Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 28384-09-13 אלמונית ואח' נגד פלוני
 
 
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו


 
לשון הרע
 הגנות אמת דיברתי
תגובה על לשון הרע
14 אפר 2015
28384-09-13


 
השופט הבכיר (בדימ') גדעון גינת


 
המערערים [הנתבעים] 1. אלמונית
2. אלמוני

ע"י עו"ד עודד גיל


 
  - נגד -  


 
המשיב [התובע] פלוני
ע"י עו"ד גנאים קוצאי
 
פסק דין
 
 
ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו, לפיו התקבלה תביעת המשיב בגין לשון הרע, וּבכלל זאת (באופן חלקי) בגין נזק, הוצאות והפסדים שנגרמו לו. סך הפיצוי שפּסק בית-משפט קמא - 65,000 ₪.
 
תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים
1.      בין המערערת 1 (הנשואה למערער 2 ואֵם ילדיו - להלן: "המערערת"), לבין המשיב, התנהלה מערכת‑יחסים במשך מספר שנים.
במהלך תקופה זו נולד למערערת ילד, שלגביו נטען בפני המשיב כי הוא בנו. בעקבות זאת ביקש המשיב מהמערערת לעזוב את המערער 2, וּלהינשא לו. משסירבה, פנה המשיב לאביה של המערערת, וּמשזה מאן לשתף עימו פעולה, פנה ישירות למערער 2 (בעלה של המערערת - להלן: "המערער") וסיפר לו על אודות ה'רומן' ו'תוצאתו'. (סעיפים 9-11 לכתב-התביעה שהוגש בבית-משפט השלום).
לטענת המערערת, הטריד המשיב אותה ואת בני משפחתה ללא הרף, אִיֵים עליה כי יחשוף את סיפורם בפני הקהילה בה הם מתגוררים, ואם לא די בכך, באחד מביקוריה אצל אחיותיו של המשיב (שהן חברותיה), אנס אותה המשיב (סעיף 5 לערעור).
המערערת ביקשה להתלונן במשטרה אך אביה (שהוא מבֵּין אנשי הדת של ...), הניאהּ מעשׂוֹת כן, בנימוקים של שמירה על שמה הטוב ושם משפחתה, ואיים עליה בהרחקתה מהמשפחה אם לא תציית לו (סעיפים 7, 9 לערעור).
 
2.      לגבי העובדות הנ"ל אין מחלוקת, וגירסאות הצדדים דומות, למעט באשר לנושא האונס.
משלב זה נחלקות גירסאות הצדדים.
לפי סעיף 75 לפסק-הדין של בית-משפט השלום, הגישה המערערת תלונה במשטרה כנגד המשיב "על פי עצת בעלה ואביה...". בית-המשפט התרשם (ר' סעיף 83 לפסק-דינו), כי התלונה הוגשה "עקב לחצים של בעלה ואביה".
מסקנה זו אינה מתיישבת עם גירסת המערערת בסעיף 6 לתצהירה, לפיה אביה ניסה להניאהּ בכל דרך מלהתלונן. יתרה מזו, גם לאחר שנודע לאב כי בִּתוֹ הגישה תלונה במשטרה, דחק בה לבטל את התלונה ואיים עליה כאמור אם לא תעשה כן.
 
3.      כך או כך, אין מחלוקת כי ביום 26.7.2001 הגישה המערערת תלונה מפורטת במשטרה, ממנה עולה כי המשיב אנס אותה. בעקבות תלונה זו נעצר המשיב ביום 26.7.2001 למשך ארבעה ימים, ושוחרר לאחר מכן.
ביום 30.7.2001 שבה המערערת והתייצבה במשטרה וּביקשה לחזור בה מהודעתה. המערערת מסרה גירסה מפורטת באשר למהוּת יחסיהּ עם המשיב, ממנה עולה כי התקיימה ביניהם מערכת-יחסים עמוקה וּממושכת, המושתתת על רצון ורגש הדדי. בעקבות הודעה זו סגרה המשטרה ביום 20.3.2003 את תיק החקירה כנגד החשוד-המשיב, בעילה של "חוסר אשמה" (נספח ט' לכתב התביעה).
 
 
 
 
4.      בית-המשפט קמא מצא לנכון להזכיר (סעיף 84 לפסק-דינו), אסופת מכתבים גדולה שהוגשה לו (ת/4). המדובר במכתבים שכתבה המערערת למשיב, כאשר ראוי לציין כי חלקם נכתבו לאַחַר תאריך האונס המיוחס. מכתבים אלה מתארים את אהבתה העמוקה למשיב ואת המשמעות שיש לו בחייה.
אין זה סביר, כי אישה שעברה אונס, על כל הכאב וההשׁפּלה הכּרוּכים בכך, תשב, כחצי שנה לאחר מעשה האונס, ותכתוב מכתבי אהבה קורעי לב למי שהתאכזר אליה. ראוי לציין, כי בכתב-ההגנה שהגישו המערערים בבית-משפט השלום מוכחש עניין המכתבים (סעיף 5 לכתב-ההגנה), אך בסעיף 86 לפסק-הדין מצטט בית-משפט השלום מכתב של המערערת מיום 6.2.1998, כך שתוכנם היה מקובל עליו כראָיה ליחסים הקרובים שבין המערערת למשיב.
אירוע נוסף שמצדיק אזכור - המערער והמשיב נפגשו באקראי במסגד בו הם מתפללים. פגישה זו אירעה לאחר שנודע למערער מפי המשיב על יחסיו עם המערערת, והביאה לחילופי מילים וּמהלומות בין השניים (סעיפים 77-78 לפסק הדין), דבר שהביא את המשיב להתלונן על המערער במשטרה כי תקף אותו, ואִילוּ המערער התלונן במשטרה על המשיב מאחר וגרס כי מדובר בתלונת-שווא. תלונות אלה תרמו להעמקת הסכסוך בין הצדדים, וּלכך שאנשים נוספים נחשפו לסיפור מעשה ה'אונס' המיוחס למשיב ולפּגיעה בשמו הטוב.
 
5.      על רקע דברים אלה, הגיש המשיב ביום 30.3.2005 כנגד המערערים תביעת לשון הרע בבית-משפט השלום בתל-אביב יפו, תביעה בה, כאמור, זכה.
בפסק-הדין שניתן בבית-משפט השלום נקבע כי בני הזוג (המערערים) ישלמו למשיב, "ביחד ולחוד", את מלוא הסכום, בהתאם לסעיף 7א.(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), הקובע כדלקמן:
"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית‑המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק."
 
לפיכך נפסקו למשיב 50,000 ₪.
באשר לרכיב השני של תביעתו, פסקה שופטת בית-המשפט קמא 15,000 ₪ בלבד לעניין נזק ואובדן השׂתכרות שנגרמו למשיב.
 
6.      המערערים חולקים על גובה הסכום שנפסק בבית-משפט קמא בגין לשון הרע, וּמבקשים כי לכל היותר ייפסק לטובת המשיב "פיצוי סמלי בלבד, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה", כלשונם (סעיף 27 לכתב הערעור).
בנוסף, חולק המערער על חיובו באופן אישי.
הערעור הוגש כנגד קבלת התביעה לגופה, וכנגד חיובם של שני המערערים.
 
המחלוקת
7.      בשלב הערעור, המערערים אינם חולקים על קביעותיו העובדתיות של בית‑המשפט קמא, אלא על התוצאה הסופית אליה הגיע.
 
החוק
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי:
"1.       לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)     להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)     לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)     לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)     לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"
 
בּרי, כי המעשים שיוחסו למשיב הינם בחזקת לשון-הרע, ואין צורך להרחיב            מעבר לכך. די בהפניה לדברים שנכתבו בפסק-דינו של בית-משפט קמא (ר' סעיפים 87, 94). בנקודה זו אני מקבל את מסקנת בית-המשפט קמא:
"87.       הודעתה ותלונתה במשטרה של התובעת מהווה דברי לשון הרע באשר התלונה היא תלונת שווא על מעשה אונס, בוודאי מעשה ברוטאלי בתחום הפלילים בגינו עלול אדם, באם יורשע, לישב שנים רבות בבית הכלא, ואף לשאת אות קיין לתמיד, זמן רב לאחר שחרורו...
 
94.  ...המדובר בדברי לשון הרע בוטים, קשים ומרים, שילוו את התובע עד סיום חייו."
המערערת
8.      המערערת מסרה תלונת-שווא במשטרה כנגד המשיב. תלונה זו הביאה למעצרו, ואין ספק כי הסבה לו עוגמת נפש מרובה, לילות ללא שינה ונזקים שאיני מקל בהם ראש וקשה לכמתם.
מסירת תלונת-שווא הינה מעשה חמור. שמו הטוב וּכבודו של אדם אינם יכולים להיות למִרמס, ולא קל למצוא עילות שתצדקנה הבנה והקלה כלפי מי שהגיש תלונת-שווא למשטרה בטענה של אינוס.  דבר זה ראוי כי ייעשה רק כחריג שבחריגים. עם זאת, במקרה שבפניי, סבורני כי יש הכרח לתהות על המניעים והלחצים שהביאו את המערערת למסור את תלונתה הנ"ל.
המערערת מסרה תלונה שִׁקרית ביודעין, כנגד אדם אותו אהבה ועימו ניהלה מערכת-יחסים ממושכת. כמי שגדלה בחברה שמרנית, מסורתית, אשר רואה בעין קשה מעשים כגון אלה בהם 'הסתבכה' המערערת, ברור כי מצוקתה הנפשית הייתה גדולה. הלחצים להם הייתה נתונה, מבית וּמחוץ, היו קשים מנשוא, וּמרגע היוודע ה'רומן' - נכנסו המערערת ומשפחתה לסחרור.
המערערת, אישה צעירה, נשואה ואם לילדים, מצאה עצמה בין בעלה הנסער לבין אביה איש הדת, וסיפור המעשה, תהא גירסתו אשר תהא, היה בו גם כדי לפגוע בשמם הטוב, בשלוות נפשם וּבבריאותם של כל המעורבים.
מרגע הפצת הסיפור (ולא ברורה מידת האמת בגירסה שהופצה) בקרב סביבתה בכלל וּבקרב בני משפחתה הקרובים בפרט, חייהם לא ישובו עוד להיות כשהיו.
 
המשיב
9.      המשיב סבר כי המערערת תתגרש מבעלה ותעזוב את בֵּיתה (סעיף 7 לתצהירו), תינשא לו וּתגדל עימו את ילדם המשותף, לדבריו. המשיב חפץ בכך בכל לב (ר' סעיף 9 לתצהירו, "רציתי להכיר בבני וליטול עליו אחריות כאב"). עניין הילד המשותף, אגב, לא נתברר. כמתואר בסעיף 10 לכתב-התביעה, פנייתו אל אביה של המערערת לא הניבה עזרה מצד האב, וּמשזה לא סייע, והעניינים לא התקדמו בקצב שהשׂבִּיע את רצונו, פנה המשיב ישירות לבעלה של המערערת (סעיף 11 לכתב התביעה).
 
 
 
לא ניתן להתעלם מדרך פעולתו המניפולטיבית והכוחנית של המשיב, אשר פעל שלא על-דעת המערערת, וּברי, כי לוּ היה מתייעץ עימה בטרם פעל כפי שפעל, הייתה מתנגדת מאוד למעשיו. ניתן להתרשם מתחושותיה ועמדתה, מדבריה: "זה בושות ב... עשה לנו עצבים, עשה לנו מחלות..." (עמ' 40 לפרוטוקול, חקירתה מיום 22.10.2012). וכשנשאלה: "בעלך מתי ידע על האונס?", היא משיבה: "כשסיפר לו המסריח שלך, התובע" (עמ' 43 לפרוטוקול). תוצאת פעולות נמהרות ואנוכיות אלה של המשיב, יכלה להיות קשה ביותר ואף קטלנית, ככל שהדבר נוגע לשלומה ולחייה של המערערת.
התנהגות שלוחת-רסן זו של המשיב, יש בה משום 'אשם תורם' נכבד לאופן בו פעלה  המערערת, שבצר לה, הבינה כי עליה לעצרוֹ בכל דרך מהמשך הפצת סיפורם, לפי גירסת המשיב, בקרב בני משפחה, מכּרים וחברים נוספים. ניתן להתרשם מתחושת המצוקה בה הייתה המערערת שרויה (סעיף 11 לתצהירה).
 
דיון והכרעה
10.  המערערת נקלעה לרגשות מעורבים, בעודה נתונה תחת לחץ, איומים וּפחד. אלה דחפוּהּ להגשת תלונתה השִׁקרית, תלונה שגררה שקרים רבים נוספים, הן בתצהירה והן בעדותה בפני בית-המשפט.
 
11.  סבורני, כי הפּרשׁנות שנתן בית-משפט קמא למעשה המתלוננת, קרי להודעת הכזב בגין אינוס, שמסרה במשטרה, הינה מצומצמת ואין בה די. ר' י' זוסמן, "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה 7, בעריכת ש' לוין), סעיף 665 בעמ' 857-856:
"פירוש מסמך נחשב לשאלת חוק, ולגביו רשאי - ואף חייב - בית-המשפט לערעורים להמיר את מסקנת הדרגה הראשונה במסקנתו, כאשר שוכנע, כי פירוש הדרגה הראשונה היה מוטעה. הדבר אינו תלוי כלל במהימנות העדים, אלא במשמעות הכתוב, ושוב אין צידוק לכך כי בית-המשפט לערעורים יבטל את דעתו מפני דעתו של השופט הראשון."
 
מסמך זה, קרי ההודעה (הראשונה) במשטרה (שגרר אחריו אירועים קשים ולא נעימים), כפי שאני רואה אותו - הינו תולדה של נסיבות חריגוֹת, והוא מחייב פּרשׁנוּת רחבה וּמעמיקה יותר מזו שניתנה לו, וּמכאן התערבותיּ בפסק-הדין מושא הערעור.
 
12.  המשיב ראה לנגד עיניו רק את עצמו וטובתו. אלמלא התנהגותו האנוכית והאימפולסיבית (שקיבלה את ביטויהּ בפניותיו לאבי המערערת וּלבעלה), סביר להניח, כי המערערת לא הייתה מתלוננת כנגדו. ראויה לציון העובדה, כי התלונה השִׁקרית במשטרה הוגשה כשבוע בדיוק לאחר שיחותיו ה'יזומות' של המשיב עם האב והבעל.
 
13.  סעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע, לגבי התנהגות תובע:
"65. התנהגות התובע
נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית-המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית-המשפט יראה לצודק [הדגשה הוספה]."
 
במקרה שבפניי שוכנעתי, כי בהתנהגותו של המשיב יש משום 'אשם תורם' משמעותי ביותר, שגרם לתלונה שהוגשה כנגדו ולנזק שאוּנה לו בעקבותיה. לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב אחראי במידה ניכּרת לנזק שנגרם לו.
לדעתי ראוי לפסוק בענייננוּ בהתאם לסעיף 65 הנ"ל.
 
14.  סעיף 68(א) לפקודה הנ"ל, משלים את הוראת סעיף 65, ודן בהפחתת פיצויים עקב אשם תורם:
"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית-המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;"
 
 
 
 
15.  בסעיף 61 לסיכומיו מתאר עצמו המשיב כ-"צעיר שזה עתה החל את חייו הבוגרים כבחור צעיר. זהו הגיל שהתובע היה אמור לבנות ולגבש את חייו המקצועיים, ללמוד ולבנות חיי משפחה..."; וּבסעיף 62: "התובע היה אדם מוכשר, פעיל ומלא שאיפות".
תכונות וּמטרות חיוביות אלה לא סייעו למשיב, עת ביקש לממש את  תכניותיו, וּבחר, באופן נמהר וחד-צדדי, לפנות לבעלה של המערערת (וּברור שעשה כן שלא על‑דעתה וּבניגוד גמור לרצונה).
סעיף 11 לכתב-התביעה מתאר את הדברים באופן הבא:
"משכך, ומאחר שהתובע רצה להכיר בבנו וליטול עליו אחריות כאב, הוא החליט לחשוף את הפרשה בפני התובע."
 
מאדם שאפתן המתכנן את חייו, מצוּפּה היה כי ינהג באופן שקול, אחראי וּבוגר. תחת זאת נהג המשיב בדרך מניפולטיבית, כשהוא רואה לנגד עיניו את  רצונו שלו בלבד.
 
16.  יתרה מזו. בבואי לדון במעשי המערערת, לא אוכל להתעלם מהודעתה השנייה במשטרה (מיום 30.7.2001), בה היא מבקשת לחזור בה מדברים שמסרה בהודעתה הקודמת. המערערת מכה על חטא, מתייסרת עקב ההודעה שמסרה וּמבקשת לתקנהּ:
"...אני מבקשת למסור עדות זאת, ושעדות זאת תהיה חסויה ושאף אחד לא ידע את האמת ממה שאני מספרת עכשיו... אני רוצה לספר את האמת. [המשיב] לא אנס אותי בכלל מה שהיה ביני ובין [המשיב] זה היה אהבה.. אני אהבתי את [המשיב] הרבה ואפילו אהבתי אותו יותר מבעלי.. אני הגשתי את התלונה שלי נגד [המשיב] כי בעלי ואבא שלי ידעו מכל הסיפור הזה ואני סיפרתי להם ש[המשיב] אנס אותי ושאין לי קשר איתו.. אבא שלי מוכר ב... ולא רציתי לעשות לו בושות לכן התלוננתי ש[המשיב] אנס אותי.. מבקשת להגן עליי שלא ירצחו אותי אם ידעו במשפחה שלי שאני קיימתי יחסי מין עם [המשיב] מרצוני הטוב והחופשי.. הייתי חייבת לשקר כדי לא לעשות בושות לאבא שלי ובעלי. אני מספרת את העדות הזאת כדי שמצפוני יהיה נקי וש[המשיב] לא ישב בכלא חף מפשע בגללי."
 
 
 
 
בעדותה בפני בית-המשפט (ביום 22.10.2012) נחקרה המערערת על הודעה זו וּביקשה לסתור דברים שמסרה שם. היא שבה וטענה כי נאנסה, וכי הודעתה המאוחרת הוגשה רק בגלל לחצים שהפעיל עליה אביה. בית-משפט השלום דחה עדות זו (ר' סעיף 83 לפסק הדין), וּבכך כמובן צדק. עדותה השנייה במשטרה מפורטת, וניכר כי נמסרה מעומק הלב. היא סדוּרה, הגיונית, וּמשכנעת בכאבהּ ואמיתותהּ. כך לא נשמעת עדות שנמסרה כלאחר יד רק כדי לרצות מאן-דהוא. לא למותר להדגיש, כי חוקרי המשטרה פעלו על בסיס ההודעה השנייה הנ"ל.
 
17.  ברור, כי ההודעה הראשונה במשטרה מהווה לשון הרע, כפי שטוען המשיב. הודעה זו אינה יכולה לחסות תחת ההגנה של סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע - הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה -  מתחייבת המסקנה, כי התלונה הראשונה לא הוגשה בתום לב, שכּן חלות הוראות סעיף 16(ב)(1) לחוק.
בשים-לב לדברי המערערת בעדותה השנייה ולקביעות בית-משפט קמא בעניין זה, התלונה הראשונה לא הייתה אמת, ובנסיבות המקרה אין ספק, כי המערערת גם לא האמינה באמיתותה בעת מסירתה.
 
18.  עם זאת, סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מונה מספר נסיבות המצדיקות הקלה עם מפרסם לשון הרע. נראה לי כי נכון יהיה לבחון את המקרה שבפנינו לאורו של סעיף 19(4):
"19.      הקלות
בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית‑המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:...
(4)     הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע... ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."
 
 
 
 
סבורני, כי המערערת ראויה להתחשבות מהטעם המנוי בסעיף שלעיל. מהודעתה השנייה במשטרה, אני מתרשם כאמור כי מצפּוּנה ייסר אותה, וכשם שמסרה הודעת-שווא במשטרה, היא אזרה כוח ושׂמה פעמיה בשנית אל אותה תחנת משטרה, במטרה לחזור בה מהודעה זו.
 
19.  לא זו אף זו. המשיב מלין על כך שהמערערים הלכו והפיצו שמועה שִׁקרית על אודותיו, באוזני זרים; בעוד שהוא עצמו הלך והפיץ עניין אינטימי וּפרטי ביותר, הנוגע לו ולמערערת, באוזני שניים מהאנשים המשמעותיים בחייה. גם אם הדברים שהפיץ משקפים את המציאות לאשׁוּרה, עדיין לא הייתה לו זכות לעשות כן, וּבמעשיו יש משום פגיעה אנושה בפרטיותה ובכבודה של המערערת.
התנהלות המערערת כפי שתוארה על-ידי המשיב בפני הקרובים לה, לא תרמה לשמה הטוב, והפּגיעה החמורה בה, אינה פּחוּתה ברמתה וּבמשקלה, מפגיעתה של המערערת במשיב, עת הגישה נגדו תלונת-שווא (ואיני מקל ראש לרגע בחומרתה של תלונה זו, בעטיה מצא עצמו המשיב במשך 4 ימים מאחורי סורג וּבריח בגין אונס שלא ביצע).
 
20.  הגנות נוספות הרלוונטיות לענייננו מובאות בסעיף 15 לחוק:מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)
 
"15.      במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1)     ...מיום 14.8.1967
תיקון מס' 1
ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)
 
(2)     היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3)     הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4)     ...
(5)     הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע-
(א)     ...
(ב)     ...
(6)     ...
(7)     ...
(8)     הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע …, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.מיום 29.3.1979
תיקון מס' 2
ס"ח תשל"ט מס' 931 מיום 29.3.1979 בעמ' 82 (ה"ח 1352)
 
(9)     ...
(10)    הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11)    ..."
 
הגנת התגובה ללשון הרע
21.  ד"ר יובל קרניאל, במאמרו "גזענות תקשורת ולשון הרע - האם מותר לומר על גזען שהוא 'נאצי'?", המשפט י"א תשס"ז, עמ' 409, דן בפרק 2 ב'הגנת התגובה ללשון הרע' (Qualified privilege of reply to defamatory publication) בבריטניה וּבארצות-הברית (עמ' 426-427, טכסט לה"ש 68 עד 77). בהסתמך על סעיפים 15(2), 15(10) לחוק איסור לשון הרע, מציע המחבר המלומד "פרשנות חדשה ותכליתית", עמ' 428 קטע אחרון, לפיה שתי הגנות אלה שלפי סעיף 15, תשמשנה "הגנה ואף עידוד לאדם המפרסם דברי גינוי חריפים לדברי גזענות".
 
22.  הגנת התגובה ללשון הרע המוּכּרת בדין בארצות-הברית, והמבוססת על הוראות המשפט המקובל, מובאת, בין השאר, בפסק-הדין בעניין:
Vincent P. FORETICH  v. CAPITAL CITIES/ABC, INC 37 F.3d 1541, 63 USLW 2292, 22 Media L. Rep. 2353
 
http://openjurist.org/37/f3d/1541/foretich
 
 
 
 
 
 
בית-המשפט לערעורים של המעגל הרביעי, מפי Murnagham, Cir. Judge, הסביר בסעיפים 131-134 לפסק-דינו של בית-המשפט (הדגשות הוספו):
"C
131
In determining the reasonableness of a reply, we need not plow entirely new ground: the common law on the conditional (or qualified) privilege of reply, also known as the privilege to speak in self-defense or to defend one's reputation, can help guide our discussion. Under the common law, the publication of a defamatory attack constitutes an "occasion" triggering the conditional privilege of reply, but the protection of that privilege is lost if it is "abused." As a leading commentator on libel and slander explained more than a century ago:
 
132
Every man has a right to defend his character against false aspersion. It may be said that this is one of the duties that he owes to himself and to his family. Therefore communications made in fair self-defense are privileged. If I am attacked in a newspaper, I may write to that paper to rebut the charges, and I may at the same time retort upon my assailant, when such retort is a necessary part of my defense, or fairly arises out of the charges he has made against me.
 
133
William Blake Odgers, A Digest of the Law of Libel and Slander (1st Am. ed. Bigelow 1881), quoted in Chaffin v. Lynch, 83 Va. 106, 1 S.E. 803, 811 (1887).19
 
134
One may abuse, and thus lose, his conditional privilege of reply if, inter alia, (1) his reply includes substantial defamatory matter that is "irrelevant" or "non-responsive" to the initial attack; (2) his reply includes substantial defamatory matter that is "disproportionate" to the initial attack; or (3) the publication of his reply is "excessive," i.e., is addressed to too broad an audience. See Restatement (Second) of Torts Secs. 599, 603-605 (1977); Annotation, supra note 19, Sec. 2[a], at 1086 & nn. 9-15; id. Sec. 5[a], at 1091-96 (collecting cases on the relevance of the reply to the initial attack); id. Sec. 5[b], at 1096-99 (collecting cases on the proportionality of the reply); Ransom P. Reynolds, Jr., Comment, Self-defense in Defamation or "Re-tort Not Reply", 34 Alb.L.Rev. 95, 96-100 (1969). Our reading of the extensive case law on abuse of the privilege of reply, see infra, demonstrates, however, that a public response to a public attack may be "uninhibited, robust, and wide-open," New York Times, 376 U.S. at 270, 84 S.Ct. at 721, without stepping over the line into abuse."
 
ראו גם: Restatement of the Law, Second, Torts סעיף 593; וכן:                              41 A.L.R 3d 1083.
וראו באנגליה:
Nigel Watts v. Times Newspapers [1997] QB 650; [1996] 2 WLR 427; [1996] 1 All E R 152;
http://www.bailii.org/ew/cases/EWCA/Civ/1995/45.html
סעיפים 30 עד 50.
            בעניין:
 Simon Regan v. Thomas David Barton Taylor [2000] EWCA Civ 68
 http://www.bailii.org/ew/cases/EWCA/Civ/2000/68.html
 
כתב Lord Justice May בבית המשפט לערעורים אזרחיים לגבי מהותה של ההגנה הנדונה (הדגשות הוספו):
"…The relevant law relating to the defence of qualified privilege in defamation proceedings is uncontentious...  The defence of qualified privilege is based on public policy.  It is usually analysed in terms of duty and interest.  It arises on an occasion where the person who makes the communication has an interest or a duty to make it to the person to whom it is made, and the person to whom it is made has a corresponding interest or duty to receive it - see Adams v. Ward [1917] AC 309 at 334.  A species of qualified privilege arises where a person whose character or conduct has been attacked is entitled to answer that attack.  Defamatory statements which he may make about the person who attacked him will be privileged, provided that they are published in good faith and are fairly relevant to the accusations made.  The person replying to an attack is not required to be diffident in protecting himself and is allowed a considerable degree of latitude - see generally Gatley on Libel, 9th Edition, paragraph 14.49.   “There is an analogy between the criminal law of self-defence and a man’s right to defend himself against written or verbal attacks.  In both cases he is entitled, if he can, to defend himself effectively, and he only loses the protection of the law if he goes beyond defence and proceeds to offence.”  - Lord Oaksey in Turner v. M.G.M. Pictures [1950] 1 All ER 449 at 470-471.
 
המחברים המלומדים של:
Gatley on Libel and Slander 12th ed.(London 2013)
 
דנים בפרק 14 (עמ' 531) בחסינות מוגבלת לפי המשפט המקובל -
Qualified Privilege at Common Law
 
וכך נאֱמר בסעיף 14.1 (הדגשות הוספו, ה"ש הושמטו):
"There are circumstances in which, on grounds of public policy and convenience…a person may yet, without incurring liability for defamation, make statements of fact about another which are defamatory and in fact untrue. These are cases of qualified privilege…For a very long time these cases concerned communications of a 'private' nature, commonly arising out of the necessities of some existing relationship between the maker of the statement and the recipient".
 
בסעיף 14.68 מצטטים המחברים המלומדים בהסכמה את פסק-הדין בעניין:
Turner v. MGM Pictures [1950] 1 All E R 449, 470-471 HL
שם הקביל Lord Oaksey את החסינות הנדונה להגנה עצמית Self defence בפלילים.
"The law does not concern itself with niceties in such matters."
אמר שם השופט, והמחברים המלומדים מציינים בעקבות זאת (טכסט                  לה"ש 498), כי (הדגשה הוספה):
"In response to an attack one is given a considerable degree of latitude, and may go on the offensive..."
 
ברוח הדברים שציטט השופט אגרנט בעניין גורלי בראשית שנות ה-50' מהמהדורה ה-7 של הספר הנ"ל, ראו להלן סעיף 24 סיפא.
23.  חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, "לשון הרע הדין המצוי והרצוי" (ירושלים 2005), בפרק ד', עמ' 312-323, דנים בסייג של הגנה על אינטרס פרטי לגיטימי. פרק ז' עמ' 363-368, דן בלשון הרע כתגובה ללשון רע אחרת. המחברים המלומדים כותבים, כי כאשר הנתבע מפרסם לשון הרע בתגובה ללשון הרע שפורסמה קודם לכן, תעמוד לו הגנת תום-הלב:
"במשפט המקובל שייך מקרה זה לשורת המקרים שבהם עשויה לעמוד למפרסם הגנת ה-Qualified privilege שמותנית בתום לב... הן בישראל הן במשפט המקובל מוגבלת הגנה זו אך ורק לתגובות סבירות לאותה לשון הרע.  ההגנה לא חלה במידה שהתגובה חורגת מהסביר..."
 
הצעתם היא, ש"אין להטיל אחריות משפטית (פלילית או נזיקית) בגין לשון הרע כאשר הנפגע פרסם גם הוא לשון הרע על העושה, קרי: מדובר בפרסום לשון הרע הדדי שבו כל צד מכפיש את הצד האחר" (הדגשה הוספה. עמ' 363-364).
 
24.  אורי שנהר, "דיני לשון הרע" (נבו 1997), מזכיר (סעיף 26.4.2, עמ' 394), כי סעיף 21(ד) לפקודת הנזיקין 1944 הגדיר כנסיבה מקילה התגרות של התובע בנתבע [ת"א (ת"א) 84/50 בן-גפן נ' סיני, פסקים (מ') (ת) 34], וכי בית-המשפט העליון (בעקבות בית-המשפט המחוזי בנצרת, שדן באותה פרשה), ראה בפרובוקציה מצד התובע משום נסיבה מקילה עם הנתבע: ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי פ"ד מז(1), 535, 538.
בעמ' 298 כותב המחבר המלומד:
"פרסום תגובה על דברי לשון הרע עשוי להוות במקרים רבים את הדרך המהירה והיעילה ביותר לתיקון הנזק שגרם פרסום לשמו הטוב של אדם."
 
 
ראו, שם, סעיפים 20.4.1 עד 20.4.8, כאשר המחבר המלומד סומך ידיו, לענייננוּ, על הגנות סעיפים 15(3), 15(10) לחוק איסור לשון הרע  ועל ע"פ 24/50 גורלי נ' היועהמ"ש פ"ד ה', 1145, 1163, 1168, שנפסק עוד קודם לחקיקת חוק איסור לשון הרע [כמצוין שם בסעיף 20.4.5, וּבוֹ התייצבו עוה"ד "ח.ה. כהן וגב' נ. סלומון" בשם המשיב].  השופט ש' אגרנט ציין בהסכמה את הדין האנגלי (עמ' 1173א'):
"כי 'הכלל הוא (ש)אין להעמיד את לשונה של ההודעה המותרת במבחן של בדיקה קפדנית יתר על המדה' (גאטלי ע' 656)."
 
לשון הרע גם בדברי אמת
25.  הרמב"ם פירש את הדברים באופן הבא:
"אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: 'כך אמר פלוני, כך וכך שמעתי על פלוני' - אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאוד והוא בכלל לאו והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת..."
(הלכות דעות, פרק ז', הלכה ב').
 
26.  במאמרה של רות גביזון, "הזכות לפרטיות וזכות הציבור לדעת" (קובץ מאמרים לכבודו של חיים ה. כהן, האגודה לזכויות האזרח, ירושלים תשמ"ב 1982), בעמ' 187, דנה הכותבת המלומדת בשאלה "האם תמיד מוצדק לפרסם את האמת?", וּמשיבה בשלילה. פרופ' גביזון מציינת כי:
"צירוף הוראות חוק לשון הרע וחוק הפרטיות מראה כי הפיתרון הישראלי להתנגשות בה נדון הוא הקניית זכות תביעה לאדם הנפגע בשל פרסום הפוגע בפרטיותו, אף כאשר הפרסום הוא אמיתי, בכפוף לשורה של הגנות שהעיקרית שבהן היא קיומו של ענין ציבורי."
(עמ' 183 למטה, טכסט לה"ש 13);
"פרסום דברי אמת עלול לפגוע, ולעיתים הפגיעה היא חמורה ומרחיקת לכת";
 
"כל פגיעה דורשת טעם מצדיק".
וּמסקנתה (בעמ' 218, קטע שני) היא, שכאשר פרסום האמת ברבים,-
"גורם לפגיעה של ממש, וכאשר אין לפגיעה זו טעם מצדיק בכך שהיא חיונית או חשובה למניעת נזק לציבור, טוב יהיה להימנע מפרסום כזה.";
 
"...אין זה תמיד נכון שפרסום דברי אמת הוא מוצדק... פגיעות (או גרימת נזק) לפרטים או לחברה אינן רצויות; לכן, טענה כי יש לאדם חירות לפגוע חייבת להיות נתמכת בטעם מצדיק; פרסום דברי אמת עלול לפגוע, ולעתים הפגיעה היא חמורה ומרחיקת לכת; לעתים יש טעמים המצדיקים פגיעות אלה, אולם אין זה המצב תמיד; כאשר אין טעם מצדיק שהוא בעל משקל דיו, אין פרסום דברי אמת הפוגעים בפרט מוצדק."
 
וּבעמ' 190:
"דומה כי אין צורך להכביר מלים על כך שפרסום דברי אמת יכול לגרום לאדם נזקים חמורים, חלקים ברורים ומיידיים, וכי פגיעתה של האמת יכולה להיות רעה."
 
27.  השופט חיים ה' כהן, ציטט במאמר "לא תלך רכיל בעמיך - מקצת רכילות ולשון הרע מהלכה ואגדה" (בתוך: מבחר כתבים, ירושלים תשס"א, עמ' 194), מתוך מסכת סוטה לה ע"א, את האמירה הבאה:
"...גם האמת הצרופה יכולה להיות לשון הרע... אלא כבר אמרו חכמים, שכשלשון הרע עטופה אמת, אין זאת אלא כדי לעורר אמון הציבור בה..."
 
הִנה למדים אנו, כי גם בָּאמת יש להשתמש בתבונה.
 
 
 
 
 
 
 
סיכום
28.  בענייננוּ, אני סבור כי גם אם יש אמת ביסוד הדברים שאמר המשיב, הם עדיין לא היו צריכים להיאמר כפי שנאמרו, למי שנאמרו, בעת בה נאמרו. המשיב פגע בשמה הטוב של המערערת, בדבריו בפני בעלה ואביה על אודות מערכת-היחסים שחלקו, וכתוצאה מכך הלכה היא ונהגה כפי שנהגה.
אפשר שכּל אחת מההגנות הספציפיות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, בפני עצמה, לרבות הגנת התגובה על דברי המשיב, אינן עומדות למערערת בענייננוּ; אך נראה לי כי שׁילוּבן של אלה יחד עם הוראת סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע, סעיפים 26.5.2 עד 26.5.7 בספרו של שנהר, יחד עם הוראות סעיפים 65, 68(א) לפקודת הנזיקין, שהובאו לעיל - מצדיקים התערבות בסכום הפיצוי שנקבע על-ידי בית-משפט השלום, בָּנסיבות המיוחדות והמאוד חריגות של המקרה הנוכחי.
 
29.  המשיב דבק באמת שלו. הוא רצה בכל לב להגשים את משאלתו ולחיות חיים משותפים עם המערערת, אך הדרך בה בחר והשגיאות שעשה (אנושיות ככל שתהיינה), גבוּ מחיר כבד מכֹּל המעורבים. המשיב בפניותיו הבוטות לאביה של המערערת ולמערער, פתח תיבת פנדורה, והעמיד את המערערת בפני מצב בלתי-נסבל.
 
המחיר הנפשי הכבד, ששׁוּלם זה מכבר על-ידי כל הצדדים, נראה לי כבד דיו, וסבורני כי די בו.  שני הצדדים טעו וּפגעו זה בזה, באופן הדדי, שגרם צלקות ארוכות טווח. בנסיבות אלה, פסיקת פיצוי כזה או אחר, כיום, למשיב, יהיה בה רק משום הוֹספת כאב, נזק נוסף, וּפתיחת הפצעים שׁאוּלי החלו להגליד, מחדש.
 
30.  התיק מושא הערעור הוגש בשנת 2005 בבית-משפט השלום, ועבר לצער הלב דרך ארוכה. פסק-הדין ניתן ביוני 2013, והערעור הוגש בספטמבר 2013.  הערעור נשמע בפניי במהלך שנת 2014, לאחר שניסיוני לפשר בין הצדדים כּשׁל.
 
הקציתי מחשבה רבה לתיק בטרם נכתב פסק-הדין. סבורני, כי בשלב הנוכחי ראוי שהצדדים ינסו להשאיר את משקעי העבר מאחוריהם.
 
 
 
31.  משהחלטתי שלא לפסוק פיצויים בתיק זה, מתייתר כמובן מאליו הצורך להידרש לטענות המערער באשר לחיובו, לצד המערערת, בפסק-דינו של בית-משפט קמא.
 
סעד
32.  אני מקבל את הערעור וּמבטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום.
אין צו בדבר הוצאות בערעור.
העירבון בערעור (כולל פירות) יוחזר למערערים, באמצעות בא-כוחם.
אני אוסר על פרסום פרטים מזהים של בעלי-הדין. בנתון לכך, אין מניעה לפרסום פסק-הדין הנוכחי.
 
ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ה, 14 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
 
                                                                                                ( -)
                                                                                                שופט בכיר (בדימ')
 
 
 _______________
פסיקה חינם
 
 
 
 
+ שלח משוב