Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ע"א 1333/14 סעדה גואנה מיטרי ואח' נגד עו"ד עלס דוברונסקי
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
ע"א  1333/14
 
 
לפני:   כבוד השופט א' שהם
 
 
המבקשים: 1. סעדה גואנה מיטרי
  2. ניצי ג'ורג'ט גואנה מיטרי
  3. חוזה אלחנדרו סיפרי גואנה
  4. מיגל אלברטו סיפרי גואנה
  5. אלברט בשרה סיפרי מיטרי
  6. לקפיש בע"מ
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיב: עו"ד עלס דוברונסקי
 
                                          
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 5.1.2014, בת"א 14380-10-10, שניתן על-ידי כב' השופט מ' יפרח
 
                                          
בשם המבקשים:                     עו"ד איתן ארז; עו"ד תמר בן-עמי
בשם המשיב:                         עו"ד ד"ר אביגדור קלגסבלד; עו"ד גליה כהן
 
החלטה
 
 
  1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' יפרח), בת"א 14380-10-10, מיום 5.1.2014, בגדרו נדחתה תביעתם של המבקשים לסעדים הצהרתיים ונוספים, הנוגעים לנכסי מקרקעין שנמצאים בעיר תל אביב-יפו.
 
           ביום 13.3.2014, הוריתי על צו ארעי לפיו לא תבוצע כל דיספוזיציה בנכסים מושא הבקשה לעיכוב ביצוע, ללא אישורו של בית משפט זה.
 
 
 
 
רקע והליכים קודמים
 
  1. המבקשת 1 – גב' סעדה גואנה מיטרי (להלן: סעדה), היא תושבת ואזרחית מדינת צ'ילה, ובתה החורגת של גב' וידאד מיטרי ז"ל (להלן: וידאד). בנוסף לסעדה, היו לוידאד ארבעה ילדים נוספים, כאשר חמשת הילדים ירשו את נכסיה של וידאד, לאחר מותה בשנת 1990. מבין ילדיה של וידאד נציין אך את השתיים הרלוונטיות לענייננו: איאדה הלנה גואנה מיטרי ז"ל (להלן: איאדה), ו-ניצי ג'ורג'ט גואנה מיטרי – היא המבקשת 2 (להלן: ניצי). המבקשים 5-3 הם יורשיה של איאדה ז"ל, אשר נפטרה בשנת 2002. 
 
  1. בבעלותן של סעדה ווידאד היו מספר נכסי מקרקעין בעיר תל אביב-יפו, והם נרשמו על שמן כמפורט להלן: בניין דירות ברחוב בת עמי 3 ורחוב תרצה 16, הידוע כגוש 7016 חלקות 36 ו-112, אשר נרשם על-שמה של סעדה; מגרש ריק ברחוב קדם 173 פינת רחוב שפתי ישנים, הידוע כגוש 7043 חלקה 29, כאשר 4/5 רשומות על שמה של סעדה ו-1/5 רשומה על שמה של וידאד; מגרש ריק ברחוב שפתי ישנים, הידוע כגוש 7043 חלקה 30, כאשר 4/5 רשומות על שמה של סעדה ו-1/5 רשומה על שמה של וידאד (להלן: נכסי המקרקעין). נציין כבר עתה, כי על שמה של סעדה היה מגרש נוסף ברחוב אילת 48, הידוע כגוש 7083 חלקה 122, אך הוא אינו כלול במצבת הנכסים שלגביה מתייחס פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 
 
  1. בשנת 1983, נחתם חוזה בקשר לנכסי המקרקעין בין המשיב לבין סעדה ווידאד, כאשר האחרונה חתמה על החוזה באמצעות יפוי כוח שהעניקה לאאידה. בנוסף,  סעדה ווידאד חתמו באותה שנה גם על יפויי כוח בלתי חוזרים, הנוגעים לנכסי המקרקעין לטובתו של המשיב. עיקר המחלוקת בין הצדדים טמונה במהותם של מסמכים אלה. מחד גיסא, טען המשיב, כי במסמכים אלו מכרו לו אאידה וסעדה את כל זכויותיהן בנכסי המקרקעין ובתמורה הוא שילם להן סכום של 40,000$. מאידך גיסא, טענו אאידה וסעדה, כי מדובר במסמכים שנעשו כחלק מעסקת ניהול, במסגרתה התחייב המשיב לנהל עבורן את נכסי המקרקעין, ולהחליף בכך את עו"ד סוכובולסקי, אשר ניהל עבורן את הנכסים הללו עד לשנת 1983. כך או כך, ביום 4.10.1983 רשם המשיב בלשכת המקרקעין הערות אזהרה לטובתו על נכסי המקרקעין, כאשר הוא משתמש ביפויי הכוח הבלתי חוזרים שניתנו לו.
 
  1.  ביום 7.10.2010, הגישו המבקשים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בתמצית נאמר, כי המבקשים טענו שבשנת 1989 הודיע להם המשיב כי נכסי המקרקעין הולאמו על-ידי מדינת ישראל, בשל חובות כבדים שנצברו בגינם, והציע להם להימנע מלבקר בישראל. לטענתם, יפויי הכוח הבלתי חוזרים במתכונתם הנוכחית זויפו על-ידי המשיב, וממילא הם נעדרי תוקף, מפאת שורה של פגמים שנפלו באישורם. לטענת המבקשים, רק בשנת 2010 נודע להם מפיו של עו"ד אילן לקפיש – הבעלים של המבקשת 6, כי לא נצברו כל חובות בגין הנכסים, ואלו עדיין שייכים להם.  מנגד, טען המשיב כי נכסי המקרקעין נמכרו לו כבר בשנת 1983, ומאז הוא בעליהם החוקיים, ולראייה הוא הציג, בין היתר, את חוזה המכר שנחתם בין הצדדים. 
 
           ביום 10.10.2010, הורה בית המשפט המחוזי על רישומן של הערות אזהרה על נכסי המקרקעין, המלמדים על הגשת תובענה לביטול יפויי הכוח, שמכוחם רשם המשיב את הערת האזהרה לטובתו.
 
פסק דינו של בית המשפט המחוזי  
 
  1. בפתח פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי, כי בראשיתה של שנת 1983 פגש ד"ר לניר – חברו של המשיב, את ניצי בצ'ילה, והיא אשר הביאה לידיעתו כי משפחתה מעוניינת למכור את הנכסים, המצויים בבעלותה במדינת ישראל. ד"ר לניר הותיר רושם מהימן על בית המשפט המחוזי, אשר ציין, כי נראה שהוא לא ביקש "לטאטא עניינים מסוימים מתחת לשטיח". בהמשך לכך נקבע, על יסוד עדותם של ד"ר לניר ושל המשיב,  כי בחודש פברואר 1983 טס המשיב לראשונה לצ'ילה, ונפגש עם חלק מבני משפחתם של המבקשים, ובהם סעדה וידאד ואאידה. במהלך הפגישה, סוכמו תנאי רכישת הנכסים, ובכלל זאת התמורה שתועבר למבקשים בעד הנכסים, אשר כאמור הועמדה על סך של 40,000 דולר.
 
           בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי בחודש אוגוסט 1983, טס המשיב בשנית לצ'ילה, על מנת להיפגש עם בני משפחת המבקשים. בפעם זו, חתם המשיב עם סעדה וודיאד על חוזה, ובמקביל העניקה לו סעדה יפוי כוח בלתי חוזר מטעמה בקשר לנכסי המקרקעין. בית המשפט ציין, כי לב המחלוקת בין הצדדים נעוץ, הלכה למעשה,  בשאלת תוכנו של החוזה שנחתם במועד זה, וכן בתכליתו של יפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן למשיב. השאלה הטעונה הכרעה, היא האם ניתן להסיק, על יסוד מסמכים אלו, שהצדדים הסכימו על עסקה למכירת נכסי המקרקעין או שמא מונה המשיב למנהל מטעמן של סעדה ווידאד, ותו לא. שאלה משנית, בהקשר זה, לה השלכה לא מועטה על ענייננו, נוגעת לתקינותו של יפוי הכוח הבלתי חוזר שניתן למשיב, בין אם כתוצאה מהפגמים שנפלו בהוצאתו ופגמים צורניים נוספים. להלן, אסקור את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בשאלות אלו, כסדרן.
 
  1.   מהות החוזה מחודש אוגוסט 1983 - בית המשפט המחוזי קבע, כי ביום 7.8.1983, חתמו סעדה ווידאד, האחרונה באמצעות מיופת כוחה – בת איאדה, על חוזה מכר של נכסי המקרקעין עם המשיב. עוד נקבע, כי אאידה וסעדה הותירו למשיב את הרושם שהן מוכרות את נכסי המקרקעין על דעתן העצמאית, ומתוך רצונן החופשי. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי על כל אחד מששת עמודי חוזה המכר הופיעו חתימותיהן של סעדה ואאידה, בין אם בראשי תיבות ובין אם בחתימה מלאה. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כי החתימות הללו הן אמיתיות ונחתמו על-ידי סעדה. זאת  לאחר שסעדה זיהתה בנקל, במהלך חקירתה הנגדית, את החתימות כחתימותיה, וכן לאור עדות של מומחית מטעם המבקשים, אשר אישרה כי החתימות על החוזה "כתובות בדיו במקור", של עט כדורי מלא בדיו בצבע כחול.  בהמשך לכך, הפנה בית המשפט המחוזי לדבריו של בא-כוח המבקשים, אשר "הודה" בסיכומיו שעמודים 6-5 של חוזה המכר שהוצג לבית המשפט המחוזי, שייכים לחוזה המקורי, עליו חתמו הצדדים בחודש אוגוסט 1983, וכן כי החתימות המופיעות על עמודים אלו הן החתימות המקוריות של סעדה. על יסוד "הודייה" זו, קבע בית המשפט המחוזי כי אין עוד מחלוקת בין הצדדים שעמודים 6-5 של החוזה שהוצגו לו, לא הוחלפו על-ידי המשיב, כטענת המבקשים בכתב התביעה, והם חלק מהחוזה המקורי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי עיון בתוכנם של העמודים מלמד,  כי יש בהם סממנים מובהקים של חוזה מכר, ובכלל זאת: שימוש בתארים "מוכר" ו-"קונה"; התחייבות שמצבו של הנכס לא יורע עד לאכלוסו; התחייבות של המוכר להשלים את רישומו של הנכס על שמו של הקונה; וקביעת הסדרים באשר לאופן הנשיאה במיסים ממשלתיים חדשים, באם יוטלו כאלו עד למועד העברת הזכויות בנכס. בית המשפט המחוזי מצא, כי די בכך על-מנת "לגזור כלייה על התביעה כולה".
 
           לאחר הדברים האלו, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של המבקשים בנוגע לזיוף החתימות של אאידה וסעדה. נקבע, כי הטענות בקשר לזיוף החתימות המופיעות על המסמך נטענו בעלמא, תוך שהמבקשים מעלים השערות תיאורטיות באשר לאופן הזיוף, אך אינם מציינים מהי הדרך ספציפית בה בוצע הזיוף במקרה דנן. כחיזוק לשלילת הטענה בדבר זיוף חוזה המכר, ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקשים לא פירטו באופן פוזיטיבי את תוכנו של חוזה הניהול, לו הם טוענים, ובכך יש כדי ללמד על כך שחוזה הניהול הנטען, מעולם לא נכרת עם המשיב.
 
           בנוסף, בית המשפט המחוזי מצא תימוכין למסקנתו אף בהתנהגותם הבתר-חוזית של הצדדים. כך, ציין בית המשפט המחוזי את חתימתם של ווידאד וסעדה על יפויי כוח בלתי חוזרים, בהם נאמר במפורש שביסודם עומד חוזה למכר הנכסים; את העברתה של התמורה החוזית לידיה של סעדה בחודש אוגוסט 1983, אגב דחייתה של הסברה של סעדה למהות הכספים, לפיו מדובר בדמי השכירות המגיעים לה עבור הנכסים מעו"ד סוכובולסקי; את מכתבה של סעדה לעו"ד סוכולובסקי,  בו היא מודיעה לו על מכירת נכסיה, מבטלת את ייפוי הכוח שניתן לו ומבקשת ממנו להעביר את כלל המסמכים שיש ברשותו לידיו של המשיב; את התצהירים שנחתמו על-ידי סעדה, אלברט ווידאד, בהם נכתב כי הם נעשו לשם הגשתם ללשכת רישום המקרקעין, לצורך העברת הזכויות בנכסים; את העובדה שהחל משנת 1983 לא פנתה סעדה למשיב בבקשה לקבל את דמי השכירות המגיעים לה בעבור השכרת הנכסים. זאת, בניגוד להתכתבות הענפה שהתנהלה בין סעדה לבין עו"ד סוכובולסקי בעניין זה בין השנים 1967-1983; את העובדה שהמשיב לא הזדרז למכור במהירות את כל הנכסים שהועברו לו ממשפחת מיטרי, כדרכם של זייפנים במקרקעין. במקום זאת, המשיב מכר את אחד הנכסים שברחוב אילת כשנה ממועד ההעברה, והשאיר בחזקתו את יתר המגרשים עד לימינו אלה.
 
           בית המשפט המחוזי קבע, כי עולה מן המקובץ בבירור שביום 7.8.1983, חתמו אאידה, סעדה והמשיב, על חוזה למכירת נכסי המקרקעין, כאשר שתי הראשונות חתמו על כל אחד מעמודי החוזה. עוד נקבע, כי נוסחו של חוזה המכר שהוצג לבית המשפט המחוזי זהה לנוסחו של חוזה המכר שנכרת בין הצדדים, ושום  עמוד מעמודיו לא הוחלף בעמוד אחר בעל תוכן שונה. עוד נקבע, כי סעדה ואאידה חתמו על החוזה מרצונן החופשי, ותוך שאאידה, השולטת באנגלית, מבהירה לסעדה את מהותו של החוזה.
 
  1.   יפויי הכוח הבלתי חוזרים - לבית המשפט הוצגו שני יפויי כוח בלתי חוזרים, הראשון נחתם על-ידי סעדה, ונחזה כמאומת על-ידי קונסול ישראל בסנטיאגו ביום 8.8.1983, והשני נחתם על-ידי וידאד, ונחזה כמאומת על-ידי קונסול ישראל בסנטיאגו ביום 21.9.1983. המחלוקת העיקרית אליה נדרש בית המשפט המחוזי, היא השאלה היכן נחתמו יפויי כוח אלו, האם בקונוסליה הישראלית בצ'ילה במעמד הקונסול, כמתחייב בחוק הנוטריונים, או שמא בביתה של איאדה בנוכחות בני משפחתה.
 
           אשר ליפוי הכוח שנחתם על-ידי סעדה, נקבע כי, בניגוד לגרסתם הנוכחית של המבקשים, יפוי הכוח נחתם בקונסוליה הישראלית בצ'ילה ולא בביתה של אאידה. בית המשפט המחוזי דחה את גרסאותיהם של המבקשים בשל הסתירות שנפלו בהן, ובמקום זאת נסמך על ראיות המצביעות על כך שסעדה הגיעה ביום ה-8.8.1983 לקונסוליה הישראלית בצ'ילה, על-מנת לחתום על יפוי כוח כללי לטובתו של המשיב. נקבע, כי חתימה על יפוי הכוח הכללי בקונוסליה הישראלית מחזקת את המסקנה לפיה סעדה חתמה באותה הזדמנות גם על יפוי הכוח הבלתי חוזר. בנוסף, הפנה בית המשפט המחוזי לעדותו של מר ליזמר, שכיהן במועדים הרלוונטיים כקונסול ישראל בצ'ילה, וזיהה את החתימה שלו על גב יפוי הכוח הבלתי חוזר, שנחתם על-ידי סעדה. לעניין יפוי הכוח שנחתם על-ידי וידאד, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשים הסתמכו על טיעונים עובדתיים סותרים, לפיהם, מחד גיסא וידאד לא חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר, ומאידך גיסא לא התייצבה בפני קונסול ישראל בצ'ילה כאשר חתמה על יפוי הכוח. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי דחה כל אחת מהגרסאות הללו אף לגופה, בקובעו כי החתימה על יפוי הכוח שהוצג היא אכן חתימתה של וידאד, וכי היא התייצבה לשם חתימתה בפני הקונסול הישראלי בצ'ילה. בהמשך לכך, דחה בית המשפט המחוזי את טענותיהם של המבקשים בדבר זיוף יפויי הכוח הבלתי חוזרים והוספת פרטים מהותיים לאחר החתימה עליהם.
 
  1. פגמים בהוצאת יפויי הכוח הבלתי חוזרים - בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את טענותיהם של המבקשים בעניין זה, וקבע כי ביפויי הכוח הבלתי חוזרים נפלו הפגמים הבאים: העדר חותמת רשמית של הקונסול הישראלי; העדר מספר סידורי; והעדר סכום האגרה ששולמה. ואולם נקבע, כי עסקינן בפגמים טכניים בלבד, שאין בכוחם המצטבר להשליך על הערכת תוקפו של יפוי הכוח או של הליכי אימות החתימה שביסודו. בשלב זה, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טענותיהם של המבקשים בנוגע לפגמים שנפלו בתרגום תוכנם של יפויי הכוח של וידאד וסעדה. בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד עדותו של מר ליזמר, כי תוכן יפויי הכוח הבלתי חוזרים, אשר היו כתובים באנגלית, לא תורגם לוידאד ולסעדה, בהתאם לתקנה 7(ב) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977. לפיכך נקבע, כי באימות החתימה של וידאד וסעדה נפל פגם מהותי היורד לשורש העניין. ואולם, בית המשפט המחוזי, קבע כי אף בהנחה המחמירה, לפיה התוצאה של פגם זה היא בטלותם של יפויי הכוח הבלתי חוזרים, לא נמצא כי יש בכך בכדי לשנות מתוקפו של חוזה המכר שנכרת בין הצדדים, ולפיכך אין בכך כדי לפגוע בתוקפו של חוזה המכר, ובהעברתם של נכסי המקרקעין, מכוחו של חוזה זה, לידיו של המשיב. נקבע בנוסף, כי חרף בטלותם האפשרית של יפויי הכוח הבלתי חוזרים, הרי שבעצם החתימה עליהם יש כדי לתמוך במסקנה, לפיה בין הצדדים נכרת חוזה למכירת נכסי המקרקעין ולא לניהולם בלבד.
 
  1. סיכומו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי שיש לדחות את טענותיהם של המבקשים, כי הצדדים  חתמו בשנת 1983 על חוזה שהסמיך את המשיב לנהל את  נכסי המקרקעין של המבקשים, וזאת בלבד. נקבע, כי ביום 7.8.1983, מכרו המבקשים את נכסי המקרקעין למשיב, כאשר סעדה ווידאד, באמצעותה של איאדה, חתמו על חוזה המכר, וכן על יפויי כוח בלתי חוזרים לטובתו של המשיב. על יסוד הדברים האלו, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתם של המבקשים.
 
  1. ביום 13.1.2014, הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו ולמתן סעדים זמניים לתקופת הערעור. ביום 27.2.2014, קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את הבקשה. נקבע, כי בחינת השיקולים הנוגעים לדבר מגלה, כי סיכויי הערעור הם קלושים ומאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, ולפיכך ראוי היה "לדחות את הבקשה על קרבה ועל כרעיה". ואולם, נוכח הסכמתו של המשיב, נקבע כי הערות האזהרה יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להפקדה של התחייבות עצמית של כל אחד מהמבקשים, לא יאוחר מיום 6.3.2014, ולהפקדה של  50,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית עד ליום 3.3.2014. הודגש, כי אי מילוי התנאים הנזכרים במועדם יביא לפקיעת הצו.
 
           ביום 10.3.2014, הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת הערות האזהרה שהתבקשו על-ידי בית המשפט, וזאת לאחר שהמבקשים לא הפקידו אף אחת מהבטוחות עליהן הורה בית המשפט המחוזי.
 
הבקשה לעיכוב ביצוע וסעד זמני
 
  1. המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו לעכב את רישומו של המשיב כבעלים של נכסי המקרקעין. כסעד זמני  משלים, התבקש בית המשפט להורות כי בתקופת הערעור ירשמו על נכסי המקרקעין הערות אזהרה לטובתו של בית משפט זה. לחלופין, ביקשו המבקשים לאסור על המשיב לבצע כל דיספוזיציה בנכסי המקרקעין עד להכרעה בערעור. בנוסף, המבקשים עותרים לעיכוב תשלום סכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק לחובתם, ולחלופין מבקשים להפקידו בקופתו של בית משפט זה. לטענת המבקשים החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין עיכוב ביצוע פסק דינו, מיום 27.2.2014, ניתנה בחוסר סמכות, שכן עם הגשת הערעור ביום 20.2.2014, עברה הסמכות לדון בעניין, לבית משפט זה.
 
           לגופו של עניין, טוענים המבקשים, כי מדובר במקרה מובהק בו השיקולים הרלבנטיים נוטים לטובת עיכוב ביצועו של פסק הדין. לעניין מאזן הנוחות, נטען כי רישומו של המשיב כבעלים של נכסי המקרקעין עלול לגרום למבקשים נזק בלתי הפיך. כך למשל, מוסיפים וטוענים המבקשים, כי היה והמשיב יבחר למכור את נכסי המקרקעין לצד ג' לאחר רישומו כבעלים, הרי שבכך תסוכל העסקה שנחתמה בין המבקשים 5-1 לבין המבקשת 6 למכירתם של נכסים אלו. עוד מציינים המבקשים, כי רק בשנת 2008, קרי כ-25 שנים לאחר מועד הרכישה, פנה המשיב לראשונה ללשכת המקרקעין על-מנת שיירשם כבעליהם החוקיים של נכסי המקרקעין. לטענתם, משיהוי כה ניכר במועד רישום בעלותו של המשיב בנכסי המקרקעין, ניתן ללמוד כי לא ייגרם לו כל נזק באם ייעתר בית המשפט לבקשת עיכוב הביצוע. לדידם של המבקשים, עיכוב רישומו של המשיב כבעלים של נכסי המקרקעין, בנוסף לרישום הערת אזהרה לטובתו של בית משפט זה, ישמרו על המצב כמות שהוא, כפי שהיה במהלך ניהול התובענה בבית המשפט המחוזי.
 
           לעניין סיכויי הערעור, טוענים המבקשים, כי עסקינן באחד מני המקרים החריגים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. זאת, לטענת המבקשים, משום שממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי נסתרים מחומר הראיות בתיק, ומבוססים, הלכה למעשה, על עדויות שאין ליתן בהם כל אמון. המבקשים מפרטים, בהקשר זה, לא פחות מ-30 "שגגות" שיצאו תחת ידיו של בית המשפט המחוזי. בכלל זאת, טוענים המבקשים, כי בית המשפט המחוזי: נמנע מלקבוע האם יפויי הכוח הבלתי חוזרים, עליהם חתמו סעדה ווידאד, מבוטלים; שגה בקובעו כי יפויי הכוח מבוססים על עסקת המכר בין הצדדים; שגה כאשר ביסס את קיומו של הסכם מכר על הראיות שהונחו לפניו; שגה בקובעו כי בחודש אוגוסט 1983 העביר המשיב לסעדה את מלוא כספי התמורה; והתעלם ממשמעותם  של מסמכים שונים, אותם הציג המשיב ללשכת רישום המקרקעין ולרשויות המס, וכן מנפקותה של התנהלותו מול רשויות אלו במהלך השנים. על יסוד כל אלו, סבורים המבקשים כי סיכוייו של הערעור להתקבל הם גבוהים.
 
תגובת המשיב
 
  1. המשיב מתנגד לבקשה לעיכוב ביצוע, על כלל הסעדים החלופיים המבוקשים בה. בפתח תגובתו, ציין המשיב כי המבקשים 5-1 לא צירפו לבקשת עיכוב הביצוע  התחייבות עצמית מטעמם. לדידו של המבקש, מחדלם זה של המבקשים מנוגד להוראות החוק, ואין להסתפק בצירופה של התחייבות עצמית אך ורק מטעמה של המבקשת 6. לשיטתו של המשיב, די במחדל זה על-מנת להביא לדחייתה של בקשת העיכוב ביצוע על הסף. בנוסף הדגיש המשיב, כי המבקשים הגישו את הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע רק לאחר שבקשה דומה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. לטענתו, התנהלות מעין זו עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט מצידם של המבקשים, ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה על הסף.
 
           המשיב הוסיף וטען, כי בענייננו לא ניתן להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין, שכן עיכוב ביצועו של פסק דין מתאפשר אך מקום בו התקבלה תביעה על-ידי בית המשפט, בעוד שבנידון דידן תביעתם של המבקשים נדחתה. עוד נטען, כי בכל הנוגע לזכותו של המשיב להירשם כבעלי נכס המקרקעין, הרי שלא מדובר בזכות הנובעת מסעד אופרטיבי שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי, כי אם זכות הנתונה למשיב מכוח ההסכמים שנחתמו בינו לבין סעדה ווידאד, ולכן אין להורות על עיכוב רישומו של המשיב כבעלים החוקיים של נכסי המקרקעין.
 
           עוד טען המשיב, כי אין להיענות לבקשה להורות על רישום הערות אזהרה לטובתו של בית המשפט, הן משום שמאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם של המבקשים, והן משום שסיכויי הערעור הם נמוכים. נטען, בהקשר זה, כי נכסי המקרקעין המדוברים אינם משמשים למגוריהם של המבקשים, כי אם למטרות השקעה, ולפיכך נזקיהם הפוטנציאליים של המבקשים הם אך ורק נזקים כספיים ברי פיצוי. אשר לסיכויי הערעור, טען המשיב כי השגותיהם של המבקשים נסובים סביב קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנעשו על-ידי בית המשפט המחוזי. מכאן, לעמדתו של המשיב, ברי כי סיכויי הערעור הינם קלושים, בפרט נוכח העובדה שטענותיהם של המבקשים אינן פוגמות בראיות המבססות את קביעתו המרכזית של בית המשפט המחוזי – כריתתו של הסכם מכר בשנת 1983, במסגרתו נמכרו נכסי המקרקעין למשיב. בנוסף, טען המשיב, כי משלא הוכח כי הוא נעדר יכולת להשיב את כספי שכר הטרחה וההוצאות שנפסקו לזכותו, באם יידרש לכך,  אין להורות על עיכוב תשלומם.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ולסעד זמני ובתגובת המשיב הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות.
 
  1. כעניין מקדמי, אתייחס לסיווגם של חלק מהסעדים המבוקשים בבקשה. בית משפט זה קבע לא אחת בעבר, כי לא ניתן לבקש עיכוב ביצועו של פסק דין, אשר דוחה תובענה, או של פסק דין שאינו כולל בחובו סעד אופרטיבי כלשהו. לפיכך,  ככל שברצונו של מערער לקבל סעד לתקופת הערעור, בנוגע לפסק דין שדחה את תובענתו, הרי שעליו לפנות בבקשה לסעד זמני (ע"א 3022/13 זועבי נ' חמאתי (27.8.2013); ע"א 1363/04 צאלים החזקות בע"מ נ' "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ, פ"ד נט(1) 325, 329-328 (2004)); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 368 (מהדורה שלישית, 2012)). בענייננו, עותרים המבקשים בפתח בקשתם לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולמנוע את רישומו של המשיב כבעלים החוקיים של נכסי המקרקעין. בעניין זה, מקובלת עליי עמדת המשיב, לפיה משנדחתה תובענתם של המבקשים, ולא ניתן כל סעד אופרטיבי, הרי שהם אינם יכולים לבקש את עיכוב ביצועו של פסק הדין. עניינו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בדחיית טענותיהם של המבקשים כנגד זכויותיו של המשיב, אותן רכש, לטענתו, במסגרתו של חוזה המכר משנת 1983. כפועל יוצא מכך, באם ירצה המשיב להירשם כבעלים החוקיים של נכסי המקרקעין, הרי שהוא יעשה זאת מכוח זכויותיו החוזיות מול המבקשים, ולא מכוח סעד אופרטיבי כלשהו שהעניק לו בית המשפט המחוזי. ואולם, על-אף שהיה על המבקשים לפנות בבקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, לפיו יש לאסור על רישומו של המשיב כבעל נכסי המקרקעין, הנני רואה להידרש לטענות לגופו של עניין, ועל כן אתייחס לבקשה כאילו הוגשה כבקשה למתן סעד זמני, כאמור.
 
  1. כלל נקוט הוא בידינו, כי אין בהגשת ערעור בכדי למנוע מבעל דין שזכה בתובענה להנות מפירות זכייתו. על-כן, בית המשפט ייעתר לבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור, אך אם ייעלה בידי המבקש להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו (ע"א 6763/13 חוות בי אפ סי בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (14.11.2013); ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ (21.5.2006); ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (18.11.2004)). עוד נקבע, כי בין שני שיקולים אלו מתקיימת "מקבילית כוחות", במובן זה שככול שאחד מהשיקולים נוטה באופן מובהק יותר לכיוונו של צד אחד, כך ניתן יהיה להקל ממשקלו של השיקול השני, ולהפך (ע"א 1191/14 עיריית תל אביב-יפו נ' ש.א.י מועדונים בע"מ (2.4.2014); ע"א 4086/04 רעיה שכטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (25.7.2004); עע"ם 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד נו(2) 163, 167-168 (2001)). יחד עם זאת, במרוצת השנים ניתן מעמד בכורה לשיקול בדבר מאזן הנוחות, אשר בוחן האם דחיית הבקשה לסעד זמני תגרום למבקש נזק בלתי הפיך, שיסכל את האפשרות להשיב את המצב לקדמותו, ככל שהערעור יתקבל.
 
  1.  ראשית למאזן הנוחות. ענייננו בבקשה הנסובה סביב בעלות על נכסי מקרקעין. נפסק בעבר, בהקשר זה, כי "חשש לנזק בלתי הפיך בענייני מקרקעין אינו קם באופן 'אוטומטי'"( ע"א 2938/12 פארס נ' פארס, בפסקה 11 (10.6.2012)), וקיומו של חשש מעין זה יקבע נוכח הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בסוגיה זו, רווחת ההבחנה בין נכסי מקרקעין המשמשים למגורים לבין נכסי מקרקעין המשמשים להשקעה. בעוד ששינוי בבעלות על נכסי מקרקעין המשמשים למגורים יביא, לרוב, לפינוי דייריהם הנוכחים, וייתכן כי אף יגרום להותרתם של הדיירים ללא קורת גג, הרי ששינוי הבעלות על נכסי מקרקעין, אשר משמשים למטרות מסחר והשקעה, יביא לנזקים כספיים שהם ברי פיצוי( ע"א 1612/11 עזבון ברנהולף נ' אוחנה (8.5.2011); ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון (7.1.2007); ע"א 1626/11 ברש נ' שר (2.5.2011)). בנידון דידן, אין חולק כי נכסי המקרקעין אינם משמשים למגוריהם של המבקשים, ואף לא שימשו כאלה בעבר. מפסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי עיקר עניינם של המבקשים 5-1 בנכסי המקרקעין לאורך השנים התמצה בדמי השכירות שהתקבלו בגין השכרתם, ואף זאת אך ורק עד לשנת 1983. יתר על כן, מהאמור בבקשה עולה, כי לגבי שניים מנכסי המקרקעין נחתם חוזה מכר עם המבקשת 6, אשר הסכימה לרכוש אותם מהמבקשים 5-1, בכפוף לתוצאות ההליך המשפטי המתנהל לגביהם. בנסיבות אלו, ברי כי הנזקים הפוטנציאליים עבור המבקשים הם נזקים כספיים גרידא, שניתן יהיה לפצות בגינם, במידת הצורך, באמצעות פיצוי כספי. לפיכך, ומשלא נטען כי המשיב הוא חסר יכולת כלכלית לעמוד בתשלום הנזקים הפוטנציאליים, הרי שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו של המשיב.
 
  1. ומכאן לסיכויי הערעור. המבקשים אינם חולקים על כך שערעורם מכוון נגד הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות של בית המשפט המחוזי. בעניינים מסוג זה, ידוע הכלל, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות, המבוססות על הערכה בלתי-אמצעית של העדים וחומר הראיות שהובא בפני הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים ובנסיבות מיוחדות. המבקשים מכוונים את חיציהם כנגד קביעתו המרכזית של בית המשפט המחוזי, בנוגע לאמיתותו של חוזה המכר שהוצג בפניו, וכן כנגד קביעותיו בנוגע ליפויי הכוח הבלתי החוזרים. אשר לחוזה המכר, הרי שלמקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה, כי הקביעה בנוגע לכשרותו ותוקפו של החוזה מבוססת על בחינה מעמיקה ובלתי-אמצעית של חומר הראיות והעדויות שבאו לפני בית המשפט המחוזי, ובכלל זאת: התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדותה של סעדה, אשר אישרה בעדותה הנגדית כי חתימתה וראשי התיבות שלה מופיעים על כל עמודי חוזה המכר; התרשמותו של בית המשפט המחוזי מעדות המומחה מטעמם של המבקשים; והראיות שהוצגו לבית המשפט המחוזי בקשר להתנהגותם הבתר-חוזית של הצדדים. לפיכך, ברי כי בפני המערערים עומדת משוכה גבוהה בנוגע לקביעה זו, ודי בכך על-מנת לקבוע כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים. לעניין השגותיהם של המבקשים בנוגע ליפויי הכוח הבלתי חוזרים, הרי שנקבע בפסק הדין, כי אף אם נאמר שדינם להתבטל, מחמת הפגמים שנפלו בהוצאתם, הרי שאין בכך כדי להשליך על תוקפו של חוזה המכר בין הצדדים. לפיכך, אף אם יתקבלו השגותיהם של המבקשים בעניין זה, דומה כי לא יהיה בכך בכדי לשנות מתוצאתו של פסק הדין.
 
 
  1. על יסוד הדברים האלו, נראה בעליל כי אין מקום להיענות לבקשתם של המבקשים, ככל שהיא נוגעת לסעדים הזמניים החלופיים המנויים בה. נוכח תוצאה זו, לא מצאתי מקום לדון ביתר טענותיהם של הצדדים.
 
           בדומה, משלא חלקו המבקשים על יכולתו הכלכלית של המשיב להשיב להם את כספי שכר הטרחה וההוצאות אשר נפסקו לזכותו, וממילא לא הציגו כל תשתית ראייתית שתתמוך בטענה זו, סבורני כי אין כל הצדקה להיענות לבקשתם לעכב את תשלומם של סכומים אלה. 
 
  1. אשר על כן, הבקשה נדחית על כל חלקיה.
 
           הצו הארעי, אשר אוסר על ביצוע דיספוזיציה בנכסי המקרקעין ללא אישורו של בית משפט זה, עליו הוריתי ביום 13.3.2014, מבוטל בזאת.
 
           המבקשים 5-1, כקבוצה אחת, והמבקשת 6 יישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח, כל אחת. כך שבסה"כ, ישולמו למשיב הוצאות בסך 20,000 ש"ח.
 
           ניתנה היום, ‏י"ג בניסן התשע"ד (‏13.4.2014).
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב