Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 2232/12 הפטריארכיה הלטינית בירושלים נגד סמיר פארוואג'י ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
 
ע"א  2232/12
 
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המערערת: הפטריארכיה הלטינית בירושלים
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. סמיר פארוואג'י
  2. שוקרי פארוואג'י
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.02.2012 בה"פ 1117-09-11 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא
 
                                          
תאריך הישיבה: ח' בכסלו התשע"ד       (11.11.2013)
 
 
בשם המערערת: עו"ד אשר אקסלרד; עו"ד נעים ח'ורי;
עו"ד ענת צדוק וינגורט
 
 
בשם המשיבים: עו"ד אליאס ח'ורי; עו"ד שאדי סמאר
 
 
 
                                                                                                          פסק-דין
 
 
השופטת א' חיות:
 
           ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' שפירא) מיום 20.2.2012, אשר דחה את תביעת המערערת להצהיר כי ביטלה כדין הסכם המקנה למשיבים זכות לנהל מלון שבבעלותה המצוי במזרח העיר ירושלים.
 
הרקע העובדתי
 
1.        הפטריארכיה הלטינית בירושלים (להלן: הפטריארכיה) היא בעלת מלון "ארמון האבירים" ("Knights Palace") המצוי בעיר העתיקה בירושלים (להלן: המלון). בין הפטריארכיה לבין המשיבים, האחים פארוואג'י (להלן: פאראווג'י), נכרת בחודש ספטמבר 1995 חוזה להפעלת המלון לתקופה בת תשע שנים תמורת דמי ניהול  (להלן: ההסכם מ-1995). סעיפים 17 ו-18 להסכם מפרטים תנאים לביטולו ומפאת חשיבותם להמשך הדיון בערעור נביאם כלשונם:
 
"17. במקרה של סכסוך בין חברי הצד השני וסכסוך זה גרם לשיבוש עבודת המלון, תהיה אז לצד הראשון הזכות להפסיק את הפעילות בחוזה זה ו/או לבטלו, ו/או מינוי ועדה לניהול המלון כפי שימצא לנכון מבלי שהדבר הזה יגרע מזכויות הצד הראשון על פי חוזה זה.
 
18. במקרה ביטול של חוזה זה ע"י הצד הראשון [הפטריארכיה] לפני הסתיים התקופה המוסכם עליה, מתחייב הצד הראשון לפצות את הצד השני בגין ההפסדים שיכול וייגרמו כתוצאה מכך לצד השני אם הביטול לא היה מבוסס על סיבה חוקית מוצדקת.
 
כמוכן, במקרה של ביטול חוזה זה ע"י הצד השני מכל סיבה שאיננה קשורה בצד הראשון, מתחייב הצד השני לשלם את הנזקים וההפסדים שיכול וייגרמו כתוצאה  מכך לצד הראשון".
 
2.        מאז כריתת ההסכם מ-1995 ולכל הפחות עד שנת 2010, נוהל המלון בשמה של הפטריארכיה במובן זה שניהול ענייניו הכספיים נעשה באמצעות חשבון שנפתח על שמה ובו היו פארוואג'י מורשי חתימה. כמו כן נרשמו עובדי המלון וכן פארוואג'י בספריה של הפטריארכיה כעובדיה.
 
3.        ביום 1.3.2005 חתם מנהל הנכסים של הפטריארכיה, הבישוף ויליאם שומלי (להלן: שומלי), על הסכם עם פאראווג'י ( להלן: ההסכם מ-2005), לפיו הוארך ההסכם מ-1995 בשלוש שנים נוספות, עד ליום 31.12.2008, וכן ניתנה בו לפארוואג'י אופציה להארכת ההסכם בשלוש תקופות נוספות בנות שלוש שנים כל אחת, החל מיום 1.1.2009. כמו כן, נקבע בהסכם מ-2005 כי דמי הניהול יעמדו החל משנת 2005 על שבעים וחמישה אלף דולר ונקבע כי במידה והאופציה תמומש על ידי פארוואג'י, ייקבעו דמי ניהול שנתיים שינועו בין שבעים וחמישה אלף דולר למאה וארבעים אלף דולר בשנה.
 
4.        במהלך חודש ינואר 2009, נוהל משא ומתן בין הצדדים למימוש כל תקופות האופציה עד שנת 2017 ובמהלכו אף הועברה לפארוואג'י טיוטת הסכם שנערכה על ידי הפטריארכיה אך זו לא נחתמה. למרות זאת, פארוואג'י המשיכו לנהל את המלון ושילמו לפטריארכיה דמי ניהול בשיעור של מאה ועשרים אלף דולר לשנה עבור התקופה שתחילתה ביום 1.1.2009. בחודש אוגוסט 2009 מונה האב הומאם ח'זוז (להלן: ח'זוז) לתפקיד המנהל הכללי של הפטריארכיה ובחודש אפריל 2010 הורה לבטל את ההרשאה שניתנה לפארוואג'י בחשבון הבנק של הפטריארכיה. כמו כן  הוזן ביום 8.4.2010 בהוראת ח'זוז לכרטסת החשבונות של הפטריארכיה חוב של פארוואג'י בסך מאתיים אלף דולר כ"תיקון חיוב בגין השנים 2005 – 2008", וביום 1.2.2011 הוזן לכרטסת החשבונות בהוראת ח'זוז חוב נוסף של פארוואג'י בסך ארבעים אלף דולר לשנים 2009 – 2010 בגין דמי ניהול.
 
           לאחר המהלכים שתוארו לעיל נשלח על ידי בא כוחה של הפטריארכיה ביום 29.7.2011 מכתב לפארוואג'י (להלן: המכתב הראשון), ובו נמסר להם כי הפטריארכיה קיבלה החלטה סופית לסיים את ההתקשרות עמם ולבטל את ההסכמים הקיימים, החל מסוף חודש אוגוסט 2011. הנימוק לביטול החוזה פורט בסעיף 2 של המכתב הראשון בו צוין כי:
 
"2. ההחלטה הנ"ל נתקבלה בעיקר בעקבות הפרות שונות מצדכם לתנאי ההסכמים החתומים עמכם, בין היתר כדוגמא (אך לא רק) העדר פירעון של הסכומים המתחייבים מכם לפטריארכיה ואשר יתרתם הגיעה בהתאם לרישומי הפטריארכיה לכדי קרוב לסך של 269,000$, עבור בביצוען על ידכם לאחרונה של עבודות קבלנות בתוך המלון בלי לקבל את אישור הפטריארכיה או הסכמתה בכתב, לא כל שכן מבלי שתבקשו אישור שכזה, וכן פלישתם [כך במקור] לשטחים בתוך המלון שאינם כלולים בשטחים המותרים לכם לשימוש, והשכרת שטחים אחרים לצדדים אחרים, ועוד כהנה הפרות ומעשים בלתי מותרים אם עפ"י חוזה ואם עפ"י חוק".
 
           ביום 10.8.2011 שלחה הפטריארכיה לפארוואג'י מכתב נוסף (להלן: המכתב השני) ובו התריעה כי בכוונתה לתבוע את פארוואג'י בגין מסי הארנונה שהוטלו על הנכס וכן בגין חובות מס מעסיקים וכספים ונזקים אחרים הנובעים מניהולו של המלון "תחת הפרגוד ושמה של הפטריארכיה". באותו המכתב אף דרשה הפטריארכיה כי פארוואג'י ישיבו את המלון באופן מיידי וכי ההתחשבנות הכספית בין הצדדים תיעשה במשא ומתן או בבוררות לאחר מסירת המלון.
          
5.        דרישותיה וטענותיה של הפטריארכיה נדחו על ידי פארוואג'י במכתבם מיום 16.8.2011, בו ציינו כי דרישת הביטול משוללת כל יסוד משפטי ומנוגדת לתנאי החוזה החתום ומשכך הגישה הפטריארכיה ביום 1.9.2011 תובענה לבית המשפט המחוזי, בה עתרה לסעד המצהיר כי ההסכמים מ-1995 ומ-2005 בוטלו כדין במכתב הראשון וכי מאז, או לחלופין מיום 31.8.2011, אין לפארוואג'י זכויות במלון. בנוסף, ביקשה הפטריארכיה כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על פארוואג'י להיכנס למלון ולבצע כל עבודה או פעולה פיזית או עסקית במלון. הפטריארכיה טענה כי היא זכאית לבטל את ההסכמים מתוקף סעיף 18 להסכם מ-1995 בשילוב עם סעיף 4 להסכם מ- 2005, וכי הביטול היה מבוסס על "סיבה חוקית מוצדקת", בין היתר, על רקע הפרות ההסכמים מצד פארוואג'י ובפרט חובם לפטריארכיה בגין דמי ניהול ואי תשלום חוב הארנונה לעיריית ירושלים.
          
           להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 19.9.2011 הגישה הפטריארכיה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים (תא"ק 39012-09-11), בה עתרה הפטריארכיה לחייב את פארוואג'י בתשלום החובות הנטענים בגין דמי ניהול ובגין ארנונה בסך כולל של 3,932,696 ש"ח. עוד יצוין להשלמת התמונה כי תביעה זו נמחקה ביום 27.11.2012 לבקשת הפטריארכיה, נוכח פסק דינו של בית המשפט קמא בהליך מושא ערעור זה.
 
פסק דינו של בית המשפט קמא
 
6.        בית המשפט קמא דחה את התובענה דנן וקבע כי במכתבי הביטול ששלחה הפטריארכיה אין התייחסות לעילת הביטול שבסעיף 18 להסכם מ-1995 ולא נאמר בהם דבר בקשר לזכות לבטל את ההסכם באופן חד צדדי מכל סיבה שהיא. אשר לביטול ההסכמים בשל הפרתם קבע בית המשפט כי לא קמה לפטריארכיה עילת ביטול כאמור. לעניין תשלום המיסים וחובות הארנונה, קבע בית המשפט קמא כי מבלי לחוות דעה לעניין שיטת הרישום בה נקטו הצדדים, נראה כי "עצם ההליכה בשיטה זו, מלמדת שלשני הצדדים היה עניין להשיא את הרווחים" וכי למערערת הייתה שליטה וידיעה רצופה על התשלומים לרשויות והיא לא עשתה בעניין זה דבר ולא העלתה לאורך השנים טענות כלשהן כי המשיבים מפרים את ההסכם בעניין זה. בית המשפט הוסיף וציין באותו הקשר, כי הפטריארכיה עצמה התנגדה באופן עקרוני לשלם מיסים עירוניים ועוד נקבע כי דרישת תשלום הארנונה של עיריית ירושלים מתייחסת לחיובים בגין התקופה מיום 8.11.1998 ועד ליום 31.12.2011, עליהם ידעה המערערת אך היא לא פנתה בעניין זה למשיבים. לבסוף, וככל שהדבר נוגע לחוב הארנונה, ציין בית המשפט המחוזי כי ככל שהפטריארכיה עומדת על דרישתה לתשלום הארנונה, הרי שעל הצדדים לבוא בדברים עם העירייה בעניין זה. אשר לחוב דמי הניהול, קיבל בית המשפט קמא את גרסת המשיבים כי החוב נפרע בתשלומים ולא קיימת עילת ביטול בגין אי פירעונו. אשר על כן, קבע בית המשפט כי הטעמים שבגינם הודיעה הפטריארכיה על ביטול ההסכמים לא הקנו לה עילה לביטולם.
 
7.        למעלה מן הצורך ובכל הנוגע לפרשנות של סעיף 18 להסכם מ-1995, קבע בית המשפט כי סעיף זה כלל אינו מקנה לפטריארכיה את הזכות לביטול החוזה באופן חד צדדי, משום שיש לקוראו בצמידות לסעיף 17 של ההסכם וכהמשך לאמור בו. במילים אחרות, לגישתו של בית המשפט המחוזי האמור בסעיף 18 להסכם, ככל שהוא נוגע לפטריארכיה, אך מפרט ומוסיף הוראות הנוגעות לסעד הביטול המוקנה לפטריארכיה על פי סעיף 17 במקרה של סכסוך בין האחים פארוואג'י ("יחידי הצד השני"). עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אם תתקבל פרשנותה של הפטריארכיה ולפיה סעיף 18 מקנה לכל אחד מן הצדדים זכות ביטול, כי אז מתייתרת הוראת סעיף 17 והוא הוסיף וקבע כי בהבדל מהוראת הסיפא של סעיף 18 העוסקת בזכות הביטול שהוקנתה לפארוואג'י, הרישא של סעיף זה, העוסקת בביטול ההסכם על ידי הפטריארכיה, אינה כוללת את המילים "מכל סיבה שאיננה...". על כן, הגיע בית המשפט למסקנה כי הזכות לביטול חד צדדי של ההסכם כאמור, הוקנתה מכוח הוראת הסיפא לפארוואג'י בלבד, בציינו כי מסקנה זו מתיישבת עם ההיגיון העסקי, מכיוון שהסעיף מאפשר לפארוואג'י לפרוש מניהול המלון במקרה של הפסדים, תוך פיצוי הפטריארכיה בגין הנזק שהדבר יגרום לה.
 
           אשר לנסיבות ביטול החוזה, נקבע כי אפילו היה סעיף 18 מקנה לפטריארכיה זכות ביטול חד צדדית, ספק אם הייתה זכאית לסעד שנתבקש בעקבות ביטול החוזה על ידה. זאת משום שהודעת הביטול לא עמדה, לגישתו, בתנאים הקבועים לעניין זה בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) לפיו על המתקשר למסור לצד שכנגד הודעת ביטול בתוך זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול וכן משום שברירת הביטול לא הופעלה על ידי הפטריארכיה בתום לב, כדרישת סעיף 39 לחוק החוזים. הפרת חובת תום הלב מצד הפטריארכיה, כך נקבע, לא התבטאה רק באופן שבו בוטלו ההסכמים אלא גם בהגשת הבקשה למתן צו מניעה קבוע במטרה להדיר את פארוואג'י מכל פעילות עסקית במלון ובעמדת הפטריארכיה לפיה יש להותיר את ההתחשבנות ואת תשלום הפיצויים להתדיינות עתידית. בהקשר זה קיבל בית המשפט המחוזי את טענתם של פארוואג'י, כי גם אם יש מקום להורות על ביטול ההסכמים יש להתנות את הדבר בתשלום פיצויים. לבסוף, הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע כי מן הראיות שהונחו בפניו עולה שהאופציה אשר ניתנה לפארוואג'י בהסכם מ-2005 מומשה על ידי פארוואג'י.
 
           מכאן הערעור שבפנינו.
 
טענות הצדדים
 
8.        לטענת הפטריארכיה, פארוואג'י אינם מקיימים את ההסכם כלשונו, ומפעילים את המלון תחת שמה של הפטריארכיה תוך התחמקות מתשלום מיסים כדין. על כן, לטענתה, מדובר בהסכם שקיומו הוא בלתי חוקי, כמשמעות הדבר בסעיף 30 לחוק החוזים. עוד שבה הפטריארכיה וטוענת כי סעיף 18 להסכם מקנה לה זכות ביטול חד-צדדית, ולחלופין כי די בהפרות היסודיות מצד פארוואג'י כדי לבסס את זכותה לביטול ההסכמים. הפטריארכיה מוסיפה וטוענת כי האופציה להארכת החוזה לא מומשה וכי לפארוואג'י חוב בגין דמי ניהול. אשר לחובות הארנונה לעיריית ירושלים מבקשת הפטריארכיה כי בית משפט זה יכריע בשאלת החבות במיסי הארנונה ויורה כי על פארוואג'י לשלמם, נוכח אמירותיו של בית המשפט קמא בסוגיה.
 
9.        פארוואג'י מצידם סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט קמא ומבקשים לאמץ את מכלול מסקנותיו במישור העובדתי והמשפטי כאחד. באשר לטענה כי ההסכם הינו בלתי חוקי, טוענים פארוואג'י כי מדובר בהרחבת חזית שאינה מגובה בראיות, וכי טענה זו רובצת לפתחם של אנשי הפטריארכיה. זאת משום שלשיטתם, אין מחלוקת כי לאורך השנים הפטריארכיה היא זו שניהלה את חשבונות בית המלון, דיווחה לרשויות המס ושילמה את המיסים המתחייבים מתוך חשבון הבנק של בית המלון שהתנהל על שמה, ובאמצעות תיקי הניכויים של הפטריארכיה. עוד טוענים פארוואג'י כי פעלו בעניין זה לפי הנחיותיה ודרישותיה של הפטריארכיה והם מוסיפים כי גם אם תתקבל טענת הפטריארכיה לפיה הוקנתה לה ברירת ביטול חד צדדית מכוח סעיף 18 להסכם מ-1995, היא לא עשתה שימוש בזכות זו ולחלופין לא עשתה בה שימוש בתום לב ובדרך מקובלת. לכן, לטענת פארוואג'י, הודעות הביטול ששלחה הפטריארכיה הינן חסרות תוקף ובכל מקרה הם זכאים לסעד של אכיפה או פיצויים. בכל הנוגע לטענותיה של הפטריארכיה בדבר החובות בגין מיסי הארנונה לעיריית ירושלים, טוענים פארוואג'י כי ההסכם מ-1995 אכן קובע שפארוואג'י יישאו בתשלום המיסים ככל שאלו יוטלו על הפטריארכיה, אולם מאז שנת 1995 הפטריארכיה לא פנתה אליהם בבקשה או בדרישה לתשלום מיסי הארנונה ומכל מקום, כך לטענתם, על פי ההסכם מ-1995, אין לחייב אותם רטרואקטיבית בחיוב זה.
 
דיון
 
10.      השאלה המרכזית העומדת לדיון בערעור דנן היא - האם ביטלה הפטריארכיה כדין את ההסכמים מ-1995 ומ-2005 שכרתה עם פארוואג'י? במסגרת הדיון בשאלה זו, יש לבחון האם הפרו פארוואג'י את ההסכמים הנ"ל או איזה מהם באופן שהקנה לפטריארכיה עילה לביטולם. כמו כן, יש לבחון האם סעיף 18 להסכם מ-1995, על פי פירושו הנכון, מקנה לפטריארכיה ברירת ביטול חד-צדדית ואם כך, האם בפועל ביטלה הפטריארכיה את ההסכמים מכוח סעיף זה. עוד יש לבחון האם ההסכמים הנ"ל או איזה מהם לוקים באי חוקיות ואם כך - מהי נפקותה של קביעה זו.
 
האם בוטלו ההסכמים כדין ?
 
11.      עיון במכתב הראשון מ-29.7.2011 ובמכתב השני מ-10.8.2011 אשר בהם הודיעה הפטריארכיה לפארוואג'י על ביטול ההסכמים, מלמד בבירור כי הפטריארכיה ביססה את הודעות הביטול הנ"ל על "הפרות שונות" של ההסכמים מצד פארוואג'י. בתובענה שהגישה בחרה הפטריארכיה, לעומת זאת, לסמוך את ביטול ההסכמים בראש ובראשונה על הוראת סעיף 18 להסכם מ-1995 המאפשר לה, לטענתה, לבטל את ההסכמים בכל עת בהודעה חד-צדדית, בכפוף ליתר תנאי הסעיף. אך גם מקומה של הטענה בדבר הפרת ההסכמים אינו נפקד מן התובענה והפטריארכיה שבה וטוענת בתובענה כמו במכתבי הביטול, בין היתר, כי פארוואג'י הפרו את ההסכמים בכך שלא פרעו במועדם את דמי הניהול וכן כי לא פרעו חובות בגין מיסים ותשלומי ארנונה החלים עליהם.
 
           לברירת הביטול ככל שהיא נסמכת על הוראת סעיף 18 להסכם מ-1995 אדרש בהמשך הדברים. אך ככל שהדבר נוגע לביטול ההסכמים בגין הפרתם הנטענת, אני סבורה כי אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה לא הוכיחה הפטריארכיה את ההפרות שלהן טענה. מסקנה זו נסמכת על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות המעוגנים כדבעי בראיות ובעדויות שהוצגו בפניו ומשכך אין הצדקה להתערב בהם (להלכה המושרשת לפיה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בקביעות ובממצאים מסוג זה ראו: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); כן ראו: ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת קמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536, 545 (1997); ע"א 1071/96 עיזבון המנוח נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 347 (2006); ע"א  8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ, פיסקה 9 (15.9.2010)). כך עולה מכרטסת הנהלת החשבונות של הפטריארכיה (מוצג מ/5 מטעם הפטריארכיה) כי פארוואג'י פרעו לפטריארכיה במהלך התקופה שמיום 21.3.2006 ועד יום 31.12.2008, בתשלומים, חוב בסך 200,000 דולר בגין דמי ניהול וכי עד ליום 8.4.2010 עת הוזן בהוראת ח'זוז לכרטסת הנהלת החשבונות של הפטריארכיה "תיקון חיוב בגין השנים 2008-2005", לא עמדה לחובת פארוואג'י יתרה בגין שנים אלו. בחקירתם הנגדית אישרו עדי המערערת, הבישוף שומלי (פרוטוקול הדיון מיום 12.12.2011, עמ' 43-42, עמ' 45 שורות 12-10) ומר איהאב סבאח (שם, עמ' 56) כי ביום 16.11.2005 חתם הבישוף שומלי על מזכר פנימי (מוצג מש/5 מטעם פארוואג'י) בו צוין כי "הוסכם להעניק [לפארוואג'י] הנחה על סך של 3869$ (שלושה אלפים שמונה מאות ותשע ושישים דולר ארה"ב) מסך כל חובות בית המלון ארמון האבירים המגיעים לסך של 203,869$ עד ליום 31.12.2004. יתרת החוב 200,000 $ (מאתיים אלף דולר) תחולק על ארבע שנים לאחר ההסכם לפי סכום של 50,000$ (חמישים אלף דולר) לכל שנה. דמי הניהול השנתיים שהוסכם עליהם לארבע השנים לאחר ההסכם הוא סכום של 25,000 $ (עשרים וחמשה אלף דולר) ובכך יהיה סכום התשלום השנתי לתקופה הנ"ל סכום של 75,000 $ (שבעים וחמש אלף דולר ארה"ב) ולראיה באתי על החתום. האב וליים שומלי". התשלומים המשתקפים בכרטסת הנהלת החשבונות טרם "תיקון החיוב", תואמים את האמור במזכר (ראו למשל שורה 6 לדף הראשון בכרטסת החשבונות שם מוצגת ההנחה המפורטת במזכר), ובכל הראיות הללו יש משום תמיכה וחיזוק לגרסת פארוואג'י לפיה מלוא החוב שהגיע לפטריארכיה מידם שולם בהתאם למוסכם באותו מזכר וכי "תיקון החיוב" שנעשה בכרטסת הנהלת החשבונות בדיעבד ולאחר ביצוע אותם התשלומים, עומד בניגוד לאותו הסיכום.
 
           בהינתן המסמכים והעדויות הנ"ל אין תימה, אפוא, כי בית המשפט המחוזי דחה כבלתי מהימנה את גרסתו של האב ח'זוז אשר טען ש"יד נסתרת" היא שעמדה מאחורי הסיכום המשתקף במזכר או כי "יד נסתרת" ביצעה שינויים בדפי החשבון המתעדים את התשלומים שביצעו פארוואג'י לאורך השנים (פרוטוקול הדיון מיום 3.11.2011, עמ' 10).
 
12.      אשר לחובות הארנונה, האחים פארוואג'י אינם מכחישים כי התחייבו בהסכם מ-1995 "לשלם את כל המסים הנדרשים מהמלון והחלים על ניהול והפעלת המלון בתקופת הניהול, במידה ומסים אלה נדרשו מהצד הראשון מכל גורם שהוא" (סעיף 5(8) להסכם מ-1995). אלא שכפי שכבר צוין, התנהל המלון על שם הפטריארכיה ובעקבות הראיות שהוצגו בפניו הגיע בית המשפט המחוזי אל המסקנה כי הצדדים בחרו לפעול בדרך זו מתוך מטרה משותפת להשאת הרווחים; כי הפטריארכיה התנגדה באופן עקרוני לתשלום מיסים עירוניים; כי לפטריארכיה הייתה שליטה וידיעה רצופה על התשלומים לרשויות; וכן כי הפטריארכיה לא עשתה דבר במשך כל השנים לשינוי המצב ולא טענה כי המשיבים מפרים את ההסכם בגין אי תשלום הארנונה. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי ניסיונה של הפטריארכיה לפקוד על פארוואג'י עתה את אי תשלום חוב הארנונה שדורשת עיריית ירושלים בגין המלון לשנים 2011-1998 וטענתה כי יש לראות בכך הפרת הסכם מצידם כלפי הפטריארכיה, אינם יכולים להתקבל. מסקנה זו אף היא מבוססת ומנומקת היטב ואין להתערב בה. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי אין במסקנה זו כדי לטעת מסמרות בשאלות שלא נדונו ולא נבחנו בהליך זה והנוגעות לעצם קיומו של חוב הארנונה או לסכומו של חוב זה ואף לא במחלוקת בין הפטריארכיה לפארוואג'י בשאלה על מי מוטלת כיום חובת פירעונו של החוב האמור, כולו או חלקו, נוכח הנסיבות שתוארו. 
 
           הנה כי כן, ככל שהפטריארכיה נסמכה בהודעות הביטול שאותן שלחה לפארוואג'י על הפרות של ההסכמים מצידם, אין מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הפרות כאלה לא הוכחו וכי על כן ביטול ההסכמים מכוחן נעשה שלא כדין. כמו כן, לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא לפיה האופציות שניתנו למשיבים להארכת החוזה עד לשנת 2017 מומשו כדין. מסקנה זו הגיונה עמה והיא נשענת על קביעות עובדתיות מובהקות, ועל התרשמות מן העדים שהופיעו בפניו (ר' למשל עדותו של האב אדיב זועמוט, מנהל הנכסים של הפטריארכיה בשנת 2009, פרוטוקול הדיון מיום 12.12.2011 בעמ' 50).
 
סעיף 18 להסכם מ-1995 וברירת ביטול חד-צדדית
 
13.      צד לחוזה המודיע לצד שכנגד על ביטולו, אינו רשאי להסתמך על עילת ביטול שלא הופיעה בהודעתו, אלא אם כן נתן כדין הודעת ביטול חדשה  (ראו: ע"א 3940/94 שמואל רונן נ' ס.ע.ל.ר, פ"ד נב(1) 210, 225-223 (1998); ע"א 8729/96 כאכון נ' עמידר, פ"ד נה(1) 673, 679 (2001); ראו גם: גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 664-659 (2009) (להלן: שלו ואדר); מיגל דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו 202-194 (1993)). בהודעות הביטול ששלחה הפטריארכיה לפארוואג'י (המכתב הראשון והמכתב השני) אין התייחסות כלשהי לברירת הביטול החד-צדדית העומדת לפטריארכיה, לטענתה, מכוח סעיף 18 להסכם מ-1995. כפי שכבר צוין, הודעות הביטול הללו נסמכות אך ורק על הטענה כי פארוואג'י הפרו את ההסכמים. לפיכך, ומשלא הציגה הפטריארכיה הודעת ביטול הנסמכת על סעיף 18 הנ"ל ובהעדר זיקה עניינית בין ביטול חד צדדי מכוח סעיף 18 הנ"ל לביטול בשל ההפרות הנטענות, די בטעם זה על מנת לדחות על הסף את טענת הפטריארכיה כי ביטלה את ההסכם כדין מכוח אותו הסעיף, טרם הגשת התובענה (לדרישת הזיקה העניינית וסייגיה ראו שלו ואדר, 664-663).
 
           למעלה מן הצורך, ומשראה בית המשפט קמא להידרש לפרשנותו של סעיף 18 של ההסכם מ-1995, אציין כי בעניין זה דעתי שונה מדעתו ובניגוד לבית המשפט המחוזי אני סבורה כי סעיף 18 מקנה באופן הדדי זכות ביטול חד-צדדית לכל אחד מן הצדדים בהתאם לתנאים המפורטים באותו הסעיף ובמנותק מהוראת סעיף 17 לחוזה העומדת לעצמה.
 
14.      העקרונות המנחים אותנו בבואנו לפרש חוזה או כל טקסט משפטי אחר, לובנו ונותחו בפסיקתו של בית משפט זה לפני ואחרי תיקון מספר 2 לחוק החוזים (חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מספר 2), התשע"א-2011, ס"ח 202. ראו: ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 313-311 (1995); ראו גם: רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, פסקאות 30-15 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (26.2.2010) (להלן: עניין סהר); דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 1, 30-27, 56-42 (2006) (להלן: עניין ארגון מגדלי ירקות); ע"א 8239/06 אברון נ' פלדה, פסקה 2 לפסק דיני (21.12.2008) (להלן: עניין אברון); ע"א 4296/08 פרידנברג נ' ליסטר, פסקה 14 לפסק דיני (16.2.2012) (להלן: עניין פרידנברג); ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן, פסקאות 4-2 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (23.2.2010); ע"א 1062/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בינר, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (27.3.2012) (להלן: עניין בינר).
 
           תיקון מספר 2 לחוק החוזים הנ"ל אינו חל על ההסכם מ-1995 שבפירושו עסקינן (לעניין תחולתו של התיקון ראו: 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (22.3.2011); עניין בינר, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; איל זמיר "עוד על פירוש והשלמה של חוזים" משפטים מג 5, 51 (2012) (להלן: זמיר, פירוש והשלמה)).
 
           אך נראה כי גם תיקון זה אין בו כדי לשנות מעקרונות אלה (עניין סהר, פסקה 28 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; עניין בינר, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור; זמיר, פירוש והשלמה, בעמ' 31; גבריאלה שלו ואפי צמח "דין פירוש החוזה: על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים" קרית המשפט י 1, 20-19 (צפוי להתפרסם ב-2014); גרשון גונטובניק "מחשבות על אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה" המשפט יח 105, 129-128 (2013)).
 
           בתמצית ייאמר כי לשון החוזה היא התוחמת את גבולות הפרשנות של הטקסט החוזי ועל כן לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ראו והשוו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פ"ד סב(4) 280, 328-327 (2008)). מבחינה זו שמור ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשני (ראו דברי המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין סהר, פיסקה 15) וגבולות הפרשנות שהיא מציבה כרוכים ושלובים בשיטה החד-שלבית המשמשת אותנו לצורך פירוש החוזה, ולצורך איתור אומד הדעת הסובייקטיבי של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו (על המאמץ שמחויב בית המשפט להשקיע באיתור אומד הדעת הסובייקטיבי המשותף של הצדדים טרם שיפנה לפרש את החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות ראו: עניין ארגון מגדלי ירקות, פסקה 12 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין; עניין אברון, פסקה 2 לפסק דיני; עניין פרידנברג, פסקה 14 לפסק דיני).
 
15.      לטעמי, ובניגוד לקביעותיו של בית המשפט קמא, אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך לשון סעיף 18 וכן מתוך לשונו של סעיף 17 להסכם מ-1995, הוא כי עניין לנו בשני סעיפים אשר כל אחד מהם עומד  לעצמו וכי אין מדובר בשני סעיפים השלובים זה בזה או המשלימים זה את זה. ראשית ועל פי פשוטו של מקרא, שני סעיפים אלה נעדרים על פי לשונם את סימני ההיכר המובהקים המאפיינים סעיפים השלובים או המשלימים זה את זה. כך, ניתן לראות כי סעיף 18 אינו מפנה לסעיף 17 ואף לא אל תכניו והוא הדין בסעיף 17 אשר חף מכל התייחסות אל האמור בסעיף 18. שנית, שני הסעיפים הללו נבדלים זה מזה, גם מבחינת תוכנם. סעיף 17 עוסק בסעדים שונים המוקנים לפטריארכיה ("הצד הראשון"), ובהם גם סעד ביטול החוזה "במקרה של סכסוך בין חברי הצד השני", הגורם לשיבוש עבודת המלון. זהו אם כן סעיף המתמקד במצב דברים קונקרטי - סכסוך בין יחידי פארוואג'י המשבש את עבודת המלון. במצב דברים כזה הוקנתה לפטריארכיה על פי סעיף 17 להסכם הזכות להפסיק את הפעילות לפי החוזה או לבטלו או למנות ועדה לניהול המלון "מבלי שהדבר הזה יגרע מזכויות הצד הראשון [הפטריארכיה] על פי חוזה זה". סעיף 18, לעומת זאת, נוסחו כללי יותר והוא עוסק באפשרות של ביטול ההסכם על ידי מי מהצדדים טרם סיומה של התקופה הנקובה בחוזה ובחובת הפיצוי בגין הנזקים וההפסדים שייגרמו לצד שכנגד כתוצאה מכך. בחינת הנסיבות הסובייקטיביות של כריתת החוזה תומכת אף היא במסקנה כי מדובר בשני סעיפים שכל אחד מהם עומד לעצמו. כזכור, הסכימו הצדדים במועד כריתת החוזה כי הפטריארכיה תקבל דמי ניהול המחושבים באחוזים מסך ההכנסות של המלון. על כן, כל ירידה בהכנסות המלון משליכה ישירות על שיעור הכנסותיה של הפטריארכיה ממנו. סעיף 17 נועד, אפוא, להעניק לפטריארכיה כלים להתמודד עם סכסוך משפחתי בין יחידי פארוואג'י העלול להוביל לקיפאון או למבוי סתום (Dead Lock) בניהול המלון ולפגוע בהכנסותיו. בנסיבות אלה, טענת פארוואג'י כי הסעיף נעדר הגיון עסקי דינה להידחות. זאת ועוד, החשש כי הפטריארכיה תעשה שימוש לרעה בהוראות סעיף 17 ותבטל את החוזה בנסיבות שאינן מצדיקות זאת, יש לו מענה בהוראה הכללית שבסעיף 18 המתנה כל ביטול אפשרי שאינו מעוגן בהוראות דין או בנסיבות שנקבעו בסעיף 17, בחובת פיצוי מסוג פיצויי קיום. על כן, גם בתרחיש הקיצון שהעלו פארוואג'י, ולפיו יום לאחר שסיימו לשפץ את המלון בעלות של מיליוני שקלים הפטריארכיה הייתה מודיעה על ביטולו, הם לא היו ניזוקים וזאת משום שהיה על הפטריארכיה לשלם לפארוואג'י פיצויי קיום הולמים.
 
חוזה בלתי חוקי
 
16.      הטענה בדבר אי-חוקיות החוזים ובטלותם מטעם זה לא הועלתה בפני בית המשפט המחוזי ולא נדונה על ידו ולראשונה היא מועלית על ידי הפטריארכיה בשלב הערעור. פארוואג'י מתנגדים לעצם העלאת הטענה בשלב כה מאוחר וטוענים בהקשר זה להרחבת חזית אסורה ומכל מקום, כך לטענתם, התנהלותם הייתה תקינה ועל כן, דין טענת אי החוקיות להידחות גם לגופה. ככלל, אין בית המשפט רשאי לעצום עיניו אל מול אי חוקיותו של חוזה ככל שזו צצה ונגלית לפניו במהלך המשפט, ועליו לברר סוגיה זו גם אם הצדדים לא העלו אותה בטיעוניהם, בשל האינטרס הציבורי הקיים בבירור טענות מסוג זה (ע"א 23/49 חברת י. צגלה בע"מ נ' אהרון חיות בע"מ פ"ד ד 475, 478 (1950); ע"א 365/54 מן נ' איון, פ"ד יא(3) 1612, 1616 (1957);  ע"א 744/81  שר לסלו (שר ובניו השוזר) נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ''ד לט(2) 472, 475 (1985); ע"א 7368/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, פסקה 60 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (27.6.2011); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 317-314 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995); איל זמיר "החוזה הבלתי חוקי ותוצאותיו  – אחרי שלושים שנה" ספר דניאל 423, 460 (נילי כהן ועופר גרוסקופף עורכים, 2008) (להלן: זמיר); לתוצאה דומה במשפט האנגלי ראו: Cheshire, Fifoot & Furmston, Law Of Contracts, 498 (16th ed. 2012)).
 
           על כן, יש מקום לבחון טענה זו הגם שהועלתה בשלב הערעור.
 
17.      אמות המידה הנדרשות להוכחת אי-חוקיותו של חוזה, בפרט כאשר נטען כי מדובר בחוזה שנועד להונות את רשויות המס, הינן מחמירות (ראו: ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, פסקה 14 לפסק דינו של השופט פוגלמן (9.5.2012) (להלן: עניין אילן); ע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, 578 (1979); ע"א 759/81 ברש נ' ירדני, פ"ד מא(2) 253, 269 (1987) (להלן: עניין ברש)). זאת, בין היתר, על מנת לאפשר לבית המשפט ש"לא למצוא את אי-החוקיות" ועל מנת שטענה זו לא תהפוך כלי שרת לביטול החוזה בידי מי שהיה שותף מלא להיווצרותה (ע"א 41/75 נילי נ' שלומי, פ"ד ל(2) 3, 7 (1976)). עם זאת, האפשרות שמקנה סעיף 31 לחוק החוזים שלא להורות על בטלותו המלאה של החוזה מאפשרת להתמודד עם תוצאה בלתי רצויה זו גם בדרכים אחרות (עניין ברש, בעמ' 269).
 
18.      בענייננו, טוענת הפטריארכיה כי פארוואג'י בחרו להתנהל תחת שמה על מנת להתחמק מתשלום מיסים כדין ואילו פארוואג'י מצידם כופרים בטענה זו. לדעתי הוצגו במקרה דנן ראיות מספיקות ברמה האזרחית המצביעות על כך שבמסגרת העסקה ביניהם פעלו הצדדים במשותף על מנת להתחמק מתשלום מיסים כדין והמסקנה הנובעת מכך היא כי החוזה ביניהם אכן נגוע באי-חוקיות משום שנכרכה בו מטרה להונות את רשויות המס (ראו: עניין אילן, פסקה 18 לפסק דינו של השופט פוגלמן; עופר גרוסקופף "חוזה פסול" חוזים כרך ג 473, 478 (דניאל פרידמן ונילי כהן עורכים, 2003) (להלן: גרוסקופף); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 507-505 (2005) (להלן: שלו)).  ההסכם מ-1995 שבו התקשרו הצדדים הינו הסכם ארוך טווח לפיו התחייבו פארוואג'י לממן עבודות שיפוץ של מבנה המלון ובסעיף 4 לאותו הסכם נאמר כי "לאחר השלמת עבודות השיפוץ יורשה הצד השני [פארוואג'י] לקבל את ניהול המלון והפעלתו מטעם הצד הראשון [הפטריארכיה]". עוד נקבע בהסכם מ-1995 כי ניהול המלון והפעלתו לרבות העסקת העובדים וניהול החשבונות של העסק יבוצעו על ידי פארוואג'י ועל חשבונם ובסעיף 11 של ההסכם נקבע כי פארוואג'י, כמי שמנהלים את המלון, יהיו זכאים להכנסותיו בקיזוז 20% מן ההכנסה הכללית השנתית שאותה התחייבו להעביר לפטריארכיה. נוכח מהותה ומתכונתה של העסקה כמתואר לעיל, ניתן היה לצפות כי פארוואג'י בעצמם או באמצעות תאגיד כלשהו בשליטתם, יוצגו כלפי כולי עלמא, לרבות כלפי רשויות המס, כמי שמנהלים את המלון ואת המנגנון האדמיניסטרטיבי הכרוך בכך, קרי העסקת עובדים, ניהול חשבון בנק ועוד (ראו לעניין זה גם סעיפים 5 ו-14 להסכם מ-1995). למרות זאת, ואף שהמלון אכן נוהל בידי פארוואג'י, אין חולק על כך שהמנגנון ששימש לצורך הפעלתו נחזה כלפי חוץ כמנגנון הנשלט כולו על ידי הפטריארכיה. כך, התנהלה המערכת הכספית של המלון לאורך השנים באמצעות חשבון בנק שהתנהל על שם הפטריארכיה ופארוואג'י היו בו מורשי חתימה. כמו כן נרשמו עובדי המלון וכן פארוואג'י בספריה של הפטריארכיה כעובדיה. המשיב 2, מר סמיר פארוואג'י (להלן: סמיר), העיד בעניין זה כי פארוואג'י הקימו חברה לצורך ניהול את המלון ואף פתחו תיק ניכויים במס הכנסה, אולם הפטריארך דאז ביקש מפארוואג'י שלא להפעיל את החברה ולא לשלם מיסים בשל המצב המדיני והמו"מ בין הותיקאן לבין מדינת ישראל, וכפועל יוצא מכך פורקה החברה והמלון התנהל במתכונת שתוארה לעיל (עדות סמיר פארוואג'י, פרוטוקול הדיון מיום 8.11.2011 עמ' 24 שורות 32-31, עמ' 25 שורות 7-1, עמ' 29 שורות 22-20). עדות זו מתיישבת היטב עם העובדה כי לאורך השנים נוהלה המערכת הכספית של המלון על ידי פארוואג'י באמצעות חשבון על שם הפטריארכיה, בהרשאת הפטריארכיה, וכן היא מתיישבת עם העובדה כי  משנת 1995 ועד לשנת 2011 הפטריארכיה מעולם לא דרשה מן המשיבים לשלם את הארנונה העירונית או חובות בגין מס מעסיקים, אף שבהסכם מ-1995 נכללה התחייבות מפורשת של פארוואג'י "לשלם את כל המיסים הנדרשים מהמלון והחלים על ניהול והפעלת המלון בתקופת הניהול, במידה ומסים אלה נדרשו מהצד הראשון [הפטריארכיה] מכל גורם שהוא" ו-"לשלם את המסים המתחייבים על העובדים והמועסקים" (סעיפים 5(8) ו-5(9) להסכם מ-1995). עתה מסתבר כי ככל הנראה לא נדרשו תשלומים אלה לאורך השנים מן הפטריארכיה או מפארוואג'י ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי מצב דברים זה היה נוח לשני הצדדים כאחד ותרם להשאת רווחיהם. זהו כנראה ההסבר לכך שהצדדים לא פעלו לשינוי המצב לאורך השנים (עד אשר החלו הרשויות בשנים האחרונות להעלות דרישות תשלום בפני הפטריארכיה) ולכך שפארוואג'י המשיכו להתנהל באותו האופן מאז תחילת ההתקשרות בין הצדדים והפטריארכיה מצידה אפשרה את הדבר ואף האריכה את תקופת ההתקשרות עמם, בתום תקופת ההתקשרות המקורית בלא שהעלתה טענה כלשהי בהקשר זה עד להוצאת מכתבי הביטול (ראו עדותו של ח'זוז, פרוטוקול הדיון מיום 3.11.2011 עמוד 16, שורות 5-1, שורות 31-25; עמוד 17 שורות 5-1, שורות 28-15).
 
           העובדה כי לראשונה במכתב הביטול השני הועלתה טרוניה בעניין זה מצד הפטריארכיה, נלמדת מנוסחו של אותו המכתב בו צוין, בין היתר, בפסקה השלישית כי "הפטריארכיה לא תסכים עוד לדווח על משכורות עובדיכם באמצעות מערכת החשבונות והמיסים שלה כפטריארכיה". בנסיבות כפי שתוארו לעיל, ניסיונה של הפטריארכיה להיאחז במתכונת הדיווח הבלתי חוקית אשר לה הייתה שותפה לאורך שנים ארוכות כעילה לביטול החוזה, אינו ראוי ואין ליתן לו יד. אך פארוואג'י מצידם אינם זכאים להנצחת המתכונת הבלתי חוקית שאימצו הצדדים ואין ספק כי הם ידעו שהצגת הפטריארכיה כמי שמנהלת את המלון בפני רשויות המס, בניגוד למצב הדברים לאשורו, הינה בלתי חוקית. בהקשר זה לא למותר לציין כי פארוואג'י מנהלים מלון אחר בשם "גלוריה" המופעל בנכס שבבעלות הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, והוא מנוהל באמצעות שותפות שהוקמה בין האחים פארוואג'י המשלמת ישירות את המיסים ותשלומי החובה האחרים החלים על הפעלתו של מלון זה (עדותו של סמיר פאראווג'י, פרוטוקול דיון מיום 8.11.2011 עמ' 22 שורות 17-8).
          
19.      משקבענו כי ההתקשרות בין פארוואג'י לפטריארכיה, כפי שבוצעה הלכה למעשה לאורך השנים, נגועה באי חוקיות מתוך מטרה להונות את רשויות המס, יש להוסיף ולבחון מהן תוצאותיה של קביעה זו.
 
           סעיף 30 לחוק החוזים קובע כי חוזה בלתי חוקי - בטל, אך סעיף 31 לחוק מסייג תוצאה זו וקובע כי:
 
31. הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו.
 
           מן האמור בסעיף 31 עולה כי בית המשפט יכול להורות על ביטול חלקי של החוזה לפי סעיף 19 לחוק החוזים (עיפרון כחול), על השבה לאחר הביטול לפי סעיף 21 לחוק או על קיום החוזה, כולו או מקצתו "אם ראה שמן הצדק לעשות כן" (לסקירה נרחבת של הסעדים המוקנים מכוח סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים ראו: ע"א 6667/10 בר טנדלר נ' קוזניצקי, (12.9.2012) (להלן: עניין קוזניצקי) וכן: ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2) 506, 512 (1980); עניין אילן, פסקה 17 לפסק דינו של השופט פוגלמן; בג"צ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 768-767 (1995) (להלן: עניין זגורי); ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקאות 33-29 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (22.1.2009)), וכדבריו של פרופ' דניאל פרידמן: 
"בכל הנוגע לקביעת התוצאות המשפטיות של החוזה הפסול ממלא בית המשפט תפקיד מרכזי, ושיקול הדעת הרחב שהוענק לו מהווה את הציר עליו נסב הדין הישראלי, כפי שנקבע בס' 31 לחוק החוזים" (דניאל פרידמן "תוצאות אי חוקיות בדין הישראלי לאור הוראות סעיפים 30-31 לחוק החוזים (חלק כללי) (חלק שני) עיוני משפט ו 172, 191 (1978))
 
           ברבות השנים, נקבעו בפסיקה אמות מידה שונות ליישום הסעדים שמאפשר סעיף 31 לחוק (לסקירה של השיקולים השונים ראו עניין קוזניצקי, פסקה 23 לפסק דינו של השופט עמית; זמיר בעמ' 438-434) ובהן מידת האשמה של הצדדים (עניין זגורי, בעמ' 783), היות אי החוקיות מהותית או אגבית (אינצידנטלית) להתקשרות (ראו: גרוסקופף בעמוד 619-618; שלו, עמודים 360-359; רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, פסקה 29 לפסק דינו של השופט דנציגר (20.12.2010)) וכן שיקולי תום לב של הצדדים (עניין קוזניצקי, פסקה 23 לפסק דינו של השופט עמית).
 
20.      במקרה דנן, נראה כי יש מקום לסייג את תוצאת הבטלות הנובעת כרגיל מהיותו של חוזה נגוע באי-חוקיות וזאת מכמה טעמים. ראשית, אין מדובר בחוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו העיקרית הינה בלתי חוקית. המטרה העיקרית של החוזה שבו התקשרו פארוואג'י והפטריארכיה הייתה שיפוץ המלון במימון פארוואג'י ומתן הרשאה לפארוואג'י לנהלו ואילו המהלך הבלתי חוקי שבו נקטו הצדדים במטרה להתחמק מתשלומי מס ותשלומי חובה - והכוונה לניהולו של חשבון המלון על שם הפטריארכיה ורישום עובדיו, לרבות פארוואג'י, כעובדי הפטריארכיה - היה מהלך נלווה לאותה התקשרות. שנית, אין מניעה להמשיך ולקיים את ההתקשרות החוזית בין הצדדים כלשונה. זאת בהינתן החובה שנטלו פארוואג'י על עצמם במסגרת החוזה לשאת בכל המיסים ותשלומי החובה הכרוכים בניהול המלון, גם אם אלו יידרשו מן הפטריארכיה וכן בהינתן העובדה כי פארוואג'י מעולם לא התכחשו להתחייבותם זו אך טענו כי דרישה מתאימה בעניין זה מעולם לא הוצגה בפניהם על ידי הפטריארכיה. שלישית, ביטול החוזה בשלב זה בשל היותו נגוע באי-חוקיות יעניק לפטריארכיה יתרון בלתי צודק במערכת היחסים שבינה ובין פארוואג'י. זאת בזוכרנו כי הפטריארכיה נתנה ידה לאורך שנים ארוכות להתנהלות הבלתי חוקית שתוארה, ועל פי עדותו של סמיר פארוואג'י אף הייתה זו שיזמה את הדבר לכתחילה בסוברה כי היא פטורה מתשלום מיסים ותשלומי חובה. בנסיבות אלה, אין תימה, אפוא, כי הפטריארכיה פנתה לפארוואג'י בעניין חיובי המיסים רק בשנת 2011, עת נדרשה על ידי רשויות המס לשלם ארנונה ומס מעסיקים. זאת למרות שגם על פי גרסתה המעשים הפסולים בוצעו בהרשאתה מאז המחצית השנייה של שנות ה-90 במאה הקודמת. רביעית, מן העדויות עולה כי הפטריארכיה להוטה להביא את ההתקשרות עם פארוואג'י לכלל סיום בשל הערכתה כי דמי הניהול המשולמים על ידם כיום אינם משקפים תשואה כלכלית ראויה (ראו למשל עדותו של ח'זוז, פרוטוקול הדיון 22.12.2011 עמ' 65 וכן עדותו של מר איהאב סבאח, פרוטוקול הדיון מיום 12.12.2011, עמ' 57-55). אם אכן זהו רצונה של הפטריארכיה עומדת לרשותה זכות הביטול על פי סעיף 18 להסכם מ-1995 הכרוכה בתשלום פיצויים מתאימים לפארוואג'י ואין לאפשר לפטריארכיה, כמי שכאמור שיתפה פעולה באופן מלא עם ההתנהלות הבלתי חוקית, להיתלות בטענת אי החוקיות על מנת לחמוק מכך. 
 
           פועלה של הקביעה לפיה בנסיבות שתוארו לעיל אין זה צודק להורות על בטלות ההתקשרות שבין הצדדים הוא - כי אין להפסיק את ניהול המלון על ידי פארוואג'י בשל התנהלותם הפסולה של שני הצדדים מול הרשויות ובלבד שמכאן ואילך תחדל התנהלות זו והמלון ינוהל כמוסכם וכמותנה בחוזה תחת שמם של פארוואג'י, תוך תשלום מלוא המיסים ותשלומי החובה הנובעים מכך על ידם (ראו: גרוסקופף בעמ' 483, 619). למען הסר ספק, יודגש ויובהר כי אין בקביעה זו על מנת להכשיר פעולות פסולות שנעשו על ידי מי מהצדדים, ככל שפעולות אלה יצריכו הליכים נפרדים מצד הרשויות. כמו כן, אין בקביעה זו כדי לטעת מסמרות באשר להתחשבנות הכספית שעל הצדדים לערוך ביניהם בנסיבות העניין ובנפרד.
 
           הפטריארכיה ביקשה לצרף בשלב הערעור ראיה הנוגעת לאישום שהוגש נגד פארוואג'י על-ידי עיריית ירושלים בגין ניהול עסק ללא רישיון. בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה שאליה הגעתי והנימוקים שבבסיסה, לא ראיתי מקום לאפשר את הצגת הראיה שנתבקשה ודין הבקשה להידחות.
 
21.      אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ובהינתן אי החוקיות אשר בה הייתה נגועה התנהלות שני הצדדים כאחד לאורך השנים, אוסיף ואציע לחבריי שלא לעשות צו להוצאות בערעור ולהורות כי כל צד יישא בהוצאותיו.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
השופט י' דנציגר:
 
           לאחר שעיינתי בחוות דעתה של חברתי השופטת חיות החלטתי לצרף דעתי לתוצאה אליה הגיעה.
 
           חברתי נזקקה בפסקה 14 לחוות דעתה, בבחינת למעלה מן הצורך, לעקרונות פרשניים ביחס לפרשנותו של סעיף 18 להסכם משנת 1995 באשר לברירת ביטול חד-צדדית.
 
           דומני כי לא היה כלל צורך להידרש לפרשנותו של סעיף 18 האמור, בהינתן ממצאי העובדה של הערכאה הדיונית עליהם עמדה השופטת חיות ובהינתן העובדה שהודעת הביטול של הפטריארכיה כלל לא נסמכה על סעיף 18 להסכם. זאת ועוד, השופטת חיות ציינה בחוות דעתה כי תיקון מספר 2 לחוק החוזים כלל אינו חל בנסיבות העניין, ומשום כך מוטב היה לטעמי שלא להידרש לו בגדריה של פרשה זו.
 
           ואולם, משנדרשה השופטת חיות לפרשנותו של סעיף 18 להסכם, אני מוצא לנכון להעיר כי דבריה באשר למשמעותו של תיקון מספר 2 לחוק החוזים והשלכותיו אינם מקובלים עלי. כפי שכבר ציינתי בעניין אחר, אין דין פרשנות החוזה לאחר תיקון מספר 2 לחוק החוזים כדין פרשנות החוזה עובר לתיקון, אף אם קיימות דעות שונות בקרב מלומדים אחדים ושופטי בית משפט זה בסוגיה שבנדון. לטעמי, המחוקק אינו משחית מילותיו לריק וההיסטוריה החקיקתית של התיקון כמו גם הרקע לתיקון ולשונו מלמדים לגישתי כי חלה גם חלה תמורה באופן בו צריך שבתי המשפט יפרשו חוזים [ראו הערותי בע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד  לביטוח נפגעי רכב בע"מ (6.7.2011)]. ברוח זו הדגיש השופט נ' הנדל ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.2012), בדעת מיעוט, כי "התיקון נועד לשנות את המצב הקיים, לא רק לשמור עליו. התיקון נולד בשל הסתייגות מהמצב הקיים". לגישה דומה בקרב מלומדים אחרים ראו: נילי כהן "נאמנות הפרשן" עיוני משפט לה 587, 628-621 (2012); נילי כהן "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה" עורך הדין 11, 102 (2011); גבריאלה שלו ואפי צמח "דין פירוש החוזה – על מחלוקת פוסקים והסכמת הצדדים" קרית המשפט י 1, 21 (2014).
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
השופטת ד' ברק-ארז:
 
           אני מסכימה לפסק דינה של חברתי השופטת א' חיות.
 
           המחלוקת שעלתה מדבריהם של חברי אינה נדרשת להכרעה בענייננו – אף לשיטתם. על כן, אני מוצאת לנכון שלא להידרש אליה לעומקה. אציין, עם זאת, שאני נוטה בהקשר זה לגישתה של חברתי השופטת חיות, גישה שבה אף צידדה דעת הרוב ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ (26.2.2012)). הטעם לכך הוא שבסופו של דבר נמצא בפנינו נוסחו של תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 כפי שהתקבל בכנסת, והוא המכריע. לגופם של דברים, אני סבורה כי זוהי אף התוצאה הרצויה. דומה שאין חולק על מקומו החשוב והמרכזי של נוסח החוזה בתהליך הפרשנות. עם זאת, שאלת היחס בינו לבין הנסיבות שאפפו את יצירתו והאופן שבו הן צריכות להשפיע על פרשנות החוזה אינה יכולה להיות תלויה רק בטקסט עצמו, וההכרעה בה כרוכה היא עצמה גם באופיו של החוזה ובנסיבות כריתתו. כך למשל, אני סבורה כי אין דומה חוזה שנוסח על-ידי בקיאים ויודעי דת ודין, אשר שקלו כל מילה ותג, לבין חוזה שנוסח על-ידי אנשי מעשה, שכוחם אינו דווקא בניסוחיהם, וזאת על רקע מערכת יחסים נמשכת ביניהם. לכאורה, משקלן של הנסיבות שאפפו את כריתת החוזה צריך להיות משמעותי יותר במקרה מן הסוג השני, בעוד שבמקרה מן הסוג הראשון אמור להינתן משקל מכריע ללשון החוזה, והכול בכפוף לכך שיש לבחון כל מקרה לגופו. אם כן, לדידי, נסיבות כריתת החוזה הן נתון שיש להתחשב בו במסגרת פרשנות החוזה, והתשובה לשאלת היחס שבין המשקל שיוענק ללשון החוזה לבין המשקל שיוענק לנסיבות תהיה מושפעת אף היא מאופיו של החוזה ונסיבות כריתתו.
 
                                                                                      ש ו פ ט ת
 
           הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.
 
 
           ניתן היום, ‏י"א באייר התשע"ד (‏11.5.2014).
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
 
 
 
 
 
+ שלח משוב