Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נגד CORNUCOPIA EQUITIES LTD ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
ע"א  136/14 - א'
 
 
לפני:   כבוד השופט ח' מלצר
 
 
המבקשת: דן אופ בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. CORNUCOPIA EQUITIES LTD
  2. עו"ד גיל הירשמן כונס נכסים (פורמאלי)
  3. בנק הפועלים בע"מ (פורמאלי)
 
                                          
בקשה מתאריך 7.1.2014 למתן סעד זמני ולעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), ב-ת"א 1941/08, מתאריך 3.12.2013
 
                                          
בשם המבקשת:                      עו"ד יהושע באום; עו"ד אפרת אור (אליאס)
בשם המשיבה 1:                    עו"ד שלומי הס
בשם המשיבים 3-2:                עו"ד ענבל רוה
 
 
החלטה
 
 
 
  1. לפני בקשה למתן סעד זמני, שיורה למשיבה 1 (להלן: המשיבה, או cornucopia) להימנע מעשיית דיספוזיציה בזכויותיה ב-14 חניות המוצמדות לתתי חלקה 28 ו-41  בחלקה 85 גוש 6420, המצויות בבית "לומיר" שברחוב משכית 22 בהרצליה (כאשר 7 מהן, המסומנות בתשריט רישום הבית המשותף באותיות: כז'-לג', מוצמדות לתת חלקה 28; ו-7 מהן, המסומנות בתשריט רישום הבית המשותף באותיות: כו', לה'-לט' ו-סט', מוצמדות לתת-חלקה 41; (להלן: החניות)), וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופט ד"ר ע' בנימיני), ב-ת"א 1941/08, מתאריך 3.12.2013.
 
           נוסף על כך עותרת המבקשת גם לעיכוב ביצוע תשלום דמי השימוש, בסך של 545,660 ש"ח (נכון למועד מתן פסק הדין; בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1.4.2010), שנפסקו לטובת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, וכן לעיכוב ביצוע תשלום הוצאות-המשפט, בסך של 40,000 ש"ח, שהושתו עליה – ואף זאת עד להכרעה בערעור.
 
           יוער כבר עתה כי המשיבה הודיעה שהיא מסכימה לעיכוב ביצוע רישום הזכויות בחניות שבמחלוקת על שמה, בפנקסי רישום המקרקעין, עד למתן פסק הדין בערעור, שכן הליכי הרישום צפויים, ממילא, להימשך זמן מה (זאת מאחר שלעת הזו הזכויות בחניות רשומות על שמה של המבקשת).
 
           אפתח בהצגת הנתונים הרלבנטיים להכרעה.
 
רקע
 
  1. בתאריך 6.11.1992, בטרם שנרשם "בית לומיר" כבית משותף, רכשה חברת יעקבקיבא (להלן: יעקבקיבא) שתי יחידות (לימים תתי חלקות 28 ו-41), שאליהן הוצמדו 15 חניות (להלן: הסכם 92, ו-היחידות, בהתאמה). הרכישה בוצעה באמצעות אשראי שניתן ליעקבקיבא על ידי המשיב 3 (להלן: הבנק). בהמשך חתמה יעקבקיבא על אגרת-חוב, שלפיה שעבדה לטובת הבנק את כל זכויותיה ביחידות שנרכשו על ידה בהסכם 92 (להלן: האג"ח). 
 
  1. בשנת 1999 רכשה יעקבקיבא 14 חניות נוספות ב"בית לומיר", וביקשה להצמידן ליחידות שנרכשו על ידה בהסכם 92 (להלן: הסכם 99 ו-החניות הנוספות, בהתאמה). ואכן, בשנת 2002 נרשם "בית לומיר" כבית משותף, ותתי החלקות 28 ו-41 נרשמו על שם יעקבקיבא. לחלקה 28 הוצמדו 14 חניות (7 על פי הסכם 92 ו-7 על פי הסכם 99) ולחלקה 41 הוצמדו 15 חניות (8 על פי הסכם 92 ו-7 על פי הסכם 99). על כל זכויות יעקבקיבא בתתי-החלקות הנ"ל נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק מכוח השעבוד. בהמשך נרשמו הזכויות בתתי החלקות האמורות, על החניות שהוצמדו אליהן בהתאם לשני ההסכמים – על שמה של יעקבקיבא.
 
  1. בשנת 2004 פעל הבנק בלשכת ההוצאה לפועל למימוש האג"ח ולמינוי כונס מטעמו, וזאת בשל אי-פרעון חובה של יעקבקיבא לבנק. במסגרת הליכי המימוש, בשנת 2006, רכשה המבקשת מהכונס (באמצעות חברה אחרת, שהמבקשת באה, לימים, בנעליה), את זכויותיה של יעקבקיבא ביחידות שהועמדו למכירה, שילמה את התמורה שנדרשה בעבורן – וקיבלה את החזקה בהן. בתאריך 17.1.2007 העבירה המבקשת את זכויותיה של יעקבקיבא ביחידות שהיו בבעלותה (לרבות החניות הנוספות שהוצמדו ליחידות על פי הסכם 99), על שמה, בלשכת רישום המקרקעין.
 
           יוער כבר עתה כי בבקשה לאישור המכר, שהוגשה לראש ההוצאה-לפועל, בתאריך 16.3.2006, צוין במפורש כי הזכויות שנמכרו בהליך הכינוס היו: "שתי יחידות בקומה א' (מעל לקומת הקרקע) של הבנין... אליהן יהיו צמודים 15 מקומות חניה המסומנים בתכנית במס' 17-3 (כולל)". עוד יוער כי תחת הצהרות הקונה בהסכם המכר שנחתם בתאריך 8.6.2006 בין המבקשת לבין הכונס – נזכר הסכם 92 (לבדו) כהסכם שמכוחו רכשה יעקבקיבא את זכויותיה בנכס הנמכר (ראו: שם, בסעיף 4). 
 
  1. בתאריך 19.8.2007 (בחלוף כ-7 חודשים ממועד רישום הזכויות ביחידות על שמה של המבקשת), פנתה המשיבה – שהיא חברה זרה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים – למבקשת בטענה כי 14 החניות הנוספות נרכשו על-ידה מיעקבקיבא כבר בשנת 2004, ועל כן היא בעלת הזכויות בהן. בתוך-כך ביקשה המשיבה מהמבקשת לשתף עימה פעולה על מנת להביא לתיקון הרישום כך שיבטא את מצב הזכויות בחניות לאשורו. יוער כי על ההסכם שמכוחו טענה המשיבה כי היא בעלת הזכויות בחניות, חתם מנהלה של המשיבה – אשר היה באותה התקופה גם מנהלה של יעקבקיבא – בשמן של שתי החברות. 
 
  1. המבקשת סירבה לדרישותיה של המשיבה, ובעקבות כך הגישה המשיבה לבית המשפט קמא הנכבד תובענה למתן סעד הצהרתי שלפיו היא בעלת הזכויות בחניות שבמחלוקת ורשאית להירשם כבעליהן. כן התבקש בית המשפט קמא הנכבד להורות על הצמדתן של החניות שבמחלוקת לתת-חלקה 1 בחלקה 85, אשר המשיבה היא הבעלים הרשומה שלה. בנוסף עתרה המשיבה לסילוק-ידה של המבקשת מן החניות, וכן ביקשה לחייב את המבקשת בשכר ראוי בגין השימוש שנעשה על-ידה בחניות שבמחלוקת מאז חודש יוני 2006, ולחילופין את שוויון בסך 1.2 מיליון ש"ח.
 
           המבקשת טענה מצידה כי החניות שבמחלוקת הן חלק מהשעבוד שרבץ על נכסי יעקבקיבא וכי היא רכשה את הזכויות בהן מכונס הנכסים, בהסתמך על המצגים שהוצגו בפניה על ידי הכונס והבנק, שלפיהם הן חלק מן הממכר. בתוך-כך, הגישה המבקשת גם הודעת צד ג' כנגד המשיבים 3-2 בטענה כי אם תתקבל התובענה נגדה, יהא עליהם לשפותה בגין הוצאותיה ונזקיה, שכן הכונס מטעם הבנק הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו במסגרת הליך הכינוס, ולא הבהיר לנתבעת כי החניות שבמחלוקת אינן חלק מן הממכר.
 
           בתגובה להודעה לצד ג' טענו הכונס והבנק כי המבקשת ידעה היטב שהיא רוכשת אך ורק את 15 המניות של יעקבקיבא אשר שועבדו לבנק על פי האג"ח, אך לא את 14 החניות שבמחלוקת, אשר מעולם לא שועבדו לבנק. 
 
פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד
 
  1. בית המשפט קמא הנכבד קיבל את תביעתה של cornucopia במלואה ודחה את ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד המשיבים 3-2. בין היתר קבע בית המשפט קמא הנכבד בפסק דינו כך:
 
"מן העדויות שלפני עולה תמונה ברורה – כל כך ברורה, עד כי לא יכול להיות ספק שהנתבעת [המבקשת כאן – ח"מ] היתה מודעת לה לפני שרכשה את הנכס מהכונס... השעבוד כלל אך ורק את 15 החניות שרכשה יעקבקיבא בשנת 1992. מן הראיות עולה בבירור כי עובדה פשוטה ואלמנטרית זו, שמנעה כל אפשרות למכירת 14 החניות הנוספות לנתבעת, היתה ברורה לפני חתימת הסכם המכר שבין הכונס לנתבעת לכל הצדדים, כולל לנתבעת" (ראו: שם, בפיסקה 18).
 
וכן:
 
"הנתבעת [המבקשת כאן – ח"מ] לא היתה יכולה לרכוש מן הבנק את הזכויות בחניות גם אם אלו היו נותרות בבעלותה של יעקבקיבא, וזאת משום שהכונס לא יכול היה למכור זכויות של יעקבקיבא שלא שועבדו לבנק. ניתן רק לתהות מדוע יש צורך בפסק דין זה, כדי להבהיר לנתבעת נקודה פשוטה זו". (ראו: שם, בפיסקה 34).
 
ולסיכום:
 
"...יש לראות בחומרה את העובדה שהנתבעת [המבקשת כאן – ח"מ] ניסתה לקבל על סמך טענות שווא וטיעוני סרק 14 חניות שהיא יודעת היטב כי לא רכשה אותן מהכונס ולא שילמה תמורתן, כמו גם את העובדה שהיא רשמה חניות אלו על שמה שלא כדין ועושה בהן שימוש עד היום. חניות אלה לא שועבדו לבנק, ולכן הכונס לא יכול היה למכרן לנתבעת, כפי שהובהר לנתבעת היטב לפני שנחתם עמה הסכם ובהסכם המכר עצמו.
 
נקבע בזאת כי התובעת [המשיבה כאן – ח"מ] היא בעלת הזכויות ב-14 החניות שבמחלוקת (...)... בכפוף לקיום כל חובות התובעת על פי כל דין, היא זכאית כי יתוקן רישום הבית המשותף, התקנון של הבית המשותף ומרשם המקרקעין, באופן שחניות אלו ירשמו על שמה בתת-חלקה 1 (...)... רישום חניות אלו בלשכת רישום המקרקעין על שם הנתבעת ביום 17.1.07 נעשה שלא כדין ודינו להתבטל במקביל לרישום הזכויות על שם התובעת בדרך המתוארת לעיל" (ראו: שם, בפיסקה 40).
 
           כפועל יוצא מכך הורה בית המשפט קמא הנכבד על סילוק ידה של המבקשת מן החניות, וכן חייב אותה לשלם למשיבה דמי שימוש ראויים בגין התקופה שתחילתה בתאריך 1.8.206, ועד למועד הפינוי בפועל (הסכום הכולל שעל המבקשת לשלם למשיבה, בגין דמי שימוש, נכון למועד מתן פסק הדין הינו: 545,600 ש"ח), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.4.2010. בנוסף השית בית המשפט קמא הנכבד על המבקשת הוצאות משפט בסך 40,000 ש"ח וכן חייבה לשאת בשכר-טרחת עו"ד של המשיבה, בסך של 100,000 ש"ח.
 
  1. חרף דחיית ההודעה לצד ג' שהוגשה כנגד הבנק והכונס, נמנע בית המשפט קמא מלפסוק הוצאות לטובתם. את החלטתו נימק בית המשפט קמא הנכבד, בין היתר, בדברים הבאים:
 
"...לכונס מטעם הבנק יש חלק בתסבוכת המשפטית שנוצרה בתיק זה. לו היה עושה עבודתו נאמנה, ומעיין ברשימה שצורפה לאגרת החוב שלשם מימושה מונה, סבירה להניח שהיה גם טורח לציין מלכתחילה כי הממכר כולל רק את 15 החניות שיעקבקיבא שעבדה לבנק, והנה נמנע מלמסור למשתתפים במכרז חוות דעת שמאית שאינה מבהירה עובדה זו. הכונס... שוכח כי הוא עצמו לא היה ער לעובדה חשובה זו אלא לאחר ההתמחרות (כפי שהודה). חוסר הבהירות מצדו בתחילת ההליך – שאמנם תוקן לפני חתימת הסכם המכר עם הנתבעת ובבקשה לאישור ההסכם – איפשר לנתבעת להיאחז בטענות הדחוקות שהעלתה בהליך זה ולרשום את 14 החניות על שמה..." (ראו: שם, בפיסקה 43).
 
           מכאן הערעור והבקשה שלפני לעיכוב ביצוע פסק הדין ולמתן סעד זמני, כאמור בפיסקה 1 שלעיל.
 
 
 
טענות הצדדים בבקשה
 
  1. לטענת המבקשת סיכויי הערעור גבוהים וגם "מאזן הנוחות" נוטה לטובתה. במישור אחרון זה טוענת המבקשת כי אם לא יורה בית המשפט על איסור עשיית דיספוציזיה בחניות, היא עלולה לאבד את זכויותיה בהן לטובת צדדים שלישיים תמי לב, ויהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו באם ערעורה יתקבל. עוד נטען כי לנוכח היותה של המשיבה חברה זרה, הרשומה באיי הבתולה הבריטיים – יש מקום גם להורות על עיכוב ביצוע תשלום החיוב הכספי שהושת עליה בפסק הדין (למעט הסך של 100,000 ש"ח עבור שכ"ט עו"ד – שאותם הודיעה המבקשת כי תשלם), שכן קיים חשש שלא ניתן יהיה להיפרע מן המשיבה באם הביצוע לא יעוכב והמבקשת תזכה בערעור. יוער כי המבקשת הודיעה שהיא נכונה להפקיד בקופת בית המשפט את הכספים שנפסקו לטובת המשיבה, במזומן, או בערבות בנקאית, וזאת עד למתן פסק הדין בערעור.
 
  1. המשיבה מסרה את תגובתה לבקשה על פי החלטתי. בפתח תגובתה הטעימה המשיבה כי המבקשת כלל לא עתרה לעיכוב ביצועו של החיוב האופרטיבי בפסק הדין, המורה על סילוק ידה מהחניות שבמחלוקת.
 
           לגופה של הבקשה נטען כי דינה להידחות, מאחר שהמבקשת לא עמדה בנטל להוכיח כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לגישתה של המשיבה סיכויי הערעור נמוכים, שכן השגותיה של המבקשת מכוונות כנגד ממצאי עובדה שנקבעו בפסק הדין על יסוד התרשמותו הישירה של בית המשפט קמא הנכבד מהראיות ומהעדויות שנשמעו בפניו, תוך קביעת ממצאי מהימנות לגביהם – אשר אין מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם.
 
           באשר לסעד של עיכוב ביצוע התשלום הכספי, הוטעם כי בהתאם להלכה הפסוקה הכלל הוא כי ביצועו של חיוב כספי לא יעוכב, אלא במקרים חריגים ונדירים וכלל זה חל ביתר שאת ביחס לחיוב בהוצאות-משפט. בהקשר זה נטען כי המשיבה היא חברה יציבה המחזיקה בישראל בנכסים "בשווי מוערך של מספר מיליוני ש"ח", לטענתה, ובזכויות לקבלת כספים, ששווים עולה על הסכום שהמבקשת חויבה לשלם לה בפסק הדין – ומשכך אין חשש כי לא ניתן יהיה להיפרע ממנה, אם ערעורה של המבקשת יתקבל. לתמיכה בטענת זו הציגה המשיבה מכתב מטעם רואה-החשבון של חברת "קורנקופיה בע"מ ח.פ. 500417597", מר חנוך חיים, שבו צויין, בין היתר, כי:
 
"בידי החברה נכסים שונים בארץ. שווי הנכס המוערך הינו כ-16,000,000 ₪. חובות לחיצוניים כ-4 מיליון ₪. ...נציין כי אחד מהנכסים הינו 27% בחברת ספייס הסופר ברחוב הנדיב 71 בע"מ ח.פ. 513614057. חברת הסופר הינה בעלת חנות מסחרית ששטחה כ-1,200 מ"ר + 56 חנויות ומחסנים. שווי 27% של החברה הינו כ-3.2 מיליון ש"ח. נציין כי חובותיה של החברה כיום הינם רק בגין הלוואות בעלים".
 
           עוד צורף, לתמיכה בטענה בדבר יכולתה של המבקשת להיפרע מן המשיבה אם ערעורה יתקבל, מכתב מאת עו"ד נתן רסקין, שלפיו צפויה החברה לקבל מקופת הכינוס של חייבת בפשיטת-רגל, סכום של כ-1,400,000 ש"ח.
 
  1. בתשובה לתגובתה של המשיבה, טענה המבקשת כי המכתבים שצורפו לתמיכה בטענתה של המשיבה אינם מתייחסים כלל למשיבה: cornucopia (הרשומה, כאמור, באיי הבתולה) – אלא לשתי חברות שונות, אחרות, בעלות שם דומה לשמה של המשיבה. האחת – חברה ישראלית, בעלת שם דומה (הרשומה תחת מספר ח.פ. אחר מזה שצוין במכתבו של רואה-החשבון); והשניה – חברה זרה הרשומה ב: Island of Nevis. עוד נטען כי מעיון בדו"ח רשם החברות עולה שהחברה המוזכרת במכתבו של רו"ח חיים איננה רשומה כבעלת מניות בחברת "ספייס הסופר", כך שאין לה זכויות במניות בה, כפי שנטען. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, כי המשיבה לא הוכיחה שיש בבעלותה נכסים שמהם ניתן יהיה להיפרע בעתיד במידת הצורך, ומשכך יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.
 
  1. במהלך כתיבת החלטתי זו, הגישה המשיבה (בתאריך 6.2.2014) "בקשה לצירוף תגובה ומסמכים" מטעמה, במענה לתשובתה של המבקשת הנ"ל. בגדרי בקשתה עתרה המשיבה לצירופו של פסק-בורר שניתן בתאריך 9.5.2012 ובו נקבע כי היא זכאית לקבל בהעברה 2,700 מניות בחברת "ספייס הסופר", המהוות 27% מהון המניות המונפק שלה. עוד ביקשה המשיבה לצרף מכתב הבהרה מאת רואה-חשבון חנוך חיים, שלפיו המכתב שצורף לתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע אכן מתייחס למשיבה דכאן. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, כפי שיובהר להלן – לא ראיתי צורך להיעתר לבקשה זו.
 
  1. למען שלמות התמונה אציין כי המשיבים 3-2, מסרו בתגובתם לבקשה שלפני כי הסעדים המבוקשים בבקשה אינם מעניינם – ומשכך הם מותירים את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר עיון במכלול החומר שהונח בפני, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, בכפוף לאמור בסיפא לפיסקה 18 שלהלן. אביא כעת בקצרה את הנימוקים להחלטתי זו.
 
  1. כידוע, הכלל הוא כי בעל דין שזכה בדינו זכאי לממש את פירות זכייתו מיד עם הינתן ההחלטה המזכה, והגשת ערעור עליה איננה מעכבת את ביצועה (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות)). כדי שבית משפט יורה על עיכוב ביצוע פסק דין, או על מתן סעד זמני לתקופת הערעור, על המבקש זאת לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים, והם:
האחד – כי סיכויי הערעור שהגיש להתקבל טובים;
והשני – כי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה באופן מובהק לטובתו.
בין שני התנאים הנ"ל מתקיים יחס שתואר בפסיקה כ"מקבילית כוחות", דהיינו: ככל שמשקלם של סיכויי הערעור גדול יותר, כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהפך. מובן כי נטל השכנוע כי קיימת הצדקה להיעתר לבקשה מונח בשלב זה על שכמו של המבקש (ראו, למשל: ע"א 4444/10 חברת דפוס מאור ולך בע"מ נ' עדי (21.6.2010)). בפרט אמורים הדברים כשעסקינן בפסק דין המטיל חיוב כספי גרידא, ועל אחת כמה וכמה כאשר החוב הפסוק הוא בגין הוצאות משפט. במצבים אלה הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה, וביצועו של פסק הדין הכספי יעוכב, ככלל, במקרים חריגים ונדירים שבהם יעלה בידי המבקש להוכיח כי הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו מהמשיב, אם ערעורו יתקבל, או כי ביצועו המיידי של פסק הדין יגרום לו נזק בלתי הפיך (ראו למשל: החלטת חברתי, השופטת ע' ארבל, ב-ע"א 6811/13 בשן בר-אילן שרותי ניהול בע"מ נ' מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ (19.12.2013); בע"מ 8811/12 פלונית נ' פלונית (18.12.2012)). טענה בדבר אי-יכולת פירעון של המשיב צריכה להיתמך בתשתית ראייתית מספקת, ולא די בטענה בעלמא הנסמכת על הנחות, או על השערות (ראו, למשל: ע"א 5963/10 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (26.8.2010)).
 
           יישום עקרונות אלה על עובדות הבקשה שלפני מוביל לדחייתה.
 
  1. באשר לסיכויי הערעור – ניתן לומר, בזהירות המתבקשת בשלב זה של ההליך, כי על פני הדברים, אלה אינם נראים גבוהים במיוחד. חרף האדרת המשפטית שמנסה המבקשת לעטות על ערעורה, הרי שניצבות בפניה משוכות גבוהות ביותר שעליה לעבור בטרם תישמענה טענותיה המשפטיות – ואלו הן קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא הנכבד, שלפיהן המבקשת ידעה, מבעוד מועד, כי הנכס שנמכר לה בגדרי הליכי הכינוס איננו כולל את החניות שבמחלוקת. כידוע, הלכה היא כי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם (ראו, למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)). דומני, מבלי שאטע מסמרות בדבר, כי ענייננו איננו נופל לגדרם של מקרים קיצוניים וחריגים מעין אלה.
 
           בנסיבות אלה, נדרשת נטייה מובהקת של מאזן הנוחות לטובתה של המבקשת על מנת שבקשתה תתקבל. הנטל המוטל על המבקשת במישור זה הוא נטל ממשי – וסבורני כי לא עלה בידיה להרימו.
 
  1. טענתה של המבקשת במישור של מאזן הנוחות, לעניין עיכוב ביצוע החיובים הכספיים שהוטלו עליה בגדרי פסק הדין, נסמכת בעיקר על היותה של המשיבה – חברה זרה. אלא שבפסיקת בית משפט זה נקבע כי אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להוות סיבה מספקת לעיכוב ביצועו של פסק הדין (ראו, למשל: רע"א 1260/12 Special Metals Wiggin limited נ' נתנאל (5.7.2012) והאסמכתאות הנזכרות שם). הגם שהתנהלותה של המשיבה (כפי שעולה מן המתואר בפיסקאות 12-10 שלעיל) – טורדת, עדיין אינני סבור כי עלה בידי המבקשת להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח, בגדרי בקשה זו, כי היא לא תוכל להיפרע מן המבקשת באם ערעורה יתקבל. כאמור, טענה מהסוג האמור צריכה להיתמך בתשתית ראייתית מספקת – וכזו לא הונחה בפני. יוער כי אילו סברתי שסיכויי הערעור להתקבל גבוהים, ייתכן והייתי מסתפק בחשש שהתעורר דווקא לנוכח תגובתה של המשיבה לבקשה והבקיעים שהציגה המבקשת לגבי גירסתה של המשיבה, אלא שכאמור לעיל – לא התרשמתי כי זהו המצב בענייננו.
 
           אשר על כן, דין הבקשה לעיכוב ביצוע החיובים הכספיים שהושתו על המבקשת בגדרי פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד – להידחות.
 
  1. דין דחייה דומה אמור לחול בעיקרון, לנוכח האמור לעיל, גם על עתירתה של המבקשת לסעד זמני שיורה למשיבה להימנע מעשיית עסקאות (או כל דיספוזיציה אחרת) בזכויותיה בחניות עד להכרעה בערעור. ודוק: מאחר שמדובר בענייננו בנכס מסחרי – לא ניתן לומר כי מאזן הנוחות כאן נוטה א-פריורית לטובתה של המבקשת, ומשכך אין מקום להיעתר לבקשתה במתכונת שהתבקשה. יחד עם זאת, כפי שצוין לעיל, הזכויות בחניות רשומות כיום על שם המבקשת. הליכי העברת הזכויות על שמה של המשיבה, בלשכת רישום המקרקעין, צפויים, ממילא, להימשך זמן מה (בשל פעולות מקדימות שעל המשיבה לנקוט – ראו: סעיף 24 לפסק-הדין) והמשיבה הסכימה להימנע מהשלמתם עד להכרעה בערעור (ראו: סעיף 2 לתגובתה). לפיכך, ונוכח הסכמתה של המשיבה – ניתן בזאת סעד זמני המורה למשיבה להימנע מלרשום את הזכויות בחניות שבמחלוקת, בלשכת רישום המקרקעין, על שמה, עד להכרעה בערעור. נוסף על כך, על המשיבה לידע כל מתעניין בכח בחניות האמורות ביחס לקיומו של הערעור.
 
  1. התוצאה היא, איפוא, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולמתן סעד זמני עד להכרעה בערעור – נדחית, בכפוף לאמור בסיפא לפיסקה 18 שלעיל. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בגין בקשה זו, בסך 7,500 ש"ח.
 
 
           ניתנה היום, ‏ח' באדר ב התשע"ד (‏10.3.2014).
 
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב