, כך שמבחינה מעשית לא הייתה נתונה עוד זכות ערעור על פסק הדין אף לגופו; ראומרזל, בעמ' 74-73 (ה"ש 123) ובעמ' 394).
 
16.          סבורני כי יש מקום לקבוע כי כאשר עסקינן בטענות פסלות המועלות לאחר מתן פסק הדין, ההליך המתאים להעלאתן הוא במסגרת הערעור על פסק הדין. על כך עמד גם המלומד מרזלבספרו: "אין, כעיקרון, דיני הפסלות האכסניה המתאימה לדיון בשאלה מה דינו של פסק דין שניתן שעה שהשופט היה פסול מלשבת בדין" (מרזל, בעמ' 368). במסגרת הדיון בערעור, יידרש בית המשפט לטענת הפסלות והוא רשאי, במקרים המתאימים, להורות על ביטול פסק הדין ועל החזרת התיק לערכאה הדיונית, לשמיעה בפני אותו שופט או בפני שופט אחר גם מטעם זה (ענייןיאמפולסקי, פסקה 3; מרזל, בעמ' 75-74; ראו גם ע"פ 7412/02 צ'רנוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 49, 53 (2003); ע"פ 4535/98 מנבר נ' בית המשפט המחוזי בתל אביב (16.7.1998); בש"א 7149/93בושאר נ' פרידלנדר, פסקה 3 (6.7.1994)).
 
17.          בענייננו, המערערים נסמכים על כך שמולסון, בתה של השופטת, עבדה במשרדו של פסקא ועל כן לשיטתם ישנו חשש כי פסק הדין – אשר התמקד בשאלה אם חתמו על ההסכם מרצונם החופשי, הושפע מהרצון שלא להכתים את שמו של פסקא, בא כוחם אותה עת. אקדים ואומר כי לו הייתה מולסון עובדת במשרד של פסקא באותן שנים שבהן טיפל הוא בעניינם של המערערים או במועד שבו התברר ההליך בבית המשפט קמא, נראה כי היה יכול להתעורר חשש ממשי למשוא פנים, בשים לב להשלכות הפוטנציאליות שהיו יכולות להיגרם למוניטין של פסקא כתוצאה מקבלת התביעה (ראו והשוו מרזל, בעמ' 231). דא עקא, בחינת מסגרת הזמנים הרלוונטית, הן של תקופת הייצוג של המערערים על ידי פסקא הן של ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, מובילה למסקנה שלפיה אין יסוד לטענת הפסלות. בתצהירה ציינה מולסון כי היא הועסקה במשרד של פסקא בין השנים 2001-2000 והחל משנת 2002 עבדה כעורכת דין עצמאית שותפה במשרד אחר. העולה מן הדברים הוא שמולסון עבדה תקופה קצרה יחסית במשרד של פסקא, וסיימה לעבוד שם למעלה משנתיים לפני שנטל פסקא את הטיפול בעניינם של המערערים. עוד עולה מתצהירה, כי מולסון אינה מכירה את בני הזוג או את הליכי התדיינותם עם הקיבוץ. יתרה מכך, הדיון לפני השופטת התקיים 11 שנים לאחר שבתה סיימה את עבודתה במשרדו של פסקא. נוכח דברים אלו, ובשים לב לכך שהמערערים לא הביאו כל עדות לכך שעניין מעניינם היה על שולחנו של פסקא בזמן שמולסון עבדה אצלו, הטענה שלפיה לתוצאה של ההליך קמא הייתה השפעה על מולסון באופן היוצר חשש ממשי למשוא פנים מצד השופטת אינה יכולה להתקבל. משכך, אינני סבור כי קמה עילת פסלות בנסיבות המקרה דנן.
 
           מכאן לבחינת טענותיהם של המערערים לגופו של פסק הדין.
 
האם נפל פגם בהסכמת המערערים להסכם הפשרה?
 
18.          המערערים מבקשים כאמור כי נורה על ביטולו של הסכם הפשרה מחמת פגמים שונים שנפלו בכריתתו. לטענת המערערים הקיבוץ העמידם במצב של "אין ברירה" בדרך של הצגת שתי חלופות שעומדות לרשותם: לפי האחת חברותם בקיבוץ תופסק בהחלטת האסיפה הכללית ותזכה אותם בפיצוי בסך של 78,000 ש"ח; לפי החלופה השנייה יוכלו לעזוב את הקיבוץ בהסכמה ולקבל תמורת כך סכום נמוך בהרבה משווי ערך חברותם בקיבוץ. נטען כי הקיבוץ היה מעוניין להפסיק את חברותם בו; וכי פיטורי המערער מעבודתו במוסך הקיבוץ לאחר שהועסק שם 14 שנים לצד הגבלת התקציב של המשפחה נועדו להפעיל עליהם לחץ כלכלי בכדי להשיג מטרה זו. הקיבוץ מצדו מדגיש כי לו היה מושלם התהליך של הוצאתם מהקיבוץ היו המערערים זכאים לדמי עזיבה בסכום של 78,000 ש"ח בלבד. לפיכך – הסכום שנקבע בהסכם, שעומד על כ-1.2 מיליון ש"ח, הוא סכום סביר. עוד נטען כי המערערים לא הביאו תימוכין לטענתם שלפיה הקיבוץ לא מימן את צרכיהם.
 
19.          בית המשפט המחוזי דחה את טענות המערערים. נמצא כי אמנם מערכת היחסים בין המערערים לבין הקיבוץ לא הייתה מהמשופרות; וכי האחרון רצה בעזיבת המערערים, ברם אין בדברים אלה כדי לבסס את הטענה כי המערערים אולצו לחתום על ההסכם. בהגיעו למסקנה זו נסמך בית המשפט על כמה אדנים: עדותה של דגני; עדויות המערערים; הדברים שנמסרו על ידי פסקא במכתביו לדגני במהלך ההידברות, שמהם עלתה מעורבות ניכרת מצד המערערים בהליכי המשא ומתן; והעובדה שפסקא לא הוזמן לעדות מטעם המערערים. נוסף על נסיבות אלו, בית המשפט עמד על כך שההסכם נחתם בחודש נובמבר 2005 ואילו המערערים טענו לראשונה נגד תוקפו במכתב מחודש פברואר 2008. על כן, בית המשפט הסיק כי לבושן הנכון של טענות המערערים הוא של "טעות בכדאיות העסקה", ובכך אין כדי להקים עילה לביטול ההסכם.
 
20.          כבית המשפט המחוזי אף אני סבור כי הטענה העיקרית בפי המערערים נוגעת לכפייה שהופעלה עליהם לשיטתם על ידי הקיבוץ להגיע להסכם. חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) מונה כמה עילות לביטול חוזה מחמת פגם בכריתתו, וכך קובע סעיף 17 שעניינו עילת הכפייה:
 
כפיה
 
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.
 
 
           הנטל להוכיח קיומו של פגם זה מוטל על המערערים, ומן הטעמים שעליהם אעמוד להלן, אינני סבור כי הם עמדו בו. הפרשנות המקובלת לעילת הכפייה היא כי כדי להקימה על האמצעי הכופה להיות בלתי-חוקי; וכי שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה אינו עולה כדי כפייה (ע"א 276/09 טאבא נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 15 (2.1.2011) (להלן: ענייןטאבא); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב 899-897 (1992) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו דיני חוזים-החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 333 (2005) (להלן: שלו)). יחד עם זאת, השאלה אם הופעל על מתקשר בחוזה לחץ פסול שיש בו משום כפייה תהא תלויה במכלול הנסיבות המאפיינות את המקרה (פרידמן וכהן, בעמ' 946). בענייננו, כאמור, חיציהם של המערערים מכוונים בעיקר ללחצים הכלכליים שהופעלו עליהם לטענתם כדי שיחתמו על ההסכם. ואכן, פסיקתנו הכירה בכך שגם כפייה כלכלית יכולה לבוא בגדרי סעיף 17 לחוק החוזים (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 718 (1994) (להלן: עניין פנפורד); ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100-99 (1989)). ברם, לא כל לחץ כלכלי מקים זכות לביטול חוזה. כדי להכיר בלחץ או כפייה כלכליים ככפייה בת-פועל משפטי יש לבחון את איכות הכפייה ועוצמתה. במסגרת מבחן האיכות יש לשאול אם היה בלחץ הנטען היבט של פסול חברתי-כלכלי (ע"א 7663/11 דדון נ' חדד, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (29.4.2013) (להלן: עניין דדון); ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 237-235 (2001); עניין פנפורד, בעמ' 719). במבחן עוצמת הכפייה בוחן בית המשפט את השאלה אם לצד הטוען לכפייה הייתה חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ. בכלל זאת, יש להתחשב, מבלי למצות, בשאלה אם זכה האחרון לייעוץ משפטי עצמאי; אם ההסכם נחתם בחטף; ואם אי החתימה על ההסכם הייתה מביאה לנזק מיידי וקשה עבור המתקשר התם (עניין פנפורד, בעמ' 724-721; רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל, פ"ד נג(1) 721, 727-726 (1999); ע"א 8688/06 ברדוגו נ' עיריית תל-אביב, פסקה 8 (31.1.2010); ע"א 974/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב, פסקה 9 (2.4.2015) (להלן: עניין רמת נילי)).
 
21.          מן הכלל אל הפרט. אני סבור כי נסיבות החתימה על ההסכם, כפי שעלו מהמסכת העובדתית שהוצגה לפנינו, אינן מעידות, על פני הדברים, על כפייה כלכלית. יחד עם זאת, הטעמים למסקנתי זו שונים במידת מה מאלה שהנחו את בית המשפט המחוזי. כפי שציינו לעיל המגעים להסדרת היחסים בין הקיבוץ לבין המערערים החלו כבר בחודש אוגוסט 2004. בפגישה שנערכה ביניהם לבין מזכירי הקיבוץ בחודש מאי 2005 העלו השניים את התלבטותם אם לעזוב את הקיבוץ (ראו מוצג 22.28 למוצגי המערערים) ואפשרות זו הועלתה על ידי הקיבוץ בהצעת החלטה של המזכירות מיום 24.5.2005. אשר להליכים ברקע לחתימה על ההסכם – כפי שהוסבר לעיל, הקיבוץ החל לנקוט בפעולה חד צדדית להפסקת החברות של המערערים בקיבוץ ולשם כך נקבעה התכנסות של האסיפה הכללית. כתוצאה מצעדים אלה, חודש המשא ומתן בין המערערים לבין הקיבוץ שבסופו הגיעו הצדדים להסכם הפשרה. דא עקא, העובדה שבשלב הראשון הקיבוץ פעל להפסקת חברותם של המערערים באופן חד צדדי אין בה פסול חברתי-מוסרי כשלעצמו גם אם ניתן להניח שיש בכך מימד של הפעלת לחץ חברתי וכלכלי על המערערים. הפסקת חברות, הגם שנחשבת לאקט חמור שנוקט הקיבוץ כלפי חבריו, היא חלק מהסמכויות הנתונות לו, ונקבעו לשם כך הליכים סדורים הכפופים לביקורת שיפוטית (תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973; בפרט ראו תקנות 36, 41-38 לתקנות האגודה של קיבוץ מעברות, מוצג 2 למוצגי המערערים; ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 615-612 (2002)). משכך, לא ניתן לקבוע כי התקיים התנאי בדבר איכות הכפייה. אשר לעוצמת הכפייה הנטענת – ההסכם לא נחתם בחטף והיה תוצר של סבבי התכתבות בין פסקא לדגני, אשר נראה שבמסגרתם ניתן ביטוי לרצונותיהם של המערערים כפי שהשתקפו במכתביו של פסקא (למשל בנושא תביעת הנזיקין). בנוסף, במסגרת חילופי דברים אלה ציין פסקא את רצונם של המערערים, כפי שהובע על ידם בפניו, כי תישמר להם זכות תביעה אישית נגד יחידי הקיבוץ (פרוטוקול הדיון, עמ' 32-31; מכתב מפסקא לדגני מיום 21.9.2005). לכך יש להוסיף כי המשא ומתן לקראת החתימה על ההסכם לאחר שגובש מסמך העקרונות ארך למעלה מחודשיים, קרי: החתימה על ההסכם לא נעשתה בחטף. מדברים אלה נראה כי אף התנאי שעניינו עוצמת הכפייה לא מתקיים בענייננו. יחד עם זאת, המערערים הציגו בערעורם ובבקשה להגשת ראיות נוספות טענות רבות כלפי הייצוג שניתן להם על ידי פסקא. טענות אלו נעדרו מהתביעה שהגישו המערערים, או מסיכומיהם בהליך קמא (בעדותו של המערער ניכרות עם זאת תלונות המופנות כלפי פסקא, ראו פרוטוקול הדיון, עמ' 33-25). משכך, ומשפסקא לא צורף להליך קמא או העיד במסגרתו, לא נקבע אנו כאן כל ממצא בטענות כלפיו ולכן אין מקום להיעתר לבקשת המערערים לצרף ראיות חדשות בנושא זה. ברם, בנסיבות אלו ראינו לנכון לציין כי על רקע היחסים הנטענים בינו לבין המערערים, אי העדתו לא תיזקף לחובתם. לסיכום נקודה זו, השתלשלות האירועים שעליה עמדנו על רקע התשתית הנורמטיבית שהוצגה אינה תומכת בטענת המערערים כי חתימתם על ההסכם יסודה בכפייה. אולם גם בנפרד מכך, סבורני כי השיקול המרכזי לדחיית טענת הכפייה עניינו במועד העלאתה, ועליו נעמוד כעת.
 
22.          להשקפתי דין הטענה בדבר הכפייה להידחות מן הטעם שהמערערים לא הודיעו על ביטול ההסכם בחלוף זמן סביר לאחר שזו פסקה (סעיף 20 לחוק החוזים). בחלוף זמן סביר מהפסקת הכפייה, ההנחה היא שגם אם היה פגם בכריתה, הנפגע השלים עמו הלכה למעשה וויתר על זכות הביטול (שלו, בעמ' 365; ראו גם פרידמן וכהן, בעמ' 1100-1098). המערערים חתמו על ההסכם בחודש נובמבר 2005. בחודש יולי 2007 הם פנו למזכירי הקיבוץ כדי שאלה ישלימו ביצוע תשלומים שהקיבוץ היה חייב בהם בהתאם להסכם, ובחודש נובמבר אותה שנה הועבר מלוא התשלום לפי ההסכם. בחודש פברואר 2008 פנו המערערים לקיבוץ בטענות אחרות נגד ההסכם, שעניינן כאמור באי גילוי נושא העסקה למכירת מפעל מטרנה על ידי הקיבוץ. רק בשנת 2010 הגישו המערערים את תביעתם בטענות לפגמים שנפלו ברצונם החופשי בכריתת ההסכם. סבורני כי פרק הזמן המשמעותי מאז שנחתם ההסכם ומאז שהמערערים עזבו את הקיבוץ, עד להעלאת טענת הכפייה, שבמסגרתו סיים הקיבוץ לשאת בתשלומים שנקבעו בהסכם, אינו יכול להיחשב זמן סביר לנקיטה בצעדים לביטול החוזה בנסיבות המקרה שלפנינו (ראו למשל ראו ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 790 (2003); עניין רמת נילי, פסקה 13; ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 201-200 (2004) (להלן: עניין ארביב); ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 583 (1999); ע"א 189/85 קוגלר נ' שוסהיים, פ"ד מג(1) 241, 247 (1989); ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד, פ"ד מד(1) 75, 83 (1990); שלו, בעמ' 368-366). המערערים לא נתנו כל הסבר המניח את הדעת – בכתובים או בעל פה – לעיתוי שבו הועלתה טענת הכפייה, כ-4 שנים לאחר חתימת ההסכם. זאת, למרות שממכתבם במאי 2007 בנושא השלמת התשלומים נראה כי לא היססו לפנות לקיבוץ כאשר הוראות ההסכם לא מולאו כדקדוקן. בראי דברים אלה, גם אם הייתי מוכן להניח לצורך הדיון כי החתימה על ההסכם נבעה מאילוץ כלכלי שאליו נקלעו המערערים על רקע היחסים העכורים ששררו ביניהם לבין הקיבוץ, ואף אם אניח כי באילוץ זה היה משום כפייה (וכאמור אינני מוכן להניח זאת), לא ניתן לקבל את טענת הכפייה נוכח משך הזמן המשמעותי שחלף עד שהועלתה על ידי המערערים. מטעם אחרון זה סבורני כי ניתן לדחות אף את טענת העושק שהשמיעו המערערים, אשר גם בקשר אליה לא הונח הסבר לעיכוב הניכר בהעלאתה. ממילא, המערערים לא הרימו את הנטל הנדרש להוכחת פגם העושק משלא הראו כי תנאי הסכם הפשרה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים; עניין ארביב, בעמ' 200-199; ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, 950-948 (1999)).
 
23.          מכאן לטענה כי המערערים היו במצב נפשי קשה בתקופה שבה נערך ההסכם ובמועד חתימתו. בערעור שלפנינו, כמו גם בבקשה להגיש ראיות נוספות, נטען כי שגה בית המשפט בכך שלא התחשב בחוות הדעת ובמסמכים הרפואיים שהוגשו בנושא זה. שותף אני למסקנת בית המשפט כי הטענה בדבר המצב הנפשי של המערערים מהווה הרחבת חזית אסורה (ראו למשל ע"א 6799/02יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 151 (2003)). בענייננו, תחילה קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' שהם) ביום 6.9.2011 כי העדים שמסרו את חוות הדעת הרפואיות – ובכלל זאת גם חוות הדעת שביקשו המערערים לצרף להליך כאן מטעם ד"ר סמואל אליהו – לא יוזמנו לעדות וכי המשיב יוכל לטעון נגד משקלם וקבילותם של מסמכים אלה (פרוטוקול הדיון, עמ' 42). ואכן, בהחלטה מאוחרת מיום 25.6.2013 קבע בית המשפט (כב' השופטת ר' לבהר-שרון) כי משלא הוזכרה בכתב התביעה כל טענה בדבר מצבם הנפשי של המערערים לא היה מקום להתיר הגשת חוות דעת בנדון שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה. בשים לב להחלטה זו, בפסק הדין נדחתה טענת המערערים על אודות מצבם הנפשי בהעדר חוות דעת כאמור. לפיכך, מששאלת המצב הנפשי של המערערים נותרה למעשה מחוץ לגדר המחלוקת בהליך קמא סבורני כי בדין קבע בית המשפט כי אין להידרש לטענה זו.
 
24.          בטרם נחתום דיוננו בטענות הנוגעות לפגם בכריתה אציין כי להבדיל מבית המשפט המחוזי, סבורני כי לא היה מקום ליתן משקל ניכר לעדותה של דגני בשאלת התנהלות המערערים משזו נלמדה בעיקר מיחסיה עם פסקא ולא מקשר ישיר עמם. הגם שמתצהירה של דגני השתמע כי היא פגשה את המערערים כמה פעמים בתקופה שלפני החתימה על ההסכם (סעיף 17 סייפה לתצהיר דגני), בעדותה התגלה כי הדברים אינם מדוייקים; כי למעשה פגשה את המערערים אך ב"גלגולו" הראשון של הליך המשא ומתן עמם בחודש אוגוסט 2004; וכי במהלך המשא ומתן לקראת ההסכם נושא הערעור – שנוהל בין החודשים אוגוסט ונובמבר 2005 – עמדה בקשר עם פסקא בלבד (פרוטוקול הדיון, עמ' 92-91). משכך, להשקפתי לא היה מקום ליתן לעדותה משקל מרכזי בשאלת מידת הבנתם של המערערים את תנאי ההסכם. כפי המובהר לעיל, מסקנותינו אינן מבוססות על עדות זו.
 
25.          התחייבות המערערים בשם הילדים בהסכם: עמדנו לעיל על כך שהמערערים מבקשים לבטל את ההסכם בטענה כי נכללו בו תניות הנוגעות לזכויות ילדיהם ולמגבלות החלות עליהם; וכי משום כך תנאי לשכלול ההסכם היה אישורו בבית משפט לענייני משפחה. משלא אושר ההסכם בהליך כאמור ומכיוון שלא ניתן להפריד בין חלקיו, נטען כי ההסכם כולו דינו בטלות. המשיב טוען, מנגד, כי הילדים אינם צד להסכם אך הם שואבים את זכויותיהם הנוגעות לקיבוץ מן הזכויות של הוריהם, המערערים. משכך נטען כי מרגע שהוסדרה הפסקת החברות של המערערים בקיבוץ ממילא לא עומדות לרשות הילדים זכויות הקשורות לקיבוץ. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיב וקבע כי הילדים לא היו חברי קיבוץ בעת העזיבה ועל כן אין להם זכויות עצמאיות כתוצאה מהקשר שלהם עם הקיבוץ, אלא רק מכוח הזכויות של המערערים. גם אני סבור כי טענה זו של המערערים אינה יכולה להתקבל בנסיבות המקרה שלפנינו. גם אם נניח כי הילדים היו צד להסכם במובן זה שיש בו כדי לחייב גם אותם (שכן נקבע בהסכם כי ההורים מתחייבים כי הוראותיו יחולו גם על הילדים בשינויים המחויבים, ראו סעיף 9.1 להסכם הפשרה), ואיננו קובעים מסמרות בעניין זה, המערערים לא הניחו תשתית עובדתית לתמוך בטענה שלפיה ההסכם דנן נופל בגדרי איזו מן החלופות המנויות בסעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962.
 
26.          אשר לטענות המערערים בנושא פגמים שנפלו בניהול ההליך: כזכור, שמיעת ההליך הופסקה והועברה למותב אחר, וזאת לאחר שנשמעו העדויות מטעם המערערים. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי הצדדים הסכימו לכך שפרשת הראיות תמשיך מן הנקודה שבה נקטעה. מעיון בפרוטוקול הדיון נראה שכפי הנטען על ידי המערערים, הסכמה מפורשת לא ניתנה על ידם. ברם, הסכמת בעלי הדין אינה תנאי מחייב להמשך הדיון מן השלב בו הופסק במקרה של החלפת המותב ולא מצאתי כי קמה עילה להתערב בהחלטה להמשיך את הדיון במתכונת האמורה, אשר נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט (ראו תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי; ע"א 8340/10 מ.ו. השקעות בע"מ נ' רשות המיסים בישראל, פסקה 16 (30.1.2013); ע"א 9099/96 ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג, פ"ד נג(5) 1, 14-12 (1999); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 511-510 (מהדורה שביעית, 1995)). עוד יוער כי בית המשפט קמא ציין בפסק הדין כי שמע את המערערים "מחוץ לפרוטוקול" ועל כן יכול היה להתרשם מהתנהגותם, מצוקתם וטענותיהם (עמ' 6-5 לפסק הדין). דא עקא, משלדברים אלה אין כל תיעוד רשמי בפרוטוקול הדיון נקודת המוצא בהליך שלפנינו תהא כי בית המשפט המחוזי לא התרשם ישירות מן המערערים אלא רק מן התצהירים שהגישו ומעדויותיהם כפי שנרשמו בפרוטוקול. בין כך בין אחרת, אף שהיה מקום להקפיד כי דברי המערערים לפני בית המשפט יתועדו בפרוטוקול, אינני סבור כי במקרה דנן נפגע האינטרס של המערערים כתוצאה מהחלפת המותב ואי שמיעת הראיות מחדש במידה המצדיקה את התערבותנו בהחלטה להמשיך את הדיון בנקודה שממנה הופסק. זאת, בפרט נוכח מסקנתנו כי די באי ההודעה על ביטול ההסכם בחלוף זמן סביר לאחר שפסקה הכפייה הנטענת כדי להביא לדחיית הטענה בהקשר זה.
 
27.          פסק הדין בהמרצת הפתיחה: משדחינו את הטענות אשר לפגם בכריתת ההסכם נדחות מאליהן גם הטענות הנוגעות לביטול פסק הדין בהמרצת הפתיחה. לא נעלם מעיניי כי המשיב הגיש את המרצת הפתיחה לבית המשפט המחוזי לאחר שידע כי המערערים לא מיוצגים על ידי פסקא וחרף כך נכתב בהמרצה כי בא כוחם מסכים לאמור בה; וכי בית המשפט המחוזי אישר את ההסכם בלא לקבל את עמדת המערערים ומבלי שבא כוחם חתום על מסמכי המרצת הפתיחה. בצד האמור, המערערים לא הגישו ערעור על פסק הדין בהמרצת הפתיחה – הוא המסגרת המתאימה להשגה על הליך אישור ההסכם על ידי בית המשפט, והמועד להגשתו חלף (ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 733-732 (1985); תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי). אכן, יש להצר על ההתנהלות בהליך האישור של ההסכם, ברם, לא מצאתי כי זו מגלה עילה למתן הארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין בהמרצת הפתיחה, וזאת בהתחשב בקביעתנו שלפיה לגופם של דברים אין מקום לבטל את הסכם הפשרה.
 
           קודם לחתימת הדברים נציין כי – כפי שהובהר מעלה – אין בפסק דיננו בהליך כאן משום הכרעה בטענות המערערים כלפי פסקא, שלא היה צד להליך נושא הערעור שלפנינו, וגם לא העיד במסגרתו.
 
סוף דבר
 
28.      אציע לחבריי אפוא כי נדחה את הערעור מהטעמים שעליהם עמדתי לעיל. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין המשיב בסך של 10,000 ש"ח.
 
ש ו פ ט
 
השופט מ' מזוז:
 
           אני מסכים.
 
ש ו פ ט
 
השופטת א' חיות:
 
           אני מסכימה.
 
ש ו פ ט ת
 
           הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן.
 
           ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשע"ה (‏7.9.2015).
 
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב