Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 1881/14 שומרז חברה לבנין ופתוח בע"מ נגד אברהם לולו שמריז
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
ע"א  1881/14
 
 
לפני:   כבוד השופט א' שהם
 
 
המבקשת: שומרז חברה לבנין ופתוח בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: אברהם לולו שמריז
 
                                          
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 20.1.2014, בת"א 43517-11-11, שניתן על-ידי כב' השופטת י' רז-לוי
 
                                          
בשם המבקשת:                      עו"ד טרי אלמוזלינו-ארנון; עו"ד מור כהן; עו"ד       ניסן חמוי     
בשם המשיב:                         עו"ד אופק בלאיש
 
 
החלטה
 
 
 
1.        לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת י' רז-לוי) בת"א 43517-11-11, מיום 20.1.2014, עד להכרעה בערעור, אשר הגישה המבקשת על פסק הדין.
 
רקע עובדתי וההליך בפני בית המשפט המחוזי
 
2.        עניינו של ההליך דנן, בסכסוך שהתגלע בין שני אחים לאחר מות אביהם, כאשר ברקע הדברים עומד מאבק על העיזבון שהותיר אחריו האב. מנהלה של המבקשת, הרצל שמריז, הוא אחיו של המשיב, אברהם שמריז. המשיב טוען, כי בינו לבין המבקשת נכרת חוזה, במסגרתו נמכרו לו שלוש דירות; ואילו המבקשת טוענת, כי חוזה כזה לא נכרת מעולם.
 
3.        ביום 2.10.2011, פנה המשיב למבקשת, בדרישה להעביר לו את הזכויות בשלוש דירות מגורים, הנכללות בפרוייקט "שומרז טאוורס" באשקלון. בפניה זו נאמר, כי היא נעשית על בסיס הסכמים שנחתמו בין הצדדים. בתגובה לכך טענה המבקשת, כי היא מופתעת מן הדרישה, ומתנגדת לה מכל וכל. לאחר זאת, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תביעה למתן צו עשה, אשר במסגרתה הוא ביקש לחייב את המבקשת להעביר לו את ההחזקה והזכויות בדירות. לכתב התביעה צורפו הסכמי מכר, המתייחסים לדירות אלו. ההסכמים צורפו כאשר הם חתומים על ידי שני האחים; התאריך הרשום בהם הינו 4.6.2009; ונכתב בהם כי התמורה עבור הדירות "שולמה במלואה".
 
4.        סמוך לאחר קבלת הדרישה להעברת הזכויות, מיום 2.10.2011, ולפני שהוגשה התביעה, חתמה המבקשת הסכמים למכירת הדירות לצדדים שלישיים. ביום 18.1.2012, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפסר) צו זמני למניעת דיספוזיציה בדירות מושא התביעה, וביום 9.2.2012, נקבע כי צו זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק דין בתביעת המשיב. בין היתר, הביע בית המשפט תמיהה לגבי העיתוי שבו מכרה המבקשת את הדירות. לאחר זאת, הגיעו הצדדים להסכמה כי שתיים מתוך שלוש הדירות תוחלפנה בפנטהאוז, אשר יחליף אותן במסגרת התביעה.
 
5.        בהמשך, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה, על החלטתו של בית המשפט המחוזי ליתן סעד זמני, כאמור. הבקשה נדחתה על ידי המשנה לנשיא מ' נאור, בהחלטה מיום 13.2.2014. לגופו של עניין, נאמר בהחלטה: "לא ראיתי הצדקה להתערב בהחלטתו הברורה והמנומקת של בית המשפט המחוזי, שניתנה לאחר דיון במעמד הצדדים וחקירת המצהירים מטעמם. כפי שעולה מההחלטה, זכויות המשיב מעוגנות לכאורה במסמכים. אכן, טענותיה של המבקשת טעונות ליבון במסגרת התיק העיקרי, אך לעת הזו יש צורך בשמירה על המצב הקיים." לאור החלטה זו, נותר הסעד הזמני בתוקפו, ונאסר על המבקשת לבצע כל דיספוזיציה בפנטהאוז ובדירה השלישית.
 
6.        על פי גרסתו של המשיב, כפי שהוצגה בבית המשפט המחוזי, נערכו בין הצדדים הסכמים כדין למכר הדירות, והמבקשת קיבלה את מלוא התמורה בעבורן, כפי שנכתב ונחתם בהסכמים. נטען על-ידי המשיב, כי התמורה בגין הדירות שולמה בדרך של כיסוי חוב, שנוצר למבקשת בעקבות הלוואות שנטלה מן המשיב ומקרובי משפחה נוספים. לדברי המשיב, במועד שבו נמכרו הדירות, נערכה "התחשבנות כוללת" בין הצדדים, במסגרתה הועבר לו גם שיק בסכום של מיליון ש"ח, בנוסף לדירות.
 
7.        המבקשת הציגה גרסה שונה. לטענתה, ההסכמים שהציג המשיב אינן יותר מאשר טיוטות בלבד, אשר לא הבשילו לכדי הסכם מחייב, ונחתמו במסגרת קיומו של משא ומתן למכירת הדירות, אשר התנהל בין הצדדים. עוד נטען, כי המשא ומתן לא הסתיים בכריתת חוזה, כיוון שהמשיב חזר בו מכוונתו לרכוש את הדירות. המבקשת הדגישה בטענותיה, כי היא לא קיבלה כל תמורה עבור הדירות, ולדידה מלמד הדבר על כך שהדירות לא נמכרו למשיב מעולם. אשר לכיתוב על גבי החוזים, ולפיו התמורה שולמה במלואה, נטען כי מדובר בהוספה שנכתבה על גבי החוזים לאחר שאלה נחתמו, וזאת מבלי ידיעתה של המבקשת. בנוסף, טענה המבקשת כי מאז המועד הנטען למכר הדירות, ביום 4.6.2009, ועד ליום 2.10.2011, לא נעשתה מצד המשיב כל פניה או פעולה לשם מימוש ההסכם, ועובדה זו מערערת את טענתו כי אכן נכרת חוזה.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
8.        בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מיום 20.1.2014, התקבלה התביעה שהגיש המשיב. בית המשפט קבע, כי יש ליתן תוקף להסכמים הכתובים, וכי הסבריה של המבקשת לקיומם של הסכמים אלו, מבלי שנכרת לטענתה כל חוזה – אינם מספקים. בית המשפט לא נתן אמון בעדותו של מנהל המבקשת, לפיה הוא חתם על ההסכמים מתוך שעמום. עוד צויין בפסק הדין, כי בהסכמים החתומים נמחקו סעיפים מסויימים, לעניין הצמדת התשלומים למדד. בכך נמצא חיזוק לגרסתו של המשיב, לפיה במועד החתימה כבר שולמה התמורה עבור הדירות. עוד נקבע, כי המיקום של חתימת הצדדים על גבי נספח התשלומים, מצוי בסמוך לכיתוב לפיו התמורה "שולמה במלואה", ומכך ניתן ללמוד כי כיתוב זה היה קיים במועד החתימה, ולא הוסף במועד מאוחר יותר. בית המשפט נתן משקל גם לכך שהמבקשת נמנעה מלהביא לעדות את עורך דינה, אשר יכול היה לחזק את גרסתו של מנהל המבקשת, בעניין החתימה על ההסכמים.
 
           קושי נוסף בגרסתה של המבקשת, על פי פסק הדין, נעוץ בהתנהלותה עובר להגשת התביעה ומיד לאחר מכן. בית המשפט הזכיר את התמיהה שהתעוררה ביחס לכך שהמבקשת מכרה את הדירות לצדדים שלישיים, מיד לאחר שקיבלה את פנייתו של המשיב. כמו כן צויין, כי במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, לא פרשה המבקשת את גרסתה למהלך האירועים, כפי שזו הוצגה במהלך המשפט, ואף נטען מצידה באופן מפורש, כי לא נעשה זיוף בהסכמי המכר.
 
9.        אל מול חולשת גרסתה של המבקשת, והעדר מהימנותו של מנהלה, קבע בית המשפט המחוזי כי עדותו של המשיב ושל אחיו היו מהימנות. על פי עדויות אלה, הסכמי המכר נערכו במסגרת "התחשבנות כללית" כאמור, והסבר זה תאם את תוכנם של הסכמים נוספים, אשר הובאו לעיונו של בית המשפט. אשר לתשלום התמורה בעבור הדירות, הודגש, כי גדר המחלוקת בהליך נוגע לתוקפם של הסכמי המכר, ולא לקיומו או העדרו של חוב כספי בין הצדדים. בית המשפט ציין, כי בין הצדדים להליך ואחים נוספים שלהם, נעשו העברות כספים מסועפות, אשר מקשות על בירור הנושא, כאשר "רק קצה הקרחון נפרש בפני בית משפט זה". עוד נקבע, כי לא עלה בידו של מנהל המבקשת להוכיח את הטענה, לפיה הוא פרע את מלוא ההלוואות שקיבל מהמשיב. טענות נוספות שהעלתה המבקשת, נדחו אף הן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
 
           לפיכך, ו"בשים לב למכלול הנסיבות והראיות", הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי המשיב הוכיח את תביעתו במידה מספקת, וכי הסכמי המכר משקפים את גמירות דעתם של הצדדים למכירת הדירות. בהתאם לכך, קיבל בית המשפט את התביעה והורה למבקשת להעביר למשיב את החזקה ואת הזכויות בפנטהאוז (אשר בא, כזכור, חלף שתיים מהדירות) ובדירה השלישית, וכן לחתום על כל מסמך הנחוץ לשם כך בהקדם, ולכל המאוחר תוך 21 יום ממועד המצאת פסק הדין.
 
הבקשה לעיכוב ביצוע והתגובה לבקשה
 
10.      ביום 12.3.2014, הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לבית משפט זה, ובסמוך לכך, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין מושא הערעור, היא הבקשה שלפניי. בהחלטתי מיום 18.3.2014 הוריתי, כי לא תבוצע כל דיספוזיציה בדירות עד להכרעה בבקשה.
 
           בבקשה לעיכוב ביצוע נטען, כי סיכויי הערעור להתקבל הם גבוהים, ולכל הפחות אינם משוללי יסוד. במסגרת טענה זו, חוזרת המבקשת על האמור בכתב הערעור שהוגש מטעמה. בין היתר, חזרה המבקשת והעלתה את גרסתה לעניין עריכת הסכמי המכר, ולטענתה פרטים מהותיים ("התמורה שולמה"; תאריך; וכתובת) בהסכמים החתומים מולאו על-ידי המשיב, על דעת עצמו וללא ידיעתה. ועוד נטען, כי ההסכמים הוסתרו על-ידי המשיב במשך שנים, עד אשר הוגשה התביעה על-ידו. נטען בנוסף, כי המשיב גם לא דיווח לרשויות המס על ביצוע עסקת המכר. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי ההסכמים החתומים היוו "הצעה עקרונית" מצידה, אך המשיב לא ביצע קיבול להצעה זו. עוד נטען, כי לא היתה גמירות דעת בין הצדדים למכירת הדירות, והדבר נלמד גם מהתנהגותו של המשיב, בשלב שלאחר החתימה על ההסכמים. לגישת המבקשת, ההסכמים לוקים בהעדר מסויימות, שכן חסרים בהם פרטים מהותיים (כגון מפרט טכני ומועד המסירה). לטענת המבקשת, הגרסה שמסר המשיב אינה מספקת הסבר לשיהוי שחל מצידו למימוש ההסכמים. כמו כן טענה המבקשת, כי לא עלה בידו של המשיב להוכיח את דבר קיומו של חוב לטובתו, אשר עשוי היה לבסס את גרסתו בעניין תשלום התמורה עבור הדירות. בנוסף, מופיעות בבקשה טענות שונות ורבות נגד קביעותיו ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, ולמעשה מפרטת הבקשה לעיכוב ביצוע את כתב הערעור כולו.
 
           אשר למאזן הנוחות נטען על-ידי המבקשת, כי על כף המאזניים עומדות זכויותיה הקנייניות בדירות, כאשר זכויותיו של המשיב לא תיפגענה אם יעוכב ביצוע פסק הדין. נטען בנוסף, כי לטובת המשיב נרשמה הערת אזהרה על הדירות, ולפיכך לא צפוי לו כל נזק אם הדירות תישארנה בבעלותה עד להכרעה בערעור. המבקשת העלתה את החשש, כי אם לא יעוכב הביצוע, המשיב עלול למכור את הדירות, ולו במחיר הפסד, על מנת שהמבקשת לא תוכל להיפרע ממנו, במידה שיתקבל ערעורה.
 
11.      בתגובת המשיב לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, נטען כי מדובר בבקשה חסרת בסיס. המשיב פירט בתשובתו את השתלשלות העניינים בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי. לטענתו, פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מתבסס על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות, ולפיכך סיכויי הערעור הם קלושים. עוד נטען, כי הטענות המופיעות בבקשה לעיכוב ביצוע הן אותן טענות בדיוק, אשר נדחו בפסק דינו של בית משפט קמא, ואין בהן כל חדש. המשיב הוסיף וטען כי פסק הדין מבוסס על קיומם של הסכמים חתומים; על מהימנותו של המשיב ואחיו אסי; על בחינת הרקע להסכמים; ועל חוסר מהימנות עדותו של מנהל המבקשת. המשיב טוען בנוסף, כי המבקשת נמנעת מכיבוד החלטות בית משפט קמא לעניין תשלום הוצאות המשפט, ובכל הנוגע להעברת הזכויות בדירות לידיו. לדבריו, כל עיכוב בהעברת הדירות לרשותו פוגע בקניינו, וקיים חשש ממשי, כך נטען, כי עיכוב זה יימנע ממנו לקבל את הדירות כאשר יינתן פסק הדין בערעור. המשיב הדגיש, כי לא מדובר בדירת מגורים של המבקשת, ולפיכך אין בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה. הנזק שייגרם למבקשת הוא נזק כספי הניתן לפיצוי, וטענתה של המבקשת לעניין קיומו של נזק בלתי הפיך, נעדרת תימוכין כלשהם. לדברי המשיב, הוא "איש אמיד בעל נכסים רבים", ויוכל לפצות את המבקשת בסכום מתאים, ככל שיתקבל הערעור.
 
 
 
דיון והכרעה
 
12.      לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשת עיכוב הביצוע ובתגובת המשיב, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
 
           נקודת המוצא לדיון בבקשה לעיכוב ביצוע, מצויה בהוראת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולפיה "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". הלכה ידועה היא, כי לבעל דין הזכות ליהנות מפירות זכייתו בדין, וזכות זו אינה מושהית עד למועד ההכרעה בערעור. ככלל, בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע פסק דין, רק במקרה בו מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, סיכויי הערעור הם טובים, ושנית, מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש. בין התנאים הללו מתקיימת "מקבילית כוחות", שמשמעה הוא, שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות, ולהיפך (ע"א 8293/13 נעמן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (18.2.2014); ע"א 6616/13 ‏נכסי הצלחה בע"מ נ' בטר פלייס ישראל (ח.ת) 2009 בע"מ (בפירוק)‏ (17.10.2013); ע"א 2727/13 ‏מכבי שירותי בריאות נ' ישראלי (4.6.2013)). יחד עם זאת, במרוצת השנים ניתן מעמד בכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות, אשר בוחן האם דחיית הבקשה לסעד זמני תגרום למבקש נזק בלתי הפיך, שיסכל את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ככל שהערעור יתקבל. במקרה הנדון, לא עלה בידי המבקשת להראות כי מתקיים אף לא אחד מן התנאים, המצדיקים עיכוב ביצוע פסק דין.
 
13.      אשר למאזן הנוחות, מצאתי כי המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה, להראות כי הוא נוטה לטובתה. הדירות מושא ההליך אינן משמשות את המבקשת לצורכי מגורים, אלא מדובר בנכס נדל"ני, המשמש כהשקעה פיננסית בלבד. נקודת המוצא, כאשר עסקינן במקרקעין שאינם משמשים למגוריו של המבקש, היא שהעברת הבעלות וההחזקה בהן עשויה להביא, לכל היותר, לנזק כלכלי הניתן לפיצוי. לפיכך, העובדה שמדובר בדירות, אינה מצדיקה כשלעצמה היענות לבקשה לעיכוב ביצוע (ע"א 8691/13 ‏ברגר נ' יניב (19.1.2014); ע"א 2772/13 אלי רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ נ' ק.ר השקעות ונכסים בע"מ (21.5.2013); ע"א 12/46 ניסים אסייג, ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת (5.3.2012)). בנוסף, החשש שהביעה המבקשת, כי לא יעלה בידה להיפרע מן המשיב, ככל שיתקבל הערעור, נטען ללא ביסוס ודומה כי מדובר בטענה בעלמא. המשיב מעיד על עצמו כי הוא בעל יכולת כלכלית להחזיר למבקשת את עלות הדירות, ככל שיחוייב לעשות כן, ולא מצאתי סיבה לפקפק בהצהרה זו. לא למותר הוא להזכיר, כי המבקשת היא זו אשר ביצעה עסקה למכירת הדירות עובר להגשת התביעה, בנסיבות שעוררו תמיהה בליבו של בית המשפט המחוזי.
 
14.      אשר לסיכויי הערעור, כל שאוכל לומר בשלב מקדמי זה, כי הם אינם גבוהים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא פסק דין מבוסס ומנומק. אכן, בית משפט קמא העיד על עצמו, כי במסגרת ההליך שהתקיים לפניו, לא ניתן לבחון את התמונה המלאה של היחסים בין הצדדים, והדבר מקשה, בין היתר, להראות כי התמורה עבור הדירות שולמה במלואה. ואולם, נראה כי בית המשפט ירד לעומקן של הטענות הנדרשות לצורך הכרעה במקרה דנן, וקביעותיו, כך נראה, מבוססות היטב. מן הראוי להזכיר, כי כל עמוד ועמוד בהסכם המכר, אשר המבקשת מתנגדת להכרה בתוקפו, חתום בחותמת המבקשת ובחתימת ידו של מנהלה. עוד ראוי לציין, כי אחד מעמודי התווך עליהם נסמך פסק הדין, הינו המהימנות שיוחסה לעדותו של המשיב ושל אחיו אסי, אל מול העדר המהימנות שנקבעה לגבי עדותו של מנהל המבקשת. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות כגון אלו, ולפיכך עומדת בפני המבקשת משוכה גבוהה במסגרת הערעור שהוגש על-ידה. עם זאת יצויין, כי לכאורה יש ממש בטענתה של המבקשת, לפיה המשיב לא סיפק הסבר לשאלה מדוע ביצוע ההסכם התבקש רק בחלוף תקופה ארוכה מיום חתימתו. ואולם, עדיין אין בכך כדי להצביע על סיכויים גבוהים לקבלת הערעור.
 
15.      לאור האמור, דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין להידחות. צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן במסגרת החלטתי מיום 24.12.2013, מבוטל בזאת.
 
           המבקשת תישא בהוצאות המשיב, בסך 10,000 ש"ח.
 
           ניתנה היום, ‏י"ג בניסן התשע"ד (‏13.4.2014).
 
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב